הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מתנות עניים · פרק ז׳

ספר זרעים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מתנות עניים · פרק ז׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לָעֲנִיִּים כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לֶעָנִי. אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ח) "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" וְנֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" וְנֶאֱמַר (ויקרא כה לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ":
הלכה ב׳
וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ז) "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן":
הלכה ג׳
לְפִי מַה שֶּׁחָסֵר הֶעָנִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִתֵּן לוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּסוּת מְכַסִּים אוֹתוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּלֵי בַּיִת קוֹנִין לוֹ. אִם אֵין לוֹ אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתָהּ לְאִישׁ. אֲפִלּוּ הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה הֶעָנִי לִרְכֹּב עַל הַסּוּס וְעֶבֶד רָץ לְפָנָיו וְהֶעֱנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו קוֹנִין לוֹ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ח) "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". וּמְצֻוֶּה אַתָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְעַשְּׁרוֹ:
הלכה ד׳
יָתוֹם שֶׁבָּא לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִים לוֹ מִטָּה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה:
הלכה ה׳
בָּא הֶעָנִי וְשָׁאַל דֵּי מַחֲסוֹרוֹ וְאֵין יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ וְכַמָּה עַד חֲמִישִׁית נְכָסָיו מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בִּנְכָסָיו בֵּינוֹנִי. פָּחוֹת מִכָּאן עַיִן רָעָה. וּלְעוֹלָם לֹא יִמְנַע עַצְמוֹ מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן פָּחוֹת מִזֶּה לֹא קִיֵּם מִצְוָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה לְאַחֵר:
הלכה ו׳
עָנִי שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְאָמַר רָעֵב אֲנִי הַאֲכִילוּנִי אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא רַמַּאי הוּא אֶלָּא מְפַרְנְסִין אוֹתוֹ מִיָּד. הָיָה עֵרוֹם וְאָמַר כַּסּוּנִי בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא רַמַּאי הוּא. וְאִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ מְכַסִּין אוֹתוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִיָּד וְאֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו:
הלכה ז׳
מְפַרְנְסִין וּמְכַסִּין עֲנִיֵּי עַכּוּ"ם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְעָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרֻבָּה אֲבָל נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה מֻעֶטֶת. וְאָסוּר לְהַחֲזִיר אֶת הֶעָנִי שֶׁשָּׁאַל רֵיקָם וַאֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים עד כא) "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם":
הלכה ח׳
אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר אֶחָד הַנִמְכָּר בְּפוּנְדְיוֹן כְּשֶׁהָיוּ הַחִטִּים אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כָּל הַמִּדּוֹת. וְאִם לָן נוֹתְנִין לוֹ מַצָּע לִישֹׁן עָלָיו וְכֶסֶת לִתֵּן תַּחַת מְרַאשׁוֹתָיו. וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית. וְאִם שָׁבַת נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית וְדָג וְיָרָק. וְאִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ:
הלכה ט׳
עָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח צְדָקָה מַעֲרִימִין עָלָיו וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה אוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה. וְעָשִׁיר הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְעֵינוֹ צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ וְלֹא יִשְׁתֶּה אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ:
הלכה י׳
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן צְדָקָה אוֹ שֶׁיִּתֵּן מְעַט מִמַּה שֶּׁרָאוּי לוֹ. בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן. וְיוֹרְדִין לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וּמְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִלּוּ בְּעַרְבֵי שַׁבְּתוֹת:
הלכה י״א
אָדָם שׁוֹעַ שֶׁהוּא נוֹתֵן צְדָקָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. אוֹ שֶׁמֵּצֵר לְעַצְמוֹ וְנוֹתֵן לַגַּבָּאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. אָסוּר לְתָבְעוֹ וְלִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ צְדָקָה. וְגַבַּאי שֶׁמַּכְלִימוֹ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל כ) "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו":
הלכה י״ב
אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל יְתוֹמִים וַאֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה. וְאִם פָּסַק הַדַּיָּן עֲלֵיהֶם כְּדֵי לָשׂוּם לָהֶן שֵׁם מֻתָּר. גַּבָּאֵי צְדָקָה לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים וּמִן הָעֲבָדִים וּמִן הַתִּינוֹקוֹת דָּבָר מֻעָט. אֲבָל לֹא דָּבָר מְרֻבֶּה. שֶׁחֶזְקַת הַמְרֻבֶּה גְּנֵבָה אוֹ גֵּזֶל מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְכַמָּה הוּא מֻעָט שֶׁלָּהֶן הַכּל לְפִי עשֶׁר הַבְּעָלִים וַעֲנִיּוּתָן:
הלכה י״ג
עָנִי שֶׁהוּא קְרוֹבוֹ קֹדֶם לְכָל אָדָם. עֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ. עֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יא) "לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ":
הלכה י״ד
מִי שֶׁהָלַךְ בִּסְחוֹרָה וּפָסְקוּ עָלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁהָלַךְ שָׁם צְדָקָה הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם הָיוּ רַבִּים וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה נוֹתְנִין וּכְשֶׁבָּאִין מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. וְאִם יֵשׁ שָׁם חָבֵר עִיר יִתְּנוּהָ לְחָבֵר עִיר וְהוּא מְחַלְּקָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּרְאֶה לוֹ:
הלכה ט״ו
הָאוֹמֵר תְּנוּ מָאתַיִם דִּינָר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ תְּנוּ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת יִתְּנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא רָגִיל בּוֹ. וְאִם הָיָה רָגִיל בִּשְׁנַיִם יִתְּנוּ לִשְׁנֵיהֶן. הָאוֹמֵר תְּנוּ מָאתַיִם דִּינָרִין לַעֲנִיִּים יִתְּנוּ לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר:

צפנת פענח · הלכות מתנות עניים פרק ז׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מתנות עניים פרק ז׳

א׳
מצות פ ליתן צדקה כפי מסת היד דכתיב פתוח תפתח את ידך לו ונכפלה מצוה זו כדכתיב והחזקת בו ואמר וחי אחיך עמך כונת כלם שנעזרם ונחזקם כדי ספוקם:
ב׳
אזהרת קעא שלא יאמץ לבבו על העני דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון ואם העלים עיניו מעני המבקש עבר בלאו זה.
ג׳
לפי מה שחסר העני אתה מצוה ליתן לו דכתיב די מחסורו ששוכרין לו בית אשר יחסר שקונין לו כלי בית אחר שמכסין אותו כפי דרכו ואפילו עבד לרוץ לפניו אם היה דרכו בכך הכל נראה דנפקי לן מדכתיב אשר יחסר ומדכתיב לו דרשינן שמשיאין לו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו ובכלל זה אם היתה אשה משיאין אותה אע"ג דלא מיפקדה אפריה ורביה אפ"ה קרינא בה די מחסורה אשר יחסר לה ומצווה אתה להשלים חסרונו ולא לעשרו דכתיב די מחסורו ולא לעשרו וממילא הוא דמשמע הכי מקרא דגופיה דקרא אמרינן דאתא לבית. יתום שוכרין לו בית ואחר כך כלי תשמיש ואח"כ משיאין לו אשה כסדר הכתוב כדדרשינן.
ה׳
אין יד הנותן משגת לתת לעני די מחסורו נותן לו כפי השגת ידו. מצוה מן המובחר חמישית נכסיו דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והוו תרי עישורים דהיינו חומש ואע"ג דלא דמי עישורא בתרא לקמא דכי שקלת לקמא פשו לה תשע וכי מדלית לבתרא לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם כיון דכתיב אעשרנו ולא כתיב עשר אעשר לך משמע אעשרנו לראשון כלומר מעשר השני יהיה כראשון והיינו חומש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה דהא אינו נותן אפי' עישור לחוד דכתיב בהדיא. וכל הנותן פחות משלישית שקל בשנה לא קיים מצוה זו דכתיב והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל בשנה ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כדכתיב לעבודת בית אלהינו אמרי' דכ"ש צדקה דלא יפחות מזה וקרא דדרשינן מיניה עישור ועישור דהיינו חומש הא אמרינן דאינו אלא למצוה מן המובחר ונראה טעמא משום דגבי יעקב אבינו כתיב דמשום דהשתא לא הוה ליה מידי נדר לתת חומש ממה שיתן לו הקב"ה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר דכתיב בסיפיה דקרא דאם שלמים וכן רבים דדרשינן ליה לענין צדקה כתיב ועיניתיך לא אענך עוד דשוב אין מראין לו סימני עניות דמשמע דאזהר ליה קרא דאפילו הוא עני יעשה צדקה ובזכותה לא יענהו עוד ואפשר דחיוב זה דאוריתא וגמרא גמירי לה הכי כדאמר' בכמה דוכתי וכן כל מאי דדרשינן מקרא דישעיה דכתיב כי תראה ערום וכסיתו שאם אמר רעב אני אין בודקין אחריו דכתיב הלא פרוס לרעב דמשמע פרוס לאלתר משום דאיכא קיום נשמה ולכסות דליכא קיום נשמה בודקין כדכתיב כי תראה ערום וכסיתו כי יראה לך שהוא ערום.
ז׳
מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והיינו כשמפרנסין ומכסין עניי ישראל דאיכא דרכי שלום אבל בלאו הכי לא ואין מחזירין את העני אפילו מחזר על הפתחים ריקם דכתיב אל ישוב דך נכלם ואין פוחתין לו משיעור ששיערו חכמים דהיינו אשר יחסר לו.
ט׳
עני שאינו רוצה צדקה נותנין לו לשום הלואה דכתיב והעבט תעביטנו ועשיר המרעיב עצמו אין נזקקין לו דאעני הוא דאזהר רחמנא לא אעשיר וב"ד כופין על הצדקה דאע"ג דמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין מוזהרין עליה ב"ד של מטה דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה ובצדקה כתיב מתן שכר כדכתיב למען יברכך וגו' אפ"ה שאני צדקה דאיכא בה תרתי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ ולהכי ממשכנין נמי עליה. ואין תובעין לאדם שוע דגלי קרא ופקדתי על כל לוחציו ואין פוסקים על היתומים דלא מיחייבו אכתי במצות אלא א"כ פסק הדיין לשום להם שם. ולוקחין צדקה מן הנשים מן העבדים מן הקטנים דבר מועט דליכא ביה משום גזל.
י״ג
עני שהוא קרובו קודם לכל אדם כדכתיב קודם לאחיך וקרוב קרוב קודם דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם כדכתיב בקרא אחרינא כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' דרשינן מיוחד שבאחיך דהיינו אחיו מן האב שהוא מיוחד עמו בנחלה ועניי ביתו קודמין לעניי עירו דכתיב בתר לאחיך לענייך דהיינו עניי ביתו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת כדכתיב אח"כ ולאביונך בארצך דהיינו עניי עירו ועניי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ דכתיב בסיפיה דקרא דכי יהיה בך אביון וגו' בארצך דהיינו ארץ ישראל ואח"כ כתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות כל מקום ואפילו פסק צדקה במקום אחר מפרנס בה עניי עירו כדילפינן דקודמין לעניי עיר אחרת אלא א"כ יש שם חבר עיר דהא אדעתיה יהב והוא מחלקה כמו שיראה לו וכן האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו לעניים יתנו לאותם שהוא רגיל בהם ולעניי אותם העיר כדילפי':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מתנות עניים פרק ז׳

י׳
מי שאינו רוצה ליתן צדקה כו' ב"ד כופין אותו. ז"ל מרן הב"י יו"ד סי' רמ"ח והר"ן הסכים לתירוצא בתרא וכן דעת הרמב"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר"נ בר אמי לאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וכו', ותימה דהרמב"ן כתב בתשובה דהשבת עבוט היא מצוה שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין בית דין של מטה מוזהרין עליה והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס"ל כתירוצא בתרא. והיה אפשר לומר דלא תשכב בעבוטו הוי לאו הניתק לעשה ומש"ה כתב דהוי מצוה שמתן שכרה בצדה, אבל מ"מ ק"ל דממ"ש בתשובה הנזכרת בסוף דבריו ואם ירצו ב"ד לכוף יכולים לכוף משמע דס"ל תירוץ בתרא של התוספות ונראה דהתוספות כי מקשו וקא מתרצי לאו אחיובא הוא אלא ארשות ודוק:
י״ב
אין פוסקים צדקה על היתומים ואפי' לפדיון שבויים וכו'. מהריק"ו שורש ז' כתב דפדיון שבויים לא מיקרי צדקה סתם אלא צדקה דפדיון שבויים ועיין בשורש כ' וצ"ע:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מתנות עניים ז׳, מתוך הלכות מתנות עניים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מתנות ענייםכל הרמב״ם