רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק י״ח

ספר משפטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק י״ח

הלכה א׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סְתָם הֲרֵי כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לְחוֹב זֶה. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיָּבוֹא לִגְבּוֹת תּוֹבֵעַ אֶת בַּעַל חוֹבוֹ תְּחִלָּה אִם מָצָא עִמּוֹ נְכָסִים בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין קַרְקָעוֹת גּוֹבֶה מֵהֶן בִּרְצוֹן הַלּוֶֹה. וְאִם לֹא נָתַן הַלּוֶֹה מִדַּעְתּוֹ מְגַבִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין. לֹא הִסְפִּיק לוֹ כָּל הַנִּמְצָא כְּנֶגֶד שְׁטַר חוֹבוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִכָּל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַתָּה מְכוּרִין לַאֲחֵרִים אוֹ נְתוּנִים בְּמַתָּנָה. הוֹאִיל וּמָכַר הַלּוֶֹה אוֹ נָתַן אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד בְּחוֹב זֶה הֲרֵי זֶה מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת אוֹ מִיַּד בַּעֲלֵי הַמַּתָּנוֹת וְזֶהוּ הַנִּקְרָא טוֹרֵף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה. אֲבָל נְכָסִים הַבָּאִין לוֹ לְאַחַר שֶׁלָּוָה לֹא נִשְׁתַּעְבְּדוּ לְבַעַל חוֹב וְאֵינוֹ טוֹרְפָן. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁכָּל נְכָסִים שֶׁיִּקְנֶה יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִין לְהִפָּרַע מֵהֶן וְקָנָה אַחַר שֶׁלָּוָה וּמָכַר אוֹ נָתַן הֲרֵי בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מֵהֶן:

הלכה ב׳

אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּקַרְקַע אֲבָל הַמִּטַּלְטְלִין אֵין עֲלֵיהֶן אַחֲרָיוּת אֲפִלּוּ מִטַּלְטְלִין שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה שֶׁמְּכָרָן לִשְׁעָתוֹ אֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף אוֹתָן. הִקְנָה לְבַעַל חוֹבוֹ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין עַל גַּב קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִהְיוֹתוֹ נִפְרָע מִן הַכּל הֲרֵי זֶה טוֹרֵף מֵאוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין וְהוּא שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ בִּשְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁהִקְנֵיתִי לְךָ מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי עַל גַּב הַקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁלֹּא כְּאַסְמַכְתָּא וְשֶׁלֹּא כְּטָפְסֵי הַשְּׁטָרוֹת. וְכֵן אִם כָּתַב שֶׁכָּל נְכָסִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת בֵּין קַרְקָעוֹת בֵּין מִטַּלְטְלִין הֲרֵי הֵן מְשֻׁעְבָּדִים לְךָ לְהִפָּרַע מֵהֶן וְהַמִּטַּלְטְלִין קְנוּיִין לְךָ עַל גַּב הַקַּרְקָעוֹת לְהִפָּרַע מֵהֶן שֶׁלֹּא כְּאַסְמַכְתָּא וְשֶׁלֹּא כְּטָפְסֵי הַשְּׁטָרוֹת הֲרֵי זֶה טוֹרֵף אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם:

הלכה ג׳

עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהוּא שֶׁיִּכְתֹּב לָהֶן מִכָּאן תִּגְבּוּ וּשְׁטָפוֹ נָהָר הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים וְטוֹרֵף אוֹתָן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְכֵן אִם לָוָה מִמֶּנּוּ וּפֵרֵשׁ שֶׁאֵין לוֹ אַחֲרָיוּת עָלָיו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין לְעוֹלָם:

הלכה ד׳

עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקִי לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וּמְכָרָהּ הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּכְשֶׁיָּבוֹא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת אִם לֹא יִמְצָא נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין יִטְרֹף אוֹתָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁמָּכַר לִשְׁעָתָהּ אֲבָל מְכָרָהּ מִמְכַּר עוֹלָם אֵינָהּ מְכוּרָה:

הלכה ה׳

עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וּמְכָרוֹ הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל. עָשָׂה שׁוֹרוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וּמְכָרוֹ אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. וְכֵן שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן קוֹל:

הלכה ו׳

עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאָהוּ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וְשִׁחְרְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה יֵצֵא לְחֵרוּת. וְכֵן אִם הִקְדִּישׁוֹ. שֶׁהֶחָמֵץ וְהַשִּׁחְרוּר וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין מִיַּד שִׁעְבּוּד וַהֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַלּוֶֹה וְכוֹתֵב עָלָיו שְׁטָר בְּחוֹבוֹ וְטוֹרֵף מִזְּמַן זֶה הַשְּׁטָר. וְלָמָּה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְכָל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לְשַׁחְרְרוֹ מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה:

הלכה ז׳

הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו אֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לִטְרֹף מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד. וּכְשֶׁפּוֹדִין הַקַּרְקַע מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנָת שֶׁיִּתֵּן לְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ וּלְאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ לִכְשֶׁתִּפָּדֶה וְתֵצֵא לְחֻלִּין בְּיַד הַלּוֹקֵחַ יָבוֹא בַּעַל חוֹב וְיִטְרֹף אוֹתָהּ אוֹ הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין:

הלכה ח׳

בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לִטְרֹף אִם יֵשׁ מָעוֹת לַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ וְלִתֵּן לוֹ דְּמֵי מַה שֶּׁהוּא טוֹרֵף וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְתוֹבֵעַ לַמּוֹכֵר. וְאִם עָשָׂה אוֹתוֹ אַפּוֹתֵיקֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּדָמִים:

הלכה ט׳

רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָאתַיִם וְהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמָכַר אַחַת מֵהֶן לְלֵוִי בְּמָנֶה וְחָזַר וּמָכַר לוֹ הַשְּׁנִיָּה בְּמָנֶה וּבָא שִׁמְעוֹן וְטָרַף אַחַת בְּמָנֶה וְחָזַר לִטְרֹף הַשְּׁנִיָּה בַּמָּנֶה הַנִּשְׁאָר לוֹ וְהֵבִיא לוֹ מָאתַיִם וְאָמַר לוֹ אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁטָּרַפְתָּ שׁוּמָה לְךָ בְּכָל הַמָּאתַיִם שֶׁיֵּשׁ לְךָ הֲרֵי מוּטָב וְאִם לָאו הֵילָךְ מָאתַיִם שֶׁל חוֹבְךָ וְהִסְתַּלֵּק. הַדִּין עִם לֵוִי. רָצָה שִׁמְעוֹן וְעָמַד בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמָאתַיִם אֵין לֵוִי חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ רְאוּבֵן אֶלָּא בְּמָנֶה:

הלכה י׳

מֵת רְאוּבֵן וְהִנִּיחַ שָׂדֶה אַחַת שָׁוָה מֵאָה וּבָא שִׁמְעוֹן וּטְרָפָהּ וְנָתְנוּ לוֹ הַיְתוֹמִים מֵאָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ אֲבִיהֶן וְסִלְּקוּהוּ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְטוֹרֵף אוֹתָהּ בִּשְׁאָר חוֹבוֹ. שֶׁמֵּאָה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מִצְוָה עָשׂוּ שֶׁמִּצְוָה עַל הַיְתוֹמִים לִפְרֹעַ חוֹבוֹת אֲבִיהֶם. וְאִם אָמְרוּ לוֹ אֵלּוּ בְּמֵאָה דְּמֵי הַשָּׂדֶה שֶׁטָּרַפְתָּ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלִטְרֹף אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת בִּשְׁאָר חוֹבוֹ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק י״ח

א׳

הרי זה גובה מכל הקרקעות כו'. כתב הטור ר"ס קי"א אבל אם קנה קרקע והתנה עמו המוכר ע"מ שלא יחול עליו שום שיעבוד אינו מועיל וב"ח גובה ממנו. וכתב הר"ב ג"ת שער ו' (דף מ"ד ע"א) וז"ל ולדידי קשיא לי מאי דמסיק הטור דאם קנה קרקע בתנאי זה אינו מועיל ולא ידענא למה ישתנה דין המוכר מדין המתנה בענין קיום התנאי כו' ואשתמיט ליה תשובת ה"ר יהודה בן הרא"ש ואחיו ה"ר יעקב שהביא מרן ס"ס צ"ט דחלקו בהדיא בין מכר למתנה ונתנו טעם לדבר יע"ש. כתב המבי"ט ח"א סי' צ"ה וק"ו דהמוכר שדהו וזקף הלוקח דמי המקח עליו לפורעם לזמן דגובה המוכר דמי המקח מלקוחות אף שהוא על פה ומטי בה מההיא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין דבריו נראים בעיני כלל: כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל ע"ד וז"ל וממנה תבין שאלתך שיכול ליתן לבן ללאה בתו נכסיו במתנה באיזה תנאי שירצה והמתנה תהיה בלשון זה שנותן כל נכסיו ללאה בתו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה ויהיו שלה לכל דבר חוץ מדבר שלא ישתעבדו לב"ח כו'. וכפי הצעתן של דברים נראה שבת לבן היא יורשת אביה וכן משמע ממרוצת השואל שכתב שחושש לבן שכשילך לבית עולמו יפלו הנכסים לפני בתו כו' וא"כ קשה דאין תנאי הזקן תנאי דכשיבא הב"ח לגבות נתבטלה המתנה למפרע ותזכה הבת מחמת ירושה ובעל חוב טריף מירושתה וכ"כ בפירוש בתשובה להרמב"ן והרב עצמו לעיל כתב כן ודו"ק: כתב הריב"ש סימן תי"ג וז"ל ומכל מקום בהטפסה זו עם האחריות נתנה לכתוב וגובין בו אף ממשעבדי לפי שמוכיח מתוך המתנה שנתקיימה על דעת ליתן ממנה הטפסה לאשת המקבל כו'. ואני מהסס בזה דאף שדעתו כן הוא אין בידו להפסיד הלקוחות שלא כדין וצ"ע:

ב׳

אבל המטלטלין אין עליהם אחריות כו'. כתב הר"ב פ"מ ח"א ס"ס י"ד וז"ל ולא עוד אלא דמטעמא אחרינא נמי ליתא לע"ד תקנת השוק בנ"ד דהרי כתב הרא"ש כו' דבמילתא דלא שכיחא כגון מכירת שטרות לא תקנו תקנת השוק כו' יע"ש וגדולה מזו כתב מהר"ם אלשיך בתשובה סימן קנ"ד דלא תקנו תקנת השוק אלא כשיצאו המטלטלין מרשות נותן ובאו ליד הלוקח או מקבל מתנה אבל כשהם עדיין ביד הנותן לא. אך הרב ש"ך סי' קכ"ו לא ס"ל חילוק זה וכן נראה שהוא דעת הר"ב תורת חיים ח"ב סי' ז' יע"ש:

ה׳

עשה שורו אפותיקי כו'. בפרק חזקת מימרא דרבה וכתבו התוספות בפרק בתרא (דף מ"ט) ד"ה הוא ואשתו דדוקא מכרו אבל נתנו ב"ח גובה ממנו אך הרשב"א סי' תרי"ח כתב דה"ה דאם נתנו אין ב"ח גובה ממנו ועיין בב"ח סי' קי"ז מ"ש בשם המרדכי הארוך יע"ש ועיין בתשובות להרמב"ן סי' נ"ו במ"ש שאם אי אתה אומר כן אף העושה שורו אפותיקי ומכר יהא הלוקח וכו' כי לא ירדתי לסוף דעתו בראיה זו וצ"ע:

ו׳

וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד. גרסינן גמרא אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. והנה במימרת רבא הלזו נתחבטו בה הראשונים ז"ל ומקשו בה מההיא דתנן בפרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידיר הנאה אלמא אין ההקדש מפקיע מידי שיעבוד וכן הוקשה להם מהאי דאמרינן בפרק גט פשוט שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכן הוקשה להם מההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש בגמרא מאי להקדש להפרע מנכסי הקדש ומכח קושיות הללו כתב בעל התרומות בשער מ"ג ח"ג סימן א' דיש מי שתירץ כי לא נאמרו דברי רבא אלא כשהקדיש הקדש שיש לו קדושת הגוף כגון שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח אבל קרקעות ומטלטלין ומעות שיש לב"ח ולאשה עליהן שיעבוד ואין ראוי לחול עליהם אלא קדושת דמים לא אלים כח הקדש לאפקועי ממונייהו והקשה בעה"ת א"כ דמילתא דרבא בקדושת הגוף איתמר כגון שור או בהמה בלבד מאי רבותא אתא לאשמועינן טפי ממאי דאמרה חדא זימנא דאמר עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו מה לי מכרו ומה לי הקדישו וכי יעלה על הדעת שלא יהא כח הקדש חמור מכח הדיוט ומשום הא מוקמי למילתיה דרבא בכל ענין ולזה יש תירוץ דהא אשמעינן טפי דאע"ג דבהדיוט אי אקני ליה שור אגב קרקע אמרינן דאית ליה קלא וגבי ליה מיניה דלוקח אי אקדשה קדושת הגוף אין ב"ח גובה ממנו ע"כ. ויש להסתפק במ"ש דהקדש דמי למכר וכי היכי דאין ב"ח גובה ממטלטלין שמכר הכי נמי אין גובה ממטלטלין שהקדיש אם הוא דוקא בהקדש דקדושת הגוף אבל הקדש דמים לא דמי למכר כיון שאין גופו קנוי להקדש והיינו דכתב בעה"ת ומשום הא מוקמי למילתיה דרבא בכל ענין כלומר דכיון דרבא מיירי בהקדש דמים אשמעינן רבותא דאע"ג דלא דמי למכר מ"מ מפקיע מידי שיעבוד אבל למאן דמוקי לרבא בקדושת הגוף קשה דפשיטא דלא גרע ממכר או דילמא דאף קדושת דמים דמי למכר אלא דלמאן דמוקי למילתיה דרבא אף בקדושת דמים ניחא דאפשר דמיירי בהקדיש קרקע ואשמעינן דאע"ג דאם מכרו אתי ב"ח וטריף ליה אפילו הכי אלים כח ההקדש ומפקיעו מידי שיעבוד אבל למאן דמוקי למילתיה דרבא דוקא בקדושת הגוף קשה כיון דע"כ לא מיירי רבא אלא בהקדיש שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח וא"כ מאי אתא לאשמועינן פשיטא דלא גרע ממכר. אך כד מעיינינן שפיר נראה דמילתא דפשיטא היא דאף הקדש דמים דמי למכר וכ"כ מרן סימן קי"ז על מ"ש הריב"ה כגון ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי כלומר שאם לא שיעבדן לו אגב קרקע הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו וה"ה להקדישו קדושת דמים דאין ב"ח גובה ממנו וכ"כ הב"ח שם וכ"כ מוהרימ"ט בחי"ד סי' נ"ד וכן נראה מדברי בעה"ת יע"ש:

י׳

ואם א"ל אלו המאה דמי השדה שטרפת כו'. עיין במ"ש ה"ה ומוהרש"ך בח"א סי' קכ"ד כתב בענין קרוב לזה אלא שהפריז על המדה וכתב דברים שאין ראוי לשומעם יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק י״ח

ד׳

עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבוא בע"ח אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה בד"א כשמכר לשעתה, אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה. השגת הראב"ד. עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו וכו' עד אבל אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה. א"א לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אשר מצא על זאת המימרא. המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב על זה ובאמת כל המפרשים אותו פירשוהו או בעבדי צאן ברזל הנזכרים בראש הירושלמי או בדין אפותיקי של אשה ודברי רבינו צ"ע, ומבואר מדבריו דזהו השגת הראב"ד במה שכתב הרמב"ם חילוק זה בין מכרן לשעה ובין מכרן לעולם גבי בע"ח, אבל לשון הראב"ד שכתב לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אינו מבואר לפי פירושו של המ"מ דזה משמע שהרמב"ם אינו מפרש לדעתו הירושלמי לנכון ולפי ד' המ"מ אין כאן מחלוקת בפי' הירוש' אלא דלא קאי על בע"ח, ובאמת עיקר ד' המ"מ שהראשונים מפרשים דקאי על צ"ב או על אפותיקי של אשה אינם מוכרחים שהרמב"ן והרשב"א הולכים על דברי הראב"ד שכתב שגם באפותיקי של אשה קיי"ל כרשב"ג שהמכר בטל מיד ועל זה חולקים וסוברים דלא מצינו זה אלא בצאן ברזל דמשום שבח בית אביה דידה הוי, אבל מה ששם לה הבעל משלו בזה לא קיי"ל כרשב"ג ור' יוחנן בירוש' הא מיירי בצאן ברזל ובזה אמרינן דר' יוחנן כרשב"ג, וזהו בהא דסבר רשב"ג דהמקח בטל אפי' כשמכרו לשעה בזה הוא דסובר הראב"ד דקיי"ל כן גם באפותיקי של אשה והרמב"ן סובר דדוקא בצ"ב, אבל מה דמוכיח הירוש' מהברייתא דהעושה אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, ומפרש הראב"ד בס' הזכות שאם לא הניח נכסים תהא יוצאה מתחת ידו לפי שאין מכורין לעולם, והיינו שאפי' ישארו נכסים שמכר הלוה אחר שלקח האפותיקי לא יוכל לומר הנחתי, וכמו שמדייק המ"מ מדברי הרמב"ם, זה הא קתני להדיא גם בבע"ח, וא"כ גם מה שמפרש הרמב"ם בדברי הירוש' דמשום זה אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה בזה שייך בין על כתובת אשה בין על בע"ח. לכן נראה דהראב"ד משיג על הרמב"ם בעיקר פירושו בדברי הירוש' דדוקא אם מכרה לשעה המקח קיים עד שעת גביה, אבל אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה כלל, וכפשטות הלשון דאם מכרן לעולם אינן מכורין והראב"ד אינו מפרש כן, וכן מבואר להדיא בדבריו בס' הזכות וביחוד בדברי הרמב"ן שמפרשים דמה דאמר דאם מכרן לעולם אינן מכורין אין הכונה דאם מכרן ממכר עולם אינן מכורין כלל, אלא דאם מכרן לעולם אינן מכורין לעולם היינו דלא הוי כשאר לוקח דבר המשועבד שהמכירה הוי מכירה רק שגובין משום שעבוד, אבל אם יש לקוחות מאוחרין צריך המלוה לגבות מהן משא"כ כאן באפותיקי אינם מכורין כלל על לעולם, וכשיבוא המלוה לגבות יגבה אף שיש לקוחות מאוחרין, וזהו גם לת"ק ולרשב"ג גבי אשה אפי' אם יש בני חורין היא גובה מהאפותיקי וזה מוכרח מד' הראב"ד בס' הזכות שכתב וז"ל ואותה הברייתא שהוזכרה בירושל' באפותיקי גמור לבע"ח ולאשה וכו', ועליהם אמרו מכורה לשעה והלוקח יחוש לעצמו שאם לא הניח שם שאר נכסים שכשיבואו לגבות תהא יוצא מתח"י לפי שאין מכורין לעולם. וביחוד מוכח כן מדברי הרמב"ן שם שכתב וז"ל ושאלו בגמ' במכרן לשעה פליגי ור' יוחנן מבטל המכר מיד דומיא דנכסי מלוג שלה או במכרן לעולם פליגי, ור"א מקיים המכר לעולם כו', וכתב עוד ורבינו הגדול שכתב גבי שדה הוי כשמכרה לשעה אנן קיימין, אבל במכרן לעולם ד"ה אינן מכורין שיטה דגמ' ירוש' תפש דבר פשוט כתב דבשדה של אפותיקי ודאי גובה ממנו אם אין לו שאר נכסים, ולא הוצרך הירוש' הזה לדעת חכמים אלא לומר דהעושה שדה אפותיקי גובה משאר נכסים השנוי בגמ' שלנו כשמכרה לאחר הוא וכו', ומבואר בדבריו דאין כאן חידוש בעיקר במה דאמר הירוש' דאם מכרה לעולם אינה מכורה לומר דבשביל שמכרה לעולם אינה מכורה כלל כמש"כ הרמב"ם, וזהו שכתב הראב"ד לא הבחין ולא הבין דרך הירוש' והיינו שאין הפי' בירוש' כלל כדבריו, והרמב"ם מפרש כשיטתו דכיון שמכר לעולם וזה א"א לכן אינה מכורה כלל וכמש"כ המ"מ. עוד יש לפרש השגת הראב"ד בפשיטות שהיא אותה ההשגה שהוא משיג על הרי"ף בס' הזכות שכתב על מה שהביא הרי"ף זה הירוש' שאינו יודע למה הביאו בכאן כי מה שנאמר כאן הוא באפותיקי סתם, והירוש' הוא באותן ג' שדות שהן כאפותיקי מפורש, והרמב"ם הא כתב זה באפותיקי סתם, וע"פ שתי השגות אלו כתב לא הבחין ולא הבין דרך הירוש', ובדעת הרמב"ם שפיר כתב הלח"מ שכשיטתו מוכח מהירוש' במס' שביעית שהעמידו ברייתא זו באפותיקי סתם, ולפי פי' הרמב"ן אינו מיושב מה דתניא והלוקח יחוש לעצמו, לכן מוכח כד' הרמב"ם דהברייתא מיירי באפותיקי סתם ושאינה מכורה לגמרי רק עד שעת גביה, וזה מפרש בד' הירוש' דאם מכרן לעולם אינן מכורין כלל כפשטה וכנ"ל. והנה בפ"ו מהל' מכירה הל' ה' בארתי הל' זו וכתבתי החילוקים בין השיטות בדין אפותיקי ובדין ג' שדות ובדין נכסי צ"ב בקרקע ובמטלטלין, ולא כפלתי כאן ויראה המעיין שם.

ו׳

ובהשגות כבר כתבתי ובארתי בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' ז' ע"ש.

ז׳

המקדיש נכסיו אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד, וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת שיתן לבעל חוב את חובו ולאשה כתובתה. לפיכך כשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח יבוא בע"ח ויטרוף אותה או האשה בכתובתה כמו שבארנו בערכין. המ"מ כתב דדעת הרמב"ם דכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית, ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה, וכבר השיגו הר"א ז"ל בפ"ז מהל' ערכין, ובאמת שמה שיצא לרבינו מפירוש זה אינו נכון וכל המפרשים ראיתי חלוקין עליו בזה ולדברי כולם אין קדושת קרקע מפקיע מידי שעבוד והביאו ראיות לזה ופירשו שדין המשנה שבערכין אינו מפני הפקעת שעבוד, אלא אע"פ שאינו מפקיע אינו טורף מן ההקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל, ולבאר שיטת הרמב"ם נביא המשנה והגמ' דערכין ופי' המפרשים, והנה שם בדף כ"ג תנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו, ואמר בגמ' למה לי למימר הפודה פודה משום דר' אבהו דאמר ר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ורש"י ותוס' פירשו דזה ודאי שההקדש אינו מפקיע את השעבוד דדוקא בקדושת הגוף מפקיע דהא אמר דרק משום דר' אבהו צריך לפדות, אלא שנסתפקו בתוס' במטלטלין כיון דגם מכר מפקיע שעבוד מטלטלין, וכן דעת הרמב"ן ביבמות דף מ"ו ובכתובות דף מ"ט וכן דעת הרשב"א דקדושת דמים אינו מפקיע, ובשם ר"ת כתבו לחלק בין קרקע למטלטלין דבאמת קדושת דמים נמי מפקיע ורק בקרקע אלים השעבוד דהוי כמאן דגביא, וזהו שכתב המ"מ שלדברי כולם אין קדושת קרקע מפקיע מידי שעבוד. והנה עיקר דברי הרמב"ם בזה הוא בפ' ז' מהל' ערכין הל' י"ד וביאר שם דאף שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע יש לבע"ח לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו, אכן לא ביאר הרמב"ם מה דאמר ר' אבהו דמה דפודין הוא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, והלח"מ שם כתב דמה דאמר שם ל"ל למימר הפודה פודה דזהו אמאי פודה אחר ולא המלוה בעצמו וע"ז אמר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, וכבר כתב המרכה"מ דאישתמיטתיה להלח"מ ד' הגמ' בפסחים דף ל"א דאמר שם כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו, לכן מפרש המרכה"מ דמה דאמר הגמ' ל"ל למימר הפודה פודה דזהו למה צריך לפדות ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חובו דהא בל"ז לא יפדה שום פודה ע"מ שלא ליתן דהא אח"כ ע"כ יגבו מהפודה כמו דסובר הרמב"ם, ולכן אמר הגמ' משום דר' אבהו דדוקא היכי שהפודה פודה ע"מ ליתן וכו' אז הוי פדיון, אבל אם החוב מרובה ואין לך אדם שיפדנו ע"מ כן אפי' אם יתן הבע"ח דינר אין זה פדיון, וזהו דאמר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, היינו שאם יפדו באופן ששום אדם לא יתן כל כך אין זה פדיון, לכן צריך דוקא לפדות באופן זה, ולכן מסיק בגמ' דלרבנן דוקא עד מחצה פודה, והמרכה"מ מפרש בדברי הרמב"ם בהלכות ע"פ דבריו בפיהמ"ש שם שכתב שאם היה החוב כפול ממה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי בשום פנים, אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל הקרקע, ומפרש כן המרכה"מ מה שכתב בהלכות שאם היה החוב שנים בדמי השדה אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. והנה הבאתי קוטב ד' המרכה"מ שהאריך בזה ולדעתי פירושו דמה שכתב הרמב"ם אלא פודין אותה סתם היינו שהחוב נפקע הוא דחוק שהי' לו לפרש כן דהא מתחלה כתב דאף שההקדש מפקיע השעבוד זהו רק נגד ההקדש אבל כשיפדה הפודה חזר השעבוד והמלוה גובה ממנו, וגם מה שכתב לפרש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהיינו שאם יפדה הבע"ח בעצמו ויתן דינר אף שהחוב הרבה יותר מדמיו אין זה פדיון והוי כמו נתינת שוחד להקדש שיפקיע קדושתו, אינו מבואר בזה לשון כדי שלא יאמרו דהא לדבריו באמת אין זה פדיון ולא רק שלא יאמרו. ונראה דמה דפריך בגמ' למה לי למימר הפודה פודה זהו ודאי כמש"כ המרכה"מ דלמה צריך שיפדה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה הא ע"כ יתן אח"כ הפודה דלגביה לא בטל השעבוד, אבל תי' הגמ' אינו כמו שכתב אלא כפשוטו דמש"ה צריך שבשעת פדיה יפדה ע"מ כן משום דאם יראו שהוא פודה הקרקע בסתם בדינר יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהיינו המותר מן הדינר, ואף דקיי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, הא זהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה הא אסור לחלל, ולכן שפיר חיישינן לאינשי דלא גמרי וכשיראו שמחלל שדה שוה מנה על דינר יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ובמה שכתב הרמב"ם דאם היה דמי החוב שנים בדמי השדה אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל וזהו פירושו במה דאמר בגמ' עד מחצה, נראה ברור שחזר בו כאן בהלכות ממה שכתב בפיהמ"ש שמפקיעין החוב מעל הקרקע, אלא דכונתו דמה דצריך לפדות בפירוש ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו, וזהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון תקנה זו אינה אלא אם החוב הוא עד מחצה שאז מצוי שישום הפודה הקרקע ביוקר, אבל אם החוב הוא שנים בדמיו שאז אינו מצוי שישומו הקרקע כ"כ יותר בדמיה דהא צריך עוד להוסיף דינר ויהי' ניכר שהדינר אינו דמי הקרקע ולא הוי פדיון, וכמו שכתב המרכה"מ, לכן פודין אותה סתם ואין חוששין בזה לשמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואף דודאי הפודה יודע שיצטרך להתפשר עם בעל החוב, אבל כיון שאין הקרקע שוה אלא מחצית דמי החוב בודאי יתרצה הבעל חוב ליטול ממנו פחות מדמי החוב ויכתוב לו פטור על כל החוב, אבל תקנה זו שיפדה ע"מ ליתן את כל החוב זה אי אפשר לכן פודין אותה סתם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק י״ח

א׳

המלוה חברו סתם כל נכסיו אחראין לחוב זה כדאמ' לעיל פרק י"א דשעבודא מדאוריתא בין מלוה בשטר בין מלוה על פה מדאוריתא בין בקרקעות בין במטלטלין וכדאמר' לעיל ואפילו מה שקנה אחר כך משועבד לחוב שהיה חייב קודם מדאוריתא אפילו שלא כתב דאקנה דקרא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' דמיניה ילפינן דשעבודא דאוריתא מיירי בין במה שהיה לו קודם בין מה שקנה אחר כך ואפותיקי נראה דלא הוי מן התורה אלא כמו שעבוד אלא דמשום דכל תנאי שבממון קיים אי אתני בפי' לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים ואם מכרו אינו מכור.

ו׳

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כדאמר רבא בכמה דוכתי ונראה דמדאוריתא לא מפקיעי שעבודא וכדאמר' פרק שביעי מהלכות ערכין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק י״ח

א׳

בההמ"ג דעת רבינו דאחריות [אינו] ט"ס (אינו) בדאקנה. נ"ב, תשובת הרי"ף סימן קל"ט:

ד׳

עשה שדהו אפותיקי לבע"ח כו' בד"א בשמכר לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה: ההמ"ג כתב לפי שהיה לו לפרש כו'. ומדין מקח טעות אתי עלה, ואין לשון רבינו סובל זה. [ועיין בשו"ת מהרח"ש חו"מ ח"א סימן צ"ב] שמורה שזה מצד שאינו יכול למוכרה כיון שמשועבדת באפותיקי לא מצי לחול עלה מכר לעולם והוי כמוכר דבר שאינו שלו, לכן כיון שאינו יכול למוכרה אלא לשעה, אם מכר לוה נכסים שלו אחר שמכר שדה זו גובה ממנה, דהוי כבני חורין במקום משועבדים ואין נפרעין ממשועבדים במקום שיש נכסים בני חורין והשדה הזאת הוי כאינה מכורה דפירש שהיא מכורה רק לשעה כ"ז שלא יגבה אותה וז"ב בטעם רבינו: וראיה עצומה לדעת רבינו באפותיקי, נראה משמועה דפרק המניח דף ל"ג דאמר רב נחמן שם דלר' ישמעאל מכרו מכור לרדיא וגובהו ניזוק יעו"ש, א"כ הא דתניא בברייתא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור כו' משעמד בדין מכרו אינו מכור, ובגמרא שם מכרו מכור לרדיא, ופירוש והניזק גובה משיעמוד בדין א"כ מוכח דהא דאמר משעמד בדין מכרו אינו מכור הוא אף לרדיא אינו מכור ואסור לחרוש בו כ"ז שאינו גובה או שאם חרש בו צריך להעלות שכר, וזה פלא, דאמאי כיון דלר"י מצי לסלקו בזוזי אמאי יהא צריך להעלות שכר, וכבר הרגיש בזה ראב"ד בשיטה, ועיי"ש שנדחק דפירש דב"ד גובין אותו תיכף כיון שעמד בדין, ולפום שיטת רבינו א"ש, דלר"י הוי כאפותיקי מפורש דאם נאבד אינו גובה ממנו, ואף לשיטת הקדמונים שנחלקו בזה בסוף פרק המניח בשיטה, מ"מ אפותיקי סתם מיהו הוי וא"כ אם מכרו לעולם משעמד בדין הוי כמוכר דבר שאינו שלו והמקח בטל ואינו מכור כלל ומצי המזיק בעצמו לחזור בו וליטלו ולסלק לניזק בדמים אם ירצה, משא"כ במכר עד שלא עמד בדין אף אם מכר אותו לעולם מ"מ המכר קיים דכ"ז שלא עמד בדין ובפרט למ"ד פלגא נזקא קנסא דלא זכה בקנס עד שעת העמדה בדין וכמ"ש תוספות סד"ה איכא בינייהו דרק לרע"ק גלי קרא כאן דזוכה משעת נגיחה, אבל לר' ישמעאל הוי כמו כל קנסות דעלמא כיון דומכרו לב"ד מזהר קרא וקאי אחרי שעמדו בב"ד א"כ ודאי דחל אם מכר לעולם ורק דגבי כמו בע"ח משדה דלוקח דעלמא והמוכר ודאי לא מצי לחזור ולרדיא מכור. אולם לשיטת רבינו אינו דאיהו מפרש להברייתא כר"ע ובכ"ז קודם שעמד בדין מכרו מכור לרדיא, ועומק שיטתו בארתי במק"א, ומשעמד בדין אינו מכור אף לרדיא יעו"ש. אולם לשאר רבוותא החולקים על רבינו הראיה מחוור:

ו׳

עבד שעשאהו רבו אפותיקי כו', וכן אם הקדישו, שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מידי שעבוד: תימה הא רבינו פסק דהמקדיש עבדו לא יצא לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות אם רצו כמש"פ פרק י' מערכין, א"כ לא פקע גבייתו דכמו ששיטת רבינו בכל מקום דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד, ורק כי גובה אחר זה מן הפודה כמש"כ בפ"ז מערכין, וא"כ מאי חיסרו דאיהו מצי לגבות מן הפודה את העבד והוי כמוכר שדה שחוזר וגובה מן הלוקח, ובפרט דאיהו בעצמו לא מצי לפדות רק אחר פודה ע"מ ליתן לבע"ח את חובו ובע"ח גבי מיניה ומאי הפקיע ממנו, ואף אם הקדיש רק ידי עבדו, הלא כמו שיכול להקדיש כן יכול למכור ידי עבדו, וא"כ מצי ההקדש למכור לאחרים ופלוני יגבה מן הפודה, והדבר פלא, וטרחתי הרבה ולא מצאתי ישוב ברור: ואולי דסבר בטעם דמילתא, דאין הגזברין רשאין להוציאו לחירות אף אם אחר נותן דמים, הוא כמש"כ רבנן בתוספות פרק השולח דל"ח דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש ועיין לקמן פרק י"א מנחלות הלכה ח' בכס"מ בשם הרשב"א, וא"כ בהקדיש מי שנעשה אפותיקי הלא אם ימכרו לאחרים הלא יחזור הבע"ח ויגבה מהן כשיטת רבינו דפודה והבע"ח חוזר וגובה ממנו ולא אמרינן בכה"ג דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וא"כ הפודה ע"מ להגבות לבע"ח את חובו לא יתן רק דבר מועט ששויו איננו רק דבר מועט שהבע"ח יחזור ויגבה ממנו, לכן בכה"ג ודאי נותן הוא דמי עצמו ויוצא, שכל מה שיתן הוא רווחא דהקדש, ולא שייך לומר דמזלזלי בדמי הקדש או דנראין כמשחררי עבדי הקדש דאדרבא ע"י השחרור מן ההקדש יהא רווחא להקדש ולכן שפיר הוי המקדיש מזיק את בעל האפותיקי שההקדש יוציאנו לחירות ולא שייך לומר דהמשחרר מזיק כיון דהקדש מפקיע משעבוד ובעודו ביד ההקדש לא מצי גבי ואיהו מידא דהקדש פודה ודוק:

י׳

ואם אמרו לו אלו במאה דמי השדה כו' אינו יכול לחזור ולטרוף אותה כו': והוא הדין בע"ח מאוחר אינו חוזר וגובה מן היורשין כמפורש בירושלמי סוף פ' מי שהיה נשוי פישר מן הראשון פישר ולאו דוקא בע"ח מאוחר, דה"ה בע"ח שזמנו שוה ג"כ כיון דכל היכי שזמנן שוה קדם אחד וגבה מה שגבה גבה, א"כ הדמים שנתנו לו הוי כאילו קנאו שעבודו ואין בע"ח השני גובה, והא דאמרינן בפרק אלמנה ניזונית מכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה, אף ע"פ דשעבוד שניהן בזמן אחד, כבר פירשו רבוותא הביא רבינו נסים בשמם דדוקא למזונות או משום דע"פ מוקדם הוי כמאוחר לגבי מלוה בשטר או דמזונות שאני שחיובן אחרי מיתה יעו"ש ריש פרק מי שהיה נשוי: ולפ"ז מסתפקנא טובא באם ראובן חייב לשמעון וללוי מעות בשטרות ביום אחד, ולו היה חייב לשמעון מעות ובא לוי והגבו לו ב"ד ומכרו קרקע של ראובן והגבו לו המעות של הקרקע, וזה פשוט דבשעבודא דר' נתן אם קדם ופרע להמלוה שלו נפטר מבע"ח של מלוה שלו, איך נידון האי דינא, האם יכול שמעון לחזור ולגבות הקרקע מן הלוקח ע"י ב"ד, דאם תאמר איך יהא בידו לגבות, הלא עבור החוב שלו מראובן בזה כבר הוגבה ללוי דשעבוד שלו שוה בזמן אחד עם שעבוד שמעון שבזה אם קדם וגבה מה שגבה גבה, ואם עבור שלוי חייב לשמעון וראובן חייב ללוי אשתכח דראובן אשתעבד ליה מדר' נתן, ע"ז הא נפקע שעבודו במה שנפרע לוי עבור חובו מראובן ונפקע השעבוד דר"ן, ע"ז אשיב דאני בא ממנ"פ, אם אינו כאילו נגבה והוי כאילו מכר ראובן בעצמו את הקרקע הלא מצי שמעון לטרוף אותה עבור חוב שמגיע לו מראובן, ואם תאמר דהוי כאילו גבהו לוי בחובו ומכרו ללוקח א"כ מצי שמעון לטרוף אותה עבור מה שחייב לו לוי היכי דכתב דאיקני. והסברא נוטה דלא מצי טריף דכיון שנמכר עבור שעבוד ששוה לשעבודו, אף ע"ג דאילו הוי ביד הבע"ח שעבורו נמכר הוי מצי טריף, זה דוקא אלו הוי גבי והוי ממונו, עכשיו שלא נמכר רק לשעבודו אין זה כשדה שלו, רק דהשני לא מצי טריף כיון שנמכר לשעבוד הראשון, ועל שדה שמשועבדת אינה יכולה לחזור ולהשתעבד רק בלוה ולוה וקנה דבאה ברשות הלוה לאחר שלוה משניהם, ודוקא היכי דלא נמכרה עבור חוב אז חל השעבוד אבל כי נמכרה עבור שעבוד ונגבה אף אם לא תחשוב שהיא כאילו נמכרה מן המלוה ג"כ אינו גובה: אך מה אעשה שמפורש יוצא מפי תשובות המיוחסות להרמב"ן סימן פ"א באשה שיש לה בע"ח ומכרו ב"ד עבור האשה למזונות או לכתובה, אם הבע"ח מצי טריף מן הלוקח, ופסק דלא מצי טריף שאין זה כמו שהגבו לאשה ואחריותם נמי איתמי, ומשום שעבודא דר"נ כיון שנפרעה נפרעה יעו"ש, אבל ודאי אם מכרו ב"ד למזונות או לפרוע קצת כתובה כגון זה באים בע"ח שלה ונפרעין שבהמקצת כתובה איכא שעבודא דר"נ, ולכן מצי לגבות כמו שתוכל היא לגבות מכיון שמכרתו היא אף עפ"י דאחריות דנפשה קבילת עלה הר"ז כאילו מחלה לגבי לקוחות, ובשעבודא דר"נ אינה יכולה למחול כיון דאישתעביד מן התורה לא דמי למוכר שט"ח דהוי רק דברי סופרים לכן יכול למחול יעו"ש, זה תורף דבריו בקיצור. והנה היכי שמכרה למזונות הדין שלו אמת לפי שיטתו דבדר"נ אינו יכול למחול, אבל במכרה למקצת כתובתה הלא אינה יכולה לחזור ולגבות מן הדין כיון דנמכר לשעבוד ששוה לשעבוד שבאתה לטרוף עבורו, ומה שגבה גבה דהוי כשני שטרות שזמנן שוה, אם לא דאתי מתורת ממנ"פ דאם בא לידה והיא מכרתן תו גובה הבע"ח מחמת שמגיע לו מן האשה שמכרה, ובספק שנסתפקתי גם כן חוזר וגובה, וזה נגד המושכל לדעתנו: אמנם דא נפשט מדברי הרשב"א מה שנסתפק בשו"ת רעק"א סימן קפ"ה אם הא דאחריות דנפשה מי לא קבילת עליה, פירושו שצריכה לשלם להלוקח מעות אם יטרוף, רק הלוקח יכול לעכב השדה ולסלקה במעות שמגיע לו עבור האחריות ונפ"מ באפותיקי מפורש דטורפת ומשלמת דמים, דא"כ למה צריך הרשב"א לדון מהא שבשעבוד דר"נ לא מהני מחילה תיפוק ליה דמאי מהני מה דמסלק להאשה כיון שהוא משועבד מדר"נ לבע"ח של האשה, ובשלמא ביורש דליכא שעבוד רק אנכסים לא חיוב עליהם, א"כ כששילם הלוקח הוי כמו ששילם הבע"ח ללוה שלו דאז הלא נפקע שעבודא דר"נ לגמרי מיניה, אמנם זה בבע"ח גופיה שמכר קרקע ובא מי שמשועבד לו מדר"נ לגבות השדה המכורה, והלוקח טעין כי המלוה חייב לו ללוקח מעות, מי מצי אמר הלא סלקתי לגברא דאתית מיניה, או יאמר כיון שעדיין המוכר שלך משועבד לי לשלם, א"כ לא נפקע שעבודי אצלך מדר' נתן ומצינא תבענא לך מדינא ולא מהני מה ששלמת להמלוה למוכר שלך, דלדידי חייב את מעות הקרקע והקרקע משועבדת אצלי שעדיין לא נפקע שעבודי מהמוכר הקרקע לידך, ומה איכפת לי בדמיה דיהבת להלוה שלי שהוא המלוה למוכר שלך, ע"ז יש להסתפק טובא. אך דברי הרמב"ן במיוחסות דמחלה השעבוד מורים דהפירוש דאחריות דנפשה מי לא קבלה עליה הוא שלא מציא לטרוף אף באפותיקי מפורש דמחלה שעבודא לגמרי. אך הדין ספק גדול להך שיטה דסברי דאם פרע למי שהלוה לו דנפטר משעבודא המלוה השני שמשועבד לו מדר"נ, ויש לתלות במה שבארתי במק"א בשעבודא דר"נ ואכ"מ, אולם דא מוכח דשיטת הרשב"א בתשובה זו דאינו יכול למחול היכי דמשעבד מדר"נ ואפ"ה סבר דנפטר בפרעון להמלוה שלו, ודלא כהתומים שרצה לתלות זו בזו יעו"ש. וצ"ע עוד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מלווה ולווה פרק י״ח

ו׳

עבד וכו'. הנה פסק כרשב"ג והראב"ד השיגו ופסק כת"ק וקשה דהא קיי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה גם דהראב"ד גופיה פ"ז דפרה השיגו לרבינו וז"ל אבל לדעת רשב"ג יש חלוק עכ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה י״ח, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם