רמב״ם - הלכות מתנות עניים · פרק ה׳

ספר זרעים · 27 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מתנות עניים · פרק ה׳

הלכה א׳

הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה. שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים. שְׁכָחוּהוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ וְהָיוּ שָׁם אֲחֵרִים עוֹבְרִין וְרוֹאִין אוֹתָן בְּעֵת שֶׁשְּׁכָחוּהוּ. אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּשְׁכְּחוּהוּ כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עֹמֶר הַטָּמוּן אִם נִשְׁכָּח הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

הלכה ב׳

הָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה בָּעִיר וְאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַפּוֹעֲלִים שָׁכְחוּ עֹמֶר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁכָחוּהוּ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה בַּשָּׂדֶה וְאָמַר כֵּן וּשְׁכָחוּהוּ אֵינָהּ שִׁכְחָה שֶׁהַשָּׁכוּחַ מֵעִקָּרוֹ בַּשָּׂדֶה הוּא הַשִּׁכְחָה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִלּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" וְלֹא בָּעִיר:

הלכה ג׳

עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ סָמוּךְ לַגַּפָּה אוֹ לַגָּדִישׁ אוֹ לַבָּקָר אוֹ לַכֵּלִים וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

הלכה ד׳

נָטַל עֹמֶר לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח אֶת שְׁנֵיהֶן. אִם זָכַר הָעֶלְיוֹן קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ אֵין הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה וְאִם לָאו הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה:

הלכה ה׳

עָפוּ עֳמָרָיו בְּרוּחַ חֲזָקָה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח שָׁם עֹמֶר אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ". אֲבָל אִם פִּזֵּר הָעֳמָרִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְשָׁכַח הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה:

הלכה ו׳

הַנּוֹטֵל עֹמֶר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְשָׁכַח הָרְבִיעִי. אִם הָיָה שָׁם שִׁשִּׁי אֵין הָרְבִיעִי שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל הַחֲמִישִׁי. וְאִם הָיוּ חֲמִשָּׁה בִּלְבַד מִשֶּׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי לִטּל הַחֲמִישִׁי הֲרֵי הָרְבִיעִי שִׁכְחָה:

הלכה ז׳

שְׁנֵי עֳמָרִים מְעֻרְבָּבִין וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו:

הלכה ח׳

הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמוּנִין בָּאָרֶץ יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח קָמָה אוֹ שֶׁעִמֵּר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח עֹמֶר וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁכַח יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה הַסּוּמָא אוֹ הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה מִתְכַּוֵּן לִטּל אֶת הַגַּס אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְכָל הָאוֹמֵר הֲרֵינִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטּל יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה שֶׁכָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל:

הלכה ט׳

תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה לְהַאֲכִילָהּ לִבְהֵמָה. וְכֵן אִם קְצָרָהּ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת וְלֹא עֲשָׂאָהּ עֳמָרִים. וְכֵן הַשּׁוּמִים וְהַבְּצָלִים שֶׁתְּלָשָׁן אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לְהִמָּכֵר לַשּׁוּק וְלֹא עֲשָׂאָן עֳמָרִים לְהַעֲמִיד מֵהֶן גֹּרֶן אֵין לָהֶם שִׁכְחָה:

הלכה י׳

הַקּוֹצֵר שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. שֶׁל אַחֲרָיו שִׁכְחָה וְשֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִמֶּנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ לְאַחֲרָיו. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב שִׁכְחָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב אֵינוֹ שִׁכְחָה:

הלכה י״א

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ לִקְצֹר מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶן. שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁלְּפָנָיו הוּא לַאֲחוֹרָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְהָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן בְּמָקוֹם שֶׁהִתְחִילוּ מִמֶּנּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֹרָב עִם הַשּׁוּרוֹת שֶׁמִּן הַמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְהֵן מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ. וְכֵן הַשּׁוּרוֹת שֶׁל עֳמָרִים שֶׁפִּינוּ אוֹתָן לְגֹרֶן וְהִתְחִילוּ שְׁנַיִם מֵאֶמְצַע שׁוּרָה וְשָׁכְחוּ עֹמֶר בָּאֶמְצַע בֵּין אֲחוֹרֵיהֶן אֵינוֹ שִׁכְחָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרָה שֶׁמִּן מַעֲרָב לַמִּזְרָח שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ בָּהּ וְהִיא מוֹכָחַת עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ:

הלכה י״ב

הַקּוֹצֵר וְאִלֵּם אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת. וּפִנָּה הָאֲלֻמּוֹת וְהֵן הַנִּקְרָאִין עֳמָרִים מִמָּקוֹם זֶה לְמָקוֹם אַחֵר. וּמִמָּקוֹם הַשֵּׁנִי לַמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וּמִמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַגֹּרֶן וְשָׁכַח הָעֹמֶר בְּשָׁעָה שֶׁפִּנָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה וּשְׁכָחָהּ יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְאִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה וְשָׁכַח אֵינוֹ שִׁכְחָה וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

הלכה י״ג

אֵי זֶהוּ מָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה. זֶה מָקוֹם שֶׁדַּעְתּוֹ לְקַבֵּץ כָּל הָעֳמָרִין שָׁם וְלָדוּשׁ אוֹתָן שָׁם אוֹ לְהוֹלִיכָן שָׁם לִמְקוֹם גָּדִישׁ שֶׁהוּא הַגֹּרֶן. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַבְּצִין בּוֹ הָעֳמָרִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֵי לְהוֹלִיכָן לְמָקוֹם אַחֵר:

הלכה י״ד

שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת הַמֻּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ שִׁכְחָה. וְשָׁלֹשׁ אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה:

הלכה ט״ו

שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִּשְׁתָּן שִׁכְחָה וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה:

הלכה ט״ז

שְׁתֵּי גְּפָנִים וְכֵן בִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת שְׁנַיִם הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט י) (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" אֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם אֶחָד לְעָנִי וְאֶחָד לַגֵּר:

הלכה י״ז

הָיוּ כָּל הָעֳמָרִים שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. יֶתֶר עַל הָאַרְבָּעָה אֵינוֹ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי קַבִּין וְאֶחָד יֶתֶר עַל שְׁמוֹנָה קַבִּין אֵינוֹ שִׁכְחָה:

הלכה י״ח

הָעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" וְלֹא גָּדִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן סָאתַיִם סָאתַיִם. שָׁכַח שְׁנֵי עֳמָרִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁנֵיהֶן סָאתַיִם הֲרֵי אֵלּוּ שִׁכְחָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן שִׁכְחָה אֲפִלּוּ הָיָה בִּשְׁנֵיהֶן יוֹתֵר מִסָּאתַיִם:

הלכה י״ט

קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם רוֹאִין אֶת הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת כְּאִלּוּ הֵן בְּרִיאוֹת וַאֲרֻכּוֹת וְאֶת הַשְּׁדוּפוֹת כְּאִלּוּ הֵן מְלֵאוֹת. וְאִם הָיְתָה רְאוּיָה (לִהְיוֹת) הַקָּמָה אַחַר אֻמְדָּן זֶה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ אֵינָהּ שִׁכְחָה:

הלכה כ׳

שָׁכַח סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה אֵינָן מִצְטָרְפִים. וּשְׁנֵיהֶם שִׁכְחָה. וְכֵן בְּשׁוּם וּבִבְצָלִים וּבְפֵרוֹת הָאִילָן אִם שָׁכַח מִקְצָתָן בַּקַּרְקַע וּמִקְצָתָן תָּלוּשׁ וּבִשְׁנֵיהֶם סָאתַיִם אֵינָן מִצְטָרְפִין אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שִׁכְחָה

הלכה כ״א

הַשּׁוֹכֵחַ עֹמֶר בְּצַד הַקָּמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה אֵינָהּ שִׁכְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "כִּי תִקְצֹר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר". עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָצִיר שִׁכְחָה אֲבָל עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָמָה אֵינָהּ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם שָׁכַח קָמָה בְּצַד קָמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת אֶת הַשְּׁכוּחָה וְיִהְיֶה מֻתָּר לְקַחְתָּהּ. אֲבָל אִם שָׁכַח עֹמֶר אוֹ קָמָה בְּצַד עֹמֶר שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ סָאתַיִם אֵינוֹ מַצִּיל אוֹתָהּ וַהֲרֵי הַשָּׁכוּחַ לָעֲנִיִּים. אֵין קָמַת חֲבֵרוֹ מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר שֶׁלּוֹ וְאֵין קָמַת שְׂעוֹרִים מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר חִטִּים עַד שֶׁתִּהְיֶה הַקָּמָה מִמִּין הָעֹמֶר:

הלכה כ״ב

הַשּׁוֹכֵחַ אִילָן בֵּין הָאִילָנוֹת אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ כַּמָּה סְאִין פֵּרוֹת אוֹ שֶׁשָּׁכַח שְׁנֵי אִילָנוֹת הֲרֵי הֵן שִׁכְחָה. שְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה:

הלכה כ״ג

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִילָן שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בַּמָּקוֹם כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה. אוֹ בְּמַעֲשָׂיו כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה זֵיתִים הַרְבֵּה. אוֹ בִּשְׁמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ שֵׁם יָדוּעַ כְּגוֹן זַיִת הַנְּטוּפָה בֵּין הַזֵּיתִים שֶׁהוּא נוֹטֵף שֶׁמֶן הַרְבֵּה אוֹ הַשַּׁפְכָנִי אוֹ הַבֵּיְשָׁנִי. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" עֹמֶר שֶׁאַתָּה שׁוֹכְחוֹ לְעוֹלָם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ אֶלָּא אִם תָּשׁוּב וְתִרְאֵהוּ. יָצָא זֶה שֶׁאַתָּה זוֹכְרוֹ לְאַחַר זְמַן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תִּפְגַּע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם:

הלכה כ״ד

הָיָה מְסֻיָּם בְּדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְפֻרְסָם וְיָדוּעַ. הָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַדֶּקֶל הַדֶּקֶל מְסַיְּמוֹ. הָיוּ שְׁנֵיהֶן זַיִת נְטוּפָה זֶה מְסַיֵּם אֶת זֶה. הָיְתָה כָּל שָׂדֵהוּ זַיִת נְטוּפָה וְשָׁכַח אַחַת מֵהֶן אוֹ שְׁתַּיִם יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִתְחִיל בְּאִילָן זֶה הַמְפֻרְסָם. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וְשָׁכַח מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנִּשְׁאָר בּוֹ פָּחוֹת מִסָּאתַיִם. אֲבָל סָאתַיִם אֵינָהּ שִׁכְחָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁכַח כָּל הָאִילָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה כ״ה

זַיִת הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרוֹת לְבַדּוֹ וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל זֵיתִים מַקִּיפִין אוֹתוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכָל שׁוּרָה מֵהֶן אֶלָּא שְׁנֵי זֵיתִים שָׁכַח אֶת הָאֶמְצָעִי אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁהֲרֵי הַשּׁוּרוֹת הִסְתִּירוּהוּ. וְלָמָּה אָמְרוּ זַיִת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָשׁוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן:

הלכה כ״ו

אֵיזֶהוּ שִׁכְחָה בְּעָרִיס. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ. וּבְכֶרֶם מִשֶּׁיַּעֲבֹר מִן הַגֶּפֶן (אוֹ) וּמִן הַגְּפָנִים וְיִשְׁכַּח אוֹתָהּ. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל מִשֶּׁיֵּרֵד הֵימֶנּוּ. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיִּפְנֶה וְיֵלֵךְ לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וּשְׁכָחוֹ אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּבְצֹר אֶת כָּל סְבִיבָיו:

הלכה כ״ז

הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְזָכָה בּוֹ לְעַצְמוֹ וּבְצָרוֹ חַיָּב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה שֶׁהֲרֵי שָׂדְךָ וְכַרְמְךָ אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם זָכָה מִן הַהֶפְקֵר בְּשָׂדֶה שֶׁל אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכּל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

צפנת פענח · הלכות מתנות עניים פרק ה׳

צפנת פענח על הלכות מתנות עניים פרק ה׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 45,111 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת צפנת פענח על הלכות מתנות עניים פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מתנות עניים פרק ה׳

א׳

העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שהיה שם או שכחו הוא ולא פועלים אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל השדה וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים וכיון דבעל השדה קאי גביה זכי ליה שדהו שכחוהו אלו ואלו והיו אחרים רואים אותה בעת ששכחוה אינה שכחה עד שישכחוה כל אדם שבשדה דבשדה אפילו זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה כדנילף בסמוך והשתא נמי הוי כזכור ולבסוף שכוח כיון שיש רואים אותה כן נראה לדעת הרב ז"ל דנראה דגריס במילתא דר"ש בן יהודה דהיו חמרין עוברים וכו' ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וסיפא נראה דלאו דר"ש היא. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה דכתיב בשדך לרבות את הטמון דמשמע מה שבתוך שדך דהיינו טמון ואצטרי' קרא כי היכי דלא נימא מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי כתב רחמנא שדך לרבות טמון. אמר בעיר שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זו שכחה ואם בשדה אמר כן ושכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה ודרשינן ליה הכי בשדה הוא דבעיא שכחה מעיקרא כדכתיב ושכחת והדר בשדה ששכחו הוא תחלה לפועל אבל בעיר משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכחן ע"י פועלים דאם היה בשדה לא היה שכחה כדאמרינן.

ג׳

וכל שגרמו עניים שישכח לא הוי שכחה דשכחה דקרא היינו בלי גרמא. וכן החזיק בו להוליכו והניחו לא מיקרי שכחה דהא זכה ביה קודם אבל נטלו ממקום למקום אפילו אצל דבר מסוים הוי שכחה דכיון דלאו להוליכו לעיר לקחו לא זכה בו והרי שכחו.

ד׳

שכח עומר שהניח עליו עומר אחר שנטלו להוליכו לעיר ושכחו אם זכרו קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה אף על גב דעליון אינו שכחה שהרי החזיק בו אינו מציל התחתון אלא א"כ זוכר העליון קודם שיפגע בו דאז הוי תחתון נמי כזכור.

ה׳

עפו עמריו לשדה אחר ושכח שם אינו שכחה דכתיב קצירך בשדך דהוא מצי למיכתב קצירך בשדה אבל פזר הרוח עמרים בתוך שדהו ושכח הוי שכחה אף על גב דעל ידי גרמת הרוח שכחו לא הויא גרמה כיון דהוי שלא בכונה שישכח לא כעניים שחפו בקש דהיו מכוונים שישכח.

ו׳

הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי אם היה שם ששי ואפילו נטלו אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי דכל שלא נטל החמשי אינו שכחה הרביעי דכשיבא ליטול החמשי יפגע קודם ברביעי ואם היו חמשה בלבד מששהא כדי ליטול חמשי אחר שלקח השלישי הרי הרביעי שכחה דמעיקרא הוי שכחה אפילו נשכח גם כן החמשי דשנים הם שכחה אבל כשהיו שם ששה אלו שכח גם הששי לא הוו שכחה דהם ג' עומרים דאינם שכחה הילכך כל שלא נטל החמישי אפילו נטל הששי אין הרביעי שכחה כדאמר.

ז׳

שדה שעומריה מעורבבין ושכח אחד מהם אינו שכחה אפילו שהה או נטל את שאחריו דכיון דמעורבבין הם צריך ליטול כל סביבותיו לשיהא שכחה.

ח׳

הלוף וכל מה שהוא טמון בארץ יש להם שכחה כדילפינן שכחה לטמון מדכתיב בשדך. הקוצר בלילה או הסומא ששכחו בין קמה בין עומר יש להם שכחה [כיון דיכול לכוין היטב שלא ישכח אפילו הדקין] ואם מתכוין ליטול הגס גס אין לו שכחה אפילו לדקין. גסים דהא לא ראה אותם עדיין ודקין דהא לא איכוון להו. אמר אקצור ע"מ שאטול מה שאשכח יש לו שכחה שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה כתנאי בני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה ולכך היה תנאם קיים ואי לאו הכי תנאם הוה בטל.

ט׳

קצר מה שלא נגמר להאכיל לבהמה או שלא עשאן עמרים אלא אגודות אין להם שכחה [דעומר כתיב (דברים כד, יט) ולא עבדי' עומר אלא ממה שראוי למאכל].

י׳

הקוצר שהתחיל לקצור ושכח לפניו ולאחריו לאחריו בלחוד הוא דהוי שכחה דכתיב לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו זה הכלל כל שהוא בבל תשוב הוי שכחה בשכח לפניו בסוף השורה לא קרינא ביה לא תשוב שעומר שכנגדו מוכיח שראויה להתחשב עמהן בשורה אחת וכן כל מה שמוכיח עליו שאינו שכוח שהוא מעורב באמצע שורות אינו שכחה דלא קרינא בהו לא תשוב לקחתו שהרי נחשב עם שורה אחרת כדאמרינן.

י״ב

המפנה עומרים למקום שהוא גמר מלאכה שהוא מקום (שכחה) [קיבוץ] ודישה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה ואם פנה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה בתר דכתיב קצירך בשדך לומר מה קציר שאין אחריו קציר יש לו שכחה אף עימור שאין אחריו עימור דומיא דקציר שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה אבל כל מה שאינו גמר מלאכה דאינו דומיא דקציר לא הוי שכחה.

י״ד

כל שנים הם שכחה ושלשה אינם שכחה דכתיב לעני ולגר אחד לעני ואחד לגר.

י״ז

כל עומרי השדה אחד מארבעה בעומר ששכח הוי שכחה פחות מיכן אינו שכחה דכל יותר מד' לגבי שאר העומרים חשיב כגדיש וכן עומר שיש בו סאתים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש א"נ מדכתיב עומר ודרשינן עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו כדכתיב לא תשוב לקחתו הוא דהוי שכחה יצא זה שיש בו סאתים שאין אתה יכול לשוב לקחתו בפעם אחד דאינו שכחה אפילו כל העומרים סאתים ושני עמרים אפילו יש בשניהם סאתים או יתר הוו שכחה דבכל חד קרינא ביה שכחת עומר וכן קמה שיש בה סאתים או שראויה לעשות סאתים אינה שכחה דמדכתיב בשדה מרבינן שכחת קמה דדרשינן הכי ושכחת עומר ושכחת שדה דהיינו קצת קמה שאין בה סאתים דומיא דשכחת עומר דדרשינן שכחת עומר ולא גדיש דהיינו סאתים כדאמר. ואין קמה ותבואה עקורה מצטרפין לסאתים דכל חד לחודיה הוא דקאמר קרא דליהוי שכחה וכן ירק ופירות האילן מחוברין ותלושין אינם מצטרפין לסאתים כדאמר'.

כ״א

הקמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד מצלת את העומר או את הקמה השכוחה שבצדה ואינה שכחה אבל עומר שאינו שכוח אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה שבצדה והוי שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת עומר שסביבותיו קציר אפילו אינו שכוח הוא דהוי שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה שאינה שכוחה אינה שכחה וכן קמה בצד קמה דהא מעומר הוא דילפינן לשכחת קמה כדאמר' אין קמת חברו מצלת עומר או קמה שלו ולא קמת שעורים מצלת מה שהוא חטים דשדך משמע בשלו דוקא ומשמע של מין אחד דשדה סתם היינו מין א'.

כ״ב

השוכח אילן אפילו היה בו כמה סאין או שני אילנות הרי הן שכחה שלשה אינם שכחה דגבי אילנות הוו ב' אילנות כשני עומרים בעמרים דמאחריך הוא דילפינן שכחת אילנות כדאמר' ומשמע דהוי שכחת אילן דנשאר אחריו ולא לקטו דכל שהוא עומר באילן לית ביה שכחה בין מלפניו בין מלאחריו דאינו נלקט כסדר הקמה. ואם הוא אילן מסויים אם שכחו כולו אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם לא תשוב לקחתו אם זכרת אותו יצא זה המסויים שודאי אתה זוכרו לעולם והוי כאלו לא שכחו א"נ עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן אע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם. ומסויים בדעתו הוי כמפורסם דלגבי דידיה הוא דאזלינן והא לא שכח כיון דמפורסם הוא לדידיה והעומד אצל הדקל הוי מסוים במקום ושני זיתי נטופה זה מסיים זה היה כל שדהו זית הנטופה הוי שכחה דלדידיה לא הוי כמסוים כיון דכל שדהו הוי הכי ומקצת אילן המפורסם הוי שכחה והוא דלא נשאר ביה אלא פחות מסאתים דכתיב עומר ולא גדיש. השורות שהסתירו את הזית אינו שכחה באותו הזמן דכל זית היה חשוב ומסוים.

כ״ו

ובעריס שהיא מתפשטת הרבה כל שאינו יכול לפשוט וליטול במקום שנזכר כשעבר מעליה לא תשוב לקחתו קרינא ביה אבל רוגליות שדורכין עליהם ברגל משיעבור הימנה הוי שכחה דכל חדא חשיבא כאומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן דכתיב לא תשוב בדלית ובדקל לא חשיבא שכחה עד שירד מהן ושאר האילנות אע"פ שירד לא חשיבא שכחה עד שיפנה וילך לו לאחר כשלא התחיל בו שאם התחיל בו ושכחו לא חשיב שכחה עד שיבצור כל סביביו דכל שלא בצר כל סביביו לא קרינא ביה לא תשוב.

כ״ז

המפקיר כרמו והשכים וזכה בו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ושכחה ופאה דאיתנהו כולהו בכרם דכיון שהיה שלו והוא שלו עתה אע"ג דהפקירו וכתיב בכולהו קצירך כרמך ולא של הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאיתויי הפקר כי האי גונא דהדר איהו וזכה ביה בלקט ובפאה כתיב יתירא חד בקדושים וחד בשור או כשב או עז ופרט בכרם היינו לקט עוללות נשנה במשנה תורה שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל אחריך זו שכחה ואם זכה בהפקר של אחרים פטור מן הכל דהא לא קרינא ביה שדך וכרמך ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות שהרי הפקירו ולית ביה יתור לאיתויי הפקר כה"ג כלקט והני אחריני כדאמרי':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות מתנות עניים פרק ה׳

ד׳

נטל עומר להוליכו לעיר. א"א הסוגיא שאמרה בזוכר לעליון לא נאמרה אלא לר"ש שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא מכוסה וא"ר זעירא דדוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע"פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אעפ"כ הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון:

י״א

שנים שהתחילו לקצור מאמצע השדה וכו' עד והן מוכיחין עליו שאינו שכוח. א"א זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים והטעם לפניו דהוי שכחה אע"פ שאפשר שיהא העומר השכוח בראש שורה ממזרח למערב אפילו הכי כיון שהוא וחבירו מעמרין מצפון לדרום הרי עשו את האמצעי לשורה החיצונה והוי שכחה אבל מה שהניח לאחריו אפשר שהניח אותו ראש לשורה ממזרח למערב. ובירושלמי מתפרש שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים והן נידונין צפון ודרום או מזרח ומערב ולעולם ראש שורה אינה שכחה. ולכן ראיתי לפרש אותה פיסקא כי לא האירו אותה לא המחבר הזה ולא הרב היוני שפירש המשניות. הפסקא הראשונה ראשי השורות עומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינה שכחה ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינה שכחה יחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו ולאחריו מה שלפניו אינה שכחה שלאחריו שכחה מפני שהוא בלא תשוב זה הכלל כל שהוא בלא תשוב וכו'. אלו שלש פסקות צריכות לפנים. הפסקא הראשונה מפרש לה בירושלמי עומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים עומר אחד מהן צפון ודרום ושכח אחד מהן אינו שכחה מפני שנידון מזרח ומערב פירוש וכל שורה החיצונה אפשר שהיא ראשי שורות ונידונת מזרח ומערב וראש שורה אינה שכחה הילכך אין הדבר מתברר באמצעית שיהו שכחה עד שיעמור עומר שכנגד פניו ונראה איך ילך שאם ילך מצפון לדרום כנגד פניו כבר גלה דעתו שהשורות מצפון לדרום ואין אחד מהאמצעים שבאותה שורה ראש שורה ואם שכחה אחריו אינה שכחה שאין לו מוכיח וכשהתחיל מאמצע שורה קאמר כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ואלו הן ראשי שורות וכו' אבל אם ילך ממזרח למערב הרי האמצעית גם כן ראשי שורות והכל מודים שאינה שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו שהכל מודים לו. הדר אמר אלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום וכו' אם דלגו במה שלפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום ואין בהם ראש שורה אבל אם הניחו בין שני גביהן עומר או שנים שלא התחילו זה בצד זה אבל הרחיקו זה מזה זה עומר וזה עומר אותן שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו באמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחילה אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש השורה ולפניו דלא הוי שכחה בשלא דלג אלא שהניח אותה שורה והתחיל בשורה אחרת שמאחר שלא עשה ממנה ולהלן כלום אינו בלא תשוב. זהו פירוש שמועות הללו המסביר פנים לפי דעתי והמבין יבין:

כ״ב

השוכח אילן בין אילנות עד הרי הן שכחה. א"א זה אינו מחוור כלל:

כ״ד

ואע"פ שהוא מפורסם כו'. א"א מן המשנה נראה שאינו כן: אבל סאתים אינן שכחה כו'. א"א אין זה מחוור כלל:

כ״ה

ולמה אמרו זית בלבד וכו'. א"א זה אינו אלא לדעת ר' יוסי:

נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות מתנות עניים פרק ה׳

משנה למלך על הלכות מתנות עניים פרק ה׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 22,730 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות מתנות עניים פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מתנות עניים ה׳, מתוך הלכות מתנות עניים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מתנות עניים כל הרמב״ם