רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ד

ספר משפטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ד

הלכה א׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן כּוֹתְבִין אוֹתוֹ לַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה עִמּוֹ. וְכֵן כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֹקֵחַ עִמּוֹ. וְכֵן כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר לַמַּלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֶֹה עִמּוֹ וְשׁוֹבֵר לְאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ וְגֵט לְאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין וְשִׁטְרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת וּשְׁטַר בְּרֵרַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁטַר טַעֲנַת בַּעֲלֵי דִּינִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. וְכָל הַשְּׁטָרוֹת הָאֵלּוּ צְרִיכִין לְהִזָּהֵר בְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת:

הלכה ב׳

וּמִי נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה הַלּוֶֹה נוֹתֵן שָׂכָר. וּבְשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַגֵּט. וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר שְׁטַר הָאֵרוּסִין אוֹ הַנִּשּׂוּאִין. וְהַמְקַבֵּל וְכֵן הָאָרִיס אוֹ הַשָּׂכִיר נוֹתֵן שְׂכַר הַשְּׁטָר. אֲבָל שְׁטַר בְּרֵרַת הַדַּיָּנִין אוֹ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר:

הלכה ג׳

אֶחָד הַשְּׁטָרוֹת הַנִּכְתָּבִין לְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְאֶחָד הַשְּׁטָרוֹת שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם וּשְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין כְּגוֹן שְׁטָר שֶׁכּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה אוֹ לַלּוֹקֵחַ כֻּלָּן צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מַכִּירִין הַשֵּׁמוֹת שׁבַּשְּׁטָר שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְזֶהוּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שֶׁמָּא יָבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא וִישַׁנּוּ שְׁמוֹתֵיהֶן בְּשֵׁמוֹת אֲחֵרִים וְיוֹדוּ זֶה לָזֶה:

הלכה ד׳

כָּל מִי שֶׁהֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא שֵׁם אַחֵר יֵשׁ לוֹ וְהוּא שִׁנָּהוּ כְּדֵי לְרַמּוֹת וְלַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף. לְפִיכָךְ מִי שֶׁלֹּא הֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבָא וְאָמַר כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי אוֹ לָזֶה כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין. אֵין כּוֹתְבִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁזֶּה שְׁמוֹ אוֹ יֻחְזַק:

הלכה ה׳

כָּל שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְפָנֵינוּ וְיִטְעֹן הַלּוֶֹה וְיֹאמַר אֵינִי חַיָּב כְּלוּם שֶׁמָּא רַמַּאי אַחֵר הֶעֱלָה שְׁמוֹ כִּשְׁמִי וְהוֹדָה לָזֶה אוֹ שֶׁאָמַר לֹא לָזֶה אֲנִי חַיָּב כְּלוּם אֶלָּא לְאַחֵר וְזֶה רַמַּאי הוּא וְהֶעֱלָה שְׁמוֹ כְּשֵׁם בַּעַל חוֹבִי. מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻחְזַק שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו שֶׁחֲזָקָה הוּא שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים בּוֹ. וְכֵן חֲזָקָה שֶׁאֵין חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לָהֶם בְּוַדַּאי שָׁאֲלוּ שֶׁהֵעִידוּ עַל עַצְמָן גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת. וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם:

הלכה ו׳

עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחְתֹּם וְקָרְעוּ לָהֶן נְיָר חָלָק וְחָתְמוּ עַל הָרָשׁוּם מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת וְהַשְּׁטָר פָּסוּל:

הלכה ז׳

רֹאשׁ בֵּית דִּין שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִנְיַן הַשְּׁטָר וְקָרָא הַשְּׁטָר שֶׁלְּפָנָיו הַסּוֹפֵר שֶׁלּוֹ הוֹאִיל וְהוּא מַאֲמִין אוֹתוֹ וְאֵימָתוֹ עָלָיו הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עַל הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאָהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵין שְׁאָר הָעָם רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן עַד שֶׁיִּקְרָא הָעֵד הַשְּׁטָר מִלָּה מִלָּה:

הלכה ח׳

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּעִיר שֵׁם כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר בְּעַצְמָן וְאָמְרוּ זֶהוּ הַשְּׁטָר שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו וְזֶהוּ שֶׁהֵעַדְנוּ לוֹ בְּהַלְוָאָה. וְכֵן אֵין מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. וְכֵן אִם נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שׁוֹבֵר שֶׁשְּׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ שִׁטְרוֹת שְׁנֵיהֶן שֶׁעָלָיו פְּרוּעִין. וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ אֵלּוּ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין וּשְׁמוֹת אֲבִיהֶן שָׁוִין. יְשַׁלְּשׁוּ. הָיוּ שְׁמוֹת אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶן שָׁוִין יִכְתְּבוּ סִימָנֵיהֶן. הָיוּ דּוֹמִין זֶה לָזֶה בְּצוּרָתָן יִכְתְּבוּ יִחוּסָן. הָיוּ שְׁנֵיהֶם לְוִיִּם שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים יִכְתְּבוּ דּוֹרוֹת:

הלכה ט׳

הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לָוִיתִי מִמְּךָ מָנֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם הַמַּלְוֶה כָּל מִי שֶׁיָּצָא שְׁטָר זֶה מִתַּחַת יָדוֹ גּוֹבֶה בּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר שֶׁל אַחֵר הוּא וְנָפַל. וְכֵן שְׁנֵי יוֹסֵף בְּנֵי שִׁמְעוֹן הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת שֶׁהוֹצִיא אֶחָד מֵהֶן שְׁטַר חוֹב עַל אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁהוּא כְּשִׁמְךָ אֲנִי חַיָּב וּמִמֶּנּוּ נָפַל הַשְּׁטָר אֶלָּא הֲרֵי זֶה שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ גּוֹבֶה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לִנְפִילָה:

הלכה י׳

שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ אֵין הָאַחֲרוֹן יָכוֹל לוֹמַר לָרִאשׁוֹן אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ הֵיאַךְ אַתָּה לוֶֹה מִמֶּנִּי אֶלָּא זֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ. הָיָה זֶה בְּמֵאָה וְזֶה בְּמֵאָה וְיֵשׁ לָזֶה עִידִית וְלָזֶה עִידִית אוֹ לָזֶה בֵּינוֹנִית וְלָזֶה בֵּינוֹנִית לָזֶה זִבּוּרִית וְלָזֶה זִבּוּרִית אֵין נִזְקָקִין לָהֶן אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. הָיָה לָזֶה עִידִית וּבֵינוֹנִית וְלָזֶה זִבּוּרִית זֶה גּוֹבֶה מִן הַבֵּינוֹנִית וְזֶה גּוֹבֶה מִן הַזִּבּוּרִית:

הלכה י״א

הוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְהַלָּה מוֹצִיא שְׁטָר שֶׁמָּכַר לוֹ הַשָּׂדֶה אִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתֵן הַלּוֹקֵחַ הַמָּעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתֵב לוֹ הַמּוֹכֵר אֶת הַשְּׁטָר הֲרֵי שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל זֶה בָּטֵל שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ הָיָה לְךָ לִפְרֹעַ חוֹבְךָ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין הֲרֵי שְׁטַר הַחוֹב קַיָּם שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר מָכַרְתִּי לְךָ אֶת הַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ נְכָסִים יְדוּעִים שֶׁאֶגְבֶּה מֵהֶן חוֹב שֶׁלִּי:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ד

ג׳

צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר כו'. כתב מרן סי' רל"ח וז"ל כתב המרדכי בס"פ המוכר פירות מאן דאתא קמי סהדי וא"ל בית יש לי במקום פלוני כתבו שאני נותנו לפלוני פשיטא דלית להו לסהדי לידע אי קושטא קאמר כו' ועיין במ"ש מרן סי' שע"ו בשם ה"ר יהודא בן הרא"ש ז"ל ודו"ק:

ח׳

שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פט"ז מהלכות אלו דין ט'):

ט׳

הוציא עליו שטר כו'. עיין בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' במ"ש הרי לך הראיה הראשונה מההיא דמשתעבדנא לך וכו' קשה מאחר שכבר דחה הרב הראיה הראשונה איך חזר וכתבה ובנה אשר הרס:

י׳

שנים שהוציאו כל אחד משניהם שט"ח על חבירו כו'. בפרק בתרא דכתובות. ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע' סימן א' במ"ש יראה לי דלכ"ע יצא שטר זה בזה כו' והרמב"ן חולק בזה וסובר דהלוקח גובה מהלוה וחוזר הלוקח וגובה מב"ח שלו דהיינו מהמוכר הביא דבריו הרב בעה"ת שער ל"ד ח"ב. ותמיה אני ששניהם הביאו סוגיא זו דשנים שלוו זה מזה דזה גובה וזה גובה להכריח דינו. האמת דברי הרמב"ן מוכרחים מסוגיא זו דאי לאו הכי מה טעם בדבר יש בין שיש לזה עידית ומרווח בגביה כיון שזה חייב לזה וזה לזה יוציאו חוב זה בחוב זה ע"כ של זה שרוצה להרויח וצ"ע. ומ"ש עוד הרא"ש אמנם בזה צריך לדקדק כיון שמת ראובן הרי נתחייב יהודה מלוה של ראובן שבועה אם אין בשטר נאמנות כו' גם זה שכתב הרב אינו מוסכם דאם מכר חובו ואח"כ מת המלוה נתרוקן כל החוב אצל הלוקח ובעל דברים של לוה הוא ואם אחר זה מת המלוה לוקח נשבע שלא פקדנו וגובה וכ"כ הר"ן בתשובה: כתב הרב בעל לחם רב סי' ר"ל איברא דשם כתב הטור בשם הרמ"ה דהיכא דמטא זמניה לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לא שנא דיהבי זוזי וכתבי שטרא יכול לומר לו היה לך ליפרע כו'. ונראה דלא נאמרו דינים אלו אלא כשהמלוה היתה בשטר דאז איכא למימר אילו הייתי חייב לך למה לא גבית את חובך אבל במלוה על פה לא שייך טעם זה כיון דהוה מצי למימר פרעתי או טענה אחרת לא היה רוצה למיקם עליה בדינא דינא ודיינא ויש לנו ראיות על זה וכבר כתוב כל זה אצלי בהרחבה. (*א"ה חבל על דאבדין):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ד

א׳

ובמ"מ, עמש"כ בפי"א הל' א' בד"ה ועכשיו.

ח׳

שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, אלא א"כ באו עדי השטר בעצמן ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה. המ"מ הביא דברי הגמ' דמייתי ברייתא שמוציאין שט"ח זע"ז ואמר במאי קא מיפלגי תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו. ואמר הגמ' דמה דאין מוציאין למתני' דשמא יכתוב שטר בתורת לוה ויוציא השטר שהוא המלוה. והביא המ"מ שכתב הרשב"א דכיון שאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטרי אקנייתא. א"כ בשטרי דלאו אקנייתא לכו"ע מוציאין שט"ח זה על זה. ומשמע מדברי המ"מ שרוצה לפרש גם בדעת הרמב"ם דסובר בהל' א' דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטר שיש בו קנין דכונתו בהלכה זו ג"כ דוקא בשטר שיש בו קנין. וקשה דבהל' ג' כתב המ"מ לפרש שם במה שכתב הרמב"ם דגם בשטרי הלואה ומכר צריכין שיהיו העדים מכירין שם שניהם דהוא בשטר שאין בו קנין. אלא שתמה שבשטר מכר לא הצריך הרמב"ם קנין. ועוד דבעיקר ההלכה קשה לפרש דמיירי דוקא בשטר שיש בו קנין דאם לא היה ברייתא שמוציאין שט"ח זע"ז ורק שבעצמנו היינו מפרשין כן המשנה היה אפשר לומר שהרמב"ם סתם כלשון המשנה. אבל כיון דבברייתא תניא שמוציאין שט"ח זע"ז ומפרש הגמ' דתליא אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה, א"כ הי' להרמב"ם לפרש החילוק דאימתי אין מוציאין שט"ח זע"ז בשטר שיש בו קנין שאז כותבין ללוה בלא מלוה. והנה הרשב"ם מפרש במתני' בטעמא דאין מוציאין שט"ח מזע"ז משום שהנתבע אומר זה הי' שטר שלי שלוית ממני ופרעת והחזרתי לך שטרך וזהו דלא כדמפרש בגמ' בפלוגתא דמתני' וברייתא דתליא אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה, דזה רק לפי"מ דמפרש הגמ' שטוען הנתבע אתה כתבת השטר וחתמו לך עדים בתורת לוה, דטענה זו שייך אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה. אבל טעמו של הרשב"ם לא תליא בזה דאפי' אם אין כותבין אלא כשהלוה והמלוה היו לפני העדים וראו ההלואה מ"מ הא יכול לטעון הנתבע שהוא הי' המלוה והחזיר לו שטרו כשפרע לו. והטור והמחבר בחו"מ סי' מ"ט ס"ז הביא טעמו של הרשב"ם וכתב המחבר אם יש בהשטר קנין דאז כותבין ללוה בלא מלוה. והשיג עליו הרמ"א וכתב דבריו סותרים זא"ז דלפי האי טעמא אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין. ועיין מה שכתבו בזה הש"ך והט"ז שצירפו ב' הטעמים וכתבו שטעמו של הרשב"ם אינו מספיק. דלמה לא קרע השטר ולמה החזירו שלם שיוכל לתבוע ממנו. וע"כ צריך לטעם הגמ' ומה דלא סגי בטעמא דגמ' כתב הש"ך דנ"מ אם יאמר הנתבע ידעתי מהשטר והי' שטר שלי שלוית ממני. ומשום דקיי"ל דכותבין ללוה בלא מלוה לא חששתי להחזירו שלם כיון שאין גובין בו. ולכן דוקא בשטר שיש בו קנין. ובאופן זה כתב הט"ז ודבריהם דחוקים שכתבו הרשב"ם והטור טעם אחר דלא כטעם הגמ' משום שאם יאמר הנתבע באופן זה שכתבו והי' להם לכתוב טעם הגמ' וגם אופן זה. וליישב דעת הרמב"ם שלא כתב דהוא דוקא בשטר שיש בו קנין נראה דהנה באמת דברי הגמ' קשה דמה מהני מה דסברה מתני' דכותבין שטר ללוה בלא מלוה. דזהו דוקא באלו שאין שם הלוה כשם המלוה. אבל באלו ששמותיהן שוין איך יכתבו העדים להלוה ולא יחושו שמא בשטר זה יוציאו ממון מיוסף בן שמעון הב'. ואי דנימא דמשום זה גופא יכתבו לו משום שיודעים שב"ד לא יוציאו ממון. קשה דהא למ"ד אין כותבין מוציאין בשטר מזה על זה. וא"כ ה"נ כיון דשמותיהן שוין מודה גם מ"ד דכותבין דבזה אין כותבין. א"כ ה"נ למה לא נימא בזה דמוציאין משום שאין כותבין ללוה בלא מלוה. ואולי יש לחלק דלמ"ד דבשום שטר אין כותבין ללוה בלא מלוה שפיר מוציאין מזע"ז. אבל למ"ד דבכל שטרות כותבין ללוה א"כ בשמותיהן שוין בסברא הפשוטה א"א להוציא מזה על זה. וכיון דלא מצינו על זה תקנה מיוחדת דבשמותיהן שוין לא יכתבו ללוה בלי מלוה. למה לא יכתבו העדים גם בשטר זה ללוה בלא מלוה כיון דודאי לא יגבו בשטר זה. ונמצא דהשטר אינו אלא לזכרון דברים בין הלוה והמלוה בעצמם. אכן כל זה הוא אם בכל השטרות כותבין ללוה בלא מלוה. אבל אם בסתם שטר שאין בו קנין אין כותבין ללוה עד שיהי' מלוה עמו. וממילא בשטר כזה גובין גם בשמותיהן שוין. ורק בשטר שיש בו קנין כותבין ללוה בלא מלוה א"כ בשמותיהן שוין ראוי לעדים שלא יכתבו גם בשטר שיש בו קנין. דשמא יהיו ב"ד דלא גמירי ויגבו גם בשטר זה ששמותיהן שוין. ולא ידעו החילוק דבשטר שיש בו קנין כותבין ללוה בלא מלוה. ועוד אפי' בלא טעם זה אין צריכין לכתוב כיון דבסתם שטר אין כותבין ללוה בלא מלוה. ורק בשטר שיש בו קנין כותבין. וכיון דטעם זה לא שייך בשטר ששמותיהן שוין למה יכתבו, ונמצא דבשטר ששמותיהן שוין אין חילוק בין שטר שאין בו קנין לשטר שיש בו קנין. ובשניהם אין צריכין העדים לכתוב ללוה בלא מלוה. והנה מה דאמר דמתני' וברייתא פליגי אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה אין לומר דקאי על שטר הקנאה דלמה לא יכתבו כיון שהקנה בקנין ונשתעבדו נכסיו מעכשיו. וע"כ דכונת הגמ' בשטר שאין בו קנין וכונת הגמ' דמתני' סברה דכותבין כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו וברייתא סברה כרב אסי דאין כותבין אלא בשטר הקנאה. ולכן בשטר ששמותיהן שוין אפי' בשטר הקנאה אין כותבין ללוה עד שיהי' מלוה עמו וכמו שכתבנו. וא"כ מיושב דעת הרמב"ם דלהלכה סובר דאין להעמיד המשנה דתנן דאין מוציאין שט"ח מזע"ז שלא כהלכה ולומר דסברה כאביי כיון דקיי"ל כרב אסי. ולכן ע"כ טעמא דמתני' דאין מוציאין אינו משום דכותבין שטר ללוה בלא מלוה, אלא כטעמו של הרשב"ם שיאמר לו לוית ממני והחזרתי לך השטר ואף דיש טענה למה החזיר לו השטר ולא קרעו אפשר שיטעון שהאמין לו והוא חשב להלות לו פעם שני דחייס אפשיטי דספרא ואף דלהלכה שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אפשר שלא ידע הדין ואטו כו"ע דינא גמירי. ולכן ע"כ לרב אסי נאמר דבהך סברא פליגי מתני' וברייתא אם יכול לטעון כטעמו של הרשב"ם. או דאינו יכול לטעון כן שהיה לו לקרוע. וקיי"ל כמתני' ובכל גווני אין מוציאין וכטעמו של הרשב"ם.

י׳

שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חבירו אין האחרון יכול לומר לראשון אילו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו היה זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית, או לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו, היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית, וזה גובה מן הזיבורית. המ"מ הקשה דכיון שפסק בפ' י"ט במי שהיו לו בינונית וזיבורית שדין בע"ח בבינונית דבשל עולם הן שמין. וא"כ למה פסק כאן דזה גובה מן הבינונית וזה מן הזיבורית דמפורש בגמ' בכתובות דף ק"י דזהו אם בשלו הן שמין. וכתב המ"מ דאפשר שאין גירסת הרמב"ם כגירסתנו. ור"נ דאמר זה גובה וזה גובה הוא אפי' למ"ד בשל עולם הן שמין שיאמר בעל הזיבורית אני רוצה להגבות תחלה וכתב על זה הכ"מ שכבר כתב הר"ן דכיון דבהדדי אתו לב"ד למיגבי יהבי ב"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה. וא"כ אין מקום לדבריו. וכונת הכ"מ דלא מהני מה שיאמר בעל הזיבורית אני רוצה להגבות תחלה דהא אינו תלוי בו אלא בב"ד וב"ד יעשו הגבייה כדי שיעמוד כל אחד בשלו. לכן כתב הכ"מ דמה שכתב הרמב"ם בפ' י"ט היו לו זיבורית ובינונית נזקין ובע"ח בבינונית דהוא כשהי' לו עידית ומכרה כדמוקים הגמ' הברייתא למ"ד בשל עולם הן שמין. ותירוצו בודאי דחוק דאין זה דרכו של הרמב"ם לכתוב בסתם וכונתו באוקימתא כשהי' לו עידית ומכרה. והנראה בזה דהנה בב"מ דף ל"ה איתא. ומאימתי אכיל פירי רבה אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו רבא אמר מכי שלימו יומי אכרזתא. והנה בפ"ב דכתובות בדף י"ט בהא דאמר ר"נ האומר שטר אמנה זה אינו נאמן דמוקים כגון שחב לאחרים וכדר' נתן והקשה הר"נ בהלכות דבלאו דר' נתן למה לא יגבו לו ב"ד חוב זה כשם שהן מגבין לו שאר נכסים. וכתב בזה דשטרות לאו בני גוביינא נינהו וה"נ מוכח בסוף מכילתין דאמרינן זה גובה וזה גובה. ולפי"ז נראה דמה דמוקים הגמ' בכתובות הפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דתליא אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין. דהגמ' אזיל אליבא דרבה ומשום דרב ששת ע"כ סבר כרבה דלרבא דסבר דעד דשלימו יומי אכרזתא אינו אוכל פירות. א"כ עוד לא זכה בהקרקע גם אחר שיתנו לו ב"ד אדרכתא. ונשאר רק שעבוד דאינו בר גבייה למלוה אחר. א"כ אפי' למ"ד בשל עולם הן שמין הבינונית של ראובן שמגבין אותה לשמעון איך יגבו אותה ב"ד חזרה לראובן הא שמעון עוד לא קנה אותה. ונשאר אכתי רק שעבוד ושעבוד לאו בר גבייה הוא. וא"כ אם ירצו ראובן ושמעון שיעשו ב"ד עכשיו גמר בהד"ת ואינו רוצה ראובן להמתין עד שיקנה שמעון הבינונית שלו וכגון שירא שימות שמעון וישארו יתומים קטנים. ע"כ עושים ב"ד שתי גביות, לשמעון מבינונית של ראובן ולראובן מזיבורית של שמעון. ואף שאם לשניהם בשוה עידית או בינונית או זיבורית הכל מודים דלא אמרינן זה גובה וזה גובה, וכמו שכתב כאן הרמב"ם בהלכה שאני התם דכיון דאפי' יעשו לכל אחד גבייה בשל חבירו. ישארו שניהם שוין. בזה ודאי אמרינן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן דלמה לב"ד לעשות שתי גביות. ולא יהי' לשום אחד מהם תועלת. לכן אף דאין גבייה על שעבוד מ"מ אמרינן שיעמוד כל אחד בשלו. ואומרין להם שיקרעו שטרותיהם ושיקבלו בעצמם החוב כנגד החוב. אבל אם לאחד בינונית ולאחד זיבורית כיון דמעיקר הדין צריך זה לגבות בינונית וזה זיבורית לכן ודאי לא מהני מה שאחר שישלמו יומי אכרזתא יוכל ראובן לגבות חזרה הבינונית שלו כיון דעכשיו אין דינו של ראובן בבינונית אלא בזיבורית. ולכן ע"כ דרב ששת דלא סבר זה גובה וזה גובה ע"כ דסבר כרבה. וכיון דסבר בשל עולם הן שמין לכן לא סבר זה גובה וזה גובה. ולכן מוקים הגמ' גם לרב נחמן דסבר זה גובה וזה גובה נמי אליבא דרבה וסבר בשלו הן שמין. אבל להלכה דקיי"ל כרבא דעד דשלימו יומי אכרזתא לא אכיל פירי. א"כ אף דקיי"ל בשל עולם הן שמין כמו שפסק הרי"ף במקומו מ"מ שפיר קיי"ל כרב נחמן דזה גובה וזה גובה. איברא דלכאורה אכתי אינו מיושב דכל זה כתבנו מדברי הר"נ פ"ב דכתובות דבלא דינא דר' נתן שטרות לאו בני גוביינא נינהו. אבל השתא דאיכא שעבודא דר' נתן ואמר הגמ' בפסחים דף ל"א בטעמא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם משום דאמר להו כי היכי דמשתעבדא לאבוכון משתעבדא נמי לבע"ח דאבוכון מדר' נתן. א"כ למה לא יטעון ראובן לשמעון שהבינונית שלי שמשועבדים לך בחובך משועבדים גם לי מדר' נתן. אלא דא"כ קשה על עיקר פלוגתא דרב נחמן ורב ששת. ומה הועיל הר"נ במה שהוכיח מכאן דשטרות לאו בני גוביינא נינהו. דעכ"פ עכשיו דאיכא דר"נ למה זה גובה וזה גובה. ומצאתי שכבר עמד בזה הקצוה"ח בסי' פ"ו ס"ק ב' והוכיח מכאן דלא כהש"ך שכתב דראובן שהי' נושה בשמעון ושמעון בלוי ולשמעון יש זיבורית וללוי גם בינונית. דראובן גובה מלוי בינונית והוכיח הקצוה"ח מכאן דראובן אינו יכול לגבות מלוי אלא מה שהי' גובה משמעון דלדברי הש"ך למה אמרינן זה גובה וזה גובה. וכתב עוד דאפי' אם יש לשמעון עידית וזיבורית וללוי בינונית אף דאם הי' שמעון גובה הי' ראובן גובה הבינונית מ"מ עכשיו אינו גובה ראובן מלוי אלא זיבורית. (וצ"ע דחידושו זה אינו אלא אם בשלו הן שמין) והוכיח כן מתירוצו של המ"מ כאן דטעמא דרב נחמן דמגבין מבעל הזיבורית תחלה דמוכח דבעל הבינונית לא הי' יכול לגבות את שלו בחובו, וא"כ מיושב שפיר גם מה שכתבנו דמשום דר' נתן אינו יכול לגבות את שלו מבינונית כיון דשמעון אין לו אלא זיבורית.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ד

ד׳

כל מי שהוחזק שמו בעיר כותבין עליו שטר בשמו דחזקה מדאורייתא והיוצא מתחת ידו גובה בו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ד

ח׳

שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף ב"ש אינן יכולין להוציא שט"ח זה על זה כו': כבר התעורר ההמ"ג דבשטרי דלאו אקנייתא מוציאין זה ע"ז לפום מה דתלי הגמרא לפלוגתא דמשנה וברייתא בכותבין ללוה בלא מלוה עמו, ה"ה לדידן בשטרי דלאו הקנאה דאין כותבין עד שיהא מלוה עמו, א"כ גובה בו המוציאו מחבירו, ורבינו סתם בזה, והנראה דסובר כפירוש הרשב"ם במשנה דיוכל לומר לו השטר הזה היה בידי עליך ופרעתני והחזרתי שטרא לידך, רק זה ניחא לאחר זמנו, אבל תוך זמנו דלא חיישינן לפרעון א"כ איך מצי טעין שהשטר היה בידו ופרעו לאורועי שטרא, אבל לפי מה שבארתי לעיל פרק י"ד שיטת רבינו, דבמלוה בשטר שפיר פורע אדם תוך זמנו, כדי שלא ליתזלו נכסיו ולשייפי לנכסיה רק באופן שנוטל השטר מידו יעו"ש סברא נאותה, א"כ הכא מצי טעין שפיר פרעתני תוך זמנו והחזרתיו לך, דבכה"ג אדם פורע תוך זמנו כדי ליקח שטרו מיד המלוה, וכן מחוור טפי בזה מה דפריך פרק גט פשוט דף קע"א אי הכי שטרי הלואה נמי זימנין דיזיף בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה כו' דלשייפי נכסיה עביד אינש דפרע, או להוציא השטר או לכתוב לו שובר שיהא זכותו בידו להראות לכל כי הוא נקי מכל ערעור, ולכך סתם רבינו דבכל גווני אין מוציאין שטר חוב זע"ז, וברור: רק ליישב הא דתניא בברייתא דמוציאין ומסיק משום דסבר אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ואמאי, יהא נאמן לומר פרעתי והחזרתי השטר לידך וכמש"ב, נראה דבהוציאו אותו יום שזמן הלואה היה בשטר זה, וע"ז אמרו פ"ק דב"מ, דלפרעון בת יומא לא חיישינן ואפילו נפל השטר ואין השטר ביד המלוה, ולפום מה דקיי"ל כרב כהנא לפרעון חיישינן. אולם לקנוניא לא חיישינן חזינא דבכל גווני אין אדם פורע תוך יום שנכתב השטר, א"כ בכה"ג אם אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו שפיר גבי בהך שטרא ולא מצי לומר פרעתני והחזרתי שטר זה לידך, דלפרעון בת יומא לכו"ע לא חיישינן. אך דחיקא מילתא טובא לאוקמי הך ברייתא דמוציאין שטר חוב זע"ז בהוציאו תוך יום שנכתב. ונראה דנפק"מ אם יבואו עדים ויאמרו יוסף ב"ש זה הוא הלוה והוא מסר שטר זה ליד המלוה אז שפיר גובה בהך שטרא מלקוחות, ואלו בלא זה אם נאמר דכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומצינן שמוציא כתב על עצמו, וא"כ אע"פ שבאים עדים ומעידים הוי מלוה ע"פ ע"י עדים דלא נפיק קלא ע"י שטר זה כיון שאין מוכח מתוכו מי הוא הלוה וכמש"כ ההמ"ג, אבל אם אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו א"כ ביום הראשון דלפרעון ליכא למיחש נפיק קלא עליה שזה הידוע בכנויו לוה מיוסף ב"ש חבירו כך וכך, א"כ אע"פ שלמחר תו אינו מוכח מתוכו דאפשר שהמוציאו לקחו מיד מלוה שלו אחר שפרעו, מ"מ כיון דנפיק קלא תו לא איכפת לן במה שנתהווה אח"כ דלא בעינן שיהא מוכח מתוכו כל ימיו, וגדולה מזו כתבו רבנן בתוספות דף ק"ע ד"ה אין הלכה דאם נמחק שטרו באונס גבי מן הלקוחות שלקחו אחר שנמחק, דכיון דנפיק קלא נפיק אף דליכא שטרא כלל, ודא בעי עיונא דנטעון פרעתי, וראייתם צ"ב דמייתי דאי לאו בצינעא יזיף הוי גם במלוה ע"פ טריף ממשעבדי אף דמצי טעין פרעתי, וזה יש לדחות, דהתם כגון שתוך זמנו מת וכיו"ב דלא חיישינן לפרעון ואכמ"ל. אולם הא דידן פשיטא דגבי ממשעבדי ודוק: ורבינו דסתם משום דעיקר מלתא דא שאמרנו לא מכרעא, דאף באותו יום לא הוי מוכח מתוכו דאימור בא ליד המוציאו אחר שפרע ליד יוסף ב"ש חבירו, ואם תאמר הא לפריעה בת יומא לא חיישינן, ע"ז אשיבך דילמא הוא מאוחר ושפיר פרעו טרם הגיע זמן הכתוב בשטר זה ונטלו מיד מלוה שלו ותובע אותו בו, וא"כ לא נפיק קלא מיניה כלל דאינו מוכח מתוכו מיום ומשעה שהסירו העדים עיניהם מתוכו ואין זה רק מלוה עפ"י עדים, [והא דאמר פרק שנים אוחזין דף י"ז המוציא שט"ח שכתוב זמנו לבו ביום כו' ואמאי ליחוש שמא מאוחר הוא ופרעו טרם הגיע זמנו, ע"כ למ"ד דמאוחר פסול וכן מצאתי בתומים ונהניתי] אך הברייתא אתיא כמ"ד כותבין שובר דקאמר לדידיה טרם דתקון ר"א למיכתב שטרא דא אחרנוהו או למכתב שובר סתם כל שטרא דיפקון כו' הוי מאוחר פסול, ואם כן לא חיישינן למאוחר ושפיר באות יום גובה בו, ותו אם יעידו עדים מי הוא הלוה ומי הוא המלוה דין שטר יש לו וזה נכון ודוק: הן דיש לצדד לפי מה שפירש הלח"מ בהלכות מכירה בשיטת רבינו דסובר דלהוציא ממון חיישינן לנפילה ולכך מי ששטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה מן הלוה אלא בראיה שהמלוה כתב ומסר לו ואם לא, אמרינן אימור נפיל מיניה הך שטרא ואיהו מצאו, ואפילו לנפילה דחד חיישינן ולכך אייתי רבא ראיה בפרק האשה שלום דף קט"ו דלא חיישינן שמא יצחק ריש גלותא אחרינא בא והיה בקורטבא ואזיל לאספמיא, דאמרינן כאן נמצא כאן היה, ומסתמא הך דאזיל מקורטבא הוא היה בקורטבא מקודם [וכמו שפירש הרמב"ן] מהא דתרי שטרי דנפקי במחוזא כו' והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא, ופירוש ואמאי לא חיישינן לנפילה, וע"כ משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה, הרי דחייש לנפילה דיחיד [כמש"כ תוס' שם ד"ה למאי] ורק במקום דאיכא למימר כאן נמצא כאן היה עי"ש, וא"כ בטוען שבא ע"י כתיבה ומסירה אמרינן שמא בנפילה בא לידו, דלא שייך כאן נמצא כאן היה, ולפ"ז בשני יוסף ב"ש אמרינן דמאן אמר לך שבא מיד יוסף ב"ש חבירו הך שטרא ע"י מעות שלוה הימנו, דלמא בא ממנו דרך נפילה, ואימור שלו היה על זה המוציאו עכשיו ונפל מידו ומצא זה, דאפילו לנפילה דיחיד חיישינן לרבא, והא דשני יוסף ב"ש מוציאים שטר חוב על אחרים, הוא דלא אמרינן שמיד יוסף ב"ש חבירו נפל דכאן נמצא כאן היה, וא"כ ודאי היה בידו מקודם מעת שנכתב מיד הלוה למוסרו למלוה, ולא היה ביד יוסף ב"ש חבירו מימיו, אבל כאן שע"כ תאמר שבא אליו מיד יוסף ב"ש חבירו, רק שאתה אומר ע"י הלואה ואני אומר ע"י נפילה, והלוה שאתה קורא אותו, הוא היה המלוה ולא שייך כאן נמצא כאן היה, אבל לפרעון כו"ע לא חיישי דודאי לא מסר השטר לידו עד שיקרענו דמצי גבי ביה ודוק: ולפ"ז אביי ורבא אזלי לטעמייהו, אביי סבר דלא חיישינן לנפילה דיחיד וסברא דכאן נמצא כאן היה לית ליה, ולכך אמר ביבמות חיישינן לתרי יצחק, וא"כ קשה משנתנו אמאי אין מוציאין שט"ח זה על זה, דעל כרחין משום דכותבין ללוה אף עפ"י שאין מלוה עמו, וא"כ איך כותבין ניחוש שמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי ואח"כ יוציא מלקוחות מניסן, ועל כרחך דעדיו בחתומיו זכין לו, דדחיקא לאוקמי משנתנו דוקא בשטרי הקנאה דסתמא קתני ודומיא דאין מוציאין שט"ח על אחרים, אבל רבא סבר דלנפילה חיישינן ולתרי יצחק לא חיישינן דאמרינן כאן נמצא כאן היה, להכי סבר בסוף פ"ק דב"מ דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. והא דאין מוציאין שטר חוב זה על זה, הוא משום דחיישינן לנפילה, והא דמוציאין על אחרים משום כאן נמצא כ"ה כמש"ב ודוק. אח"ז ראיתי בתומים שהעיר הרבה מדברינו אלה אך הלך בדרכים שונים מדרכינו ות"ל דברינו פשוטים: ומה שעמד לתמוה שם בשני יוסף ב"ש דמוציאין שטר חוב על אחרים, ולשיטת הריב"ש הא בעינן בכל שטרות מוכח מתוכו, ובגיטין אמר דשתי נשים ששמותיהן שוות לא הוי מוכח מתוכו ע"י עדי חתימה, הנה מלבד דדבריו תמוהים דבפרק כל הגט מוכח דאם אמרינן דשני יוסף ב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה דתפיסתן מוכחת או משום כאן נמצא כ"ה, תו הוי גם בגיטין מוכח מתוכו, ומצאתי שהאריך בזה בנתיבות, זולת זה לדעתי לא דקו רבנן בהא מילתא במחכ"ת, דדוקא בגיטין דלא ידענא למי נכתב אם ללאה הגדולה או להקטנה אין זה גט כלום, משא"כ בשטרות דכיון שעל ידי הרשאה שאם יכתבו שני יוסף ב"ש הרשאה להדדי יגבו א"כ הוי מוכח מתוכו דנשתעבדו הנכסים לאחד משניהם וע"י הרשאה יגבו וזה כמו שכתב מאחד משני אנשים אלו לויתי מנה דשפיר נשתעבדו נכסים וגובים מן הלקוחות, וזה פשוט:

י׳

שנים שהוציאו כל אחד כו' אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו: שיטת הירושלמי דר"נ ור"ש פליגי בזה דרב ששת סבר דלא גבי כל חד מנייהו משום דהוי כפרעון וכשובר ויעו"ש נפ"מ בזה, ואמר מ"ד יוציא זה כנגד זה יליף לה משוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר ח"נ יעו"ש וכוונתו ברור כמו שכתבו בתוס' ב"ק (דף לג) דאשמע לן דאע"ג דתם אינו משלם אלא מגופו בכל זה כאן אם נאבד אחד מהם אינו יכול בעל הנאבד לגבות מהשני יעו"ש ומזה מוכח דכפרעון הוי ופשוט. ולפי זה מבואר היטב מה שהביא הנמוקי והובא ברמ"א סימן ת"ב דאם אחד אינו שוה כפי הח"נ גובה השני דלהירושלמי א"ש דבמה שמגיע להשתלם כגון ששור זה הזיק חבירו חמשים וחבירו את זה כן, דכל אחד צריך לשלם חמשה ועשרים דנפקע תשלומי כל אחד, אבל כשהשור זה מעיקרא תיכף בשעת הנזק אינו שוה וא"כ מעיקרא לא הוטל תשלומין ע"ז כמו על חבירו [דתם אינו משתלם אלא מגופו] ובמה יתנכה ויוציא זה כנגד זה וברור. אך מדברי רב"ח בתלמודין דיתמי מיגבי גבו אגבויי לא מגבי דהכא [לתלמודין] לא הוי מחילה, רק משום דהפוכי מטרתא דאל"כ הא ענין דתלמודין שמת אח"כ וגבו יתמי דומה ממש במשקל אחד להך דנאבד אחד שאינו גובה בתמים, וצ"ע בביאור הגר"א. אך הא דלא חייש לזה תלמודין, וכן ר"נ בירושלמי לא חייש לשינויא הא [ודחוק לחלק בין חיובא שמתחייב עפ"י עצמו למלוה שכתובה בתורה] נראה דתלי בפלוגתא דר"י ור' יונה בריש פרק נערה בירושלמי קנס אימתי הוא מתחייב ר"י אומר משעה ראשונה ור"י אומר בסוף, פירוש דחד סבר דמתחיל החיוב קודם וחד סבר משעת העמדה בדין [יעוין בתוס' ב"ק (דף לג) וחידושי הרשב"א בזה] א"כ אין ראיה מתמן דהא קודם העמדה בדין הזיקו שניהם זה את זה ולא התחיל עדיין החיוב כלל כיון שמעיקרא הזיקו זא"ז ואיך הוא דמי להך דשני שט"ח דלשניהן מגיע שעבוד הגוף ונכסים כל אחד בחבירו ופשוט. וזה בודאי שאם הזיק שור אחד חבירו ועמד בדין, ואחר כך הזיק השני לראשון ונאבד הראשון או השני גובה הבעלים של שור הנאבד ואינן מנכין ודוק: היה לזה עדית ובינונית כו' זה גובה מן הבינונית כו': ראה מש"כ ההמ"ג מה שדברי רבינו סותרים למש"כ לעיל פרק י"ט, ומכבר אמרתי דברור דעת רבינו דפוסק דבשלו הן שמין כדקיי"ל כרב נחמן נגד רב ששת בדיני רק דפוסק כאוקימתא דרבינא בריש ב"ק דבדעולא פליגי, דלמאן דלית ליה דעולא מסתברא בלית ליה רק בינונית וזיבורית לומר דיגבה מזיבורית שלא יקפוץ כו' רק משום נעילת דלת למאן דא"ל דעולא, סבר דכאן שייך נעילת דלת כיון שלא יגבה רק מזיבורית, וא"כ כיון דבאמת קיי"ל דבשלו הן שמין רק משום נעילת דלת, א"כ הכא שגובה מן הבינונית ואיכא לדידיה בינונית וזיבורית בכ"ז אינו גובה רק זיבורית דכיון דבשלו הן שמין הוי הבינונית לדידיה כעדית, זבורית כבינונית ולא שייך נעילת דלת כיון שהבינונית לא הוי ליה בשעת ההלואה, רק שקנה אחרי ההלואה ולא סמך על קרקע זו דעל קרקע זו לא הלוהו וכמש"כ דאקני לא משתעבד, ואף לדידן דקיי"ל דמשתעבד מ"מ לוה ולוה וקנה הלא משתעבד לתרווייהו ולשיטת כמה מהקדמונים מצי לחזור ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס, וכיון דלא סמך המלוה ע"ז לא שייך נעילת דלת וגבי מן הזבורית, כן נראה. ובאית לחד בינונית ולחד זיבורית דאמר דליתי בעל בינונית ברישא וליגבי זבורית וליהדר וליגביה ניהליה, דפירושו דא"כ אם תאמר כך תו יעמוד כל אחד בשלו ולא יגבה כלום חד מחבריה, ובזה לא שייך נעילת דלת, דאטו בשביל שמעותיו כבר בידו ויחשב זה תחת זה יהא נעילת דלת. נעילת דלת לא שייך רק היכי שיבוא לידי גביה בעי למיחזי שיגבה מידי דקפצי עלה זבינא, אבל לא בכה"ג שכבר באו מעותיו תחת ידו ולא יגבה כלום לכן שפיר פסק דאם לזה בינונית ולזה זיבורית יעמוד כל אחד בשלו, וזה דרך אמיתי בכוונת רבינו: והא דאמר בגמרא דאם בעל בינונית יגבה זיבורית יהדר ויגבה אותו זבורית, אף ע"ג דבעת ההלואה לא היה לו רק עדית, אין להקשות מהא דאמר בב"ק דבהיה לו עדית ומכרה לכו"ע גובה מן הבינונית דהיא אשתעבדא ליה בשעת הלואה אלמא דשעבודא עיקר, ואין לומר דהתם אכתי לא פקע שעבודא מינה דאם אשתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי, דא"כ מלוה ע"פ מאי איכא למימר, דזה בדותא, דבשלמא כשהיה לו עדית הלא כבר אשתעביד לו הך בינונית אף אם בשלו הן שמין בתורת בינונית, א"כ כי מכרה וה"ה דאישתדפה עדית נשאר שעבודו על בינונית ולא פקע שם בינונית מינה, אבל כאן בלא היו לו רק בינונית האם הוי גבי מינה בתורת בינונית, קרא איך שתקראנה דלגבי דיליה כיון דלית ליה אחריתא בודאי הוי עדית ובכ"ז גבי בתורת עדית אם לית ליה רק עדית, וכיון שהשיג אחרי זה זיבורית דהוי לגבי דיליה בינונית גבי מינה דידה דהוי כאילו לא היה לו רק עדית והשיג בינונית דאטו מי מפקעת שעבודא מעדית רק דהיכי דאיכא עדית ובינונית גבי מן בינונית ופשוט מאוד:

י״א

הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו השדה כו' שה"ז אומר מכרתי לך השדה כו': אבל המכר קיים ולא יכול לומר לא מכרתי לך השדה רק לגלוי זוזי בעינא [כמו גבי אשה] והמקח בטל, דהוי דברים שבלב ואינן דברים וכן פסק בשו"ע סימן ק"צ סעיף ו' בהגה"ה יעו"ש, ובמוכר הלוה למלוה שדהו במקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא פשיטא דמצי אמר דבעינא למיקני הך שדה, ואם הוינא בא בתורת גבייה הלא אז היה מסלק לי במעות ולא היה מכר לי השדה, ועוד דהיה מוכר לאיש אחר ובמעות שלקח היה מסלק לי, ועוד שמא איכא עליו מלוה בע"פ שלוה קודם לשטר שלי ומיניה דידיה גבי איהו ברישא לשיטת כמה פוסקים ולא הוי לי הך שדה, ועוד דשומא הדרא לעולם והוינא מסתפי דילמא חזרת וזבנת מנאי בע"כ, ולא מסתברא לומר דאם אין לו רק שדה זו לא הוי ליה למיקני כל שעבודו דכבר כתבו הפוסקים דבזה"ז הוי עיקר שעבודא אמטלטלין שמפני זה גובה מטלטלין דיתמי דהוי כמו גמלים של ערביא, עד שההמ"ג כתב בשיטת רבינו בהלכות אישות דשטר לא הוי שעבוד קרקעות לפי תקנת הגאונים דעיקר סמיכתו על המטלטלין, ועיין תוספות סוף פרק יש בכור דלר"ת תקנת הגאונים הוי דאורייתא, דעיקר סמך של המלוה על המטלטלים, ועוד דהא כותב לו דאקני ועל דא סמיך [רק שמא ילוה קודם הקניה] וכיו"ב כמה טעמים וכן מסיק הש"ך. אולם במקום דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי נראה דגם כן לא איתרע שטרא דמלוה דמצי אמר אלו לא פרענא לך המעות הוית מבטל לזבינא דשדה, דהוית אמרת דלא כתבנא שטרא [דבמכר לא קנה עד שיתן לו הדמים] רק אדעתא דיהבית מעות, אבל כיון דגבית בחובך שאתה תסלק לי, במעות שמגיע לך ממני אדעתא דלא שקילנא מזומן לא מכרתי והוי מבטל המכר, וזה דלא כהש"ך שכתב דבמקום דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי הוי טענה לאורועי שטרא, וז"א, דלא מבעי בגברא דעייל ונפיק אזוזי דמצי טעין, אלא אפילו אם לא נפיק ועייל אזוזי ג"כ טענתו טענה דמצי אמר לא מכרתי רק שיהיה לי מעות מזומן, אבל כיון שאתה תעכבם בשביל חובך לא מכרתי שדה: אך כיוצא בזה מצאנו מחלוקת גדולה לרבנן בתראי בהך דפ' איזהו נשך האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריבתא בחבריה ואגר ליה חצר דמיתגר בעשרה ואוגריה ניהליה בתריסר מפקינן מיניה תריסר ולא מצי לומר כי אגרא הכי דהוי קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי לא אגרנא רק ככו"ע דמצי א"ל הא סברת וקבלת, דמדנקט זה בשכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף מוכח דכבר דר בה כל זמן השכירות, אבל טרם שדר בה מצי לבטל לומר דאדעתא דא לא אגרנא [ועיין ט"ז יו"ד סימן קס"א] ואפילו במקום דלא חשב ליה ביוקר ממה דמזבני כולי עלמא ג"כ מצי מבטל המכר דיאמר לא לקחתי רק אדעתא דלא יהיבנא מעות אבל במקום דיהיבנא מעות לא בעינא למיזבן כמש"כ המבי"ט הובא דעתו במשנה למלך לעיל פרק ח' הלכה ט"ו יעו"ש, א"כ כש"כ דמוכר מצי אמר כן, ודוק בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ״ד, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם