הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק כ״א

ספר משפטים · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק כ״א
הלכה א׳
בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ בֵּין שֶׁהִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת הוֹצָאָה בֵּין שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים מֵאֲלֵיהֶן. אֶלָּא שֶׁאִם שָׁבְחוּ מֵאֲלֵיהֶן טוֹרֵף כָּל הַשֶּׁבַח וְאִם הִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת הוֹצָאָה גּוֹבֶה חֲצִי הַשֶּׁבַח. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל שִׁמְעוֹן מָאתַיִם וּמָכַר שִׁמְעוֹן לְלֵוִי שָׂדֶה בְּמָנֶה וְהוֹצִיא עָלֶיהָ לֵוִי הוֹצָאוֹת וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה מָאתַיִם. כְּשֶׁיָּבוֹא רְאוּבֵן לִטְרֹף מִלֵּוִי טוֹרֵף מִמֶּנָּה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל חֲצִי הַשֶּׁבַח. וְאִם הִשְׁבִּיחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ כְּגוֹן שֶׁהוּקְרָה בְּדָמִים אוֹ עָלוּ בָּהּ אִילָנוֹת גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ. הוֹרוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ לֹא יְהֵא הַלּוֹקֵחַ רַע כֹּחוֹ מֵהַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה לְפִיכָךְ אִם הִשְׁבִּיחַ מֵאָה וְהוֹצִיא חֲמִשִּׁים נוֹטֵל כָּל הַהוֹצָאָה וַחֲצִי הַשֶּׁבַח הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה וְהַחֲצִי עִם הַקֶּרֶן טוֹרֵף בַּעַל חוֹב [וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְכָךְ רָאוּי לָדוּן] וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן אַף מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן מֵאַחַר זְמַן שֶׁמָּכַר בּוֹ לְלֵוִי. אֲבָל הַשֶּׁבַח שֶׁטָּרַף מִמֶּנּוּ בַּעַל חוֹב בֵּין בְּחֶצְיוֹ בֵּין בְּכֻלּוֹ אֵין לֵוִי גּוֹבֵהוּ אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁתַּקָּנַת עוֹלָם הִיא שֶׁלֹּא יִגְבֶּה הַשֶּׁבַח וְלֹא הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַגַּזְלָן וְלֹא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין שֶׁאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן קִצְבָה. וּמִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּטְרֹף אִשָּׁה מִן הַשֶּׁבַח כְּתֻבָּתָהּ. וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח בִּלְבַד הַבָּאָה מֵחֲמַת הוֹצָאָה עַצְמָהּ לְפִי שֶׁהַשֶּׁבַח בָּא לְאַחַר שֶׁלָּוָה מֵרְאוּבֵן וּלְאַחַר שֶׁמָּכַר לְלֵוִי וְנִמְצָא רְאוּבֵן וְלֵוִי כִּשְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְשִׁמְעוֹן וְהַשֶּׁבַח בַּנְּכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר שֶׁלָּוָה מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁהֵן חוֹלְקִין כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן מָנֶה וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת וְחָזַר וְלָוָה מִלֵּוִי מָאתַיִם וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת וְקָנָה אַחַר כָּךְ שָׂדֶה וּמְכָרָהּ לִיהוּדָה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים וְהִשְׁבִּיחָהּ יְהוּדָה בְּהוֹצָאָתוֹ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת טוֹרֵף שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַקֶּרֶן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה וְנִמְצָא בְּיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים וּבְיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים. וְחוֹזְרִין שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה שְׁלָשְׁתָּן וְחוֹלְקִין מֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל שֶׁבַח עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. נִמְצָא שִׁמְעוֹן טוֹרֵף מָנֶה שֶׁלּוֹ מִשָּׂדֶה זוֹ וְלֵוִי טוֹרֵף מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וּמֶחֱצָה וִיהוּדָה נוֹטֵל מִן הַשֶּׁבַח שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים וּמֶחֱצָה. וְכָזֶה הֵן חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
הלכה ב׳
כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַלּוֹקֵחַ אֵינָן נִטְרָפִין מִמֶּנּוּ. אֲבָל הַפֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לַקַּרְקַע כַּעֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁגּוֹבֶה מִן הַשֶּׁבַח:
הלכה ג׳
מַתָּנָה שֶׁשָּׁבְחָה מֵחֲמַת הוֹצָאָה אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשִּׁבְחָהּ כְּלוּם אֶלָּא רוֹאִין כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מַתָּנָה וְגוֹבֶה. וְאִם שָׁבְחָה מֵאֵלֶיהָ בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ. וְאִם קִבֵּל הַנּוֹתֵן אַחֲרָיוּת הַמַּתָּנָה הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה אֶת הַשֶּׁבַח כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח מִן הַלּוֹקֵחַ וְלֹא יִטְרֹף מִמְּקַבֵּל מַתָּנָה כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹכֵר כּוֹתֵב לַלּוֹקֵחַ בִּשְׁטַר מְכִירָה שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לְךָ בַּקֶּרֶן וּבֵעָמָל שֶׁתַּעֲמל וּבַשֶּׁבַח שֶׁתַּשְׁבִּיחַ וְעָלַי אַחֲרָיוּת הַכּל וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְקִבֵּל דָּבָר זֶה שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ יָרַד עַל תְּנַאי זֶה שֶׁאִם יִלָּקַח מִמֶּנּוּ הַשֶּׁבַח יַחְזֹר עַל הַמּוֹכֵר. וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב כְּבָר נוֹדַע שֶׁזֶּה דִּין הַמּוֹכֵר עִם הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל הַמַּתְנֶה שֶׁאֵין שָׁם תְּנַאי זֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָהּ בְּהוֹצָאָתוֹ כְּלוּם:
הלכה ד׳
וְכֵן יְתוֹמִים שֶׁהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִן הַשֶּׁבַח כְּלוּם. אֲבָל אִם שָׁבְחוּ נְכָסִים מֵאֲלֵיהֶן גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח כֻּלּוֹ:
הלכה ה׳
בַּעַל חוֹב שֶׁטָּרַף בְּחוֹבוֹ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח רוֹאִין הַנִּשְׁאָר מִן הַקַּרְקַע אִם יֵשׁ בּוֹ תְּעָלָה לַלּוֹקֵחַ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ בַּשָּׂדֶה בַּיִת תִּשְׁעָה קַבִּין וּבַגִּנָּה בַּיִת חֲצִי קַב יִשְׁתַּתְּפוּ בָּהּ שְׁנֵיהֶם. וְאִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ דָּבָר שֶׁאִלּוּ יְחַלֵּק יִהְיֶה שֵׁם כֻּלּוֹ עָלָיו נוֹתֵן לוֹ בַּעַל חוֹב אֶת דָּמָיו:
הלכה ו׳
הָיְתָה הַשָּׂדֶה אַפּוֹתֵיקֵי בַּעַל חוֹב נוֹטֵל אֶת כֻּלָּהּ וְרוֹאִין חֲצִי הַשֶּׁבַח הַנִּשְׁאָר לַלּוֹקֵחַ אִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה מִבַּעַל חוֹב שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ בַּעַל חוֹב שָׂדִי הוּא שֶׁהִשְׁבִּיחָה וְהַנִּשְׁאָר לוֹ מִן הַשֶּׁבַח נוֹטֵל מִן הַמּוֹכֵר וְאִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח פָּחוֹת מִן הַהוֹצָאָה אֵין לוֹ מִן הַטּוֹרֵף אֶלָּא דְּמֵי חֲצִי הַשֶּׁבַח וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַמּוֹכֵר חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁנִּטְרַף בִּלְבַד:
הלכה ז׳
בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לִטְרֹף מִן הַיְתוֹמִין. יְתוֹמִים אוֹמְרִים אָנוּ הִשְׁבַּחְנוּ וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר שֶׁמָּא אֲבִיכֶם הִשְׁבִּיחַ. עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה. הֵבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהֵם הִשְׁבִּיחוּ שָׁמִין לָהֶן אֶת הַשֶּׁבַח וְאֶת הַהוֹצָאָה וְנוֹטְלִין הַפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן וּמַעֲלֶה אוֹתָן בְּדָמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָשָׂה שָׂדֶה זוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂהוּ אַפּוֹתֵיקֵי אִם רָצוּ הַיְתוֹמִין לְסַלֵּק בַּעַל חוֹב בְּדָמִים מְסַלְּקִין אוֹתוֹ וְאִם רָצוּ נוֹטְלִין מִן הַקַּרְקַע שִׁעוּר שֶׁבַח שֶׁלָּהֶן:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ״א

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק כ״א

א׳
נראה דהא דבעל חוב גובה השבח אפי' שהשביח מאליו דלא הוי דאוריתא אלא דרבנן דמדאוריתא לית ליה שעבודה אלוקח אלא מה שהיה שוה שעבודו כשיצא מתחת לוה והרי הגאונים שאומרים שלעולם אינו גובה אלא חצי אפילו אתי ממילא ואי דאוריתא כולו היה גובה אי הוה חייל שעבודא אשבח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק כ״א

ב׳
אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינן צריכין לקרקע כענבים שהגיעו להיבצר הרי בע"ח גובה מהן כו': כן הוא מפורש בדברי ההלכות שכל שהן מחוברין אפילו הגיע להבצר בכ"ז בע"ח גובה מהן. והנה עיקר שיטת רבינו בכ"ז הוא עפ"י דברי רבו הר"י בן מיגש בפרק שבועת הדיינין דבכ"מ דבר העומד לבצור כבצור דמי לענין אונאה ושבועה, רק אם הן צריכין לארעא אז כמחוברין דמי, ורק לענין שומרים דמסר ליה למינטרינהו כשהן מחוברין לקרקע ולאו למתלשינהו מסרה ניהליה, אע"ג דההכחשה הוא מדין מודה במקצת יעוין תומים וכן בשו"ת הרי"ף סימן קפ"ז, ומש"ה בלוקח פשתן (בפרק הספינה) סבר דאיך מצי למיקני אותם בחזקה, ומשני דרק בשכר שייפה הקרקע, וכיון שהשכיר עשה פעולתו קנה הפשתן דהוי כסף פעולתו [הן דצ"ע דאף בשכירות פועלים מוכח מפרק השוכר בסוגיא דבא עליה ואח"כ נתן לה גבי אתנן דשכר פעולה הוי כמו כסף ויכול ליתן דמי טלה יעו"ש ברא"ש ור"ן והובא בסימן של"ב ברמ"א סעיף ד' ויכול ליתן דמי החפץ וגוף החפץ לא קנה ועיין בההמ"ג פרק ד' ממכירה בזה ובתוס', וחידושי הר"י בן מיגש אינו כעת בידי] ובזה מתיישב כל דברי רבינו בפרק א' מהלכות מכירה הלכה י"ז ובפרק ה' מהלכות טוען הלכה ד' כמש"כ הכס"מ פרק א' שם, אבל כאן כתב בפסק הלכה דגובה מהן, וטעמא דמלתא דהא באמת כאן שגובה הקרקע עם השבח, כל מה שמחובר לקרקע הרי הוא כמו קרקע דכיון דקא גדלו וקא רבו מארעא דמשעבדא ליה כל כמה שלא נתלשו עדיין המה כמו קרקע דכמו ארעא הוי משתעבדא ליה ואין יכול למכור ולהפקיע שעבודו ממנו, דשעבודו חל על הך קרקע, ולכן איכא מ"ד דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ולאביי למפרע גובה, ואף לדידן איתחשיב דהוי בחזקת בע"ח, א"כ אם תאמר דלא גבי בע"ח מנייהו וכמטלטלי דמיא הוי כמו שבא להוציא מרשות בע"ח ובעת כי צמחי מקרקע וקא גדלי ברשותיה גדלי תו לא נפקי מזכותיה אף אם הגיעו להבצר כ"ז שמחוברים לקרקע שלו דגבי לה, אם עדיין לא נתלשו ולא קנה להו לוקח להפקיע משעבודן, אבל תמן בפרק נערה דלענין מזון הבנות קא מיירי, וכבר כתב רבינו בפרק י"ח מאישות דנשים רבות אף ע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונית בשוה שאין דין קדימה במטלטלין ופירש ההמ"ג לפי שיכול להפקיע שעבודן אף ע"י מכר תו לא שייך לומר דאישתעביד להראשונה דהוי כמו מטלטלין דשעבודא ליכא רק גבייה ובשעת גבייה כולן הן שוין, א"כ כאן הלא אף אם מכרו היתומים מכור כמש"כ רבינו בפרק י"ח הלכה ג' אם כן שעבוד ליכא רק דאזלינן בתר גבייה ואז הגיעו לבצור וכבצור דמיא. ולא שייך לומר דהא מארעא דיליה דקא משתעבדא קא רבו, דז"א דהא השעבוד לא הוחלט על קרקע זו דהא הוי מצי למכור ולהפקיע שעבודו ורק בתר גביה אזלת ואז עומדין להבצר וכבצורות דמיין, ולכן אף אם גבינן קרקע והדקל והפירות ג"כ כבצורות דמיין כנ"ל ברור, ועיין בש"ך ס"ק י"ח בזה. והנה הר"ח פסק דהלכה כר"מ מהא דפסקינן כר' שמעון דאכלה פירות גמורים משלם פירות גמורין, ולחילוק הר"י בן מיגש א"ש, והש"ך תירץ דשאני התם שכבר נתלשו, וזו סברא ברורה, דאטו הבהמה שתלשה קנתה הפירות הלא ברשות בעלים קיימא, וא"כ בשעת אכילה הוי תלושים לגמרי, ועיין פרק כיצד דף כ"ג תוספות ד"ה תפשוט דפי פרה כו' ועל דרך הרגיל חייבוהו חכמים לשלם ודרך הבהמה לתלוש ולאכול, משא"כ בלא הגיע לבצור דבשעת תלישה הלא אינם ראוים, וניזוקין ועומדין הן והחיוב כשהן מחוברין בעת תלישה ודוק:
ו׳
היתה השדה אפותיקי כו' ורואין חצי השבח הנשאר כו': פירוש דבריו, דבכל הפרק מיירי באסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכמו שצייר בהלכה א', רק דחצי שבח גובה הבע"ח כשיטת ההלכות דאינו נותן לו ההוצאה, רק נוטל חצי השבח לגמרי ואם השביחה מאה והיה ההוצאה חמשים נוטל הבע"ח חמשים, רק דכיון דדאקני משתעבד ללוקח מחמת אחריותו נוטל הלוקח חצי שבח, אבל באפותיקי כיון דלמוכרה לעולם לא מצי רק לשעה הוי השבח כמו דאיתא עדיין ברשות מוכר ונוטל המלוה כל השבח, אבל לפ"ז כיון דמדין אפותיקי נוטל חצי השבח השני בעי לשלם ללוקח הוצאות כדין יורד לתוך שדה חבירו כו' וזה אינו רק בחצי שבח השני שנוטל, אבל חצי השבח שנוטל מדין דאקני כמו כל בע"ח זה ודאי לא גרע אפותיקי דבמה דעשה אפותיקי יפה כחו אבל לא כוון להורע כחו מדין כל בע"ח דעלמא שנוטל חצי השבח לגמרי בלא תשלומי ההוצאה, ולכן אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל כל השבח ונותן לו ההוצאה, אבל אם חצי השבח פחות מן ההוצאה היינו שקנה שדה במאה והוציא חמשים והשביחה שמונים ושויא מאה ושמונים, נוטל הבע"ח השדה ועם שבח ארבעים שנוטל כל בע"ח דעלמא בלא תשלומי ההוצאות, ואחר כך בא הלוקח וגובה מהמוכר חצי השבח שנטרף וזה פשוט, וכן כתב התומים. אולם אינו מובן שרצה לשבש דברי רבינו ואיני מבין כיון דחצי השבח פחות מההוצאה, א"כ כי נוטל חצי שבח כולו היינו כפי החשבון עם ההוצאה ומהשבח וההוצאה נוטל חצי וחוזר וגובהו מהמוכר ומה יש לו לתבוע עוד, ודברי רבינו מדוקדקים ומזוקקים וכן פירש הגר"א, ולכן מן היתומים דאינו גובה מהם השבח רק בעשאה אפותיקי גובה מדין אפותיקי לכן צריך לשלם להיורשים ההוצאה כיון שאינו גובה מדין בע"ח רק ממה שמשועבדת אליו בתורת אפותיקי, אבל לא הורע כחו מדין כל בע"ח דעלמא. אמנם מה דלעיל ה"א כתב דעת החכמים גדולים דבע"ח משלם ההוצאה ללוקח וכתב כי המה דברים של טעם וכן ראוי לדון. נראה דחשב רבינו זה לספיקא דדינא לכן בבע"ח דעלמא סובר רבינו דארעא בחזקתו קאי דמסלק ליה לוקח בדמים אם אית ליה לכן צריך הבע"ח ליתן ללוקח ההוצאה, אבל גבי אפותיקי דארעא בחזקתו קאי נוטל הכל היינו החצי שבח לגמרי כמו כל בע"ח דעלמא לשיטת ההלכות דאינו נותן ללוקח ההוצאה, משום דארעא בחזקתו קאי ולוקח זוזי תבע מיניה. ולפ"ז הא דכתב רבינו בהלכה ז' בע"ח שבא לטרוף כו' על היתומים להביא ראיה הוא רק באפותיקי וכמו שיטת רבנן בתוס' וכמו שהביא ההמ"ג בשם רמב"ן, ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק כ״א

א׳
בע"ח גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן וכו'. כתב המל"מ בד"ה אבא היום וז"ל ואני תמיה ע"ז דמעולם לא שמענו דמיגו דהעזה לא אמרינן להחזיק מה שבידו וכו' ועיין בסמ"ע סי' ס"ד סק"ו שכתב בתוך דבריו דאפי' להחזיק במה שבידו אין לומר מיגו דהחזרתי לך דהוי העזה וק"ל. עוד כתב ומה יענה הרב ז"ל בהנהו עיזי וכו' וכ"ת דהתם מיירי דמרי עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו ומשו"ה מהני לי מיגו דהוי ממעיז למעיז זה לא שמענו ולא ראינו לשום אחד מגדולי המורים שיחלוק בכך והתוס' בפ' חזקת הבתים וכו' יעו"ש. וצ"ע דהרואה דברי התוס' שם באותו דבור יראה דכתבו דהנהו עיזי ליכא ראיה די"ל דמרי עיזי מעיז ואומר דלא אכלו כ"כ יעו"ש וכ"כ הגהות מרדכי בפ"ק דמציעא וז"ל ואין להקשות מהנהו עיזי דפ' חזקת הבתים דהתם בעל העיזי הוה מודה ליה דאכל קצת והלה טוען טובא וכיון דבעל העזים מודה יכול לטעון עד כדי דמיהם יעו"ש. ומהרש"ך בח"ב סי' ס"ד כתב וז"ל ולא מבעייא עתה שמת הבן היורש של שמעון וכו' אלא אפי' אם היה בן שמעון היורש שנתן בידו הנכסים והסחורות קיים היה נאמן לעכבם ולטעון עליהם שכך וכך היה חייב לו אביו כל דליכא עדים שנתן לו הנכסים ואע"פ שאין להאמינו כאן במיגו משום דהו"ל מיגו דמעיז לשאינו מעיז אפי"ה בשבועה היה נאמן לעכבם ולומר כך וכך היה לי ביד אביך וכו' יעו"ש ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ״א, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מלווה ולווהכל הרמב״ם