רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק א׳

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק א׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כד) "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". יָכוֹל רְשׁוּת תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו ח) "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ" וְגוֹ'. וּמִצְוָה זוֹ גְּדוֹלָה מִן הַצְּדָקָה אֶל הֶעָנִי הַשּׁוֹאֵל שֶׁזֶּה כְּבָר נִצְרַךְ לִשְׁאל וְזֶה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁיִּמָּנַע מִלְּהַלְווֹת לֶעָנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ט) "וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" וְגוֹ':

הלכה ב׳

כָּל הַנּוֹגֵשׂ הֶעָנִי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ מַה יַּחֲזִיר לוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כד) "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִנְגּשֹׁ אֶת הָעַכּוּ"ם וּלְהָצֵר לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ג) "לַנָּכְרִי תִּגּשֹׁ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה:

הלכה ג׳

אָסוּר לָאָדָם לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ בִּזְמַן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ. אֲפִלּוּ לַעֲבֹר לְפָנָיו שֶׁלֹּא יַפְחִידוֹ אוֹ יַכְלִימוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תּוֹבְעוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם תְּבָעוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְזֶה לִתְבֹּעַ כָּךְ אָסוּר לַלּוֶֹה לִכְבּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁבְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ לֵךְ וְשׁוּב וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כח) "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וְשׁוּב". וְכֵן אָסוּר לַלּוֶֹה לִקַּח הַלְוָאָה וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וּלְאַבְּדָהּ עַד שֶׁלֹּא יִמְצָא בַּעַל חוֹב מֵאַיִן יִגְבֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה עָשִׁיר גָּדוֹל. וְעוֹשֶׂה זֶה רָשָׁע הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז כא) "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם". וְצִוּוּ חֲכָמִים (משנה אבות ב יב) "יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ":

הלכה ד׳

כְּשֶׁיִּתְבַּע הַמַּלְוֶה הַלְוָאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשִׁיר וְהַלּוֶֹה דָּחוּק וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹת אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא גּוֹבִין לוֹ חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה מִכָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ. וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ הַמִּטַּלְטְלִין גּוֹבִין לוֹ מִן הַקַּרְקַע אַחַר שֶׁמַּחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ מִי שֶׁיָּדַע לוֹ מִטַּלְטְלִין וְלֹא יְבִיאֵם לְבֵית דִּין. וְגוֹבִין מִכָּל קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁקָּדַם גּוֹבִין לָזֶה וְאִם יָבוֹא הָרִאשׁוֹן וְיִטְרֹף יִטְרֹף. טָעַן הַלּוֶֹה שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי אֵינָן שֶׁלִּי אֶלָּא פִּקָּדוֹן הֵם בְּיָדִי אוֹ שְׂכוּרִין אוֹ שְׁאוּלִין אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אוֹ יָבִיא רְאָיָה אוֹ יִגְבֶּה מֵהֶן בַּעַל חוֹבוֹ:

הלכה ה׳

אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה לֹא מִכְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל לוֶֹה וְלֹא מִבְּגָדִים צְבוּעִים שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא לָבְשׁוּ אוֹתָן וְלֹא מִסַּנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן אֶלָּא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּכְלֵי הַחוֹל אֲבָל בִּגְדֵי שַׁבָּת וְהַמּוֹעֵד גּוֹבֶה אוֹתָן בַּעַל חוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ בָּהֶן טַבָּעוֹת וּכְלֵי זָהָב אוֹ כֶּסֶף שֶׁהַכּל לְבַעַל חוֹבוֹ:

הלכה ו׳

הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קַרְקַע וַהֲרֵי עָלָיו שְׁטַר חוֹבוֹת לָעַכּוּ"ם וְאָמַר הֲרֵי כָּל נְכָסַי מְשֻׁעְבָּדִין לָעַכּוּ"ם וְאִם יִטְּלוּ אוֹתָן הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּחוֹבָם יַאַסְרוּ אוֹתִי הָעַכּוּ"ם בְּחוֹבָן וְאֶהְיֶה בַּשִּׁבְיָה. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְיִגְבּוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ הָעַכּוּ"ם וְיַאַסְרוּהוּ הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לִפְדּוֹתוֹ:

