רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ג׳

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ג׳

הלכה א׳

אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ לֹא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יז) "וְלֹא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה". וְאִם חָבַל מַחֲזִירִין מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם תּוֹדֶה לוֹ תְּשַׁלֵּם וְאִם תִּכְפֹּר תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה:

הלכה ב׳

וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר הַלְוָאָה בְּיָדוֹ אוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין לֹא יַחֲבל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן הָרֵחָיִם וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁל עֵץ וְיוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶם וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ו) "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל". וְאִם חָבַל מַחְזִיר בְּעַל כָּרְחוֹ וְאִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה:

הלכה ג׳

חָבַל כֵּלִים הַרְבֵּה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן שֶׁחָבַל עֲרֵבָה וְיוֹרָה וְסַכִּין חַיָּב עַל כָּל כְּלִי וּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין מְלָאכָה אַחַת חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים וְלוֹקֶה שְׁתַּיִם עַל שְׁנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ו) "לֹא יַחֲבל רֵחַיִם" וָרָכֶב לְחַיֵּב עַל הָרֵחַיִם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הָרֶכֶב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָרֶכֶב וְהָרֵחַיִם מְיֻחָדִין שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים וּמְשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת וְחַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּךְ כָּל שְׁנֵי כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם חָבַל צֶמֶד בָּקָר הַחוֹרֵשׁ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:

הלכה ד׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ [אֶחָד] עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין וַאֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ וְהַלּוֶֹה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמוֹצִיא לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יא) "בַּחוּץ תַּעֲמֹד". אִם כֵּן מַה בֵּין בַּעַל חוֹב לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. שֶׁשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה בִּזְרוֹעַ וְנוֹתְנוֹ לַמַּלְוֶה וּבַעַל חוֹב אֵין לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַלּוֶֹה מִדַּעְתּוֹ. עָבַר בַּעַל חוֹב וְנִכְנַס לְבֵית הַלּוֶֹה וּמִשְׁכְּנוֹ אוֹ שֶׁחָטַף הַמַּשְׁכּוֹן מִיָּדוֹ בִּזְרוֹעַ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יג) "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ". וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּגוֹן שֶׁאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף לוֹקֶה. וּמְחַשֵּׁב דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן וְתוֹבֵעַ הַשְּׁאָר בְּדִין:

הלכה ה׳

אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלּוֶֹה אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ הֲרֵי זֶה מְצֻוֶּה לְהַחְזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. מַחְזִיר לוֹ אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישֹׁן עָלָיו וְאֶת הַמַּחְרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלַאכְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יג) "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט". עָבַר וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יב) "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ זוֹ כְּסוּת לַיְלָה. וּבְכֵלִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלַאכְתּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לוֹבְשָׁן הוּא אוֹמֵר (שמות כב כה) "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" מְלַמֵּד שֶׁיַּחֲזִירוֹ כָּל הַיּוֹם. אִם כֵּן הוּא שֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ בְּעֵת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ מַה יּוֹעִיל הַמַּשְׁכּוֹן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב בִּשְׁבִיעִית וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו אֶלָּא יִפָּרַע מִן הַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמְמַשְׁכֵּן אֶת הֶעָנִי דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלֹא הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּזְמַנּוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִשּׁוּם (דברים כד י) "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ" וּמִשּׁוּם הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט וּמִשּׁוּם לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר כְּלָל וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ:

הלכה ו׳

שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יְמַשְׁכֵּן דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִתֵּן אוֹתָם מַשְׁכּוֹן כְּגוֹן בֶּגֶד שֶׁעָלָיו וּכְלִי שֶׁאוֹכֵל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וּמַנִּיחַ מִטָּה וּמַצָּע לֶעָשִׁיר וּמִטָּה וּמַפָּץ לֶעָנִי. וְכָל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ יֵשׁ לוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ וְיַחְזִיר לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כֵּלִים נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד. עַד מָתַי הוּא חַיָּב לְהַחְזִיר וְלִקַּח עַד לְעוֹלָם. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לַלּוֶֹה הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵילָךְ מוֹכֵר הַמַּשְׁכּוֹן בְּבֵית דִּין. מֵת הַלּוֶֹה אֵינוֹ מַחְזִיר לְבָנָיו. מֵת הַלּוֶֹה אַחַר שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שׁוֹמְטוֹ הַמַּלְוֶה מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחְזִיר:

הלכה ז׳

הֶעָרֵב מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן בִּזְרוֹעַ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִטּל הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ טז) "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר". וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בִּשְׂכָרוֹ. וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּמִלְוֶה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד י) "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" וְגוֹ':

הלכה ח׳

מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי אִם הָיָה שְׂכָרוֹ יָתֵר עַל פְּחָתוֹ כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמַסַּר [הַגָּדוֹל] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ וּמְנַכֶּה שְׂכָרוֹ תָּמִיד בְּחוֹבוֹ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה וְאֵין צָרִיךְ רְשׁוּת בְּעָלִים:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ג׳

א׳

ואם תודה לו תשלם כו'. מ"ש ה"ה שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן כו' גם הריב"ש סי' תפ"ז פירש כן ופירושם דחוק. ונראה דכתב רבינו כן משום דע"כ מיירי במשכנו בעדים דאי לא לא לקי ע"פ עצמו ומשום דהוצרך לאשמועינן דאם נשרף לוקה וזה לא שייך אלא במשכנו בעדים דליכא מגו כתב דוקא אם תודה אבל בכפרה נשבעת ואשמעינן בכאן שאף ע"פ הודאתה מחייבתו מלקות דאם אין חוב אין כאן איסור חבלה לחייבו מלקות אעפ"כ לוקה ודו"ק:

ד׳

המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר וכו'. אני תמיה בדין זה דאיך סתם דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי עני כדכתיב ואם איש עני הוא וגו' ובלאו דלא תבא אל ביתו הוא כולל יחד עשיר ואביון וכמ"ש רבינו ועשה דחזרה הוא בעני בעלי שמשכנו כסות יום או לילה והדומה אליו וא"כ תינח היכא דמשכן עני דאינו לוקה משום דאית ביה עשה דחזרה אבל משכן עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא ביה חזרה וסבור הייתי לומר דכיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכן לעני מיקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכן עשיר דליכא נתוק. שוב ראיתי שדבר זה לא ניתן ליאמר ואדרבא איפכא מסתברא וראיה לדבר ממ"ש רבינו ר"פ א' מהלכות תמורה וז"ל ולמה לוקים על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה וכו' ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהצבור והשותפים אין עושין תמורה אע"פ שהם מוזהרים שלא ימירו ע"כ הרי לך מבואר דאם יש לאו אחד כולל והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה. ולפי זה היה נראה דהכא נמי ילקה אף הממשכן את העני אף שניתק לעשה לפי שאין הלאו שבה שוה לעשה שהממשכן את העשיר ליתיה בחזרה אף שמוזהר שלא למשכנו ולא די לנו זה הצער אלא דמסתמות דברי רבינו נראה דאף הממשכן את העשיר אינו לוקה לפי שהלאו ניתק לעשה גבי עני ודבר זה הוא תימה בעיני וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד ועיין במ"ש התוס' ס"פ אותו ואת בנו (דף פ"ב) ד"ה הזורע ודו"ק. ועיין במ"ש התוס' יומא (דף ל"ו) ד"ה לאו דטריפה אפילו לר"י הגלילי לא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו הוי נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתם ואהנך לא קאי לכלב תשליכון ואעפ"כ מצאתי בספר אחד לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו ע"כ:

ה׳

עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכו'. קשה דמנ"ל דאם לא החזיר כלי היום ביום דעובר בלא תעשה דהא קרא לא מיירי אלא בכסות לילה דכתיב לא תשכב ועליה כתיב השב תשיב וגו' כבוא השמש ובכסות לילה הכתוב מדבר הלאו והעשה וכמ"ש רבינו וא"כ מנ"ל דאיכא לאו בכסות יום:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ג׳

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ג׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 34,764 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ג׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ג׳

א׳

ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע: הנה כוונת רבינו נראה לפי מה שמבואר בשיטת רבינו לקמן פרק י"ג הלכה ג' דאם יש עדים באופן שאין לו מיגו רק דידעי דבא לידו בתורת משכון נאמן לטעון כדי דמיו משום דלא דמי לאומן משום דבע"ח קונה משכון כשיטת הרשב"א ועיין בש"ך סימן ע"ב ס"ק ק"ט וקי"א בזה, לכן קמ"ל כאן דלא קנה המשכון ואינו נאמן לטעון שמגיע לו כדי דמיו, משא"כ בהך דחבל סכינא כו' דמיירי ע"י מיגו ופשוט. ולדעת רבינו דאיתרבאי מהשב תשיב משכונו שלא ברשות, פירוש אף ע"ג דמשכנו כלי אוכל נפש גלי רחמנא דהוי כאילו חבל מדעתו, ולכן בנכנס למשכנו שלא ברשות הוי כאילו חבל מדעתו וצריך להחזירו בשעה שמחזירין, אבל בחבל כלי אוכל נפש הוי כאילו חבל מדעתו וחייב להחזיר מיד: והראב"ד בהלכה ד' כתב על עבר בע"ח ונכנס לבית הלוה, א"א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל. והנה אין כוונתו כמש"כ ההמ"ג, דאילו להשיג על מש"כ רבינו דלוקה הובא במגדול עוז לשון ההשגה, כי אותן שנתנו לחבול כו' שקונה המשכון ונתחייב באונסין ואינו לוקה ומשלם, אבל כאן כיון דסובר רבינו דמלוה על המשכון אינו חייב באונסין כמש"כ פרק י' מהלכות שכירות, וא"כ אמאי אם אבד או נשרף באונס מחשב דמי המשכון, וצ"ל דלטעמיה אזיל דפסק סוף פרק ג' מהלכות גזילה דאם חטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ה"ז גזלן ונתחייב באונסי המשכון כדין גזלן, ע"ז השיג הראב"ד דזה שבוש כמו שהשיג שם ג"כ, רק טעמו מפני שמלוה על המשכון חייב באונסין כמש"כ בהשגות הלכות שכירות, כן כוונת הראב"ד, ובהלכות גזילה כתב, דבנכנס למשכנו שלא ברשות פי' ולא מהימנינן ליה דיש ליה גביה חוב ומייתי מההיא דנסכא דר"א דאמר לשתבע הוי גזלן, אף ע"ג דלדידיה דקא מודה ואמר דידי חטפתי הלא מצי עביד אינש דינא לנפשיה ואפ"ה לא מהימן והוי כגזלן, כש"כ כאן דאומר שמגיע לו ומשכנו שלא ברשות אינו נאמן לכן הבעלים נשבע ונוטל, והא דסובר הראב"ד דאינו חשוד לשבועה משום דנכנס למשכנו שלא ברשות, היינו דהוי לאו שאין בו מלקות משום דניתק לעשה או דסובר דהוי לאו שניתן לתשלומין, ולא מיפסל כמו גזלן או גנב או אוכל נבילות לתאבון כיון דעושה איסור משום חמוד ממון, דז"א דהא הממון מגיע לו ויכול למשכן אותו עפ"י ב"ד וא"כ אינו חומד ממון אחרים רק ממון שמגיע לו ממונא דהיתרא והוי זה איסור ככל איסורים דעלמא, ועיין ש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' גירסא אחרת בדברי הראב"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ג׳

א׳

אזהרת שיב שלא לחבול אלמנה בין עניה בין עשירה בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה אפילו על פי ב"ד כדכתיב ולא תחבול בגד אלמנה וכדתנן סוף פרק המקבל וכר' יהודה דבריתא לגבי ר' שמעון דדריש טעמא דקרא משום שאתה חייב להחזיר לה ערב ובקר ואתה משיאה שם רע בשכנותיה ולכך דוקא עניה אבל עשירה לא ולר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא סתמא קאמר לא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ובכל גווני כדאמרינן ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ כדכתיב אם חבול תחבול וגו' תשיבנו לו ודרשינן אין לי אלא ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ אבד או נשרף לוקה כיון שאינו יכול לקיים החזרה:

ב׳

אזהרת שיג שלא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש כדכתיב לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל ואם חבל מחזיר וכשאינו יכול לוקה כדאמרינן. וכיון דכתיב רחים ורכב חייב על הרחים בפני עצמן וכשם שאלו הם מיוחדים שהם שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייב על כל אחד כן זוג של מספרים וצמד של פרות לוקה שתים וכדתניא סוף פרק המקבל וכי נפש הוא חובל לאו לאוסופי לאו ארחים אתא אלא לשאר דברים לרבות שאר כלים של אוכל נפש כדאמרי' התם לרבי יהודה:

ד׳

אזהרת שיד שלא ימשכן לב"ח בזרוע כדכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט ואפילו שליח ב"ד עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון כדכתיב בחוץ תעמוד וגו' כדתניא התם פרק המקבל ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אלא מי יוציאנו (אלא ב"ה) אלא מה ת"ל והאיש לרבות שליח ב"ד שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט. וכן ב"ח אין לו ליקח המשכון מיד הלוה אלא מדעתו כדדרשינן בסיפרי יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד דמשמע דבחוץ נמי לא יעביטנו ושליח ב"ד ממשכנו מבחוץ כדקאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי דלא מרבי' ליה מדכתיב והאיש אלא שלא למשכנו מבפנים. עבר ב"ח ומשכנו מחזיר לו כדתניא גבי עני השב תשיב לו וגו' ואם אינו יכול לקיים לוקה כדאמרינן לעיל:

ה׳

מצות ריח להחזיר המשכון לבעליו בעת שהוא צריך לו לא שנא משכנו בב"ד או מדעת הלוה כדכתיב השב תשיב לו את העבוט וגו' וכדאמרינן התם מחזיר לו הכר בלילה ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו: אזהרת שטו שלא יעכב המשכון מבעליו העני בעת שהוא צריך לו כדכתיב השב תשיב לו ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זה כסות לילה ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתן או לובשן ביום כתיב עד בוא השמש תשיבנו לו ויועיל המשכון לשלא ישמט החוב בשביעית ושיגבה ממנו כשימות הלוה. הממשכן את העני דבר שהוא צריך לו שלא בשעת הלואתו ולא החזירו בזמנו עובר משום לא תבוא אל ביתו והשב תשיב לו ולא תשכב בעבוטו.

ו׳

שליח ב"ד שבא למשכן מניח מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ויחזיר לו כלי היום ביום ושבלילה בלילה כדילפינן לעיל ושאר הכלים מוכרן בב"ד אחר שלשים יום מת הלוה אינו מחזיר לבניו כדתנן התם פרק המקבל שאין כאן מצות השבת העבוט דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשים. ערב מותר למשכנו בזרוע וליכנס בביתו ליתן המשכון דכתיב לא תבא אל ביתו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכן דמי שכירות נכנס לביתו ונוטל משכון כדתניא התם דף קי"ו לצד שני כמו דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף וחמר וכו' יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל משאת מאומה.

ח׳

מותר להשכיר משכונו של עני אם היה שכרו יותר על פחתו מפני שהוא כמשיב אבדה כדתנן פרק האומנין ד"פ אבא שאול אומר וכו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק ג׳

ח׳

שורש דין מי שיש בידו משכון של עני שמותר להשכירו מי שהיה בידו משכונו של עני אם היה שכרו יתר על פחתו כגון קרדום כו'. כתב הרב ראש יוסף בסי' ע"ב אות ב' וז"ל ואם נאבד המרא והפסל ביד השוכר פטור המלוה אפילו שהוא ש"ש דכיון דהוא ברשות השכירו ודאי שאינו לא בדין שומ' שמסר לשומר ולא בדין אין השוכר רשאי להשכיר יע"ש וכת' עוד וכן ברשות בעלים יכול להשכיר אפי' כלים שפחתן מרובה ואם הבעלים מוחין בפי' אפילו כלים שפחתן מועט אינו יכול להשכיר שם יע"ש: ואני מסתפק במיחה הלוה שלא ישתמש המלוה בכלים שפחתן מועט אפילו בנכייתא ועבר המלוה ונשתמש אי מחייב משום שולח יד בפקדון מי נימא כיון שמיחה בו בפי' הלוה אין כאן מקום לומר משיב אבידה הוא כיון דאין משיבין אבידה בע"כ או דילמא מצי טעין המלוה אע"פ שהלוה מיחה כי בטלה דעתו אצל כל אדם ואנא מיהא למצוה אכווני וכעת צריך אצלי תלמוד: הרי זה מותר להשכירו. וכתב הטור בריש סימן ע"ב דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו וכתב ע"ז מרן ב"י דזה מיירי בשלא התנה עמו מתחילה אבל התנה עם הלוה מתחילה שרי והביאו מור"ם במפה שם בסי' ע"ב ס"א וכתב הש"ך בסק"ד שכ"כ הרב ב"י והד"מ והב"ח ז"ל לפי פי' רש"י בפרק האומנים דפ"ב רע"ב גבי מ"ש הכא במלוה צריך למשכון קמפלגי אבל ז"א דרש"י לא מיירי בשהתנה עמו דא"כ הוי שוכר והוי ש"ש לכ"ע כו' אלא מיירי התם בשלא התנה עמו כו' ומ"מ ל"ק לדעת הטור דהתם לא מיירי משו' חשדא כו' ועי"ל דהטור ס"ל כפי' ר"ח ז"ל וכפ"ז דינו של הרב צ"ע עכ"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל בחי' שם בפרק האומנים הובאו בשיטה מקובצת דקע"ז סע"ב דהוקשה לו להרשב"א על פי' רש"י כקושית הש"ך דא"כ הו"ל שוכר וחשיב ש"ש לכ"ע ותירץ בשם הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל דמיירי בשכלו ימי השכירות ואמר גמרתיו דמשום שוכר ליכא לחיובי מהשתא כי אם משום פרוט' דר"י יע"ש וסיים עוד הרשב"א שם וז"ל ולדידי ק"ל תו דהא מדמוקמינן פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אלמ' לכלהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסין ואלו לת"ק דמתני' אסור להשתמש בו ואתייא מתני' דלא כר"ע ודלא כר"א ואפשר דמוקמינן למתני' בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב עכ"ל הרי שהרשב"א הכריח הפך דבריו של הש"ך דמתני' וברייתא דקתני המלוה על המשכון ש"ש מוקמינן להו בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו ובשכלו ימי השכירות דאלת"ה גזלן הוי לכ"ע וחייב אפילו באונסין ודוק: ודע דלפי מ"ש הרב הנמקי בשם ס' הישר והביא מרן ז"ל בי"ד סימן קע"ב בדכ"ב דלא מהני נכיותא אלא במשכון מקרקעי דומיא דשדה אחוזה אבל במטלטלי לא דסגי פחתייהו וקא כליא קרנא יע"ש ע"כ ל"פ הך סוגיא דפרק האומנין כמו שפירש אותה ר"ח ז"ל וכמו שכתבו התוס' אי נמי אפשר לפרש במטלטלי כסף וזהב העשויים להתנאות בהם ולהתקשט דלא כלי קרנא וכן במרא וחצינא דזוטר פחתייהו ודוק. ולענין אם היה המשכון ספרים כתב מור"ם בספר המפה שם בסימן ע"ב ס"א בשם המרדכי וז"ל ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד כו' וכתבו עליו הסמ"ע והרב ש"ך דנ"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב הוא באחריותן וגם אם אומר הממשכן שכך וכך נתקלקלו מחמת לימודו וזה שלמד מתוכו אומר שלא נתקלקלו אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחתותו ונוטל כו' יע"ש: הנה אם דברי המרדכי ז"ל באו בדקדוק יפה הקשה החכם מצליח מורינו הי"ו דכיון דאין כאן טענת מודה מקצת אלא כופר בכל שהרי זה אומר נתקלקלו וזה אומר לא נתקלקלו ואין כאן אלא שבוע' דרבנן איך כתב המרדכי דכשנגדו נשבע ונוטל הא כלל גדול בדין דלא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבוע' דאורייתא אבל בשבועה דרבנן נפטר החשוד בלא שבועה כמ"ש הטור ומרן בסי' פ"ז סי"ג ובסי' צ"ב סי"א וכעין זה תמה מרן החבי"ב ז"ל בה' מוסר סימן שפ"ח הגב"י אות י"ט ד"ה ורש"ל כו' עמ"ש רש"ל ומוהרשד"ם בתשו' גבי מוסר דלמ"ד דינא דגרמי דאורייתא אם הוא חשוד אע"פ שנתחייב שבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל יע"ש ודברי המרדכי הללו מסייע להו וכעת צריך ישוב: שוב ראיתי דמה שהקשה החכם הנז' לק"מ דהכא אפי' אם הוא כופר בכל מ"מ כיון דמלוה על המשכון יש לו דין שומר שכר או שומר חינם חייב הוא לישבע שבועת השומרין שאחת מהן היא שבועה שלא פשע בה הילכך הכא בנדון המרדכי שזה טוען לו למלוה שפשע בו וטשטש ספרו חייב לישבע מן התורה שלא פשע וכיון שהוא חשוד נשבע שכנגדו והרי זה דומה למ"ש בש"ע סי' צ"ב ס"ח כיע"ש ומה שיש לתמוה מדברי המרדכי הללו למ"ש הש"ך לקמן בסי' זה ס"ק קט"ו וסי' צ"ב ס"ק י"ב דשבועת שומרים ליכא מן התורה בטוען בעל הפקדון טענת בריא עיין להרב דברי אמת בקונט' דל"ג ע"ד סד"ה והנה יע"ש ואפשר דכיון שהודה המלוה שקרא בו הרי הודה שחייב לו במקצת כיון שנהנה במשכונו וכיון שכן חייב שבועה דאוריית' כדין מודה במקצת ומ"ה מפכינן השבועה לשכנגדו ועיין בה' שאלה פ"ו ה"ד: עוד כתב מור"ם במפה שם בסיום דברי המרדכי וז"ל ויש מחלקין משום דמצוה קעביד וכתב ע"ז הש"ך בסק"ז לא דק הע"ש במ"ש דיש מתירין ללמוד בהם משום דמצוה קעביד דליכא מאן דמתיר ללמוד בהם לכתחי' וכדאיתא בש"ס פ' אלו מציאות דפ"ט וכן פסקו כל הפוסקים סי' רצ"ב כו' יע"ש ולכאורה איכא למידק בדבריו ממ"ש הוא עצמו בסק"ו דמהרי"ל בתשו' סי' ל"ז והאגודה בפ' אז"ן ס"ל דאפי' לכתחילה שרי ללמוד משום מצוה ואמאי לא הקשה עליהם מההיא דפרק אלו מציאות והא ודאי בורכא היא דמהרי"ל והאגודה לא התירו ללמוד לכתחילה משום מצוה אלא ברשות הבעלים וס"ל דליכא למיחש לאיסור רבית מיהו בלא רשות הבעלים אף לדידהו איכא איסורא משום איסור גזל דשואל שלא מדעת גזלן הוי והיינו ההיא דפ' אלו מציאות וברור: כתב הסמ"ע בס"ק ו' וז"ל עיין לקמן בס"ס רצ"ב דכתב מור"ם בהגה במפקיד ספרים דבהפקיד ביד ת"ח מותר לקרות ולהעתיק ממנו כו' ודוקא כשבא הספר לידו מדעת בעליו אבל לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו אסור אפי' לת"ח כו' וכתב הש"ך בסק"ח דהכי מוכח בש"ס פא"מ שם וכן הוא במרדכי שם מיהו היינו דוקא ספר דיש לחוש שיתקרע אבל טלית ותפילין מותר עכ"ל: וק"ט דלפי מ"ש הוא ז"ל בסי' רצ"ב ס"ק ל"ה בהבנת לשון המרדכי דפ' המפקיד מבואר דאפי' ספרי' שרי לת"ח לקרות בו שלא ברשות בעל הספר ואפי' יודע שבעל הספר מקפיד בדבר מטעם אל יבוזו לגנב כי יגנוב וכתב שזה ג"כ דעת מור"ם שהתיר להעתיק מספר מושאל אע"פ דודאי יקפיד בעל הספר שמתקלקל ספרו ומה"ט כתב דיכולים ב"ד לכוף לאחד להשאיל ספריו ותמה על הסמ"ע בזה שדחה דברי הע"ש יע"ש: ואולי דמ"ש כאן דלילך לבית חברו ולקרות בו שלא מדעתו דאסור אפי' לת"ח היינו בשאפשר לו להודיעו ולקרות בו ברשותו ע"י שיפייסנו בדברים דאז ודאי לא שרינן ליה לילך לביתו ולקרות בו שלא ברצונו אבל אם הודיעו ולא הניחו לקרות כרצונו אז יכול לקרות בו בע"כ מטעמא דאל יבוזו לגנב כי יגנוב ועיין להרב מ"א בא"ח סי' י"ד שהביא דברי הש"ך בסי' רצ"ב וכתב דממ"ש הב"י שם בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת יע"ש ואין מדברי הפוסקים הנז' ראיה לאסור ללמוד בספר שלא מדעת בעלים אלא למי שאינו ת"ח אבל הת"ח אפשר דשרי כמ"ש הש"ך בהבנת המרדכי: ולענין הלכה למעשה אם למד בספרים שהלוה עליהם כיון דפלוגתא דרבוות' היא אם מיקרי שולח יד בפקדון אף באונסים או לא יכול המוחזק לומר קים לי ואם תפס המלוה מיד הלוה שיעור חובו אין מוציאין מידו ונשבע שנאנסו וגובה חובו ממה שתפס וכמ"ש הש"ך לקמן סק"ט תוך ד"ה עוד כתב הרמב"ן כו' יע"ש. ואם משכון הספרים שוה יותר מהחוב למ"ד דמיקרי שולח יד דחייב באונסי' אם תפס הלוה מהמלוה כדי היתרון אין מוציאין מידו. והנכון לעשות פשרה ביניהם כיון דאיכא פלוגת' אי חייב באונסין משום שולח יד או לא ואם נתקלקלו הספרים ויש הפרש ביניהם שהלוה טוען שמחמת לימודו נתקלקלו והמלוה טוען שלא קלקלן כלל למ"ד דמיקרי שולח יד בפקדון כל שיש עדים שלמד בהם ישבע הלוה שקלקלן ונוטל שיעור הקלקול ואם אין עדים שלמד נאמן המלוה בשבועה שלא קלקל כמ"ש הסמ"ע והש"ך ס"ק יו"ד והחבי"ב הגב"י אות כ"ג בשם המרדכי ולפי מ"ש אנן יד עניי לעיל ד"ה כתב הסמ"ע כו' אף כי יש עדים שלמד נאמן המלוה בלא שבועה כיון דאין כאן טענת מודה מקצת לומר שכנגדו נשבע ונוטל ולמ"ד דלא מיקרי שולח יד בפקדון אפי' איכ' עדים שלמד בהן נשבע המלוה שלא קלקל ופטור ואם גילה דעתו בפי' הלוה שלא ילמוד המלוה בספרים נראה דלכ"ע אם עבר המלוה ולמד נקרא שולח יד בפקדון וחייב באונסים ואם התנו מתחילה שילמוד בהן המלוה בנכיתא שרי לכ"ע וכמ"ש מהרי"ל והאגודה כמ"ש הש"ך ס"ק יו"ד ומור"ם במפה בי"ד סי' קע"ב דאין כאן שולח יד בפקדון ומ"מ אם התנה בפי' ללמוד בלא נכייתא נר' דאסור משום חשש איסור רבית כפי דברי הרשב"א בתשו' שהביא מרן ב"י בסי' ע"ב מחודש י"א וזה נר' דעת מהרשד"ם בחלק ח"מ סי' ע"ט בפשיטות והרב ראש יוסף בסי' הנז' אות ע"ב ועיין להש"ך ס"ק ק"מ יע"ש אעפ"י שלפי מ"ש הרב מ"א בה' מלוה סימן כ"א בשם תשו' מהר"ם והש"ך בשם מהרי"ל והאגודה אין כאן איסור רבית פשוטה ולא אבק רבית מ"מ לכתחילה יש לחוש לדברי הרשב"א בתשו' והרשד"ם והרב ראש יוסף : וכ"ת דכיון דבנכייתא שרי לכ"ע היכי משכחת לה שיהא חייב משום שולח יד כיון דכשאנו באים לחייבו באונסים מה שטעין אנא בנכיתא למדתי בהם ואעפ"י שלא התנתי עם הלוה כך היה דעתי הא ל"ק כלל דכיון דספרים הויא מידי דסגי פחתיהו אין לו רשות להשתמש בהן אפי' בנכיתא אם לא מדעת הלוה דכל שנשתמש בהן שלא ברשות הלוה נקרא שולח יד וחייב באונסים ודוק. ולענין שואל חפץ מחברו ונאנס אם חייב השואל באונסים כשאר דברים השאולים אכתוב לקמן בע"ה וכן בענין אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו יע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ג׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם