ג׳
היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו כו'. ה"ה כתב והרשב"א מסכים לדברי רבינו עיין בתשובת הרשב"א סי' תתקע"ג שדעתו אינו כן:
רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ו
ספר משפטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ו
הלכה א׳
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים בַּשְּׁטָר בָּא עָרֵב וְעָרַב אֶת הַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְנִשְׁתַּעְבֵּד לְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶעָרֵב הַזֶּה אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. הָיָה הֶעָרֵב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים אִם כָּתְבוּ פְּלוֹנִי עָרֵב שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְעֹרָב עִם הַלּוֶֹה בַּמִּלְוֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ מִן הַמְשֻׁעְבָּדִים. אֲבָל אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וּפְלוֹנִי עָרֵב שֶׁהֲרֵי עֵרְבוֹ לוֶֹה עִם עָרֵב בַּשְּׁטָר וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל עָרֵב וְאַחַר כָּךְ חָתְמוּ עֵדִים בַּשְּׁטָר הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִנִּכְסֵי עָרֵב הַמְשֻׁעְבָּדִים:
הלכה ב׳
מַלְוֶה שֶׁתָּבַע אֶת הַלּוֶֹה וְלֹא מָצָא לוֹ נְכָסִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנִּתְחַיֵּב הֶעָרֵב לְשַׁלֵּם. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ זֶה פָּחוֹת מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ. וְכָזֶה הוֹרוּ הַמּוֹרִים. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ הַכּל לְפִי הַתְּנַאי:
הלכה ג׳
מַלְוֶה שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ אֶת הַלּוֶֹה וְלֹא מָצָא לוֹ נְכָסִים אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לֵךְ אֵצֶל הַקַּבְּלָן הֲרֵי יֵשׁ לְךָ לִתְבֹּעַ אוֹתוֹ תְּחִלָּה אֶלָּא תּוֹבֵעַ כָּל מִי שֶׁרָצָה תְּחִלָּה. וְאִם נָשָׂא הַקַּבְּלָן הַמָּעוֹת מִיַּד הַמַּלְוֶה וּנְתָנוֹ בְּיַד הַלּוֶֹה אֵין לַמַּלְוֶה בְּיַד הַלּוֶֹה כְּלוּם. הָיָה הַלּוֶֹה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדִיעוֹ וְלֹא לֵילֵךְ אֵלָיו אוֹ שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה וְהִנִּיחַ יְתוֹמִים קְטַנִּים שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְנִכְסֵיהֶן הֲרֵי זֶה תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי אֵין הַלּוֶֹה מָצוּי:
הלכה ד׳
מַלְוֶה שֶׁתָּבַע אֶת הַלּוֶֹה וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא עָנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד שֶׁיִּשָּׁבַע הַלּוֶֹה בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל עָרֵב:
הלכה ה׳
מִי שֶׁהָיָה עָרֵב לַחֲבֵרוֹ בְּמִלְוֶה עַל פֶּה וּבָא הַמַּלְוֶה לִתְבֹּעַ אֶת הֶעָרֵב וַהֲרֵי הַלּוֶֹה בִּמְדִינַת הַיָּם. אוֹמֵר לוֹ הֶעָרֵב הָבֵא רְאָיָה שֶׁלֹּא פְּרָעֲךָ הַלּוֶֹה וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ:
הלכה ו׳
עָרֵב שֶׁקָּדַם וְנָתַן לְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה כָּל מַה שֶּׁפָּרַע עַל יָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה מִלְוֶה עַל פֶּה אוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּלָל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה בְּעֵת שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ עָרֵב עָרְבֵנִי וְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם עָמַד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ עָרֵב אוֹ קַבְּלָן אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה עָרְבֵנִי וְלֹא הִרְשָׁהוּ שֶׁיִּתֵּן וְיִפְרַע הַחוֹב אֵין הַלּוֶֹה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם. וְכֵן הַפּוֹרֵעַ שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵין הַלּוֶֹה חַיָּב כְּלוּם וְנוֹטֵל מַשְׁכּוֹנוֹ בְּחִנָּם וַהֲרֵי אִבֵּד זֶה הַנּוֹתֵן אֶת מְעוֹתָיו שֶׁמָּא הָיָה הַלּוֶֹה מְפַיֵּס אֶת הַמַּלְוֶה וּמוֹחֵל לוֹ. מֵת הַלּוֶֹה וְקָדַם הֶעָרֵב וּפָרַע הַחוֹב קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַיּוֹרְשִׁים אִם נוֹדַע לָנוּ שֶׁלֹּא פָּרַע הַלּוֶֹה שְׁטַר חוֹבוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת כְּגוֹן שֶׁהוֹדָה בּוֹ קֹדֶם אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוֶה לְהִגָּבוֹת הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין כָּל מַה שֶּׁפָּרַע. הָיָה הַמַּלְוֶה עַכּוּ"ם אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁמָּא אֲבִיהֶן נָתַן לְיַד הֶעָרֵב כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ"ם תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה וּלְפִיכָךְ פָּרַע זֶה מִדַּעְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעַ הַיְתוֹמִים. אֲבָל אִם הוֹדִיעָן שֶׁהָעַכּוּ"ם תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וַהֲרֵי הוּא נוֹתֵן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם:
הלכה ז׳
כָּל עָרֵב שֶׁבָּא לִטּל מַה שֶּׁפָּרַע בֵּין שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִיּוֹרְשֵׁי לוֶֹה בֵּין מִלֹּוֶה עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁפָּרַע. וְאֵין מְצִיאַת שְׁטַר הַחוֹב שֶׁעָלָיו בְּיַד הֶעָרֵב רְאָיָה שֶׁמָּא נָפַל הַשְּׁטָר מִיַּד הַמַּלְוֶה וְלֹא פָּרַע זֶה כְּלוּם:
הלכה ח׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עָרַבְתָּ לִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא עָרַבְתִּי. אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב לַלּוֶֹה אַתָּה הִרְשֵׁיתַנִי לַעֲרֹב אוֹתְךָ וְלִתֵּן וְהוּא אוֹמֵר מִדַּעְתְּךָ עָרַבְתָּ אוֹ לֹא עָרַבְתָּ כְּלָל. אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב פָּרַעְתִּי הַמִּלְוֶה בְּפָנֶיךָ וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא פָּרַעְתָּ. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן פָּרַעְתָּ וְנָתַתִּי לְךָ מַה שֶּׁפָּרַעְתָּ. אוֹ שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה עָרַבְתָּ לִי מָאתַיִם וְהוּא אוֹמֵר לֹא עָרַבְתִּי אֶלָּא מָנֶה. מִכָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אוֹ יִשָּׁבַע הַנִּתְבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כִּשְׁאָר כָּל טַעֲנַת הַמָּמוֹן:
הלכה ט׳
עֶבֶד אוֹ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁלָּווּ אוֹ שֶׁעָרְבוּ אֶת אֲחֵרִים וְנִתְחַיְּבוּ לְשַׁלֵּם. כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד וְתִתְגָּרֵשׁ הָאִשָּׁה אוֹ תִּתְאַלְמֵן יְשַׁלְּמוּ:
הלכה י׳
קָטָן שֶׁלָּוָה חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיַּגְדִּיל וְאֵין כּוֹתְבִין עָלָיו שְׁטָר אֶלָּא הֲרֵי הִיא מִלְוֶה עַל פֶּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם:
הלכה י״א
קָטָן שֶׁעָרַב אֶת אֲחֵרִים הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם אַף כְּשֶׁיַּגְדִּיל וְזֶה שֶׁנָּתַן אֶת מְעוֹתָיו עַל פִּי הַקָּטָן אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו שֶׁאֵין לְקָטָן דַּעַת כְּדֵי לְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ וְלֹא בְּעַרְבָנוּת וְלֹא בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְדִין אֱמֶת הוּא וְכֵן רָאוּי לָדוּן:
הלכה י״ב
הָאִשָּׁה שֶׁלָּוְתָה בִּשְׁטָר אוֹ עָרְבָה בִּשְׁטָר וְנִשֵּׂאת חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וְאִם הָיְתָה מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ אוֹ שֶׁתִּתְאַלְמֵן שֶׁרְשׁוּת בַּעַל כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְאִם הָיוּ אוֹתָן מְעוֹת הַהַלְוָאָה עַצְמָן קַיָּמִין יַחְזִירוּ אוֹתָן לַמַּלְוֶה:
משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ו
ה׳
מי שהיה חייב לחבירו במלוה על פה כו'. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' ז' על אודות שר אחד שהיה רגיל ליתן פרס קבוע לשנה לראובן וחזר שמעון להיות גובה בשביל השר כל מעותיו וא"ל ראובן לשמעון תן לי הפרס שהשר רגיל ליתן לי כיון שאתה גובה בשבילו א"ל השר אמר לי שלא יכניסהו בחשבון תן לי ערב שאם לא יכניסהו שתפרע לי ואני אתן נתן לו לוי ערב עכשיו נפטר ראובן וטוען שמעון שלא הכניסם לו השר בחשבון ושיפרעם לו כאשר נתערב השיב לוי אפשר שראובן פרעך ועוד איני מאמינך במה שאתה אומר שלא קבלם השר בחשבון וכתב הרא"ש דטענה מעלייתא היא ולא מהימנינן ליה לאפוקי ממונא מלוי. וזו היא שקשה בדיני ממונות שזה המלוה גמל חסד עם הלוה וכבר גילה אזנו שהשר אמר לו שלא יכניסהו בחשבון ועם כל זה נראה שאם בא לדין ראובן ושמעון היה הרב מחייב לראובן כאומר מנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם אע"פ שהשמא אינו גרוע ולא כתב הרב זה אלא לגבי הערב והדבר צריך הכרע בכוונת הרב. וכ"ת היכן מצינו שהלוה חייב והערב פטור. יש לנו כיוצא בו המתחייב באסמכתא ונתן לו ערב שכתב הרשב"א בתשובה דהלוה פטור והערב חייב ומינה דיש מקום שהלוה חייב והערב פטור ואין כאן מקום להאריך עוד. (*א"ה עיין לעיל פכ"ה דין ג'): סליקו להו הלכות מלוה ולוה
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ו
ו׳
ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע"פ שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל, בד"א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה ערב ערבני ושלם, אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם כלום. השגת הראב"ד. בד"א וכו' עד חייב לשלם לו כלום. א"א אלו דברים שאין הדעת מקבלתם ואין השכל סובלם עכ"ל. המ"מ כתב דדעת הראב"ד דאפי' ערב שאינו קבלן שנכנס בערבות מאליו ופרע מאליו חוזר וגובה מן הלוה, והטור מפרש בדעת הראב"ד שדעתו להשיג כשאמר לו ערבני דסובר דהוי כאלו אמר לו ערבני ושלם, ונראה דהרמב"ם והראב"ד הולכין לשיטתם. ובזה יבואר כדעת המ"מ, דבפ' כ"ה הל' י' בארנו בדעת הראב"ד שחולק על הרמב"ם וסובר דשנים שערבו לאחד אין דין המלוה להפרע מכל ערב שירצה, אא"כ היכי דיש מנהג אבל בלא מנהג דינם כשנים שלוו משום דסובר דחיוב הערב הוי כמו שנטל בעצמו המעות מן המלוה, ודעת הרמב"ם דאינו כמו שנטל המעות. אלא שהוא רק התחייבות מצד הערב ומה דחייב דוקא בשעת מתן מעות זהו משום דכשהוציא המלוה מעות על פיו גמר דעתו להתחייב. ולכן כתבתי דלדעת הראב"ד דהוי כמו שנטל המעות מהמלוה א"כ לא אלים חיובם של שנים שערבו משנים שלוו, אבל להרמב"ם שהוא רק התחייבות בזה נוכל לומר כמו שהסביר הרשב"א שבסתמא התחייב כל אחד בערבות על כל המעות. ולפי"ז מבואר דלדעת הראב"ד דסובר דחיובו של ערב הוא משום דהוי כמו שנטל בעצמו המעות. א"כ אף דהדין הוא דלא יפרע מן הערב תחלה ודינו של מלוה לתבוע מקודם להלוה מ"מ אם הערב קדם ושילם להמלוה קודם שיתבענו וקודם שתבע להלוה לא נקרא זה פורע חוב של חבירו דבאמת הוא חוב של עצמו דהוי כמו שנטל בעצמו המעות. אלא דלדין לתבעו בב"ד צריך לתבוע להלוה תחלה. וכיון דכששילם הערב שילם בזה חוב של עצמו לכן גם הלוה חייב לשלם לו דעל זה נעשה ערב שכששילם הוא להמלוה ישלם הלוה לו. וא"כ אפי' לא אמר לו הלוה ערבני ונעשה מעצמו ערב כיון דעכ"פ נעשה ערב בשעת מתן מעות, ועל סמך ערבותו הלוה המלוה להלוה. לכן כששילם הערב להמלוה אפי' מעצמו חייב הלוה לשלם לו, אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר דלא הוי הערב כמו שנטל המעות אלא שנתחייב בעצמו בדין ערבות. וכיון דדינו של ערב שהוא אם לא ישלם הלוה נמצא דכל זמן שלא תבע המלוה להלוה אין הערב חייב כלל וממילא כששילם הוי כמו פורע חוב של חבירו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ו
א׳
מלוה גובה מן הערב אפילו משועבדין כשערבו עם הלוה בשטר ורוב דיני ערב מדאוריתא וכשיש טענה בין הלוה או המלוה והערב המע"ה. קטן אינו משתעבד בערבות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ו
ו׳
וכן הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם והרי איבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו וכו'. הנה עיקר דין זה הוא בפ' בתרא דכתובות במתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנן איבד את מעותיו ולרבנן ישבע כמה הוציא ויטול מעותיו ובגמ' תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא פורע את חובו הא קא משרשי ליה ופירש"י מצוה קא עביד כלומר מצוה בעלמא קעביד שאינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות ועל העתיד לגבות אפי' לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומות ובקרבנות אלא שחסר מצוה ונמצא שכר מצוה על הנותן ע"כ ומשני א"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר אבד מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע ע"כ. והנה לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דהא דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות היינו אפי' שלא נגבה כלל ואתיא ככו"ע וא"כ מתני' דקתני שוקל את שקלו מיירי אפי' שלא שקל הנידר מצי המדיר לשקול עליו דאינו מהנהו כלום וזה תימה דבפ' אין בין המודר הנאה דף ל"ג פי' שם וז"ל דיהיב ליה ע"מ שלא לפורעו ושוקל את שקלו נמי מוקמינא ליה כדברי הכל כהאי גוונא שאינו מהני לו כלום כגון שנמצאו שהוא עצמו שקל את שקלו ושיגרא לירושלם ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומת הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו וכו' לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר לא מהנהו כלל יעו"ש הרי להדיא דהיינו טעמא דאתיא ככו"ע משום דמצינן לאוקמי מתני' דשוקל בששלח ונגנב או נאבד דפטור ולאו מהנהו כלל הא לאו הכי לרבנן אסור היפך ממה שפי' כאן דהשתא ליכא למימר שיפרש במתני' דבני העיר ששקלו את שקליהם וכו' פי' אחר אלא כפשטיה אם לא דנדחוק ונאמר בפי' דהכא הכי דבתחילה בא לפרש מלת עתיד לגבות דהיינו שלא נגבה ולא שלא נגבה כלל אלא שלא נגבה עדיין כי אם לאחר מכאן יש לו חלק בקרבנות ר"ל כשיביא שקלו יש לו חלק בקרבנות למפרע אף שממעותיו לא ניקח לקרבנות אלא נשאר לחומת העיר ומגדלותיה דתנן מותר קרבנות וכו' אלא שמ"מ חיסר מצוה שלא הובאו מדמיו אבל אה"נ שאם לא שקל כלל לא מצי שקיל המודר אמנם כ"ז אף כי דחוק בדברי רש"י מ"מ אינו מעלה ארוכה לגירסת התוס' דגרסי אפי' לא נגבה לבסוף עדין קושיא במקומה עומדת. ואולי דברי רש"י דנדרים הן אמורים במהדורא קמא כי כן הביא הר"ב בכתובות משם רש"י בשיטה מקובצת כפי' דנדרים. וכן נמי ס"ל להרשב"א בחי' לנדרים וז"ל ודוקא בששלח שקל ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה וכו'. אלא שראיתי עוד שם שכתב דהא דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל את שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי היינו בסלקא דעתין אבל לאחר דמוקי רב אושעיא מתני' כחנן לא אצטריך לההוא טעמא דגבוי ואבוד אלא היינו טעמא משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא דמהירושלמי משמע דשוקל שקלו לכו"ע משום האי טעמא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הוא דגרסינן בירושלמי ומייתי לה הרי"ף ז"ל בהלכות בכתובות ר' בא בר ממל בעי הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים התם לית עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ואע"ג דאית ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונא ע"כ והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו ע"כ יעו"ש והנה דברי הרב הלזו נפלאו ממנו תחילה דמאי קושיא דאף דבשוקל את שקלו לא שייך טעמא מפייס הוינא ליה מ"מ שפיר שייך טעם מעין זה דמפייס הוינא ליה והוא דמצי לומר הייתי מוצא בני אדם שהיו פורעים בעבורי כי דרך אהובים שמרחמים מן הצער והוא מעין טעם זה וא"כ נמצא דטעם דשוקל את שקלו לאו משום מתני' דתורמין על האבוד הוא וכ"כ התוס' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח) ד"ה א"נ יעו"ש. ועוד דמדקדוק הלשון דקאמר האי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל את שקלו להורות נתן דאילו הוה סליק האי טעמא לשוקל את שקלו הוה אתי שפיר לדידיה וזה אינו דטעמא דמפייס הוינא לחוד וטעמא דמבריח ארי לחוד וכמבואר אם לא דנאמר דכונתו הוא להוכיח דטעמא דהירושלמי בשוקל את שקלו היינו משום מתני' דתורמין על האבוד ומ"מ הלשון הוא ביותר דהו"ל לומר וטעמא דשוקל את שקלו לא סליק אלא משום מבריח ארי. אלא הא קשה לי טובא דאם כדבריו דטעמא דשוקל את שקלו לפי' הירושלמי הוא משום דתורמין על האבוד א"כ נמצא דכי לא שקל הנידר לא מצי לשקול עליה המודר וא"כ סיפא דהירושלמי היכי אתייא דקאמר התם על כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק ומשני נשמועינא מן ושוקל את שקלו ואם לא שקל לא ממשכנין ליה הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק יעו"ש והשתא אם איתא דהירושלמי ס"ל דטעמא דשוקל את שקלו משום מבריח ארי הוא דתורמין על האבוד וכמו שהבין הוא ז"ל מאי ראיה היא מהתם שאני התם דכיון דפרע הוא מקודם ונאבד תו לא ממשכינין ליה ולא הוי בבע"ח דוחק אלא ודאי דס"ל להירושלמי דשוקל את שקלו היינו משום מבריח ארי וכמו שכן פי' המפרש שם. ושוב דחה הרב בתירוץ בתרא וז"ל א"נ דבין לרבא דהכא בין לר' יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כו"ע אמרי דמשום מבריח ארי הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק אף לזאת יחרד לבי דנראה מדבריו דהא דקאמר הירושלמי אפי' בבע"ח דוחק לא הוי אלא לחנן דאילו לרבנן חייב בבע"ח דוחק דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומחלי לי דאילו מפשט הירושלמי נראה להדיא דהוי לכו"ע דאחר דקאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני אמר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק שמעינן מן הדא ושוקל את שקלו ואי לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בבע"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנן ומקריב עליו קני זבים וזבות וכו' יעו"ש ומפשטות דברים הללו משמע דמיירי כמאן דקאי עד השתא וא"כ נראה להדייא דאף לרבנן ס"ל דבבע"ח דוחק נמי פטור ואפשר לומר דס"ל להרב ז"ל דלא גרסי' בירושלמי הך דשוקל את שקלו אלא הך דמקריב עליו קני זבים וקיני זבות וכו' ועיין להש"ך סי' קכ"ח סק"ז שכתב דאין לגרוס הך דשוקל את שקלו ומעתה אפשר דמתני' דשוקל את שקלו היינו טעמא כמ"ש הרב דמיירי באבוד וגבוי דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומ"מ עדיין לא נתקררה דעתי ודברי הרב ז"ל צריכים לי עיון. והטור בסי' קכ"ח פסק וז"ל הפורע שטר חוב של חבירו אין חברו צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופרש"י ז"ל דבכל חוב מיירי וכ"כ הרמב"ם אבל דעת ר"ת הוא דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות שאין חיובו כ"כ ברור וכו' וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל והקשה עליו מרן ב"י מהא דכתב הרא"ש בכתובות ובנדרים דף ט' דס"ל כרש"י ז"ל והב"ח תירץ לזה וז"ל ונראה דלא אמר ר"ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט"ח שהחוב הוא ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ"כ התוס' אבל בשאר חובות שאינן בשטר ואין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה ר"ת דאיבד מעותיו וכהאי גוונא קאמר הרא"ש כיוצא בו דחנן יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה דאיך אפ"ל כן בדעת הרא"ש דכיוצא בו דחנן היינו מזונות אשתו אבל בחוב גמור ס"ל כר"ת וחייב לשלם ולא מצי למימר מפייס הוינא ליה ומחיל לי אלא חייב לשלם דהא הרא"ש ז"ל כתב בפ' הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו וז"ל ופורע חובו של חבירו אין מצילו מן ההפסד אע"פ שהיה צריך לפרוע אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לשלם לו אי נמי כדמפרש בירושלמי דהכותב מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל והשתא אי אמרת דהרא"ש ז"ל דהא דפורע חובו של חבירו הוי בחוב גמור א"כ מאי קשיא ליה הכא הא משו"ה בפורע חוב של חבירו משום דלא הוי חוב גמור ולא מבריח ארי גמור והוי ג"כ מדעתו דנותן משו"ה פטור אבל בחוב שבשטר אה"נ מאחר דהוי ודאי היזק דחייב וכן נראה ממ"ש הירושלמי דהוי בחוב וכן ג"כ קשה לי במ"ש הרב לח"מ בפ"ו מהל' נדרים וז"ל לכך נ"ל דהרא"ש ז"ל אית ליה כפי' שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע את חובו אלא אוקמתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות דוקא וכר"ת וכמו שהבין הטור ז"ל בו ולא כמו שהבין מרן ב"י ז"ל ע"כ ואילו לפי מ"ש משם הרא"ש ז"ל בפ' הכונס נראה כפי' מרן ב"י שהבין מההיא דכתובות אלא דחזות קשה הוגד לי מאת החכם המרומם כמוהר"ר יצחק גאטינייו נר"ו א"ה ס"ט הוא ניהו מר ניהו רבה הרב בית ישחק ז"ל בלומדנו יחד בדברי מרן הלזו שכתב וז"ל לכך נ"ל שסובר הרא"ש דנהי דהלכה דפורע חובו של חבירו איבד את מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה מודה רבא דחשיב כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמא מתני' כחנן אע"ג דהלכה כוותיה ואוקמא בדיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא וכו' ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע יעו"ש. והנה לזה הקשה דאיך כת' הרב ז"ל הכי לדעת הרא"ש דהא הרא"ש ז"ל כתב גבי דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו וז"ל וכיוצא בו דחנן דאמר לעיל א"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכו' יעו"ש הרי לך להדייא דהלכה כחנן כיוצא בו היינו הך מתני' דמודר הנאה ואפי' שמהנהו לא חשיב ליה להרא"ש הנאה ואם כדברי מרן ז"ל כיוצא בו לאו היינו ההיא דנדרים דהא רבא ס"ל דאפי' חנן מודה דאסור והלכה כרבא לדברי מרן ז"ל והדבר צריך לי ישוב. איך שיהיה נמצא מדברי הטור הלזו דאפילו בבע"ח דוחק אפי"ה פורע חוב של חבירו שלא מדעתו פטור וכן פסק מרן בס' הקצר וכתב עליו הרב ש"ך בסק"ג וז"ל דין זה אע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר לענ"ד הוי ספקא דדינא וכמו שאבאר שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגהות אשר"י שהביאו הירושלמי השמיטו בע"ח דוחק ואע"ג שאפשר לומר שסמכו עצמן על מ"ש סתמא מ"מ וכו' אלא נראה דסבירא להו דבבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהוציאו ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל דאפשר לאוקמי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן בכתובות אוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא וממילא לא קי"ל הכי עכ"ל. ואני בעוניי לא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר לומר לדעת רבינו דמדלא הזכיר בע"ח דוחק בפירקין דס"ל דחייב לשלם דהא בפ"ו מהל' נדרים נראה להדיא דהך דירושלמי וז"ל ראובן שנאסרה הניית שמעון מותר שיתן לו שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה וכן פורע חובו שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ע"כ הרי לך להדיא דאף בבע"ח דוחק ס"ל לרבינו דמצי לפרוע עליו מדיר למודר ואף שאיבד מעותיו זה המדיר דאין לומר דמיירי באבוד וגבוי דלישנא דקא פסיק ותני שראובן חייב בה הרי זה מורה באצבע דמיירי בעדיין לא שקל וכן נראה דקא טעים טעמא משום דמניעת התביעה אינו בכלל הנייה נראה להדיא כמ"ש. ואף אם יש לבע"ד לדחות מ"מ כל ישר הולך אזיל ומודה דפשט דברי רבינו הוא כמ"ש. ומ"ש עוד משם הסמ"ג דס"ל הכי מדלא פסק בבע"ח דוחק להא נמי אמינא דבלאוין רמ"ב הביא הך דפורע חובו ויהיב טעמא משום דלא מטא הנאה לידיה כנראה דאף בבע"ח דוחק אפי"ה איבד את מעותיו וא"כ מה שלא הזכיר רבינו והסמ"ג עשין צ"ד בבע"ח דוחק היינו משום שסמכו על מ"ש בהל' נדרים. עוד הוכיח הרב ז"ל מהרי"ף שלא הביא הך דבע"ח דוחק ונראה דאין כ"כ ראיה דאיכא למימר כיון דפסק כחנן א"כ מתני' דשוקל את שקלו אתיא כפשטיה ומשם הוא למד לבע"ח דוחק ומאי דנחית למימר אע"ג דהוי גביה משכון דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאף לגבי מודר הנאה נמי צריך להחזיר לו המשכון ולא הוי האי בכלל הנאה. א"כ נמצא דמדברי רבינו והסמ"ג והרי"ף אין כאן הוכחה דס"ל בבע"ח דחייב לשלם מדלא פי' להדיא בבע"ח דוחק אלא דהא קי"ל לדעת הרב ז"ל דקאמר והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל להירושלמי דאפשר לאוקומי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתוס' בשם ר"ח יעו"ש. ואף לזאת תמיהא לי טובא דהא האי דצריכא לאוקומי באבוד וגבוי ה"מ למאי דלא אשכח לאוקומי מתני' כמאן אבל למאי דקי"ל כחנן הא ודאי כולה מתני' משום מבריח ארי הוא וכדכתב הרשב"א בנדרים. ועוד דאם כדבריו ז"ל הא דפסק רבינו היכי אזלא דהא כל ישר הולך אזיל ומודה בדלא שקל מיירי דאי בשקל אפי' תביעה ליכא וכדכתיבנא ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ״ו, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל