רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ט״ז

ספר משפטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ט״ז

הלכה א׳

הַחוֹב בְּאַחֲרָיוּת הַלּוֶֹה עַד שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ לְיד הַמַּלְוֶה אוֹ לְיַד שְׁלוּחוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה זְרֹק לִי חוֹבִי וְהִפָּטֵר וּזְרָקוֹ וְאָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַמַּלְוֶה פָּטוּר. אָמַר לוֹ זְרֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּטִּין. הָיוּ הַמָּעוֹת קְרוֹבוֹת לַלּוֶֹה הֲרֵי עֲדַיִן בְּאַחֲרָיוּתוֹ. הָיוּ קְרוֹבוֹת לַמַּלְוֶה נִפְטָר הַלּוֶֹה. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אִם אָבְדוּ מִשָּׁם אוֹ נִגְנְבוּ מְשַׁלֵּם הַלּוֶֹה מֶחֱצָה:

הלכה ב׳

הָיָה רְאוּבֵן חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה וְאָמַר לְלֵוִי הוֹלֵךְ לְשִׁמְעוֹן מָנֶה זֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ. אִם בָּא לַחְזֹר אֵינוֹ חוֹזֵר וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמָּנֶה לְשִׁמְעוֹן. הֶחְזִיר לֵוִי אֶת הַמָּנֶה לִרְאוּבֵן שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד שִׁמְעוֹן כָּל חוֹבוֹ:

הלכה ג׳

רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי וְהָיוּ שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין וְקִבֵּל לֵוִי וְנִמְצָא רְאוּבֵן עָנִי וְאֵין לוֹ מִמַּה שֶּׁיִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי לֵוִי חוֹזֵר בַּחוֹב שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁזֶּה הִטְעָהוּ. וְאִם יָדַע לֵוִי שֶׁהוּא עָנִי אוֹ שֶׁהָיָה עָשִׁיר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְהֶעֱנִי אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר שֶׁהֲרֵי קִבֵּל. טָעַן לֵוִי שֶׁהָיָה רְאוּבֵן עָנִי וְהִטְעָהוּ וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר עָשִׁיר הָיָה וְהֶעֱנִי יֵרָאֶה לִי שֶׁעַל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר מֵחוֹב לֵוִי. לֹא יִהְיֶה אֶלָּא שׁוֹבֵר בְּיָדוֹ. אוֹמְרִים לוֹ קַיֵּם שׁוֹבֶרְךָ וְהִפָּטֵר:

הלכה ד׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁרְאוּבֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֵצֶל שִׁמְעוֹן כְּלוּם וְהָיָה רְאוּבֵן חַיָּב לְלֵוִי מָנֶה וְהִמְחָהוּ אֵצֶל שִׁמְעוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִמְחָהוּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן לֹא קָנָה. וְאִם רָצָה שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא יִתֵּן וְאִם נָתַן חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי עַל פִּיו נָתַן. וְכֵן אִם רָצָה לֵוִי לַחְזֹר וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה לִגְבּוֹת מִשִּׁמְעוֹן חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְרָע מִקְצָת מִשִּׁמְעוֹן חוֹזֵר וְגוֹבֶה הַשְּׁאָר מֵרְאוּבֵן:

הלכה ה׳

חֶנְוָנִי שֶׁהָיָה נוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת מִן הַחֲנוּת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וּמַקִּיפוֹ עַד שֶׁיִּתְקַבֵּץ הַכּל וּפוֹרֵעַ לוֹ וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת תֵּן לַפּוֹעֲלִים סֶלַע אוֹ לְבַעַל חוֹבִי מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלִי וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ וַהֲרֵי הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹבוֹ אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי הֲרֵי הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת חוֹבוֹ וְכֵן הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁטָּעַן שֶׁנָּתַן שֶׁהֲרֵי הוּא אָמַר לוֹ לִתֵּן. וְהַפּוֹעֵל נִשְׁבָּע בְּמַעֲמַד הַחֶנְוָנִי וְכֵן הַחֶנְוָנִי בְּמַעֲמַד הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ זֶה מִזֶּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ מִפְּנֵי שֶׁבָּאִין שְׁנֵיהֶן לִטּל. לְפִיכָךְ אִם מֵת הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בַּעַל חוֹב בְּלֹא שְׁבוּעָה וְכֵן אִם מֵת פּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַפְסִיד כְּלוּם וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא תַּשְׁלוּם אֶחָד:

הלכה ו׳

הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר אַתָּה אָמַרְתָּ לִתֵּן לָזֶה מָנֶה אוֹ צִוִּיתָ וְאָמַרְתָּ לִי אִם יָבוֹא פְּלוֹנִי תֵּן לוֹ וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לֹא אָמַרְתִּי לְךָ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר וְהַחֶנְוָנִי עוֹשֶׂה דִּין עִם זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַחֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת הַמַּקִּיפוֹ כָּתוּב בְּפִנְקָסִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ נִשְׁבָּע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְנִפְטָר כְּדִין כָּל טוֹעֵן עַל חֲבֵרוֹ לְכָל דָּבָר וְאֵין בָּזֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים:

הלכה ז׳

רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לְלֵוִי עַל שִׁמְעוֹן וְטָעַן שֶׁלֵּוִי נְתָנוֹ לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה וְאָבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִקְנָהוּ בּוֹ אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהִקְנָהוּ לוֹ עַל גַּב הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה אוֹתוֹ מִשִּׁמְעוֹן הוֹאִיל וְיוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁפָּרַע לְלֵוִי וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי יִשָּׁבַע לֵוִי לְשִׁמְעוֹן וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה רְאוּבֵן. הוֹדָה לוֹ שֶׁפָּרַע יְשַׁלֵּם לֵוִי לִרְאוּבֵן. טָעַן לֵוִי שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן שְׁטָר זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר:

הלכה ח׳

שְׁטָר שֶׁהָיָה בְּיַד שָׁלִישׁ וְהוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְאָמַר פָּרוּעַ הוּא נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁטָר מְקֻיָּם שֶׁאִלּוּ רָצָה הָיָה שׂוֹרְפוֹ אוֹ קוֹרְעוֹ. וְכֵן אִם מֵת הַשָּׁלִישׁ וְנִמְצָא כְּתָב יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ שֶׁשְּׁטָר זֶה הַמֻּנָּח אֶצְלוֹ פָּרוּעַ הוּא הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב. אֲבָל כְּתָב שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי מַלְוֶה שֶׁשְּׁטָר פְּלוֹנִי פָּרוּעַ אֲפִלּוּ הָיָה בִּכְתַב יְדֵי הַמַּלְוֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּמִשְׂחָק:

הלכה ט׳

הָיוּ עֵדִים עַל הַכְּתָב אִם הָיוּ מְקֻיָּמִין הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּרוּעַ. וְאִם אֵין עָלָיו קִיּוּם יִשְׁאֲלוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עַל זֶה הַשּׁוֹבֵר. אִם לֹא יָדְעוּ אוֹ שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין הוֹאִיל וּמִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה אוֹ מִתַּחַת יְדֵי יוֹרְשָׁיו יָצָא אֵין הַשּׁוֹבֵר כְּלוּם:

הלכה י׳

נִמְצָא הַשְּׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹת פְּרוּעִין הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב הַנִּמְצָא. וְכֵן אִם נִמְצָא כָּתוּב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר בֵּין מִפָּנָיו בֵּין מֵאֲחוֹרָיו וַאֲפִלּוּ בְּמִקְצָתוֹ שְׁטָר זֶה פָּרוּעַ אוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ עוֹשִׂין עַל פִּי הַכְּתָב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עַל הַכְּתָב עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה שֶׁאִלּוּ לֹא נִפְרָע לֹא הָיָה כּוֹתֵב עַל הַשְּׁטָר:

הלכה י״א

הַמּוֹצֵא שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתָיו וְאֵין יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ יִהְיֶה מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:

הלכה י״ב

הָאוֹמֵר לְבָנָיו שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא שִׁטְרוֹתָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. אָמַר לַחֲבֵרוֹ שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. חוֹב לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ כָּל שְׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז

א׳

אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר כו'. כתב ה"ה והקשה הרשב"א ז"ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר א"כ קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר כו'. והתוס' שם חולקים בדין זה שכתבו דלאוקימתא זו ברייתא דקתני קרוב ללוה חייב מיירי במפרש שיזרוק למקום שיוכל לשומרו יע"ש. ולדידי רבינו והטור (*א"ה סי' ק"כ) אזלי בשיטת התוס' ודו"ק. כתב במרדכי ס"פ החובל ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפרעון אמר לראובן שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו אח"כ ביד הלוה חייב בכל האונסין כמו בתחלה וע"ש שכתב שני טעמים והביא דין זה מור"ם סי' ק"כ ובר"ס קע"ו ס"א ומרן בסי' קע"ו סל"ה וסי' קפ"ג ס"ו ועיין בחידושי מהרש"ל ס"פ החובל ובתשובת בני יעקב סי' י"ב והדבר צריך תלמוד. (א"ה עיין לקמן בסמוך): הא דאמרינן דבזרוק לי חובי והפטר דנפטר הזורק נ"ל דלסברת רבינו ישעיה שהביא הטור ס"ס י"ב דבמלוה בשטר מחילה בעיא קנין הכא מיירי במלוה על פה דאילו בשטר בדברים לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה כן יש ללמוד מדברי התוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ו' ד"ה) אינה צריכה ומדברי הרא"ש פרק המקבל שרצו להוכיח מהך סוגיא דמחילה א"צ קנין ודו"ק. כתב מהרש"ך ח"ב סי' י"א דאפשר דמטעם עבד לוה לאיש מלוה הוא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריותו עד שיגיעו לידו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב באחריותן והפריז על המדה הרב בזה דאין לו ענין עם עבד לוה לאיש מלוה כמבואר וזה ברור: ראובן שהיה לו חוב על שמעון ואומר ראובן ללוי שימחול החוב שיש לו על שמעון והלך לוי ומחל את החוב נראה לי דמחילתו מחילה משום דשלוחו של אדם כמותו והו"ל כאילו המלוה עצמו מחלו אך מה שיש להסתפק הוא אם חייב לוי אי מדמינן ליה לאומר קרע כסותי דאמרינן דחייב כל שלא אמר והפטר ואע"ג דלא אמרינן דחייב אלא היכא דאתו לידיה בתורת שמירה מ"מ הא איכא הרמ"ה דאית ליה דאפילו דלא אתא לידיה בתורת שמירה כל שלא אמר לו והפטר א"נ נפקא מינה היכא דהכתיב הנכסים על שמו דאפשר דחשיב כבאו לידו בתורת שמירה וכל שלא א"ל והפטר חייב ולכאורה נראה דלא דמי דשאני שבור כדי וקרע כסותי דמסתמא אין אדם מוחל על נזקין ומסתמא שבור והתחייב אמר אבל באומר לחבירו לך ומחול חובי לפלוני אפשר דפטור דאימור איזה טובה עשה הלוה עם המלוה ומש"ה אמר לשליח שילך וימחול ומההיא דכתב הרשב"א בתשובה דהאומר לחבירו מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך ומחל החוב לעכו"ם דחייב השליח משום דאין בלשון זה רשות דמחילה אין להכריח מכאן דאם היה לשון מחילה היה פטור דאפשר דטעמיה דהרשב"א הוא משום דלא אתו לידיה בתורת שמירה ואית ליה דכל דלא אתו לידיה בתורת שמירה אף שלא אמר לו והפטר אם קרע את כסותו פטור אך למ"ד דאף דלא אתו לידיה בתורת שמירה חייב וכן אם הכתיב עליו דחשיב כאילו באו לידו בתורת שמירה אפשר דמודה הרשב"א דאפילו אמר לו לשון מחילה דחייב כל שלא אמר והפטר ומה שחילקנו לעיל י"ל מההיא דכתב בעת"ה בשם מוהרי"ח דבאומר לחבירו בא ואכול עמי ואכל חייב משום דדמי לקרע כסותי כו' ע"כ. והנה אין ספק דמהרי"ח אזיל בשיטת הרמ"ה דאפילו לא אתו לידיה בתורת שמירה בעינא דלימא והפטר והנה אם איתא למה שחילקנו איך דימה אומה בוא ואכול עמי לאומר קרע כסותי אימא דשאני אומר לחבירו בוא ואכול עמי דאפשר דבתורת מתנה נותן דאפשר דקדם לו איזה דבר ומש"ה רוצה לתת לו מתנה אלא ודאי דמשמע דאית ליה דאין לחלק כמו שחילקנו ומיהו אפשר לומר דס"ל להרי"ח דכל שיש הנאה לשליח בדבר פשיטא דחייב ולא הביא אותה ראיה אלא לומר דאיך יתכן לומר שיתחייב האוכל מאחר שאכל ברשות המאכיל לזה הביא ראיה מקרע את כסותי ושבור את כדי דאע"ג דהשליח שבר ברשות המשלח כל שלא אמר לו והפטר חייב משום דאיכא אומדנא ואמרינן דכוונתו היא קרע ותשלם ה"נ באומר בא ואכול עמי שיש לו תועלת לשליח בדבר זה אמרינן דכוונתו היא אכול ותשלם ולפ"ז אין צורך למה שנדחק מהר"ח אלגאזי לומר דהרי"ח אית ליה כסברת הרז"ה דהא סברא הלזו היא סברא יחידית וכמבואר בדברי הפוסקים אלא שכוונת הרי"ח נראה דס"ל דבאומר בוא ואכול עמי כיון שיש לו הנאה באכילה לא פטרו אלא שהוקשה לו דהיכא מצינו שהשליח יעשה שליחות המשלח ויתחייב לזה השיב דמצינו דבאומר קרע כסותי חייב השליח ואף דהתם מיירי בבאו לידו בתורת שליחות מ"מ למדנו מיהא דמצינו שיעשה השליח שליחות המשלח ויתחייב ה"נ באומר בא ואכול עמי שיש הנאה לשליח אף שלא בא לידו בתורת שמירה חייב ואמרינן דכוונתו היא בוא ואכול ושלם באופן שעדיין יש מקום למ"ש דבאומר מחול לפרש דליכא הנאה לשליח ואיכא למימר דהמשלח ניחא ליה בהכי משום איזו טובה שקיבל מהב"ח דהשליח פטור, אך קשה מאותה שכתבו הגהות דשייכי לספר נזיקין סימן י"ב בשם מהר"ם דמי שהלך ופטר את הב"ח בשליחות המלוה והמלוה מכחישו דאין הלוה נאמן אפילו שיש לו מגו משום דהוי כמגו במקום עדים ומדמה לה לאומר אתה אמרת לקצץ דקי"ל דאינו נאמן אפילו במקום מגו ואי איתא למה שחילקנו לא דמי כלל דשאני בקוצץ נטיעותיו דמסתמא לא אמר לו לקצץ דמש"ה אמרינן דאינו נאמן הקוצץ אפילו במקום מגו אבל במוחל דאפשר דניחא ליה במחילה משום דשמא קיבל טובת הנאה ממנו אימא דמהימן היכא דיש לו מגו וכיוצא בתשובה זו כתב הרא"ש בתשובה כלל נ'. שוב זכורני שכתב המרדכי בפרק החובל בשם מהר"ם מה שתעשה בשלך עשה בשלי ומטי עלה דכיון דהכתיבו על שמו הוי כבאו לידו בתורת שמירה דבעינן דלימא והפטר ולבסוף כתב דאין בלשון זה לשון מחילה וכמ"ש הרשב"א ונראה דלא פליגי מהר"ם והרשב"א מיירי בשלא הכתיבו וא"כ לא בא לידו בתורת שמירה וס"ל דכל שלא בא לידו בתורת שמירה לא בעינן דלימא והפטר ומש"ה לא מטי עלה אלא מטעמא דאין בלשון זה לשון מחילה אך מהר"ם ז"ל דמיירי שהכתיבו עליו החוב ומטי עלה מתרי טעמי וכדכתיבנא. עוד זכורני במרדכי בשם מהר"ם דמי שהיו בידו מעות בתורת הלואה ושוב אמר המלוה שיהיו למחצית שכר ונאנסו דחייב הלוה בכל ומטי בה מהך דקרע כסותי דאמרינן דכל שבאו לידו בתורת שמירה אינו מסתלק מחיובו עד דנימא והפטר ולפי מה שחילקנו היה מן הדין דבאומר יהיו למחצית שכר שלא יהיה באחריות הלוה פלגא פקדון דניחא ליה למלוה בהכי כי היכי דליהוי ליה חלק בשכר אלמא דס"ל דכל דאיכא איזה צד (*א"ה חבל על דאבדין ועיין לעיל בסמוך):

ב׳

היה ראובן חייב לשמעון מנה כו'. כבר כתב רבינו דין זה בפ"א מהלכות שכירות גבי פקדון דאם בא לחזור חוזר מטעם דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר וכתב שם ה"ה דאם היה רגיל בעל הפקדון להפקיד אצל השליח שנפטר הנפקד אם בא לחזור אפילו בפקדון אינו חוזר ודברים תמוהים הם בעיני הרבה דמה ענין רגיל להפקיד בזה דהא פשע לשלוח פקדון של אחרים בדרכים דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה הנפקד אם הוליך הפקדון ונאנס בדרך חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב לכ"ע. אחר זמן רב מצאתי להרא"ם בתשובות ח"ב סימן ו' מסכים לדברי וצ"ע:

ג׳

טען לוי שהיה ראובן עני כו'. ראיתי בתשובת שאלה באחד מגדולי הדור שלפנינו (*א"ה הוא מהריט"ץ בתשובה סימן י"ט יע"ש) שכתב שאם הדבר ספק בין למלוה בין ללוה אם היה עשיר והעני או עני מעיקרו כיון שהוא מלוה בשטר כמ"ש ה"ה עליו דלוה לברר שהיה עשיר והעני ואם לא בירר משלם. ודייק דברי ה"ה שכתב ואם יש ספק בדבר על שמעון להביא ראיה ופירש שכוונתו שיש ספק לב"ד מחמת עצמו של דבר לא מחמת טענת הלוה והמלוה וטען לוי שכתב רבינו ל"ד. עוד הכריח פירוש זה דאי בטען לוי הוי טענת ברי בדוקא למה לא חייב שבועה ללוי ליטול וניחא ליה דאפילו בטענת שמא נוטל לוי ולכך בטענת ברי אינו זקוק לשבועה אבל דינו לדעתי אינו לדעת רבינו ז"ל שהרי סיים לא יהא אלא שובר כו' וגבי שובר ע"כ הלוה והמלוה טוענין ברי. ודיוקו של ה"ה אינו כלום שהרב לא חידש בדברי רבינו אלא שהחוב הוא בשטר ודו"ק. ומה שהכריח מדלא כתב ישבע לוי יש לדחות שלא בא רבינו ללמד אלא על מי מוטל הראיה אבל לענין שבועה אין אנו צריכים למודעי דה"ז כאומר פרעתיך השטר וזה אומר לא פרעתני דחייב המלוה לישבע וכבר כתבו רבינו במקומו בפי"ד מהלכות אלו דין ב' גם מה שלמד מזה דאם לא נתקיים כתב השליח אף שיש ביד הלוה כתב המלוה מקויים שכתב שלח ע"י פלוני חייב הלוה לשלם לדעתי אין דינו אמת ואין כאן מקום להאריך ודו"ק:

ז׳

ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכו'. דברי מהריק"א ז"ל תמוהים דנשבע היסת ונפטר קאי ללוי שטענו ראובן שמכרו לו בכתיבה ומסירה וכן פירש ה"ה ז"ל והרב השיאו לשמעון עם לוי ואין טעם וענין לפירוש זה והמשכיל יבין ודו"ק. ומ"ש עוד איני מבין הכרע זה כו' באמת שדברי מהריק"א מרפסן איגרי ואחר המחילה רבה לא נתכוון בכוונת דברי ה"ה דמה שדייק הוא ממאי דכתב רבינו טען לוי שלא מכר ולא נתן מכלל דעד השתא קאי רבינו בטען לוי שמכר ונתן ומשום האי הוא שכתב הרב הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן ואי מהני טענתו לומר שנפרע קודם שמכר או נתן למה גבי טוען שנתן משלם כלום שהרי נתן מה שאינו שלו זה מה שדייק ה"ה ודברי מהריק"א תמוהים הם וצ"ע ואי לדידי צייתי לאו הרב חתים עלה ואיזה תלמיד כתבו גם את הראשון גם את השני. ומ"ש ה"ה ומיגו דאי בעי מצי מחיל כו' י"לד בדברי ה"ה דאמאי איצטריך טעמא דמגו דאי בעי מחיל דהא סברת רבינו היא דאם טען הלוה ישבע לי המלוה שלא נפרע צריך לישבע ואם לאו אינו גובה הלוקח וכיון שכן בלא טעם מגו ישלם ואפשר לומר דלשיטת ה"ה ז"ל ניחא דסובר דכיון דמשום מגו דאי בעי מחיל נאמן א"כ אינו נאמן לומר שנפרע קודם דהא אי בעי מחיל השתא הוי וכיון שכן חייב בכל דמי השטר אבל כל שלא טען שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע אינו חייב אלא בדמים שנתן דהא אינו מודה שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע ולפיכך יחזיר מה שנטל ודו"ק:

ט׳

היו עדים על הכתב כו'. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' א' וז"ל השובר כשר אע"פ שלא הוזכר בו לא עדי השטר ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים. ומ"ש הר"ב כיון שסכום השטר והשובר שוים נתבטל השטר לאו למימרא שצריך להזכיר סכום החוב בשובר אלא למעוטי שלא יהיה סכום השובר יותר על חוב השטר והראיה שהביא הכי מוכחא שבאומר שט"ח של יוסף בן שמעון פרוע דיו. וכן מצאתי בתשובה כ"י למהר"ר יחיאל באסאן ז"ל שפירש כן דברי הרא"ש אלא שמצאתי להר"ב התרומות שער כ"ו ח"א סימן ג' היפך מזה דהצריך הרב שסכום המעות שיהיו שוין בשטר ובשובר ואי לא לא מהני שטרא יע"ש. שוב דקדקתי עוד בדברי השואל ומשמע דבשובר נמי לא הוזכר זמנו. אמרתי אפשר דכיון דאיכא לספוקי בשובר עצמו אם נכתב קודם זמן השטר ואת"ל אחר זמן השטר נכתב שמא על שטר אחר נכתב בהא הוא שהצריך הרב שיהא סכום השובר והשטר שוים אלא שראייתו מההיא דשני יוסף בן שמעון לא סלקא כהוגן ויש לדחותה דמש"ה לא איצטריך התם זמן השטר ושם העדים משום דזמן השובר מוכיח שנעשה אחר שלוה משניהם סוף דבר הרב ז"ל הכניס לנו מבוכה גדולה בלבנו בכוונת דבריו ומצאתי לו ז"ל בכלל ס"ח סי' י"ט שכתב בענין כיוצא בזה וז"ל הלכך כל שטר היוצא בשם ראובן עליהם מחזיקנן ליה לפרוע ע"כ. משמע דקפיד הרב שיהא השובר מוכיח שנכתב אחר שטר ההלואה ואין כאן מקום להאריך עוד ובמקום אחר הארכתי ודו"ק. (*א"ה חבל על דאבדין רק את זה מצאתי להרב המחבר שכתב על דברי הרא"ש בכלל ס"ח וז"ל) נראה מדברי הרב ז"ל שצריך שיעידו העדים בבירור שזמן העדאתם הוא אחר זמן השטר הא אם לא זכרו העדים זמן הודאת המלוה תלינן שהשטר נכתב אחר השובר משום דאיכא תרי ספיקי ספק אם קדם השובר לשטר ואת"ל שנכתב אחר השטר שמא ההודאה היא על חוב אחר וזה השטר לא נפרע וחשיב שפיר תרי ספיקי כההיא דאמרינן באומר פ"פ מצאתי דאם אשת ישראל היא מותרת דאיכא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון עכ"ל (ועיין לעיל פי"ד מהלכות אלו דין ט'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז ארוך במיוחד (4 קטעים, 53,383 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז

א׳

מן התורה החוב באחריות הלוה עד שיגיע לרשות המלוה ואם אמר לו זרוק לי חובי וכו' והוי בכלל כל תנאי שבממון קיים.

ב׳

אמר ללוי הולך מנה זה לשמעון שאני חייב לו הוי כזכה לו כיון שהוא חייב לו וחייב באחריותו.

ג׳

מעמד שלשתן כשהיה חייב לו ולא הטעהו הוי הלכתא בלא טעמא ונראה דהוי מדאוריתא וכדאמר' פרק האיש מקדש פליגי בדרב הונא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כרבי מאיר דאמר התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לו אצל אחרים מקודשת סבר כי אמר רב לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ומאן דאמר אינה מקודשת סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומשמע דאי סבר אפילו במלוה דכולי עלמא מקודשת וכיון דקי"ל סוף פרק קמא דגיטין דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון אם כן הויא מקודשת כיון דהוי במעמד שלשתן משמע דמעמד שלשתן מדאוריתא ואיפשר דילפינן לה מדרבי נתן מנין לנושה בחברו וכו' וכיון דמדאוריתא מוציאין מזה לזה כל שכן אי אקניה ליה במעמד שלשתן דקני.

ה׳

חנוני ובעל הבית ופועל מדאוריתא חייב לפרוע בעל הבית לפועל והחנוני הוי מוציא מבעל הבית ועליו הראיה.

ז׳

מכירת שטר חוב הוי מדרבנן משום דאין גופו ממון.

ח׳

שליש נאמן בדברו ובכתבו הואיל והיא בידו.

ט׳

עדים מקוימים בשובר או נמצא השטר בין שטרות פרועים או שכתוב בגופו של שטר פרעון עושין על פי הכתב.

י״א

שטר של אחד שנמצא בידו ואין ידוע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו.

י״ב

האומר לבניו שטר בין שטרו פרוע ושאר החלוקות הכל מדין המע"ה והרי אינו יודע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז

א׳

אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וכו': במשל"מ הא דאמרינן בזרוק לי חובי והפטר כו' נ"ל דלסברת ר"י כו' דבמלוה בשטר מחילה בעי קנין, הכא מיירי במלוה ע"פ דאלו במלוה בשטר כו' לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה כו'. והנה הגם דמדברי תוס' ורא"ש משמע כן, אבל באמת תלוי זה בפלוגתת הקדמונים באומר לחבירו זרוק מנה לים ואני אתחייב לך אם מחויב לשלם דבזה איכא דין ערב כיון שהוציא ממון על פיו מצי לחייב את עצמו, וזה המחלוקת נתבארה באורך ברשב"א ור"ן בפ"ק דקדושין (דף ח) והובא זה בהגהת רמ"א סימן ש"פ, א"כ כיון דחייב לשלם עבור שהוציא ממון על פיו אף שהממון לא בא לרשות בן דעת רק הושלכו לים ואפ"ה מתחייב זה בכך מדין ערב, והוי כמו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך, א"כ כיון דהוא חייב בממון שהוציא על פיו תו הוי כפרעון לגבי שטר ומהני המחילה, וכן הוא לשון הירושלמי פרק הזורק והא תנינן וכן לענין החוב א"ל שכן אם אמר לו זורקהו לים ויהא מחול לך מחול לו ודוק: עוד האריך המשל"מ לחקור בראובן שהיה לו חוב על שמעון ואמר ראובן ללוי שימחול החוב שיש לו על שמעון והלך לוי ומחל החוב אם חייב לוי לשלם דהוי כאומר קרע כסותי והאריך בזה, ומאוד תמוה חקירתו, דשם בקרע כסותי שבור כדי וכיו"ב הכל מעשים שאינו צריך לזה הפעולה שתקרא על שמו של המשלח בתורת שליחות, ולכן כל כמה שלא אמר והפטר איכא דמחייבי לשלם דבמה דהרשהו להזיק לא נפטר מלשלם והוי כאילו הזיק נכסיו בלא רשות, אבל כי ילך וימחול חוב שיש לראובן על שמעון הלא זה לאו כלום ומאן ציית ליה דמחיל האם בזה נמחל החוב, רק מה שאומר להלוה בשליחות המלוה על שם המלוה דמחל לו, וא"כ איהו בעצמו לאו מידי עביד ואיך יתכן לחייבו לשלם על מה שמחל המלוה ע"י שלוחו, זה פליאה וזרות עצומה להעלות על הדעת [ובודאי הרגיש רבינו בזה רק חסר הרבה] והא השליח עניא מאי קא עביד הלא איהו לא מחיל ולאו בידו למחול, רק המלוה מחיל חוב שיש לו על שמעון ע"י ואיך ישלם וזה לא יעלה על הדעת (נ"ב. ובאמת זו הוי הגמר' מכות ט"ז אי שויתי' שליח איהי קא מבטלא לי'). ואולם באומר לו שרוף שטרות שיש לי על פלוני אף ע"ג דלא אמר והפטר, נראה ג"כ דמיפטר לכולי עלמא דהא זה לאו מזיק ממון רק מתחייב מדינא דגרמי, ובדינא דגרמי כתבו בתוספות בכ"מ ובש"ך סימן שפ"ו קבע מסמרות דאין זה רק קנסא, ברור דהיכי דעל פי דבורו של המלוה עביד לא קנסוהו חכמים דאין זה דבר המצוי ואיהו דאפסיד אנפשיה והוי איהו הגורם, ומכש"כ לפי שיטת רבינו דבדינא דגרמי אינו רק במתכוין להזיק וכמו שהשיב לחכמי לוניל הובא במגדל עוז פרק ד' מנזקי ממון יעו"ש, ודאי דכיון דאיהו אומר לו אינו שייך לחייבו על מה דמזיק דאיהו סבור דרצון בעליו בכך. וראיתי במרדכי סוף פרק החובל, ונראה משם דעובדיה היה במחל לעו"ג אחד מן השותפין ואם מחל בלא רשות ונתן לו פטור תו אינו יכול לתבוע אותו הישראל בדיניהן יעו"ש. ובכה"ג דהמעשה בלא רשות המשלח והגם דאינו על שמו ג"כ נפקע החוב הוי כשורף שטר ובכה"ג לסניף אמר שם דלא מהני כ"ז שלא אמר לפטור, אבל בנידון המשל"מ ברור ופשוט כמש"פ, ועיין סימן קע"ו סעיף י"א בזה ודוק: בענין אי מהני תפיסה נגד שטר העלה הש"ך בספרו תקפו כהן דלא מהני תפיסה דשטר כגבוי דמי כ"ז דלא מסתפקא בגוף הדבר שהשטר עליו ואם תופס ממון שחייב בשטר על ספק תביעה שיש לו ממקום אחר לא מהני, והאו"ת העלה דשטר לא הוי כגבוי, ועיין פתח הבית סימן מ"א ענף י"ח שעמד על דברי הרשב"א שכתב בחידושיו לגיטין פ' הזורק גבי מחצה על מחצה בממון כגון שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לזה דאמרו יחלוקו ולא אמרינן כיון שהחוב ידוע והספק הוא אם נפרע הוי איני יודע אם פרעתיך וחייב בתשלומין משום דאיכא רגלים לדבר דהרי נחית לפרוע וזרק לו המעות, ולא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה משום דנגד זה איכא חזקת חוב שלא נפרע ולכך יחלוקו, והקשה דנאמר דתפיסה יהא מהני, היינו במספ"ל אם נפרע יהא מהני מה שתפס המעות ברשותו דלא גרע מתפס מעות בהלואה על חוב אחר היינו כשספק לו בחוב אחר ותפוס המעות אשר בהלואה הם ת"י. ובאמת אין זה ענין לתפיסה, דניחזי לשיטת הסוברים דמהני תפיסה הוא דוקא היכי שהספק לפנינו ואיכא דררא דממונא. הא כל היכי דליכא דררא דממונא לא מהני תפיסה אף קודם שנולד הספק וטוען ברי, ונחזי כאן בלא דררא דממונא שהספק לפנינו הוי הדין דאיני יודע אם פרעתיך חייב ומוציאין ממון מחזקתו, רק דהוי ספק לפנינו ודררא דממונא, אולם בלא הדררא דממונא היה הדין דחייב לשלם, וכיון שרק בצירוף הדררא דממונא הדין דיחלוקו איך יהא מהני תפיסה כיון שבלא הדררא דממונא לא מהני חזקת ממון שלו כלום והוי ספק רק ע"י צירוף דררא דממונא, ואיך יהא הדררא דממונא על שני דברים, לשויא ספק ולהיות מהני ביה תפיסה. והגע נא בעצמך למשל מי שמסר חבירו ומספקא אם דנין תקנת נגזל במסור והיה לו מעות בהלואה מאת המוסר לולא הדררא דממונא לא היה מועיל תפיסה והוי ככל ספק דהוי מוקמינן ממון בחזקת מריה ופטור חבירו ואיך יתפוס, אבל משום שהספק לפנינו מצי לתפוס, אבל כאן שבלא הדררא דממונא הוי קיי"ל דמוציאין ממון מיד המוחזק ולא הוי נחשב לספק כלל, ורק משום הדררא דממונא הוי ספק ואיך יועיל הדררא דממונא לעשותו ספק וגם לפסוק בו דין תפיסה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז

שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז ארוך במיוחד (2 קטעים, 23,657 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ז

ב׳

החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין וכו'. עיין בהרב המגיד שהביא תשו' הרי"ף ז"ל שאם העני הלוה השליח חייב וסיים הרה"מ וכן עיקר ששניהם חייבין באחריות כדברי רבינו עכ"ל. ומכאן קשה לי למה שראיתי להש"ך סי' קכ"ה סק"ז שכתב וז"ל ועוד קשה דא"כ קשה מנ"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב"ם ז"ל והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכו' יעו"ש שהרי הרה"מ כתב משם הרי"ף שאם העני אז חייב השליח כנראה דאם לא העני דינו עם המשלח הן אמת שבתשו' הרי"ף הנמצאת בידינו בסי' רע"ט הזכיר העני כנראה דדעתו לחייב לשליח משום שהעני ואפשר דדעתו נמי לחייבו אף אם לא היה שהעני וכדברי רבינו וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ט״ז, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם