רמב״ם - הלכות מתנות עניים · פרק ג׳

אין מניחין פאה משדה לחברתה דכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה ואם הניח פאה משדה לשדה אינה פאה וחייב במעשר כשיגמר מלאכתו.

היתה שדהו זרועה מין אחד והיה הפסק בתוך השדה אחד מכל אלו הדברים המפסיקין הרי זו כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו וזה לעצמו אבל מה שאינו הפסק לא חשיב אלא כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל כיון שהוא מין אחד ואפילו עשאו שתי גרנות מניח פאה אחת דבשדה תליא מילתא כדכתיב שדך וכיון דהוי מין אחד חשיב הכל שדה אחת אע"ג דעשאו ב' גרנות אבל זרעה ב' מינים אפילו עשאה גורן אחד נותן פאה למין זה ופאה למין זה דכיון שהם ב' מינים משוו ליה לשדה ב' שדות. זרע ב' מיני חטים או שעורים אם עשאו גורן אחד גלי אדעתיה דחשיב ליה כמין אחד ואינו חייב אלא פאה אחת ואם עשאו ב' גרנות חשיב ליה כשני מינין ונותן ב' פיאות ודבר זה הלכה למשה מסיני.

האחין שחלקו נותנין שתי פיאות דלכל חד וחד קרינא ביה שדך חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת כדילפי' לעיל דשותפין חייבים בפאה דכתיב קציר ארצכם אפי' של רבים. שותפים שקצרו חצי שדה וחלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום דחובת הקציר בקמה כדאמר ואע"ג דמרבי' מדכתיב לקצור דקדשה נמי פאה בתחלה ובאמצע אפ"ה כיון שלא פירש דסתמא הוי בסוף דמצותה בסוף כדמשמע פאה לשון סוף ומי שלקח הקמה אינו מפריש אלא על חלקו דכיון דחלקו לא קרינא ביה שדך אלא בזה שקצר דלא הוי כמוכר חצי שקצר דחייב בסוף לתת פאה על הכל דהתם כל השדה שלו. חזרו ונשתתפו כל אחד מהם מפריש מחלקו שבקמה על חלק חברו שבקמה אבל לא חצי שנקצר דהא מיפטר מפאה כדאמרינן ואע"ג דחזרו ונשתתפו נראה דלא מיחייבו להפריש מן הקמה אלא כפי שיעורה שהיה עתה אלא שאם רצה להפריש על הכל לא יפריש על מה שנקצר שהרי הוא פטור כדאמר' ואין עליו דין פאה להפטר ממעשרות אלא כל אחד מהם יפריש על חלקו ועל חלק חברו שבקמה ונמצא שהפריש על כל השדה ויש לו דין פאה להפטר מן המעשרות דהוי תוספת פאה דפטור נמי כדאמר' לעיל.

שדה שהגיע חציה ע(ל)[ד] שליש דמיחייבא בפאה והתחיל לקצור מחצי זה וקודם שהשלים לקוצרו הגיעה כולה לשליש וגמר החצי הראשון שהגיע בתחלה הרי זה יפריש מן הראשון על האמצעי ומן האמצעי על הראשון שהם החצי הראשון שנגמר קודם דחשיבי שדה אחת ומן האמצעי על האחרון נמי כיון שהגיע האחרון על שליש קודם שקצר האמצעי אבל לא מן הראשון על האחרון דכשקצר הראשון אכתי לא מטא אחרון לחיוב פאה שלא הגיע לשליש ומן האחרון על האמצעי נראה דיכול נמי להפריש דהא חשיבי שדה אחת.

המוכר שדהו מקומות מקומות לאנשים הרבה כל אחד נותן פאה ממה שלקח דלכל חד קרינא ביה שדך ואם התחיל הוא לקצור ומכר ושייר נותן פאה הראויה לכל דכיון דהתחיל לקצור נתחייב בכל כדכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם דמשמע מעידנא דאתחיל לקצור איתחייב ליה בכוליה ואם מכר קודם לא איתחייב אלא הלוקח מפריש על מה שלקח דשדך קרינא ביה ובעל השדה על מה ששייר.

שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה שלא יהו מעורבין פארות האילנות דאי הן מעורבין חשיבי כולהו כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל.

שנים שלקחו אילן אחד נותנין פאה אחת דכתיב קציר ארצכם כדאמר לקח זה צפונו וזה דרומו כל אחד נותן פאה לעצמו דהא לכל חד קרינא שדך דשדה כל שהו חייב בפאה בפני עצמו.

החרובים כל הרואין זה את זה חשיבי כשדה א' ונותן פאה א' על הכל והזתים כל שברוח אחת מרוחות העיר.

המידל שהוא מעט מכאן ומעט מכאן לשוק אינו נותן פאה לזה שהידל ואם לביתו נותן מן המשואר על הכל דהאי דאמרינן לעיל דאפילו לבית כשבוצר מעט מעט אינו נותן פאה מן המשואר על הכל היינו כשמכניסו לבית לאכול מיד דומיא דמוכר לשוק אבל כשמכניסו לבית לקיום נראה דחשיב לקיטתו כא' כיון דהוא בבית:

אבל שביל היחיד וכו'. א"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים:

היה מפסיק ארץ בורה וכו'. א"א באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע זרע אחר כל שהו ר' יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח ופליגי ואסיקו התם מה דאמר רב בשדה בינונית ומה דאמר ר' יוחנן בחמשים ושתים וכי מעיינת ביה שפיר מתחזי לך דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הכי ולעולם הם נדונין כשדה אחת אלא אם כן יש ביניהם הפסק גדול ומשום הכי אמר רב בשדה בינונית בור וניר בית רובע וזרע אחר כל שהוא. ורבי יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתים אמות ובקרוב ארבע אמות הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר ושלשה תלמים של פתיח קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוו שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהוא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט. ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא דאי לא מצידה תברא לגבי בור וניר בית רובע בעי רב בשדה גדולה דהוא שיעור יותר משלשה תלמים ובזרע אחר ממעט ורבי יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלא לאו ש"מ כי הדדי נינהו:

בד"א בשהיו האילנות וכו' עד זרע מלבנות מלבנות. א"א אינו כן בגמרא בירושלמי דהכי איתא התם מה אנן קיימין אם במרווחין אף ב"ש מודו שנותן מאחד על הכל אם ברצופים אף ב"ה מודו שנותן לכל אחד ואחד אלא כן אנן קיימין בנטועים עשרה לבית סאה ב"ש עבדין לון כרצופין וכו' לזו הגרסא כשהן מפוזרים אין חלוקת האילנות ניכרת אבל כשהן רצופין ניכרת:

בד"א כשהיה יבש מכאן וכו' עד ולח בפני עצמו. א"א ערבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה כי בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא ואפשר דלרבי עקיבא הוא דאיבעיא להו הואיל והלח מרובה ומשוייר אם יחשב כל המשוייר כשדה אחת או לאו כי המחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. ומה שאמרו בגמרא רבי חייא בשם רבי יוחנן אתיא דר"מ בשיטת ר"ע דאמר לח ויבש שני מינים הם ר' מאיר אומר וכו' מילתא אחריתי היא אם יטול מן הלח על היבש ולא ידעינן הא דר"מ היכן היא מ"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים וי"א דר"מ דפליג בקוצר לשחת שהוא מפסיק אע"פ שלא חרש ומדמו מילתא למילתא:

החרובין כל שאדם עומד וכו'. א"א לא ידעתי מה הוא זה אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע"פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה: