ו׳
מכרן לאחד זו אחר זו הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים בד"א שלקח עידית באחרונה, אבל לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית, שהרי אומר לטורף כשיבוא לגבות מן השדה שלקח תחלה הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ולמה אינו אומר לו הטורף כך אם לקח עידית באחרונה, ותגבה האשה ובעל חוב מן העידית שלקח באחרונה שזו תקנה היא ללוקח, והרי אומר לוקח להן אי אפשי בתקנה זו, אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו. המ"מ הביא דברי הרשב"א דאף דבגמ' אוקמינן להך ברייתא דמיירי ביתמי אבל הלוקח בעצמו יוכל לומר אי שתקת אין זה להלכה וגם הרי"ף לא הביא זה, והנה כבר כתב מזה הרמב"ן במלחמות ליישב דעת הרי"ף והקשה על מה דאמר בגמ' אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למאריה דא"כ כל לוקח שקנה עידית יאמר שימכור זיבורית למוכר, והנה הנחלת דוד הביא קושיית הרמב"ן על המזיק והלוה בעצמם שיאמרו שימכרו העידית והבינונית וישאר אצלם זיבורית, וזה לא קשה כלל דהמזיק והלוה יש עליהם דין וחיוב לשלם ולהגבות כדינם, ולכן הקשה הרמב"ן רק על הלוקח, והנח"ד כתב ליישב דמה דאמר דמהדרנא שטרא דזיבורית למאריה אינו אלא לרשב"ג דאמר שמקבל מתנה שהחזיר שטר המתנה חזרה מתנתו. ולכן הוי טענה שיתבטל המכירה, אבל לרבנן אין זה טענה שאם יהי' למזיק וללוה אח"כ זיבורית זהו דין חדש ואינו יכול לבטל בטענה זו הדין שעתה אין לו וליכא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ולדעתי א"א לומר כן דלרשב"ג הוי בטול המתנה או המכירה בחזרת השטר דאיזה גדר בטול למפרע יש כאן ולא מצינו כן אלא בדין שאלה בנדרים או במקח טעות, ובאור שיטת רשב"ג הוא דסבר דשטר הוי אפסרא דארעא וזהו עיקר הקנין מה שיש לו שטר על קניית השדה, וכשיחזיר השטר למוכר זה גופא הוי הקנאה חדשה שמחזיר השדה למוכר, דהא אמר שם בב"ב דקס"ט דרשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה א"כ הוא הקנאה חדשה וכן מבואר בד' הרא"ש שם. והנראה בזה דהנה מצינו דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין וגם טענת הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ויש לחקור אם טענת הנחתי הוא ג"כ נמשך מדין אין נפרעין, ורק דנ"מ בטענת הנחתי היכי שמכר אח"כ הבע"ח גם זו השדה שהניח הלוקח הראשון שאין המלוה יכול לגבות מן הלוקח הראשון וצריך לגבות דוקא מהשני. וגם יש נ"מ בדין אין נפרעין היכי דליכא טענת הנחתי כשקנה הלוה נכסים אחר שמכר נכסים המשועבדים, או דנימא דטענת הנחתי לך מקום לגבות הימנו היא טענה גם בלאו התקנה דאין נפרעין דכיון שהניח להמלוה מקום לגבות ולא לקח כל שעבודו אין להמלוה מעיקר הדין לגבות מהלוקח ותקנת אין נפרעין יהי' דוקא היכי שקנה הלוה נכסים אחר שמכר כל נכסיו המשועבדים. ונראה דזה תליא בדין שעבודא דאורייתא, דאם שעבודא דאורייתא מסתבר דלא הוי טענת הנחתי לך מקום לגבות הימנו טענה מחמת עצמה בלא תקנת אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, דכיון שיש להמלוה שעבוד מן התורה על הנכסים למה מועיל מה שיש בני חורין אפי' אם היו אצל הלוה בשעה שקנה הלוקח דהא לא צריך לבוא משום טענה דשעבודי שקלת ולא הנחת לי ממה לגבות, אלא דעיקר הנכסים משועבדים לי לגבות מהן חובי, אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ותיקנו חכמים שיגבה המלוה מלקוחות משום נעילת דלת בזה נוכל לומר דעיקר התקנה לא היה אלא אם לקח הלוקח את כל שעבודו, אבל אם הניח לו מקום לגבות אין להמלוה שעבוד כלל על הנכסים שקנה הלוקח. ויש להביא ראיה לזה מהא דבעי הגמ' בגיטין דף נ' ע"ב על הך דינא דאין נפרעין אם במתנה איכא נמי תקנתא דאין נפרעין משום דליכא פסידא דלקוחות, וכדבעי למיפשט מברייתא דחי הגמ' הב"ע בשוין והיינו ששניהם בינונית או זיבורית, ומוכח דאפי' נימא דבמתנה ליכא תקנתא הוא דוקא אם בני חורין הם זיבורית, אבל אם שניהם שוין יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו גם בלאו תקנתא דאין נפרעין, ואף דלהלכה גם במתנה איכא תקנתא דאין נפרעין מ"מ מסוגיית הגמ' מוכח דשייך טענה דהנחתי גם בלא תקנת אין נפרעין, אלא דמ"מ כיון דאין ההוכחה להלכה יש לומר דהגמ' מדחה אם נסבור שעבודא לאו דאורייתא. ואפשר לומר דבזה תליא דין אישתדוף בני חרי דבעי בכתובות דף צ"ה אי גבי ממשעבדי דאם שעבודא דאורייתא, ומה שאינו טורף מלקוחות במקום שיש בני חורין הוא משום תקנה וא"כ אם נשתדפו הבני חורין מסתבר שיגבה, אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ותיקנו שיגבה המלוה משום נעילת דלת ונאמר דלא תיקנו אלא כשלקח כל שעבודו, וא"כ אם בשעה שלקח הניח לו מקום לגבות אף שנשתדפו הבני חורין אח"כ לא יגבה, ונאמר דמה דמסיק בגמ' והלכתא אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי זהו משום דקיי"ל שעבודא דאורייתא, אכן אינו מוכרח ויש לומר דהבעיא הוא גם אם שעבודא דאורייתא, ודין הנחתי הוא משום תקנה דאפשר כיון דכבר הניח הלוקח אף שנשתדפו אינו גובה, וכן אם שעבודא לאו דאורייתא ודין הנחתי הוא מעיקר הדין מ"מ כשעכשיו נשתדפו הבני חורין גם בזה איכא תקנת נעילת דלת וגובה, אבל עכ"פ זה מסתבר דעיקר החקירה בטענת הנחתי תליא בדין שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא. ולפימש"כ יש לומר דמה דאמר הגמ' אי שתקיתו וכו' ואי לא מהדרנא וכו' זה קאי אי שעבודא לאו דאורייתא ובזה ניישב גם קושיית הרמב"ן דדוקא אם הי' להמוכר עידית בינונית וזיבורית ועיקר השעבוד הי' על כולם ביחד אלא שהלוקח לקח עידית באחרונה א"כ עיקר השעבוד בשעה שנעשה החיוב לא הי' דוקא על העידית אלא כשהניח הלוקח העידית באחרונה לא היו יכולים לגבות מן הבינונית וזיבורית כל זמן שהי' העידית אצל המוכר, ולכן כיון שהי' יכול הלוקח להחזיר השטר של זיבורית להמוכר וזה הי' מן אותה שעה שלקח הזיבורית א"כ יכול לטעון דמעיקרא לא נעשה שעבודם דוקא על העידית, אבל זה היכי שמעיקר השעבוד כשנעשה החיוב הי' על כל הקרקעות, אבל אם לא הי' רק קרקע אחת של עידית ולקחה הלוקח ודאי אינו יכול לפטור עצמו במה שיוכל למכור להמוכר שדה זיבורית שלו, וכמו שהקשה הרמב"ן, כיון דמעיקר השעבוד הי' רק על העידית. אבל גם באופן זה דקתני שלקח עידית בינונית וזיבורית לא מהני טענה זו דאי שתקיתו אלא אם שעבודא לאו דאורייתא, דאז כבר כתבנו דטענת הנחתי לך מקום לגבות הוי מעיקר דין שעבוד, כיון דגם עיקר גביית שעבוד הוי משום תקנה, אבל אי שעבודא דאורייתא ועיקר דין גבי' מלקוחות הוא מן התורה ורק דאיכא תקנה דאין נפרעין וכו', ומזה נמשך גם טענת הנחתי א"כ ודאי אין טענת אי שתקת טענה לבטל מהגובים זכותם שיש להם בזו השדה, וכיון דעכשיו נשאר להם זכות על העידית אינו יכול להפקיע מהם זכותם בטענת אי שתקת, וכיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא לית לן הא דאי שתקת. אלא שאנו צריכים לחלק מהגמ' דכתובות דף ק"ט גבי מי שאבדה לו דרך שדהו דאמרינן בחד דאתי מכח ארבעה אי שתקת, ונראה דדרך אינו אלא זכות לילך בתוך שדה חבירו, אבל חבירו אם אינו מניח לו לילך אינו אוכל את שלו דהא לו בודאי מותר להשתמש, ובחד שיש לו ד' שדות ויש להתובע דרך באחת טוען לו הרי עכ"פ יש לי זכות לילך באחת לכן צריך הנתבע ליתן לו דרך באחת, אבל בחד דאתי מכח ארבעה אומר לו הנתבע ע"י קנייתי מן הארבעה לא תוכל להשיג זכות כיון שאצלם לא הי' לך זכות ואני יכול להחזיר שטר של אחת מן השדות לכן אין להתובע זכות חדש, אבל הכא גבי שעבוד כשיש לו דין לגבות מן העידית ואינו נותן לו לגבות הרי הוא גוזל את שלו ממש, ולכן אם שעבודא דאורייתא אינו זוכה בטענת אי שתקת, ואולי לזה כיון הרמב"ן במלחמות שלא ביאר דבריו ע"ש. ומה שהקשה הלח"מ דלמה כתבו הרי"ף והרמב"ם טעמא דאי אפשי בתקנת חכמים דהא זה צריך רק משום הקושיא דא"כ בנזקין נמי נימא הכי והיינו לתירוצו של הרמב"ן דלא אמרינן סברא דאי שתקת אלא כדי שיטלו כדיניהם ולא בנזקין לגרעו מדינא, וא"כ בבע"ח וכתובת אשה שהטעם הוא רק למה לא יטלו מעידית כשלקח עידית באחרונה בזה הא סגי בטעמא דאי שתקת, וכתב הלח"מ ויש לתרץ לזה וקל להבין ולא פירש דבריו, אך נראה שזהו באמת פשוט דאפי' אם נימא דבבע"ח וכתובת אשה שלא להעלותם יותר מדינם אמרינן סברא דאי שתקת, מ"מ אינו מתורץ בזה דא"כ ביתמי דליכא למימר אי שתקת יגבו מן העידית, ולכן ע"כ צריך לטעמא דאי אפשי בתקנת חכמים.
ח׳
מי שלוה מאחד ואחר כך מכר הלוה נכסיו לשנים וכתב בע"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו אינו יכול לטרוף מלוקח ראשון שהרי אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל בעל חובך מן הנכסים שקנה לוקח שני אחרי ואתה הפסדת על עצמך שהרי סלקת עצמך מהן, והוא הדין לאשה בכתובתה אם כתבה לשני אבדה כתובתה ואינה יכולה לטרוף, אבל אם כתבו לראשון טורפין מן השני, מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בע"ח טורף מלוקח שני אותה השדה, ולוקח ראשון טורף מבע"ח שהרי כתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו, ובע"ח חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן האשה בכתובתה. השגת הראב"ד. מכר הלוה שדה ללוקח וכו' עד וכן האשה בכתובתה. א"א זה הפירוש למה שאמרו וכן בע"ח ושני לקוחות ובחיי ראשי לא ראיתי בכל ספריו טעות גדולה כזו מכמה תשובות, האחד שאין זו החלילה אלא כשמכר הלוקח ראשון לשני באחריות ומשנתנו אין לו הפלגה וקאמר וכן בע"ח, והב' משנתנו הפשרה מתחלה לשלשתן וכאן אין הפשרה אלא לשנים, בע"ח וא' מן הלקוחות שהרי אחד מן הלקוחות קיבל מעותיו, והג' שאף לב' אין כאן פשרה כי כשיטרוף בע"ח השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבוא לוקח ראשון ויוציא השדה מבע"ח אותו בע"ח על מי יחזיר, והלוקח שני כבר לקח מעותיו והלך לו נמצא הוא לבדו מפסיד, והרביעית שאף לכתחלה אין בע"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר לו אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכן הדין למי שאבדה לו דרך שדהו, ועל זה הדרך חולקין אפי' הן מאה כשיצאו לגבות כאחת עכ"ל. המ"מ כתב שמד' קושיות הראב"ד חזקה היא הרביעית שאין בע"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למאריה, ועוד הוסיף המ"מ דהא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וכיון דמהראשון אינו יכול לגבות גם מהשני לא יגבה, וכתב המ"מ ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך וצ"ע עכ"ד, והנה דבריו צריכים באור במה שהסכים לטענת אי שתקת דהא בעצמו כתב בהל' ו' דלא אמרינן אי שתקת לגרועי מדינא קמא ומשום זה השמיטו הרי"ף והרמב"ם האוקימתא דביתמי דלא חיישינן לטענת אי שתקת, וכאן הא יש לבע"ח שעבוד על זו השדה רק שכתב ללוקח ראשון דו"ד אין לי עמך ובודאי אין זה סלוק אלא לגבי הלוקח הראשון ולא סלוק מעיקר השעבוד, וא"כ בזה הוי טענת אי שתקת לגרועי מדינא קמא, וצ"ל דסובר המ"מ דכיון דעכ"פ קודם שלקח הלוקח שני לא הי' יכול הבע"ח לגבות מהלוקח הראשון א"כ לא הוי זה לגרועי מדינא קמא דהא תיכף כשלקח הי' יכול להחזיר השטר ולא הי' זמן שיוכל הבע"ח לגבות, ובאמת מוכח שכן גם דעת הראב"ד דהא בהל' ו' לא השיג על מה שלא כתב הרמב"ם דדוקא ביתמי ומוכח דגם הוא סובר דלהלכה לא חיישינן לטענת אי שתקת לגרועי מדיניה, ומ"מ כתב כאן טענת אי שתקת, וע"כ דסובר דזה לא הוי לגרועי מדיניה. אכן לפימש"כ בהל' ו' דזה תליא בדין שעבודא דאורייתא, והגמ' דאמר טענת אי שתקת זהו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ולהלכה דשעבודא דאורייתא מה דיש תקנה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אין זה מגרע בעיקר השעבוד וממילא מה דיכול להחזיר השטר ואז יהיה תקנה דאין נפרעין אין זה טעם שלא יוכל עכשיו לגבות דעכ"פ עכשיו לא החזיר וליכא תקנה כיון דאין זה גריעותא בעיקר השעבוד, ולפי"ז גם כאן נוכל לומר דמה דכתב להלוקח הראשון דו"ד אין לי עמך כיון דזה ודאי דלא סילק עצמו מעיקר שעבוד השדה ולא סילק עצמו אלא לגבי לוקח הראשון, א"כ אין זה גריעותא בעיקר השעבוד. לכן אף שיכול להחזיר אבל השתא הא לא החזיר והדו"ד אינו עם הלוקח הראשון אלא עם לוקח השני שלגביה לא סילק עצמו ושפיר יוכל הבע"ח לגבות ממנו. וכבר כתבתי בהל' ו' לחלק מהא דאמר הגמ' בכתובות דף ק"ט אי שתקת גבי מי שאבדה לו דרך שדהו. והחילוק שייך גם כאן. והראב"ד בהל' ערכין פ"ז הוכיח משם, אבל לדברינו לא קשה על הרמב"ם משם. ובמה שכתב המ"מ עוד משום מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכבר כתב זה הראב"ד בעצמו בפ"ז מהל' ערכין. ויישב המ"מ דעת הרמב"ם כשאמר הבע"ח כל זמן שתהי' בידך. והכ"מ כתב דבפ"ז מהל' ערכין לא משמע כן בדברי הרמב"ם. וביאר הלח"מ דבריו דהא הרמב"ם מדמה זה לפודה מיד ההקדש. וכתב בזה הלח"מ דהקדש ודאי כיון דלא עשה הבע"ח פיטור להקדש ודאי לא שייך על ההקדש מה מכר הקדש כל זכות שתבוא לידו. ודבריו נכונים אבל עיקר התי' של המ"מ אינו מתקבל להעמיד דברי הרמב"ם והגמ' באוקימתא שלא הוזכר בפי'. עוד קשה לי בתי' המ"מ דאם כדבריו שכתב הבע"ח בפי' כל זמן שתהי' בידך, וא"כ כשמכר ללוקח שני ליכא סילוק כלל ויכול שפיר הבע"ח לגבות ממנו. וא"כ למה יטרוף אח"כ הלוקח הראשון מהבע"ח. לכן נראה שכשכתב הבע"ח ללוקח הראשון דו"ד אין לי עמך וקנו מידו דאף דע"כ מגופה של קרקע קנו מידו. וכדאמר בכתובות דף פ"ג מ"מ לא סילק עצמו אלא לגבי הלוקח הראשון וכמו שאמר דו"ד אין לי עמך. והיינו שקנו מידו שלגבי הלוקח הראשון לא יהי' לו טענות על השדה וכשמכר לוקח הראשון ללוקח שני יכול שפיר הבע"ח לגבות ממנו, ומ"מ יכול הלוקח הראשון שוב לטרוף מהבע"ח אחר שטרף הוא מהלוקח השני. וטעמא דהבע"ח הא כתב לו דו"ד אין לי עמך וקנו מידו מגופה של קרקע והיינו שלגבי הלוקח הראשון אין לו שעבוד על הקרקע. וכיון שלגביה אין לו שעבוד על הקרקע לכן טורפה ממנו, ואיברא שאם לא היה הלוקח הראשון מוכרה להלוקח השני באחריות מסתבר שלא יוכל לטרוף מהבע"ח אחר שטרפה מהלוקח השני דאיזה עסק לו עם הבע"ח ולא ממנו טרפה, אבל כיון שמכרה באחריות וטריפת הבע"ח מהלוקח השני הוא כמו גוביינא גם ממנו כיון שהוא מחוייב לשלם להשני, ולכן טורפה הלוקח הראשון מהבע"ח דלגביה הא טרפה בלא זכות שעבוד, אבל כל זה אם לא אמר הבע"ח להלוקח הראשון כל זמן שתהי' בידך, אבל אם אמר לו כ"ז שתהי' בידך א"כ אח"כ כשמכרה ללוקח שני בדין טרפה. לכן ע"כ צ"ל כמש"כ. ועכשיו שפיר מיושב דלא שייך לבוא כאן בטענת מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כיון שלא סילק הבע"ח מתחלה עצמו מכל השעבוד שיש לו על השדה אלא לגבי הלוקח הראשון ולא לגבי אחר, ולא דמי למה דאמר רבא בב"ק דף ח' ע"ב מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהתם הא מעיקר דינא אינם צריכים לגבות מעידית רק משום שלקח עידית באחרונה, ובזה יכול לטעון לוקח הראשון לא ניחא לי בתקנתא דרבנן וממילא אינו חל שעבודם דוקא על העידית לכן גם כשמכר לוקח הראשון העידית לא יוכלו לגבות מלוקח שני העידית משום שיש ללוקח שני הזכות שהי' ללוקח ראשון, וכיון שהוא הי' יכול לטעון לא ניחא לי בתקנתא דרבנן גם מהלוקח שני לא יגבו, וזה דוקא שם שהוא דין בעצם הגבייה, אבל כאן שאין הסילוק בעצם הגבייה אלא סילוק לגבי הלוקח ראשון אינו שייך מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כיון שאין זה זכות בעצם הגביה אלא סילוק לגבי הראשון ולא לגבי השני, וע"ד הקושיות הראשונות של הראב"ד יישב הלח"מ, דודאי סתם מכירה הוא באחריות ומה שהקשה דהא לוקח שני קבל מעותיו מלוקח ראשון כתב הלח"מ דאין ללוקח ראשון מעות לפרוע ללוקח שני, ויש לומר דבלא"ה מיושב דמה שהלוקח שני טורף מלוקח ראשון מוכח מדברי הרמב"ם דאינו משום דין אחריות דהא כתב דלוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו, ומוכח דאינו משום אחריות, אלא דכיון שמכרה לו היא שלו, ובטעמא יש לומר דכיון שהלוקח ראשון טורף אותה מבע"ח משום שלגבי דידיה הוי כמו שאין כאן שעבוד, וכיון שמה שהשדה עכשיו אצל הלוקח ראשון הוא משום דלגבי דידיה אין כאן שעבוד ואין כאן דין גבייה א"כ לגבי דידיה נשאר גם מכירתו שמכרה להלוקח שני דהא לא היה לגביה ע"פ דין גדר גביית שעבוד. והנה אחר כתבי דברי אלה ראיתי מה שכתב בזה אדמו"ר בספרו על הלכה זו וראיתי שעמד כבר על זה למה הלוקח ראשון חוזר וגובה מבע"ח, וכתב דזה לא מסתבר דבשביל שצריך לשלם ללוקח שני בשביל האחריות לכן גובה מבע"ח דהא עצם הקרקע אינה שלו כלל, ומה שכתב לו דו"ד אין לי עמך הא כתב לו על הקרקע, ויותר קשה דמשום טענת הפסד אחריות הי' לו להועיל שלא יגבה כלל מהלוקח שני, לכן כתב דעיקר דין אחריות גורם שעיקר גבייתו של הבע"ח מהלוקח הוא מכח המוכר, והוכיח זה מעיקר הדין דבע"ח גובה את השבח ואמרינן דהוי כמו שהקנה הלוקח להמוכר, וקשה דבמה הקנה לו והא הוי דשלבל"ע וע"כ דלגבי דין גביית הבע"ח נשארה גם הקרקע של המוכר, וזה הוא עיקר התנאי שהשבח יהי' שייך להמוכר לגוביינא של הבע"ח ע"י זה שגם גביית הקרקע יהי' מכח המוכר והשבח יהי' כמו גוף הקרקע, ומבואר עכשיו טעמא דלוקח ראשון חוזר וטורף השדה מבע"ח כיון דבע"ח טרף אותה מכחו, וצריך לבאר דבריו דאף דהי' אפשר לומר דעכ"פ אם עיקר הטירפא הוא מכח המוכר היינו מהמוכר הראשון שהוא הלוה, ולא מכח הלוקח ראשון, אבל באמת דבריו נכונים דאף דודאי צ"ל דאף הגוביינא יהי' מכח המוכר הראשון שהוא הלוה. אבל הלוה הא לא כתב אחריות להלוקח שני. וכיון דמה דבע"ח גובה את השבח הוא משום האחריות שכך כתב לו מוכר ללוקח והלוקח השביח על דעת זה. א"כ ע"כ גם בין לוקח ראשון ללוקח שני ג"כ זה התנאי דמשום זה השביח הלוקח שני. ולכן ע"כ דכשבאין לגוביינא באה הקרקע מהלוקח שני ללוקח ראשון לגוביינא ועי"ז בא גם השבח לגוביינא להלוקח ראשון בשביל הבע"ח, ואח"כ מלוקח ראשון להמוכר וכיון שכתב הבע"ח ללוקח ראשון דו"ד אין לי עמך א"כ לא באה הקרקע מלוקח ראשון להלוה. אלא שעוד קשה לי דלפי"מ שכתב דאין לומר דמשום טענת הפסד אחריות חוזר הלוקח ראשון וטורף מבע"ח דמשום זה היה לו להועיל שלא יגבה כלל מהלוקח שני. דא"כ גם לפי דבריו דמשום זה טורף הלוקח ראשון מהבע"ח משום שכן הוא עיקר דין הגוביינא שהבע"ח טורף השדה מכח המוכר דגם לפי"ז לא הי' להבע"ח לטרוף כלל מהלוקח שני כיון דנימא שמה שטורף הבע"ח מהלוקח שני הוא מכח הלוקח ראשון. ומהלוקח ראשון הא אין לו זכות לטרוף. שכבר כתב לו דו"ד אין לי עמך. ובמה שכתב אדמו"ר דאין לומר דטעמא דטורף לוקח ראשון מבע"ח הוא משום הפסד אחריות דכי בשביל שכתב לו דו"ד אין לי עמך עליו לראות שלא יגולגל לו הפסד אחריות וכתב עוד דבדו"ד אין לי עמך הא לא נכלל רק שלא יגבה ממנו. אבל מגוף השדה הרי לא פקע שעבודו וכדחזינן דגובה מלוקח שני. לפי"מ שבארנו יש ליישב זה דהנה בכתובות בריש הכותב בעי הגמ' קנו מידו מהו ואמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו. ורב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. ובדף צ"ה במתני' דמי שהי' נשוי ב' נשים וכתב ראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך פריך בגמ' וכי כתבה ליה מאי הוי. והתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי עמך וכו' ומשני בשקנו מידה. ופירש"י ואמרינן בהכותב דהיכי דקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו, וקשה דהא רב יוסף סבר שם דמדו"ד קנו מידו. וכבר עמדו בזה בתוס' וכתבו דאע"ג דגבי נשואה אמר רב יוסף מדו"ד קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה, מהכא גבי לוקח ידו כידה. וזהו לפי' התוס' שם דאנשואה קאי ולפירש"י שם דקאי על האומר לחבירו דהיינו בשותפין יש לומר ג"כ כד' התוס' דשותף ודאי חלק הקרקע שלו ממש ולא מהני קנין בלשון דו"ד אין לי עמך. אבל עכ"פ בהך דינא דידן אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו. אבל לא שייך קנין שלא יגבה ממנו אלא שמסלק שעבודו מהקרקע. וכן הוא לשון הרמב"ם בתחלת הלכה זו שכתב ואתה הפסדת על עצמך שהרי סלקת עצמך מהן, ומוכח דמגוף הנכסים סילק עצמו. ומה דגובה כאן מלוקח שני אף דע"כ גם כאן הכונה שכתב ללוקח ראשון קודם שמכר ללוקח שני. וזה מוכח מדברי המ"מ והראב"ד שכתבו טענת מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, כבר כתבתי דאף שע"כ סילק עצמו מגוף השעבוד של הקרקע אבל כיון שכתב דו"ד אין לי "עמך" הכונה דלגביה הוא מסלק עצמו משעבוד הקרקע. אבל אינו מסלק עצמו מהשעבוד בעיקרו. ולכן כשמכרה ללוקח שני יכול הבע"ח לגבות ממנו. ומ"מ כיון שהלוקח ראשון חייב באחריות יש לו להוציא השדה מהבע"ח בהך טענה שלגבי הלוקח ראשון הוי כמו שאין לו שעבוד כלל על הקרקע. והנה אפשר יש לדמות זה למה דאמרינן בב"מ דף י"ד דראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בע"ח דראובן וקא טריף לה מיניה דינא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את. ולאיכא דאמרי אפי' שלא באחריות משום דא"ל לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומות עלי. והנה הרמב"ם בפי"ט מהל' מכירה לא הזכיר שבא בע"ח דראובן אלא שבא לוי והוציאה מיד שמעון. וכבר כתבתי שם דבכונה לא כתב הרמב"ם בע"ח דהא בבע"ח א"א כלל לגבות מהלוקח קודם שיתבע לדין את הלוה. וכתבתי שם דאביי לשיטתו בזה ע"ש שהארכתי. והרמב"ם פסק כאיכא דאמרי דאפי' שלא באחריות הוי ראובן בעל דבר בשביל תרעומות דשמעון. ולכאורה אין דמיון לשם דשם הא רוצה לברר שאין השדה של לוי כלל וכל השאלה הוא אם הוי בעל דבר לדון עמו. אבל הכא מה שהוציא הבע"ח מלוקח שני הא כדין הוציא. כמו שכתבנו משום שכתב לו רק דו"ד אין לי עמך ולא סילק עצמו משעבוד השדה אלא לגבי ראשון, ומ"מ יש לומר דכיון דחזינן עכ"פ דבשביל אחריות וגם בשביל תרעומות הוי בעל דבר. וכיון דזה ודאי כתב לו שבנוגע לו סילק עצמו משעבוד השדה ומגופה של קרקע קנו מידו. א"כ שפיר טורף הלוקח ראשון השדה מהבע"ח שבנוגע לו טרפה מהלוקח שני שלא כדין ואין לו שום זכות על השדה והוא בעל דין על השדה בשביל תרעומות של הלוקח השני, ואם נאמר כן דיש לדמות הך דינא לדינא דראובן משתעי דינא עם לוי בשביל תרעומות דשמעון א"כ מצי מיירי מתני' גם בלא קבל הלוקח ראשון אחריות. וא"כ מיושבים כל הג' קושיות של הראב"ד בפשיטות. וע"ד קושייתו הרביעית של הראב"ד שכתב המ"מ שהיא החזקה דאיך יגבה בע"ח מלוקח שני הא יכול לומר אי שתקת כתב בזה אדמו"ר דבזה שיחזיר שטרו ללוקח ראשון דהוי מכירה חדשה בזה לא יעכב הבע"ח מלטרוף שלא כתב לו דו"ד אין לי עמך אלא על הקניה הראשונה שקנה השדה מהלוה. אבל מה שיקנה הלוקח ראשון שוב השדה מהלוקח שני על זה לא כתב לו. והנה לפי"מ שבארתי דע"כ סילק עצמו הבע"ח מגוף שעבודה של השדה אלא דמ"מ יכול לגבות מלוקח שני משום שכתב דו"ד אין לי עמך. והיינו דרק לגביה דידיה מסלק עצמו אבל כיון שסילק עצמו משעבודה של השדה מנ"ל שאם יקנה השדה פעם ב' מלוקח שני לא יועיל זה הסילוק. ונכדי חביבי הרב הנעלה מ' חיים שניאור שי' הקשה עוד יותר דלפימש"כ אדמו"ר דין גביית הבע"ח חוזרת גוף הקרקע להלוקח ראשון בשביל האחריות שכתב להלוקח שני ושיוכל הבע"ח לגבות גם השבח וזהו תנאי בעיקר המכירה. וכיון שחזרה לו השדה למה לא יועיל הדו"ד אין לי עמך גם כשיחזור הלוקח שני וימכור השדה להלוקח ראשון הא ע"כ גם אצלו תחזור השדה להלוה כדי שיקנה השבח. וממילא ע"כ חזרה מקודם גם להלוקח ראשון מתחלת קנייתו וצ"ע.
