הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ג
הלכה א׳
שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי טוֹרֵף בָּהֶן לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין וּלְפִיכָךְ קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים וְלֹא יִגְבֶּה בִּשְׁטָר מֻקְדָּם אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְרֹף בּוֹ מִזְּמַן רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ:
הלכה ב׳
שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין שֶׁהֲרֵי הוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל בַּעַל הַשְּׁטָר שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵף אֶלָּא מִזְּמַן הַשְּׁטָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתְבוּ בּוֹ שֶׁהוּא מְאֻחָר הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:
הלכה ג׳
שְׁטָר שֶׁכְּתָבוּהוּ בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה הַסָּמוּךְ לוֹ פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְדָּם. וְאִם הָיוּ עֲסוּקִים בָּעִנְיָן עַד שֶׁנִּכְנַס הַלַּיְלָה וַחֲתָמוּהוּ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בַּלַּיְלָה כָּשֵׁר:
הלכה ד׳
שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ כָּתוּב בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי שְׁטָר מְאֻחָר הוּא וְכָשֵׁר. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֻקְדָּם הוּא וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּי"א בְּתִשְׁרֵי נִכְתַּב אֶלָּא מַעֲמִידִין הַשְּׁטָר עַל חֶזְקָתוֹ שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין כּוֹתְבִין בְּשַׁבָּת וּלְפִיכָךְ אִחֲרוּהוּ:
הלכה ה׳
כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה עִמּוֹ וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֶֹה עִמּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן שֶׁהֲרֵי מִשָּׁעָה שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ נִשְׁתַּעְבְּדוּ נְכָסָיו. אֲבָל שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן אֵין כּוֹתְבִין אֲפִלּוּ לַלּוֶֹה עַד שֶׁיִּהְיֶה מַלְוֶה עִמּוֹ וְיִתֵּן הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה בְּפָנֵינוּ שֶׁמָּא יִכְתֹּב עַתָּה לִלְווֹת מִמֶּנּוּ בְּנִיסָן וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ עַד תִּשְׁרֵי וְנִמְצָא הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִנִּיסָן שֶׁלֹּא כַּדִּין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדוֹ עַד תִּשְׁרֵי:
הלכה ו׳
עֵדִים שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַלּוֶֹה אוֹ הַמּוֹכֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִתְאַחֲרָה כְּתִיבַת הַשְּׁטָר זְמַן מְרֻבֶּה אִם יָדְעוּ יוֹם שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בּוֹ כּוֹתְבִין בַּשְּׁטָר זְמַן הַקִּנְיָן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ זְמַן חֲתִימָתָן. וְאֵין צְרִיכִין לוֹמַר וְנִתְאַחֲרָה כְּתִיבַת יָדֵינוּ עַד יוֹם פְּלוֹנִי. וְאִם לֹא יָדְעוּ יוֹם שֶׁקָּנוּ בּוֹ כּוֹתְבִין זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מִשְּׁעַת כְּתִיבָה. וְכֵן מִי שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶן הָעֵדוּת בִּמְדִינָה אַחַת וְכָתְבוּ הָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אֵין מַזְכִּירִין בַּשְּׁטָר מָקוֹם שֶׁנִּמְסְרָה בּוֹ הָעֵדוּת אֶלָּא מָקוֹם שֶׁכָּתְבוּ בּוֹ חֲתִימַת יָדָן:
הלכה ז׳
שִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בִּזְמַנָּן אֲפִלּוּ הַמְאֻחָרִין פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לִטְרֹף בָּהֶן שֶׁלֹּא כַּדִּין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁחָזַר הַמּוֹכֵר וְקָנָה הַשָּׂדֶה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁטָר הַמְאֻחָר וְיוֹצִיא הַלָּה הַשְּׁטָר הַמְאֻחָר וְיֹאמַר חָזַרְתִּי וּלְקַחְתִּיהָ פַּעַם שְׁנִיָּה מִמְּךָ וְנִמְצָא טוֹרֵף שֶׁלֹּא כַּדִּין. וְלָמָּה לֹא נָחוּשׁ כֵּן לִשְׁטַר חוֹב הַמְאֻחָר שֶׁמָּא יִפְרָעֶנּוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ וְיִכְתֹּב שׁוֹבֵר וְיַחְזֹר וְיוֹצִיא הַשְּׁטָר הַמְאֻחָר וְיִטְרֹף בּוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין. לְפִי שֶׁכָּל הַכּוֹתֵב שְׁטָר מְאֻחָר תַּקָּנָתוֹ שֶׁיִּכְתֹּב הַשּׁוֹבֵר סְתָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּצֵא הַשְּׁטָר יִשְׁבֹּר אוֹתוֹ זֶה הַשּׁוֹבֵר. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן וְכָתַב הַשּׁוֹבֵר בִּזְמַן הַפֵּרָעוֹן הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ:
הלכה ח׳
מִי שֶׁמָּכַר שָׂדֵהוּ בְּאֹנֶס וּמָסַר מוֹדָעָא. אוֹ שֶׁקָּדַם וּמָכַר אוֹ נָתַן לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר לְאַנָּס. הֲרֵי הַמָּעוֹת שֶׁל אַנָּס אֵצֶל הַמּוֹכֵר כְּמִלְוֶה עַל פֶּה וְאֵינוֹ טוֹרֵף בִּשְׁטַר מֶכֶר שֶׁבְּיָדוֹ כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁאֵין דִּין שְׁטָר זֶה שֶׁיִּכְתֹּב וְלֹא נִכְתַּב אֶלָּא מִפְּנֵי הָאֹנֶס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט׳
אֶפְשָׁר לַטּוֹרֵף שֶׁיִּטְרֹף בְּלֹא שְׁטָר אֶלָּא בְּעֵדוּת עַל פֶּה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדוּת שֶׁזּוֹ גְּזוּלָה מֵאָבִיו הֲרֵי יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיא בְּעֵדִים אֵלּוּ וְאֵין כָּאן שְׁטָר. וְכֵן אִם הֵעִידוּ לוֹ שֶׁנִּגְמַר הַדִּין לְאָבִיו לִטְרֹף מִנִּכְסֵי פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ מִזְּמַן פְּלוֹנִי וּמֵת אָבִיו וַעֲדַיִן לֹא טָרַף הֲרֵי הַבֵּן טוֹרֵף בְּעֵדוּת זוֹ:
הלכה י׳
לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין שְׁנֵי שִׁטְרוֹת מֶכֶר עַל שָׂדֶה אַחַת שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה הַלּוֹקֵחַ קְנוּנְיָא עִם בַּעַל חוֹב וְיִטְרֹף שֶׁלֹּא כַּדִּין. כֵּיצַד. יָבוֹא זֶה וְיִטְרֹף שָׂדֶה זוֹ בְּעֵדוּת שֶׁהֵעִידוּ לוֹ מֵחֲמַת אָבִיו וְיַחְזֹר הַלּוֹקֵחַ וְיִטְרֹף בִּשְׁטַר הַמֶּכֶר שֶׁבְּיָדוֹ מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁלָּקְחוּ אַחֲרָיו וְיִקְרַע שְׁטַר הַמֶּכֶר שֶׁבְּיָדוֹ וְיַחְזֹר בִּקְנוּנְיָא וְיַעֲמֹד בַּשָּׂדֶה שֶׁנִּטְרְפָה מִמֶּנּוּ וְיָבוֹא הוּא שֶׁטְּרָפָהּ בְּעַצְמָהּ וְיִטְרֹף אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת בְּעֵדוּת עֵדָיו וְיוֹצִיא הַלָּה שְׁטַר הַמֶּכֶר הַשֵּׁנִי וְיִטְרֹף בּוֹ לָקוֹחוֹת אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין. אִם כֵּן מִי שֶׁנֶּאֱבַד לוֹ שְׁטַר הַמֶּכֶר וְעֵדָיו קַיָּמִין כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִכְתְּבוּ שְׁטָר שֵׁנִי וְיֹאמְרוּ בּוֹ שְׁטָר זֶה אֵין גּוֹבִין בּוֹ לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְלֹא כְּתַבְנוּהוּ אֶלָּא לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ בְּיַד פְּלוֹנִי הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ הַמּוֹכֵר וְלֹא יוֹרְשָׁיו:
הלכה י״א
בְּשִׁטְרֵי הַחוֹבוֹת אֵינוֹ כֵן. אַף עַל פִּי שֶׁעֵדָיו קַיָּמִין וְקָנוּ מִיָּדוֹ וְחָזַר בִּשְׁעָתוֹ וְאָמַר שְׁטָר שֶׁכְּתַבְתֶּם לִי עַתָּה אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אֵין כּוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר שֵׁנִי שֶׁמָּא פְּרָעוֹ אוֹ מְחָלוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה בְּעֵדִים אֵלּוּ כְּלוּם אֶלָּא אִם הַלּוֶֹה אוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם שֶׁזֶּה הֻחְזַק כַּפְרָן בְּעֵדוּתָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ב
מִי שֶׁבָּלָה שְׁטַר חוֹבוֹ וַהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לְהִמָּחֵק מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים וּבָא לְבֵית דִּין וְהֵם עוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם. אֲבָל עֵדֵי הַשְּׁטָר עַצְמָן אֵין כּוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק בִּפְנֵיהֶם. אֲבָל בָּאִין לְבֵית דִּין וּבֵית דִּין עוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם:
הלכה י״ג
כֵּיצַד מְקַיְּמִין שְׁטָר זֶה. כּוֹתְבִין שְׁטָר אַחֵר וְאוֹמְרִים אָנוּ בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הוֹצִיא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שְׁטָר מָחוּק לְפָנֵינוּ וּזְמַנּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. וְאִם כָּתְבוּ וְהֻזְקַקְנוּ לְעֵדוּתָן שֶׁל עֵדִים וְנִמְצֵאת מְכֻוֶּנֶת גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה שֶׁכָּתְבוּ לוֹ וְאֵין צָרִיךְ קִיּוּם אַחֵר. וְאִם לֹא כָּתְבוּ כֵן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים עַד שֶׁתִּתְקַיֵּם עֵדוּתָן:
הלכה י״ד
שְׁטַר חוֹב שֶׁנִּתְקָרֵעַ כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ נִתְטַשְׁטֵשׁ אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר כָּשֵׁר. נִקְרָע קֶרַע בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֶרַע בֵּית דִּין שְׁתִי וָעֵרֶב:
הלכה ט״ו
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ אִם רָצָה מַחְלִיף וְכוֹתְבִין לוֹ בֵּית דִּין שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁאָר הַחוֹב מִזְּמַן רִאשׁוֹן אֲבָל לֹא עֵדֵי הַשְּׁטָר. וְאִם רָצָה יִכְתֹּב שׁוֹבֵר:
הלכה ט״ז
הַבָּא לִפְרֹעַ חוֹבוֹ וְאָמַר הַמַּלְוֶה אָבַד לִי הַשְּׁטָר הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב לוֹ שׁוֹבֵר וְיִפְרַע כָּל חוֹבוֹ. וְיֵשׁ לַלּוֶֹה לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁכּוֹבֵשׁ שְׁטָרוֹ וְטוֹעֵן שֶׁאָבַד. וְאִם טָעַן הַלּוֶֹה טַעֲנַת וַדַּאי וְאָמַר הַשְּׁטָר אֶצְלוֹ וְעַתָּה הִנִּיחוֹ בְּכִיסוֹ הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁיִּשָּׁבַע הַמַּלְוֶה הֶסֵּת שֶׁאָבַד הַשְּׁטָר וְאַחַר כָּךְ יִפְרַע חוֹבוֹ וְיִכְתֹּב שׁוֹבֵר:
הלכה י״ז
מִי שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב בְּמָנֶה וְאָמַר עֲשׂוּ לִי מִמֶּנּוּ שְׁנַיִם בַּחֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אֵין עוֹשִׂין שֶׁזְּכוּת הוּא לַלּוֶֹה לִהְיוֹת הַכּל בִּשְׁטָר אֶחָד שֶׁאִם יִפְרָעֶנּוּ מִקְצָת נִמְצָא שְׁטָרוֹ פָּגוּם. וְכֵן אִם הוֹצִיא שְׁנֵי שְׁטָרוֹת בַּחֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים וְאָמַר עָשׂוּ לִי אוֹתָן בְּמֵאָה אֵין עוֹשִׂין לוֹ אֶלָּא עוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁזְּכוּת הוּא לַלּוֶֹה לִהְיוֹת שְׁנַיִם שֶׁלֹּא יָכֹף אוֹתוֹ בַּדִּין בְּפַעַם אַחַת לִגְבּוֹת הַכּל:
הלכה י״ח
הוֹצִיא שְׁטַר חוֹב בְּמֵאָה וְאָמַר קְרָעוּהוּ וְכִתְבוּ לִי שְׁטָר אַחֵר בַּחֲמִשִּׁים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא פָּרְעוּ הַכּל וְכָתַב לוֹ שׁוֹבֵר עַל שְׁטָר שֶׁל מֵאָה וּכְשֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹצִיא קִיּוּם זֶה עַל שְׁטַר חֲמִשִּׁים וְיוֹצִיא הַלּוֶֹה הַשּׁוֹבֵר יֹאמַר לוֹ זֶה שְׁטָר אַחֵר הוּא:
משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ג
א׳
שטרי חוב המוקדמין פסולין וכו'. הריב"ש בסי' שפ"ב הביא דברי ר"י דכתב דלא גבי נמי מבני חרי וכתב ונראה לי ראיה לדעת ר"י ז"ל מדאקשינן בפרק קמא דמציעא גבי שטר שלוה כו' ובסי' רס"ד כתב דשטרי חוב המוקדמין לא גבי בהו ממשעבדי אבל מבני חרי גבי וכאן הביא ראיה לפסוק כר"י מההיא דנמחל שיעבודו ונראה ליישב דהתם לא הוה נפקא ליה מידי לענין בני חרי דנדון שלו היה לענין גביית משעבדי ונקט חד מהסברות דגבי מבני חרי כיון דכ"ע מודים דלא גבי ממשעבדי כי סברא זו היא הצריכה לעניינו אבל בכאן שהוזקק לענין אי מהני שטר מוקדם או לא דקדק וכתב תמצית הדין וזה פשוט:
ה׳
כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כו' (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר ז"ל פח"י מהלכות גזילה ואבידה דין א'):
י׳
לפיכך אין כותבין שני שטרות מכר על שדה אחת וכו'. כתב הריב"ש בתשובה סי' תי"ג וז"ל אף דנימא דבהתפסה נמי צריך שיאמרו בפירוש בלא אחריות ואם היה ברצון המתחייב כותבין ולדבריו הא דאמרינן דמכר אין כותבין וחוזרין וכותבין הוא שלא מדעת המתחייב אבל מדעתו כותבים ואף דאיכא למיחש לפסידא דלקוחות דטריף והדר טריף. ודין זה הוא פלא בעיני שיהיה בידו להזיק ללקוחות שלא כדין והרי גבי נאמנות אצל לקוחות כמה דיות נשתפכו אי מהני וצ"ע. עוד כתב בסי' הנזכר דמטעם מנהג מתפיסים אותו עם האחריות ואין לחוש אי טריף והדר טריף דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו יע"ש וגם בזה אני מהסס:
י״ב
מי שבלה שטר חובו כו'. כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' ל"א וז"ל ולא מיבעיא זה שנכתב בטעות אלא אפילו נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע או נשרף ולא נפרע כותבין למלוה שטר אחר כדאיתא בפרק גט פשוט ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי כו'. ומהרא"ש סי' ס"ו הקשה על זה מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט עדים שעשו שליחותן אינם חוזרים ועושים שליחותם והניח הדבר בקושיא. ותו איכא למידק בדברי הרא"ש הללו דהן לו יהא שנאמר דעדים שעשו שליחותן דחוזרים ועושים שליחותם איך הביא ראיה לדין זה מההיא דפ' גט פשוט דמהתם ליכא למילף דכשידוע לעדים שנאבד דעדים כותבים לו אחר דמסתמיות הברייתא משמע דבין כשידוע לעדים ובין כשאינו ידוע לעדים בכל גוונא אין כותבין ונותנין לו ואם הדין פשיטא ליה להרא"ש מסברא דנפשיה לא הול"ל אלא וכי תימא הא אמרינן בגט פשוט מי שבא ואמר כו' ואז הו"ל לחלק ולמימר דהתם מיירי כשאינו ידוע לעדים וכו'. ונ"ל דהרא"ש מיירי בדליכא אחריות מש"ה יכולים העדים לכתוב לו אחר כדאמרינן בפרק גט פשוט עלה דההיא דעדים שעשו שליחותם וחוזרים ועושים שליחותם והקשו בגמרא ולא והא אמר רב עדים כותבין אפילו י' שטרות על שדה אחת ותירצו רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות משמע דהיכא דליכא אחריות לא אמרינן עדים שעשו שליחותם אינם חוזרים ועושים שליחותם והרא"ש הכריע זה הדין מההיא דתניא הרי שבא כו' אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות דמשמע דהיכא דליכא אחריות כותבין לו אחר ועל זה הוקשה לו דהא בשטרי הלואה אין כותבין אפילו בדליכא אחריות ולזה תירץ דהתם בשאין ידוע לעדים ומש"ה אפילו בלא אחריות אין כותבין לו משום דנפיק מיניה חורבה דלמא יגבה ויחזור ויגבה אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו אחר כמו בשטרי מקח וממכר כלומר כי היכי דבשטרי מקח וממכר יכולין לכתוב לו אחר בלא אחריות ה"נ כשידוע לעדים שאבד כותבין לו אחר בלא אחריות ולא אמרינן עדים שעשו שליחותם אינם חוזרין ועושין שליחותם. והא דלא מייתי ראיה מתירוצא דרבה דאמר בשטר שאין בו אחריות משום דאלימא ליה הברייתא. שוב ראיתי למרן ז"ל סי' מ"א עלה דההיא שכתב הטור אבל עדים בלא ב"ד לא שכתב בשם הראב"ד דהטעם משום דעדים שעשו שליחותם אינם חוזרין ועושים שליחותם וכתב וזה שלא כדברי הרא"ש כו' ולפי מ"ש בכוונת דברי הרא"ש דמיירי בדליכא אחריות א"כ לא פליג אהראב"ד ז"ל: ודע דהא דכתב הטור סי' מ"א ס"ב אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו שטר אפי' מזמן שנמחק ואילו בסי' נ"ד ס"א כתב אבל עדי השטר אינן יכולין לעשות לו שטר מזמן ראשון דמשמע דמזמן שני יכולים לעשות לו שטר, הטעם הוא דבשלמא בנמחק שטר חובו שכותבין אותו שלא בפני הלוה אינם יכולים העדים לכתוב אפילו מזמן שני אבל מי שפרע מקצת חובו דכתבו מדעת שניהם דוקא מזמן ראשון אינם יכולים לכתוב משום דאינו בידו לשעבד הלקוחות למפרע אבל מזמן שני יכולים לכתוב ועיין במ"ש התוס' עלה דההיא דמי שפרע מקצת חובו יע"ש בד"ה אין הלכה:
ט״ז
הבא לפרוע חובו וכו'. כשכותבין שובר אם זוכרין זמן השטר יכתבו שובר על שטר שזמנו כך וכך כ"כ הטור סי' נ"ד, וכתב הרשב"א ח"ב סי' שמ"ב ואפילו אם באו עדים והעידו על זמן השובר ונמצא שהוא קודם זמן השטר לא מהני משום דחיישינן דשטר מאוחר הוא ומש"ה כתבו השובר סתם (*א"ה עיין לעיל פי"ד מהלכות אלו דין ט'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ג
ב׳
שטרי חוב המאוחרין כשרין שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר, ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר. המ"מ הקשה דבב"ב דף קנ"ז אמר הגמ' אי ס"ד דאיקני קנה ומכר לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין ופי' הר"י מיגש דאי דאקנה משתעבד ניחא דאוקמינן מתני' בכתוב בהך דאקנה, והביא המ"מ שגם דעת הרמב"ן כן דהא דמאוחרין כשרין הוא דוקא בכתוב בהן דאקנה ודעת הרשב"א בדין דאקנה דאפי' כתוב השטר בסתם דינו כמו שכתוב דאקנה, ולהרשב"א מיושב דלא צריך לאוקמי הא דמאוחרין כשרין דוקא כשכתוב דאקנה. ולפי"ז הקשה המ"מ על הרמב"ם דסובר בפי"ח דדוקא כשכתוב בשטר דאקנה גובה מנכסים שקנה אחר ההלואה, דא"כ הי' לו לפרש במאוחרין דכשרין דוקא כשכתוב בהם דאקנה ונשאר בצ"ע, והכ"מ כתב על זה שלא הוצרך הרמב"ם לבאר דכיון שתלה כשרות המאוחרים מפני שהורע כחו של בעל השטר ממילא משמע דהיכי דייפה כחו שלא כדין פסולים, ולפי תירוצו כתב בשו"ע בסי' מ"ג דהא דמאוחרין כשרין הוא דוקא כשכתוב בהן דאקנה. אבל אינו מיושב כן בדעת הרמב"ם דכיון שהוסיף על לשון המשנה הי' לו לפרש דטעמא משום דכשכתב לו דאקנה מהני וכשלא כתב לו דאקנה פסולים, והש"ך בסי' קי"ב מיישב דעת הרמב"ם דאף דסובר דדוקא אם שעבד לו דאקנה, מ"מ בסתמא אמרינן דודאי אמר לו הלוה שמשעבד לו גם נכסים שיקנה, ותירוצו ג"כ לא משמע בדעת הרמב"ם שכתב בפי"ח הל' א' ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהיו משועבדים להפרע מהן, וקנה אחר שלוה ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן, ומשמע דדוקא אם אנו יודעין שהתנה ולא דבסתמא אנו אומרים שהתנה. והנה יש לומר בדעת הרמב"ם דחולק על הר"י מיגש וסובר דכיון דתנן סתמא דמאוחרין כשרין משמע דבכל גווני ואפי' לא התנה בפי' דאקנה וטעמא דכיון דכתב זמן מאוחר מוכח שדעתו שמהנכסים שיקנה עד זמן זה יגבה המלוה, וכן משמע בדברי הרשב"ם שלא הזכיר דצריך להעמיד מתני' שכתוב בהן דאקנה, אח"כ ראיתי שכבר כתב כן הקצוה"ח בסי' מ"ג ע"פ דברי התוס' בבכורות דף מ"ט דנכסים שקנה הבכור אחר שהגדיל משתעבדי דכל שעתא רכיב עליה חיובא דפדיון הבן, וכיון דחשבת ליה כמלוה בשטר הוי כאלו נכתב אחר שקנה הקרקעות, ולכן גם גבי מאוחר רכיב עליה חיובא מזמן הכתוב בשטר, והנתיבות דחה דבריו דשאני גבי פדיון הבן דבכל יום הוי כציווי חדש משא"כ גבי מאוחר דהחיוב כבר נעשה מזמן, רק דהוי כהתנה שלא יטרוף ממשעבדי עד הזמן אבל גוף החיוב לא נתחדש, וכתב על זה הקצוה"ח במשובב נתיבות וז"ל עיין תוס' בגיטין דף י"ז דבמאוחר אין הגירושין חלין עד הזמן, אלא דהראב"ד ס"ל דמאוחר כשר לאלתר, והרא"ש דעתו נוטה לדעת תוס' וא"כ ה"נ אין השטר חל עד שיגיע הזמן, וא"כ נתחייב ונשתעבדו נכסיו מכי מטא זימניה עכ"ל, ודבריו תמוהין שבא ליישב דעת הרמב"ם ע"פ דברי התוס' והרא"ש שכתבו בטעמא דמאוחר כשר משום שאין מפסיד לה הפירות שע"פ דין שייכים לו הפירות שאינה מגורשת קודם הזמן הכתוב בגט והרי הרמב"ם סובר דגט מאוחר פסול משום שמפסידה הפירות, ומוכח דסובר דחל הגט תיכף בשעת מסירה קודם הזמן הכתוב בגט. אלא דמ"מ נראה שבעיקר דבריו הם נכונים דאף דלענין גט סובר הרמב"ם שהגט חל תיכף אבל הכא בשטר מאוחר כיון שכתב כאן הרמב"ם שאינו טורף אלא מזמן הכתוב בשטר למה לא נאמר כפשוטו דעיקר השעבוד מתחיל מזמן הכתוב בשטר. ומה שכתב הנתיבות דאינו אלא כהתנה שלא יטרוף עד הזמן הכתוב בשטר. וכונתו דכיון דמעיקר הדין ההלואה בעצמה עושה שעבוד נכסים. ובפרט להשיטות דשעבודא דאורייתא. ונמצא דהזמן המאוחר מגרע והוי כהתנה שלא יטרוף עד הזמן. ומ"מ אינו מוכח לומר כן על שעבוד השטר. דאף דמדין שעבוד ההלואה נוכל לומר דהוה כהתנה. אבל שעבודו של השטר ודאי פשוט יותר לומר שעשה השעבוד מזמן הכתוב בשטר. ואף דגם אם לא כתוב שעבוד בשטר וגם אם העדים מעידים שלא אמר לו בשעת ההלואה שמשעבד לו נכסיו משועבדים הם ע"פ השטר. מ"מ עיקר השעבוד שמשתעבד בהשטר הם מזמן השטר שמזמן זה התחייב עצמו בהשטר ונשתעבדו נכסיו וכדברי הקצוה"ח ואף דאם לוה ועשה השטר בזמנו ואיחר זמן הפרעון משמע דנכסים שקנה אחר זמן ההלואה אינם משתעבדים בלא דאקנה דהא תמיד זמן הלואה שלשים יום, לא דמי דזמן הפרעון אינו מגרע בהשעבוד דהא אם מכר הלוה נכסיו קודם זמן הפרעון גובה המלוה כשיגיע הזמן. וכשאיחר זמן השטר אינו גובה כמש"כ הרמב"ם שאינו טורף אלא מזמן השטר.
י״א
ובהשגת הראב"ד, עמש"כ בפי"ד הלכה י"ג.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ״ג, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
