רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק כ׳

ספר משפטים · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק כ׳

הלכה א׳

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹבוֹת הַרְבֵּה כָּל שֶׁקָּדַם חוֹבוֹ גּוֹבֶה תְּחִלָּה בֵּין מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ בֵּין מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם קָדַם הָאַחֲרוֹן וְגָבָה מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁכָּל שֶׁקָּדַם חוֹבוֹ זָכָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה אֲבָל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁקָּנָה אַחַר שֶׁלָּוָה מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לְכָל אֶחָד מֵהֶן מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ אֵין בָּהֶן דִּין קְדִימָה אֶלָּא כֻּלָּן שָׁוִין וְכָל שֶׁקָּדַם וְגָבָה זָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן:

הלכה ב׳

לָוָה וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ וְאַחַר כָּךְ קָנָה שָׂדֶה וְחָזַר וְלָוָה מֵאַחֵר הֲרֵי הַשָּׂדֶה מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹן וְהוּא קוֹדֵם לִגְבּוֹת. וְכֵן אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה אֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא כָּל שֶׁקָּדַם וְגָבָה מֵהֶן זָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן. קִדֵּם אֶחָד מִשְּׁאָר אָדָם וְתָפַס מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל זֶה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת לֹא זָכָה שֶׁכָּל הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים לֹא קָנָה. אֲבָל אֵין עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים קָנָה לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה זְכֵה בְּחֵפֶץ זֶה לִפְלוֹנִי זָכָה לוֹ וְאֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִין לִגְבּוֹת מֵאֵלּוּ הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן אַחֵר:

הלכה ג׳

שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַן כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת כָּל שֶׁקָּדַם מֵהֶן וְגָבָה בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין זָכָה:

הלכה ד׳

בָּאוּ כֻּלָּן בְּיַחַד לִגְבּוֹת. וְכֵן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן קוֹדֵם לִזְמַן חֲבֵרוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן דִּין קְדִימָה. אוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִקַּרְקַע שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה מִן הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה כָּל אֶחָד מֵהֶן אֶת חוֹבוֹ. מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. כֵּיצַד חוֹלְקִין. אִם כְּשֶׁיִּתְחַלֵּק הַמָּמוֹן הַנִּמְצָא עַל מִנְיָנָם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶן כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקִים לְפִי מִנְיָנָם בְּשָׁוֶה. וְאִם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ חוֹלְקִים מִכָּל הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ וְחוֹזְרִין הַנִּשְׁאָרִים מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְחוֹלְקִין הַיֶּתֶר בֵּינֵיהֶן כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹבוֹת שֶׁל זֶה מָנֶה וְשֶׁל זֶה מָאתַיִם וְשֶׁל זֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִם הָיָה כָּל הַנִּמְצָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נוֹטְלִין מֵאָה מֵאָה. וְכֵן אִם נִמְצָא שָׁם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. נִמְצָא שָׁם יֶתֶר עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמֵּאָה וּשְׁאָר הַמָּמוֹן חוֹלְקִין אוֹתוֹ הַשְּׁנַיִם עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד. נִמְצְאוּ שָׁם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק הָאֶחָד וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַמָּאתַיִם אוֹ הַפָּחוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק הַשֵּׁנִי. נִמְצָא שָׁם שֵׁשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּנֶה וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַמָּאתַיִם בֵּין הַשְּׁנַיִם בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּאתַיִם. וְנוֹתְנִין הַמֵּאָה הַנִּשְׁאָרִים לְבַעַל הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִמְצָא בְּיָדוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בִּלְבַד. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִגְבּוֹת כְּאַחַת. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁחוֹלְקִין לְפִי מָמוֹנָם:

הלכה ה׳

רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם שְׁטַר חוֹב עַל לֵוִי רְאוּבֵן שְׁטָרוֹ בַּחֲמִישִׁי בְּנִיסָן וְשִׁמְעוֹן שְׁטָרוֹ בְּנִיסָן סְתָם וַהֲרֵי יֵשׁ לְלֵוִי שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ כְּדֵי חוֹב שֶׁל שְׁנֵיהֶם מוֹרִידִין לְתוֹכָהּ רְאוּבֵן שֶׁמָּא שְׁטָרוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּסוֹף נִיסָן הָיָה. וְכֵן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִטְרֹף מֵאִיָּר וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר לוֹ שֶׁמָּא בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּא זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָרְךָ וַהֲרֵי שָׂדֶה בַּת חוֹרִין בְּיַד רְאוּבֵן שֶׁתִּגְבֶּה אוֹתָהּ וְיָבוֹא רְאוּבֵן שֶׁהוּא אַחַר זְמַנְּךָ וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִטְרֹף מִמֶּנּוּ. לְפִיכָךְ אִם כָּתְבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה טוֹרְפִין מֵאִיָּר וְאֵילָךְ מִכָּל צַד. וְהוּא הַדִּין בִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁמָּכַר לָהֶן לֵוִי שָׂדֶה אַחַת בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת שְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה בַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן וּשְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה בְּנִיסָן סְתָם:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק כ׳

ב׳

לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות כו' אין דין קדימה במטלטלין. כתוב בתשובת הריב"ש סי' רס"ט וז"ל בדין תורתנו אין בעל חוב בחובו כו' צריכין לתת ערבים ממה שמגבין להם ב"ד אלא ב"ד יורדין לנכסי הלוה או הבעל ופורעין אותם מנכסיהם ואם יבאו ב"ח קודמין הרי אם פרעו לראשונים ממטלטלין מה שגבו גבו וכו' והרב לא חייש דלמא כתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי דלקמא משתעביד ולא לב"ח מאוחר משום דכיון דאין כאן בפנינו ב"ח מוקדם שמעכב גביית ב"ח מאוחר אין לחוש לזה לעכב גביית השני. אבל אם יש בפנינו ב"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב"ח מאוחר שהגיע זמנו אם כתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי אז יכול הראשון לעכב דלמא שמיט ואכיל ולא מצי ראשון לגבות כשיגיע זמנו. (*א"ה עיין טח"מ סימן ע"ג ס"י) ובהכי מתפרשין לי דברי הרשב"א בתשובה סימן אלף קי"א. והרב המחבר לא דקדק בזה כיון שבנ"ד לא שייך דעכשיו אין כאן תובע ראשון ובסתמא לא חיישינן ודו"ק: מי שהיו לו קרקעות ולוה וחזר ולוה והיו ב' הלואות בשטר הדין פשוט שהקודם בזמן קודם לגבייה. ואם היה הקודם מלוה על פה בזה איכא פלוגתא דרב האיי סבר דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת ורב אלפס חולק בזה משום דס"ל דשיעבוד דינו כמכר ומש"ה כתב דמלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה על פה מוקדמת ואם לאחר שלוה משניהם בשטר קנה קרקעות בין אם כתב לשניהם דאיקני בין לא כתב לשום אחד דאיקני הדין פשוט שיחלוקו. ואם המלוה האחת היא מלוה על פה אם במלוה בשטר לא כתב דאיקני נראה דהדין פשוט שיחלוקו ואפילו לרב אלפס דס"ל דשיעבוד דינה כמכר משום דכל היכא דלא כתב דאיקני וקנה קרקע אח"כ חשבינן ליה לההיא מלוה בשטר כמלוה על פה וכמבואר בפרק מי שמת (דף קנ"ז) דמקשינן מלוה על פה הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. ואם כתב למלוה בשטר דאיקני נראה דתלוי בפלוגתא דרב האיי ורב אלפס דלרב האיי דלא ס"ל דשיעבוד דינו כמכר נראה דיחלוקו ולרב אלפס דס"ל דשיעבוד דינו כמכר זכה בעל השטר. ואם לוה משניהם בשטר אלא שלאחד כתב דאיקני ולשני לא כתב דאיקני וחזר וקנה כתב הר"ב כ"מ דיש מחלוקת בזה דאיכא מ"ד דיחלוקו ואיכא מ"ד דלמאן דכתב דאיקני משתעבד ונראה שגם זה תלוי במחלוקת רב האיי ורב אלפס דמ"ד דיחלוקו סבר כרב האיי ובר פלוגתיה ס"ל כרב אלפס. ואם לוה מאחד בשטר וכתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה הדין פשוט שהראשון קנה. ואם לוה מאחד בשטר ולא כתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה נראה דלרב האיי הראשון זכה ולרב אלפס השני זכה. ואם היה לו קרקעות ולוה וחזר ולוה וכולם היו על פה בזה גם כן יש מחלוקת דאיכא מ"ד דיחלוקו ואיכא מ"ד דהקודם בזמן זכה ומ"ד יחלוקו ע"כ ס"ל כרב אלפס דאי כרב האיי תיקשי דהשתא למלוה בשטר קודמת למלוה ע"פ לכ"ש: ומ"ש רבינו לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך ואח"כ קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבד לראשון והוא קודם לגבות. מדבריו אלו נראה דס"ל כרב אלפס ומש"ה דוקא אם כתב לראשון דאיקני זכה אבל אם לא כתב דאיקני זכה השני וכמו שכתבנו לעיל דאי ס"ל כרב האיי אפילו אם לא כתב לראשון דאיקני זכה הראשון לפי זה קשה על ה"ה שכתב שדעת רבינו כרב האיי אשר על כן נראה דס"ל לה"ה דעד כאן לא קאמר רב האיי דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת אלא בקרקעות שהיו לו קודם שלוה דכיון דשיעבודא דאורייתא הרי הקרקעות נשתעבדו תחלה למלוה על פה ואף שאם מכרם לא היה טורף מן הלקוחות היינו משום פסידא דלקוחות אבל כשבאו לגבות מיניה פשיטא דקודמת דלגבי מלוה בשטר ליכא טעמא דפסידא דלקוחות אבל בקרקעות שקנה אחר שלוה דלא נשתעבדו למלוה על פה פשיטא דמלוה בשטר קודמת כיון דמלוה בשטר נשתעבדו ולמלוה על פה לא נשתעבדו ולפיכך כתב רבינו לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות דאי לאו הכי השני זוכה משום דלראשון לא נשתעבדו משום דלא כתב דאיקני ולשני נשתעבדו כיון שהיו בידו כשלוה וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות בשער ס"א ח"ב דטעמא דרב האיי הוא משום דס"ל דשיעבודא דאורייתא ולא ס"ל דשיעבוד דינו כמכר אבל היכא דליכא שיעבוד פשיטא דהמלוה שיש בה שיעבוד קודמת ולא משום טעמא דשיעבוד דינו כמכר ולפי זה היכא דלוה מאחד בעל פה או בשטר ולא כתב דאיקני ומאחד לוה בשטר וכתב לו דאיקני וחזר וקנה דכתבנו לעיל דלרב האיי יחלוקו ליתא אלא אף רב האיי יודה בזה דלמלוה בשטר יהבינן כיון דמשועבד ליה. וכן נמי אם לוה מאחד בשטר ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דכתבנו לעיל דלרב האיי הראשון זכה ליתא אלא אף רב האיי יודה בזה דהשני זכה כיון דמשועבד לו ולראשון אינו משועבד: ולפי זה קשה על מ"ש הר"ב כ"מ שמדברי רבינו נראה שאם לוה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאיקני ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכ"כ בספר צרור הכסף שזה דעת רבינו ולפי זה נראה דהיכא דלוה ולא כתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה דלראשון משתעבד וכמו שכתבנו לעיל דכי היכי דלא מהני טעמא דלזה משועבד ולזה אינו משועבד להיכא שקנה אחר שתי ההלואות ה"ה דלא מהני להיכא שקנה בין שתי ההלואות וזה תימה שמדברי רבינו נראה שאם לא כתב לראשון דאיקני וקנה וחזר ולוה שלא זכה הראשון: ונראה לומר דהאי טעמא דשיעבוד שכתבנו לא מהני אלא לענין קדימה כגון אם לא כתב לראשון דאיקני וקנה וחזר ולוה דלא נימא דהראשון זכה משום דזמנו מוקדם כיון דלא נשתעבד לו וטעמא דמסתבר הוא משום דטעמא דהקודם בזמן קודם בגבייה הוא משום דאומר הראשון לשני אתה כשהלוית כבר היו הקרקעות משועבדים לי אבל כשלא כתב לראשון דאיקני שהקרקעות אינם משועבדים לו אף שקודם בזמן אינו קודם בגבייה אבל לא שנאמר בשביל זה דהשני זכה משום דהקרקע משועבד לו ולראשון אינו משועבד אלא הדין הוא דשניהם שוים בו ויחלוקו משום דלא מצינו דין דקדימה אלא משום קדימת זמן לא משום דבר אחר ולפי זה היכא דלוה וכתב דאיקני וחזר ולוה ולא כתב דאיקני וחזר וקנה הדין הוא שיחלוקו משום דטעמא דקדימת זמן לא מהני כיון שקנה הנכסים אחר שתי ההלואות ומטעמא דשיעבוד לא מהני כדכתיבנא. א"כ חזרנו למה שכתבנו לעיל דהיכא דלוה בשטר וכתב דאיקני וחזר ולוה על פה או בשטר ולא כתב דאיקני ואח"כ קנה שיחלוקו וכמו שכתבנו אלא שמה שכתבנו שאם לוה מאחד בשטר ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דלרב האיי הראשון זכה ליתא אלא הדין הוא דיחלוקו דלא מהני טעמא דקדימת זמן כיון דלא נשתעבד לו השדה ועד כאן לא קאמר רב האיי דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת אלא בקרקעות שהיה לו בשעה שלוה שאז נשתעבדו למלוה על פה זהו סברת הרב בעל צרור הכסף ומרן. אבל הרא"ש ובעל התרומות ס"ל שאם לוה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה ולא כתב דאיקני ואחר כך קנה דלקמא משתעבד. ויש להסתפק לסברתם אי הוי דוקא היכא דכתב לראשון דאיקני דאיכא תרתי לטיבותא קדימת זמן ושיעבוד ואע"ג דהני נכסים קנה אותם לאחר שלוה מ"מ מהני טעמא דקדימת זמן משום דאמרינן דלמפרע נשתעבדו לו מאותה שעה וכ"ת א"כ לוה ולוה ואא"כ קנה נימא דלקמא משתעבד אם איתא דאמרינן דלמפרע נשתעבדו הא ליתא משום דשאני התם דכיון דלשני יש לו שיעבוד א"כ באותה שעה שקנה הרי זכה הב' בחלקו ומש"ה לא אמרינן דלמפרע נשתעבדו אבל היכא דלשני ליכא שיעבוד אמרינן דלמפרע נשתעבדו לראשון. אי נמי שאני התם דחשבינן ליה כאלו חזר בו מהראשון במקצת דהא יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה וכמו שכתב הרשב"א אבל היכא שלשני לא כתב דאיקני פשיטא דהשיעבוד חל למפרע משעה ראשונה. או דילמא עיקר טעמא לא הוי אלא משום דכיון דלאחד יש שיעבוד ולאחר אין לו שיעבוד זה שיש לו שיעבוד קודם ונפקא מינה היכא דלא כתב לראשון דאיקני ולשני כתב דאיקני וחזר וקנה אי נמי היכא שלוה ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דאי אמרת דטעמייהו הוא משום דאיכא תרתי לטיבותא בהני תרי גווני הדין הוא שיחלוקו ואי אמרת דעיקר טעמייהו הוא משום דלזה יש שיעבוד ולזה אין שיעבוד בהני גווני נמי השני זכה: ודע שאין כל החילוקים הללו אמורים אלא לרב האיי אבל לרב אלפס הדין פשוט שאם לוה מאחד על פה או בשטר ולא כתב דאיקני וחזר ולוה בשטר וכתב דאיקני ואח"כ קנה או שלא כתב לשני דאיקני וקנה בין שתי ההלואות שהשני זכה משום דחשבינן ליה כאלו מכרן לשני וכשם שלא היה יכול הראשון להוציא מן הלקוחות כך אינו גובה מבני חרי שנשתעבדו:

ה׳

ראובן ושמעון לכל אחד משניהם שט"ח על לוי כו'. קשה לי לרבינו ז"ל דכתב בהדיא דמדין הגמרא אין כותבין הרשאה על מלוה בין בשטר בין בע"פ דמלוה להוצאה ניתנה (*א"ה כמבואר פ"ג מהלכות שלוחין ושותפין דין ז' יע"ש) היאך מוקי האי עובדא דהנהו תרי שטרי בשטרי הלואה והיאך מיתוקמא שיטת התלמוד דקאמר מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה זה לזה דהא לדידיה מדינא לא מצו למיכתב שטר הרשאה על הלואה. ואפשר לומר דהרשאה לאו דוקא אלא יקנהו לו בכתיבה ומסירה: ומ"ש הרב לפיכך אם כתבו הרשאה היינו בתר תקנת הגאונים דהרשאה מהניא למלוה ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק כ׳

ב׳

אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון, קדם אחד משאר אדם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה. שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה. אבל אין עליו חוב לאחרים קנה. וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו. ואין אחד מבעלי חובות יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר. קדם אחד משאר אדם ותפס וכו' כתב המ"מ מימרא פ' הכותב דף פ"ד ע"ב ופירשו המפרשים אפי' עשאו בע"ח שליח לתפוס לא קנה. ומוכיחין כן מהמעשה הנזכר שם יימר בר חשו ושלא כדברי רש"י עכ"ל. ודבריו הם דברי התוס' שם שכתבו בד"ה את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, כאן משמע דאע"ג דעשאו שליח דאמר ליה זיל תפסה אפ"ה לא קנה. ולא כמו שפירש"י בפ"ק דב"מ דף י' דוקא בלא עשאו שליח לא קנה. וקודם שניישב דעת רש"י מהא דיימר בר חשו עלינו ליישב עיקר טעמו דבעשאו שליח מהני תפיסתו. והנה הר"נ בגיטין דף י"א בהא דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכו'. ובגמ' אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, ותמהו בתוס' דמה שייך משנתינו לתופס לבע"ח דהא גם העבד לא הי' יכול לעכבו מלחזור. וכתב ע"ז הר"נ ולי נראה דברים כפשטן דממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומשו"ה כיון שהאדון אמר תן שטר שחרור לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאילו עשאו עבד שליח לכך. ומינה בעינן למילף דתופס לבע"ח קנה לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של בע"ח עכ"ל. ודבריו תמוהים דזה הי' אפשר אם הי' סובר דבעשאו שליח מהני תפיסתו. אבל תיכף אחרי דבריו הביא ד' רש"י דבעשאו שליח מהני. וכתב ע"ז וליתא מדגרסינן בפ' הכותב יימר בר חשו וכו'. וכיון דגם בעשאו שליח לא מהני מה הי' מועיל אם הי' יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו. ועוד קשה דהא באמת קיי"ל דזכיה מטעם שליחות. וא"כ מה הי' מועיל אם הי' יכול לומר הריני עושה עצמי שליח שלו. והנראה בזה דהנה הר"נ בריש פ' האיש מקדש הקשה לפי"מ שהעלה שם דזכיה הוא מטעם שליחות מהא דדף כ"ג דבעי רבה לרשב"א דסבר עבד אינו מקבל גיטו מיד רבו מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו משום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. ומ"מ מהני שטר ע"י אחרים אלמא דזכיה אינו מטעם שליחות. וכתב ע"ז דרשב"א הוי נמי מודה לר"מ דגיטו וידו באין כאחד רק משום דאמרינן מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. וכיון דמה דאינו זוכה בגט אינו משום שאין לו יד אלא משום דבעינן עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. לכן מהני בתורת זכיה. ואכתי אינו מבואר דכיון דזכיה מטעם שליחות א"כ אכתי מאי נ"מ בין זכיה לשליחות. ומוכח מדברי הר"נ דאף דנימא דזכיה הוא מטעם שליחות מ"מ לא דמי, דבשליחות נעשה השליח כמו המשלח על עיקר המעשה. וכמו אם אמר לו שיגביה עבורו מציאה אמרינן שלוחו של אדם כמותו והוי כמו שהמשלח הגביה המציאה. אבל בזכיה אינו כן דאם הגביה בעצמו מציאה לחברו לא אמרינן דהוי כמו שהזוכה הגביה אלא דהוא הגביה וזכה בהגבהתו בשביל הזוכה. ונמצא דאף דנימא דזכיה הוא מטעם שליחות אינו כמו שליח ממש דנעשה מתחלת המעשה יד עושה הקנין כיד הזוכה. אלא דהזכיה הוא מגדר שליחות. ולכן זהו הנ"מ דבשטר ע"י אחרים אף שמה שזוכין האחרים השטר בשביל העבד הוא מדין זכיה. מ"מ בתחלת קבלת השטר אין יד המקבל כיד העבד. ואין כאן חסרון משום שלא יצא גט לרשות שאינו של אדון, דבתחלת הקבלה אין הרשות של אדון. ואח"כ אמרינן גיטו וידו באין כאחד. אבל בשליחות כיון שאנו צריכין לומר דהוי כמו שקבל העבד הגט ואז לא יצא גט לרשות שאינו של אדון. ובזה מבואר שיטת רש"י דבלא עשאו שליח לתפוס א"כ בשעה שמתחיל לתפוס אין לו דין שליח. וא"כ אינו יכול לעשות קנין בממון של הלוה לזכות בשביל המלוה כיון דאכתי אינו שליח. ומבואר בזה שיטת הרי"ף בתשובה שהביא הרא"ש בפ"א דב"מ דאפי' במקום שאינו חב לאחרים. רק מן התקנה מהני תפיסתו והשיג ע"ז הרא"ש וכתב דלא שייך להקשות לימא ליה לאו בעל דברים דידי שהרי אינו תובעו לדין אלא הולך ותופס משלו דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאילו תפס המלוה בעצמו. אבל לפימש"כ מבוארין דברי הרי"ף דכיון דזכין לאדם שלא בפניו אינו דבתחלת הקנין הוי כאילו הוא שלוחו של המלוה. א"כ אין לו תחלת זכות לקנות בשביל המלוה, ולכן גם באינו חב לאחרים הוא רק מן התקנה. ובמקום שחב לאחרים לא עשו תקנה. ומבואר שיטת רש"י דבעשאו שליח מהני תפיסתו אפי' במקום שחב לאחרים דאז זוכה מן הדין מטעם שליחות. ובטעמא דשיטת הסוברים דאפי' עשאו שליח לא מהני כתב הרא"ש בגיטין בהך סוגיא דלאו כל כמיניה לשוויה שליח כדי לחוב לאחרים, ובבאור הדבר צ"ל דלא מצינו עיקר דין שליחות אלא בתרומה וגירושין וקידושין, ובתרומה הא אין השליחות נוגע אלא להמשלח, ואף דאח"כ כשתרם השליח נעשה תרומה וכל ישראל אסורין לאכלו זהו רק מידי דממילא. אבל עיקר חלות הדין שליחות שיהי' מעשה השליח כמעשה המשלח זה אינו נוגע אלא להבעלים. וכן בגירושין וקידושין אינו נוגע אלא להאיש והאשה שקבלו השליחות מדעתם. וממילא יוצא שנוגע גם לאחרים דבקדושין נעשית אשת איש ובגירושין נאסרה לכהן. ומבואר דהיכי דעיקר השליחות נוגע בעצם לאחרים לא מצינו בתורה דין שליחות. ומבואר מה דאין יכול התובע לעשות שליח לתבוע אא"כ הקנהו בהרשאה, והרא"ש בב"ק דף ק"ד בדין שליח שעשאו בעדים כתב שצריך טעם לדבר למה יוכל לומר לו לאו בע"ד דידי את דהא שלוחו של אדם כמותו. אך לפי דבריו בעצמו בגיטין הוא פשוט דהנתבע יאמר להשליח לגבי דידי אינך כלל כמו המשלח ואתה איש אחר ולאו בע"ד דידי את. איברא דלפי"ז יש לעיין בגירושין היכי שעשאו שליח לגרש בע"כ דנוכל לומר לאו כל כמיניה לעשותו שליח לחוב להאשה וכן באמת סובר הנוב"י והקצוה"ח בסי' קפ"ב הביאו ודחה דבריו ודימה זה להיכי שהלוה בעצמו נתן לאחד לזכות עבור המלוה דזכה המלוה אף שיש לו עוד בעלי חובות. וה"נ הבעל כיון דיש לו דין לגרשה בע"כ יכול לעשות שליח להולכה. ונראה יותר דא"צ להוכחתו של הקצוה"ח מנתן הלוה בעצמו דכשגירשה בע"כ ע"י שליח לא שייך להא דאינו יכול לעשות שליח לחוב לאחרים, דזהו רק היכי דעכ"פ בא המשלח לזכות בדבר שיש זכות בזה גם לאחרים ובזכייתו הוא חב לאחרים. אבל הבעל כשמגרש אשתו אינו נוטל ממנה שום זכות רק שמגרשה שלא תהי' אשתו. וזה תלוי רק בו ולא בה כלל. ולכן אינו שייך בזה לחוב לאחרים. ובזה נוכל לבאר דברי הר"נ בגיטין שביאר מה דתלי הגמ' דין תופס לבע"ח בדין האומר תן שטר שחרור זה לעבדי. דהגמ' רוצה להוכיח מכאן דיכול השליח לומר הריני עושה את עצמי שליח קבלה שלו. ולכן יהי' מוכח מזה דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה. שהקשינו דהא הר"ן סובר דגם בעשאו שליח לא מהני. אכן לפי"מ שבארנו דעיקר החילוק בין זכיה לשליחות הוא דבזכיה לא נעשה יד הזוכה כיד מי שבא לזכות עבורו. וזהו טעמא דרש"י דמחלק בין זכיה לשליחות מטעמן של הסוברים דגם עשאו שליח לא מהני הוא משום דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים. והסברנו בטעמא דלא ילפינן הך דינא דשלוחו של אדם כמותו אלא לגבי המשלח ולא לגבי אחרים. דלא נתנה התורה כח להמשלח לעשות שליח אלא לגבי עצמו. וסובר הר"נ דכל זה הוא לפי האמת דזכיה אינו כמו שליחות ממש, אבל אם היינו אומרים דגם בזכיה נעשה יד הזוכה כמו יד מי שבא לזכות עבורו. א"כ זהו דין מיוחד בזכיה שיכול בעצמו ליעשות שליח ממש בשביל מי שבא לזכות עבורו. וכיון דנימא דהזוכה בעצמו בשביל אחר יוכל לעשות את עצמו שליח קבלה שלו. בזה לא נימא דאינו יכול לעשות עצמו שליח שלו לחוב לאחרים דזה לא שייך אלא אם באנו לעשותו כמו המשלח משום שהמשלח עשאו לשליח, ובזה אמרינן דאינו יכול לעשותו שליח אלא עבור עצמו. אבל אם יש דין בזכיה שמי שבא לזכות עבור אחר יוכל ליעשות בעצמו שליח של מי שבא לזכות עבורו. בזה אין נ"מ אפי' אם הוא חב לאחרים הי' ג"כ מועיל. ובעיקר דברי הר"נ במה שכתב דממתני' שמעינן דכל אדם יכול מדעתו ליעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו. ולכן כשאומר תן שטר שחרור זה לעבדי יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו. צריך ביאור דהא זה א"א לומר שלא יהי' שליח להולכה כלל דהא האדון אמר לו תן שטר שחרור זה לעבדי. וקודם דידע הגמ' דאומר תנו כאומר זכו דמי הא עשאו רק שליח להולכה ולא שחרר אותו בכח שליח קבלה. ולכן צריך לומר דכונתו דנאמר שאחר שקבל השטר שחרור בתורת שליח להולכה יעשה עצמו שליח קבלה ולהלכה בכה"ג לא מהני משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל. אך כיון דזה רק הו"א ובגיטין דף ס"ג מספקא לגמ' בהך כללא דלא חזרה שליחות. וא"כ לפי ההו"א הוי פשטינן דבאמת מהני בכה"ג גם אם לא חזרה שליחותן. ובמה שכתב הר"נ דממתני' שמעינן דכל אדם יכול מדעתו ליעשות שליח לחבירו אף דזה ודאי דיכול לזכות שטר שחרור לעבד דהא רשב"א סובר דשטר דוקא ע"י אחרים מוכח דלזכות השטר שחרור עבור העבד אפשר דוקא מדעת האדון דכיון דהאדון אמר תנו שטר שחרור זה לעבדי הוי סבר דתנו לא הוי כאומר זכו. לכן אף דנימא דלשליח קבלה של העבד יכול ליתן זהו משום דבתחלת הקבלה הוי השליח כמו העבד והוי כמו שנתן לעבדו, אבל אם השליח להולכה יתן לאחר שיזכה עבור העבד כיון שיד האחר בתחלת הקבלה אינו כמו יד העבד, א"כ אינו יכול האחר לעשות תחלת הקבלה לקבל השטר שחרור כיון שהאדון אמר ליתן השטר שחרור להעבד, לכן הוי בעי למיפשט דיכול ליעשות מעצמו שליח להעבד ואז הוי מהני אם לא הוי סברינן החסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ועכשיו נוכל ליישב מה שהקשו הראשונים מהא דיימר בר חשו, ונאמר דבעיקר הסברא שכתב הרא"ש דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים הי' רש"י ג"כ מודה אלא דסובר דכיון דבמטלטלין ליכא שעבוד א"כ אין לבע"ח האחרים שום זכיה בהמטלטלין שתפס התופס בשביל הבע"ח האחד, ואינם יכולים לומר אתה נעשית שליח רק לבעלי הבע"ח ששלח אותך דזהו מידי דממילא דכיון שנעשה שליח לגבי בע"ח זה שפיר קונה בשבילו את המטלטלין כיון שאין להם זכות מיוחד בהמטלטלין וממילא אין להם עכשיו איך לתבוע את חובם כיון שהמטלטלין כבר אינם של הלוה, אלא דזה תלוי אם יש שעבוד במטלטלין כל זמן שהם תחת יד הלוה, ולכן הרא"ש שכתב דשייך כאן טעמא דלאו כל כמיניה לשוויה שליח לחוב לאחרים ודאי סובר דכל זמן שהם תחת יד הלוה משועבדים הם למלוה, וכבר כתב כן הרשב"א סוף קדושין וז"ל והיכא דלא גבי בע"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי והילכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו משום דשעבוד נכסיו ואפי' שעבוד מטלטלין גורר אחר שעבוד גופו וכל היכי דאיהו משתעבד נכסיו נמי משתעבד עכ"ל, וכן כתב להדיא הרמב"ן ונביא דבריו לקמן דמטלטלין כ"ז שהם ברשות הלוה הם משועבדים, ולכן דברי הרא"ש מבוארים לפי שיטה זו, אבל בדעת רש"י נאמר דכיון דלאו אסמכתיה דמלוה אמטלטלי גם כשהם תחת יד הלוה אינם משועבדים, ולכן שפיר סובר דיכול לעשות שליח. אבל כל זה להלכה דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבע"ח אפי' קודם שבאו לרשות היורשין, אבל בעובדא דיימר בר חשו כשבא לתפוס עבור הבע"ח הא סברי ר"פ ור"ה בדר"י דאפי' אחר מיתת הלוה מהני תפיסתו של המלוה וע"כ משום דסברי דכל זמן שהלוה קיים המטלטלין משועבדים למלוה, ורק כשמת הלוה ונכנסו המטלטלין ברשות היתומים פקע שעבודו של המלוה, ולכן הוי סברי דמהני תפיסה קודם שבאו לרשות היתומים, וכיון דסברי דהמטלטלין משועבדים להמלוה א"כ הם משועבדים לכל הבע"ח וא"כ שפיר דהשליח שתפס לא קנה משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, אבל לפי מה דמסיק שם רבא דגם המלוה שתפס לא מהני תפיסתו דאמר רב נחמן דדוקא אם תפס מחיים מהני, סברינן השתא דליכא כלל שעבוד במטלטלין, ולכן לא שייך לומר דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים, כיון שאין לשאר הבע"ח זכות שעבוד בהמטלטלין ורק כל זמן שהלוה חי גובין מהמטלטלין משום שעבוד גופו, ומה דלא מהני תפיסתו בלא עשאו שליח צריך לומר כמו שכתב הרי"ף בתשובתו שהבאנו למעלה דמעיקר הדין בלא עשאו שליח גם בלא חב לאחרים לא מהני והוא משום דאין להתופס זכות לעשות קנין במטלטלין של הלוה כיון דבזכיה אינו כשלוחו קודם שעשה הקנין, ומה דמהני בלא חב לאחרים רק משום תקנה הוא, וא"כ הוא פשוט דהיכי דחב לאחרים לא עשו חכמים תקנה, כיון שהוא זכות לבע"ח זה וחוב לשאר בע"ח, אבל בעשאו שליח שפיר מהני. אכן עוד אנו צריכים לבאר מה דקשה על רש"י דהא הגמ' תלי בדף י' דין מגביה מציאה לחבירו בדין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וא"כ מה אמר רמב"ח בדף ח' זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד לא קנה תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וכו', דאם נימא דבעשאו שליח גם בתופס לבע"ח מהני תפיסתו, א"כ בשנים אוחזין הא ע"כ אמרינן דברצון שניהם הי' שיגביה כל אחד בעד עצמו ובעד חבירו, וא"כ הוי כמו עשאו שליח, עוד קשה מהא דאמר ר' יוחנן בדף י' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וא"ת משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, ולפי דעת רש"י דהיכי דעשאו שליח מהני גם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, א"כ מה אמר וא"ת משנתנו דהא גם למ"ד לא קנה חבירו במשנתנו לכו"ע הי' צריך לקנות דהא עשאו שליח, וא"כ לכו"ע צריך לומר דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, אלא דזה לא קשה כ"כ כיון דעכ"פ צריך לומר הך טעמא דאמר תנה לי, אבל הא דרמב"ח קשה דמה מוכיח ממשנתנו גם בלא עשאו שליח כיון דמשנתנו הוי כמו עשאו שליח. ונראה דהנה כבר הקשו התוס' בהא דסבר ר' יוחנן קנה חבירו, וסבר דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, ותי' ר"ת משום דבמציאה איכא מיגו דאי בעי הוי זכי לנפשיה, אבל גבי בע"ח אינו חייב הלוה לתופס, והרמב"ן כתב דר' יוחנן סבר דבמציאה לא דמי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דכיון דאכתי לא זכה בו אדם לאו חוב הוא להם, ודוקא גבי בע"ח כיון דהוא חייב לו, ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומשו"ה קיי"ל התם דלא קנה והכא קנה, ומדברי הרמב"ן מוכח דסובר דבמטלטלין נמי איכא שעבוד כל זמן שהם ברשות הלוה, ובדעת רש"י נוכל לומר כמש"כ למעלה דבמטלטלין ליכא כלל שעבוד, ומשו"ה סובר רש"י דבעשאו שליח מהני תפיסתו וכמש"כ, ועכ"פ צריך ביאור בטעמא דר"נ דסבר דבמציאה הוי נמי כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וצריך לומר דר"נ סבר דאפי' במה שאין לאחרים בו זכות הוי נמי חב לאחרים, ולפי"ז אין אנו יכולים לומר בטעמא דלא ליהני זכיה משום דאין לו רשות לעשות מעשה קנין דהא במציאה ודאי יש לו רשות, וע"כ דזה בעיקר דין השליחות דכיון שהוא חב לאחרים אינו יכול ליעשות שליח, וכמו שכתב הפנ"י בכתובות בדף פ"ד דהוי כמו לדבר עברה דאין לו רשות לזכות לזה ולחוב לזה, איברא דדבריו תמוהים שכתב זה במה שתמה על התוס' דלמה לא מהני תפיסה בעשאו שליח דהא שלוחו של אדם כמותו ולא הזכיר כלל מה שכתב הרא"ש בגיטין דטעמא הוא דלאו כל כמיניה לשוויה שליח לחוב לאחרים, אבל עכ"פ לדעת ר"נ דסובר דגם במציאה הוי חב לאחרים צריך ע"כ לומר כמו שכ' הפנ"י דהוי כמו לדבר עברה. איברא דגם לפי דבריו מובן רק גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכענין שדרשו חז"ל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה, אבל גבי מציאה לא שייך זה מ"מ אולי אפשר דכמו דאשכחן גבי לקט דדרשינן בגיטין די"א לא תלקט לעני ילפינן מינה גם גבי מציאה דאין לו לקנות עבור אחד ולהפסיד אחרים, ואף דמד' התוס' שם מוכח דגם גבי לקט אין חסרון משום אשלד"ע זהו להלכה דקיי"ל כר' יוחנן דגבי מציאה אין חסרון משום אשלד"ע, אבל לר"נ דסבר גבי מציאה דלא קנה חברו דהוי כמו חב לאחרים ע"כ נאמר דהוי כמו עבירה דהוי זכות לזה וחוב לזה, ולפי"ז נוכל ליישב דעת רש"י דלר"נ דסבר דגם גבי מציאה לא קנה דהוי כמו חב לאחרים דע"כ דהוי כמו גדר עבירה, ולכן גם בעשאו שליח לא מהני. אבל לר' יוחנן דסבר דגבי מציאה קנה ורק גבי בע"ח לא מהני תפיסה. וכיון דסבר רש"י דגם גבי בע"ח אין להבע"ח זכות בהמטלטלין דליכא שעבוד על מטלטלין וע"כ מה דתופס לבע"ח לא קנה הוי משום דמעיקר דין אין לו זכות לתפוס. בזה סבר רש"י דזהו דוקא בזכיה משום דאין לו רשות על עיקר התפיסה כיון דמעיקרא אינו שליח. אבל בעשאו שליח דשלוחו של אדם כמותו כמו שהמלוה בעצמו יכול לתפוס כן שליחו. וזה כבר כתבנו דרש"י הי' ג"כ סובר כסברת הרא"ש דלאו כל כמיניה לעשות שליח לחוב לאחרים רק משום דסובר דהבע"ח אין להם זכות בהמטלטלין.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק כ׳

א׳

מי שקדם חובו גובה תחלה שהרי נשתעבדו לו הנכסים קודם בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ואפילו במטלטלין מדאוריתא ואם קנה אחר שלוה מכמה בני אדם חייל שעבודה דכולהו כי הדדי וכן כשלוו בבת אחת דשעבודה חייל כי הדדי חולקין ביניהם הממון על מנינם וכמו שכתב הרב ז"ל. ה' בניסן וניסן סתמא של ה' בניסן קודם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק כ׳

א׳

מי שיש לו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחלה: ההמ"ג הביא כאן מחלוקת הקדמונים אם מלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה ע"פ מוקדמת. והנה באמת ירושלמי מפורש הוא בגיטין ריש פרק הניזקין כרמו פרט להקדש כו' אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך הוא והזיק שלא תאמר אלו ניזקין ומלוה בעדים הניזקין קודמים וכאן קודם הנזק להקדש לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש, ופירושו, דמלוה בעדים דאינו גובה ממשועבדין, וניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמי והוי מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, המלוה בשטר המאוחרת קודמת למלוה ע"פ, לכן הניזקין קודמין לגבות, לכן כאן בהקדש שהקדש קודם לגבות הואיל והיא מוקדמת דשעבודא דגבוה אלים טפי והוה כמאן דמסור לרשות גבוה וכן אין מחזירין משכון אם גבו ההקדש, עיין ב"מ (דף קיד), וכן כתב ר"ת בב"ב (דף נה) לענין שעבודא דמלך, ומכש"כ דמלך מה"מ יתברך, הרי מפורש בירושלמי דמלוה בשטר המאוחרת קודמת ועיין מש"כ בפרק י"ז מאישות ודוק: ויש להתבונן בסוגיא דהמניח בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדם ואפילו הזיק עד שלא חב ב"ח קדים, ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה כו' לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה כו' ושאני התם דא"ל אלו גבך הוי לא מנך הוי גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא, הלא קיי"ל דאם מכר את השור אינו מכור וחוזר וגובהו, וא"כ הוי הניזק לגביה כמלוה בשטר, והבע"ח נגדו אפילו אם הוא מלוה בשטר מ"מ אם מכרו מכור ואפילו אם עשה אותו אפותיקי ג"כ אינו גובה הוי כמלוה ע"פ נגד קרקעות והוי מלוה בשטר מאוחרת ומלוה בע"פ מוקדמת וא"כ מלוה בשטר קודם, וא"כ איך קאמר הגמרא בע"ח קדים וצ"ע. ואולי יתכן דמשמע ליה אפילו שעבד מטלטלין אגב קרקע לבע"ח ובכ"ז הניזק קודם דבכה"ג טורף אפילו מן המשועבדים, או אפי' אם מיירי בעשה אותו אפותיקי בכ"ז הואיל ואם נתנו במתנה גובה ודוקא מכרו משום פסידא דלקוחות, תו עדיף ממלוה ע"פ לענין קרקע דאינו גובה אף ממקבל מתנה, וזה רק לשיטת תוס' בפרק הגוזל עצים דף ק"ט, אולם לשיטת החולקים והוא הרשב"א בשו"ת סימן תרי"ח צריך ביאור, ובאמת הרשב"א אפשר דאזיל לטעמיה דסבר דמלוה ע"פ המוקדמת קודמת לגביה וא"כ שפיר פריך בע"ח קדים [הן דלפי טעם שפירשו הקדמונים משום דשעבודא דאורייתא אכתי צ"ב ואכמ"ל]: אמנם יתכן לומר דמחלוקת בן ננס ורבנן בקרקעות אם קדם בע"ח מאוחר וגבה אם מה שגבה גבה. והנה לבן ננס דמה שגבה גבה, א"כ עדיין אינו כמכור להמלוה בשטר שיכול ללוות מאחרים ולהגבות אותו להבע"ח, וא"כ לדידיה ודאי לכו"ע שעבודא דמלוה ע"פ הקודמת קודם לגביה, ודוקא לדידן דקיי"ל דמה שגבה לא גבה והוי כמכור להמלוה בשטר לכן המלוה בשטר קודמת לגביה ולכן קאמר ש"מ מה שגבה לא גבה, לכן אפילו חב עד שלא הזיק מה שגבה לא גבה, דאם מה שגבה גבה הלא בע"ח קדמו לגבות דשעבודם קודמת ואינה כמכורה להמלוה שבשטר וקשה חדא דאמאי מה שגבה לא גבה הלא לכתחילה קודמין לגביה, ותו דאמאי מה שגבה לא גבה אף בהזיק עד שלא חב ומשני לעולם אימא לך מה שגבה גבה דזה כל עיקר קושייתו היה ודוק:

ב׳

שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה: הנה בב"מ אמר, דבמציאה פליגי משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ובחוב לא נזכר הך סברא דמיגו דזכי לנפשיה כגון באם התופס גופיה הוא הבעל חוב. ולכאורה היה נראה דבאמת היכי דחב לאחרים לא מצי תפיס אף בהוא עצמו הבע"ח משום דכיון דשעבודא דאחרינא איכא ע"ז וצריך לחלק ביניהן לשוה ואיך מצי זכי לאחר מאי דהוי חייב לאחרים וזה דוקא בדבר דאיכא שעבודא לכולהו עליה, אבל במילי דהפקר שאין שום שעבודא וזכיה איך שייך שום חובה דמאי חייב לאחרים מאן נימא דאתא לידייהו ואטו חובה לאדם שאינו מוצא. אמנם לפ"ז מאי מקשה מפאה, ולכן היה נראה לפרש דאין החוב לאחרים במה שמפסיד העניים רק במה שמפסיד לבעל השדה דבתוספות ר"ה (דף ד) כתבו דאם עניים לא באו לזכות פאת שדהו או אם אין כאן עניים לא אמרינן דלעניים שייך רק שייך לבעה"ב ואין אדם אחר יכול לזכות יעו"ש, א"כ הכא שמזכה לעני שעדיין לא זכה א"כ חב לבעל השדה שאם לא זכה איכא לבעה"ב קנייה בהו והכא חשיב חוב, אבל מה דחב להלוה אין זה חוב שמחויב לפרוע חובו: ולהבין סברת רב נחמן ור"ח במציאה גופה היה נראה קצת דר"נ ור"ח מיירי במציאה שאפשר שהיא של ישראל רק מחמת יאוש ויאוש גופא עד דאתי ליד זוכה אם יראה המייאש האבידה אינו צריך לקנות מחדש רק מיד, האבידה שלו, וא"כ התופס גופיה הוא המגביה חב להמייאש דכיון שקנה הוא שלו, ובזה היה מיושב קושית תוספות מר"נ על ר"נ בביצה, והגמרא דפריך משמועה דפוסל דמוקי לה בכל גוונא אף בעיר שרובה ישראל רק אין בה סימן ודרך נפילה וא"כ חב בהגבהתו להאובד, אולם אכתי לא נתברר סברת רב ששת בביצה, ועוד לפי דרך זה הלא היה לרב חסדא בפ"ק דגיטין למימר דר"א וחכמים לטעמייהו אזלי דכו"ע סברי דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, ובפאה הא להעניים לא חב כמש"כ רק דחב לבעל השדה, וניחזי דנהי דמצד מצות פאה אם ליכא עניים שייך לבעל השדה, אבל השתא דהרשה רחמנא לעניים למישקל ובעל השדה חושב שזה יטלו העניים א"כ בלא המצוה של פאה הוא מפקיר את תבואת שדהו ותליא זה בפלוגתא דר' אליעזר שמותי הוא וסבר כב"ש דהפקר לעניים הוי הפקר, וכן מצאנו לר' אליעזר בפ"ד דרה"ש בכרם רבעי שהיה לו ובקש ר"א להפקירו לעניים ועיין טורי אבן שם, וא"כ אף אם לא יטלו עניים ג"כ צריך בעל השדה לזכות מחדש שיהיה שלו ואינו חב לבעל השדה, אבל חכמים סברי כב"ה דאינו הפקר ולא נפקא מרשות בעל השדה רק מה דזכינה רחמנא במצוה דעזיבה וכי ליכא עניים שייך לבעל השדה א"כ חב לבעל השדה ולכן הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא זכה וא"ש, וצריך ע"כ לפרש כפירוש קדמאי דגם על הרשות דיכולים לזכות מקרי ג"כ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולכן פסקו קדמאי והובא לפסק בסימן ק"ה סעיף ב' דבע"ח גופיה כיון דאי בעי זכי לנפשיה מצי תפיס לאחריני ג"כ, אמנם יש לפקפק דבשלמא במציאה שבידו ובר זכייה הוא בגווייהו א"כ מצי זכי נמי לאחר ולהגביה לזכות בה לחבירו ואין לאחרים עסק בהו כלל, אבל בבעל חוב שתופס מאי תופס הלא רק בשביל שעבודו מצי לזכות ובמה נפקע שעבודו הלא שעבודו של התופס לבע"ח אחר קאים ובאופן זה דיהיה שעבודו שלו קיים הלא לא מצי לזכות בהו דכאחר לגמרי דמי, ורק על ידי הפקעת שעבודו מצי לזכות בהו, ולכן אף כי אין בידינו לחדש נגד רבותינו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיתר מחובו אינו יכול לתפוס ודלא כהש"ך ודוק: ומה שכתב הקצות דאי הוי מגבה אדעתא דידיה ואדעתא דחבריה ודאי דהוי קנו מכש"כ דשותפין שגנבו לשיטת רש"י ותו אמרינן תרי מיגו, ז"א דבשותפין שגנבו גם לרש"י הוי טעמא משום דעל מחצה השניה שהוציאה בשביל חבירו, אף דהשתא מגביה לחבירו אי אמרינן דאין שליח איהו חייב כולא קרן וכפל וזכי ביה להתחייב כפל כדין כל גנב הגונב בשביל חבירו לכן נתחייב חבירו ג"כ בהוצאתו, אבל כאן אם חבירו לא הוי זכי איהו לא הוי מצי זכי בכולא יתר מכדי חובו, לכן לא מהני מה דזכי לנפשיה, ורבא שפיר מייתי ראיה לדחות ראיה דרמי ב"ח לשנים שהגביהו דיהיה המחצה שהגביה שמועיל הגבהתו גם לחבירו דלא יהיה נגד חבירו כמונח ע"ג קרקע מיגו דמועיל הגבהתו לעצמו, וע"ז מביא משותפין שגנבו דאף ע"ג דבכ"מ אין שליח לד"ע הכא מועיל הגבהתו גם לחבירו הואיל ואית ליה מחצה וזכי בה, ואם תאמר אין שליח יהיה ההגבהה מועלת לעצמו שיתחייב בה איהו וכמו דאמרו בדף יו"ד אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי ה"נ דלא מחייב שולחן כו' התם כו' אלמא דגונב לצורך חבירו חייב כפל ודוק היטב:

ה׳

ראובן ושמעון כו' מורידין לתוכה ראובן כו': רבוותא בתוספות פ"ב דגיטין סד"ה מפני מה תקנו זמן כתבו דאם מכר עבדו וכתב לו גט שחרור בלא זמן לא מצי לטרוף הלוקח אותו דהעבד מוחזק בעצמו, ואז מצי אמר דילמא שחרור דילי קדים, אף ע"ג דשטר המכר מבורר זמן שלו ובשחרור לא מבורר. ונראה לי לבאר בזה ירושלמי כתובות פרק מי שהיה נשוי על משנה דהיו כולן יוצאין בשעה אחת כו' חולקות בשוה, כהדא קריבין דר"י זבנין חקלוון מן אילין דבר תפקון אזלן אילין דבר תפקון ונסבין להו נשין אעלין להון שקיעין [פירוש שטרי החלטות להיות שקועין בידן] אתון בעיי מתגרי בקריביה דר"י כו', והנה לא יתכן לומר דנסבו נשים ואעלין להון שקיעין באותו יום שמכרו לקריביה דר"י שדותיהם. ונראה לומר דקריביה דר"י זבין בשטרות שיש בהם זמן אחר זה נתחכמו ונסבו להון נשים ואעלין להון שקיעין בלא זמן א"כ זמן של הלוקח מבורר וזמן של האשה אינו מבורר וא"כ היה צריך להחזיק את הלוקח: אבל באמת הוא מתבאר עפ"י מש"כ רבינו בהלכות ערכין פ"ד הכ"ב, האיבעיא בגמרא, האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והוא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או לכהנים לפיכך כו' וכן אם קדמו הכהנים ותפסו אינה יכולה להוציאה מידן, וכתב ע"ז הראב"ד מסתברא שהאשה יותר מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה כו' וכיון שהשדה ת"י הבעל הרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו, הרי דבספיקא דדינא סובר דמה שת"י הבעל הוי כאילו בחזקת האשה כיון דיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה, א"כ כאן דעבדו שטרי שקיעין לנשיהון בלא זמן ומספקא לן אם הוי השטר שקיעין קודם המכר, וא"כ מה שמוחזקין בהנכסים שהמוכר היה עדיין מוחזק בהן שהלוקחים לא קנו רק בשטר או בקנין, הוי כאילו הנשים מוחזקין בהן וא"כ אוקי ארעא בחזקת הנשים, אע"פ שזמן של שטרות דילהו אינו מבורר וזמן שטר הלוקח מבורר מ"מ כיון דהם מוחזקין אין מוציאין מידן בלא ראיה, לכן אמר ר"מ ידעתון כד זבנתון אילין חקלין כו' לא הוון אילין שקיעין קדמיכון יעו"ש, אבל בל"ז הפסידו הלוקחים, וזה נכון וראיה לסברת הראב"ד, ואפילו למ"ד קנין פירות לאו כקנין גוף דמי אמרו סוף פ' השולח דאי נחית אפרי נחית נמי אגופא וא"צ הרשאה, לכן מסתברא כיון שאם תשאר של אשתו תהיה הפירות לבעל, חשוב השדה לאחזוקי להבעל בפירות עד שמטעם זה דיינינן כאילו היא ת"י האשה, אבל מה שדן הראב"ד מטעם דידו כידה ועדיפא מידה, זה צע"ק דהא בלא דן אפרי, בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא הוי כמפיק לעצמו, ה"נ לא חשיב כדן עם הכהנים לעצמו מה שמוציא להאשה מיד הכהנים לולא הפירות כן נלע"ד: אמנם שם בערכין יש לדון, דדא ברור, דמה דכהנים זוכים בהשדה הוא בא מן זכות ההקדש והוי כמו שקנה השם ונתנו לכהנים וכדאמר בגזל הגר, ולכן אם לא נגאלה כלל לר' שמעון יוצאין לכהנים בלא דמים, ולרבנן כהנים נכנסין ונותנין דמיה, ועיין ריש פרק אין מקדישין אמר רב בהדיא דכהנים משלחן גבוה קא זכו עיי"ש, א"כ הלוקח מן ההקדש שדה אחוזה של פלוני אין לו בה רק קנין פירות, ובפרט לשיטת הירושלמי שילהי השולח דאינו רשאי לחפור בה בורות כו', וא"כ בשעה שגאל אותה הבעל של האשה מן ההקדש אז מספקא לן אם הוי כאחר או כמקדיש עצמו, והספק אם יצא מן ההקדש לגמרי גוף הקרקע או לא יצא רק קנין פירות עד יובל והזכות קנין גופיה נשאר תחת יד הקדש שמכח זה יזכו הכהנים בשנת היובל, א"כ אוקי ארעא בחזקת מ"ק ומרא קמא היה הקדש דבעת היותן תחת הקדש הרי גוף ופירות להקדש לעולם, א"כ בקרקע הלא אזלינא בתר חזקת מ"ק כדאמרו גבי נכסי דבר שטיא פ' האשה שנתארמלה דף כ' ואף בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקת מ"ק בקרקע וכמו שפירשו רבנן בתוספות בב"ב (דף לב) סד"ה והלכתא יעו"ש, ויש קצת לחלק דהכא מחזיק בהשדה שגאלה מן ההקדש כדין, משא"כ תמן אנו מסופקים שמא לא הוי חזקה דהשתא דיליה כדין, כיון דכשהוא שוטה זבין, או בההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא דטוען דגזולה היא ת"י, לכן מיחשב הראב"ד כאן לחזקה דהשתא, ויש לחלק קצת ע"פ דברי ירושלמי פרק מרובה ה"ד המקדיש אינו כמוכר ובירושלמי פ"ק דמעשרות א"ל תמן אף ידי בעלים לא יצא שא"ל פדה ראשון כו', וכ"ז דחוק, ויעוין משל"מ פט"ו ה"ה מטוען: אולם השגת ראב"ד עצומה עפ"י מה שפסק רבינו שם דאם גאל אחר וגאלה המקדיש מידו הרי נשארת תחת יד המקדיש לעולם ואינה יוצאה ביובל לכהנים, א"כ לא שייך לאוקמי בחזקת מרא קמא הוא ההקדש כשגאל הבעל ואז נולד הספק אם יצא קנין הגוף של השדה מן ההקדש דהא בין כך ובין כך אין זה שייך כלל לההקדש רק אם יגאלנה המקדיש מיד הגואל תהיה חלוטה לו ואימת נתהווה הספק כשהיא תחת יד הגואל בשנת היובל ואז הספק רק בין כהנים לאשתו אשר היא הקדישה ולא שייך חזקת מ"ק כלל, דהא לא תליא כלל בההקדש רק מה שהיא תחת יד האחר בשעת שהגיע שנת יובל ובזה תלוי, וברור לפי צד דבעל לאו אחר הוי וכמקדיש דמי אם גאל אדם שדה ואחר כך נשאה הוי כאילו גאלה המקדיש מן הגואל, וא"כ עיקר הספק אינו רק בשנת יובל אם מה שהיא ת"י הבעל הוי כאילו היה כעת ת"י האשה, ואז אינו נופל הספק רק בין האשה לכהנים, מוקמינן בחזקת האשה דהבעל מחזיק אותה לפירותיה, ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה כ׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם