הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מתנות עניים · פרק ד׳

ספר זרעים · 27 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מתנות עניים · פרק ד׳
הלכה א׳
אֵיזֶהוּ לֶקֶט זֶה הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ הַמַּגָּל בִּשְׁעַת קְצִירָה אוֹ הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ יָדוֹ כְּשֶׁמְּקַבֵּץ הַשִּׁבֳּלִים וְיִקְצֹר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹפֵל שִׁבּלֶת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. אֲבָל אִם נָפְלוּ שָׁלֹשׁ כְּאֶחָד הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה. וְהַנּוֹפֵל מֵאַחַר הַמַּגָּל אוֹ מֵאַחַר הַיָּד אֲפִלּוּ שִׁבּלֶת אַחַת אֵינָהּ לֶקֶט:
הלכה ב׳
הָיָה קוֹצֵר בַּיָּד בְּלֹא מַגָּל הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ יָדוֹ אֵינוֹ לֶקֶט. אֲבָל הַתּוֹלֵשׁ דְּבָרִים הַתּוֹלְשִׁים אוֹתָם הַנּוֹפֵל מִתַּחַת יָדוֹ לֶקֶט. הָיָה קוֹצֵר אוֹ תּוֹלֵשׁ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתָּלֵשׁ וְאַחַר שֶׁקָּצַר מְלֹא זְרוֹעוֹ אוֹ תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ עַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:
הלכה ג׳
הָיָה קוֹצֵר וְנִשְׁאֲרָה שִׁבּלֶת אַחַת שֶׁלֹּא נִקְצְרָה וְנִקְצַר כָּל שֶׁסְּבִיבוֹתֶיהָ. אִם הָיָה רֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה שֶׁבְּצִדָּהּ וִיכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים:
הלכה ד׳
הָיוּ שְׁתֵּי שִׁבּוֹלוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. הַפְּנִימִית יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה וְהַחִיצוֹנָה יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַפְּנִימִית וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה. הַפְּנִימִית נִצֶּלֶת וּמַצֶּלֶת אֶת הַחִיצוֹנָה שֶׁהֲרֵי הִיא כְּנוֹפֶלֶת מִתּוֹךְ הַמַּגָּל וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְצְרָה. וְהַשִּׁבֳּלִים שֶׁבִּקֵּשׁ הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה:
הלכה ה׳
הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים וְנִתְעָרֵב קָצִיר שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה עִם הַלֶּקֶט אוֹמְדִין אֶת הַשָּׂדֶה כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר זֶה אַרְבָּעָה קַבִּין תְּבוּאָה לְכָל בֵּית כּוֹר:
הלכה ו׳
לֶקֶט שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ וְלֹא לְקָטוּהוּ עֲנִיִּים וּבָא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִגְדִּישׁ אֶת הַקָּצִיר שֶׁלּוֹ עַל הָאָרֶץ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מְפַנֶּה הַגָּדִישׁ שֶׁלּוֹ כֻּלּוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְכָל הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ כֻּלָּן לָעֲנִיִּים. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זוֹ הִיא מֵהֶם שֶׁהָיְתָה לֶקֶט וּסְפֵק מַתְּנוֹת עֲנִיִּים לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כב) "תַּעֲזֹב" הַנַּח לִפְנֵיהֶם מִשֶּׁלְּךָ:
הלכה ז׳
וְלָמָּה אֵין אוֹמְדִין אוֹתָהּ וְלִתֵּן לָעֲנִיִּים מַה שֶּׁרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת לֶקֶט. מִפְּנֵי שֶׁעָבַר וְהִגְדִּישׁ עַל הַלֶּקֶט קְנָסוּהוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג וַאֲפִלּוּ הָיָה הַלֶּקֶט שְׂעוֹרִים וְהִגְדִּישׁ עָלָיו חִטִּין. וַאֲפִלּוּ קָרָא לָעֲנִיִּים וְלֹא בָּאוּ אֲפִלּוּ הִגְדִּישׁוּהוּ אֲחֵרִים שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן לָעֲנִיִּים:
הלכה ח׳
הַצָּרִיךְ לְרַבֵּץ אֶת שָׂדֵהוּ קֹדֶם שֶׁיִּלְקְטוּ הָעֲנִיִּים לֶקֶט שֶׁבָּהּ אִם הֶזֵּקוֹ מְרֻבֶּה עַל הֶפְסֵד הַלֶּקֶט מֻתָּר לְרַבֵּץ. וְאִם הֶפְסֵד הַלֶּקֶט מְרֻבֶּה עַל הֶפְסֵדוֹ אָסוּר לְרַבֵּץ. וְאִם קִבֵּץ אֶת כָּל הַלֶּקֶט וְהִנִּיחוֹ עַל הַגָּדֵר עַד שֶׁיָּבוֹא הֶעָנִי וְיִטְּלֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִדַּת חֲסִידוּת:
הלכה ט׳
זְרָעִים הַנִּמְצָאִים בְּחוֹרֵי הַנְּמָלִים. אִם הָיוּ הַחוֹרִים בְּתוֹךְ הַקָּמָה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. שֶׁאֵין לָעֲנִיִּים מַתָּנָה בְּתוֹךְ הַקָּמָה. וְאִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְצַר הֲרֵי זֶה שֶׁל עֲנִיִּים שֶׁמָּא מִן הַלֶּקֶט גְּרָרוּהוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא שָׁחוֹר אֵין אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה שֶׁסְּפֵק הַלֶּקֶט לֶקֶט:
הלכה י׳
שִׁבּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּגָדִישׁ הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ שְׁתֵּי שִׁבּוֹלוֹת וְאוֹמֵר עַל אַחַת מֵהֶן אִם הַלֶּקֶט הִיא זוֹ הֲרֵי הִיא לָעֲנִיִּים וְאִם אֵינָהּ לֶקֶט הֲרֵי הַמַּעַשְׂרוֹת (שֶׁהִיא) שֶׁחַיֶּבֶת בָּהֶן שִׁבּלֶת זוֹ קְבוּעִים בְּשִׁבּלֶת שְׁנִיָּה. וְחוֹזֵר וּמַתְנֶה כֵּן עַל שִׁבּלֶת שְׁנִיָּה וְנוֹתֵן אַחַת מֵהֶן לֶעָנִי וְהָאַחֶרֶת תִּהְיֶה מַעֲשֵׂר:
הלכה י״א
לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֵל עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. אֲבָל הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וְהַמּוֹכֵר קָמָתוֹ לַחֲבֵרוֹ לִקְצֹר יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. וְיֵשׁ לַפּוֹעֵל לְהָבִיא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לְלַקֵּט אַחֲרָיו. וַאֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ לִטּל חֲצִי הַקָּצִיר אוֹ שָׁלִישׁוֹ אוֹ רְבִיעוֹ בִּשְׂכָרוֹ:
הלכה י״ב
מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לְלַקֵּט אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶחָד וּמוֹנֵעַ אֶחָד אוֹ שֶׁמְּסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים:
הלכה י״ג
וְאָסוּר לְאָדָם לְהַרְבִּיץ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעֲנִיִּים וְיִבְרְחוּ. הָיוּ שָׁם עֲנִיִּים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִטּל לֶקֶט אִם יָכוֹל בַּעַל הַבַּיִת לִמְחוֹת בְּיָדָן מְמַחֶה וְאִם לָאו מְנִיחָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:
הלכה י״ד
הַמַּפְקִיר אֶת הַלֶּקֶט עִם נְפִילַת רֻבּוֹ אֵינוֹ הֶפְקֵר מֵאַחֵר שֶׁנָּשַׁר רֻבּוֹ אֵין לוֹ בּוֹ רְשׁוּת:
הלכה ט״ו
אֵי זֶהוּ פֶּרֶט זֶה גַּרְגֵּר אֶחָד אוֹ שְׁנֵי גַּרְגְּרִים הַנִּפְרָטִים מִן הָאֶשְׁכּוֹל בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. נָפְלוּ שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּבַת אַחַת אֵינוֹ פֶּרֶט:
הלכה ט״ז
הָיָה בּוֹצֵר וְכָרַת אֶת הָאֶשְׁכּוֹל וְהֻסְבַּךְ בְּעָלָיו וְנָפַל לָאָרֶץ וְנִפְרַט אֵינוֹ פֶּרֶט. הָיָה בּוֹצֵר וּמַשְׁלִיךְ לָאָרֶץ כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאֶשְׁכּוֹלוֹת אֲפִלּוּ חֲצִי אֶשְׁכּוֹל הַנִּמְצָא שָׁם הֲרֵי הוּא פֶּרֶט (וְכֵן אֶשְׁכּוֹל שָׁלֵם שֶׁנִּפְרַט שָׁם הֲרֵי הוּא פֶּרֶט). וְהַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בּוֹצֵר הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים:
הלכה י״ז
אֵי זוֹ הִיא עוֹלֶלֶת זֶה אֶשְׁכּוֹל הַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ מְעֻבֶּה כְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאֵין לוֹ כָּתֵף. וְאֵין עֲנָבָיו נוֹטְפוֹת זוֹ עַל זוֹ אֶלָּא מְפֻזָּרוֹת. יֵשׁ לָהּ כָּתֵף וְאֵין לָהּ נֶטֶף אוֹ יֵשׁ לָהּ נֶטֶף וְאֵין לָהּ כָּתֵף הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַכֶּרֶם. וְאִם סָפֵק לָעֲנִיִּים:
הלכה י״ח
אֵי זוֹ הִיא כָּתֵף פְּסִיגִין הַמְחֻבָּרוֹת בְּשִׁדְרָה זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. נֶטֶף עֲנָבִים הַמְחֻבָּרוֹת בְּשִׁדְרָה וְיוֹרְדוֹת. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעֲנָבִים שֶׁבָּעוֹלֵלוֹת נוֹגְעִין בְּפַס יָדוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹלָל מִפְּנֵי שֶׁהוּא לִשְׁאָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת כְּעוֹלָל לְאִישׁ:
הלכה י״ט
וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב לִבְצֹר הָעוֹלֵלוֹת וְלִתְּנָן לָעֲנִיִּים. אֶלָּא הֵן בּוֹצְרִין אוֹתָן לְעַצְמָן וְגַרְגֵּר יְחִידִי הֲרֵי הִיא עוֹלֶלֶת:
הלכה כ׳
זְמוֹרָה שֶׁהָיָה בָּהּ אֶשְׁכּוֹל וּבָאַרְכֻּבָּה שֶׁל זְמוֹרָה עוֹלֶלֶת אִם נִקְרְצָה עִם הָאֶשְׁכּוֹל הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַכֶּרֶם וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא לָעֲנִיִּים:
הלכה כ״א
כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת הֲרֵי הוּא לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט י) "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת. וְאֵין הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת נוֹהֲגִין אֶלָּא בְּכֶרֶם בִּלְבַד:
הלכה כ״ב
אֵין הָעֲנִיִּים זוֹכִין לִקַּח פֶּרֶט וְעוֹלֵלוֹת עַד שֶׁיַּתְחִיל בַּעַל הַכֶּרֶם לִבְצֹר כַּרְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד כא) "וְכִי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל". וְכַמָּה יִבְצֹר וְיִהְיוּ זוֹכִין בָּהֶן שְׁלֹשָׁה אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין רְבִיעַ:
הלכה כ״ג
הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. וְאִם מִשֶּׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים וְיִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָם לַהֶקְדֵּשׁ:
הלכה כ״ד
הַזּוֹמֵר אֶת הַגֶּפֶן אַחַר שֶׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת הֲרֵי זֶה זוֹמֵר כְּדַרְכּוֹ וּכְשֵׁם שֶׁכּוֹרֵת הָאֶשְׁכּוֹלוֹת כָּךְ כּוֹרֵת הָעוֹלֵלוֹת:
הלכה כ״ה
נָכְרִי שֶׁמָּכַר כַּרְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל לִבְצֹר חַיָּב בְּעוֹלֵלוֹת. יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים בְּכֶרֶם חֶלְקוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּב וְשֶׁל נָכְרִי פָּטוּר:
הלכה כ״ו
בֶּן לֵוִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מַעֲשֵׂר טֶבֶל וּמָצָא בּוֹ עוֹלֵלוֹת נוֹתְנָן לְעָנִי. וְאִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר:
הלכה כ״ז
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים וּבְצָרָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם לֶאֱכל עֲנָבִים פָּטוּר מִן הַפֶּרֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הָרְבָעִי וְחַיָּב בְּעוֹלֵלוֹת. וְאִם בְּצָרָן לַעֲשׂוֹת יַיִן חַיָּב בַּכּל אֶלָּא אִם כֵּן שִׁיֵּר מִקְצָתָן:

צפנת פענח · הלכות מתנות עניים פרק ד׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מתנות עניים פרק ד׳

א׳
אי זהו לקט זה הנופל מתוך המגל או מתוך היד כשקוצר דכתיב ולקט קצירך אבל מה שנופל מאחר המגל מכח תנועתה ומאחר היד מחמת נדנודה אינו לקט שהרי לא נפלה מחמת קצירה וכתיב לקט קצירך. ושבולת אחד או ב' הוא דהויא לקט דכתיב לעני לגר חד לעני וחד לגר וג' אינם לקט.
ב׳
היה קוצר בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט דלא הוי קצירה אלא במגל אלא א"כ הוא תולש דבר שדרכו בכך דקרינא ביה שפיר קצירה הכהו קוץ ונפל מתוך ידו לא הוי לקט דכל הנופל מחמת אונסו ממעטי' ליה מדכתיב לקט קצירך אין לקט אלא מחמת קציר.
ג׳
שבולת שנקצרו כל סביבותיה ואין ראשה מגיע לקמה הוי לקט לעניים דחשבי לה כאלו כבר נפלה מתוך המגל אבל ראשה מגיע הרי היא כאלו היא תוך המגל כיון שיכול לקוצרה עם הקמה ופנימית נמי מצלת לחיצונה והוו תרוייהו כאלו הם תוך המגל כדאמר' ואית דסברי דמשום שכחה נגעו בה דמגיע לקמה לא קרינא בה לא תשוב לקחתו ואם אינו מגיע הוי (בכלל) [בבל] תשוב והשבלים שבקש הרי הן של בעל הבית.
ה׳
הרוח שפזרה את העומרים נותן ד' קבין תבואה לכל בית כור שהוא שיעור שראוי ליפול בשעת קצירה. וכשהגדיש על השדה שקונסין אותו מדרבנן כל השבלים שהן נוגעות בארץ כלם פטורות מן המעשר כדין לקט דאוריתא דהפקר ב"ד הפקר כדדרשינן מדכתיב יחרם כל רכושו וגו' ואית דמפיק הכא פיטור מעשרות מב"ד שעברו את השנה שלא כדין בשביעית דהוי מקודשת ופטור מן המעשרות כדין שביעית.
ט׳
חורי הנמלות שבתוך הקמה מה שנמצא בהם לבעל הבית שאין לעניים עדיין בקמה כלום ואם היו במקום שנקצר שהרי יש שם זכות לעניים במה שנקצר הרי הוא שלהם שמא מן הלקט גררוהו הנמלים וספק לקט הוא לקט דאע"ג דכל ספק ממונא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה הכא בספק מתנות עניים כתיב לעני ולגר תעזוב דמשמע הנח משלך וכן כתיב נמי בהו יהיה לרבות מה שהוא בספק לומר בין דידך בין דידיה הב ליה ואית דמפיק לכולהו ספק מתנות מדכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו.
י׳
שבולת לקט שנתערבה בגדיש מעשר על תנאי דאע"ג דכולהו מתנות דהוו הפקר לעניים פטירי ממעשרות כדאמר' לעיל היכא דנתערבה הוי ספיקא דאוריתא ולהכי בעי לעשורה על תנאי אע"ג דלא הגיעה עדין לידו של עני דעשו שאינו זוכה כזוכה ונותן אחת מהם שהיא הראשונה לעני והאחר תהיה מעשר.
י״א
לא ישכור האדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו דאם פוחת לו הפועל משכרו על כך אסיר מדאוריתא שהרי מוכר המתנות.
י״ב
המעכב המתנות מעני אחד או מעניים הרי זה גוזל דרחמנא זכינהו כדכתיב תעזוב ויהיה.
י״ד
המפקיר את הלקט עם נפילת רובו לאו כל כמיניה דהא אין לו בו רשות דקב"ה עבדיה לקט מההיא שעתא.
ט״ו
שני גרגרים הנפרטים בשעת בצירה הוו פרט דקרא שלשה אינם פרט דכתיב לעני ולגר שהם שנים. הוסבך האשכול בעלין ונפל לארץ ונפרט אינו פרט דלא הוי מחמת בצירה וכתיב ופרט כרמך ודרשינן אין פרט אלא בשעת בציר וכשבוצר ומשליך לארץ אפילו חצי אשכול הוי פרט אפשר דהוי מדרבנן קנס משום דמשליך האשכולות כדי ללקט הכל אח"כ. המניח כלכלה תחת הגפן כדי שיפלו בתוכה הגרגרים הנפרטים הרי זה גוזל את העניים ונראה דהוי דאוריתא דכתיב פרט דמשעה שנפרט הוי קדוש.
י״ז
אי זהו עוללות זה אשכול קטן כמו עולל וכדכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות ואין לו לא כתף ולא נטף דכל שיש לו כתף או נטף לאו עולל הוי ואם ספק לעניים דכולהו ספק מתנות לעניים כדילפינן לעיל והעניים עצמם הם שבוצרים אותם כדכתיב לא תעולל לעני ולגר וגו' אשכול שהגרגירין תלויין בשרביט עצמו כל גרגיר יחידי הוי עוללת דלא חשיבי מה שהגרגרים שוכבים זה על זה נטף עוללת שנקרצת עם האשכול כשקוצר הזמורה ביחד לא מיקרי עוללת דקרא דבטלה לגבי האשכול הנבצר עמו אבל אם רחוק קצת מן האשכול שאין דרכו להקרץ עמו הוי עולל באפי נפשיה ולעניים.
כ״א
כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים דכתיב וכרמך לא תעולל אפילו כל כרמך עוללות לעני ולגר וגו' א"כ למה נאמר כי תבצור כרמך לא תעולל לומר דאין לעניים בעוללות קודם הבציר ופרט נמי איתקוש לעוללות כדכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך וגו' ואין פרט ועוללות אלא בכרם כדכתיב פרט כרמך וכרמך לא תעולל.
כ״ב
וכמה שיעור בצירה דבעל הבית כדי שיזכו אח"כ לעניים בפרט ובעוללות ג' אשכולות שעושין רביע דכיון דעושין רביע דחשיב הוי בצירה.
כ״ג
מקדיש כרמו קודם שיודעו בו העוללות חייל הקדש על הכל וכתיב כרמך ולא כרם הקדש אבל משנודעו לא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאף ע"ג דאין לעניים עד שעת בצירה אפ"ה אין לו זכות לבעל הכרם בהם דבעינן דליהוו ברשותו כביתו שהוא ברשותו וכתיב איש כי יקדיש את ביתו וגו' ויתנו שכר גידולה להקדש ואפשר דאפילו למ"ד יש מעילה בגידולין הכא שאני דקרקע משועבד לגידול עוללות עד שעת בציר ונימא דלא מחייב בשכר גידול אלא מדרבנן.
כ״ד
הזומר אפילו אחר שנודעו העוללות אע"פ שיש במה שזומר עוללות עושה בשלהם כמו בשלו דהוו כשותף ותיקון נמי איכא דהאמצעים מיתקנים בכך.
כ״ה
גוי שמכר לישראל כרמו לבצור חייב בעוללות דהא קרינא ביה השתא וכרמך לא תעולל וכן כשהוא שותף עם גוי חלקו חייב.
כ״ו
בן לוי שנתנו לו מעשר שהוא טבל שלא הופרשה תרומת מעשר ממנו ומצא בו עוללות נותנן לעני בלא הפרשת תרומה דמתנות עניים לא מיחייבי במידי ואם היה עוללת שנקרצת עם האשכול דהוי לבעל הכרם כדאמר לעיל יש לו לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אם ירצה דהא פשיטא דהוא של בעל הכרם והוי טבל.
כ״ז
מי שהיו לו חמש גפנים ובצרן לתוך ביתו אם לאוכלן ענבים פטור מפרט ושכחה ורבעי דבפרט כתיב כרמך בתר בצירה דמשמע דכדרך הבוצרים הוא דבעי להניח פרט לעניים ובכי האי גוונא לאו בצירה מיקרי דאע"ג דאמרן דג' אשכולות שעושין רביע הוי שיעור בצירה היינו התחלת בצירה בכרם גדול לשיזכו העניים בעוללות אבל כשאין אלא חמש גפנים ובצרן לבית לא הוי בצירה כדאמר' ובשכחה נמי כתיב בצירה בקרא דאחריך דהוי שכחה כדאמר' לעיל ובכרם רבעי נמי כתיב נטע כרם ולא חללו דהיינו שלא עברה שנה רביעית ובכרם כתיב בצירה ולא הויא בבציר מה' גפנים כדאמר' דאין כרם בפחות מחמש גפנים וחייב בעוללות דעוללות משנודעו הוקדשו לעניים ולא תלו בבעל הכרם כפרט ושכחה דהוא משוי להו מתנות עניים במה שנפלו ונפרטו מידו או במה ששכח ואם בצרן לעשות יין חייב בכל כיון שבצר ג' אשכולות כדלעיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות מתנות עניים פרק ד׳

י״ח
אי זהו כתף פסיגין המחוברות וכו'. א"א לא כן הסוגיא בגמרא שהרי הקשו על זה והאמר רבי חייא מעשה ששקלו עוללת אחת בציפורי שבעה ליטרין אלמא לענין פיטור אתמר שאף על פי שאין לה לא כתף ולא נטף אם גדול שלא יכנסו כל ענביו בפס ידו אינו לעניים ועל זה הקשו א"כ היאך היה שהיה משקלו ז' ליטרין וחזרו ואמרו שאם נתנו ע"ג טבלא שיהיו כולן נוגעות בטבלא שהם מעטין וכולן יורדים ונוגעים בה וכשהם מרובים אי אפשר שיגעו כולם מפני שהן מרובין:
כ״ו
בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני וכו' עד על מקום אחר. א"א בתוספתא לא אמר כן אלא אינו חושש שמא של עניים הם ואמרו בירושלמי שעושה אותו תרומת מעשר על מקום אחר ועל זה הקשו ועוללות לאו של עניים הם ר' אבין אמר מן הנקרצות עם האשכולות:
כ״ז
מי שהיו לו חמש גפנים וכו' פטור מן הפרט ומן השכחה. א"א ומן הפאה: ומן הרבעי וחייב בעוללות וכו'. א"א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע"פ ששייר:
נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות מתנות עניים פרק ד׳

ט׳
זרעים הנמצאים בחורי הנמלים וכו'. עיין במרדכי סוף חולין דהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך דאמאי לא אזלינן בתר רובא דרובא דקמה דבעה"ב הוא ותירץ לו שני תירוצים חדא כדמסיק טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאינו ב"ח כל מקום שמונח שם קביעותו דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגם גבי ט' ציבורין כו' הואיל והונח שם הוי מקום קביעותו ע"כ. וכוונת דבריו נראה שכאן היה קבוע צבור של בעה"ב וצבור של עניים וא"כ הו"ל קבוע כיון שניכר מקום האיסור. אך אני תמיה דהא קי"ל ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דאע"פ שהיה כאן איסור קבוע כל שלא ראינו שפירש ממקום קביעותו אזלינן בתר רובא ואמרי' כל דפריש מרובא פריש וא"כ ה"נ בחורי הנמלים אף שהיה כאן איסור קבוע ניזיל בתר רובא דומיא דההיא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב: (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בה' שאר אבות הטומאה):
כ״ז
מי שהיו לו ה' גפנים וכו'. הנה דעת רבינו הוא דלחיובא בעינן תרתי דהיינו בצרם ליין ולא שייר ובבצר אחד מהם פטור כגון בוצר לאוכלם ענבים אפי' לא שייר או שייר אפי' שבצר לעשות יין והראב"ד השיגו בזה וכתב לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע"פ ששייר ע"כ. והנה דעתו הוא דכל שבצר לעשות יין לעולם חייב ואין חילוק בין שייר ללא שייר ולא נתבאר בהראב"ד בבוצר לאכול ענבים מאי דעתיה אי ס"ל דלעולם פטור וכדעת רבינו ולפי זה להראב"ד שייר או לא שייר אינו מעלה ומוריד כלל אלא הכל תלוי בתכלית הבצירה לאיזה דבר הוא דאם הוא לאכול ענבים לעולם פטור ואם הוא לעשות יין לעולם חייב ולפי זה לא פליג עליה דרבינו אלא בחדא מילתא דהיינו בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור ולהראב"ד חייב או דלמא דלהראב"ד כל שלא שייר אף בבוצר לאכול ענבים חייב דלדידיה בעינן תרתי לפטורא דהיינו בוצר לאכול ענבים ושייר אך בבצר אחד מהם חייב כגון לא שייר אפי' שבצר לאכול ענבים או שבצר לעשות יין אע"פ ששייר ולפי זה פליג עליה דרבינו בתרתי דהיינו בבוצר לאכול ענבים ולא שייר וכן בבוצר לעשות יין ושייר דלרבינו פטור בשניהם ולהראב"ד חייב בשניהם ובירושלמי פ"ג דפאה עלה דמתני' דהמחליק בצלים איתא ר' זעירא אמר המלקט שבלים לעיסתו אפי' כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אומר אפי' במגל א"ר יוסי והוא ששייר והתני היו לו ה' גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט כו' וחייב בעוללות א"ר יודן כאן בגמורות כאן בשאינן גמורות אר"י ואפי' תימא כאן וכאן בגמורות וכאן וכאן שאינן גמורות תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותם יין הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי' לא שייר ההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר ע"כ. והנה לדעת רבינו דברי הירושלמי הללו אתו כפשטן דר' זעירא אמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והנה מלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומלקט שבלים לאוכלן מלילות הוי דומיא דבוצר ענבים לאוכלם ענבים ור"י אמר דהא דמלקט שבלים לעיסתו דפטור והוא דשייר אז הוא פטור אך אם לא שייר חייב והקשו לזה מהתוספתא דתני מי שהיו לו ה' גפנים כו' דפטור ומלישנא דמי שהיו לו ה' גפנים והוא בוצרן משמע דמיירי בדלא שייר ואפ"ה קתני דפטור והיכי קאמר ר"י והוא דשייר ור' יודן רצה לחלק דההיא דשבלים מיירי בגמורות ומש"ה התנה ר"י והוא דשייר דאם לא שייר מיחזי כמלקט לשוק וחייב וברייתא דגפנים דקאמר דאפי' לא שייר פטור מיירי בשאינם גמורות דהרואה יודע דבוצר לביתו ולא לשוק, ושוב דחו חלוק זה דר' יודן ואמרו שאין חלוק בין גמורות לאינם גמורות אלא החלוק הוא דההיא דגפנים מיירי כשבקש לאוכלם ענבים ומש"ה פטור אפי' לא שייר והך דשבלים היא כשבקש לעשות יין כלומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין ומש"ה התנה ר"י ואומר דאינו פטור אא"כ שייר אך אם לא שייר חייב וחזרו ואמרו דהך דשבלים לומדת מההיא דגפנים וההיא דגפנים לומדת מהך דשבלים כלומר דהך דשבלים דקאמר אינו פטור כי אם בדשייר לומדת מההיא דגפנים דאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי' אם לא שייר דומיא דגפנים שאם בצרם לאכול ענבים דפטור אפי' בדלא שייר וההיא דגפנים דקאמר דפטור אפי' בדלא שייר לומדת מהך דשבלים שאם בקש לעשות יין דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב דומיא דמלקט שבלים לעיסתו דאינו פטור כי אם בדשייר ואם לא שייר חייב ורבינו פסק כתירוצא בתרא דירושלמי דאינו מחלק בין גמורות לשאינן גמורות לפי שדברי ר' יודן דמחלק בזה נדחו בירושלמי. וראיתי למרן שהבין בדברי הירושלמי דקאמר שאם בקש לעשותן יין והוא ששייר דהכוונה היא לחיוב ומש"ה לא מצא מנוח ליישב דברי רבינו כי אם בהגיה הירושלמי ולומר דגרסינן שאם בקש לעשותם יין חייב אלא א"כ שייר ולדידי אין צורך לשבש הספרים וכדכתיבנא וכן כתב בשם הר"י קורקוס דהכוונה לדעת רבינו היה שאם בקש לעשותם יין דפטור והוא ששייר אבל אם [לא] שייר חייב ודברי הירושלמי הם מכוונים לדעת רבינו אין בהן נפתל ועקש. אך כפי סברת הראב"ד לא יכולתי ליישב סוגית הירושלמי הלזו דאי ס"ל דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר ענבים לעשות יין א"כ ברייתא דשבלים דקתני דמלקט שבלים לעיסתו דפטור אין לה מובן כלל דהא להראב"ד בוצר ענבים לעשות יין בכל גוונא חייב וא"כ אין שום מציאות ליישב ברייתא זו לדידיה ואם נאמר דסבירא ליה דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לאכול ענבים ומש"ה קאמר רבי זעירא דבלקט שבלים לעיסתו דפטור ובא ר"י ואומר והוא ששייר כלומר דאינו פטור כי אם בדשייר אך אם לא שייר חייב וזה הוא כפי הצד השני שצדדנו לעיל דלהראב"ד כל שלא שייר חייב אף בבוצר לאכול ענבים והקשו על זה מברייתא דה' גפנים דמוכח מינה דאף אם לא שייר פטור עדיין לא הועלנו בזה כלל דאם כן ברייתא דה' גפנים דמוכח מינה דאף דלא שייר פטור אין שום מציאות ליישב כפי הנחה זו שהרי כפי מה שכתבנו כל שלא שייר לעולם חייב ואם נאמר כפי הצד הא' שכתבנו דהראב"ד מודה לרבינו דכל בוצר לאכול ענבים בכל גוונא פטור ואפי' לא שייר ובהכי מיירי ברייתא דה' גפנים א"כ דברי ר"י דקאמר עלה דשבלים והוא ששייר הוא הפך מזה וכמ"ש ועוד דהרואה דברי הירושלמי יראה דמוכרחים אנו לומר דמלקט שבלים לעיסתו הוי דומיא דבוצר לעשותן יין דקאמר הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר משמע דמלקט שבלים לעיסתו הוא סוג אחר ודומה לבוצר לעשות יין וא"כ דברי רבי זעירא דקאמר דמלקט שבלים לעיסתו דפטור הם הפך דברי הראב"ד ועוד שדברי הירושלמי דאמר תמן כשבקש לאוכלם ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין קשים להולמם כפי סברת הראב"ד דמאחר דבין בשבלים ובין בגפנים קתני פטור איך יתכן לאוקמי שום אחד מהם כשבקש לעשות יין דלהראב"ד כל שבצר לעשות יין בכל גוונא חייב. וראיתי למרן שאחר שהביא סוגית הירושלמי הלזו כתב דפשטא דסוגיא משמע דאם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב"ד כו' אבל קשה לזה דא"כ מידחי מאי דאר"י על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר ע"כ. נראה שלא הוקשה למרן על דברי הראב"ד כי אם מדברי ר"י ותמהני שהרי כפי מה שכתבנו כל הסוגיא מתחלה לסופה קשיתיה להראב"ד. וראיתי להרב בעל שדה יהושע שאחר שכתב באור ההלכה לדעת רבינו כתב ולהראב"ד בזה דרך אחרת ואמר דמה שאמר ר' יוסי והוא ששייר כלומר אע"פ ששייר כמ"ש הרב בעל כ"מ ע"כ. ודברים אלו הם שלא בהשגחה דאיך יתכן לומר דמאי דקאמר ר' יוסי והוא ששייר הוא אע"פ ששייר מאחר דר"י קאי עלה דשבלים דקאמר פטור ואיך יתכן לומר דפטור אפי' שייר וכ"ש לא שייר דמשמע דלא שייר גורם פיטור וזה לא אמרו אדם מעולם דודאי לכ"ע השיור גורם פיטור וכדקאמר בירושלמי שאם בקש לאוכלם מלילות ואפי' לא שייר והראב"ד ג"כ קאמר הכי בפירוש שכתב חייב בכל אע"פ ששייר הרי דס"ל דהשיור גורם פיטור ומ"ש מרן הוא עלה דסופה דסוגיא דקאמר שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר דלהראב"ד הכוונה היא שאם בקש לשתותן יין חייב אע"פ ששייר וכל זה הוא מבואר. הכלל העולה שצדדתי צדדין וצדי צדדין ליישב סוגית הירושלמי הלזו כפי סברת הראב"ד ולא יכולתי. אשר על כן נראה דהראב"ד הוא גריס במימרא דשבלים חייב וניחא מאי דקאמר המלקט שבלים לעיסתו אפי' כל שהוא חייב ואתי כל שהוא כפשוטו דאף שהוא דבר מועט חייב, דלפי גירסתנו דגרסינן פטור צריך לדחוק ולומר דמאי דקאמר אפי' כל שהוא הכוונה היא אפי' שיהיה הרבה מאד וכמו שכתב הרב בעל ש"י ואין זה משמעות כל שהוא המוזכר בתלמוד אך אי גרסינן חייב אתי כפשוטו ובא ר"י ואמר והוא ששייר כלומר אפי' ששייר וכמו שפירש מרן והוא ששייר המוזכר בסוף הסוגיא דכיון דקאי על חיוב ע"כ לומר דמאי דקאמר והוא ששייר הכוונה היא אע"פ ששייר משום דהשיור גורם לפטור וכמו שכתבנו והקשו לזה מברייתא דה' גפנים דפטור אפי' לא שייר ותירצו דההיא דה' גפנים מיירי בבוצר לאכול ענבים ומש"ה פטור אפי' לא שייר אך ברייתא דשבלים מיירי במלקט לעיסתו דהוי דומיא דבוצר לעשותן יין ומש"ה חייב אפי' שייר ושאר הסוגיא אתיא שפיר כפי סגנון זה דכיון דחדא מיתניא בחיוב וחדא בפטור אתי שפיר לומר הדא ילפא מן ההיא וההיא מן הדא כלומר דשבלים לומדת מההיא דגפנים שאם בקש לאוכלם מלילות דפטור ואפי' לא שייר דומיא דבוצר לאכול ענבים וההיא דגפנים לומדת מההיא דשבלים שאם בקש לשתותן יין דחייב והוא ששייר כלומר ואפי' שייר דומיא דשבלים לעיסתו דחייב בכל גוונא וכדקאמר ר"י. וכפי מה שכתבנו למדנו דלדעת הראב"ד בוצר לאכול ענבים פטור ואפי' לא שייר וכסברת רבינו: ודע שמה שכתבנו לעיל דמברייתא דגפנים משמע דאפי' לא שייר פטור מלבד הדקדוקים שכתבנו לעיל עוד ראיתי בתוספתא פ"ק דפאה שהביאו ברייתא זו וסיימו ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר ע"כ. הרי מוכח בהדיא דרישא איירי בדלא שייר ואפ"ה קתני דפטור. הן אמת דכפי מה שכתבנו דהשיור גורם לפטור לא הוה צריך למימר דאם שייר דנותן על מה ששייר דכיון דלמדנו דאם לא שייר דפטור מכל שכן דאם שייר דאינו נותן מן המשואר כי אם על מה ששייר ואולי איצטריך הך סיפא ללמדנו דרישא איירי בדלא שייר דאי לא הוה אמינא דלא מיפטר כי אם בדשייר אבל אם לא שייר לא קמ"ל דבין שייר ובין לא שייר פטור וכדכתיבנא:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

ציוני מהר"ן · הלכות מתנות עניים פרק ד׳

י״ט
ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות, כו'. הכ"מ הניח חלק ולא הראה מקור לזה, ובתוי"ט פ"ז דפאה מ"ו עמד ע"ד רבינו דמאין לו זה וכתב דאולי יצא לו כן מהא דאיתא שם במשנה כרם רבעי ב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודין לעצמן וב"ה אומרים כולו לגת, ויראה דלהכי נקטו ב"ה כולו לגת כלומר ובלא"ה כשהן עוללות דלעניים אין בעה"ב חייב לבצור אותן וכדברי רבינו הללו ע"ש, ודבריו תמוהין דמכאן לא שמעינן אלא היכא כשהן עוללות אין בעל הבית חייב לעשות אותן בגת אבל אכתי יש לומר דבעה"ב חייב לבצור אותן והעניים עושין אותן בגת, אבל נראה דיצא לו לרבינו כן מהא דאיתא שם בפאה פ"ד מ"א הפאה ניתנת במחובר לקרקע וכתב שם הרע"ב מדכתיב לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו, וכ"פ רבינו לעיל בפ"ב הט"ו, וה"ה לגבי עוללות דגם ביה כתיב וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם. ומצאתי בספר פאת השלחן סי' ח' ס"ק ל"ג שהביא כן בשם הפר"ח, והגהמ"ח שם הביא מקורו מהתו"כ קדושים פ' ג' דשקיל וטרי שם הכל בעוללות ואיתא בה"ז שם תעזוב הנח תבואה בקשים תמרים במכבדות כו' הרי דדריש גם לעוללות מתעזוב, ודינא דרבינו מפורש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מתנות עניים ד׳, מתוך הלכות מתנות עניים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מתנות ענייםכל הרמב״ם