הלכה ז׳

מְסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין בַּעֲרָכִין. כֵּיצַד. אוֹמֵר לַלּוֶֹה הָבֵא כָּל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ וְלֹא תַּנִּיחַ אֲפִלּוּ מַחַט אַחַת. וְנוֹתְנִין לוֹ מִן הַכּל מְזוֹן [שְׁלֹשִׁים] יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִכְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ. וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי אוֹ מִצְנֶפֶת זְהוּבָה אֶלָּא מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּו. וְנוֹתְנִין לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּמִטָּה לֵישֵׁב עָלֶיהָ וּמִטָּה וּמַצָּע הָרְאוּיִין לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם. וְאִם הָיָה עָנִי מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו. וְאֵין נוֹתְנִין כֵּלִים כָּאֵלּוּ לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם. וְנוֹתְנִין לוֹ סַנְדָּלָיו וּתְפִלָּיו. הָיָה אֻמָּן נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וּמִין כְּגוֹן שֶׁהָיָה חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט נוֹתְנִין לוֹ שְׁנַיִם מִן הַמְרֻבֶּה וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט. וְאֵין לוֹקְחִין לוֹ כֵּלִים מִדְּמֵי הַמְרֻבֶּה. הָיָה אִכָּר אוֹ חַמָּר אֵין נוֹתְנִין לוֹ לֹא צִמְדּוֹ וְלֹא חֲמוֹרוֹ. וְכֵן אִם הָיָה סַפָּן אֵין נוֹתְנִין לוֹ סְפִינָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא מֵאֵלּוּ אֵין אֵלּוּ כֵּלִים אֶלָּא נְכָסִים וְיִמָּכְרוּ עִם שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין בְּבֵית דִּין וְיִנָּתְנוּ לְבַעַל חוֹבוֹ:

הלכה ח׳

מַלְוֶה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַלּוֶֹה בִּמְדִינָה רְחוֹקָה וְתָפְסָה הָאִשָּׁה מִטַּלְטְלִין מִנִּכְסֵי הַבַּעַל כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָהּ וְנוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ לֹא הָיָה יָכוֹל לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו עַד שֶׁיִּפְרַע לוֹ כָּל חוֹבוֹ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

ד׳

טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי כו'. מ"ש מרן בכ"מ ול"נ להביא ראיה לדין זה כו' כמה דיות משתפכות בזה לקיים דין זה של אמנה הוא אף דבאומר פרוע סברי דכיון שהשטר לפרעון קאי נאמן ואיכא נמי מ"ד דאם הלוה של ראשון עומד בפנינו וטוען פרעתי אפי' באמנה נאמן כיון שמודה לו בעל השטר וטעם החולקים בזה הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דמשום האי טעמא בעלמא אינו נאמן הלוה לומר פרעתי אבל הכא בטוען מטלטלין אלו שבידי אינן שלי אין שום חזקה סותרת לזה וחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו לא נתפרשה בגמרא כלל ודו"ק. ועיין בפ"ד מהלכות זכייה ומתנה בדין מקבל מתנה שטען כו' וצ"ע. ועיין בתשובת מהרימ"ט חא"ה י"ג שכתב דברים סותרים לדין זה שכתב רבינו דאם טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אינו נאמן ועיין תשובת הרשב"א שהביא מרן א"ה סי' ק' ועוד תשובה אחרת להרשב"א ז"ל הביאה בח"מ סי' מ"ו ועוד לו תשובה אחרת בדפוס סי' אלף קמ"ו ובכולם שפה אחת הם היפך דברי מהרימ"ט ודבריו מרפסין איגרי וצ"ע. כתוב בתשובת הריב"ש סי' ס"ג וז"ל וגם ההודאה ההיא בלתי מבוארת שהרי לא הוציא ראובן הממון שבידו בפני שמעון ושיודה לו שמעון שאין בידו יותר כו' ואיכא למידק אמאי לא אתי הרב מטעם שההודאה במקום שחב לאחרים לא מהני אפילו במיגו מטעם חזקה וי"ל דשאני הכא שהיו שותפין ואין כאן חזקה וכ"כ מהראנ"ח (א"ה ח"א סי' קכ"ב) ועיין בתשובת הרשב"א ח"ב סימן רמ"ה ובסי' שצ"ט שהביא מרן סי' ר"ן ובתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' מ"ז וסי' צ"ח ועיין בהרא"ש בכלל ק"ז סי' א' הביאה הטור ז"ל סי' צ"ט סי"א. כתב מהר"ם ריקנאטי בתשובה סי' ש"ו תשובה להרי"ף מה שטען שכל מה שבידו לאחר הוא ישבע אותו אחר שהם שלו ונותנים אותם לו ואם היה במקום אחר מעכבין הדבר עד שיבא ויתברר למי הוא ואם היו עליו שטרות של עכו"ם מחובות מקח וממכר אין חוששין להם משום שיכניסוהו בבית הסוהר וכו' ואם השטרות של עכו"ם היו עסקא ונתברר שאותו ממון בעצמו הוא של העכו"ם מוציאין אותו לעכו"ם ואם לא נודע בעדות ברורה אלא קול בעלמא אין מניחים אותו ליתנם לעכו"ם אלא ישבע שבועת היסת שהוא לעכו"ם ע"כ. והנה תשובה זו היא תמוה בעיני כל רואיה והר"ב התרומות שער ה' ח"א סי' ד' דחה אותה מהלכה וכתב שהסופרים שבשוה. וראיתי מה שנדחק הר"ב פ"מ ח"א סי' ס"ג ליישבה ולפי דבריו בההיא דשטר אמנה אם נשבע הלוה על השטר שהוא אמנה מהימן המלוה דהא אית ליה מגו דמחיל וזו לא שמענו ולא נזכר לשום אחד מגדולי המורים: כתב בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ב' וז"ל וכיון שלקחה מיהודה אין לראובן עסק עם אותה שפחה ותחזור ללוי כו' והיינו דוקא שראובן מודה בכל מה שאומר לוי ולא אתי עלה אלא מטעם קדימת שיעבוד דאי לאו הכי כיון שהשפחה לקחה ראובן מיד שמעון אע"פ שידענו שיהודה לקחה משמעון בחוב המס יכול שמעון לומר חזרתי ולקחתיה מיהודה ואם השפחה היא ביד ראובן אפילו הודה שמעון לדברי לוי אינו נאמן לחוב לראובן דכל מה שיש ביד האדם הוא בחזקת שהוא שלו ודברים ברורים הם. עוד כתב הרא"ש בכלל הנזכר סי' י"א וז"ל והיחוד שיחד לו אינו כלום כו' ודברי תשובה זו מגומגמים בעיני שאם יחוד לאו מילתא היא מה שייך מגו מאחר שהטענה אינה כלום. וגם ענין המגו דמשמע דחוב לוי היה ברור בשטר או בעדים אלא שאנו חוששים דרוצה לדחות הב"ח בטענה שיחדם ללוי דאז אין לך טענה אחרת כי אם מגו שהיה נותנם במתנה ולזה דייק שהיה צריך לפורעו פעם אחרת א"כ קשה שיהא נאמן מגו שהיה מזכה לו השטרות בכתיבה ומסירה בחובו. ואפשר לומר כיון שאין לוי בפנינו שמא לא היה מתרצה לוי בקבלת השטרות בפרעון חובו משא"כ בעסקא כיון שאנו יודעים שיש לו עסקא היה נותנן בפרעון חובו וכל זה צריך ביאור ודו"ק:

ה׳

בד"א בכלי החול כו'. ראיתי בספר נתיבת משפט נכ"ג ח"ט שרצה ליישב קושיית ה"ה ז"ל ודבריו אינם נשמעים שלקח הרב דרך סידור ודרך הקנאה וטרפם זה בזה והם דברים נפרדים וחלוקים זה מזה. גם ראיתי שהוקשה לו בדברי ה"ה במה שרצה לקיים דברי מי שחילק בין אחים שחלקו דהתם דוקא הוא דבבגדי שבת ומועד הוא דשמין מה שעל בניהם ובנותיהם אבל גבי אשה אצל בעלה הכל מחל ואין ב"ח גובה מהם דיש סיוע לזה משום שהורע כח האחים בצבע שצבעו כו' ועל זה תמה הרב הנזכר גם הביא משם הרב לח"מ שהקשה לה"ה ותירץ מה שתירץ ועל תירוצו פקפק הרב הנזכר. ואני אומר דהרבנים הנזכרים לא הבינו כוונת ואמיתות דברי ה"ה מחמת קצורו כבודם במקומן מונח ולא ראו מקום המימרא דהאחים שחלקו כו' ופירש"י והרא"ש דרש"י כתב מה שעל בניהם אין שמין דכיון דבנים ובנות לא אתו לב"ד לא מבזינן להו למיתי. והרא"ש בפסקיו הרחיב הביאור שכתב שמתביישים להביאם לב"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים בב"ד וא"צ הם עצמם לבא שמין ע"כ. מכל זה מוכרח דאפילו בגדי חול המונחים בקופסא שמין אלא אורחא דמלתא נקט א"כ ע"כ מצד הענין צריכין אנו לפרש דמה שעל בניהם אין שמין האמור בגמרא הוא דוקא עליהם ממש ומינה שהורע כחן בבגדים שצבען לשמן והיינו דכתב ה"ה ז"ל ומפני שלא יפשיטום ערומים שכיון לפירש"י והרא"ש. ועל פי זה ידוקדקו כל דברי ה"ה והוצרכתי להאריך מפני שהרבנים הנזכרים לא עמדו בפירוש דבריו וצ"ע. והרב מהרש"ך בתשובה ח"ב סי' ר"י כתב ליישב תמיהת ה"ה וז"ל כי הנה הרמב"ם ראה מה שבא בירושלמי לחלק גבי אחים מבגדי חול לבגדי שבת ולכן יראה דגבי ב"ח נמי דין הוא לחלק דבתרוייהו איכא פסידא דממונא דהנה הב"ח שנתן מעותיו ללוה דין הוא לעשות לו תקנה כל מה שנוכל שלא יפסיד מעותיו דגבי אחים נמי משום פסידא דאחים שלא יפסדו זכותן שהניח להם מורישן אפשר דמש"ה חילקו בירושלמי מה שחילקו אבל גבי ערכין דליכא פסידא להקדש דלא חסרי' ממונא אמרינן בסתמא דאינו גובה מכסות אשתו כו' ודברים אלו אין להם על מה שיסמוכו ואחר המחילה רבה כד נאים ושכיב אמרם דהרי עלה דמתני' דאחד המקדיש ואחד המעריך כו' משם העתיק רבינו דין זה וכתב אין לו בכסות אשתו ולא חילק בין בגדי שבת לבגדי חול וע"כ משום מחילת הבעל אתינן עלה שהרי בפירוש כתב וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלה ואי לאו מטעם מחילת הבעל הוה קאי עלה במעילה כדין הנהנה מההקדש. והא דכתב הרב דין הוא לעשות לב"ח תקנה לא ידעתי מקום לתקנה בזה באיסור תורה ודין סידור כתבו רבינו אח"כ סוף דבר אין חלות לדבריו וצ"ע. נשאל מוהרש"ך בתשובה ח"ג סי' ס"ז על ראובן שהיה עליו ב"ח הרבה וכו' ועתה נפלו נכסים לאשתו בירושה שירשה מאחיה ושאל השואל אם יש לו זכות לב"ח לגבות מאלו הנכסים. והשיב עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דפליגי ר"י ור"ל בקנין פירות אי כקנין הגוף הוי או לא כו' יע"ש וזה שתלה הרב הוראתו במאי דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי משמע דאילו הוה פסיקא לן מילתא כר"י דכקנין הגוף דמי היו בעלי חובות גובים מנכסי מלוג וכ"כ בפסקא דמילתא דאין זכות לב"ח שכבר העלו כל הפוסקים דלכל מילתא אמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולית דחש לההוא תירוצא כו' משמע דאי הוה חיישינן לההוא תירוצא ב"ח של בעל היו גובין מנ"מ. ואלו דברים בטלים חוץ מכבודו דמאי איריא זה לזה וכי נכסים שהם שלה יקחו אותם ב"ח של בעלה משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא איתמר אלא גבי בכורים וכיוצא בהם כדי לקרות שהם שלו:

ז׳

מסדרין לבעל חוב כו'. כן פסקו הגאונים והרי"ף ז"ל וכתב הטור סי' צ"ז סט"ל דכך היא מסקנת הרא"ש וכתב מרן הב"י ולא ידענא מנ"ל לרבינו שהרא"ש הסכים לדברי הרי"ף. ובפ"ט דנדרים (דף ס"ג) אמרינן ש"מ אין מסדרין לב"ח וכתב הרא"ש שם משמע דהלכתא דמסדרין ודלא כר"ת ז"ל דפסק דאין מסדרין. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק ג' מהלכות שבועות):

ח׳

מוציאין מידה ונותנין לב"ח כו'. כתב מרן סימן צ"ז סמ"ב וז"ל ומ"מ קשיא לי כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודה דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לב"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הלכך מלוה בשטר קודמת כו' ועיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' ק"ד מחודשין ח' וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק א׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 35,787 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

ד׳

אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין: נ"ב תשובת הרי"ף סימן ס"ה, ועיין משל"מ והבן. ובההמ"ג ויש לתמוה מ"ט לא יהיה נאמן וכו'. ונ"ב. וכן נראה משו"ת הרי"ף סימן ר"ט בקושייתו עיי"ש שמחלק בין אם הוא בידו או לא, והיא שהביאה המשל"מ מהר"מ ריקאנטי ובש"ך ס"ק ד' עיי"ש ודוק. ובמשל"מ, כתוב בתשובת הרא"ש כלל ע"ט כו', ואם השפחה היא ביד ראובן אפילו הודה שמעון לדברי לוי כו' דכל מה שיש ביד האדם בחזקת הוא שלו כו'. נ"ב, תמוה מאוד הא שפחה הואי ועבדים אין להם חזקה עד ג' שנים ואלו הוי טעין שמעון חזרתי ולקחתי הימנו לא היה נאמן, ומכש"כ כשהודה ניחוש לקנוניא הלא זה עדיף מהך דעשוים להשאיל ולהשכיר דפסק בשו"ע ורמז לזה הרב לעיל, וכן בכל בעלי חיים אם יש עדים שהיו של פלוני נוטל מיד הבעל חוב שגבה כיון דלא מהימן לוה לומר לקוח ובחזקת בעליו הראשונים קאי ופלא:

ה׳

אבל בגדי שבת והמועד גובה וכו': נ"ב כן נראה משו"ת הרי"ף סימן רנ"ח יעו"ש:

ו׳

היו לו מטלטלין או קרקע כו' כל ישראל מצווין לפדותו: הנה מקור ההלכה הוא בפרק המקבל קי"ג ולימא ליה לאו עלי דידי קא רמית א"ל אביי איברא עליה קרמית משום שנאמר ולך תהיה צדקה, ולכן רק על סידור וכיו"ב דילפינן מערכין, אבל כאן דלא מתהני גופא דלוה רק מבריח ארי ממנו כל ישראל מצווין ומצי אמר לאו עלי דידי קרמית, אמנם צריך ביאור אם באמת נכסיו היו משועבדין להעו"ג מקודם, דאז הבע"ח מוקדם הוא העו"ג, אם אמרינן כיון דהפקעת הלואתו מותרת גובין את הקרקע לחובם המאוחר ומצי זבני להו לאלם או שהן אלמים ואנן ידעי דלא יתנו הקרקע אם יגבו להעו"ג אפ"ה גובין דשעבודא דעו"ג לא מצי מפקע לשעבודם וכל ישראל מצווין לפדותו, או דכיון דמן הדין שעבודא דעו"ג קודם לא איכפת להו לאחרינא והן אינם רשאים לגבות כדי שיטול העו"ג כדינו ולא יאסרוהו לישראל הלוה, ועיין שו"ת הרי"ף סימן ר"ט מה שחילק בין אם המעות הן בעיסקא מעו"ג יעו"ש דמורה כפן הראשון שלעולם נותנין לישראל המאוחר, ועיין בתוס' פרק הגו"מ דף קי"ד דאף ע"ג דהפקעת הלואתו מותר מ"מ אם מסהדי לעו"ג לית בזה מידי כיון שאין משלם אלא מה שחייב בדיני ישראל יעו"ש וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

א׳

מצות ריו להלוות לעניי ישראל דכתיב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך אם זה חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות וגדול המלוה יותר מן הנותן כדאמ' והקפידה תורה על הנמנע מזה דכתי' [ורעה] עינך באחיך וגו':

ב׳

אזהרת שיא שלא לנגוש העני כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה: מצות ריז ליגוש את הנכרי דכתיב לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה כדאמ' בספרי ופירשו שר"ל לנכרי אתה רשאי לנגוש ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה. אסור לאדם להראות לבעל חובו כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש.

ד׳

ואף ע"פ שהלוה דחוק אין מרחמין בדין ומגבי' לו חובו מטלטלים שימצאו לו ואחר כך מן הקרקע דמטלטלי עדיפי טפי וקרא נמי הכי משמע דכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו דסתמא דאית ליה בית משמע ומטלטלי שברשותו אינו נאמן לומר שאינו שלו אלא בראיה דבחזקתיה נינהו. ובגדי אשתו ובניו הרי הקנם להם אבל של שבת לא דחזקה דלא הקנם על דעת שלא יוכל למוכרם. ומגבין לב"ח אפילו מה שהוא משועבד לב"ח אחר ולכשיבוא הב"ח יעמוד בדין וכן אפילו היה חייב לגוים ויאסרו אותו משום דהשתא דחייב לפרוע אית ליה.

ז׳

מסדרין לב"ח כדאמ' פרק המקבל דף קי"ד דגמר מיכה מיכה מערכין דכתיב ואם מך הוא מערכך וכתיב וכי ימוך אחיך וגו' מה התם מסדרין כדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך כשאין ידו משגת דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו. משייר לו כדי חייו ואין נותנין לו כלום (אלו) לאשתו ובניו דכתיב מערכך ולא לאשתו ובניו כדדרשינן בערכין פרק שום ואפילו תפסה האשה למזונות מוציאין מידה לב"ח דשעבודיה דאוריתא כדעולא ומזונות אשה ובניה מדרבנן ולדעת הרב ז"ל דמזונות אשה נמי מדאוריתא כמו שכתב פי"ב מהלכות אישות נראה דטעמא דמוציאין מידה משום דהוא חייב מהשתא לפרוע לב"ח מה שחייב לו ומזונות האשה אינו חייב לה לעתיד אלא מידי יום ביום ולכך אינה יכולה לתפוס מנכסי בעלה כדי שתזון לזמן אי נמי כיון דמעשה ידיה לו נראה דב"ח קודם לה ולא חשיב חוב דידה גבי ב"ח אי נמי משום דכתיב מערכך החייהו מערכך ומשמע דוקא הוא ולא לאשתו כדאמ' לענין כסות דהוי נמי מדאוריתא ואפ"ה הוי גזרת הכתוב שלא יתנו לה כסות והכי נמי במזונות וכדאמ'. היה אומן נותנין לו כלי אומנות דהוי בכלל החייהו מערכך וכו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק א׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 71,480 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

ה׳

בד"א בכלי חול [וכו'] וא"צ לומר אם היו בהן טבעות וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל זה פשוט ומוסכם וכ"כ הרי"ף בתשובה ובודאי אם היה דינם כדין מלבושין המשנה היתה מזכרת כן ע"כ. ואחשוב דלתשובה זו כיון הריב"ש ז"ל בסי' קכ"ח שכתב שאף החולקים על רבינו בבגדי שבת לא חלקו בכלי כסף וזהב שהרי מתני' דאמר המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כתב הרי"ף בתשובה ומביאו בב"י סי' צ"ז. וראיתי להרדב"ז החדשות ח"א סי' רפ"א דמכח תשובה זו דהרי"ף שהביא הרב המגיד ז"ל דחה מ"ש הנמוק"י בסוף המקבל דאם היו מיוחסות אין בע"ח גובה אפי' מכלי כסף ותכשיטין דעולה עמו ואינה יורדת דחילוק זה הוא מתשו' הגאונים ולא מהרי"ף דא"כ פליג הרי"ף מדידיה אדידיה והטור כתבו בשם י"א ואם איתא שהרי"ף אמרה היה כותב אותה בשמו וכו' יעו"ש. ואני בעוניי ראיתי בתוך תשובת הרי"ף ז"ל בסי' רנ"ח ומר חתים עלה וכתב וז"ל הלכך כל מה שהיה מן הבגדי' המעולים וכ"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה מבני טובים וממשפחות מיוחסות יש לה לעכב עליו כמ"ש עולה עמו וכו' יצחק ב"י אלפסי ע"כ. ומאי דקשיא לי הוא דמרן ז"ל בסי' צ"ח הביא הך תשובה שכתב הנמוק"י וכתב שמ"ש בעל התרומות בשער א' וכן מצינו בתשו' הרי"ף היא תשו' זו שכתב הנמוק"י ואח"כ הביא תשובת הריב"ש ז"ל שכתב משם הרי"ף בהיפך ולא נתעורר והרב פרח מטה אהרן בח"א ס"ס ק"ג הקשה להרי"ף לפי מה שדקדק מהר"י קולון דכלים העשויין לבלות אדם מקני אותם לאשתו אבל כלי כסף אין מקנה מפני שעשויין להתקשט בהן דא"כ למה תלה הדין באידך תשו' משום דהיא מיוחסת לבגדי שבת והלא עשויין לבלות יעו"ש ועוד הקשה להב"ח ולדידי קשה נמי מהך תשו' הרי"ף דא"א לומר לדעת הרי"ף כמ"ש הב"ח ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מלווה ולווה פרק א׳

א׳

מצות עשה להלות לעניי ישראל שנאמר אם כסף וכו' את העני עמך. וכן כתב בפתיחת ההלכות במנין המצוות להלות לעני ומך עכ"ל נראה בבירור מדבריו דליכא מצות הלואה אלא לעני ומך ולא לעשיר ובש"ס ב"מ דף ע"א תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם כו' נמצא דאיכא מצוה בהלואה גם לעשיר וכל הברייתא הזאת לא הזכירה רבינו והלח"מ ה"ג הרגיש בזה וכתב דסמך דכתבו בהל' מתנות עניים והתם לא הביא הך דעני ועשיר לפי דקאי בצדקה ועשיר לא שייך בצדקה ולא די דהשמיט הך דעני ועשיר כאן בהלואה אלא שכתב בפירוש לעניי ישראל ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה א׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם