רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ב׳

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ב׳

הלכה א׳

דִּין תּוֹרָה שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּתְבַּע הַמַּלְוֶה אֶת חוֹבוֹ אִם נִמְצְאוּ לַלּוֶֹה נְכָסִים מְסַדְּרִין לוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אֶת הַשְּׁאָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא נִמְצָא לַלּוֶֹה כְּלוּם אוֹ נִמְצְאוּ לוֹ דְּבָרִים שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ בִּלְבַד יֵלֵךְ הַלּוֶֹה לְדַרְכּוֹ וְאֵין אוֹסְרִין אוֹתוֹ וְאֵין אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא רְאָיָה שֶׁאַתָּה עָנִי וְלֹא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּנִין הָעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כד) "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה". אֶלָּא אוֹמְרִים לַמַּלְוֶה אִם אַתָּה יוֹדֵעַ נְכָסִים לְזֶה הַמְחֻיָּב לְךָ לֵךְ וּתְפֹס אוֹתָן:

הלכה ב׳

טָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְהֶחְבִּיא אוֹתָן וַהֲרֵי הֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֵין מִן הַדִּין שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יא) "בַּחוּץ תַּעֲמֹד". אֲבָל מַחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלֹא יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ. כְּשֶׁרָאוּ הַגְּאוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַגְּמָרָא שֶׁרַבּוּ הָרַמָּאִים וְנִנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין הִתְקִינוּ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה שְׁבוּעָה חֲמוּרָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם יֶתֶר עַל דְּבָרִים שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ. וְשֶׁלֹּא הֶחְבִּיאָן בְּיַד אֲחֵרִים וְשֶׁלֹּא נָתַן מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר. וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָה זוֹ שֶׁכָּל שֶׁיַּרְוִיחַ וְכָל שֶׁיָּבוֹא לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ לֹא יַאֲכִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו וְלֹא יַלְבִּישׁ אוֹתָן וְלֹא יְטַפֵּל בָּהֶן וְלֹא יִתֵּן מַתָּנָה לְאָדָם בָּעוֹלָם. אֶלָּא יוֹצִיא מִכָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מָזוֹן הָרָאוּי לוֹ וּכְסוּת הָרָאוּי לוֹ. לֹא אֲכִילַת הַזּוֹלְלִים וְהַסּוֹבְאִין אוֹ בְּנֵי מְלָכִים וְלֹא מַלְבּוּשֵׁי הַפָּחוֹת וְהַסְּגָנִים אֶלָּא כְּדַרְכּוֹ. וְכָל הַיֶּתֶר עַל צָרְכּוֹ יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּגְבֶּנּוּ כָּל חוֹבוֹ. וּמַחְרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁיֵּדַע לִפְלוֹנִי נְכָסִים גְּלוּיִין אוֹ טְמוּנִין וְלֹא יוֹדִיעַ לְבֵית דִּין. גַּם אַחַר הַתַּקָּנָה הַזֹּאת אֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל לוֶֹה לֹא הוּא וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לַעֲקֹר גּוּף הַתּוֹרָה אֶלָּא הַלּוֶֹה עַצְמוֹ יוֹצִיא כֵּלָיו אוֹ יֹאמַר כָּךְ וְכָךְ הוּא שֶׁיֵּשׁ לִי מַנִּיחִין הָרָאוּי לוֹ וְיוֹצִיא הַשְּׁאָר וְיִשָּׁבַע בְּתַקָּנָה זוֹ וְכָזֶה דָּנִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹתָן. נִרְאֶה לוֹ מָמוֹן אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ וְאָמַר שֶׁל אֲחֵרִים הוּא אוֹ עֵסֶק הוּא בְּיָדִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי:

הלכה ג׳

מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וְכָל מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ יִתֵּן לְבַעַל חוֹב אֵין כָּל אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת בָּא וּמַשְׁבִּיעוֹ שֶׁשְּׁבוּעָה אַחַת כּוֹלֶלֶת כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. וְתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים הִיא וְאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהּ לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל:

הלכה ד׳

מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא עָנִי וְכָשֵׁר וְהוֹלֵךְ בְּתֹם וְהַדָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לַדַּיָּן וּלְרֹב הָעָם וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּתַקָּנָה זוֹ וְהֻחְזַק הַתּוֹבֵעַ שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בַּעֲנִיּוּת זֶה אֶלָּא רוֹצֶה לְצַעֲרוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ לְהָצֵר לוֹ וּלְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים כְּדֵי לְהִנָּקֵם מִמֶּנּוּ אוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיִלְוֶה מִן הָעַכּוּ"ם אוֹ יִקַּח נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְיִתֵּן לָזֶה עַד שֶׁיִּנָּצֵל מִשְּׁבוּעָה זוֹ. יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְדַיָּן יְרֵא שָׁמַיִם לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה זוֹ וְאִם הִשְׁבִּיעוֹ בִּטֵּל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא רָאוּי לַדַּיָּן לִגְעֹר בַּתּוֹבֵעַ וּלְטָרְדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹטֵר וְהוֹלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים תַּקָּנָה זוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הָרַמָּאִין וַהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כב ב) "עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" דָּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי וּמֵאַחַר שֶׁהֻחְזַק זֶה שֶׁהוּא עָנִי וְשֶׁאֵינוֹ רַמַּאי אָסוּר לְהַשְׁבִּיעוֹ. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁהֻחְזַק רַמַּאי וּדְרָכָיו מְקֻלְקָלִין בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וַהֲרֵי הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן וְטָעַן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא רָץ לְהִשָּׁבַע בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁאֵין רָאוּי לְהַשְׁבִּיעוֹ אֶלָּא אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּדַּיָּן לַעֲשׂוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפְרַע בַּעַל חוֹבוֹ אוֹ לְנַדּוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן יַעֲשֶׂה מֵאַחַר שֶׁהוּא אָמוּד. שֶׁפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁיַּעֲשֶׂה הַדַּיָּן מִדְּבָרִים אֵלּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִרְדֹּף הַצֶּדֶק בִּלְבַד שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לְרָדְפוֹ וְלֹא לַעֲבֹר הַדִּין עַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין הֲרֵי זֶה מֻרְשֶׁה לַעֲשׂוֹת וּמְקַבֵּל שָׂכָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם:

הלכה ה׳

מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁעָלָיו וְהוֹדָה לַאֲחֵרִים בְּחוֹבוֹת אֲחֵרִים וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ יֶתֶר עַל הָרָאוּי לוֹ לֹא יִטּל הַיֶּתֶר אֶלָּא בַּעֲלֵי שְׁטָרוֹת בִּלְבַד. שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עוֹשֶׂה בְּהוֹדָאָתוֹ עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:

הלכה ו׳

רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מֵאָה וְלֵוִי חַיָּב לִרְאוּבֵן מֵאָה מוֹצִיאִין מִלֵּוִי וְנוֹתְנִין לְשִׁמְעוֹן. לְפִיכָךְ אִם אֵין לִרְאוּבֵן נְכָסִים וְהָיוּ לוֹ שִׁטְרֵי חוֹב עַל לֵוִי וְאָמַר לֵוִי שְׁטַר אֲמָנָה הוּא פָּרוּעַ הוּא וְהוֹדָה לוֹ רְאוּבֵן אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הוֹדָאָתוֹ שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂין לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֶלָּא יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטּל מִלֵּוִי כְּדִין כָּל טוֹרֵף שֶׁאֵינוֹ נִפְרָע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב וְהוֹדָה לְאַחֵר מֵעַצְמוֹ בְּחוֹב אַחֵר אִם אֵין לוֹ נְכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבּוּ שְׁנֵיהֶם גּוֹבֶה בַּעַל הַשְּׁטָר בִּלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל שְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה:

הלכה ז׳

אָסוּר לָאָדָם לְהַלְווֹת מְעוֹתָיו בְּלֹא עֵדִים וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם אֶלָּא אִם כֵּן הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר מְשֻׁבָּח יָתֵר. וְכָל הַמַּלְוֶה בְּלֹא עֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל" וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ:

הלכה ח׳

הָרַב שֶׁלָּוָה מֵעַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרְרוֹ אוֹ לָוָה מֵאִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ אֵין לָהֶן עָלָיו כְּלוּם שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ וְכָל הַמָּעוֹת שֶׁבְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת בַּעְלָהּ אֶלָּא אִם הֵבִיאָה רְאָיָה שֶׁהֵן מִנְּדֻנְיָתָהּ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ב׳

ב׳

ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר וכו'. כתב בעה"ת שער ב' ח"ב וז"ל אבל אי מסרי' ניהליה לההוא מדעם בידיה דמקבל מתנה חזינן אם לוה תחלה ואח"כ זיכה לזה ע"מ להחזיר והוא קרקע או מטלטל ששיעבד למלוה באגב ואקנה בזה ודאי לא יועיל כלום שהרי זכה בהם המלוה תחלה שהרי קדם חובו למתנתו אבל אם עשה מתנה זו קודם הלואתו ועשאה לזמן ידוע בזה ודאי קנה הזוכה מה שזכה לו עד שיגיע זמנו וכתב הר"ב גידולי תרומה (דף י"ב ע"ב) וז"ל נראה דבר פשוט דמיירי כשנשבע הלוה שלא עשה מתנה זו כדי להבריח מב"ח ע"כ, ולא ידעתי מה יתן ומה יוסיף שבועת הלוה במטלטלין שהם תחת יד המקבל מתנה דאטו אם הודה הלוה דמתנה זו כדי להבריח מב"ח נתנה מי מהימנינן ליה וצ"ע. ומ"ש מרן בכ"מ בד"ה וכתב עוד כו' דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב"ח בלבד בתשובת הריב"ש סי' ב' משמע דלא ס"ל הכי גבי נותן מתנה ע"מ להחזיר להבריח מן המכס וכתב דשפיר דמי יע"ש:

ג׳

ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה וכו'. אע"ג דמשנה שלימה שנינו במי שהיה נשוי נשים רבות דהראשונה נשבעת לשניה ודקדקו בגמרא ואילו ראשונה לשלישית לא דשבועה לאחת שבועה לכולם וכאן הוצרך רבינו לטעם משום דתקנת אחרונים אין מדקדקים בה להחמיר היינו משום דהשבועה הראשונה היא שלא נפרעה מבעלה ובזה שייך טעמא דשבועה לאחד כו' אבל הכא יש שבועה להבא דכל מה שירויח יתן לב"ח ויש בזה קפידא לכולם ולכך הוזקק לטעם תקנת אחרונים ואין מדקדקים בה ודו"ק:

ו׳

לפיכך אם אין לראובן נכסים כו'. נראה שכתב רבינו כן למעט סברת הראב"ד הביאה בעה"ת שער נ"א ח"ב עלה דהאי מימרא דהאומר שטר אמנה דאם בא לוי בפני ב"ד וטען לראובן פרעתיך והודה לו ראובן אפילו שחב לאחרים נאמן לוי ומוקי מילתא דתלמודא באומר ראובן שטר אמנה או פרוע שלא בפני לוי יע"ש. אמנם דקדקתי בסמוך לזה מ"ש רבינו וכן כל מי שיש עליו שט"ח והודה לאחר מעצמו בחוב אחר וכו' דלמה נקט בכה"ג לימא אפילו הודה לאחר ע"י תביעה וכמ"ש לעיל ודוחק לומר דדוקא גבי שטר שהוא בחזקת שאינו פרוע פליג אסברת הראב"ד שכתבתי אבל כאן שאין כאן נגד חזקה מודה להראב"ד ז"ל אבל אין הדין כן לדעתי וצ"ע. ומ"ש ה"ה ומתוך דברים אלו נראה בדעת הרב שמלוה בשטר מאוחרת כו' הכרח זה שכתב ה"ה איני מכירו דכל מה שנחלקו אי מלוה בשטר קודמת או מלוה ע"פ היינו בבא לגבות מקרקע שהיה ביד הלוה בשעה שנשתעבד לשניהם אבל במטלטלי לכ"ע שניהם שוין דאין קדימה במטלטלין. ואף בשני ב"ח בשטר ויש להם קדימה זה לזה כתב רבינו בפ"ך שיד שניהם שוה וכ"כ הר"ן בפרק מי שהיה נשוי גבי פלוגתא אי מלוה ע"פ קודמת או לא שכתב דזה דוקא כשבאו לגבות ממקרקעי אבל ממטלטלין חולקין. ואף למי שסובר דאף גבי מטלטלין יש קדימה כל שהם ביד הלוה עדיין יש מקום לומר דיחלוקו כל שקנה מטלטלין אחר שלוה משניהם בין שנאמר דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת או מלוה בשטר מאוחרת קודמת שהרי לא חל שיעבוד שניהם כלל ולכך הצריך רבינו לומר שאינו נאמן מחשש קנוניא ודברי ה"ה צ"ע. וראיתי מי שהקשה לה"ה מההיא דכתב רבינו בפח"י מהלכות אישות וז"ל הניח נשים רבות אע"פ שנשאם זו אחר זו ניזונות בשוה כמו שאין דין קדימה במטלטלין ע"כ. וה"ה פירש טעמו דאע"פ שהניח קרקע ניזונות בשוה כיון שיכול להפקיע ע"י מכירה או מתנה דהא אין מוציאים למזון האשה ממשעבדי יש לו דין מטלטלי דאין בהן קדימה מהאי טעמא א"כ להאי טעמא איך יסבור רבינו דמע"פ מוקדמת שקודמת למאוחרת הא יכול להפקיעו ע"י מכירה. וחוץ מכבודו של השואל נראה דלא אמר ה"ה ההוא טעמא אלא גבי מזונות דאשה אע"פ שהוא מזו לזו אבל ב"ח דעלמא לא אמרינן ומי שירצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו יראה בעיניו דברי הר"ב התרומות שער א' ח"א סי' ד' יע"ש: כתב מרן הב"י סי' פ"ו בשם הרשב"א שנסתפק בלוה מעכו"ם אם נאמר דינא דר' נתן. ומדברי הרא"ש בפרק יש נוחלין מוכח דפשיטא ליה דגם גבי עכו"ם שייך דינא דר' נתן שכתב שם דהאידנא דתקינו גאונים דב"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם ב"ח וכתובת אשה גובה מהם ואפילו ממלוה דעכו"ם והיינו טעמא וכו' משום דמשעבדא להו מדר' נתן יע"ש ועיין בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' כ"ג ודו"ק. כתב הר"ב פ"מ ח"א סי' צ"ט וז"ל גם אההיא דמרדכי דשכר פעולתו אפשר דהרמב"ם פליג עליה דלהרמב"ם אף בעל חוב ואשה גובין משכר פעולתו אע"ג דעדיין לא בא לידו דשכיר דמשעה שנשתעבד בע"ה לשכירו נשתעבד נמי לב"ח דידיה מדרבי נתן יע"ש. ואין דין זה מוסכם דאיכא מ"ד דבשכירות ליתא לדר' נתן וכמו שהביא סברא זו בעה"ת שער נ"א יע"ש. (*א"ה עיין בפ"ג מה' עבדים דין י"ב מאי דשקיל וטרי הרב ז"ל בהאי דינא דר' נתן): כתוב בתשובת הרא"ש כלל ט"ל סי' ו' וששאלת לאה שלותה ממון משמעון וכשהגיע זמן ההלואה תבע ממנה ממונו והשיבה שאין לה ממה לפרוע וטען שמעון שיגבו לו ב"ד משטר מתנה שכתב לה בעלה מדר"נ כו'. תשובה לא שייך להזכיר דר"נ דההיא דר"נ איירי וכו' אבל בנדון זה אם שטר המתנה היה נכתב כהלכתו כבר זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והם שלה כו'. הנה מ"ש ואף פירות לא יאכל לעיל כלל ל"ח סי' א' כתב היפך מזה וצ"ע. ומ"ש ומה שאמרה שתלה הבעל הגבייה ברצון האשה זו אינה טענה כו' יש לדקדק למה הוצרך לבטל טענה זו משום שהעדים הוא שהתנו כו' אפילו היה התנאי מפורש שאין חיובו אלא כשתתבע החוב ב"ד כופין לה שתתבע כדי לפרוע ואם לא רצתה מוציאין מהלוה ונותנים למלוה וכ"כ הרב עצמו בתשובה אחרת: עוד כתב הרא"ש בכלל הנזכר סי' ד' וז"ל ששאלת שט"ח שיצא על אשת איש שלותה כשהיתה פנויה ויש לה שטר נדוניא על בעלה אם מגבין לב"ח מאותו שטר נדוניא כן נראה ודאי דמגבין כו' אבל אין משביעין אשת איש כו'. וזה סותר למ"ש לעיל סי' ג' דשטר נדוניא הוי נכסי מלוג ולא גבי מינייהו ב"ח (*א"ה עיין לעיל פ"ג מהלכות שלוחין ושותפין דין ד').גם מ"ש אבל אין משביעין אשת איש אין בו טעם דמה לי אשת איש או פנויה כולם שוים וצ"ע ואין לחלק בין שטר שלותה כשהיא פנויה ובין שטר הנעשה אחר שנשאת דהא שטר נדוניא מיד שנשתעבד הבעל נעשה כנכסי מלוג והוי כגיטו וידו באים כאחד והמשכיל יבין ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ב׳

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ב׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 20,497 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ב׳

ד׳

מי שהוחזק שהוא עני וכשר וכו': האריך רבינו להורות לנו דהשבועה שאנו משביעין אותו להבא הוא אינו מעיקר התקנה רק על ידי גלגול ולכן אין בע"ח שני יכול להשביעו להבא אחרי כי כבר נשבע שאין לו, וכן אם ידוע שאין לו תו לא משבעינן אותו להבא, אמנם עיקר השבועה הוא כדי להפיס דעתו של בעל השטר, ומעין הא דתקנו גבי עד אחד מעיד שהוא פרוע, ולכן אף אם ידוע לדיין שאין לו אם אינו ידוע להמלוה והוא מסתפק בזה אינו נח דעתו לכן ישבע שאין לו אם לא שהוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה כו' ע"ז אין משביעין אותו כי באמת בירור גמור אין כאן דיש מתרושש ולו הון רב, רק תלה רבינו כפי שנראה לדיין בדעת התובע אם הוא מסופק בעניותו של זה או לא ודוק:

ו׳

ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון כו': מסתפקנא טובא במי שהיה לו שטר על יוסף ב"ש והיו שני יוסף ב"ש בעיר דלא מצי לגבות מכל חד, דכל אחד יאמר אני לא לויתי ממך, ואפילו אם אומר איני יודע אם נתחייבתי לא מפקינן מיניה דהוי ככל ברי ושמא דלא מפקינן ממונא מחזקתיה והשטר לא מוכיח מידי, ולפ"ז בהיה יוסף ב"ש אחד חייב מעות לחבירו יוסף ב"ש מי מצי ראובן לאפוקי בשטרא דכתיב ביה יוסף ב"ש סתם לאפוקי ממונא מיוסף ב"ש השני, דיאמר ממנ"פ, אם האי שטר ממך גבינא ממך עבור חוב דידך, ואם השטר מיוסף ב"ש חברך הלא מגיע לי מאתך מדר"נ דאתה חייב לחברך יוסף ב"ש והוא חייב לי ומשתעבדת לי מדר"נ, או דילמא מצי אמר, דחבירי הוא החייב לך בשטר זה, ומדר"נ לא מצית מפקת ממני, דאימת נאמר דינא דר"נ דוקא באם מיפטר לוי מחוב שהיה חייב לראובן ע"י המעות שנותן לשמעון עבור מה שתובע שמעון מראובן, אבל כאן דלא יפטר יוסף ב"ש מחבריה ע"י המעות שנתן לראובן, דיוסף ב"ש חבירו יתבע ממנו המעות, ואם יאמר הלא כבר פרעתי לראובן עבור שטר דילך, יאמר השטר היה שלך וא"כ הוי אינו יודע אם פרעתיך דהוא לא טעין רק שמא השטר מחברי ולגבי ראובן הוי איני יודע אם נתחייבתי, אבל לגבי יוסף ב"ש חבריה הוי א"י אם פרעתיך ויתחייב לשלם, מי נאמר ע"ז שעבודא דר"נ, ומסתברא דכיון דלא מיפטר משעבוד דחבריה א"כ תו לא שייך שעבודא דר"ן: אבל מדברי תוספות ב"ק (דף ע) ד"ה אמטלטלין דכפריה דכתבו דלמ"ד דאין כותבין הרשאה אפילו אמטלטלין דלא כפריה, איך מוקי ההיא דבכורות בנתנו שני ב"א לכהן אחד ומת אחד תוך ל' יום אם יחזיר חמש סלעים ואם בלא הרשאה איך מגבי הלא מצי מדחי לכל חדא, ותירצו דאחד חייב לחבירו ומפקי מדר"נ, וזה פלא, דנתבונן אח"כ כשיתבע האחד את חבירו בב"ד ויטעון הלא כבר החזיר לך הכהן מעותיך יאמר חבריה דילמא בן בכורי היה המת וחמשה סלעים שלי לקחתי, והוי איני יודע אם פרעתיך, ואע"ג דחבריה ג"כ טעין איני יודע ששם הספק לפנינו שנתערבו הבכורים וא"י של מי מת, בכ"ז בספק פרעון כי האי שנינו בגיטין פרק הזורק, וכן לענין החוב מחצה על מחצה שניהן יחלוקו ומוקי לה בשתי כתי עדים, ופירש בחידושי הרשב"א דאף ע"ג דבכה"ג איני יודע אם פרעתיך חייב [וביאר בהגהות משל"מ בשם בעל מחנה אפרים בפרק ד' מהלכות שאלה כיון דלא הו"ל למידע למלוה חייב אף דשניהן מסופקין] הכא הספק לפנינו ויחלוקו, ותו איך מצי טעין אף פרוטה מכהן דיאמר דאם גבית ממנו פרוטה הלא לא אפטר רק מחצי פרוטה דיפסקו יחלוקו ותו א"כ בכל מידי דגבית לא שייך שעבודא דר"ן כיון דלהלוה האמיתי שאתה גובה עבורו מדר"ן לא מיפטר מינך רק בפלגא מגוביינא ואיך מתחייבנא לשלם לך חמש סלעים ובזה לא יופטר הבע"ח שלך רק ב' ופלגא להפסיד מעות שבזכותי שאין עליהן שעבוד עבור דר"ן לא מתחייבנא ודוק: ולמה שחקרנו נראה דאין שום מקום ספק כיון דחבריה יוסף ב"ש יגבה ממנו עוד הפעם לא שייך ע"ז דר"ן כלל, ואפילו בזה האופן שאם שני יוסף ב"ש היה להם שט"ח על אחר ופלוני אפיק שובר שכתוב בו סתם יוסף ב"ש, ומחד יוסף ב"ש מגיע לחבריה ויטען יוסף ב"ש המלוה מן האחר ממנ"פ או דשטר שלי בחזקתו או דמשעבדת לי מדר"ן שאתה חייב לפלוני ומפלוני מגיע לי, אפ"ה לא שייך שעבודא דר"ן אף ע"ג דהאחר לא ישלם ממון יותר ממה שמגיע ממנו, בכ"ז כיון דיוסף ב"ש חבריה לא יפטר ממנו ובאופן דלא טעין אידך יוסף ב"ש הלוה ברי שהשובר לא על שלי נכתב, א"כ יהיה אינו יודע אם פרעתיך ויתחייב לך לשלם ולא יופטר בפרעוני לך א"כ לא שייך שעבודא דר"ן. וכוונת תוס' הוא דבכה"ג מצי מיירי דחבריה אמר לכהן בפרעונך לידי יופטר חבירי הלוה ממני וכיון דיהיה נפטר בקבלתו המעות מהכהן, א"כ שייך שעבודא דר"ן, ואף כי זה קיצור בדברי התוס' בכ"ז הוא הברור לדעתי דבכה"ג לא מגבינן מדר"ן ודוק: ואמר לו[י] שטר אמנה הוא פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו וכו' אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כו': ההמ"ג הסכים בדעת רבינו כסברת הרמב"ן דחזקה דתחת יד אדם הוא שלו ולא אמרינן מיגו במקום חזקה כזו, ועיין משל"מ שכתב דחזקה דתחת יד אדם הוא שלו לא הוזכרה בש"ס. ובאמת צ"ב, דא"כ דאפילו במקום דאין ממון בידו רק שטר אמרינן דשטרא מעליא הוי דחזקה דתחת ידו הוי שלו, א"כ מודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו אמאי נאמן לומר פרוע מיגו דמזויף, הא חזקה מה שתחת יד אדם הוי שלו והוי שטרא מעליא ונמצא מיגו במקום חזקה, וכן קשה במפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, הא חזקה מה שת"י אדם הוי שלו, וא"כ האי שטר דבעי להיות תחת יד מי שהוא על כרחין שלא החזיר החפץ, וכבר עמד ע"ז בקצות, ומזה הכריח כמש"כ הש"ך סימן מ"ז דדוקא בדבר שגופו ממון אמרינן דכל מה שתחת יד האדם בחזקת שהוא שלו, הא בשטר דאין גוף ממון בידו רק הראיה אמרינן ע"י מיגו דפרוע, או לחלק בין אמנה לפרוע שהשטר לפרעון עומד, לכן דברי רבינו שסתם פרוע הוא אינו נאמן צ"ב רב: והנראה לי ברור, דחזקה דמה שת"י אדם הוא שלו, היא חזקה אשר לא מצאנוה בש"ס רק מקורה מהך דאומר אמנה היא אף ע"ג דאיכא מיגו דאי בעי קלתיה ואי בעי הוי מחיל ליה וכיו"ב, ולכן ברירא דמילתא דאין ה"נ דזו לא עדיפא מחזקת ממון דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכך בסימנים לא מפקינן ממונא עיין מש"כ תוספות חולין צ"ו, ולא כך נאמרה חזקה מה שת"י אדם הוא שלו, דאימור רוצה לגזול ממון אחרים וגזול הוא בידו, רק כך צריך לומר חזקה דתפיסת האדם בחפץ או בשטר כל מה שתחת ידי תפיסתו מוכחת שלצורך עצמו הוא מחזיק בה ובחזקת ממונו, רק דא מצי להיות שמחזיקה לעצמו בתורת גזילה ואין זה ברור וחזקה על המעשה בממון זה, דע"ז אין בירור, דאימור אינו שלו, ורק כמו כל חזקת ממון שבכל מקום, דאיננה חזקה מכרעת ומבררת אופן הענין, רק דלא מצינן לאפוקי מחזקתו [עיין בקונטרס הספיקות כלל א'], רק דא ברור שהתפיסה של אדם בחפץ או בשטר מוכיח שלצורך עצמו הוא אוחז בה ותפיסתו בה מברר בירור גמור שבחזקת שהוא שלו מחזיקה, וכן אמרינן חזקה מה שת"י אדם הוא לחזקת שהוא שלו, ואם כה, בע"ח שאומר על מה שת"י פקדון הן בידי או שכורין או שאולין ואינו מחזיקם בממונו רק בחזקת בעליה ולמיהדר לבעלים קא בעי ולאפוקה מידו, ע"ז אמרינן דשקר בפיו, ודאי בחזקת שהן שלו מונחים תחת ידו ותפיסתו והוי כמאן דלא אמר כלום, וכאילו מת והממון מונח ת"י היורשים דנחית המלוה וגובה ואי אמר אחר שלי הן לא משגחינן ביה, כן השתא אמירתו לא משגחינן ביה והוא ככל ממונו המונח ת"י ורשותו, האם נחוש שמא שאולין הן בידו או כיו"ב ע"י שכירות ופקדון, דמה שאומר שרוצה להחזירן לבעלים זה שקר, דתפיסתו מבררת שהוא רוצה להחזיקן לעצמו וכמו כל חפציו וממונו אשר ת"י, כן בשטר שאומר אמנה או פרוע לא משגחינן על אמירתו דאיהו אמר דרוצה להחזירן לבעלים, וזה שקר מוחלט שתפיסתו בשטר מוכיח שלגבות עמו קא בעי והוי כאילו לא אמר כלום דגובה שמעון מן לוי בשטר שנמצא ביד ראובן שטר מקוים, ויפה אמר המשל"מ שחזקה זו לא נזכרה בש"ס, שבאמת אין זו חזקה כלל רק כפי מה שבארתי בס"ד דמה שהוא תחת ידו הוא בחזקת שהוא שלו ולא למיהב לאחרינא. ולפ"ז א"ש הקושיא ממודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו, דתמן המלוה שאוחז השטר הלא אמר ששטר מעליא הוא ורוצה לגבות בו, וכן בשטר פקדון דרוצה המפקיד בעל השטר לגבות בו, ורק על המעשה קא מספקא לן איך הוי, ע"ז אין מברר שת"י הוא שלו דאימור אינו שלו ורוצה לגזול ממון אחרים, רק חזקה דשטרך בידי מאי בעי ע"ז מהני מיגו, ועיין מש"כ רבנן בתוספות ב"ב בסוגיא דאין אדם פורע תוך זמנו, וזה ברור בס"ד: ופוק חזי למרא דהאי סברא הרמב"ן ז"ל, ואמר בחידושיו לפרק חזקת בנסכא דר' אבא דאם הוי מצי אמר החזרתי היה נאמן לומר דידי חטפתי מיגו דהוי אמר החזרתי, אף ע"ג דהוי נגד חזקה דת"י אדם הוא שלו ואין אומרים מיגו במקום חזקה זו, וכן כתב ההמ"ג בפרק ד' מגזילה, הנך רואה ברור דהפירוש כמש"ב דהחזקה מה שת"י אדם הוא תופס בחזקת שלו ולא להוציאם מידו, אבל אין ה"נ יכול להיות דממון אחרים בידו וחזקה זו אינה בירור שהממון שלו, רק שאמירתו שקר והוי כאילו לא אמר, הן דהגר"א והפרישה העלו בשיטת רבינו בפרק ד' מה"ג דאינו נאמן לומר דידי חטפתי מיגו דאי בעי אמר לא חטפתי אלא אחד דהוי מיגו במקום חזקה עיין סימן שס"ד, שם העיקר דכיון דאיכא עדים דחטף מרשות הבעלים ודרך גזילה באו לידו חזקה דגזול הוא בידו, דומה למש"כ רבינו הלכה י"ב שם, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו כו' ה"ז בחזקת גזלן וכש"כ ע"י חטיפה בעדים, ועיין ירושלמי סוף שבועת הדיינין עיי"ש. ועיין ש"ך סימן רנ"ה ודבריו נכונים לפמש"ב: וכיון שזכינו לזה אנהיר עיינין בהא שנתקשו להקת האחרונים ובראשם הנוב"י סימן ל"ז וסימן מ"ג איך חיישינן לשאלה הא חזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו וא"כ המה ודאי בגדיו, ואם תאמר דאין קנין למת לכן חזקת תפיסה ג"כ לא מהני וקרוב לזה כתבו תוס' בב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג, זה אינו דאטו לבש אותם כעת, הלא גם מחיים היה לבוש בהן ואז היה מוחזק ואנו דנין שחזקה מה שת"י אדם הוא שלו ואיך חיישינן לשאלה, אמנם כ"ז כפי מה שהבינו האחרונים חזקה זו כפשוטה, אולם לפי ההסבר שלי לק"מ, דשם דלענין איסורא חיישינן לשאלה היינו על אופן המעשה וזה יתכן להיות דהוא שאול בידו ואינו שלו, דבלא דבריו ובלא אמירתו כלל חיישינן שמא שאול הוא ת"י, רק כל עיקר החזקה הוא על דבריו שאומר שתפיסתו הוא להוציא מת"י והוא תופסן בחזקת אינו שלו לא מהימן לחוב לאחרינא בזה, וזה פשוט: והנה בסוף הלכות שלוחין ושותפין, טען שמעון שיש ללוי עליו חוב בזו השותפות מנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ונותנין החוב ואח"כ מחשבין, אף ע"ג דחזקה מה שת"י הוא שלו. נראה משום דאינו טוען שהחפצים הוא של פלוני, רק שאומר שחייב לפלוני מנה, וראיתי לש"ך בסימן צ"ט ס"ק ה' שבנה יסוד מדברי רבינו לסברא זו, וסוף דבריו, וכן אם יצא שט"ח על לוי בשם שמעון בק' דינרין מממון השותפות כתב בהשגות שאם השטר ביד שמעון נאמן לומר נפרעתי, היינו מטעם מיגו, אע"ג דבמקום חזקה לא מהני מיגו, וכפי הנראה דסבר דבשטר שאין גופו ממון לא אמרינן חזקה זו, אולם אין ראיה דנגד חלקו שבשותפות ודאי נאמן מטעם הודאת בע"ד, רק על חלק של שותפו, א"כ לא שייך חזקה דמה שת"י הוא שלו, דאטו הוא תופס עבורו הלא פלגא דחבריה פקדון הוא אצלו, ושל חבירו השותף הוא ובמאי שייך חזקה דתפיסתו מוכחת שלצרכו ולשלו הוא מחזיקו, הלא אינו שלו רק לצורך השותפות מחזיקו, וכמו דאינו שלו כן אפשר דאינו של השותף רק נפרע מהבע"ח, וליכא רק חזקה דשטרא בידך מאי בעי ובמקום חזקה זו מהני מיגו כמבואר פ' המוכר אה"ב דנאמן לטעון החזרתי מיגו דנאנסו, וזה ברור: ובמשל"מ בהלכה זו, עוד כתב הרא"ש כו' וזה סותר כו' הוי נכסי מלוג כו' ואין לחלק בין שטר שלותה כשהיא פנויה כו', במחכ"ת, הטור סימן קי"ח באהע"ז ביאר היטב דהוי כנכסי מלוג ושטר הקודם גובה ממנו וכן בשו"ע סעיף ט', ומה שיש לדבר בזה דמורכב מדין שעבודא דר"נ ומנכסי מלוג לכן לא הוי כמטלטלין נכסי מלוג, דמדר"נ כופין להגבות קרקע וגובה בעהש"ט מן הבעל דהוי לוקח ופשוט, ומש"כ דאין משביעין אשת איש כן הביא רבינו ירוחם בשמו והוא כההגמ"י בשם ר"ה אות ט' והבית יוסף סימן צ"ו האריך בזה והב"ח הביא תשובה זו, וטעם זקנים הוא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ב׳

א׳

דין תורה דמסדרין לב"ח כדאמ' ואם לא נמצא ללוה כלום אין אוסרין אותו ואין אומר לו הבא ראיה שאתה עני וכדתניא לא תהיה לו כנושה ואינו נכנס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד שהתורה הקפידה על זה כדכתיב בחוץ תעמוד ומשום תקנה ראו הגאונים להשביע למי שלא הוחזק בעוני וכשרות וכדאמ' עד דרוש אחיך דרשהו אם הוא רמאי וכו'. ואם נראה ללוה ממון אח"כ ואמר של אחרים הוא אין שומעים לו עד שיביא ראיה דכל מה שהוא ברשותו הוי בחזקתו. ואם יש אחר שחייב ללוה מוציאין ממנו ונותנין למלוה כר' נתן פרק קמא דקידושין ודוכתי טובא דכתיב ונתן לאשר אשם לו וכל מה שיודה הלוה שאפשר שיש בו קנוניא אינו נאמן.

ז׳

ואסור להלוות בלא עדים משום ולפני עור לא תתן מכשול שעולה על רוחו של זה לכפור וגורם קללה לעצמו כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו כך פי' רש"י ז"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק ב׳

שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק ב׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 35,153 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק ב׳

ו׳

ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן [מאה] מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו'. הנה עיקר דין זה בפ"ב דכתובות דף י"ט א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן דתניא ר"נ אומר מנין לנושה לחבירו מנה וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ע"כ הגמ' והקשה ע"ז מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ הכא נמי ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ולזה נאמרו תירוצים הרבה וחדא מינייהו הוא דמכירת שט"ח הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא עדין נשאר שעבוד גביה דמלוה משום הכי מצי מחיל אבל בנושה בחבירו מדאורייתא לא מצי מחיל וכן כתבו התוס' בתירוץ בתרא וכ"כ הראב"ד והביא דבריו הר"ב בכתובות. ואתה תחזה שם בתחילה שהביא משם הראב"ד ז"ל וז"ל ותירוץ הראב"ד דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתמי אעולה ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן וכו' יעו"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות ומעתה מה שפי' רבינו כאן דלא מהימן במקום שחב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל הני מילי דלא מצי מחיל במידי דחב לאחרים כיון דנושה בחבירו הוי שעבודא דאורייתא שכן פסק בפי' מהל' זכיה וז"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר ואע"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנה שכיב מרע ומפני זה המוכר שט"ח לחברו וחזר מחלו היורש מחול שכיב מרע שנתן שט"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדין שטר זה שלו הוא מן התורה ומוחלו ושכיב מרע אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון בשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מחול עכ"ל הרי לך להדיא דמשום דעשו אותה כשל תורה משו"ה לא מצי מחיל היורש ומוכר יכול למחול משום דקנין הראיה בשטר מדבריהם ואין קנין נתפס בו וא"כ צ"ע מ"ש הרב המגיד כאן וז"ל וכבר הזכיר בפ"א בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן ניהמניה מתוך שיכול למחול ובפ"א כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים חזקה כל מה שביד אדם שלו ומיגו במקום חזקה כזאת לא אמרינן וכו' יעו"ש ומ"מ משמע מדבריו דמשו"ה בטענת אמנה אינו נאמן אבל אי בעי מצי מחיל ואני שמעתי ולא אבין דלפי מ"ש לעיל מלבד דלא צרכינן להאי טעמא עוד בה דזה א"א לומר לדעת רבינו וכדאמרן. עוד נאמרו בזה תירוצים אחרים והרא"ש תירץ וז"ל וי"ל דהאי מיגו לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר אמנה לא יפסיד חובו וכו' יעו"ש ובפ"ק דגטין דף י"ג מהש"ס כתב עוד וז"ל אבל המוכר שט"ח לחבירו שלא בפני הלוה השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שעבוד ללוקח הילכך נשאר זכות למלוה ומחילתו מחילה יעו"ש. ומעתה מן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דהיינו טעמא דמוכר שט"ח מצי מחיל משום דנשאר זכות למלוה אמנם בנושה בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה לא צרכינן להאי טעמא אלא דהכא נסתלק הלוה לגמרי ומשו"ה לא מצי מחיל וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות וז"ל אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר לגבי מלוה כפי סברת ר"ת אבל היכא שחב לאחרים כיון שמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן אפי' מחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא יעו"ש. ואולי ס"ל להרא"ש ז"ל דהכא אפשר דכי אהדדיה נינהו מלוה ראשון ומלוה שני ומשום הכי מצי מחיל ודוק. נמצא מהאי דכתיבנא לדעת רבינו דבמקום שחב לאחרים לא מצי מחיל וכן פסק מרן בספרו הקצר בסי' פ"ו והש"ך ז"ל רצה להוכיח מהרב נמוק"י שכתב גבי ערב קבלן וז"ל ומיהו אומר ר"ת ז"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דר' נתן אא"כ מחל הערב ללוה דאין המלוה יכול לחזור עליו דאפי' מוכר שט"ח אמרו לעיל שאם חזר ומחלו מחול יעו"ש ומכאן הבין הש"ך שלא כדברי מרן ז"ל. והדבר הקשה הוא דאם כדברי הרב ז"ל הוא א"כ מאי אפי' דקאמר דהא אף ר"ת ס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא אפי"ה מצי מחיל מ"מ גבי ערב נמי דוכותא ומאי אפי' דקאמר ואדרבא מצינן למימר דגרע טפי ממוכר דהתם שאני משום שעדין נשאר שעבוד למלוה אבל הכא דכי אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה כיון דזה לוה שני יש לו שעבוד הגוף על הלוה מדר"נ לא מצי מחיל כלל וכמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות ובפ' האשה יעו"ש. אשר מכח זה נ"ל דהא דכתב הנמוק"י משם ר"ת היינו קודם שיבואו לב"ד ומשו"ה מצי מחיל הערב ללוה והיינו משום דלא נתחייב מדר' נתן וא"כ מצי למחול אבל לאחר שבאו לבי"ד ונתחייב מדר"נ בהא ודאי לא מצי מחיל וכדכתב הר"ן וכן כתב הסמ"ע בסי' קכ"ט סקמ"ב וז"ל אא"כ מחל קבלן ללוה דכל היכא דלא נודע כ"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר"נ למי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו ע"כ הרי שהבין הסמ"ע ז"ל דלא מצי מחיל היינו דוקא קודם שנתחייב מדר"נ ומעתה אתי שפיר מ"ש אפי' מוכר שט"ח והיינו לומר דאפי' מוכר דסוף סוף שעבוד נכסים מיהא מכר אפ"ה מוחל כ"ש הכא דלא חל עליה שום שעבוד דמצי למחול ואמטו להכי מה שרצה הש"ך לומר דר"ת ס"ל דיכול למחול בהא דר"נ הרואה יראה דלפי"ז אין כ"כ ראיה. ועוד נראה ראיה כמ"ש דאם כדברי הרב ז"ל קשה למרן אהדדי דבסי' פ"ו פסק דאין יכול למחול וכאן פסק דיכול למחול ואף שהרב ז"ל דחה דבריו מ"מ למרן ז"ל קשה אם לא דנאמר כדכתיבנא ודוק. ודרך אגב יש לברר בהא דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' והיא הלכה אם המוכר נשבע שלא ימחול ושוב חזר ומחלו אי מהני מחילה זו או לא. וראיתי להתוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ט) ד"ה כל לגבי וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעל ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אינה משועבדת לניזק לעשות קיומים וצ"ע עד כאן וכ"כ מהרי"ח הביאו הגהות אשר"י שם וכ"כ הנמוק"י ז"ל שם ועיין ברש"ל שם הרי להדיא דאם נשבע שלא למחול סגי להו בהכי ותו לא מצי מחיל ואם מחל אין במחילתו כלום דומה למאן דכתב שטרא על שמיה ואף שהתוס' הצריכו עיון מ"מ לא שבקינן פשיטותו של מהרי"ח והנמוק"י מפני ספקו של התוס' כמבואר ואתיא הא כהא דכתב הר"י בן פרץ ז"ל הביאו בהגמ"י בסוף פ"ק דשבועות וז"ל פ' הר"י בן פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לזביני זביניה ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין מעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ"מ הלכה כאביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ופסקו מור"ם ביו"ד סי' ר"ל והוא כסברת מהרי"ח והנמוק"י. איברא שראיתי להתוס' שם בתמורה בד"ה השתא וכו' דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ שכתבו וז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ גירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגרושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכהאי גוונא לא אמר דלא מהני וכו' הרי דאף שעבר על שבועתו מהני הגרושין היפך מ"ש לעיל וכן ג"כ הרא"ש בכלל ל"ז סי' ד' פליג על הר"י בן פרץ ז"ל וכתב הב"ח בחו"מ סי' ר"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומרן ז"ל שם דממה שנתבאר בסמוך נדחו דברי הר"פ ועי' במרן החבי"ב הגב"י אות ט' שאסף וקבץ סברות הפוסקים דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ ז"ל. והסמ"ע שם קיים סברתו וא"כ מידי פלוגתא לא נפקא ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהתוס' והרא"ש ודעימייהו דאי מחיל מהני המחילה כיון דהוא בדה האיסור ועיין בס' דרכי נועם באה"ע סי' נ"ג שהטיל שלום בין מהר"י בן פרץ ובין התוס' ועיין בהרדב"ז החדשות סי' שכ"ה שנשאל על מי שיש לו שט"ח על חברו ורוצה למוכרו וחושש הלוקח שמא ימחול וכו' וגם להשביעו שלא ימחול אינו סומך על שבועתו כי שמא ירצה למחול אפילו שיהיה עבריין מה תקנה יעשה הורה לו שיודה המוכר שהחוב אינו שלו אלא של זה הלוקח יעו"ש ולא הורה שכיון שנשבע שוב אינו יכול למחול ש"מ דלא מהני השבועה כשמחל שלא יהא מחול וכדעת התוס' דתמורה ועיין למרן החבי"ב ז"ל בתשו' חו"מ סי' קנ"ו לבן שמכר בנכסי אביו כשהוא פחות מבן כ' שישבע שלא ימחה כשהוא גדול ובזה המקח קיים יעו"ש (א"ה ס"ט עיין בס' עצי הלבונה הנקרא מעין גנים חו"מ סי' ר"ח יעו"ש).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ב׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם