הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ה׳

ספר משפטים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ה׳
הלכה א׳
הָעַכּוּ"ם וְגֵר תּוֹשָׁב לוִֹין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כ) "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" לְאָחִיךְ אָסוּר וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשִּׁיךְ לְעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כא) "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה וְזֶהוּ דִּין תּוֹרָה:
הלכה ב׳
אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו. גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו בְּרֹב יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִלְווֹת מִן הָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ. וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בּוֹ לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו מֻתָּר לְהַלְווֹת לָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְהַרְוִיחַ. וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ"ם מֻתֶּרֶת לַכּל:
הלכה ג׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לָעַכּוּ"ם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה אֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ"ם עַד שֶׁיִּטּל הָעַכּוּ"ם מְעוֹתָיו וְיַחְזֹר וְיִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל הָאַחֵר:
הלכה ד׳
עַכּוּ"ם שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעַכּוּ"ם הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה:
הלכה ה׳
אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד עַכּוּ"ם כְּדֵי לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל. וְעַכּוּ"ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּדִינֵיהֶם שֶׁתּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה נִמְצָא הֶעָרֵב תּוֹבֵעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית שֶׁהֶעָרֵב חַיָּב בָּהּ לָעַכּוּ"ם. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ"ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ו׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה וְנִתְגַּיֵּר אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית. אֲבָל עַכּוּ"ם שֶׁלָּוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וְזָקַף עָלָיו אֶת הָרִבִּית בְּמִלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁזְּקָפָן עָלָיו אַחֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּר גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֶת הָרִבִּית שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו נִתְגַּיֵּר זֶה. וְגוֹבֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כָּל מְעוֹת הָרִבִּית שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּשֶׁהָיָה עַכּוּ"ם:
הלכה ז׳
מִצְוָה לְהַקְדִּים הַלְוָאַת יִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם לְהַלְוָאַת עַכּוּ"ם בְּרִבִּית:
הלכה ח׳
אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְהָעוֹשֶׂה כֵן נִקְרָא רָשָׁע. וְאִם נָתַן חוֹלְקִין בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כְּדִין הָעֵסֶק. וְהַנּוֹתֵן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר הֲרֵי זֶה נִקְרָא חָסִיד:
הלכה ט׳
אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא בֵּיצִים לְהוֹשִׁיב תַּחַת הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁלּוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִין לְפַטְּמָן לְמַחֲצִית שָׂכָר אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אוֹ יִהְיֶה רֶוַח הַמִּתְעַסֵּק יוֹתֵר עַל הֶפְסֵדוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשֻּׁתָּפוּת:
הלכה י׳
הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ בְּמָעוֹת אוֹ בְּקַרְקַע אוֹ הַנּוֹתֵן לוֹ עֵסֶק לֹא יְצָרֵף הַשָּׂכָר עִם הַקֶּרֶן שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה שָׁם שָׂכָר וְנִמְצְאוּ בָּאִין לִידֵי רִבִּית. וְכֵן לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עֵסֶק אוֹ שֻׁתָּפוּת וְיִכְתֹּב אוֹתָן מִלְוֶה שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ וְגוֹבֶה בּוֹ אֶת הָרִבִּית:
הלכה י״א
אָסוּר לְהַקְדִּים הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתוֹ. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ מְעוֹתָיו וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלִין אֶצְלוֹ זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. וְאִם עָבַר וְעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית:
הלכה י״ב
מִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא הָיָה רָגִיל מִקֹּדֶם לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַלְּסוֹ בִּדְבָרִים אוֹ יַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כ) "נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר" אֲפִלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים. וְכֵן אָסוּר לוֹ לְלַמֵּד אֶת הַמַּלְוֶה מִקְרָא אוֹ גְּמָרָא כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ אִם לֹא הָיָה רָגִיל בָּזֶה מִקֹּדֶם שֶׁנֶּאֱמַר נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר:
הלכה י״ג
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי (כְּלוֹמַר) שֶׁתְּכַבְּדוֹ וְתַאֲכִילוֹ וְתַשְׁקֵהוּ כָּרָאוּי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ד
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ רִבִּית וּמֻתָּרִין כֵּיצַד. לוֹקֵחַ אָדָם שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וּמֻתָּר לְאָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָרִין שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה. וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דִּינָר זֶה וֶאֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיַּלְוֵנִי. שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה:
הלכה ט״ו
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ לֹא יַחְזֹר וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּשָׂדֵהוּ כְּשֶׁהָיָה וְנוֹתֵן לָזֶה שָׂכָר בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ:
הלכה ט״ז
אָסוּר לְהַשְׂכִּיר הַדִּינָרִין שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לְמַשְׂכִּיר אֶת הַכְּלִי שֶׁהַכְּלִי חוֹזֵר בְּעַצְמוֹ וְזֶה מוֹצִיא אֵלּוּ וּמֵבִיא דִּינָרִין אֲחֵרוֹת וְנִמְצָא זֶה אֲבַק רִבִּית:
הלכה י״ז
מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ עַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא נָתַן יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וְנָתַן עַל יָדוֹ דִּינָר אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁעְבֵּד בּוֹ יֶתֶר מִדִּינָר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

ד׳
ואם העמיד[ו] אצל ישראל כו' ה"ז ריבית קצוצה: עיין ההמ"ג, ונראה דבאמת נתקשו בתוספות דכי העמיד אצל ישראל אמאי לא זכי להישראל מהעו"ג והא אינו צריך לשליחות רק מתורת זכיה שזוכה להישראל, ומזה הוכיחו התוס' דצריך שיהא שלוחו של בעל הממון, ובלא כח שליחותו לא מצי לזכות עבור ישראל חבירו, והריטב"א הובא בשיטה נחלק עליהם וכתב דכאן מיירי שהעו"ג אינו נותן לישראל רק בתורת שליחות שישראל שלחו לעו"ג למיהב לישראל חבריה, וכיון דאין שליחות לעו"ג תו לא נפטר הלוה ומעותיו הן, והטור הולך בשיטת ריטב"א ומשו"ה אמר אף לר"ת אם ישראל השני אומר שמקבלו בשליחות הראשון אסור. ועיין בבית יוסף שלהטור אף אם לא עשהו הראשון להשני שליח לזכות לו המעות מיד העו"ג, מ"מ מצי לזכות שלא מדעתו ועיין ש"ך בשם ב"ח. והנה לשיטת רבינו נראה, דבאמת היכי שעשה הראשון שליח לשני לזכות לו במעותיו שפיר מצי למשויה שליח, אבל כיון שלא עשאו בפירוש אמרינן דאין זה זכות להמלוה דנימא דזכין לאדם שלא בפניו כיון דכשהוא ביד העו"ג מצי לקבל ריבית ואפילו כי לוה ישראל מיניה, אבל כי זכה המלוה במעות שוב כי שקיל הלוה מיד ישראל קא שקיל ואסור למיהב ריבית, והכא חזינא דדעתו אריבית, וא"כ לא הוי כאן זכיה כלל, אבל כיון שאסרו חכמים ואמרו יש שליחות לחומרא ואסור לקבל הריבית מיד ישראל הלוה א"כ על הריבית אינו נפ"מ שבל"ז אינו רשאי ליקח, ועל הקרן שפיר אמרינן דזוכה לו שלא מדעתו, ושוב כיון שזכה במעות תו אמרינן דמעות ישראל קא שקיל ועבורם יהיב ריבית לעו"ג א"כ הוי ריבית קצוצה ולכן שפיר פסק רבינו דריבית קצוצה הוי ובזה א"ש כל מה שהקשו עליו ודוק: והנה בגמרא תמן סבר רב אשי למימר דכי אמרינן אין שליחות לעו"ג הנ"מ בתרומה, פירושו לדעתי לאו דוקא בתרומה לבד רק בכל עניני הדת והמצות משום שהעו"ג אינו בן דת ובר מצוה לכן אין שליחות לעו"ג, אבל בזכיית מעות שזה עסק ומשא ומתן דהא בני אדם נינהו וישנם בדינים ובקנינין הוי שליח, ופריך דכל עיקר מה דמועיל מעשה השליחות ילפינן גם בממון מתרומה ולפ"ז צ"ל כמו בתרומה דעו"ג לאו בני שליחות נינהו, אבל למה דמסיק דשליחות מדרבנן למיסר לחומרא כדפי' רש"י, ודאי דוקא רק במילי דממון ומשא ומתן וקנינים החמירו חכמים משום שליחות, אבל במידי דמצוה ודת כמו לחסום ע"י עו"ג או לעשות מלאכה בשבת או להקיף ע"י עו"ג ודאי דאין שליח דבמידי דמצות ואיסורים לא שייך שיחשבו חכמים אותן לשליח רק משום אמירה שבות דאיסור זה על קרקפתא דישראל רמיא בשבת ובעי גם בשאר איסורים בפרק הפועלים ופשוט, ומיושב בזה מה שנתקשה בזה בשו"ת פני יהושע חלק יו"ד סימן ג' יעו"ש ודוק:
ה׳
ועו"ג שהלוה את ישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב: ראה מש"כ ההמ"ג בשם הרשב"א והוא בשו"ת המיוחסות סי' רכ"ד. והנה מבואר מדבריו לשיטת רש"י דערב סתם כיון דהוא תובע הלוה תחלה ואם אין ללוה אזיל בתר ערבא, הוי כאילו פורע חוב של הלוה וגובה אח"ז הקרן והריבית מן הלוה עבור שפרע בשבילו ולא שייך דשקיל אגר נטר דלוה לא אתחייב ליה מידי ולא יזיף מיניה רק דמה שפרע בשבילו הוא נוטל, לכן בעו"ג מותר כה"ג שקיבל בדיני ישראל, אבל בקבלן כיון דממי שירצה יפרע א"כ תובע את הקבלן עבור חיוב עצמו דהוי כמו שלוה בעצמו ויהיב אגר נטר עבור מה שהלוהו, וכי שקיל אחרי זה ריבית מן הלוה הוי כאילו הלוה הוא ללוה ואיהו שקיל ריביתא, וזה דוקא אם נפרע מן הקבלן אבל כי נפרע מן הלוה הלא גובה עבור חוב הלוה עצמו, ואשתכח דקבלן אינו עובר רק משום בל תשימון וכן כתב רבינו, שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית שהערב חייב בה לעו"ג, הרי דעל התביעה פירש, אבל אם יתבע העו"ג להלוה ויגבה ממנו הקרן עם הריבית, תו אשתכח דקא תבע ללוה מחמת חיוב עצמו דהא ממי שירצה יפרע ושניהן שוין בחיוב ולא שייך לומר דאיהו פרע עבור חוב של הערב אם לא בערב דשלוף ודוץ דאף אם גובה מן הלוה ג"כ חזינא דפרע ריבית לערב, דבשעת הלואה הוי כמאן דהערב מלוה מהעו"ג ואיהו מלוה לישראל לחוד, ומטעם זה השיג בשו"ת רמב"ן על שיטה זו דקבלן אסור, דאם כן איך אמר איהו נהי דקא מוזיף ליה בריביתא, הו"ל לומר איהו דשקיל כו' דבעת הפרעון הוי ההלואה דאז חזינא כאילו איהו פרע עבור חיובו ואיהו הוא שהלוה להלוה, וזה לפי גירסתו שמה: ולפ"ז הא דפירשו רבנן בתוספות דף ס"ב ד"ה לא מאי קום עשה כו' וי"ל כו' אבל הכא שהערב קיבל ריבית מן הלוה ונתנו למלוה לכך חייב גם משום בל תקח ודאי אינו בערב סתם כמש"ב, א"כ קשה הא עובר משום בל תשיך דהוי כאילו הוא הלוה ונתן למלוה הריבית וא"כ הא לוקה דהוי כלוה שנתן ריבית וכן הקשה רמב"ן שם. עוד צריך דקדוק לשון תוספות שהערב קיבל ריבית כו' לימא שהמלוה גבה הקרן והריבית מן הערב והערב מן הלוה וכבר עמדו בזה. והנראה דמשו"ה לא פירשו כן, דא"כ קשה הא עובר משום בל תשיך כמו לוה, ולכן פירשו שלקח ריבית מיד הלוה ונתן למלוה בתורת שליחות והקרן גבה מן הערב וחזר הערב וגבה מן הלוה, דבכה"ג אשתכח דהמלוה גבה מן הערב, הרי דחזינא דהלוה הקרן את הערב ואיהו חייב ליתן ריביתא אגר נטר ומאן יהיב בשבילו פלוני [הוא הלוה בשמו], אבל לגבי ריבית שקיבל הערב יהא כאחר הלא כבר פירשו בתוספות (דף נ"ז) ד"ה לספק סלתות דאם נתן מאה זוזי לאדם שיתן לפלוני הקרן והריבית אסור, א"כ הוי כאילו הלוה הערב להלוה ואמר אליו דיתן ריבית לפלוני דהוי ריבית גמור ועבר משום אל תקח מאתו נשך דהוי ממש מלוה מנה לאדם שיתן ריבית לפלוני והוי כאילו מקבל המלוה בעצמו, אבל משום מה דאיהו לוה מן המלוה ופלוני הוא הלוה בשמו נותן עבורו ריבית למלוה דאיהו הערב לא הוי רק שליח ומעשה קוף עביד, זה שרי, דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה וכמו דאמר בדף ס"ט שרי כו' הילך ד' זוזי ואוזפן לפלוני זוזו כו', ואין לחוש דהוי כאומר הלוני מנה ופלוני יתן מה שמגיע ממנו אלי, יתן אליך, דרק בתורת שליחות גובה הריבית ממנו וכי נותן הריבית הלוה להמלוה יהיב עבור מה שהתחייב בשעת ההלואה ליתן למלוה ריבית דממי שירצה יגבה, א"כ איהו נתחייב בעת ההלואה ריבית אף אם יגבה הקרן מן הערב ואשתכח דנתחייב לשלם ריבית עבור מה שמלוה לערב, [דע"י גביה חזינא כאילו לוה הערב מן המלוה והדר איהו אוזיף לדידיה], אבל לא מצית לחשוב דהוי כאילו נתחייב לערב ריבית כיון דממי שירצה יפרע בין הקרן והריבית בין הריבית לחוד אשתכח דהוי כאילו נתחייב ליתן ריבית עבור מה שהלוה לערב, לכן פירשו דרק דמשום דהוי כמו שהלוה להלוה דאיהו קא מלוה ליה השתא דפרע קרנא להמלוה ואישתכח שהוא היה הלוה, וא"כ הוי כאומר אלוך מנה ותתן לפלוני ריבית דזה הוי ריבית גמור, דאף שנתחייב לתת לפלוני לבדו אשתכח דהוי כאילו אתי ליד מלוה, וכיון דאיהו שקיל בידים ריביתא וגלי אדעתיה במעשה דיליה דניחא ליה דהלוה יתן ריבית לפלוני עבור הקרן שהלוה הערב להלוה הוי לאו דאל תקח במעשה ולקי על זה כמו שפירשו תוספות בע"ז (דף סד) ד"ה רע"ק דזה מיקרי לאו שיש בו מעשה, ועיין תוס' שבועות (דף ד) ד"ה אבל אוכל כו' דזרקו לים, וזו כוונה עמוקה בדברי תוספות הקצרים ביותר:
ו׳
וגובה הישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הריבית וכו': הנה הרא"ש פסק דאף ע"פ שהוא נגד דבר תורה שגובה הריבית שעלה אחר שנתגייר דרבנן עקרו דברי תורה, ורבינו סובר לקמן דכל שלא קצץ בעת נתינה הוי דרבנן כמו שפסק בשם רבותיו בפרק ו' הלכה ג', ואפ"ה פסק דאינו גובה הריבית שעלה אחר שנתגייר. ובאמת יש להבין איך שייך להתיר ליקח הריבית שעולה אחר שנתגייר דאיך יאמרו דבשביל הריבית נתגייר, הלא כיון דנפסוק דאסור ליקח ריבית הלא יכול לתבוע ממנו המעות ולומר דלא הלויתי לך המעות רק באופן שתתן לי ריבית, אבל עתה שאסור אתה ליתן ריבית תו החזר לי מעותי דעל אופן זה לא הלויתי לך, ודוגמתו כתב רבינו לקמן פרק ח' או יחזיר ממכרו שכיון שאינו נותן ק"כ יכול לבטל המכר יעוין בלח"מ, ואיך יאמרו דבשביל הריבית נתגייר כיון דרשאי המלוה לחזור ולתבע מעותיו, ולכן אפשר דאעפ"י דהקציצה היתה בעודו עו"ג ולשיטת רבינו הוי דרבנן כל שאינו בשעת ההלואה אין להתיר ליקח הריבית דלא שייך שמא יאמרו, ולשיטת הרא"ש מוכרח לומר דאין ה"נ דרשאי ליתבע מעותיו והעו"ג רוצה להחזיר המעות ולא ליתן הריבית, ואלו לא נתגייר לא היה יכול העו"ג להחזיר המעות קודם שהגיע זמן הפרעון כיון שישראל לוקח ריבית, הרי הזמן גם לטובת המלוה ויכול למחות מלקבל קודם הזמן כמו שפסק בזה בשו"ע סימן ע"ד סעיף ג' בחוב דמשכונא דאכיל פירות ובהלואות לזמן כו' יעו"ש, וא"כ יאמרו שכדי להפטר מן הריבית נתגייר ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

א׳
הגוי וגר תושב לוין ומלוין להם ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולגר תושב מותר: מצות ריט להשיך לגוי דכתיב לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וכדתניא בסיפרי וחכמים הם שאסרו שמא ילמוד ממעשיו.
ג׳
כל רבית על מעות של גוי אפילו על ידי ישראל נראה דלא הוי אלא אבק רבית וכן הערב לישראל על מעות שלוה מגוי ברבית.
ז׳
מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת גוי ברבית דכתיב אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי שבאין ללוות עמי קודם ואי בחנם פשיטא אלא לא נצרכה דאפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם כדא' התם דף ע"א.
י״ב
הא דדרשינן נשך כל דבר אפילו דבור אסור נראה דהוי אסמכתא דאפילו מעות אי לא קצב לא הוי רבית מן התורה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

א׳
הגוי והגר כו' מלוין ולוין אותם בריבית כו'. הנה הרש"ך בי"ד סי' קנ"ט סק"ו הביא משם מהראנ"ח סי' קי"ג דקראים דינם כמומר ומות' להלוותם בריבית יע"ש והרב בסי' מ"ו בענין אנוסי פורטוגאל כתב דכיון שנולד בגיות אף שהיה לו לצאת ולא יצא הו"ל כתינוק שנשבה לבין הגוים יע"ש וא"כ קשה דמאי שנא זה מזה. וי"ל דשניא היא שהרי אף הרב ז"ל בסי' מ"ו הסכים לומר שאין לאותו אנוס צד ירושה יען הוא אדוק בע"ז ולא עמד כמנהג אנוסים אבל הוסיף על חטאתו פשע והשוה דינו למשומד יע"ש וא"כ הקראים הללו שהם אדוקים באמונתם ואדרבא מקנתרין בדברי חז"ל וכל יומא ויומא תשובתם בצידם ואינן חוזרים בם מה יתן ומה יוסיף טענה זו שנולד בגיות דכיון דפקרי טפי שוו למשומד וכמ"ש הרב באותו אנוס אך במ"ש הרב אף שהיה לו לצאת ולא יצא מ"מ הו"ל כתינוק שנשבה כו' ק' ממ"ש מרן בסי' קנ"ט דכל מי שיש בידו לברוח ואינו בורח מומר להכעיס קרינן ליה וכאילו הוא עצמו נעשה מומר יע"ש וקו' זו נשאלתי מהרב חשק שלמה נר"ו. וכה היתה תשובתי אליו נ"ל דלא דמו אהדדי שאף הרב אזיל ומודה שאם בכל יום ויום מצי להציל ממות נפשו ואינו בורח ודאי דאין לך מומר גדול מזה אבל בההוא עובדא דאתא לקמיה דהרב הכי הוה עובדא שהיה יכול לברוח כשיצא אביו ולא יצא ומש"ה צידד הרב ז"ל לומר דעדיין הו"ל כתינוק שנשבה כיון שנוהג עתה כמנהג האנוסים ואינו עובד אלא מיראה אבל מרן לא אמרה אלא במומר בין האומות דכל שעתא ושעתא יכול לברוח ולילך למקום שאין מכירין אותו ואינו בורח. אבל אה"נ שאם פעם אחד היה יכול לצאת ולא יצא לא בשביל זה ישוה דינו למומר דאפשר דהדר ביה דאם ימצא עתה עת לברוח יברח ויצא ומצאתי כדמות ראיה לזה ממ"ש מרן בח"מ סי' תכ"ה וז"ל וי"ל ברועה בהמה דקה הרי אוכלין נבילות לתיאבון שחמדת הממון גורם להם לרעות בהמותיהן בשדות אחרים: וי"ל דשאני רועים שכל היום תמיד עוברים עבירה: משא"כ באוכל נבילות לתיאבון שאינו אוכל אלא בשעת אחת עכ"ל: דון מינה בנ"ד דפשיטא כיון שחזר בו ממה דהוה עבר ואינו עובר אלא מיראה דאין לו דין משומד ואי מצד הסברא נראה ודאי הכי והכי דייקי דברי מרן שכתב כל מי שיש בידו לברוח ואינו בורח ולא כתב כל מי שהיה בידו לברוח וברור. ובשולחי הדברים אלו אליו השיב לי וז"ל מ"ש כת"ר עוד דמהראנ"ח מיירי בהיה יכול לצאת ומרן איירי דכל שעתא ושעתא כו' ולמד כן ממ"ש מרן בח"מ כו' לע"ד לא דמי דדבר זה לא ניתן ליאמר לע"ד בדברי מרן בי"ד סי' קנ"ט דשם ודאי אפי' בפעם אחת שבא לידו לברוח ולהמלט ולא יצא מומר להכעיס קרינן ליה דשם אין לו התנצלות שיצא מן הכלל ע"י אונס ואף שהיה לו ליהרג ולא יעבור מ"מ כיון שעבר באונס אין לו דין מומר להכעיס מעתה באות' שעה שבא לידו לברוח ולא ברח נעשה מומר להכעיס : ועיין בת"הד סי' שנ"ט במ"ש דמדינא יש לקנוס כל המשומדים מיד כשעומדים ברשעתם אפילו שעה אחת ולא חזרו מיד בדת האמת הואיל ואינו דואג שימות יע"ש: דון מינה ואוקי באתרין דכיון שבא לידו לברוח ולא ברח באותה שעה נעשה מומר להכעיס דהיה לו לידאג שמא ימות ואם איתא למ"ש כת"ר הי"ל למוהראנ"ח ז"ל לומר דאעפ"י שהיה אפשר לו לצאת מ"מ כיון דהשתא מיהא א"י לצאת כו' אלא מוכרח שאין לחלק בכך. ומהראנ"ח מודה במומר ע"י אונס דאם היה יכול לצאת ולא יצא דבאותה שעה נעשה מומר להכעיס וכדברי מרן והדרא קושיא לדוכתא א"ד הרב הנז': והנה מ"ש דלא דמי דהתם אין לו התנצלות אלא שעבד באונס וכשבא לידו לברוח ולא ברח מומר להכעיס קרינן ליה והביא ראיה מדברי הת"ה דסי' שמ"ט כו' דברים אלו אין בהם ממש דמי זה לא יאמר שמה שלא ברח שחשב בדעתו אולי ישיגוהו בפרשת דרכים ונפשו לשאול יגיע דקחזינן שאינו הולך בדרכי הגוים בתועבותם כי אם בהצנע לכת בדת האמת אמאי נחזיק אותו לרשע ודיינינן ליה כמשומד להכעיס כיון שאם ימצא אותו עת לברוח יצא אלא שאם כל שעתא ושעתא יכול להציל ממות נפשו מחזיקינן אותו לרשע כיון שאינו בורח ועובר בכל שעה ורגע על ד"ת אף שהוא אנוס בא מעיקרא : אמנם בעבור פעם אחת ודאי שאין לנו לדונו כמשומד להכעיס וכדאמרן ותו שאף לפי דבריו דבפעם אחת נעשה מומר להכעיס מ"מ כיון דהדר ביה מרשעותו וחושב בדעתו מתי תבא לידי ואקיימנה אמאי נשוה דינו למשומד להכעיס הן עתה אלא ודאי כדאמרן כנ"ל ברור ומדברי הרשב"א נמי אין ראיה דהתם נמי מיירי ביכול לצאת כל שעה ושעה ואינו חוזר בו מיד וזה ברור : ומ"ש עוד דמהראנ"ח לא כתב אלא דהו"ל כתינוק שנשבה ואם כדברינו הי"ל לומר כיון שנוהג עתה כמנהג האנוסים כו' לא מצאתי מקום לדברים אלו והיא היא כונת הרב דעדיין הו"ל כתינוק שנשבה ולא יצא מדינו החוצה וכדאמרן ודין האנוסים כדין תינוק שנשבה לבין הגוים ובדין תינוק שנשבה אם הודיעוהו את חוקי האלהים ואת תורותיו ומצא פתח פתוח לצאת ולא יצא הו"ל כמומר גמור ואם היה לו מקום לצאת בלי הודעת חוקי האלהים ודאי דאין דינו כמומר כיון שנשבה ואינו יודע מטוב ועד רע ועדיין הוי דינו כדין תינוק שנשבה וזהו שכתב הרב כיון שהוא אנוס ולא ידע מטוב ועד רע לא בשביל זה שמצא מקום לברוח יהיה כמומר דעדיין הוה דינו כדין תינוק שנשבה והרב הנז' כתב וז"ל ונראה דמה שמסתפק שם הוא כיון שהיה מאנוסי פורטוגאל דהוא עצמו לא נעשה מומר אלא הוא בא מזרע אנוסים וא"כ יש לדון בו דין תינוק שנשבה דמעולם לא הכיר רבונו ולא ידע בתורת משה לידע ולהבחין בין עובד לה' למי שעבודתו נכריה ומעתה אע"פ שהיה יכול לצאת ולא יצא הוא מפני שאינו מכיר רבונו. אבל מי שנעשה מומר ע"י אונס וכבר הכיר רבונו בפעם ראשונה שבא לידו לצאת ולא יצא הו"ל מומר להכעיס וזהו שדקדק הרב וכתב הו"ל כתינוק שנשבה ודוק ואף כי דבר זה בפירושא איתמר כאשר יראה הרואה בדברי הפוסקים ז"ל הלא בספרתם מ"מ מוהראנ"ח ז"ל מסתפק בדבר ועיין בכנ"הג ח"מ סימן רפ"ג עכ"ל הרב המשיב. והנה כל דבריו אלו שכתב דאנוסי פורטוגאל דינם כתינוק שנשבה זה פשוט בעיני כוותיה ומטעמיה אך מה שרצה לחלק בין אנוסי פורטוגאל למומר שכבר הכיר רבונו לא נהירא לע"ד וכמ"ש לעיל ודינו של מהראנ"ח לאו דוקא באנוסי פורטוגאל איתמר וה"ה והוא הטעם במומר אם אינו חוזר לסורו וכעת צריך אני להתלמד ממקום אחר ואיה"ב אשוב אשנה פרק זה: ונשאלתי עוד מהרב הנז' מ"ש הרב כנ"הג בסימן קל"ט הג"הט אות ג' בשם רש"ל מ"ש הדרישה דמומר אסור להלוותו ברבית ואלו הרב ז"ל גופיה שם באות ט"ו כתב משם הדרישה מ"ש רש"ל דצדוקי דינן כמומר ומותר להלוותם ברבית משמע דמומר מותר להלוותם א"ד: ואנכי הרואה עיינתי בדברי הדרישה ולא מצאתי שכתב כן משם רש"ל דמומר אסור להלוותו זולת שעמ"ש הטור מומר מותר להלוותו ברבית כתב ע"ז משם רש"ל ולפ"ז ה"ה לצדוקי לכופרים בתורת ה' הוי כפירת עיקר עכ"ל. ואולי דקדק הרב מדבריו אלו שכתב משם רש"ל ולפ"ז ה"ה לצדוקי כו' שאין דעת רש"ל שוה לדינו של הטור דמומר מותר להלותו אלא שלפי דבריו נראה שה"ה לצדוקי אמנם אין דעתו מסכי' במומר וכ"ש בקראים ודוק בזה בדברי הרב כנ"הג והבן ועיין עוד במ"ש הרב כנ"הג באות ז' שרצה להליץ בעד הדרישה במה שהק' עליו הט"ז ועיין במ"ש הרב מ"ל בה' מו"ל פ"ד ה"ב על הפ"מ ודוק: כתב הטור בריש ה' רבית דמותר להלוות לגוי ברבית דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דנחיה ונכרי אין אנו מצווין לחיותו עכ"ל. ותמה עליו הרב מ"ל בפרקין דא"כ אמאי לא פריך רבא לר"ן דקאמר דאפילו רבית דגוי אסיר מהאי קרא דוחי אחיך וכמ"ש הטור וניחא ליה להרב ז"ל לומר דרבא אית ליה לדר"י דאמר ר"ק אינה יוצאה בדיינים ואצטריך קרא דוחי אחיך לשנים שהיו מהלכים בדרך וכדדריש ליה ר"י התם וכ"כ התוס' שם דרב אית ליה הא דר"י יע"ש. וק"ל טובא בדבריהם מהא דאפליגו אביי ורבא בתמורה ד"ו בכ"מ דאמ"ר ל"ת אי מהני או לא וקאמר התם תלמודא דרבא דאמר ל"מ אית ליה דר"ק אינה יוצאה בדיינים יע"ש וכן ראיתי בשיטת הרב באותה סוגיא שהכריח הפך דבריהם מהא דאמרינן לקמן האי מאי דמסיק ארבעה זוזי דרביתא כו' דכי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כו' יע"ש ולעיקר קו' הרב יש ליישב ע"פ דבריו דרבא ספוקי מספ"ל בדרב נחמן אי ס"ל כרב או כר"י ומשום הכי לא הוקשה לו מהאי קרא דאפשר דס"ל כר"י דאצטריך קרא לב' שהיו מהלכים בדרך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

ה׳
וגוי שהלוה את ישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית והערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה ה"ז מותר. וכתב הרב המגיד וז"ל שם בגמ' דכיון דגוי דיניה דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופרש"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע את הערב אסור עד שיקבל עליו שלא לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה תחילה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב"א כתב שהערב שלהן היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע וכו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה [דינו] כערב קבלן שלנו ה"ז מותר וכן נהגו במקומות אלו ומלשון רבינו אין להכריח עכ"ל וכתב הלח"מ שנראה להכריח קצת ממ"ש רבינו ואם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דאפי' אם יתבע למי שירצה שרי משמע שלא כדברי רש"י יעו"ש ולענ"ד נראה להוכיח בהיפך והוא כדבריו לא שייך לומר ואם קבל עליו דמשמע דגרועי גרע לכחו שהיה לו מאז ומקדם אלא אדרבא הוסיף תת כח לגבות מאיזה מהם שירצה ועוד דמילת ואם קבל אינו כמ"ש מהראנ"ח בח"ב סי' ו' לדעת רש"י וז"ל ולפ"ז בכהאי גוונא דוקא הוא דפריך כן ומשו"ה פי' גבי מי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע לערב תחילה היינו משום דלישנא דקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו שהיה לו ואם היה תנאי שיהיה ערב קבלן אדרבא הרבה הרבה בזכותו שהיה לו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע למי שירצה ועדין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה במקומו הוא ע"כ יעו"ש אלא ודאי שר"ל שלא יגבה מן הערב כ"ז שיש ללוה לפרוע הוא כסברת רש"י לפי מ"ש הפוסקים וכן נראה לדעת הטו' בסי' ק"ע שכתב ואם כתב לו לדון בדינינו שלא יתבע לערב תחילה שרי יעו"ש ומרן ז"ל כתב וז"ל ודברי הרא"ש ורבינו סתומים אלא שכתבו דברי הראב"ד דבסמוך שהוא סובר כדעת הרשב"א שכתב אא"כ התנה עם הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב וכו' יעו"ש והרב דרכי משה הקשה דמתחילת לשון הטור נראה דס"ל כדעת רש"י והניחו בצ"ע יעו"ש. וראיתי להרב ט"ז שרצה להליץ בעד מרן ז"ל וז"ל וי"ל דגם ברישא ס"ל כהרשב"א וה"ק שקבל שלא לעשות כדיני הגוים שידחהו אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה ע"כ. ודבריו צריכים ביאור דהא להכי דייק הרב ז"ל לומר שכתב לדון כדיננו וכו' וכונתו רצויה שלא יתבע אלא ללוה כדיננו ולא שלא יתבע להערב תחילה וזה מוכרח בדברי הטור ז"ל יותר מלשון רבינו וכמבואר וזה שלא כדברי הרב כהונת עולם שכתב וז"ל ומעתה גם מ"ש הטור דברי הראב"ד וכו' ונהי דמ"ש הדרישה והט"ז שמלשון הטור בתחילה הסי' נראה כרש"י והלח"מ כתב דאדרבא נוטה כהרשב"א יעו"ש אחד הרואה ואחד השומע בלבבו יבין דלא על הלח"מ לבדו תלונותי אלא גם על הרב המגיד קשה לי ממ"ש רבינו ואם קבל עליו וכו' וכדאמרן. ועוד בה מלשון הטור בשנות'ו את טעמו לומר לדון כדיננו ה"ז מורה באצבע כמ"ש וחזיתיה להנמוק"י שכתב וז"ל בתר ערבא אזיל שאינו יכול לתבוע וכו' מאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על לוה ושרי שכבר נתחייב בכל ומה שהוא פורע בשבילו אפי' קבל וכו' תוספתא גוי שהלוה מעות מישראל וישראל שהלוה מעות מגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש לו משום ריבית וטעמא שאף הגוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה יעו"ש. והנה מה שהוצרך הנמוק"י ז"ל להך טעמא דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וכו' ולא סגי ליה בטעמא דכשהערב פורע למלוה ישראל באותה שעה הוא שחל שעבודיה על הערב ודומיא דמלוה גוי וכו' הוא משום דאף שקבל הלוה גוי שלא לדחותו אצל הערב מ"מ כיון שממונו נתרבה אצל שניהם וישראל הוא דקא יהיב ריביתא וישראל הוא דקא שקיל הו"ל ריבית הבא מישראל לישראל והיינו טעמא שכתב אח"כ ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור ע"כ. וכתב מרן בסי' ק"ע וז"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל כיון שממונו מתרבה אצל שניהם אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל ישראל הלוה מן הגוי אפילו שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא גוי מישראל קא שקיל רביתא ושרי למשקל מחבריה מאי דפרע לגוי דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחותו למלוה אצל הקבלן ע"כ. אבל אין לומר לדעת הנמוק"י היכא דהמלוה ישראל א"צ הלוה גוי שיקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב יען כי עיקר תביעתו על הלוה גוי ואף כי ידחה אצל הערב והיינו משום דעיקר על הלוה גוי דאל"כ למה הוצרך הנמוק"י לטעם זה תיפו"ל דכיון שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב סגי בהכי דהא לא חמיר ממלוה גוי ולוה ישראל דסגי כשקבל עליו וכו' דלפי מ"ש חמיר וחמיר וכדאמרן ועוד דא"כ לא אדע שכו'ל במ"ש לקמן ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור וכו' דאיך אפשר להיות ערב גרידא אם לא שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב ועוד אם במלוה גוי דשרי להיות ערב קבלן צריך שיקבל עליו וכו' במלוה ישראל דלא שרי להיות ערב קבלן כ"א ערב גרידא לא כ"ש דצריך שיקבל זה נראה לענ"ד פשוט. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפי' על הירושלמי מתני' דאין מקבלין נכסי צאן ברזל וכו' שהביא דברי הנמוק"י וכתב וז"ל ולכאורה נלמד מדבריו דגוי שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע"פ שלא התנה המלוה עם הגוי שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה וא"כ סיפא דתוספתא כפשטא מתפרשת עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן הוכחה. ומעתה חזי הוית למאי דהקשה לי החכם המרומם כה"ר יצחק רוסו הי"ו ע"ד הנמוק"י הלזו מהא דאמרינן בפ' שום היתומים דמקשה הש"ס לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן ממתני' דשום היתומי' ל' יום ופריך במאי עסקינן אילימא בבע"ח גוי מי ציית אלא פשיטא בבע"ח ישראל אי דקא אכיל רביתא מי שבקינן ליה ואלא דלא קא אכל ריבית וקתני נזקקין בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לר"א קשיא ופריק לעולם בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי ריבית נמי לא לשקול שקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה וקשה דלמה הוצרך הש"ס לב' אוקמתות הללו דמיירי שהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזה ולא זה לוקמא בבע"ח ישראל שנעשה לישראל ערב עבור גוי בשביל הקרן והריבית ומת והגוי העני והריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע וחוזר המלוה אצל הערב ונמצא שריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ככתוב בדברי קדשו ולפי מ"ש אין לדברי הנמוק"י קושיא כלל כמו שאין לדברי הראב"ד ז"ל ודעימיה דהרב נמי אזיל ומודה דאף שיהיה מלוה ישראל עדיין צריך שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב ועדיין צריכין אנו לב' אוקמתות וכמבואר. אלא דעדיין הקושיא במקומה עומדת לדעת הרב מראה הפנים שהבין בהנמוק"י דהיכא דמלוה ישראל א"צ שיקבל עליו וגם לדעת ראבי"ה והביאו המרדכי וז"ל וזקיני ראב"ן פטרו מטעם דהוי לגביה ריבית שלא הלוהו כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם התנה לו לשלם הריבית חייב לפרוע לו וליתא דפטור וכמ"ש ע"כ הרי להדיא לדעת ראב"ן דאפי' שיכול לדחותו אצל הערב כל שהמלוה ישראל שרי לישראל להיות לו ערב דלא פטרו אלא מטעם דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי ריבית וכמ"ש ראבי"ה ז"ל וכן ראיתי למהראנ"ח בח"ב סי' ז' שכתב וז"ל ומ"מ אף לדעה זו נראה דבלוה גוי וישראל מלוה שרי לישראל אחר להיות ערב סתם ולא דמי למלוה גוי וישראל לוה דהתם התובע הוא גוי ויש בידו לתבוע לערב תחילה אבל הכא כיון דמלוה ישראל אם יתבע את הערב תחילה יכול לדחותו אצל הגוי אע"פ שיש בידו לפרוע כדין ישראל שכיון שאף בדיני הגוי יכול לתבוע ממנו אף שיש ביד ישראל לפרוע ואין הגוי יכול לומר לו לך אצל הערב ה"ז מותר דאין החיוב חל אלא על הגוי הלוה כדין ישראל כיון שבידו לתבוע ואף שבדיניהם יכול לתבוע לערב תחילה מה לנו ולדינם כיון שהתובע והנתבע דהיינו המלוה והלוה ישראל יש לו לדחותו אצל הלוה כדין ישראל וכו' יעו"ש ויש לעיין עליו במ"ש לקמן לדעת הנמוק"י שלא הבנתי כונתו אם לא שט"ס נפל. ואיך שיהיה נמצא לדעת ראב"ן והנמוק"י לפי דעת הרב מראה הפנים ולדעת מהראנ"ח כולהון סבירא להו דבמלוה ישראל א"צ שיתנה עם הגוי ומה שהקשה לעיל מהא דפ' שום היתומים נראה לענ"ד דלק"מ והוא דאף כי מוקמינן למתני' במלוה ישראל דלא בעינן שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב עדיין צריכים אנו לפרש האוקמתות והוא דשם נאמר אמר לך רב אסי ולר' יוחנן מי ניחא מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסידא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא ומשני הא לא קשיא בתובעת כתובתה בבי"ד דלית לה מזוני כדרב יהודה דאמר ר"י התובעת כתובתה בבי"ד לית לה מזוני מ"מ לרב אסי קשה אמר לך ר"א שקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו ע"כ והר"ן ז"ל בפ' אלמנה ניזונת בהא מתני' דשום היתומים שפחתו שתות וכו' הביא הך סוגיא וכתב וז"ל שקבל עליו להמתין ימי הכרזה ובלא ריבית ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית ע"כ והשתא כי מוקמינן למתני' בבע"ח גוי ויצא לו ערב ומת והגוי העני וכל זמן שעובר הריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע חוזר על הערב ונמצא ריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ומשו"ה נזקקין אהני לן לקושיא דהיכי משכחת לה לר"א אבל עדיין תיקשי לר"א ומי שבקינן לריבית דל' יום דודאי קא מפסדא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחא אי לא דומיא מאי דקשה לן לדעת ר"י דהא חובו הוא על הגוי וישראל לא מחיל לגוי ריבית ומתרבה בהני ל' יום דהא עד שעת הפרעון ברשותו מתרבה וערב חובו של גוי קא פרע והיכי קתני במתני' ל' יום ומאי אית לך למימר שקבל עליו שלא יפרע מן הלוה אותן ל' יום ולא קבל שאם לא יגבהו בי"ד שלא יעלה עליו ריבית וכדעת הר"ן א"כ עדיין צריכים אנו לב' אוקמתות זה נראה לענ"ד ברור לפום קושטא ודוק.
י״א
אסור להקדים הריבית וכו'. עיין להרב המגיד ז"ל ובהגהות אשר"י בשם מהרי"ח כתב וז"ל ודוקא כשלא פירש לשם ריבית ע"כ ועיין למרן ב"י מה שנסתפק עליו וראיתי להרב זקן שמואל ז"ל שכתב וז"ל ונראה דט"ס הוא וצ"ל ודוקא כשפירש לו לשם רבית כדמשמע לישנא דמתני' ומוכרח הוא להגיה כן דאל"כ קשה מדידיה אדידיה וכו' ולעיל גבי ההיא דרבינא כתב וז"ל וא"ת מ"ש מהלוה ודר בחצרו וי"ל לפי שבשעת דירתו חייב לו המעות אבל הכא כבר פרעו לו המלוה כשמוסיפין לו ע"כ ומה תירץ בזה הא כתב כאן דאף לאחר פירעון ולא פירש אסור וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דא"צ להגיה ולאו מוכרח הוא דמ"ש כאן ודוקא כשלא פי' לשם ריבית הכונה היא שא"ל מעותך כך וכבר פרעתיך ועוד קח לך זה ואף שלא פירש מ"מ ריבית מאוחרת היא ברם ההיא דרבינא כשלא דיבר עמו דבר אלא שהיה לו לתן כך ועוד הוסיף לו וכמ"ש הש"ך ז"ל סק"ד שם לקושיא אחרת יעו"ש עוד י"ל דמהרי"ח יחלק כמו שחילקו רבני פרובינציי"א דבשעת פרעון אין אסור ריבית בסתם ולאחר פרעון אסור והביא דבריהם מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ס"ה יעו"ש מלתא בטעמא. אמנם דברי הש"ך צריכים לי ביאור במ"ש שתירוץ הפרישה דההיא דפסק הטור בחו"מ סי' רל"ב מיירי שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון משא"כ כאן שאומר תתקבל ממני יתר על חובי אלא דאינו מזכיר דבתורת ריבית או מתנה נותנם וס"ל להרמב"ם דמותר דאמרינן במתנה נותנם לו והטור והרא"ש סבירא להו כיון דמזכיר לו היתרון אסור זהו תורף דבריו וע"ז הקשה דמלשון הטור לא משמע הכי ועוד הקשה וז"ל והא הרמב"ם על כרחך בלא א"ל כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כתב הטור דהרא"ש חולק ואוסר ובזה נדחה מ"ש הב"ח דהכא מיירי בשעת הפירעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא דנ"ל וכו' יעו"ש. ולא ידענא מאי מקשה הש"ך ז"ל דהא מ"ש הטור דרבינו ז"ל כתב להתירא ציין מרן ז"ל שהוא מ"ש בפ"ח ההיא עובדא דרבינא והתם לא כתב רבינו בכדי שהדעת טועה כדי שיקשה דלא משכחת לה שלא יהיה טעות כיון שפי' וכן נמי לא נדחה מ"ש הב"ח ואי רוצה להקשות דהתם בפ"ח מהענין מוכח דמיירי בסתם זה לא תליא במה שפסק בדין טופיינא בכדי שהדעת טועה וכ"ז כתבתי בלא ראות דברי הרב פרישה ודרישה במקומם אבל עתה שבא לידי ס' פרישה ודרישה ראיתי דשפיר מקשה הרב ז"ל.
י״ד
ומותר לאדם ליתן לחברו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין וכו'. עיין בהרב המגיד שכתב משם הרמב"ן שאפי' פייס אותו הלוה מותר כ"ז שאינו משלם משלו יעו"ש והר' מל"מ ז"ל נסתפק דאם אמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי מה יסברו הרמב"ן והרשב"א בזה ומסיק דנראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן משלו כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן בשבילי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום שרי וכתב שגדולה מזאת מצא בתשובת הרשב"א ח"ב סי' רי"ג יעו"ש. ולענ"ד נראה דמרן ז"ל לא ס"ל הכי שפסק בסי' נ"ח סי"ד דמותר לומר הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי"א שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו ע"כ ומדמצריך שלא יאמר פלוני יתן בשבילי משמע דאף לדעת הרמב"ן שהוא מ"ש בסתם מודו מיהא בהא והוא מבואר ועיין להר"ב בשיטה מקובצת בהך מימרא משם הריטב"א ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מלווה ולווה פרק ה׳

א׳
ומ"ע להשיך לנכרי וכו' דין תורה. והר"א פליג יעו"ש ונראה לענ"ד שדעת רבינו שכתב שהיא מצוה הוא ממאי דגרסינן בפ' איזהו נשך דף ע' ע"ב מרבה הונו כו' לחונן דלים כו' לא נצרכה אלא דאפי' דנכרי כו' איתיביה לנכרי תשיך כו' יעו"ש ומאי קשה לנכרי תשיך הוא מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסורא אלא ודאי דס"ל לש"ס דהוי מצוה וכל דאיכא מצוה אין להם לחכמים לגזור ולבטל המצוה מכל וכל וכמ"ש התוס' שם ד"ה תשיך וז"ל דכיון דאמר רחמנא מצוה לחסרם ולא היה לחכמים לאסרם משא"כ אי לא היה מצוה אלא רשות שפיר מצו רבנן לאסור והראב"ד דלא ס"ל כדעת רבינו היינו משום דס"ל כדעת המאירי בשיטה מקובצת כ"י למסכת סנהדרין דכל דהתורה התיר הדבר בפי' אין כח ביד חכמים לאסור יעו"ש דבריו הביאם הרב שער המלך בפ"ה מיסודי התורה ה"ח ושכן כתב הט"ז ז"ל ביו"ד סי' קט"ז ס"ק א' מדברי התוס' דסוכה דף ל"ט ע"א יעו"ש וחיליה דהרב המאירי מהך ש"ס דפרק איזהו נשך והכי משמע דס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דלנכרי תשיך אינה מצוה ולפי שיטתיה הביא ראיה ונמצא אם כן מהאמור דלדעת רבינו דוקא אי איכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור אבל אי ליכא מצוה אף דהתורה התירו יש כח ביד חכמים לאסור ומתוך דברי התוס' דפרק איזהו נשך נראה בבירור כדעת רבינו במה שתירץ משום דאיכא מצוה מכלל דהיכא דליכא מצוה אלא התר יש כח ביד חכמים לאסור דלא כמ"ש התוס' בסוכה וזה הוי סתירה לדברי הט"ז שלמד מדבריהם כן וודאי צ"ל דאין ראיה מדבריהם דהתם וכמ"ש הרב שער המלך דמ"ש התוס' הכי דלשיטתייהו אזלי דס"ל דאיסור סחורה מן התורה כמ"ש בפ' כל שעה וכן הביא ג"כ הרב ז"ל מדבריהם דסוכה דף מ' והיינו כמ"ש כאן בפ' איזהו נשך וכבר רמזו ג"כ הרב שער המלך וכן הביא עוד מדבריהם בכמה דוכתי יעו"ש באופן דהך הולדה דהרב ט"ז לאו דסמכה היא. ומתוך הכתוב יוצא לכ"ע כל דאיכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור ואם כן אין מקום לחקירת הר"ן בריש פ' יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת דלמה לא אסרינן מילה בשבת משום גזרה שמא יעבור תנוק או איזמל ד' אמות ברה"ר כדרך שגזרו בשופר ולולב כו' דהא התורה אמרה שמצוה למול בשבת ביום הח' והיאך יאסרו רבנן מה שאין כן שופר ולולב דלא אמרה התורה בשבת ולכן גזרו בשב ואל תעשה וכן אין מקום למה שהקשה הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג הלכות שופר דלא יתקעו בראש השנה משום שמא יתקן כלי שיר דהא כיון דהתורה ציותה לתקוע בר"ה היאך יאסרו חכמים ואף שכן תירצתי אני בעניותי קודם ראות שכן תירץ הט"ז ופר"ח בא"מ הלכות שופר יעו"ש וכמ"ש כל זה בחידושיו הל' שופר פ"ב מכל מקום לא כתבנו כלנו אלא מכח סברה והיא נכונה ברם לא אתינן עלה מכח סוגייא דש"ס ברם כעת דחזינא שהוא ש"ס ערוך והתוס' ואליבא דכו"ע כל דאיכא מצוה א"א להם לחכמים לגזור ולאסור התמיה קיימת להמקשים הנ"ל איך הקשו כזאת ולא תירצו כן וצ"ע. והנה כעין קושית הר"ן הלזו דלמה לא אסרו מילה בשבת הקשו ג"כ התוס' במגילה דף ד' ע"ב אלא שהר"ן נקט הגזרה שמא יעבור האיזמל או התנוק ד"א בר"ה ופי' שישכח ויעבור את התינוק או האיזמל משא"כ התוס' מקשים שמא ילך עם התנוק והאיזמל אצל בקי ללמוד למול שכן נראה מתירוצם הב' שתירצו דכיון דאיכא סכנה ודאי אין אדם מל אם אינו בקי וא"כ ליכא למיחש לילך אצל בקי אלא דצריך לראות דניחא כשנקשה כקושיא אמנם כשנקשה כקושית הר"ן דלא שייכא תירוץ קושיא זה חזרה קושיא לדוכתא דהקושיא היא שמא ישכח ויעבור או תנוק או איזמל הן אמת דבתירוץ הראשון יתיישב גם לקושיא הלזו מ"מ לעת לא הקשו כקושית הר"ן ולא יתרצו אלא התירוץ הראשון דוקא ונראה דטעמם עמם דעד כאן לא אמרו בש"ס דמשום גזרה דרבה דחינן מצוה דאורייתא אלא בדאיכא חששא דשמא ילך אצל בקי דהיא חששא קרובה אבל כל דליכא חששא קרובה כי האי אלא חששא דשמא ישכח ויעבור התנוק או האיזמל ודאי לא גזרו רבנן לעבור על מצות דאורייתא ומשום הכי לא ק"ל אלא שמא ילך עם התנוק והאיזמל דומיא דחששת דשופר ולולב ומגילה. וע"פ האמור אין מקום להקשות על הש"ס שאמר והיינו טעמא דמגילה ולולב בכל דוכתא דלמה לא אמר והיינו טעמא דטבילת כלים וכן והיינו טעמא דהזאה יעו"ש בביצה דף י"ח ובפסחים דף ס"ט דהנהו לא דמו ללולב ושופר ומגילה דהנך ג' הם עצמם מצות דאורייתא ואי לאו משום חששה קרובה דילך אצל בקי לא בטלי המצוות מכל וכל משא"כ טבילת כלים והזאה דאינהו גופייהו לאו מצות נינהו אלא שמכחם יתבטלו המצות אין צריך חששה קרובה כדי לבטלם אלא אפי' חששה רחוקה כמו שמא יעביר ההזאה או הכלי ד' אמות ברה"ר מבטלינן המצות ונמצא אין טעמם אחד דהנך שתים עם הנך תלתא ולכן לא כללם בש"ס ואמר והיינו טעמא דהזאה והיינו טעמא דטבילת כלים. המורם מהאמור דקושית הר"ן במילה שמא יעבור התינוק או האזמל לא קשה כלל דמשום חששה רחוקה כזו לא מבטלינן מצוה דאורייתא דלא הוי כחששת הנך ג' דהיא שמא ילך אצל בקי ואי נקשה מטבילת כלים והזאה דגזרינן שמא יעבור ד' אמות ברה"ר לא קשה ג"כ כדכתיבנא דהנך ב' לא מבטילינן המצות מכח הגזרה אלא מבטלינן ההזאה וטבילת הכלים ומכחם יתבטלו המצוות וכיון שכן אפי' בחששה רחוקה מבטלינן משא"כ מילה משא"כ קושית התוס' דשפיר מקשה שמא ילך אצל בקי במילה והוי דומה לגזרת לולב ושופר ומגילה ומתרצו שפיר ומתוך הכתוב יש לגמגם על התוס' יו"ט פ"ד דסוכה מ"ב על דברי הר"ן כתב וז"ל והתוס' במגילה דף ד' תירצו כו' כאילו קושית הר"ן והתוס' חדא היא וליתא וכדכתיבנא ונמצא א"כ קושית התוס' בר קיימא היא וקושית הר"ן אין לה על מה לסמוך. ודע שכתב עוד שם התוספות יו"ט על דברי הרב וז"ל ומ"ש והיינו טעמא דמגילה אגזרה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאינן לא שייך למנייניה למגילה דכיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאים לא היה דוחה שבת אלו דבריו. ולא ידענא מאי אידון בה ובפירוש גרסינן במגילה אמר רבה הכל חייבין בקריאת המגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברה"ר והיינו טעמא דשופר ודלולב ע"כ ותימה דכאן כתב על דבריו אלו וז"ל וכמו שכתב במשנה ב' פ"ק דמגילה ושם הביא דברי הש"ס שהבאנו יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ה׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מלווה ולווהכל הרמב״ם