רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ב

ספר משפטים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק כ״ב

הלכה א׳

סֵדֶר גְּבִיַּת הַחוֹב כָּךְ הוּא. כְּשֶׁיָּבִיא הַמַּלְוֶה שְׁטָרוֹ לְבֵית דִּין וְיִתְקַיֵּם אוֹמְרִים לַלּוֶֹה שַׁלֵּם. וְאֵין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו תְּחִלָּה עַד שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ. וְאִם טָעָה הַדַּיָּן וְהוֹרִיד הַמַּלְוֶה לְנִכְסֵי לוֶֹה קֹדֶם שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר הַלּוֶֹה הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם קִבְעוּ לִי זְמַן כְּדֵי שֶׁאֶלְוֶה מֵאַחֵר אוֹ אֲמַשְׁכֵּן אוֹ אֶמְכֹּר וְאָבִיא הַמָּעוֹת קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן מַשְׁכּוֹן שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם מִטַּלְטְלִים מִיָּד הָיוּ בֵּית דִּין גּוֹבִין מֵהֶן. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין וּמַפְלִיג אוֹתוֹ בִּדְבָרִים הֲרֵי זֶה מַחֲרִים. וְאֵין מְחַיְּבִין הַלּוֶֹה לְהָבִיא עָרֵב עַד שֶׁיִּתֵּן. שָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים וְלֹא הֵבִיא בֵּית דִּין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא. וְכֵן אִם אָמַר בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁתְּבָעוֹ אֵינִי מְשַׁלֵּם כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו מִיָּד וְאֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן. וְכֵן אִם אֵין שָׁם אֶלָּא מִלְוֶה עַל פֶּה אוֹ שֶׁהוֹדָה כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נִכְסֵי בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ:

הלכה ב׳

טָעַן וְאָמַר שְׁטָר זֶה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיהֶם מְזֻיָּף הוּא אֲנִי אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטְּלֶנּוּ וְעֵדַי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. אִם נִרְאֶה לַדַּיָּנִין שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לְהָבִיא עֵדָיו וְאִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בַּעֲלִילוֹת דְּבָרִים וּבִטְעָנוֹת שֶׁל דֹּפִי אוֹמְרִים לוֹ שַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה יַחְזֹר. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה אַלָּם וְשֶׁמָּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ מַנִּיחִין עַל יְדֵי שָׁלִישׁ:

הלכה ג׳

קָבְעוּ לוֹ זְמַן לְהָבִיא רְאָיָה וּלְבַטֵּל הַשְּׁטָר וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא בָּא מַמְתִּינִין לוֹ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. לֹא בָּא כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָא וּמְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ וּמַמְתִּינִין לוֹ וְהוּא בְּנִדּוּיוֹ תִּשְׁעִים יוֹם. שְׁלֹשִׁים רִאשׁוֹנִים שֶׁמָּא טוֹרֵחַ לִלְווֹת. אֶמְצָעִים שֶׁמָּא הוּא טוֹרֵחַ לִמְכֹּר. אַחֲרוֹנִים שֶׁמָּא הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ טוֹרֵחַ לְהָבִיא מָעוֹת. שָׁלְמוּ תִּשְׁעִים יוֹם וְלֹא בָּא בֵּית דִּין כּוֹתְבִין לוֹ אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו וּמַתִּירִין לוֹ נִדּוּיוֹ:

הלכה ד׳

אֵין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַד שֶׁשּׁוֹלְחִין וּמוֹדִיעִין לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב בְּבֵית דִּין מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים אוֹ פָּחוֹת. יֶתֶר עַל זֶה אֵין צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה כָּל הַתִּשְׁעִים יוֹם נִשְׁמָט וְאוֹמֵר עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר. אֲבָל אָמַר אֵינִי בָּא לְבֵית דִּין מִיָּד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו בֵּין עַל הַקַּרְקָעוֹת בֵּין עַל הַמִּטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם הָיָה הַשְּׁטָר עַל הַפִּקָּדוֹן אֵין מַמְתִּינִין לוֹ תִּשְׁעִים יוֹם אֶלָּא כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו מִיָּד:

הלכה ה׳

זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם לֹא בָּא בְּסוֹף הַתִּשְׁעִים כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל הַקַּרְקָעוֹת. אֲבָל עַל הַמִּטַּלְטְלִין אֲפִלּוּ אַחַר תִּשְׁעִים יוֹם כָּל זְמַן שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר אֵין מוֹרִידִין הַמַּלְוֶה לַמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּא יֹאכַל אוֹתָם וְיָבִיא זֶה רְאָיָה וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר וְלֹא יִמְצָא מַה יִּטּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה לַמַּלְוֶה קַרְקַע שֶׁמָּא תַּכְסִיף אוֹ תִּשְׁתַּדֵּף:

הלכה ו׳

כֵּיצַד כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא. אִם לִנְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין הוֹרִידוּהוּ אוֹמְרִים אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי בַּדִּין כָּךְ וְכָךְ וְלֹא נָתַן לוֹ מֵעַצְמוֹ וְכָתַבְנוּ לוֹ אַדְרַכְתָּא זוֹ עַל שָׂדֶה פְּלוֹנִית שֶׁלּוֹ. וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ שְׁלֹשָׁה מֵאוֹתָהּ שָׂדֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַמּוֹסִיפִין. וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ בְּחוֹבוֹ לַחֵלֶק שֶׁשָּׁמוּ אוֹתוֹ וְקוֹרְעִין שְׁטַר הַחוֹב אִם הָיָה שָׁם שְׁטָר. וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא כָּךְ אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי כָּךְ בִּשְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא מָצָאנוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וּכְבָר קָרַעְנוּ לַשְּׁטָר שֶׁהָיָה לוֹ עָלָיו וְנָתַנְנוּ לִפְלוֹנִי רְשׁוּת לִדְרשׁ וְלַחְקֹר וְלִהְיוֹת יָדוֹ נְטוּיָה עַל כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיִּמָצְאוּ לוֹ וְכָל קַרְקָעוֹת שֶׁמָּכַר מִזְּמַן פְּלוֹנִי וָהָלְאָה יֵשׁ לוֹ לְהִפָּרַע לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מִן הַכּל:

הלכה ז׳

וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא זוֹ הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה וּמְחַפֵּשׂ. אִם מָצָא לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין שָׁמִין לוֹ מֵהֶן. מָצָא לוֹ נְכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין מֵאַחַר זְמַן שְׁטָרוֹ טוֹרֵף מֵהֶן וְקוֹרְעִין שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטַר הַטִּירְפָא:

הלכה ח׳

כֵּיצַד כּוֹתְבִין. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי זָכָה בַּדִּין לִטְרֹף בְּחוֹב שֶׁפְּלוֹנִי חַיָּב לוֹ שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ מִשָּׂדֶה פְּלוֹנִית שֶׁלָּקַח פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ מִזְּמַן פְּלוֹנִי. וּכְבָר קָרַעְנוּ הָאַדְרַכְתָּא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִרְשִׁינוּהוּ לִטְרֹף מִזֶּה בְּכָךְ וְכָךְ:

הלכה ט׳

וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין הַטִּירְפָא לִטְרֹף מוֹרִידִין שְׁלֹשָׁה בְּקִיאִין לְאוֹתָהּ שָׂדֶה וְשָׁמִין לוֹ מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים:

הלכה י׳

וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם כְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים אִם הָיָה הַלּוֶֹה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִפְרַע חוֹב זֶה וְלֹא מְחָלוֹ וְלֹא מְכָרוֹ לְאַחֵר. וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ לְנִכְסֵי הַלּוֹקֵחַ בְּשׁוּמָא שֶׁלּוֹ וְכוֹתְבִין הוֹרָדָה:

הלכה י״א

וְכֵיצַד כּוֹתְבִין. אַחַר שֶׁשַּׁמְנוּ לִפְלוֹנִי בְּשׁוּמָא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִכְרַזְנוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כָּרָאוּי וְהִשְׁבַּעְנוּ אֶת זֶה הַטּוֹרֵף וְאֶת בַּעַל חוֹב הוֹרַדְנוּהוּ לְשָׂדֶה פְּלוֹנִית לִהְיוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ אָדָם בְּקִנְיָנוֹ:

הלכה י״ב

וּמֵאֵימָתַי אוֹכֵל הַטּוֹרֵף פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ מִשֶּׁיִּפְסְקוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה:

הלכה י״ג

כָּל אַדְרַכְתָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ קְרַעְנוּהוּ לִשְׁטַר הַהַלְוָאָה אֵינָהּ אַדְרַכְתָּא. וְכָל טִירְפָא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ קְרַעְנוּהָ לָאַדְרַכְתָּא אֵינָהּ טִירְפָא. וְכָל שׁוּמָא דְּלָא כָּתוּב בָּהּ קְרַעְנוּהָ לַטִּירְפָא אֵינָהּ שׁוּמָא:

הלכה י״ד

שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּרְדוּ לָשׁוּם. אֶחָד אוֹמֵר בְּמָנֶה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּמָאתַיִם אוֹ אֶחָד אוֹמֵר בְּמָאתַיִם וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּמָנֶה. בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אֶחָד אוֹמֵר בְּמָנֶה וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים נִדּוֹן בְּמֵאָה. אֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וְאֶחָד אוֹמֵר תִּשְׁעִים וְאֶחָד אוֹמֵר מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים נִדּוֹן בְּמֵאָה וַעֲשָׂרָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שָׁמִין בֵּינֵיהֶן:

הלכה ט״ו

בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לַטּוֹרֵף בְּנִכְסֵי לוֹקֵחַ וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא מִכְרָן בָּטֵל שֶׁהֲרֵי הֵן כְּשָׁלִיחַ לַטּוֹרֵף וְלַלּוֹקֵחַ וְיֵשׁ לָהֶן רְשׁוּת לְתַקֵּן אֲבָל לֹא לְעַוֵּת כְּשָׁלִיחַ. וְכָל הַמּוֹרִים כָּזֶה הוֹרוּ:

הלכה ט״ז

בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב בֵּין בְּנִכְסֵי לוֶֹה בֵּין בִּמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁבְּיַד הַלּוֹקֵחַ וּלְאַחַר זְמַן הִשִּׂיגָה יָדוֹ שֶׁל לוֶֹה אוֹ שֶׁל נִטְרָף אוֹ שֶׁל יוֹרְשֵׁיהֶן וְהֵבִיאוּ לְבַעַל חוֹב אֶת מְעוֹתָיו מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מֵאוֹתָהּ קַרְקַע. שֶׁהַשּׁוּמָא חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים לְעוֹלָם. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו יח) "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב":

הלכה י״ז

קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָהּ לְבַעַל חוֹב וְאַחַר כָּךְ שָׁמוּהָ בֵּית דִּין לְבַעַל חוֹב שֶׁל זֶה הַמַּלְוֶה הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת. לֹא יְהֵא כֹּחוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן. מְכָרָהּ בַּעַל חוֹב אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁשָּׁמָהּ לְבַעַל חוֹב מִדַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁמֵּת וְהוֹרִישָׁהּ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. שָׁמוּ קַרְקַע לְאִשָּׁה וְנִשֵּׂאת אוֹ שֶׁשָּׁמוּ מִמֶּנָּה וְנִשֵּׂאת בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלוֹקֵחַ הוּא וְלֹא מַחְזִיר וְלֹא מַחֲזִירִין לוֹ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ב

ו׳

כיצד כותבין האדרכתא כו'. כתב בעה"ת שער ס"ב סי' ז' וז"ל ועל זה נראה דהיכא דתבע ליה בחצר בדיני העכו"ם ואמרי ליה עמוד שלם חובך עד זמן פלוני והפטר ואם לא תשלים לפורעו עד אותו זמן אתה תתן למלך חק הידוע לעומד במרדו וזה עמד במרד ולא השלים מצות המלך פסידא דאייתי ליה איהו דאפסיד אנפשיה כו'. ודברי הרב צ"ע דמתשובת הרמב"ן ז"ל שהביא בסמוך נראה דאפילו בלאו האי טעמא מיפטר המלוה ודו"ק:

ט״ו

ב"ד ששמו לטורף וכו'. כתוב בהשגות אפשר בשלא הכריזו קאמרי. הכוונה הוא להקשות דדוקא בשלא אכרוז דהיינו במקום שאין מכריזין הוא דקא אמרי המורים דאם טעו בכל שהוא מכרם בטל בין בלוקח בין בנכסי לוה אבל במקום שמכריזין דאפילו בנכסי יתמי כיון שהכריזו כדינם אפילו טעו שוה מאתים במנה מכרם קיים אין לתפוס הסברות מן הקצה אל הקצה ולומר דאם טעו בשומת הלוקח ולוה יהיה חזרתם בכל שהוא ועיין בעה"ת שער ג' ח"ג סי' ב' ומשם יתברר כל זה. ועל מ"ש ה"ה וכל זה איננו שוה ועדיין צ"ע הרב מהריק"א תלה כיפי לתירוץ ה"ה אע"פ שלא השוה. וכבר עלה בדעתי לבאר זה יותר כיון דמצוה לפרוע חובות אביהם כו'. אבל גם בעיני אין דעתי נוחה הימנו מפני שראיתי לרבינו ז"ל בפ"י מהלכות נחלות וז"ל מי שהניח יתומים מקצת גדולים ומקצת קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם מעמידים אפוטרופוס וכו' ואם טעו ב"ד בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כו' משמע דפחות משתות אם טעו חלוקתם קיימת כל שהם ב"ד הרי דאפילו בדבר דלא שייכי היתומים בה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלק אלא משום הגדולים שרוצים חלקם והנאת הגדולים הוא אפ"ה אם טעו לנזק היתומים פחות משתות כיון דב"ד הם מעשיהם קיימים ודמיא ממש לשומת לקוחות דאין חייבים לפרוע חוב הלוה כמו היורשים ה"נ אין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים ודוק:

ט״ז

שהשומא חוזרת לבעלים כו'. נ"ל דדוקא במעות אדרא אבל בקרקע אחרת או במטלטלין לא הדרא ולפי זה אזדא ליה ראיית מהרש"ל ז"ל שכתב בתשובה סי' ב' דדוקא בחוב שומא הדרא אבל בכתובה לא הדרא והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק אלמנה ניזונת (דף צח) מאן שם ליך דתיפוק ליה דשומא הדרא אלא ודאי דבכתובה לא הדרא. ולפי מה שכתבנו איצטריך לומר מאן שם ליך שרוצים לשלם לה בקרקע אחרת או במטלטלין ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ב

ט״ו

בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל שהרי הן כשליח לטורף וללוקח ויש להן רשות לתקן אבל לא לעוות כשליח וכל המורים כזה הורו. השגת הראב"ד. ב"ד ששמו לטורף וכו' עד כזה הורו. א"א אפשר בשלא הכריזו קאמרי עכ"ל. המ"מ כתב על דברי הראב"ד ועדיין לא יצאנו מידי שאלה מה בין זה לשום היתומים שפחות משתות מכרן קיים אע"פ שלא הכריזו, וכונתו בדברים שאין צריכין הכרזה דע"כ בהכי מיירי דבדברים שצריכים הכרזה גם בלא טעות מכרן בטל, לכן כתב המ"מ לחלק בין מכרו בנכסי לוקח, ובין מכרו בנכסי יתומים או הלוה עצמו דדוקא בנכסי לוקח הוו ב"ד כשלוחין שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב, והמ"מ בעצמו כתב ע"ז התי' וכל זה לא שוה לי ועדיין צ"ע, והכ"מ הסכים לתירוצו, והבעה"ת שער ג' ח"ג הביא דברי הרי"ף בתשובה שמזה מקור ההלכה, ובגידולי תרומה הרגיש שיש שינוי בלשון, שהמ"מ הביא דבריו וז"ל השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות ב"ד, והכונה שהשומא היא ברשות ב"ד ואפשר לומר כד' המ"מ דגם שומא בנכסי לוה דינה ג"כ כשומא בנכסי יתומים, אבל בבעה"ת כתוב שהן ברשות ב"ד ומפרש הגד"ת דהכונה על היתומים שהן ברשות ב"ד שב"ד הם אביהם, וא"כ לא שייך זה אלא בנכסי היתומים ולא בנכסי הלוה. והנה בתשובות הרי"ף הנדפס סי' רע"ג כתוב ג"כ "שהיא" כמו שהביא המ"מ, אכן לבד תיבת "שהן" בדברי הבעה"ת עצמו מוכח דלא כדברי המ"מ שכתב ושיעור שתות לא נאמר אלא כשמוכרין נכסי יתומים בלבד, אבל כששמין לפריעת בע"ח לשאר אדם הרי הן כשלוחין, ומדכתב סתם לשאר אדם מוכח דלאו דוקא ללוקח, ונראה דכונתו דדוקא ליתומים, אבל כשגובין גם מיורשין גדולים דינם כמו שגבו מלוקח, והט"ז בסי' ק"ג הוכיח מדברי הטור דאינו סובר כחילוקו של המ"מ שהביא דברי הרמב"ם על שמו מנכסי הלוה, לכן כתב שאין חילוק רק בין יתומים לבע"ח הן אם באין לגבות בנ"ח ממנו הן ממשעבדי, ויראה הטעם דביתומים הויין הב"ד אביהם של היתומים ובמקומן הן עומדים ע"כ אין עליהם שם שליחות משא"כ בגביית בע"ח הויין כשלוחים עכ"ל. והנה דברי הט"ז הם מכוונים עם דברי הגד"ת לפי גירסת הבעה"ת בד' הרי"ף שהן ברשות ב"ד וכן כתב הגר"א בס"ק י' וז"ל וכתב דדוקא יתומים שהן ברשות ב"ד, ומ"מ אינם ברורים דלא מצינו הא דב"ד אביהם של יתומים אלא לטובתם כמו יתומים אין צריכים פרוזבול, אבל הכא דב"ד גובין מהם מנלן דלענין זה הם אביהם של יתומים, והא בקדושין דף מ"ב ילפינן מקרא דנשיא אחד שב"ד מעמידין אפוטרפוס ליתומים הבאין לחלוק לחוב ע"מ לזכות, אבל בחוב גמור מנלן שהם אביהם של יתומים. ונראה דהחילוק בין כששמו מנכסי יתומים ובין כששמו מנכסי הלוה או הלוקח או יורשין גדולים דכששמו מנכסי יתומים הא לא נוכל לומר דהחוב מוטל על היתומים לפרוע דהא הם קטנים ולאו בני כפיה הם שיכופו אותם לקיים חיובם, והנה היכי ששמו לפרוע חוב עכו"ם שרבית אוכלת הא זה ודאי לטובת היתומים ולא לקיים חיובם, אלא אפי' כששמין לכתובת אשה בגרושה משום חינא שאינו לטובתם, מ"מ ע"כ אינו לקיים חיובם כיון שהם קטנים וע"כ שב"ד גובין בעצמן ומוכרין בעצמן הנכסים ולכן אין עליהם דין שלוחין, אבל כשגובין לבע"ח מנכסי הלוה או מנכסי יורשין גדולים או לקוחות אף שגובין בע"כ זהו מדין כפיה כיון שהם מחויבים לקיים דינם שמוטל עליהם, ומה שב"ד מוכרין או שמין לבע"ח שלא מדעת מי שגובין מהם אם לא ציית דינא זהו הכל מדין כפיה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כמו שכתב הרמב"ן בסוף פ' גט פשוט הביאו הקצוה"ח בסי' ל"ט ואפי' למ"ד שעבודא דאורייתא דאז הגביה אינה מדין כפיה אלא שהמלוה גובה בשביל שהקרקע משועבדת לו והיא שלו לגביית חובו, מ"מ איכא נ"מ דהיכי שהוא גובה מהלוה או מיורשין גדולים או מלקוחות גובה מהם בדין שהם בעצמם מחוייבים לקיים ולפרוע מקרקע המשועבדת ונמצא שכשב"ד גובין גם שלא ברצונם אין הב"ד המוכרים אלא ב"ד מוכרין או שמין במקומם, והוא ג"כ בגדר כפיה שיקיימו את דינם, לכן יש על הב"ד דין שלוחין שאין הם המוכרים בעצמם, אבל כשגובים כתובת אשה מיתומים קטנים הא אין על היתומים דין למלא חיובם, ולכן ע"כ הב"ד בעצמם הם המוכרים בשביל השעבוד ולכן אין להם דין שלוחין. איברא דיש לעיין אם גבו נכסים שלא בפניו דא"א לומר שזהו מדין כפיה ונראה דבאמת יש לזה דין יתומים שע"כ בזה הב"ד בעצמם הם המוכרים או השמין הנכסים לגבות שעבודו של הבע"ח, והרי"ף והרמב"ם כשכתבו בנכסי הלוקח כונתם כשבא הבע"ח לדין עם הלוקח ושמו הב"ד הנכסים מהלוקח להבע"ח. והנה הגר"א בסי' הנ"ל כתב על ד' המחבר וז"ל, וראי' מדאמרינן בכתובות ק' א' שליח כאלמנה וע"ש בתוס' ד"ה שליח וקשה כו' ולפי"ז מתורץ קושייתם דדוקא ביתומים, אבל בשאר אפי' דיינים בכ"ש עכ"ל, ודבריו תמוהים דדברי התוס' שם הוא בד"ה רבא אמר ר"נ שליח כדיינין וז"ל, מה שפירש בקונטרס שליח סתם משמע דאפי' שליח דעלמא. וקשה לר"ת דלעיל אמר ר"נ דא"ל לתיקוני שדרתיך וכו' ופי' ר"ת דהכא מיירי בשליח דדיינים דאלים כחו טפי ומכרו קיים עד שתות עכ"ל, ומה שייך בהל' זו דב"ד ששמו לטורף ליישב ד' רש"י שפי' שליח סתם דודאי טעותו בכ"ש כמו שהוכיחו בתוס', ונראה דכונת הגר"א דודאי צריך לפרש כמש"כ ר"ת דאיירי בשליח דדיינים ולא כמש"כ התוס' אח"כ, ורק דמה שפי' רש"י שליח סתם זהו משום דכיון דאמר רבא שליח כדיינים, ובדיינים גופא הא אין טעותם בשתות אלא כששמו מיתומים, א"כ ע"כ הכונה במה דאמר שליח סתם דהוא בשום היתומים, וזה א"א אלא בשום הדיינין, וכשאמרתי זה לחתני הגאון מוהרי"מ שי' הוסיף לבאר מה שהתחיל הגר"א וכתב וראי' מדאמרינן שליח כאלמנה, ואין לזה פי' דדברי התוס' הם על שליח כדיינין, אך כונתו דממה דאמר שליח כאלמנה ג"כ ראי' לד' הרמב"ם דכיון דהפי' הוא שליח הדיינין מה שייך לומר שליח כאלמנה, דמה דמיון הוא שליח הדיינין לאלמנה, ומוכח דאיירי בשמו מנכסי יתומים, וזהו הדמיון לאלמנה שהוא ג"כ מנכסי יתומים, והוא נכון.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ב

א׳

אין יורדין לנכסי לוה עד שיתבענו דנכסוהי דאיניש הוי כמו ערב ולא יפרע מן הערב תחלה וכדאמר' פרק גט פשוט ונראה דהוי מדאוריתא מדין ערב וסדר הגבי' תקנת חכמים ז"ל.

ט״ז

שומא דהדרא לעולם היינו משום ועשית הישר והטוב ונראה דהוי אסמכתא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק כ״ב

א׳

בההמ"ג דעת רבינו כדעת האלפסי בתשובה כו'. ונ"ב כן משמע בסימן ר"ו. אולם בסימן רע"א סתם כרבינו חננאל דלא שנא בין מקרקעי למטלטלין יעו"ש בשו"ת הרי"ף:

ב׳

טען ואמר כו': נ"ב כל זה המה דברי הרי"ף בתשובה סימן ר"ה, רק שם כתב שאם התובע עני ורבינו כתב אלם והדין אחד יעו"ש:

ט״ו

ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל שהרי הן כשליח לטורף וללוקח כו': ראה ההמ"ג וכס"מ ומשל"מ. ולי נראה שטעמו מפורש בשו"ת הרי"ף שכך כתב, השומא בנכסי היתומים שהיא ברשות ב"ד כבר אמרו שום הדיינין שפחתו שתות כו' אבל שומא של בע"ח דינו כדין השליח כו'. ואולי צ"ל שהן ברשות ב"ד ועל הנכסים קאי דנכסי היתומים קיימי ברשות ב"ד, וכמו שאמרו בפרק השולח דהמוסר שטרותיו לב"ד לגבות דאינו משמט ובנכסי יתומים הוי כמוסרים שטרותיהם בב"ד כמו שפי' רש"י שם ד"ה אביהן של יתומים אנן ובפרק שור שנגח דו"ה אמר מטעם זה דיד עניים אנן והוי ככבר זכו ביה עניים, א"כ הנכסים של יתומים הן מסורים לב"ד וכי משתדלין ב"ד ועושין שומא בנכסיהן הוי ידן אלימא כאילו היו בעלי דברים בעצמן, לכן אם טעו פחות משתות מכרן קיים בין הותירו שתות בין פחתו שתות, אבל גבי לוקח הוי רק כמו שליח ולכן מכרן בטל בכל שהוא. כן נראה בטעמם שהלוקח מנכסי יתומים ע"פ שומת ב"ד הוי כקונה מהבעל הנכסים ועל דעת זה נחית לקניה שקונה מב"ד שנכסיהם מסורים תחת ידן והן אביהן של יתומים, וכמו באם יותירו יהיה דין אונאה כן באם יפחתו, משא"כ בנכסי לוקח הוי כקונה משליח ודוק. ועיין שו"ת הריא"ף סימן רע"ג ומבואר שגם בבע"ח שוה ללוקח יעו"ש:

ט״ז

ב"ד ששמו לבע"ח כו' ולאחר זמן השיגה ידו כו' מסלקין אותו מאותה קרקע כו': מסתפקנא טובא אם חזר הנטרף וסילק אותו מקרקע זו במעותיו דהדרא למריה, אם חוזר אחר כך בעל חובו של בע"ח וגובה אותה מן הלוה או הלוקח מי הוי כקנה שדה ומכרה דמשתעבדא שדה זו למי שלוה ממנו קודם שסילקוהו בדמים, והכא נמי הרי מן הדין שדה זו דיליה כיון ששמו לו ב"ד שדה זו, רק משום הטוב והישר אמרו רבנן דניהדר א"כ הרי שדה זו משתעבדא לבעל חוב דיליה וכי סלקוהו אחרי זה הוי כמו שמכר שדה זו ובעל חובו גובה ממנה אף כשסלקוהו ולקחו ממנו השדה. והנה לשיטת הפוסקים דאם נתייקרה והושבחה מאליה בעי דליהדר ליה כפי מה ששוה השדה עכשיו בשעת החזרה נראה דהוי מכר מעליא ובעל חובו חוזר וגובה ממנה, אולם לשיטת ההמ"ג דאין לו אלא מנה שנראה כנוטל שכר מעותיו ומדמה להכיר שהשדה אינה שלו, ובפרט לפי מש"כ הש"ך דמלשון רבינו נראה דאין צריך קנייה אחרת כלל רק סילוק בעלמא, ואף בקטן מהדרינן אע"ג דקטן לאו בר אקנויי הוא, מסתברא דאין בע"ח חוזר וגובה הימנו דחשבינן לה כאילו לא היתה קנויה למלוה כל עיקר השתא דמהדרי לה דמי, וכמו שאין טורף בע"ח של הלוקח מיד בן המיצר ועיין סימן קע"ה סעיף י"ז י"ח י"ט ודוק. ומדברי תוספות ב"ק דף ט' ד"ה ורב אמר יתן מעות ויפדה הקרקע מבע"ח, מוכח דאף אם נתייקרה פודה אותה במעות החוב כדעת ההמ"ג יעו"ש: ואין להוכיח מהא דאמרו בירושלמי פרק מי שהיה נשוי הלכה ו' דמי שיש לו שדה ובע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר דאם פישר מן הבע"ח מוקדם אין חוזר בע"ח מאוחר וטורף ממנה בלא כתב דאיקני או ביורש או בשאמר לבעל חוב מאוחר לא יהא לך פרעון אלא מזה. וחזינא דנחשב כמו שחזר וקנה את השדה מן הטורף אותה, דז"א דלענין זכות הלוה שגובה השדה מן הטורף ודאי חשבינן דהוי כחזר וקנה ממנו דאילו טרף אותה הבע"ח מוקדם הלא לא היה בע"ח מאוחר חוזר וגובה מידו א"כ חשבינן דהך בע"ח מוקדם במאי שפישר הוי כאילו מכר זכותו להלוה וגם מידו לא מצי לטרוף אי לאו בכתב לו דאיקני, אבל מה שנסתפקתי לענין אם בעל חובו של המלוה חוזר וגובה ממנה צ"ע, דאדרבא זכות הלוה שסילקו הוא לחשוב כאילו לא היתה קנויה מעולם להמלוה ולא אישתעבדא לבעל חוב דיליה. [ומפני זה אמר בירושלמי ריש פרק הכותב דמהא דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך דהשניה מוציאה מיד הלוקח, ואם היה לשון מתנה הוי הלוקח כקונה מהראשונה ואיך השניה מוציאה מהלוקח אלמא דהוי לענין זכותו כחוזר וקונה ממנה וכמש"ב. אולם בירושלמי צ"ל כך, כל גרמה אמרה שאין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה, דאל"כ אפילו הראשונה לא תוציא מיד השניה כצ"ל, וזה ודאי פשוט דלענין חוב עצמה ודאי לא איסתלקה כו' ואין זה נוגע לענין דפרק מי שהיה נשוי שהובא לעיל בההמ"ג סוף פי"ח]: והנה רבוותא בתוספות פרק איזהו נשך דף ס"ז בד"ה האי משכנתא באתרא דמסלקי כו' כתבו ולא דמי ליתומים שגבו קרקע בחוב אביהן דבע"ח חוזר וגובה מהן אע"ג דשומא הדרא לעולם דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב ומרישא הוא דקאי זבני לה כו' ולהכי נמי אוכלין הפירות בלא נכייתא עיי"ש, וקאי אמה שגובה מידן כשהוא ברשותן בע"ח דאבוהון אבל כשנסתלקו מדין שומא דהדרא ודאי אין בע"ח דאבוהון גובה את הקרקע דעיקר גבייתו מדין שעבודא דר"נ לא מסתברא לחשוב מה שהחזירו עפ"י דין דשומא הדרא דליהוי כמו שמכרו שדה שגבו בחובת אביהן היינו כמו שמכרו שדה שירשו מאביהן. ומפ"ק דב"מ (דף טז) דאמר רבא בשטרא חלטאתא איהו הוא דאפסיד אנפשיה דבעידנא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה א"נ למיכתב שטרא אחרינא עילויה דמדינא ארעא לא בעיא למיהדר כו' הלכך מרישא הוא דקא זבין לה איבעי ליה למיכתב שטר זביני. ואם נאמר שבעל חוב שלו אינו גובה מן שדה זו, א"כ איך הפסיד אנפשיה במה דלא כתב שטר זביני אחרינא, הלא חשש שמא יבוא בעל חובו של הטורף ויגבה מידו שדה זו לכן המתין עד כי יחזיר לו שטרו שאמר שנאבד, אם לא דבין כך ובין כך יחזור בעל חובו של טורף ויגבה כיון דמרישא הוא דקא זבין לה, וזה סעד קצת, אבל יש לדחותו בכמה פנים ולהלכה הדבר צ"ע: ודע דאין להקשות על שיטת ההמ"ג דאם נתייקרה לא בעי למיתב לו רק כפי מעות שהיתה שוה בעת הגביה מהך דרמי בפרק החובל דף פ"ט ונזבין נכסי מלוג בטוה"נ דלפי זה הלא כשתתגרש מבעלה תסלק להנחבל במעות ששמה אותן מעיקרא, דזה בדותא דטוה"נ מסך גדול שוה יותר מטוה"נ דסך קטן דעל סך אלף זוז נותן אדם על הספק שלו מאה דינרין ועל מאה נותן עשר, א"כ כי נמכור בטוה"נ ואחר כך ימות בעלה ויהיה שוה נכסי מלוג שלה אלף זוז תאמר שומא הדרא היינו רק מאה זהובים, זה הבל, דכל עיקר שויא מקודם על הספק מאה הוא מחמת שיהיה שוה אחר כך עשרה פעמים ככה, ואם אח"ז לא תתן לו רק מאה זהובים אז לא היה קודם שוה רק עשרה, ודוקא בשומא דשוויה שהיה קודם אינו מחמת היוקר של אחר הזמן, אבל כאן בטוה"נ אשתכח דלא מהדר מעותיו הקודמין על הספק, ופשוט מאוד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ״ב, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם