רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ה

ספר משפטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ה

הלכה א׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁהִלְוָהוּ אָמַר לוֹ אֶחָד אֲנִי עָרֵב. אוֹ שֶׁתָּבַע אֶת הַלּוֶֹה בַּדִּין וְאָמַר לוֹ אַחֵר הַנַּח וַאֲנִי עָרֵב. אוֹ שֶׁהָיָה חוֹנֵק אֶת חֲבֵרוֹ בַּשּׁוּק לִתֵּן לוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח וַאֲנִי עָרֵב. אֵין הֶעָרֵב חַיָּב כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אָמַר אֲנִי עָרֵב בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב מָמוֹן זֶה כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּלְוֶה נִשְׁתַּעְבֵּד:

הלכה ב׳

אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. וְכֵן אִם בֵּית דִּין עָשׂוּ אוֹתוֹ עָרֵב נִשְׁתַּעְבֵּד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין רוֹצִין לִגְבּוֹת מִן הַלּוֶֹה וְאָמַר לָהֶם הַנִּיחוּהוּ וַאֲנִי עָרֵב לָכֶם הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ הֲנָאָה שֶׁהֶאֱמִינוּהוּ בֵּית דִּין בְּאוֹתָהּ הֲנָיָה שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ:

הלכה ג׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָרֵב מִשְׁתַּעְבֵּד לַמַּלְוֶה לֹא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה אֶלָּא תּוֹבֵעַ אֶת הַלּוֶֹה תְּחִלָּה. אִם לֹא נָתַן לוֹ חוֹזֵר אֵצֶל הֶעָרֵב וְנִפְרָע מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלּוֶֹה. אֲבָל אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב כְּלָל אֶלָּא מִן הַלּוֶֹה. הָיָה הַלּוֶֹה אַלָּם וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בָּא לַדִּין הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הֶעָרֵב דִּין עִם הַלּוֶֹה אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ יוֹצִיא אוֹ יְשַׁמְּתוּהוּ בֵּית דִּין עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ:

הלכה ד׳

הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הֶעָרֵב וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה תְּחִלָּה אוֹ שֶׁהָיָה קַבְּלָן הֲרֵי זֶה יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב הַזֶּה אוֹ אֶת הַקַּבְּלָן תְּחִלָּה וְיִפָּרַע מֵהֶן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה:

הלכה ה׳

אֵיזֶהוּ עָרֵב וְאֵיזֶהוּ קַבְּלָן. אָמַר לוֹ תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ זֶהוּ קַבְּלָן שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב הַלְוֵהוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי חַיָּב הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן הַלְוֵהוּ וַאֲנִי קַבְּלָן. תֵּן לוֹ וַאֲנִי קַבְּלָן תֵּן לוֹ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ תֵּן לוֹ וַאֲנִי חַיָּב תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב. כֻּלָּן לָשׁוֹן עַרְבָנוּת הֵן וְאֵינוֹ תּוֹבְעוֹ תְּחִלָּה וְלֹא נִפְרַע מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אֶפָּרַע:

הלכה ו׳

עָרֵב שֶׁל כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָשָׂה וְלֹא חָסַר מָמוֹן. וְאִם הָיָה הָאָב עָרֵב לִכְתֻבַּת בְּנוֹ וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב:

הלכה ז׳

רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה וּבָא לֵוִי וְקִבֵּל אַחֲרָיוּת עָלָיו לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד לֵוִי שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב לְשַׁלֵּם דְּמֵי מֶכֶר זֶה כָּל עֵת שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זֶה חַיָּב וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי:

הלכה ח׳

וְכֵן הֶעָרֵב אוֹ הַקַּבְּלָן שֶׁחִיְּבוּ עַצְמָן עַל תְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אַסְמַכְתָּא. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לוֹ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אִם יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא יִהְיֶה. שֶׁכָּל הַתּוֹלֶה שִׁעְבּוּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ בְּאִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה לֹא גָּמַר וְהִקְנָה קִנְיָן שָׁלֵם וּלְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד:

הלכה ט׳

שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ בִּשְׁטָר אֶחָד אוֹ שֶׁלָּקְחוּ מִקָּח אֶחָד. וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶן אוֹ לָקַח בְּשֻׁתָּפוּת הֲרֵי הֵן עַרְבָאִין זֶה לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ:

הלכה י׳

שְׁנַיִם שֶׁעָרְבוּ לָאֶחָד כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּלְוֶה לִפָּרַע מִן הֶעָרֵב יִפָּרַע מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם לֹא הָיָה לְאֶחָד כְּדֵי הַחוֹב חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ הַשֵּׁנִי בִּשְׁאָר הַחוֹב:

הלכה י״א

וְאֶחָד שֶׁעָרַב לִשְׁנַיִם כְּשֶׁיִּפְרַע לַמַּלְוֶה יוֹדִיעוֹ עַל חוֹב אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם פּוֹרֵעַ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר עָלָיו:

הלכה י״ב

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עֲרֹב לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וַאֲנִי עָרֵב לְךָ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב. וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב לַמַּלְוֶה כָּךְ נִשְׁתַּעְבֵּד עָרֵב לָעָרֵב רִאשׁוֹן. וְדִין הֶעָרֵב עִם הַמַּלְוֶה וְדִין עָרֵב רִאשׁוֹן עִם הַשֵּׁנִי דִּין אֶחָד הוּא:

הלכה י״ג

מִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ קֶצֶב הַדָּבָר שֶׁעָרַב כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁתִּתֵּן תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב אוֹ מְכֹר לוֹ וַאֲנִי עָרֵב אוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אוֹ הִלְוָהוּ מֵאָה אֶלֶף נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב בַּכּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין זֶה הֶעָרֵב חַיָּב כְּלוּם שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ בּוֹ לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ וְלֹא שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם לַמֵּבִין:

הלכה י״ד

מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב לְגוּפוֹ שֶׁל לוֶֹה זֶה לֹא עָרַב לְעַצְמוֹ שֶׁל מָמוֹן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֲבִיאֶנּוּ לְךָ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ הַנִּיחֵהוּ כָּל זְמַן שֶׁתִּתְבָּעֶנּוּ אֲבִיאֶנּוּ לְךָ וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה אִם לֹא יָבִיא זֶה הַלּוֶֹה יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ הִתְנָה וְאָמַר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁבָּרַח אֶהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם הֲרֵי זוֹ אַסְמַכְתָּא וְלֹא נִשְׁתַּעְבֵּד. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה

ב׳

אמר לו בשעת מתן מעות כו'. כתב המרדכי בפרק גט פשוט אם על פיו החזיר השטר או משכון הוה ליה ערב בשעת מתן מעות הביאו מרן סימן קכ"ט ועיין בתשובת מור"ם סי' ע"ב ודו"ק. יש מי שאומר דקבלן אפילו שלא בשעת מתן מעות משתעבד ועיין במהר"ש יונה בביאורו שכתב שאם תפס המלוה יכול לומר קים לי דמשתעבד אפילו בלא קנין יע"ש:

ג׳

המלוה את חבירו ע"י ערב כו'. נראה דע"כ לא אמרינן דלא יתבע את הערב תחלה אלא משום דיכול למיטען הערב אני לא נתחייבתי לפרוע לך אלא כשאינך יכול להתפרע מן הלוה אבל כשאתה יכול להתפרע מן הלוה לא נתחייבתי לך נמצא דחיובו היה על תנאי ויש ראיה לדין זה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף ן' על ראובן שהשאיל חפץ לשמעון והתנה עמו תנאי שהוא אסמכתא ונתן לו ערב שאע"פ שאינו יכול לתבוע מהשואל לפי שהוא אסמכתא תובע את הערב. הא קמן דחל חיוב הערב אע"ג דלא חל חיוב הלוה ולא מצי לומר הערב אני לא נתחייבתי לך אלא כשאתה יכול לגבות מן הלוה מצד הדין אלא שאם לא יפרע לך תתפרע ממני אבל בכאן שאין אתה יכול לגבות מן הלוה מצד הדין לא תוכל לתבוע ממני וכמו שאמרו גבי שני יוסף בן שמעון והביאו הטור סי' מ"ט סי"ו. וטעמא הוי משום דבנדון הרשב"א מעולם לא חל החיוב על הלוה וא"כ אינו יכול הערב לפטור עצמו מטעמא דהערב אינו משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה עצמו משום דאעיקרא דדינא לא חל החיוב על הלוה ואעפ"כ נתערב אבל בנדון הטור החיוב חל על שניהם מעיקרא אלא שאח"כ אינו יכול לתבוע מן הלוה משום דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ומן הערב ג"כ אינו יכול לתבוע משום דיכול למימר אני לא נתערבתי אלא כשאתה יכול לגבות מן הלוה וכיון שאין אתה יכול לגבות מן הלוה ממני ג"כ לא תוכל לתבוע ועיין בכנה"ג סי' מ"ט בהגהת הטור אות כ"ב. (*א"ה את זו דרש הרב המחבר ז"ל במ"ש במדרש חזית בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה א"ל הקב"ה הביאו לי ערבים טובים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו. והדבר קשה דלמאי מועיל ערבות הבנים דהא לעולם יכול הקב"ה להתפרע מן החוטאים עצמם ואם כן לא יוכל לתבוע לבנים שהם ערבים. וניחא ליה על פי הדין האמור לעיל דהכא נמי אע"פ שיכול ליפרע מן האבות יכול ליפרע מן הבנים משום דכיון דלעולם יכול להתפרע מן האבות ואף על פי כן נתערבו פשיטא דערבותם היה אף על פי שיכול לתבוע מן החוטאים עצמן ודוק אלו דבריו ז"ל ועיין לקמן פרק כ"ו מהלכות אלו דין ה'):

ו׳

ואם היה האב ערב כו'. מ"ש ה"ה ז"ל והרי זה האב ערב דאחר מתן מעות כו'. טעם זה אינו מחוור לפי מאי דפריש לעיל לדעת רבינו דשאני קנין דאחר מתן מעות שכבר היתה שם הלואה וחסרון כיס. ועוד דבגמ' העריכו שיעבוד האב משום דאבא לגבי ברא משתעבד יותר משאר אינשי א"כ קנין זה למה. וראיתי בספר נתיבות משפט נתיב כ"ג ח"ג השיב על דברי ה"ה מקבלן דלדעת רבינו לא בעי קנין וזו דרך עקומה שלקח הקושיא שלא כדרכה והמשכיל יבין וצ"ע:

ז׳

ראובן שמכר לשמעון כו'. (*א"ה כתב הרב המגיד ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בעל חוב דהמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה וכו'. ועיין במ"ש הרב המחבר לעיל פרק כ"א מהלכות אלו):

ט׳

שנים שלוו בשטר אחד כו'. כתוב בתשובת הריב"ש סי' ר"ז וז"ל הגע עצמך ששמעון ולוי נתחייבו בשטר אחד ליהודה וכל אחד פורט תנאים מיוחדים בחיובו ובסוף כתבו ולקיים כל הכתוב לעיל קנינו משמעון ולוי היספק שום אדם שיהיה קנין שמעון חל על חיובו של לוי כו' ועיין בתשובת מהרימ"ט ח"א סי' ט"ל שכתב היפך זה כמדומה שלא נזכר הרב ז"ל מדברי הריב"ש אלו וצ"ע. כתב מרן הב"י סי' ע"ז וז"ל כתב מורי הרב הגדול ר"י בירב ז"ל בתשובה אך אם הרא"ש נראה שחלק על הרמב"ם יראה דבנדון שלפנינו יודה דדוקא כשלוה סתם לא ישתעבד חבירו על פיו מפני שאפשר שלא לקחו אלא לצרכו כו'. וכתב על זה מוהרש"ך ח"ב סי' ר"י דיש לתמוה על זה כי הנה מדברי הרמב"ם יראה שמה שהשותף מתחייב הוא באחד משני תנאים כו' יע"ש. ונראה שהרב מביא סייעתא למהר"י בירב דכיון שרבינו לא נקט אלא שהודה השותף שלצורך השותפות לוה או שיתברר בעדים ועל זה חלק הרא"ש א"כ דבר שהוא ידוע בעת ההלואה שהוא לצורך השותפות לא דברו בזה לא רבינו ולא הרא"ש א"כ אפשר שיודה הרא"ש. ואם מכח סברא לא ניחא ליה להמחבר לחילוק זה נימא בהדיא דלא מסתבר ליה אבל להקשות עליו מדברי רבינו והרא"ש לא מצאתי קושיא ודו"ק:

י״ג

מי שלא פירש קצב הדבר שערב כו'. כתב הרב בעל ל"ר ס"ס ק"ע וז"ל ולענין דינא אני מסכים עמו משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמב"ם ורבותיו דאינו מועיל כו' וזה סותר למ"ש הרב סי' קע"ו וצ"ע:

י״ד

מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב כו'. כתב הטור סי' קכ"ט סעי' י"ב וז"ל כתב רב נחשון אמר הערב תנו לי זמן ואביאנו לב"ד אי ידיע היכן הוא יהבינן ליה זמן כו' הביאו ע"ש בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב וכו'. וכתב עליו מרן הב"י וז"ל כ"כ בעה"ת בשער הנזכר בשם תשובת הרי"ף והביאו ה"ה בפכ"ה מהלכות מלוה וכתב דהיינו דוקא כשערב לגופו של לוה. ודברי מהריק"א קשים שהביא על דברי הטור שכ"כ בעה"ת וכתב עליו מ"ש ה"ה דהיינו דוקא כשערב לגופו של לוה. ובעיני קשה לזווגם להטור עם ה"ה בפירוש דברי רב נחשון דכפי הנראה הטור מוקי לרב נחשון דמיירי בערב דעלמא שהרי סיים דמשיביאנו לב"ד יפטר הערב עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע ובערב לגופו לא שייך זה דמשמסרו נפטר הערב לגמרי וה"ה ז"ל מוקי לה בערב לגופו וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה ארוך במיוחד (5 קטעים, 24,537 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה

א׳

ערב משתעבד מדאוריתא אי הוה קבלן מדכתיב אנכי אערבנו וגו' תנה אותו על ידי וגו' כאלו מקבלו בידו ויחזירהו לו וערב דכתיב לקח בגדו כי ערב זר למלוה קאמר רחמנא קח בגדו כי ערב בשביל איש זר דהיינו באמירה בעלמא דלא כתיב הכא קבלנות ונראה דעד שלמה הוה הלכת' ואתא הוא אסמכיה אקרא וכדאמ' בעלמא פשטיה דקרא הוי בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא משתעבד אלא בקנין ולא יפרע מן הערב בתחלה דלא נעשה ערב אלא אם אין לו ללוה מה לפרוע אבל קבלן הוה כלוה עצמו ומי שאמר לחברו ערוב לפלוני ואני ערב משועבד נמי מדין ערב ואין ערב אלא בדבר קצוב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה

ז׳

ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקיבל אחרית עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא ואם קנו מידו כו': לשיטת רבינו לקמן פשוט, דהכא אין לוי ערב, להעמיד לו השדה רק המעות שיתבע אחר כך מראובן, והחיוב בתשלומין יהיה כפי שווי השדה בעת הטריפה אם יהיה שוה כפלים אז יגבה כך מראובן ואם יהיה שוה מחצה לא יגבה רק החצי א"כ הוי ערבות על דבר שאין קצוב, ופסק לקמן הלכה י"ג דאינו ערב. אך ממה שפירש שאם קנו מידו לשלם דמי מכר זה כל עת שירצה כו', ולפי טעם זה אפילו לא התנה ליתן לו כ"ז שירצה רק באופן שקצוב הערבות היינו דמי המכר ג"כ להני, ע"ז צריך טעם הפוסקים כיון דלשעבודו חסר מעשה הטריפה הוי אסמכתא גמורה, ובאחריות דנגזל דהמעות אין רק הלואה למפרע לכאורה לא שייך כאן כל הטעמים שראיתי אף מה שפירשו מטעם דזבין אינש ארעא ליומא דבכה"ג לא שייך כמש"כ תוספות ב"מ דף י"ד ד"ה שעבוד יעו"ש, וכן צריך להחזיר לו דמי ההלואה לא פחות ולא יתר דהמקח בטל לגמרי וצ"ב בזה, וסעד לרבינו מהך דאמר רב נחמן בפרק גט פשוט דף קס"ט זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהליה באחריות, אמאי לא אמר שיכתוב השטר בשם המשלחו ואיהו יקבל על עצמו אחריות לשלם אם יטרפו מיד המשלחו אלא ע"כ דלא משתעבד בכה"ג ודוק:

י׳

שנים שערבו לאחד כו': בההמ"ג אבל הרשב"א ז"ל הסכים לדברי רבינו כו'. סברתו הגיונית, כיון שהם שניהם סיבה א"כ לכל אחד ראוי ליחס הסיבה בכללה, ודוגמא רחוקה ברשב"א ב"ק דף נ"ג בשנים שדחפו אחד לבור דחייבין שניהן אף לרבנן דכל נפש איכא לכל חד, דכל חד הוא הסיבה ולא דמי לשנים שהכו במקלות יעו"ש. אמנם תמוה לי על דברי ההמ"ג כיון דהסכים לשיטת רבינו בשנים שערבו דנפרע מכל מי שירצה, א"כ איך פסק לעיל פרק י"ט הלכה ה' דבע"ח הטורף מן הלוקח אם מכר נכסיו לשני בני אדם גובה לפי חשבון מכל אחד הלא כל הנכסים מדין ערב וגובה מאיזה מהן שירצה, והלא המגיד הוכיח זה הדין מבע"ח הטורף מן היורשין ומאי שנא בין יורשין ללקוחות. ואולי דשאני גבי לקוחות דאמרינן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואם הוא בא לגבות מן הלוה בעצמו הלא היה יכול לדחותו אצל שדה שירצה, כן גבי לקוחות מצי לדחותו רק לכל לוקח יש הזכות לדחותו לחבריה ונמצא ממלא לשניהן יש לכל אחד זכות לדחותו ומאיזה מהן יגבה, ע"כ גבי לפי חשבון דעל הנכסים רמי הזכות והשעבוד וכ"ז דחוק, וצ"ע עוד:

י״ב

האומר לחבירו ערוב לפלוני כו': בההמ"ג קצת סמך יש לזה ממ"ש ערבא וערבא דערבא. אין זו סמך ולא כלום ששם הוי כמו שנתערב להמלוה שאם לא יגבה מן הערב יגבה ממנו אבל כאן הוא ערב שאם יפרע הערב יחזור הערב ויגבה ממנו אבל להמלוה לא נשתעבד כלום:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ה

י״ד

יש מן הגאונים וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד עד ואלו הדברים אינן אלא בערב להביא הלוה עכ"ל ועיין בלח"מ דאין מדברי הטור משמע כן וכן הקשה המל"מ על הב"י שם שהשוה דעת הטור עם הרה"מ יעו"ש ולענ"ד גם בעל התרומות אף דלא סיים כמ"ש הטור וכשיביאנו לב"ד וכו' עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע אלא כתב הכי ואי אייתי על כרחך בע"ח לדינא נפטר הערב ממנו ועליו כתב הרי"ף ז"ל כדעת הטור דמדמייתי דברים אלו בתוך עניינים דערבנות לממון יעו"ש בסעיף כ"ג ואי היה דעתו כהרה"מ הו"ל להביא דברים אלו לעיל בסעיף ז' דקאי בערבנות דגוף יעו"ש ברם מה שתמה הרב גידולי תרומה על הרה"מ שהביא על דברי הר' נחשון דאמטייה כד נפיק חד כוכבא וכו' על דברי הגאונים דליתא דלה"ר נחשון אינו חייב לשלם אלא באומר מעכשיו כמו שכתב משמו בעל התרומות שם שער ל"ה סעי' ו' יעו"ש לע"ד לא קשה דלו יהי דלהר' נחשון לא ס"ל כהגאונים מ"מ מייתי לה על דברי הגאונים ללמוד לדעת הגאונים דאי מייתי ליה כד נפיק חד ככבא דהוי יום היכא שחייב להביאו לדעת הגאונים אף דלא אמר מעכשיו ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ״ה, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם