הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ד׳

ספר משפטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ד׳
הלכה א׳
נֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית אֶחָד הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לז) "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים כג כ) "נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ". וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֶשֶׁךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ שֶׁמְּצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין:
הלכה ב׳
כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת כָּךְ אָסוּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כ) "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַלּוֶֹה כְּלוֹמַר לֹא תִּנְשֹׁךְ לְאָחִיךְ. וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בֵּין לוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עָרֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כד) "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" זוֹ אַזְהָרָה אַף לָעֵדִים וְלָעָרֵב וְלַסּוֹפֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל שִׁשָּׁה לָאוִין. (שמות כב כד) "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה". (ויקרא כה לז) "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ". (ויקרא כה לז) "וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ". (ויקרא כה לו) "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית". לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל". וְהַלּוֶֹה עוֹבֵר בִּשְׁנַיִם. לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ. וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. עָרֵב וְעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. וְכָל מִי שֶׁהָיָה סַרְסוּר בֵּין שְׁנֵיהֶם אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ אֶחָד מֵהֶן אוֹ הוֹרָהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:
הלכה ג׳
אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן. שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה וּמַחְזִירִין לַלּוֶֹה. וְאִם מֵת הַמַּלְוֶה אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַבָּנִים:
הלכה ד׳
הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית אֵינָן חַיָּבִים לְהַחְזִיר. הִנִּיחַ לָהֶם פָּרָה וְטַלִּית שֶׁל רִבִּית וְכָל דָּבָר הַמְסֻיָּם חַיָּבִים לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְבוֹדוֹ וַאֲפִלּוּ דָּבָר הַמְסֻיָּם אֵין מַחֲזִירִין:
הלכה ה׳
הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן כְּדֵי לִפְתֹּחַ לָהֶן דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה. וְכָל הַמְקַבֵּל מֵהֶן אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אִם הָיְתָה גְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְהָרִבִּית דָּבָר הַמְסֻיָּם וַהֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ מְקַבְּלִין מֵהֶן:
הלכה ו׳
שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית בֵּין קְצוּצָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. קָדַם וְגָבָה הַכּל מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרִבִּית קְצוּצָה. אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה:
הלכה ז׳
כָּל הַכּוֹתֵב שְׁטַר רִבִּית הֲרֵי זֶה כְּכוֹתֵב וּמֵעִיד עָלָיו עֵדִים שֶׁכָּפַר בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כָּל הַלּוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן הֲרֵי הֵן כְּכוֹפְרִים בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָפְרוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לז) "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ" וְגוֹ' (ויקרא כה לח) "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם":
הלכה ח׳
אָסוּר לְאָדָם לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד וּמַתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לָהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא יַרְגִּילֵם בְּדָבָר זֶה:
הלכה ט׳
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וְנָתַן לוֹ יֶתֶר עַל מַה שֶּׁהִלְוָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹדְעִין חֹמֶר אִסּוּר הָרִבִּית:
הלכה י׳
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמָצָא הַלּוֶֹה יוֹתֵר [אוֹ שֶׁהֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּמָצָא הַמַּלְוֶה יוֹתֵר] אִם בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה חַיָּב לְהַחְזִיר וְאִם לָאו מַתָּנָה הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ גְּזֵלָה הָיְתָה לוֹ בְּיָדוֹ וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן אוֹ אַחֵר צִוָּה לְהַבְלִיעַ לוֹ. בְּכַמָּה הַדַּעַת טוֹעָה בְּאֶחָד וּבִשְׁנַיִם אוֹ בַּחֲמִשָּׁה אוֹ בַּעֲשָׂרָה שֶׁמָּא מָנָה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה אוֹ עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה. וְכֵן אִם מָצָא יָתֵר מִנְיַן הַחֲמִישִׁיּוֹת אוֹ מִנְיַן הָעֲשִׂירִיּוֹת אֶחָד אֶחָד חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ שֶׁמָּא הָאֲחָדִים שֶׁהָיָה מוֹנֶה בָּהֶן הַחֲמִישִׁיּוֹת אוֹ הָעֲשִׂירִיּוֹת נִתְעָרְבוּ עִמָּהֶם:
הלכה י״א
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ וּפֵרֵשׁ מִשְׁקָלוֹ וְהוֹסִיפוּ עַל מִשְׁקָלוֹ אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת מֵחֲמַת הַתּוֹסֶפֶת מְנַכֶּה לוֹ שִׁעוּר הַתּוֹסֶפֶת וַאֲפִלּוּ הוֹסִיפוּ עָלָיו כָּל שֶׁהוּא. וְאִם לֹא הוּזְלוּ מֵחֲמַת הַתּוֹסֶפֶת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוֹסִיפוּ עָלָיו עַד חֲמִישִׁיתוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִשְׁקָלוֹ אַרְבָּעָה וַעֲשָׂאוֹ חֲמִשָּׁה אֲבָל אִם הוֹסִיפוּ לוֹ יוֹתֵר עַל חֲמִישִׁיתוֹ מְנַכֶּה לוֹ כָּל הַתּוֹסֶפֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת. וְהוּא הַדִּין לְמַלְוֶה עַל הַמַּטְבֵּעַ וּפָחֲתוּ מִמֶּנּוּ:
הלכה י״ב
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ וְנִפְסַל אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ לְאוֹתָהּ מְדִינָה נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ שֶׁהִלְוָהוּ וְאוֹמֵר לוֹ לֵךְ וְהוֹצִיאוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאִם אֵין לוֹ דֶּרֶךְ לְשָׁם נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְכֵן בִּכְתֻבָּה:
הלכה י״ג
הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁהַלּוֶֹה שֶׁמָּחַל לַמַּלְוֶה בְּרִבִּית שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁעָתִיד לִקַּח אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמָּחַל אוֹ נָתַן מַתָּנָה אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם שֶׁכָּל רִבִּית שֶׁבָּעוֹלָם מְחִילָה הִיא אֲבָל הַתּוֹרָה לֹא מָחֲלָה וְאָסְרָה מְחִילָה זוֹ וּלְפִיכָךְ אֵין הַמְּחִילָה מוֹעֶלֶת בְּרִבִּית אֲפִלּוּ בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הוֹרָאָה זוֹ נְכוֹנָה אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה לְהַחְזִיר לוֹ וְיָדַע הַמַּלְוֶה שֶׁדְּבַר אִסּוּר עָשָׂה וְיֵשׁ לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אִם רָצָה לִמְחל מוֹחֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹחֵל הַגֵּזֶל. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן מִכְּלָל שֶׁהַמְּחִילָה מוֹעֶלֶת:
הלכה י״ד
נִכְסֵי יְתוֹמִים מֻתָּר לִתֵּן אוֹתָם לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים טוֹבִים קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. כֵּיצַד. אוֹמֵר לוֹ תִּהְיֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן אִם יֵשׁ שָׁם רֶוַח תֵּן לָהֶם חֶלְקָן מִן הָרֶוַח וְאִם יֵשׁ שָׁם הֶפְסֵד תַּפְסִיד אַתָּה לְבַדְּךָ שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְכָל אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וּבְנִכְסֵי יְתוֹמִים לֹא גָּזְרוּ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

א׳
נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך, ולמה נקרא שמו נשך מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו, ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. הלח"מ הקשה דמהברייתא לא מוכח אלא להביא איסור נשך באוכל ורבית בכסף, אבל שיהיה רבית ונשך חדא מילתא לא משמע מהך ברייתא, והאריך בזה הלח"מ ונשאר בקושיא, ונראה דאין כונת הרמב"ם דנשך ותרבית אחד הוא בפי' הלשון דזה א"א שהרי ודאי נשך הוא מה שנושך הלוה וכמו שכתב הרמב"ם, ותרבית הוא ודאי מה שמתרבה אצל המלוה, ומה שכתב הרמב"ם אחד הוא היינו שאין חילוק בדין בין נשך ותרבית ועל מה שעובר בנשך עובר בתרבית, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור בשני לאווין, והוא פשוט.
ב׳
כדרך שאסור להלוות כך אסור ללות ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר לא תנשך לאחיך, וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר הא למדת שהמלוה ברבית עובר על ששה לאוין, לא תהיה לו כנושה את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשנים, המ"מ הקשה למה לא חשיב לאו דלאחיך לא תשיך דחשיב בגמ' ונשאר בצ"ע, אמנם המגיה העיר דברי"ף ורא"ש לא הוזכר ולאחיך לא תשיך, אבל עכ"פ צריך ביאור למה לא נחשב גם לאו זה, אלא שהוא פשוט שכבר כתב הרמב"ם בסה"מ בשורש ט' שאין למנות כפלי האזהרות אא"כ כל א' מהם לענין אחר או שמפורש בחז"ל שלוקה על כל אחד מהם, ומצאתי שכבר כתב כן במרכה"מ בפ"ח מהל' עבדים וציין כאן לדבריו שם אלא שדבריו תמוהין שכתב וז"ל ועפ"ד מהל' מלוה הל' ב' והמ"מ נדחק שם וכן הלח"מ ורבינו לשיטתו דאין למנות לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך בתרתי שהם בחד לישנא אפי' בלוה וכ"ש במלוה דלא שייך כלל לא תשיך עכ"ל. והוא סבור דלאחיך לא תשיך קאי בלוה כמו לא תשיך לאחיך והוא טעות בשיטת הרמב"ם דאף דהגמ' בדף ע' הוי סבר לומר כן אבל הרמב"ם כתב להדיא בפ' ה' הל' א' ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר לנכרי תשיך, ומפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה, וא"כ לאחיך לא תשיך נמי קאי במלוה והמ"מ כתב שם דזהו דלא כהסוגיא, וכבר הביא שם הלח"מ מדברי הר"נ דלמה דמשני רבינא הכא בת"ח עסקינן הדרינן למאי דסבר לא תשיך לא תישוך, וא"כ לא תשיך לאחיך לא שייך להא דלאחיך לא תשיך דזה בלוה וזה במלוה, אלא דלא צריך לזה דאף דאינו בלשון אחד עם את כספך לא תתן לו בנשך מ"מ כיון דהוא ענין אחד לא נמנה כל אחד, וכמו שכתב לענין ציצית שאף שנכפל בו לשון צווי חמשה פעמים ועשו להם ציצית והי' לכם לציצית וכו' ומ"מ אינה אלא מצוה אחת, וכן יש שם בדבריו עוד דמיונות שאינם בלשון אחד, וא"כ פשוט דלא נמנה ולאחיך לא תשיך כיון שהוא ענין אחד עם את כספך לא תתן לו בנשך ורק נשך ומרבית אמרו להדיא דהם שני לאוין וכמש"כ הרמב"ם.
ג׳
אע"פ שהמלוה והלוה עוברים על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון שכל המלוה ברבית אם היתה רבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים. אע"פ שהמלוה והלוה. בגמ' אמר אפלוגתא דר' יוחנן ור"א אי רבית קצוצה יוצאה בדיינין תנאי היא דתניא ר"נ ור"א פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרוע שטרא, ולפירש"י לפי"מ דדחי הוא כר' יוחנן ולפי' תוס' הוא כר"א והרמב"ם הא פסק כר"א דיוצא בדיינין ומשום דרב ספרא אמר הכי, ולפי"ז פסק הרמב"ם כר"נ ור"א ועכ"פ הי' להרמב"ם לכתוב המלוה והערב והקשה זה הלח"מ ואחר שהאריך העלה דודאי הרמב"ם פסק כר"נ ור"א אלא שלא הוצרך לכתוב הערב דהוא כ"ש מהמלוה וכתב רק הלוה שהוא חידוש ותירוצו קשה מאד דאם באמת פטורו של הלוה הוא חידוש א"כ מנ"ל להרמב"ם לחדש כן כיון דבברייתא לא הוזכר אלא הערב, איברא דבש"מ הובא דהריטב"א כתב דיש מוחקין הערב, אבל עכ"פ הלוה לא הוזכר בשום גירסא, והיא תימה גדולה. והנראה בדעת הרמב"ם דהנה בברייתא תניא מפני שיש בהם קום עשה והוא מדין לאו הניתק לעשה וכן פירש"י להדיא, אבל הרמב"ם כ' מפני שניתן להשבון וכבר כתבנו דיש בזה חילוק דלאו הניתק לעשה קיי"ל קיימו ולא קיימו וא"כ אם נטל רבית מן הגר ומת הגר חייב מלקות אבל לאו הניתן לתשלומין כבר כתבנו דאין לוקין עליו כלל, ולכן י"ל דבברייתא אמרי ר"נ ור"א בדוקא משום לאו הניתק לעשה ומשום זה לא הזכירו לוה דעל הלוה ודאי ליכא עשה ליקח חזרה הרבית מן המלוה דהעשה דוחי אחיך עמך ודאי אינה אלא על המלוה ואם היינו אומרים דהמלוה לא קנה הרבית וכמו בדין גזל הי' אפשר לומר דהמצוה הוא גם על הלוה ליקח חזרה הרבית שלא יהי' אצל המלוה, אבל כיון דקיי"ל דהמלוה קונה הרבית דהא אם מת הלוה אינו מחזיר לבניו א"כ לא מצינו בהך עשה שתהי' עשה על הלוה ליקח חזרה הרבית, וכל זה הוא בדין ניתק לעשה אבל בדין לאו הניתן לתשלומין לא בעינן שיהי' על הלוה מצות עשה לשוב וליקח הרבית אלא דכיון דעיקר הלאו ניתן לתשלומין גם הלאו שעל הלוה הוי כמו ניתן לתשלומין דבזה שהלוה נוטל חזרה הרבית מתקיים התשלומין ואין אנו צריכין דבור מיוחד שיהי' על הלוה מצות עשה אלא שהתשלומין מתקיים ע"י המלוה והלוה, ויש להוסיף לפי"מ שביארתי בפ"ג הל' ד' דבעיקר הלאו דלא תשיך הוא כמו גבי כלאים דהמלביש חבירו עובר בלא תלביש, ומשום זה פסול הלוה לעדות כיון דלגבי המלוה הוא לאו דחמס, ולכן הלאו של הלוה הוא נמשך מהלאו של המלוה וכיון שהלאו של המלוה לא ניתן למלקות אלא לתשלומין גם הלאו של הלוה לא ניתן למלקות דלא חמיר מהלאו של המלוה ולא דמי למה שכתבנו אם הלאו הוא ניתק לעשה דאז בודאי צריך שיהי' על הלוה ג"כ עשה אפי' אם הלאו של הלוה היא בשביל המלוה דהא גם גבי המלוה כיון דקיי"ל קיימו ולא קיימו אם אינו מקיים העשה לוקה, וכיון דלגבי הלוה ליכא עשה במה יפטר, אבל לאו הניתן לתשלומין עיקר הלאו לא ניתן למלקות אלא לתשלומין ולאו של הלוה הוא מדררא דלאו של המלוה וכיון שלהמלוה לא נאמר הלאו למלקות גם על הלוה ליכא מלקות אלא שותף עם המלוה בקיום התשלומין אף דליכא עליו מצות קבלת תשלומין. ולפי"ז אנו מוכרחים לומר דבין ת"ק דברייתא בין ר"נ ור"א לא סברי דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו ואפשר דסברי כר"מ דאדם לוקה ומשלם ומה דאין לוקין על גזילה הוא משום לאו הניתק לעשה ומשו"ה פליגי כאן ברבית ואפשר לומר גם כשינויא דגמ' וכפי' התוס' דעל לאו דלא תקח לא פליגי דהוי לאו הניתק לעשה ופליגי רק בלאו דלא תשימון, אבל הרמב"ם דפוסק דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין המלוה והלוה אין לוקין כלל דלגבי דידהו עיקר הלאו ניתן לתשלומין בין לא תקח בין לא תשימון. אלא דבדין ערב צריך בירור בדעת הרמב"ם דאינו מבואר לא לפטור ולא לחיוב מלקות, וכן לא ביאר הרמב"ם דין העדים, וכבר עמד המל"מ ע"ז בהל' ו' לענין לפסול העדים בשטר שיש בו רבית דהרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה לא הערב ולא העדים והמל"מ כתב דכיון דאיסורן בא משום המלוה לא חמירי מהמלוה והביא שכן כתב החינוך במצוה ס"ח אבל בד' הרמב"ם א"א לפרש כן דא"כ בודאי הי' כולל בדין זה שהמלוה והלוה אין לוקין גם הערב והעדים כיון שמטעם אחד אין לוקין, ומד' המ"מ בהל' ו' במה שהוצרך לפרש טעמא דאין העדים נפסלין משום דלאו זה אינו ידוע שהוא גם על העדים משמע לכאורה דסובר דלוקין דאם אין לוקין וגם אין נהנין לא הוו רשע דחמס, ואולי דמשכחת לה שנטלו שכר בעד חתימתם, דאף דנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, זהו כשכבר יודע העדות ומחויב להעיד בב"ד, אבל כאן אינו בשביל עדותם אלא בשביל טרחתם לחתום שאינם מחוייבים לכתחילה להיות עדים בדבר ועיין בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהגהת הרמ"א בשם הרשב"א ובאה"ע סי' ק"ל סעי' כ"א ובפ"ת שם, וע"כ צ"ל כן בדעת המ"מ דהא ודאי שאין לוקין כיון שלא הזכירם הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין, אלא דצריך ביאור למה לא הזכיר כאן לא לחיוב ולא לפטור. ונראה דסובר הרמב"ם דערב שחתם על שטר שיש בו רבית וכן העדים שחתמו ע"ז אינם עוברים אלא אם תתקיים ההלואה והיינו שהמלוה ילוה להלוה ע"ז השטר ונמצא דהאיסור מיתלא תלי ולא משכחת התראה בשעת החתימה דהוי התראת ספק, ובמע"פ הא לא עשו מעשה דהא הרמב"ם אינו סובר דעקימת שפתיו הוי מעשה, ובגמ' מיירי להדיא במלוה בשטר א"כ בערב ועדים לא משכחת מלקות. והנה בדין התראת ספק אם שמה התראה צריך לברר דעת הרמב"ם דבפט"ז מהל' סנהדרין הל' ד' גבי קיימו ולא קיימו כתב אע"פ שההתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק שמה התראה, ובפ"ה מהל' שבועות הל' ב' גבי נשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו שפטור כתב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין עכ"ל, ועיין מש"כ הכ"מ והלח"מ בדברי הרמב"ם ודבריהם דחוקים דהרמב"ם כתב דבדין שתהיה שבועת שוא והם כתבו שאפשר שתהי' שבועת שקר וסברת הכ"מ דאינה שבועת שוא משום דבשעה שנשבע לא יצאה השבועה בודאי לבטלה, אבל דעת הרמב"ם דאם לא יקיים פלוני הוי באותה שעה שוא כיון שאין בידו לעשות שיקיים פלוני ושבועת שקר אינו אלא על דבר שהוא במציאות עכשיו והוא נשבע לאמת הדבר אבל בזה אין בידו לאמת הדבר שיקיים פלוני ולכן הוי שוא אלא דאם יקיים פלוני וישמע למה שנשבע לא הוי שוא, ולפי ד' הרמב"ם נראה דאם ישבע שירדו גשמים ביום פלוני כשאין לו שום טעם בזה הוי ג"כ ספק שוא, אכן דבדברי הרמב"ם כאן יש עוד סתירה לשיטתו מפ"ד הל' ט"ז דסובר דאם אכל האיסור ואח"כ אכל התנאי אם שניהם במזיד חייב משום דהתראת ספק שמה התראה וכדעת ר' יוחנן וא"כ צריך ביאור במה חלוק זה מהך דינא דשבועת שוא. ונראה דמה שכתב אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה זהו דגבי קיימו ולא קיימו הלאו ודאי ורק שיכול לתקן הלאו ונמצא דעיקר הלאו מפורש בתורה ואינו ספק אבל כאן בשעת התראה הוי ספק שבועת שוא, אלא דצריך ביאור במה שאני מאכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דבשעת ההתראה כשאוכל האיסור הוי ספק בעיקר עברת הלאו, ונראה דהרמב"ם סובר דכשאוכל התנאי במזיד אחר שאכל האיסור במזיד הוא ג"כ עובר להדיא על איסור התורה שגורם בשעת אכילת התנאי שאכילת האיסור יהי' איסור ודאי, אלא דמ"מ המלקות לא נוכל לחייבו אלא על אכילת האיסור רק דתלוי אם יאכל התנאי ולכן זהו שדימה רבא בשבועות דף כ"ח אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה לדין קיימו ולא קיימו משום דגבי קיימו ולא קיימו אף דודאי עבר על לאו מפורש בתורה מ"מ עונש המלקות הרי עומד בספק וסבר ר' יוחנן דהתראת ספק בזה שמה התראה ולכן גם אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה כיון שביחד עשה איסור ודאי רק שהעונש שהוא בשביל אכילת האיסור היה באותה שעה בספק סבר ר' יוחנן ג"כ התראת ספק שמה התראה, אבל גבי שבועה שיזרוק פלוני על מה שלא זרק אח"כ פלוני לא עבר כלל, ונמצא דבשעה שעבר על ספק שבועת שוא עיקר העבירה היתה בספק ובזה אמרינן דהתראת ספק לא שמה התראה, ולפי"ז אם נשבע שלא לאכול ככר אם יאכל חברו ככר שני פטור אם אכלו כשאכל אח"כ חברו הככר השני, כיון דבשעה שאכל היה ספק אם יאכל חברו. ולפי"מ שנתבאר א"כ גבי ערב ועדים בעת שחתמו על השטר כיון דמיתלי תליא אם ילוה המלוה הכסף להלוה וזה אינו בידם ולא ע"י מעשה שלהם, לכן בזה התראת ספק לא שמה התראה, ולפי"ז אנו צריכין לפרש הברייתא דקתני המלוה והערב דכמו דהוי בעי לפרושי מעיקרא דזהו כשישלם הערב להמלוה ואח"כ שילם הלוה להערב, כן נפרש לפי שינויא דגמ' דמאי קום עשה לקרוע שטרא והיינו קודם שגבו, דבערב ג"כ נפרש דהוא כששילם הערב להמלוה ולקח ממנו השטר על הלוה, דבשעה שלקח השטר והוחזק בידו השטר על הלוה בזה עובר עכשיו הלאו של לא תשימון בתורת מלוה, לבד מה שעבר בלא תשימון מתחלה במה שסייע להלוה בזה שערב לו שהמלוה ילוה לו, ומבואר מה דאמר מאי קום עשה לקרוע שטרא שכבר תמהו הראשונים דהא אין ביד הערב לקרוע השטר כשהוא ביד המלוה, ובדין זה לא הוצרך הרמב"ם לפטור את הערב שהוא כמו המלוה והוא פשוט. איברא דבדין העדים צריך לבאר דכיון דהרמב"ם פוסק דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אם לא בשטרי הקנאה, וא"כ חתימת העדים לכאורה א"א אלא בשעת הלואה ממש, אלא דבאמת אף דרש"י בב"מ דף י"ג ע"א במה דאמר בגמ' כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן כתב כי ליכא מלוה בהדיה ונותן מעות בפניהם לא כתבינן, אבל הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מלוה הל' ה' כתב כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהי' לוה עמו בד"א בשטר שיש בו קנין שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו, אבל שטר שאין בו קנין אין כותבין אפי' ללוה עד שיהי' מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללוות ממנו בניסן וכו', ומבואר דאין צריכין העדים לראות הלואת המעות משום שבמסירת השטר נתחייב, ובודאי אם עשה שטר שיש בו רבית ולא לוה ממנו אין כאן רבית דאורייתא ואין על העדים לאו דלא תשימון וא"כ עיקר הלאו יהי' נגמר בשעה שילוה המלוה להלוה המעות אחר שימסור בידו השטר, ואפי' לפי פירש"י אינו מוכח שיהיה אפשר בבת אחת חתימת העדים ונתינת המעות דא"א לצמצם וע"כ חתימת העדים קודם, אלא דאין מוציאין מידם עד שיתן המלוה להלוה בפניהם ואינו מוכח שצריך בזה מעשה של העדים כשמניחין להמלוה ליטול השטר, אלא דאם הם נותנין להמלוה בציווי הלוה אפשר דבזה נגמר הלא תשימון ועכ"פ לשיטת הרמב"ם מיושב. אלא דלכאורה קשה גם לשיטת הרמב"ם דעכ"פ אם העדים מוסרין בעצמם השטר להמלוה בציווי הלוה א"כ הם גומרים במסירתם שומת השטר ועוברים על לא תשימון, אכן באמת לא קשה דכיון דמסירת השטר צריך להיות מהלוה להמלוה ואם העדים מוסרים השטר להמלוה בציווי הלוה הא אינו אלא מדין שליחות, וא"כ ודאי שלא נוכל לחייב להעדים מלקות, ועוד יותר דגם שומת השטר ע"י מסירת העדים לא נגמר דכיון דאין שלד"ע גם המעשה לא נתקיים כמש"כ התוס' בב"מ דף י' ע"ב דאם לא הוי שליחות לא חלין הקדושין, והוי כמו שתפס המלוה בעצמו השטר דאינו כלום.
י״ב
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוה ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. ויש לו דרך, הכ"מ הקשה דבגמ' אוקימנא דהא דבעי שיהיה לו דרך לאותה מדינה היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו, אבל אין מלכיות מקפידות זע"ז אפי' אין לו דרך לאותה מדינה ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי"ף עכ"ד, ונראה דהרמב"ם מפרש מלכיות מקפידות היינו שמקפידות אם יוציאו במו"מ במדינה זו מטבע של מדינה אחרת, וזהו מה דמשני מעיקרא כשאין מלכיות מקפידות היינו שאין מקפידות אם יקח אחד מטבע של מדינה אחרת, אלא שבכלל אינו יוצא בהוצאה אלא מטבע של מדינה זו, ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא זה דהא כתב להדיא ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת, ומבואר דבמדינה זו אינו יכול להוציא, אבל אם יכול להוציא במדינה זו ודאי א"צ שיהיה לו דרך למדינה האחרת ובהגה"מ כאן על מש"כ הרמב"ם אם יש לו דרך, כתב מד' הסמ"ג וכ"ש אם סוחרי אותה מדינה מצויין כאן שודאי נותן מטבע שהלוהו, ולא הוצרך הרמב"ם להשמיענו זאת, ואף דלפי"ז יקשה מה דפריך בגמ' אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות היכי מצי ממטי להו דמאי קושיא לפי"מ שנפרש מקפידות שלא יוציאו במו"מ, ויש לומר שידוע לחז"ל שדרכם הי' כשמלכיות מקפידות לבדוק ושלא להניח גם להוציא, ולכן משני בגמ' דלא בחשי.
י״ג
הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפי' ברבית של דבריהם, יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת. השגת הראב"ד. הובא במ"מ. א"א חיי ראשי הוראה נכונה היא א"כ כל מלוי ברבית יעשו כן להתיר להם את הרבית. המ"מ כתב דהרמב"ם לא חלק על הגאונים אלא ברבית שכבר נטל המלוה דלא ליהני מחילה שיהי' פטור מלהחזיר, אבל ברבית העתיד ליקח מודה גם הרמב"ם ופשוטן של ד' הרמב"ם הם כהמ"מ דהא כתב בדין להחזיר הרבית, וא"כ הוא תימה על הראב"ד דמוכח שבא להשיג על הרמב"ם שכתב שאין הוראה זו נכונה והרא"ש הביא דברי הרמב"ם וכתב על זה בלשון ויראה לי לחלק בין הרבית שכבר נטל לרבית שצריך ליקח וכדברי המ"מ, וגם על הרא"ש קשה דמה כתב ויראה לי כיון שגם הרמב"ם כתב כן, ונראה דכיון דהרמב"ם התחיל דבריו שהורו הגאונים בין ברבית שלקח ממנו בין שעתיד ליקח ועל זה כתב דאין הוראה זו נכונה משמע דכל ההוראה אינה נכונה דאל"כ לא היה לומר בסתם דאין הוראה זו נכונה, ומה שכתב הרמב"ם רק דאם אומרים למלוה להחזיר זהו משום שבא לומר דעל מה שכבר נטל אם מחל הלוה א"צ המלוה להחזיר והוא מותר לגמרי ובזה גם הרמב"ם אינו סובר דמהני אם נותן הלוה במתנה שיהי' היתר גמור ליקח הרבית דהא אמרינן דדוקא ת"ח מותרין ליקח יותר על מה שהלוה וכתב זה הרמב"ם בהל' ט' ומפרש הרמב"ם דזהו בנתן לו בסתם אחר ההלואה, וכמש"כ שם המ"מ דעכ"פ אין זה רבית מן התורה שלא קצץ בשעת הלואה והרמב"ם שהביא דברי הגאונים הא מיירי גם ברבית מן התורה שכתב אפי' ברבית של דבריהם וגם כתב אבל התורה לא מחלה ואסרה רבית זו, וא"כ הוא פשוט שלא בא הרמב"ם לומר דיש היתר ליקח רבית מן התורה ע"י שיתן לו הרבית במתנה. אולם מה דמוכח מדברי הרמב"ם שהוא חולק על עיקר הוראת הגאונים שיש בכללה גם ברבית שעתיד ליקח נראה דהוא בזה דהגאונים כללו כלל דברבית לא מהני מתנה או מחילה בין קודם שנטל בין אחר שנטל שהתורה אסרה מתנה זו, ומבואר דסוברים דהוא אסור מן התורה, והרמב"ם סובר דמעיקר דין התורה יש היתר ע"י מתנה גם ליקח הרבית אלא דבודאי א"א זה בדרך קציצה בשעת הלואה דכיון דקוצץ ואומר שבשביל זה שמלוה לו נותן לו מתנה זהו עיקר דין הרבית דאף שאומר בפיו לשון מתנה כיון דאומר בפירוש שבשביל זה שמלוה לו נותן לו המתנה א"כ אין זה מתנה, אלא דחידוש הגאונים הוא ברבית קצוצה ממש שקצצו בשעת הלואה שהלוה ישלם רבית ואחר ההלואה נתן הלוה המעות שהוא חייב לו על רבית ואמר לו שהוא נותן לו זה בתורת מתנה, וכן אם כבר נטל המלוה הרבית ואמר לו הלוה שמוחל אותם, ומה שהורו הגאונים אפי' ברבית דרבנן ע"כ דמיירי בלקיחת הרבית דחזרה הא ליכא ברבית דרבנן, ועל זה הורו הגאונים דאף דבשעת המתנה או בשעת המחילה לא אמר הלוה שנותן או שמוחל כדי ליתן הרבית, או שיתקיים הרבית להמלוה בשביל שהלוה לו מ"מ הלקיחה היא לקיחת רבית וכן המחילה אינה מועילה כלום, ובזה חולק הרמב"ם וסובר דלקיחת רבית דאסורה מן התורה אינו אלא כשנותנו לשם רבית, אבל במתנה מפורשת מותר מן התורה להלוה ליתן ולהמלוה לקבל כיון שאינו לשם חיוב הרבית אלא דמדרבנן ודאי אין היתר בזה דגם לת"ח אין היתר ע"י מתנה אלא כשלא היה מקודם קציצה, ונ"מ להלכה דלהגאונים אם לקח המלוה לשם מתנה הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ולהרמב"ם אינה יוצאה, ולמחול אחר שכבר נטל מותר גם מדרבנן דהוא מחילה בעלמא ואינו בשביל שהלוה לו וכמו שמוחל הגזל. ולפי"ז מבואר השגת הראב"ד דחולק באמת על הרמב"ם וסובר דהוראת הגאונים נכונה אלא דהוכחתו שכל מלוי ברבית יעשו כן אינה מובנה דהא בשעת קציצה ודאי א"א צד היתר בזה וכמש"כ וצ"ל דכונתו דעכ"פ יעשו כן בשעת לקיחת הרבית, וגם זה אינה השגה על הרמב"ם דאם המלוה יבקש מהלוה שיתן לו הרבית שהוא חייב לו בתורת מתנה אפי' אם הלוה יעשה כן כדי שילוה לו פעם שנית אין זה מתנה, וכמו שכתבנו דמתנה דסובר הרמב"ם דמותר מן התורה זהו כשנותן לו שלא בשביל הרבית, ואם הלוה יתן לו בעצמו בתורת מתנה א"כ לא כל מלוי ברבית יעשו כן דתלוי בהלוה שיעשה כן בעצמו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

ב׳
הא למדת שהמלוה בריבית עובר על ששה לאוין: כולם תמהו דאמאי השמיט רבינו לאו דולאחיך לא תשיך. ונראה עפ"י מה שהאריך רבינו בספר המצות שורש ט' ובמל"ת קע"ט, דכפילות הלאוין אינו מוסיף לענין מלקות, רק היכי דהמה על ענינים חלוקים ושונים ונפרדים ודבר אחד מאחדן אז לוקה על כל לאו, וביאר עפ"י שיטתו הך דנמלה כו' עיי"ש היטב, ועיין פרק ב' מהלכות מ"א, ולפ"ז כתב לאו דכספך לא תתן שזה קאי על הנתינה ואל תקח שקאי על הקבלה מעות בריבית, ולא תשימון עליו שזה מורה השימה עליו החיוב שמשתתפין בזה העדים וכן השאר, ותו לא נתחדש בלאו דלאחיך לא תשיך דבר, לכן לא הזכירו רבינו, וכתב בהלכה הסמוכה שאין לוקין משום דניתן להשבון, ויעוין היטב בדברי רבינו בסה"מ ודוק:
ה׳
הגזלנין (ומלוי) [ומלוה] בריבית כו' אם היתה גזילה קיימת והריבית דבר [ה]מסויים והרי הוא בעצמו מקבלין מהן: שיטת רבינו נראה דסובר כך, דלעולם אם נתן ריבית לו כגון שנתן לו דינר עבור הריבית או שקצץ לו ליתן עבור מה שהלוהו בגד או חפץ ודאי דלא קנהו והוא גזל בידו, וכמו דהוי סבר למימר למאן דאמר אי עביד לא מהני בתמורה דודאי לא קנה להחפץ הנתון בריבית מאומה, כן למ"ד דאי עביד מהני ורחמנא גלי בריבית דיוצאה בדיינין הפירוש דלא קנהו כלל, דאל"כ לימא דהא איכא בינייהו בין מ"ד אי עביד מהני או לא מהני, אם קנה את החפץ ונפק"מ אם קידש בו את האשה, רק בפרק ח' הלכה ט"ו שהיה נושה בחבירו מעות של ריבית ונתן בהן חפץ דהמקח קיים שהחפץ קנוי לו, רק דצריך ליתן לו הדמים של החפץ רק הואיל והוי דבר המסויים מוציאין ממנו יעו"ש בההמ"ג, לכן כתב שאם הגזילה קיימת, פירוש אפילו מעות של גזילה והריבית דבר מסויים, פירוש שעבור מה שמגיע לו מעות של ריבית נתן עבורם חפץ המסויים מקבלין מהן, אבל אם אינו דבר מסויים המקח קיים וחייב לשלם רק דמיהם והוי כאילו אין גזילה קיימת, אבל בשנתן לו חפץ עבור ההלואה בתורת ריבית דלא קנהו כלל ודאי מקבלין מהן אף אם אינו דבר מסויים, ונמצא דסברא דדבר מסויים יצא לרבינו מהא דאמר רבא גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דריבתא מכסי וקאי, וכיון דמפקינן גלימא הוי כאילו היתה הגזילה בעינא, וזה ברור בכוונת רבינו: וכיון שכן, הא דכתבו שפלוגתא דרבוותא דקרקע בקרקע אם שרי מן התורה או לא, אם תפס הלוה מן המלוה בעד הריבית שאכל ממנו דאין מוציאין מידו, מיהו כשהוא ביד המלוה הביא במשל"מ פלוגתא בזה, ולפ"ז ודאי דמוציאין מידו כיון דספק אם קנה המלוה הקרקע שלקח בריבית או לא מוקמינן ארעא בחזקת מ"ק, דלא שייך בקרקע חזקה דהשתא וכמבואר גבי בר שטיא דמוקמינן ארעא בחזקת ב"ש (כתובות דף כ), וזה ברור להלכה לפום הך שיטה דבריבית דבר תורה לא קנה המלוה להריבית: ויש להסתפק הא דאמרו דבנים אינן חייבין להחזיר הריבית לשיטה זו דקרקע בקרקע איכא ריבית דבר תורה כמש"כ המשל"מ, אם גם בקרקע אינן חייבין להחזיר, דאימא דוקא מטלטלין דאע"פ שיכול להוציאו בדיינין אם הקדישו בעלים אינה מקודשת ונפקא מרשות בעלים וקנהו המלוה להתחייב באונסין, אבל קרקע דברשות בעלים קיימא דלא עדיפא מאילו היתה גזולה בידו, כיון שנתבאר דלא קנה המלוה להריבית לא שייך חזרה דבכל מקום שהוא ברשות בעלים קיימא אימא דלא זכו בנים במילי דלא נפקא מרשות הבעלים, וכן נראה, דכמו דלרמי ב"ח ריש פרק הגו"מ דהוי סבר משום דשינוי רשות דיורש כרשות לוקח דמי לא שייך בקרקע ובודאי הבנים חייבין להחזיר, כן לרבא דמשום דגלי קרא, מודה בקרקע דברשות בעלים קיימא, ומחייבי בנים ג"כ לאהדורי, נמצא דלפי מה שנתבאר בקרקע בקרקע דהוי ספק גם לגבי בנים אם הוי ריבית דבר תורה מוקמינן ארעא בחזקת מ"ק ומפקינן מידייהו כן נ"ל, ועיין במחנה אפרים סימן ב' וג' בזה ותבין יותר מש"כ ודוק:
ז׳
וכפרו ביציאת מצרים כו': לפלא איפוא נזכר גם בלוה שהוא כופר ביצ"מ, הלא בקראי דכתיב יצ"מ כתיב בהו לא תתן ולא תקח דשניהם מיירי במלוה וכמו שחשב רבינו במנין הלאוין הלכה ב', ובקראי דלוה לא נזכר יצ"מ, וכן אמרו ריש פרק א"נ, אני הוא שהבחנתי כו' אני הוא שעתיד לפרע ממי שתולה מעותיו בעו"ג כו' וכן בתו"כ כולהו במלוה וצ"ע:
י״ב
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל כו': ההמ"ג כתב, ופירשו המפרשים שהלוהו מעות על תנאי שישלם לו מטבע אבל הלוהו מעות סתם אינו משלם לו אלא המעות שהלוהו ואפילו אינן יוצאין בשום מקום דמה שהלוהו משלם לו ע"כ. והנה רבנן בתוס' כתבו טעמא דאע"ג דבהלואה הוי כליתא בעינא דלהוצאה נתנה מ"מ מצי פטר נפשיה במטבע שנפסלה דהוי כמו הוזלה דבמלוה משלם כדהשתא, וזה אינו רק למ"ד דמטבע שנפסלה הוי מצי לומר גזלן לנגזל הרי שלך לפניך, אבל למאן דסבר דלא מצי אמר הרי שלך לפניך ונפסל הוי כמו נסדק, ודאי דמלוה לא מצי למיפטר נפשיה, א"כ לרבינו דפסק בהלכות גזילה פרק ג' הלכה ד' דנפסל הוי כמו נסדק ודאי דלא מצי פטר נפשיה מלוה במטבע שנפסלה שאינה יוצאה בשום מקום וזה פשוט. ומסידור ההלכה כאן נראה דאם יש לו דרך לאותו מדינה אינו רשאי ליתן מן המטבע החדשה דמיחזי כריבית, ואולי משום דהמטבע שיוצא באותו מקום ודאי דהוא ביוקר מהמטבע הישנה ויכול לקנות בעדה פירות הרבה יותר מהישנה שנפסלה כאן, א"כ כי יהיב ליה מטבע החדשה שאינו מחויב אף שזה הוא כמו שהיה בעת ההלואה שווי הישנה מיחזי כריבית, כיון שנותן לו מטבע ששוה יותר שקונין בעדה פירות יותר מהמטבע שמחויב ליתן לו: והנה בהוזלו המטבעות מחמת גזירת מלך שקצב המחיר שיהיה המטבע כך בלא פחת במשקל, כתבו האחרונים דזה הוי כאילו פיחת משקלו שאם הוזלו הפירות מחמת זה הלא צריך ליתן להמלוה מטבעות בשויא של עכשיו. אולם המחנ"א הקשה מהא דאמר ריש פרק א"נ אי אוזפיה מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה במעה ולסוף קיימי מאה ועשרים במעה כו', ופסקו כל הקדמונים דבתר מעיקרא אזלינן והוי ריבית קצוצה, והלא מן הדין צריך לשלם כפי מה שקיימי עכשיו היינו מעה ומה לי הן מה לי דמיהן הלא יכול לשלם לו גם הפרוטות ק"כ דאזלי במעה, ומה לי שהתנה באיסור הלא סוף סוף דנקא יהיב ודנקא שקיל, ובמחכ"ת קושיא זו אינה ראויה לו, דסוף סוף כיון שהתנה מאה פרוטות הוא מלוהו ועבור זה ישלם לו מאה ועשרים פרוטות אף אם לא יוקרו ולא יוזלו והרי כאילו התנה דמאה יהיה הקרן של ההלואה ועשרים פרוטות התוספת שהוא הריבית, והוי כאילו התנה שישלם לו מעותיו מן המטבע הישנה שהוא הקנין, נמצא דכי השתא זיל פרוטות הרי אין צריך לשלם לו רק מאה ממטבע ישנה וא"כ העשרים הוי תוספת ריבית, דהא התנה ליתן לו מפרוטות מטבע שהלוהו מאה ועשרים, ובהתנה מפורש ממטבע שמלוה לו עכשיו, ודאי דהתוספת הוי ריבית, רק כאן התנה מאה ועשרים היינו עשרים בעד ריבית, אבל אם אינו מתנה רק מלוה סתם, סתמא דעתו על המטבע שיוצא לפי שיטת רבינו ודאי מסתבר דפחתו בשווי מחמת חוק מלך היינו לתשלומי המלכות ג"כ באופן כזה נותן לו ממעות שיוצאים עכשיו. וכפי שהביא בספר פתח הבית מאחרונים, הוי ספיקא דדינא אם הוי כפיחת במשקלו יעו"ש היטב, ודוק: המשל"מ הביא בשם שו"ת מהרשד"ם על ראובן שמכר קרקע לשמעון ע"מ שכל זמן שיחזיר ראובן מעותיו לשמעון שחייב שמעון להחזיר לו כו' אם מנכינן הפירות שאכל שמעון למ"ד דהוי אבק ריבית דמנכה לו מחיובו, וע"ז השיג דהא קיי"ל כרב אשי דאמר אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ואם כה אמרו במשכנתא באתרא דמסלקי דחשיב המלוה מוחזק כש"כ מכירה בתנאי דחשיב המלוה מוחזק עכ"ד יעו"ש. אולם נראה שדבריו נכונים, דאיהו אזיל להראב"ד דאמר דהוי אבק ריבית ואיהו אמר דמהני תפיסה, א"כ א"ש דהלכך במשכנתא אם אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, ואין לומר דהא הלוה תפוס במעותיו שמגיע לו דהא איכא שטרא שנכתב מדעת המתחייב כדין על ההלואה, וא"כ משתעבד ליה לשלם ע"י שטר זה, ושפיר נשאר השטר בחזקתו וגבי ביה מלוה, אבל כאן במוכר ע"מ שיחזיר לו מעותיו דהמכירה בטילה והמעות מלוה והפירות שאכל הוי ריבית א"כ תפוס הלוה הוא המוכר במעות דאיהו חייב ליה למלוה היינו הלוקח, ואין לומר דהא איכא שטרא דשטר זה לא ניתן לכתוב ולא גבי ממשעבדי וכמו הך דאקניה לבנו קטן פרק א"נ דף ע"ב יעו"ש היטב, וכמו שהביא המשל"מ בעצמו בפרק י"א ממכירה הלכה י"א דנאמן לומר פרעתי לשיטת כמה רבוותא, ולכן לשיטת הראב"ד דמהני תפיסה אין לך תפוס גדול יותר מזה שמגיע לו מעות הניתן לו בתורת מקח שאינן אלא מלוה, ועיין משל"מ פרק ו' הלכה ח' מש"כ בזה, ועיין קונטרס תקפו כהן להש"ך סימן ק"ל בזה שקבע מסמרות דהיכי דאיכא שטר לא הוי תפיסה יעו"ש, וא"כ דברי הרב מהרשד"ם נהירין וברורין, דדוקא במשכנתא מהני דהשטר שטר וגובה ממשעבדי, משא"כ כאן דהשטר למקח נכתב רק דבטל וכיון דלא ניתן לכתוב תו הוי מלוה ע"פ ואף אם אינו נאמן לומר פרעתי תו ג"כ לא חשוב דלא יהא הלוה כתפוס במעותיו, ואף בשטר שאין בו אחריות דנכתב כדין בכ"ז הואיל ויכול למכור נכסיו ולהפקיען משעבוד ג"כ ודאי דמהני תפיסת הלוה, וכמו דאשכחן בפרק השולח לב"ש דסברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ובשביל זה אינו משמט, בכ"ז בשטר שאין בו אחריות משמט, כן לדידן כיון דיכול למכור נכסיו ולהפקיען משעבוד השטר הוי הלוה כתפוס ועומד אע"ג דהשטר ביד המלוה וכש"כ היכי דלא נכתב כדין וזה ברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

א׳
אזהרת שיו שלא יתן המלוה מעותיו ברבית כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ונשך ותרבית אחת הוא כדכתיב בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כדאמר רבא ריש פרק אי זהו נשך אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית וכו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין: אזהרת שיז שלא ללות ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך כלומר לא תנשך לאחיך מדלא כתיב לא תשוך לאחיך דהוה משמע אמלוה: אזהרת שיח שלא להתעסק בין מלוה ולוה ברבית דכתיב לא תשימון עליו נשך זה אזהרה לעדים גם כן ולערב ולסופר וכדאמרינן סוף פרק אי זהו נשך נמצא המלוה עובר על כולן כדאמר אביי התם משום לא תהיה לו כנושה דבשעת הלואה נותן בנשך ובשעת פרעון הוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא נותן לו בנשך בשעת פיסוק התנאי וכתיב לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך והם ששה ולוה עובר גם כן על לפני עור שמעביר את המלוה ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון וכל מי שהיה סרסור או מסייע ביניהם עובר משום לפני עור. ואין לוקין על לאו זה של רבית מפני שניתן להשבון דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כרבי אלעזר התם ריש פרקא וטעמא כדמפרש התם דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי דרישיה דהאי קרא ברבית קאי אל תקח מאתו וכו'. ומכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים מצות וחי אחיך וכו' כמו בשאר מצות סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל וכו' מכין אותו וכו' אבל אין יורדין לנכסיו שאינם משועבדים לכך ולהכי לא מיחייבי בנים לאהדורי אפילו בהניח אביהם אחריות נכסים וכתיב נמי אל תקח מאתו נשך וכו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא כדאמרינן וקרי' בהו יכין רשע וצדיק ילבש ואם היה דבר מסוים כמו פרה וטלית ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת חייבין בניו משום כבוד אביהם.
ז׳
כל הכותב שטר רבית ומלוה ולוה ברבית בינם לבין עצמם הרי הם ככופרים בה' וביציאת מצרים כדכתיב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.
ט׳
ת"ח שהלוו זה את זה ואחר כך נתן לו יתר מותר שלא נתן לו אלא מתנה כיון שיודעים חומר האיסור אבל כשאינו ת"ח אם מצא יותר ממה שהלוה לו יחזיר והיינו מדרבנן כיון שלא קצב מתחלה אבל הלוה שמצא יותר ממה שהלוו לו אם אינו בכדי שהדעת טועה אין חייב להחזיר. והמלוה על המטבע אפילו הוסיפו יותר על חמישיתו לא אסיר אלא מדרבנן כיון דלא קצב מתחלה.
י״ג
אין מחילה מועילה בנתינת הרבית אבל אחר שנתנו כבר אם מחל לו אפילו לפי הוראת הגאונים נראה דלא אסיר מדאוריתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

א׳
נשך ומרבית אחד הוא ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בב' לאוין. ע"כ. הכי איתא בגמ' בפרק אז"נ דס"א ע"א וכתבו שם התוס' ד"ה לעבור עליו וא"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן לכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ"ל עיין למהר"ח אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח"א סימן ך' שתמה על דבריהם דאף בכובש שכר שכיר לא לקי משום דניתק לעשה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' שכירות ועיין בספר שם אהרן שם וג' תירוצים לפניו הא' להרב הגדול מהר"י בי רב והב' להחר"ש אלפ'אנדארי ודרך א' לפניו דכי מוקמינן לקרא גבי שכיר אין כאן לאו הניתק לעשה ולהכי לקי יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים כעת דאכתי ק' דגבי שכר שכיר נמי לא לקי משום דהוי לאו הניתן לתשלומין אע"ג דליכא לאו הניתק לעש' משו' לאו הניתן לתשלומין תפטר וכנראה מדבריהם דלאו הניתן לתשלומין דפטור ממלקות משום דהוי לא הניתק לעשה הוא וזה לא ידעתי מנין להם דבפ' אלו הן הלוקין די"ו מבואר דטעם פטור לאו הניתן לתשלומין אינו אלא דכיון דמיחייב בתשלומין לא לקי ומשלם יע"ש וכדברי התוספות שם באופן שדברי הרבנים הנז' לדידי צ"ע רב ודוק: ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט"ו ע"א ד"ה חייב משום ב' כלים דמבואר מדבריהם דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי אינו אלא בשניתק לעשה מיהו הרב בש"מ שם במציעא בדס"א ע"א כתב בהפך וכיע"ש וצ"ע ועיין להרדב"ז בתשו' ח"ב ד"ל ע"ד:
ב׳
כדרך שאסור להלוות ברבית כך אסור ללות ברבית הא למדת שהמלוה ברבית עובר בששה לאוין. וראיתי להרב בית דוד ז"ל בסימן קנ"ט הוקשה לו ע"ד רבינו ממתני' דס"פ איז"ן דלא מני התם כי אם חמשה לאוין דלאו זה דבמרבית לא תתן אכליך לא מני לה התם יע"ש והנה דברי רבינו הלזו בפירושא איתמר הכי בריש אז"נ דקאמר תלמודא וכי יש נשך בלא רבית ורבית בלא נשך אלא לעבור עליו בשני לאוין יע"ש ולעיקר קושיית הרב יש ליישב בשני פנים דתנא מילתא דאתייא בהדיא קתני מילתא דאתייא מדרשא לא קתני כדמשני תלמודא בפרק השואל בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפ"פ יע"ש א"נ תנא דמתני' כייל לן במאי דקתני ועובר משום לא תתן והכונה בלאוי לא תתן דתנא לאו מניינא נקט וזה ברור ונכון כנ"ל ודע דמדברי רבינו אלו דמני לאו דלא תשיך לאחיך אזהרה על הלוה כלומר לא תנשך לאחיך ק"ל טובא עמ"ש מרן ז"ל לקמן בפ"ה במ"ש רבינו דמ"ע להשיך לגוי וז"ל וק"ל ע"ד רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהגוי ברבית דה"ק תנוח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תישוך דמשמע תלוה אותו ממנו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית עכ"ל. והכונת בדברי מרן הוא דבמילת תשיך אף דאיכא לפרש בו תשיך ממנו כמו תשוך מ"מ משמעות הכתוב יותר הוא שהוא פועל יוצא שתהיה גורם שישיכו אחרים לך שתניח אותו שיהיה הוא נושך בך ומצינו כיוצא בו בפסוק אם אני המוליד כו' וכיון שכן איך יתכן שהכתוב בא להזהיר את ישראל שיהיה הוא נושך לנכרי במילת תשיך שמשמעותא הוא שיהיה הוא נושך בך אמנם אם נאמר שאינו מ"ע להשיך אלא רשות נקט קרא תשיך דכיון שאינו אלא רשות לא קפיד דומיא דלאחיך לא תשיך זה נראה בכונת דבריו כי היכי דלא תקשי מסוגיית הגמ' דקאמר מאי לאו תישוך ועיין בש"מ שם יע"ש ודוק האמנם דבריו ז"ל תמוהים דאדרבא פשטיה דקר' הוא שתשוך לגוי ברבי' מדהוצרך רבינו בפרקין לומר דלאו דלאחיך לא תשיך למדהו מפי השמועה דקאי על הלוה כלומר לא תנשך לו ואם כדברי מרן ז"ל פשטיה דקרא ולמה הוצרך רבינו ללמוד דבר זה מפי השמועה וצ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

א׳
נשך ומרבית אחד הוא שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וכו'. משנה בפ' איזהו נשך ופריך בגמ' מדשביק לריבית דאורייתא וקא מפרש דרבנן מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מילתא היא והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל ומשני ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וכו' אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין ע"כ. וראיתי בס' גדולי תרומה בריש שער מ"ח שהקשה וז"ל ואיכא למידק דהא מסקנת הפוסקים היא שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני אסור כדכתב הטור בסי' ק"ס ואיסור זה הוא דאורייתא כדכתב בהדיא בסי' קס"ט ואם כן היכי קאמר דליכא נשך בלא תרבית ומאי קא מתמה וכו' וליכא למימר דההיא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה רבית וכו' ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נראה דלא קשיא מידי כלפי מ"ש להרב מחנה אפרים הל' ריבית סי' י"א שכתב וז"ל והגם שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' לפ' הריבית שכתב וז"ל והיכא דא"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך ה"ז ריבית קצוצה ואע"ג דלא אתי ליה זוזי ליד המלוה מ"מ מה שנתן על פיו נתן דאפי' אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך ה"ה כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק כפירוש ר"י בשם הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הרי להדיא דאף שלא בא הדינר ליד המלוה מ"מ כיון שעל פיו נתן או דא"ל זרוק דינר לים כיון שע"פ זרק חשיב שפיר כאילו הגיע לידו דמלוה וא"כ שפיר מתרבה ממון המלוה ואיכא תרבית ומתחסר ממון הלוה ואיכא נשך ואמטול להכי פריך הש"ס ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ופשוט. וכתב הטור בסי' קס"א וז"ל כל דבר אסור ללות בתוספת וכו' ופי' ר"י ז"ל חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים בו' וחוץ משוה פרוטה ע"כ והנה מדבריו משמע דהרמ"ה ז"ל לא פליג עליה דר"י כי אם לפחות משוה פרוטה וס"ל דמדאורייתא אסור אמנם בקרקע נראה דמודה דמותר וכן ראיתי להר"ב ריש פרק איזהו נשך שהביא משם הרמ"ה בד"ה וז"ל מ"ה נר"ו וז"ל וא"ת למאן דלא דריש בכלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו דמשמע דאין רבית בקרקע וכמ"ש התוס' הא תריצו ליה דהתם לאו משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך אי אמר הא לך ד' אמות ע"מ שתתן לי ה' אין זו ריבית אלא חליפין ומותר כיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מבעיא ליה לר"י דבעי עד שישכור שכרן בקרקע מהו כיון דלגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע"י קרקע ה"נ דפטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ"ה ז"ל עכ"ל הרי להדיא דדעת הרמ"ה דבקרקע לא שייכא ריבית וא"כ כי כתב הטור ז"ל והרמ"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה היינו לומר דלא מיבעיא בשוה פרוטה שהוא ממון לענין קדושין וגזל ושבועה וכיוצא דאסור מן התורה כיון שהוא ממון מעלייא אלא אפי' פחות משוה פרוטה שאינו ממון התם הכא הוי ממון ואסור מן התורה. והוצרכתי לכתוב כ"ז לפי שראיתי להרב גידולי תרומה שם דף רי"א שכתב וז"ל גם לענין פחות משו"פ דממעטי ליה התוס' מכסף ואוכל לא הסכימו כל המפרשים דהטור כתב בסי' הנזכר והרמ"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה ומדמייתי הטור מחלוקת דהרמ"ה אפחות משוה פרוטה ולא אקרקע משמע דאקרקע לא פליגי והוא תימה דאי ס"ל להרמ"ה למדרש פרטא דכסף ואוכל א"כ כך נתמעט פחות משו"פ כמו קרקעות ואי לא דריש ליה א"כ קרקע נתרבה מכל דבר גם מראיה שמביאין דפ' נערה דקרקע שוו לפחות משוה פרוטה אם לא שנאמר דהרמ"ה אכוליה מילתא פליג ע"כ ולפי מ"ש לעיל אחר המחילה רבה זה אינו דבקרקע לא פליג דהא לא שייך בה הלואה כי אם חליפין ולא משום דנתמעט. והר' מל"מ ז"ל בדין שלפנינו כתב וז"ל ולי נראה דהרמ"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש בכלל ופרט וממעט קרקע ופחות משו"פ אלא דס"ל דפחות משו"פ הוי כדין חצי שעור דאסורין מן התורה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש נראה בפי' דלא דריש בכלל ובפרט וזה ברור. ומרן בב"י כתב וז"ל וכתב הר"ן דבקרקע אין בו משום ריבית ומיהו הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור וכן הוא דעת התוס' וכ"כ רבינו ירוחם בח"א וכתב עוד שהרשב"א חולק ע"ד התוס' והרא"ש וסובר דאף בקרקע יש רבית עכ"ל וכתב הב"ח ז"ל שהרשב"א לא פליג אלא במציאות רבינו ירוחם משום דס"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא בהלואת קרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי"א נשך מקרי ע"כ וכתב עליו הר' מל"מ וז"ל ודבריו אינם מובנים אלא שהרשב"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט כיון שלא הוזכר בגמ' ע"כ. וכשאני לעצמי לא ברירא לי דעת הרשב"א מאי היא כלפי מ"ש להר"ב בשיטה מקובצת בפ' איזהו נשך שהביא משם הרשב"א בד"ה מנין לרבות וז"ל ואע"ג דמרבה כל דבר קרקע לא מחייב משום ריבית אם היה מלוה קרקע כגון שהלוהו י' גפנים בי"א מדאמרינן בפ' נערה וכו' ותימה כיון דכתיב כל דבר מהיכא תתי לן למעוטי קרקע וי"ל דדרשינן לקרא בכלל ופרט וכו' ומיהו אפ"ל דאין ראיה מההיא דפ' נערה דהתם לאו מריבית ממש קא ילפי לה אלא מההוא קרא דכתיב בה שימה גבי ריבית ובההוא קרא כסף כתיב ביה ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין וכו' אלא שא"כ קשה דהו"ל בפ' נערה למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו ומאי שנא קרקע דנקט והראשון נראה לי עיקר וכמ"ש התוס' והרשב"א עכ"ל הרי בפי' דהרשב"א קאי בשיטת התוס' שלא כדברי רי"ו ז"ל שכתב משמו בהיפך והב"ח והרב מל"מ ז"ל. ומן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דמאי דנייד הרשב"א מהך סברא ואזיל ומודה לדברי התוס' הוא משום לישנא דש"ס. דא"כ הו"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו וכו' ומכאן תשובה למ"ש הר' מל"מ שהקשה להרשב"א מההיא דפ' נערה ותירץ וז"ל ויש לומר דלעולם דמדרבויא דכל דבר מרבה אפי' קרקעות ואפי' מלוה עובר מגז"ש דנשך נשך ומאי דקא מבעיא לן בגמ' הוא דכיון דהאי גז"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפי' אלא נשך כסף נשך אוכל כי עבדינן גז"ש ממוציא שם רע למלוה בריבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיב גבי מלוה וצריך שילמוד בגז"ש מלוה לא ילפי אלו דבריו וכו' דא"כ איך לא הרגיש דא"כ הו"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף ואוכל מהו כיון דלגבי מלוה לא כתיב כי אם כסף ואוכל לחוד ומ"ש דנקט קרקע ושוב ראיתי להרב לשון למודים שהקשה כן ובכלל ופרט זה שכתבו התוס' עיין להרב גדולי תרומה שם שהקשה דאיך אפשר לכתוב קרא ג' נשך גרידא בלי אצטריכות הנושא ועוד הקשה דאפי' נסבול דוחק זה דלימא קרא נשך נשך נשך אכתי לדידהו אייתר אוכל דמפרטא דכסף לחודיה הוה שמעינן קרקעות שאינן מטלטלין וממעטינן נמי פחות משוה פרוטה שאינן ממון ככסף וכו' עיין בס' עין יהוסף שם ובס' פני יהושע יעו"ש ודוק.
ב׳
וכל מי שהיה סרסור בין שניהם וכו'. עיין במ"ש הרב לח"מ ז"ל דאינם עוברים אלא באופן שאם לא היה הוא לא היה מלוה לו וכו' ומרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' ק"ס הגהת הטור אות י"א כתב וז"ל ולבי אומר לי דלא הוצרכו התוס' לחלק כן אלא בערב ועדים דבין הכי ובין הכי עוברים בלאו דלא תשימון עליו נשך וכדי שיהיה להם לאו נוסף צריך שיהיה באופן שבלאו אינהו לא היה מלוה לו אבל סרסור וכל המתעסקים בריבית דלאו עוברים אלא משום ולפני עור וכו' בכל גוונא עוברים עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דא"כ מה בין זה למושיט כוס לנזיר דאי לא קאי בתרי עברי נהרא דלא עבר המושיט דהתם לא עבר המושיט כ"א בלאו זה לחוד כי משם הכריחו התוס' דערב ועדים אין עוברים היכא דהיה מלוה בלא הם וכ"כ דעת רבינו בסרסור דאין עוברים כ"א בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אפי"ה אם היה מלוה בלא הם הסברא נותנת דלא עובר. ואולי שדעת הרב לומר דשאני ההיא דנזיר דלאו דולפני עור לא תתן מכשול היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא אינו נעשה כלל לא במושיט ולא בנזיר כ"א האיסור שעשה הנזיר משא"כ הכא שעל כרחך המלוה והלוה עוברים אלאו דולפני עור והלאו איתיה בענין וזה בא וסייע בהדייהו אף הוא נלכד עמהם אלא דא"כ לפי דברי הרב ז"ל יצא לנו דאם הסרסור שם הפסיקא של ריבית דאז עובר הלאו דלא תשימון ובלאו הכי היה המלוה מלוה ללוה אז אינו עובר משום ולפני עור ונמצא חוטא נשכר דבשביל שעבר אלא תשימון נקל איסור לפני עור וזה מן התימה וצריך לי ישוב.
ו׳
שטר שכתוב בו ריבית וכו'. כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש י"ז דמאחר שיש עדים על סך הקרן או שחייב מודה פשיטא דלא שייך למגזר בהא שמא יגבה גם הריבית שהרי מבררים את דבריהם מהו קרן ומה הוא ריבית וחשיב סהדותייהו לענין מלוה ע"פ כמו שטר לענין מלוה בשטר היכא שמבורר מתוכו מהו קרן ומהו ריבית וא"כ למה לא יגבה את הקרן דהא רבנן לא קנסו אלא משום דגזרו שמא יגבה והכא לא שייך למגזר וכ"ת דרבנן לא קנסו היינו שמבורר מתוך השטר דליכא למיחש דליתי לידי תקלה כלל שהרי ניכר הוא מתוך השטר מהו ריבית ולא אתי לידי גיבוי אבל הכא שאין ניכר מתוך השטר אע"ג דמתוך העדות המעידים ליכא למיחש מ"מ קנסינן ליה מאחר שנעשה מעשה אשר מתוכו יוכל לבא לידי גיבוי הריבית א"א לומר כן דאי אמרת דרבנן מודו דקנסינן היכא דאיכא למיתי לידי תקלה א"כ יקשה בפ' המניח גבי המוציא את תבנו וכו' דפליגי רב וזעירי רב אומר קנסוהו אפי' בגופו וזעירי בשבחן ולא בגופן ועלה מייתי פלוגתא דשטר שיש בו ריבית ובעי למימר דרב כר' מאיר וזעירי כחכמים ואם איתא דמודו רבנן היכא דאיכא למיחש לתקלה רבנן אתי שפיר כרב דילמא [שביק להו ברה"ר] ומזקי בהו רבים אלא ש"מ דרבנן לא קנסי כלל עכ"ל וכתב א"כ כי ליכא העדת העדים או הודאה דלא גבי הרי קנסו רבנן ואכתי אמאי מוקי לרב כר"מ לא קשיא דלא משום קנסא הוא אלא שמא יגבה גם את הריבית. וראיתי למהר"י בן לב ח"ג סי' כ"א שכתב בסוף תשובתו ואחר שכתבתי עיינתי במ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ח סי' כ"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליתנהו להני מילי שכתבתי משם מהריק"ו יעו"ש והנה דברי הרא"ש ז"ל בתשובות הם כך תשובה כאשר כתבת כן הוא אם יתברר הדבר בעדים שאלו המעות הכתובים בשטר הלוה בריבית אף לרבנן קונסין אותו ואינו גובה אף הקרן מדמוקי ר' יוחנן ההיא דשטרי חוב המוקדמים כרבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון א"כ בשט"ח נמי אם הקרן והריבית כלול ביחד ואין ניכר מתוך השטר שהוא ריבית קנסי רבנן ולא יגבה כלום וכו' ועי' להש"ך בחו"מ סי' נ"ב שכתב דלישנא דקנסי שכתב הרא"ש לאו דוקא יעו"ש באורך והרב פרח מטה אהרן בח"א סי' כ"א כתב דאפשר שדוקא בהאי שטרא קאמר שאם אין עדים יודעים או אין חייב מודה אינו גובה וכן דקדק הרא"ש בסוף התשובה שכתב ואם עדים מעידים שכלל זה הריבית עם הקרן אז אינו גובה בשטר זה ואפי' לרבנן כדפרשינן הרי כתב בשטר זה דמשמע דוקא בזה השטר אינו גובה אבל גובה בעדים אחרים והוא הדבר אשר דקדק מהריק"ו מדברי המרדכי לחדש דין זה ואע"פ שהרא"ש לא כ"כ בתחילת התשו' למידין משיטה אחרונה ואח"כ כתב דיש הכרח גדול מתשו' הרא"ש דלא כמהריק"ו דקאמר אף לרבנן קונסין אותו ולא יגבה כלום וכו' מ"מ קשה דודאי שהלוה שהוא טוען שהיא הלואה בריבית יודע סך הקרן וכיון שחייב מודה למה לא יגבה כלום אלא ודאי דס"ל דקנסו קרן משום וכו' יעו"ש. ולענ"ד הכרח גדול זה לא זכיתי להבינו דהא שטר שכלל בו ריבית שאינו גובה למהריק"ו אפי' לרבנן היכי משכחת שלא יהא חייב מודה זולת שבא מלוה לגבות מיתמי לוה דוקא דאם מלוה עצמו הרי ידע כמה קרן וכמה ריבית אלא שהלוה עצמו מסתפק בשיעור הקרן שלא ידע כמה הקרן ואפשר דמרוב הימים שכח או מדעתיה אומר כן לשלם אף הקרן וע"ז הוא דס"ל לחכמים דשטר שכלול בו ריבית אינו גובה כלל אתי למגבי אף ריבית וכהאי גוונא הוא בנדון הרא"ש ומשו"ה פסק דאינו גובה כלום ומרן החבי"ב ביו"ד ס"ס ק"ס בהגב"י אות ל"ה כתב דראיית מהריב"ל שלא כדברי מהריק"ו ממ"ש בסוף התשו' ומה שהוגד לך אם עדים מעידים שנכלל זה הריבית עם הקרן אם אין גובה כלל בשטר זה ואפילו לרבנן כדפי' ע"כ ולמה לא יגבה דהא העדים מעידים שחייב לו הקרן והוי כחייב מודה כמ"ש מהריק"ו ע"כ ולפי מ"ש הרב פרח מטה אהרן אדרבא מצינן למימר משם דבשטר זה אינו גובה אבל מלוה ע"פ מיהא הוי ועיין בס' עין יהוסף בפ' הריבית שהקשה למהריק"ו מדברי רש"י ותוס' שם ולא ידעתי מה סימנים מצא בדבריהם דרבנן קנסינן ולא לומר דמה שאינו גובה הוא משום גזרה כדאמרן ועיין בס' חסדי דוד שכתב לדעת התוס' שהוא משום גזרה ודוק.
י״ג
הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל בריבית שלקח או שעתיד ליקח וכו' אינו מועיל וכו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה. כתב הרב המגיד ז"ל הורו מקצת הגאונים וכו' הוראת הגאונים ז"ל מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין המחילה מועלת לעבור בשל תורה וכו'. הנה דברי הרה"מ ז"ל שכתב לעבור בשל תורה אם הדברים כפשטן דדוקא בריבית של תורה לא מהני מחילה אבל בריבית של דבריהם מהני עיין במל"מ וקשה לי למ"ש מרן החבי"ב ביו"ד סי' ק"ס הגה"ט אות י"ח וז"ל וכ"כ הש"ך דכשאסור לקבלו אסור אפי' בריבית דרבנן וכשהמחילה מועלת מועלת אפי' בריבית דאורייתא וכו' יעו"ש ואלו לסברת הרה"מ לפי פשוטו בדעת רבינו לא כן הדבר אלא בריבית של דבריהם אפי' במאי דעתיד ליקח מהני מחילה ואם הש"ך קאי לדעת מרן שכן תפס מרן בס' הקצר ועלה קאי הש"ך אמנם לדעת רבינו ז"ל שפיר מהני המחילה בריבית של דבריהם אפי' למאן דס"ל דבריבית העתיד ליקח מודה רבינו להגאונים אלא דהרא"ש פליג עליה לא ידענא מנא להו הא ועיין בס' שולחן גבוה מה שהקשה על הטור ולא זכר לתשו' מהרלנ"ח והמבי"ט וכמה דיות משתפכות בזה ומ"ש הרה"מ ז"ל זה הלשון מורה שלא חלק רבינו על הגאונים אלא בריבית שכבר עמד המלוה וגבהו שכבר עברו על הלאוין וכו' הכונה ע"ד שפי' רבינו לעיל בפירקין ה"ב וז"ל הא למדת שהמלוה שהלוה בריבית עובר על ו' לאוין וכו' יעו"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להמחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב וז"ל וצ"ע דלמ"ד בטלו ולא בטלו ועדיין לא נגמר הלאו דאל תקח נשך ואפי' לשיטת רבינו דפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו מ"מ ס"ל שעדיין לא עבר הלאו כמבואר בהל' שחיטה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אין כאן קושיא דהכונה היא דכבר עברו על הלאוין שכבר לקח בלא מחילה והתחיל לעבור דומה למ"ש רבינו לעיל דהתם נמי לא עברו לגמרי דהא ניתק לתשלומין הוא ועם כל זה קרו ליה עבר ה"נ הכא. ובעיקר הדין דפליג הגאונים עם רבינו ראיתי להרב בני יעקב בדף מ"ח ע"ג שהקשה וז"ל ותו איכא למידק דמ"ש דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' מלוה שהורו הגאונים שאם מחל אדם לחבירו רבית שלקח או שעתיד ליקח לא מהני מחילה בריבית והוא ז"ל חלק עליהם דמהני ויש מהפוסקים שסוברים דאפי' במה שעתיד ליקח מהני וקשה דהיכי מהני והגאונים אמאי הוצרכו מטעם ריבית תיפו"ל משום דהוי מוחל דבר שלא בא לעולם כיון שלא בא הריבית עדיין ושמא ההיא מיירי בלשון חיוב וצ"ע עכ"ל. ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי קשיא ליה דהא הא דאמרינן אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם היינו לומר דאם אח"כ בא לחזור בו או ליתנו לאחר או לתבוע ממנו דבר שכבר מחל ליתא לאותה מחילה ומגן שוייא מידי דלית בה ממשא והיינו טעמא דבאותה שעה לא היה בעולם ומה מחל ברם הכא דאף דמחל הריבית העתיד ליקח ובאותה שעה לא היה בעולם מ"מ עתה בשעת נתינת הריבית שהוא בעולם אדעתא דמחילה קא יהיב לה ומשוייא לה מחילה בדבר שבא לעולם כל זמן שלא חזר בו בפי' ומכ"ש דאיכא נמי איסור ריבית גם ללוה וה"ז דומה למ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן ב"י בחו"מ סי' רמ"א וז"ל כתב הרשב"א בתשו' מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל וכו' יעו"ש וכן פ' מרן בס' הקצר. וראיתי להמבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ב שכתב וז"ל ואף לדברי הגאונים שהביא הרמב"ם בפ"ד דאין מחילה מועלת בריבית היינו בריבית דאורייתא לא בריבית דרבנן כי הכא וכו' יעו"ש והוא סותר מ"ש הוא ז"ל ואותו חילוק בסי' נ"א וז"ל ולפיכך אין המחילה מועלת במה שהיה ריבית קודם ואפי' במה שהיה ריבית דדבריהם וכו' הרי שלדעת הגאונים אפי' ריבית דדבריהם לא מהני מחילה היפך ממ"ש בסי' קל"ב ומרן החבי"ב ביו"ד סי' ק"ס הגהת הטור אות י"ח הקשה להרב מבי"ט ז"ל דמדברי רבינו שהביא דברי הגאונים נראה בפי' דאף בריבית דדבריהם לא מהני מחילה וקצת קשה שיותר הו"ל להקשות מהא דסי' נ"א וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מלווה ולווה פרק ד׳

ב׳
כדרך וכו'. עיין להרב מל"מ מה שהביא תירוץ הרב פני משה והקשה עליו מדברי התוס' חגיגה דף י"ג וכן הרב בני חיי חו"מ סי' ל"ד הקשה עליו גם מדברי התוס' סוף איזהו נשך ואף אני הביא מ"ה ממאי דכתבו התוס' בשנים אוחזין דף י' ע"ב ד"ה דאמר וז"ל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כו' ונחזי אנן איך עובר לפני עור כו' והא אם לא ילך ישראל זה בשליחותו ישלח לאחר או ילך הוא והוי כחד עברא דנהרא וצ"ל דגם אם ישלח לאחר עובר אותו האחר ולגוי אינו יכול לשלוח דאין שליחות לגוי ומה גם לקידושין ומה תאמר דילך הוא עצמו איירי באי אפשר ע"י עצמו וכונתם ז"ל דאף במציאות דא"א לילך הוא ואיכא לפני עור לא תתן מכשול לא חשיב בר חיובא ואחר ההתבוננות קצת נראה דמאי דנקטו התוס' מילתא דהתירה בכולהו דוכתי ר"ל דלא נקטו דישראל אחר הוה עביד האיסורא משום דאחר היות מילתא דאיסורא דעובר אלפני עור לא הוי מילתא דשכיח דישראל אחר יעשה האיסור ומשום הכי נקטו בכל דוכתא אופן אחד שלא להשתמש מכח דישראל אחר יעשה האיסור ואה"נ דגם בנדון כזה שישראל אחר היה עובר אלפני עור כיון דהא מיהא מלוה זה ברבית לאיש אחר אפשר כמ"ש הרב פני משה ז"ל.
י״ד
כתוב אצלי בחי' גיטין דף ל"ו ע"ב גמ' אמר ליה תלי נמי עד דאמר הכי ע"כ מכאן תשובה למה שהקשה הגידולי תרומה ח"ב סי' ה' הביאו המל"מ כאן על מ"ש רש"י בפרק הרבית עלה דמאי דאמר ויהבינן להו ניהליה בבית דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים כו' וכתב המרדכי כדברי רש"י אלו הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא כו' יעו"ש וקשה לי דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן הפקר בי"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף דס"ל דהשמיטה בזמן הזה דאורייתא מהני ומטעם הפקר בי"ד הפקר וכמ"ש רש"י לעיל יעו"ש מה שתירץ בפנים שונים ועל פי הך ש"ס דקאמר דתלינן ליה עד דיהיב ליה במתנה לא קשה דשאני פרוזבול מרבית דאפילו בנדון זה אסור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ד׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מלווה ולווהכל הרמב״ם