רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ט״ו

ספר משפטים · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ט״ו

הלכה א׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים וְאָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים מִפְּנֵי הַתְּנַאי. טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר לוֹ וְכֵן עָשִׂיתִי וּפְרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר. וְכֵן אִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אוֹ בִּפְנֵי רוֹפְאִים וְאָמַר לוֹ בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ וְאוֹתָן הָעֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּמֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמִּפְּנֵי טַעֲנָה זוֹ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהֵם עוֹמְדִים עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֶה אוֹתוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵי אֲחֵרִים פָּרַעְתִּי וְהָלְכוּ לָהֶם:

הלכה ב׳

יֵשׁ נֻסְחָאוֹת מִן הַגְּמָרָא שֶׁכָּתוּב בָּהֶן שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים וְאָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם אֵינוֹ נֶאֱמָן וְטָעוּת סְפָרִים הוּא וּלְפִיכָךְ טָעוּ הַמּוֹרִים עַל פִּי אוֹתָן הַסְּפָרִים וּכְבָר חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחָאוֹת הַיְשָׁנוֹת וּמָצָאתִי בָּהֶן שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְהִגִּיעַ לְיָדִי בְּמִצְרַיִם מִקְצָת גְּמָרָא יְשָׁנָה כָּתוּב עַל הַגְּוִילִים כְּמוֹ שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִין קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה בְּקָרוֹב חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁתֵּי נֻסְחָאוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ וּבִשְׁתֵּיהֶם כָּתוּב וְאִם אָמַר פָּרַעְתִּי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם נֶאֱמָן. וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרַע לְמִקְצָת הַסְּפָרִים הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁאִם אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפָּרְעוּ בִּפְנֵיהֶם וְגַם זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה וְהַדִּין הָאֱמֶת שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁפָּרְעוּ בִּפְנֵיהֶם נִפְטָר וְאֵין כָּאן מְקוֹם חֲשָׁשׁ. גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְטָעוּת סְפָרִים הוּא וּמָצָאתִי בַּגְּוִילִים כָּתוּב אָזַל פַּרְעֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין דִּילֵיהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים מֻגָּהִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּךְ יֵרָאֶה מִדִּין הַגְּמָרָא. וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן וְכִי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים פְּרָעוֹ בְּעֵדִים וְכִי יֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר אֶת הָעֵדִים בְּבֵית הַסֹּהַר כָּל יְמֵיהֶם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְעוֹד אִם מֵתוּ מַה יַּעֲשֶׂה נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ פַּעַם אַחַר פַּעַם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים אִם כֵּן נַעֲשֵׂית עֵדוּת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר וְנִמְצָא זֶה כֵּיוָן שֶׁאָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים נַעֲשֵׂית מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֵין מִי שֶׁעָלָה עַל לִבּוֹ זֶה. אֲבָל וַדַּאי אִם אָמַר בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁפָּרַע בִּפְנֵי אֲחֵרִים וְהָלְכוּ לָהֶם. אֲבָל אִם בָּאוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ אֵין כָּאן בֵּית מֵחוֹשׁ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת:

הלכה ג׳

הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם:

הלכה ד׳

הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים (שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים) שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עָלַי כִּשְׁלֹשָׁה הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן אִם פְּרָעוֹ בִּפְנֵי אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ. זֶה שֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה כִּשְׁנֵי עֵדִים מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ כְּשֶׁיִּפָּרַע יִקְרַע הַשְּׁטָר אוֹ יָעִיד זֶה הַמַּלְוֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁבִּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל פְּלוֹנִי. אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה שֶׁקִּבֵּל כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי:

הלכה ה׳

הֲרֵי שֶׁפְּרָעוֹ וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְרַע וּפְרָעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי הַלּוֶֹה חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת הַמַּלְוֶה בְּדִין וְאוֹמֵר לוֹ כָּךְ וְכָךְ אַתָּה חַיָּב לִי מִפְּנֵי שֶׁפְּרָעְתִּיךָ שְׁתֵּי פְּעָמִים. אִם הוֹדָה יְשַׁלֵּם וְאִם כָּפַר יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ו׳

הִתְנָה הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי אֵינוֹ גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֶֹה לֹא פָּרַעְתִּי אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא עָשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה. טָעַן הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר זֶה וְאָמַר פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר לֹא פָּרַע כְּלוּם מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֵינוֹ נִשְׁבָּע:

הלכה ז׳

הִתְנָה הַמַּלְוֶה שֶׁיִּהְיֶה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּא לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה אַף מִן הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה מִן הָעִידִית גּוֹבֶה מִן הָעִידִית אַף מִן הַיּוֹרְשִׁין. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. בָּא לִגְבּוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ לֹא יִטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין זֶה מַתְנֶה לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו

א׳

המלוה את חבירו בעדים וכו'. כתב הר"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשא"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים כו' כמ"ש בכ"מ. ויש להשיב על זה דאי טעמא הוי הכי כי א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני שנים אחרים והלכו או מתו יהא נאמן כיון דלא שייך אנן סהדי ואי מטעם שיעבוד ניחא. ועוד יש ללמוד מדברי הר"ן דאם א"ל אל תפרעני אלא בעדים ופרע מקצתו בינו לבינו והמלוה מודה דלפי טעם זה אם נחלקו בשארית המלוה וטען הלוה דפרע אח"כ כל החוב בינו לבינו נאמן שכבר נתבטל הטעם דאין עשוי הלוה לפרעו שלא בעדים ובכה"ג כתבו רבוותא ז"ל בקובע זמן לחבירו ונתברר שפרע קצתו בגו זמניה אע"פ שתבע המלוה השאר בגו זמניה נאמן הלוה לומר פרעתי שכבר איבטיל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו שהרי פרע מקצתו בגו זמניה. האומר לחבירו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה ואמר לא אפרע אלא שלא בעדים לדעת רבינו ז"ל צריך לפורעו בעדים וכן הוא דעת הר"י ן' מיגאש והרמב"ן והרשב"א והרמ"ה והר"ן אך להרא"ש כל שהלוה מוחה אפילו בשעת הלואה מחאתו מחאה כנ"ל מוכרח מדבריו בפרק שבועת הדיינין והיכא דשתיק בשעת הלואה אליבא דכ"ע תנאו קיים ואין בזה חולק. והיכא דהתנה לאחר הלואה ומיחה הלוה דעת רבינו שאין מחאתו כלום וכן הוא דעת הר"י ן' מיגאש והרשב"א והרמ"ה והר"ן אך הרמב"ן כתב שמחאתו מחאה וכן הוא דעת הרא"ש מכ"ש דחלוקה ראשונה. והיכא דהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה אליבא דכ"ע תנאו קיים חוץ מהרא"ש דס"ל דשתיקה דלאחר הלואה לא הוי כקבלה. והיכא דנתחייב לחבירו בב"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה כתב הרא"ש שהתראתו התראה ונ"ל שסברא זאת מוסכמת מהכל ואף הרמב"ן יודה בזה. ולפי מה שכתבנו נ"ל דבחלוקה הראשונה והד' אין הלוה יכול לומר קים לי כיון שהוא יחיד אך בחלוקה הג' יכול לומר קים לי כהרמב"ן והרא"ש שוב ראיתי לר' ירוחם נ"ג ח"ב שכתב בשם התוס' כסברת הרא"ש ז"ל ולפי זה בכל החלוקות יכול לומר קים לי עוד דקדקתי בדברי ר' ירוחם שלא הבין בדברי רבינו כסברת ה"ה דה"ה ז"ל הבין דאפילו במיחה הלוה ואפילו שהתנה לאחר הלואה אין במחאתו כלום ואילו מדברי רי"ו נראה דרבינו בשתק הלוה מיירי שהרי אחר שהביא דבריו כתב והרשב"א כתב אפילו לאחר ההלואה יכול להתנות כך אפילו שלא ירצה הלוה לשעבד עצמו לכך משום עבד לוה ע"כ ולפי זה אפשר דבחלוקה הראשונה ס"ל לרבינו כהרא"ש שהרי רבינו לא מיירי אלא בשתק הלוה אבל כל שמיחה אפשר דס"ל דמחאתו מחאה ואפילו בשעת הלואה כסברת הרא"ש והרב בעל ש"ך כתב דמפשט דברי רבינו לא משמע דמיירי אפילו במיחה הלוה אלא בשתק ולא ידעתי למה לא נסתייע מדברי רי"ו שגם הוא הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק שוב ראיתי להבעה"ת בשער נ"ה ח"ב סי' א' כתב בסתם שתנאי זה מהני בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ולא ביאר לנו אם אפילו כשמיחה הלוה אי מהני התנאי ואי איתא דהכי ס"ל הוה ליה לפרושי ומדכתב בסתם משמע דלא אתא לאשמועינן אלא דהתנאי מהני אפי' לאחר הלואה ואפילו שתק הלוה נגד סברת הרא"ש אבל כשמיחה הלוה ובפרט לאחר הלואה אפשר דס"ל כהרמב"ן ואם הרב היה חולק על הרמב"ן היה לו להביא סברת הרמב"ן כמנהגו בכל המקומות שמביא סברת הרמב"ן ולפי זה אף הר"י ן' מיגאש הכי ס"ל שהרי כתב שם בסוף הסי' וכן היא סברת ן' מיגאש וכ"כ הש"ך שאפשר שהר"י ן' מיגאש לא כתב אלא כדברי רבינו ולפי מ"ש שרי"ו הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק ה"ה שיסבור כן בסברת הר"י ן' מיגאש ולדעתי גם בעה"ת הוא מסברא זו וראיתי למהרש"ך ח"ב סי' י"א שכתב שרוב המפרשים כתבו שבין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו לאחר הלואה ואפילו לא קיבל עליו הלוה צריך לפרוע לו בעדים ולפי מ"ש הרמב"ן והרא"ש והטור הם חולקים על סברא זו ולפי סברת רי"ו ובעה"ת אף רבינו והר"י ן' מיגאש ס"ל כהרמב"ן ולפי זה רוב המפרשים ס"ל דמהני מחאה כשהתנה לאחר הלואה. ודע שכל מה שטרחנו למצוא חבר לסברת הרא"ש בחלוקה הא' והד' הוא לסברת מרן שכתב בסימן ע"ז דהרא"ש ורבינו יעקב כת אחת הם דלעולם רבינו יעקב ז"ל אזיל בשיטת אביו אך לפי מה שעלתה הסכמת אחרוני זמנינו דהרא"ש והטור חשיבי תרי כתות פשיטא דבכל החלוקות יכול לומר קים לי כהרא"ש והטור שהסכים לסברת אביו וכ"כ הר"ב כנה"ג בסימן ע' בהגהת ב"י אות י"א ונראה מדבריו שלא ראה דברי רי"ו שכתב בשם התוס' כסברת הרא"ש ולפי זה פשיטא שבכל החלוקות יכול לומר קים לי ועיין בספר ראש יוסף שכתב דמדברי רבינו אין הכרח שיחלוק על הרמב"ן דאפשר דמיירי בשתק הלוה וכבר כתבנו לעיל שגם ר' ירוחם הכי ס"ל בדעת רבינו עוד נראה מדברי מהר"י איסקאפה שאין בין הרמב"ן והרא"ש מחלוקת אלא בשתק לאחר הלואה. ולדידי עוד נחלקו בהתנה בשעת הלואה והלוה מיחה דלהרמב"ן אין מחאתו כלום ולהרא"ש מחאתו מחאה ולדידי מחלוקת זה הוא מוכרח מדבריהם ולמאן דס"ל דרבינו מיירי בשתק הלוה אפשר דבמיחה יסבור כהרא"ש דאפילו התנה בשעת הלואה כל שמיחה הלוה מחאתו מחאה ואין בין רבינו והרא"ש אלא כשהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה ומ"מ אליבא דכ"ע הרמב"ן והרא"ש בתרתי פליגי בהתנה בשעת הלואה ומיחה הלוה ובהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה:

ג׳

התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן כו'. מ"ש ה"ה וכן עיקר דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' יש לדקדק דמה בין נאמנות המלוה לנאמנות הלוה שהרי כתב רבינו בסמוך דאם האמין המלוה ללוה במלוה בשטר וטען פרעתי דנאמן בשבועה וגבי לוה שהאמין למלוה כתב כאן שנוטל המלוה בלא שבועה דהרי כמו שבלא נאמנותו לא היה נוטל אפילו בשבועה כן הלוה לא היה נאמן אפילו בשבועה ויש לתרץ וקל להבין ועיין בבעה"ת שער נ"ז ח"א עיין בתשובת הרא"ש כלל ע"א סי' ה' במ"ש אבל אם טוען שמעון על יהודה נתתי לך ו' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ"ש למעלה בענין סטראי וגם מ"ש לעיל אפי' הודה יהודה אינם מובנים בעיני:

ד׳

התנה עליו שיהיה המלוה נאמן כו'. לא ידעתי מה זה שכתב רבינו או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה כו' דמאי איריא שלא בפני הלוה או בפני הלוה דכל עצמו לא בא אלא לומר דהודאה מילתא אחריתי היא ולא נכנס בתנאי הנאמנות ודו"ק. ויש ליישב בדוחק שהכוונה אפילו שלא בפני הלוה ולא אמרינן שלא להשביע את עצמו הודה שלא נאמר אלא גבי נתבע אבל לא גבי תובע ודו"ק:

ה׳

הרי שפרעו וטען המלוה כו'. עיין בפ"ו מהלכות טוען בבא המתחלת מנה הלויתיך וכפר כו' ובמ"ש שם ה"ה שנראה שיש סתירה לדבריו ממ"ש רבינו כאן ושם יישבתי דבריו ודו"ק. ומ"ש ה"ה זה דעת רבינו וכן עיקר דאי לא הפוכי מטרתא למה לי פירוש דבריו הוא דאיכא מ"ד דחוזר אחר שפרעו ותובעו הלוה בעדים אלו ונפרע מן המלוה והכריח ה"ה כדברי רבינו דאין כאן אלא עסק שבועה דאי מהני עדותם להוציא מן המלוה אח"כ הוי הפוכי מטרתא ודו"ק:

ז׳

אבל אם בא לגבות מיורשיו ישבע כו'. עיין בתשובות הריב"ש סי' תצ"ד במ"ש וזאת תשובתי בענין נאמנות אם מועיל מן היורשים כו' ועיין בסי' קס"ט ותצ"א דמשמע דלא הכריח דלא מהני נאמנות גבי יורשים אלא היכא דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דלא דיינינן תרי קולי וכסברת חכמי נרבונא שהביא הרז"ה אבל היכא שהמלוה חי פטר אותו משבועה מטעם דרוב הפוסקים ס"ל דנאמנות מועיל לגבי יורשים וצ"ע: בא לגבות מן הלוקח כו'. בתשובת הרא"ש כלל ע"א סי' ח' כתב דבשבועת לקוחות לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו והבו דלא לוסיף עלה וע"ש בסי' ו' דסותר דבריו אלו וצ"ע והרמב"ן ז"ל כפי מ"ש ה"ה סובר בדעת רבינו דאין נאמנות מועילה לגבי לקוחות אפילו קדם הנאמנות לשיעבוד וקשה דמה בין זה למ"ש ה"ה בשמו בהלכות אישות גבי שליח שהביא גט ואמר בנו"נ שגובה כתובתה דמספר כתובתה נלמוד שכתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך והרי תנאי זה דומה לנאמנות וגבי נאמנות אינו מועיל ואמאי מועיל לגבי כתובה אצל לקוחות תנאי לכשתנשאי כיון דבלאו הכי לא היתה גובה בעדות השליח וי"ל דשאני תנאי דלכשתנשאי לאחר דהתם משום קביעות זמן הוא שהבעל קבע זמן הפרעון דכשיבא השליח ויאמר שגירשה בעלה או יבא עד אחד ויאמר שמת אותו זמן קבע לפרעון והו"ל כאילו התנה בכתובתה שכל זמן שרוצה לגבות כתובה בחיי הבעל שתגבה דגביא ממשעבדי משא"כ גבי נאמנות דלא שייך ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו ארוך במיוחד (2 קטעים, 40,488 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו

א׳

אמר המלוה אל תפרעני אלא בפני עדים או בפני פלוני ופלוני ואמר הלוה שפרע לו בפניהם והלכו למדינת הים נאמן מדאוריתא ואפילו לא הלכו והביא אחרים שפרעו בפניהם נאמן כדעת הרב ז"ל.

ד׳

התנה שיהיה נאמן כשני עדים לומר שלא פרעו נאמן ואם אמר כשלשה והביא ארבעה אינו נאמן כיון דירד למנין הא הביא יותר.

ו׳

התנה הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי אינו גובה בשטר זה מן היורש ולא מן הלוקח דטענינן להו שפרע כיון שהיה נאמן וכל תנאי שבממון קיים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו

ב׳

ועוד דברים של דעת הן וכו' נעשית מלוה בשטר כו': פירוש דלפי שיטת רבינו דאף אם אמר המלוה אחר שהלוהו אל תפרעני אלא בעדים ואפילו אם לא קיבל הלוה דעבד לוה וכו' ומחויב לפרעו בעדים ע"ז מקשה איך יתכן דאינו נאמן לומר פרעתי והלכו למדינת הים האם מצי זה לעשות למלוה בשטר, אבל אם התנה דיהא נאמן לומר שלא פרעו א"כ איהו גופיה נתחייב מדעתו בזה ודאי דמצי להתחייב בכל מה שירצה ופשוט:

ג׳

התנה המלוה על הלוה כו' הרי זה נוטל בלא שבועה: פירוש דבשלמא כי התנה הלוה שיהיה נאמן לומר פרעתי אף על מלוה שבשטר, מ"מ נשבע הלוה היסת דנאמנות שלו היה לבטל ראיית השטר והוי כמי שאין שטר בעולם אבל לא גרע ממלוה על פה ומתביעה דעלמא לכן נשבע היסת, אבל כאן במלוה בע"פ לא מצאנו נשבע ונוטל וא"כ כי התנה שיהיה נאמן לומר שלא פרעו הרי שוב נאמן ונוטל שלא בשבועה דמהיכא תיתי יתהווה פה השבועה, ואם לומר דהאמינו כמאן דנקיט שטרא וצריך לשבע אם אמר פרעתיך, זה לאו מידי דמכח טענתו פרעתי היה נאמן לגמרי במלוה ע"פ וכי האמינו שלא יהא נאמן לומר פרעתי תו ליכא להשביעו, וז"ב: ומפני זה נ"ל טעם דברי רבינו לקמן פרק י"ז הלכה ט' לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל כו', טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, טעמא דמילתא לדעתי דהוי כמו נאמנות שהאמינו במה שכתבו בלא שם מקום לומר באיזה מקום, שנכתב באותו מקום שיוציאנו לגבות [ואולי האמינו נגד סהדי ג"כ בזה] ומה שנשבע הוא מפני שכאן על כרחו לא כוון לפוטרו משבועה שהרי אי אפשר לברוח משבועה דאישתבע לי דלא פרעתיך אם יתבענו כשהגיע זמנו דעל דעת זה נותן שטרא לכן הוי כמו שהאמינו רק לגבות ממון אבל לא להפטר משבועה. ומש"כ רבינו בהלכה ז' בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו, פירוש כיון שהטילו חכמים שבועה על הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ומשום דמכור הוא השדה שגובה בשביל זה הצריכו חכמים שבועה לא מסתבר שיהא יכול להפקיע זה בתנאי שהתנה, אבל במקום דשליח אינו נאמן גבי ממון רק שהתנה שכל שתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ אין נפק"מ בין בעל ללקוחות ופשוט, ועיין משל"מ ודוק:

ה׳

הרי שפרעו וטע(י)ן המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת: למד רבינו זה מדברי הר"י בן מיגש רבו שכתב גבי אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואסהידו ביה דפרע בפניהם, דלשיטתו אינם נאמנים, וכתב דאפילו אם פרעו בפניהם ואח"כ פרע בפני פלוני ופלוני ואח"כ אתו ומסהדי שפרעו בפניהם, אינו יכול לתבוע ממנו המעות בהנך עדים רק נשבע היסת, ושם חולק רבינו על רבו וסובר דהעדים אחרים אף קודם פרעון נאמנים, לכן העתיק דברי רבו על הלכה זו, דהתנה שיהא נאמן כשני עדים שאפילו פרעו עוד בב"ד וחוזר ותובעו עם העדים ישבע היסת ונפטר, ומוכח מדברי הר"י בן מיגש דאפילו אינו מודה המלוה שפרעו וטעין להד"ם, ג"כ אינו יכול לתובעו שנית, כיון שהעידו שראו איך פרע לו על חוב זה שהאמין לו ואם כן האמין ליה אנפשיה דהמה שקרנים במה שאומרים שעל פרעון חוב זה נתן לו המעות, תו כיון דמשקרי בהא, ואלו היו שני עדים מכחישים אותם בזה הרי הוכחשו בכל, כן כי מכחיש עצמו אותם לחובתו דזה יכול אינש לחובתו להחזיקם לפסולים, וכיון שפסלן שהאמין להמלוה יותר מהם שלא פרע אותו על חוב זה, תו הוכחשו בכל העדות אף עפ"י שלא פסלם רק לפרעון זה, משא"כ אלו לא אסהידו רק דנתן לו מעות ודאי דמצי תבע ליה אח"כ אם טעין להד"מ, דהא לא האמין להמלוה יותר מהם רק להך פרעון, אבל מה שמסהדים שנתן לו מעות הוא תביעה בעלמא ע"ז לא פסלם, וזה מדוקדק בלשון הזהב של הר"י מיגש, ז"ל אלא אפילו אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא היא דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמי כו' עכ"ד ודלא כהש"ך שרצה לומר דוקא בטוען סטראי אלא אפילו טוען להד"ם. ודוקא כי מסהדי דפרע בפניהם על חוב זה הא כי מסהדי דיהיב ליה זוזי לא מהימן לומר להד"ם דהדר תבע ליה בהנך סהדי ודוקא סטראי מהימן אז לטעון אבל היכי שמעידים שפרעו בפניהם אז אפילו כי טעין להד"מ מהימן ונשבע היסת ודוק: ולא רחוק הוא לומר לפי מה שמדמה הירושלמי פ"ק דגיטין הובא ברי"ף פ"ק דמכות, הך דהיו שני עדים קרובים לאחד ורחוקים לשני בכותב נכסיו לשני בני אדם דמדמה לנמצא אחד מהן קרוב או פסול ואפילו מאן דאמר לא יאות אר"א, דוקא התם משום דהוי לשני ב"א הא בהאי גוונא דהוי כחדא עדות [ועדיפא טפי מהך דב"ב דלאכילה איתכחיש אף ע"ג דלאהבתה לא איתכחיש כו'] אך פסולם משום שלחובתו האמין את המלוה יותר מהעדים שלפרעון זה המלוה נאמן, ולכן כיון דפסולים שלא נתן לו השטר לפרעון תו פסולים גם במה דאמרי שראו שנתן לו מעות שלא נאמין את העדים לחצאין והואיל ואינן נאמנין לחובתו במה שמעידין לפרעון השטר פסולים גם בנתינת המעות להעיד, וזה כמו שחקר המשל"מ פרק ט' מהלכות עדות וז"ל נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרינן בס"פ נערה נפק"מ לאורועי סהדי והעד זה העיד עם אחרים מי אמרינן בזה כל העדות בטלה עיי"ש. ולדברינו יהיה בטל כל העדות כמו שכאן בטלה כל עדותן על נתינת המעות ג"כ, וזה נכון לפי דמיון הירושלמי, ובפרט כמו שבארנו שכאן באנפא חדא דחד דבר הוא לא לשני אנשים: ויש לדקדק משיטת רב האי גאון במשפטי שבועות שהביא הש"ך, שאם אמר מהימנית לי כבי תלתא, דכיון דנחית לדיעות אם אומרים ארבעה שהוא פרוע נאמן המלוה לגבי השלשה עדים שאומר שלא פרעו, ולגבי העד הרביעי צריך לשבע כעד א' מעיד שהוא פרוע, וא"כ כיון דלדברינו שלשה פסולים תו גם העד הרביעי יפסל הואיל ובטלה מקצתו בטלה כולו, וזה באופן שכתב המשל"מ דכיון דאינם פסולים רק לו לבדו תו לא אמרינן דאחד מבטל כל העדים, אך מזה אין ראיה דאפשר לומר כמש"כ תוס' סנהדרין (דף לא) ד"ה שב"ש דדוקא כשהפסול ידוע, כש"כ הכא שאין כאן אחד פסול לדידיה רק מצירוף הארבעה נתהווה כשר שכל חד פסול לעצמו וכשר להצטרף לארבעה שהוא לא האמינו למלוה רק כתלתא ולא כארבעה, א"כ מרבוי העדים נתהווה העד הכשר, משא"כ תמן המשקר הוא הפסול רק שאינו ידוע לן מי הוא המשקר, ועוד דכאן אטו מי אמר אח"כ שהעדים אומרים שקר, הלא האמין את המלוה קודם שהגידו העדים, וא"כ אינו רק לגבי נפשו בהך פרעון קיבל על עצמו אמירת המלוה יותר מהעדים, וכיון דאף לדידיה כשרים להעיד למילי אוחרי, לכן אף דלהך פרעון פסולים לדידיה לא אמרינן נמצא אחד פסול דבטלה כל העדות וזה ברור וא"צ לפנים: הרי שפרעו כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת כו': פירוש דאיהו הימניה ונתחייב לפרוע לו אם יאמר שלא נפרע ועל דעת המלוה התחייב הלוה לשלם, וכי פרעו תובעו שמא ידע המלוה בנפשיה דנפרע וטען לשקר שלא נפרע, ועל טענת שקר לא נתחייב הלוה רק משום שסובר ביה דלא יטעון לשקר שלא נפרע אם לא דאנוס בדעתו וסבור שלא נפרע דמלוה לא דייק וכמו שאמרו בסוגיא דפוגמת דמיפרע לא דייק לכן נשבע שכתביעתו וטענתו כן הוא בדעתו שיודע בנפשו שלא נפרע, ואם באמת נפרע ושכח מהפרעון הוא אנוס בדעתו ואינו נשבע לשקר דלבו אנסו וכמו דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב ונשבע רק מה שבדעתו ואינו נשבע נגד העדים, וא"כ הוא בדעתו הלא הלוה התחייב לפרע וחייב לשלם מן הדין, ומיושב מש"כ ההמ"ג בפרק ו' מטוען גבי עדים דאסהידו דלוה ופרע דאיך ישבע נגד העדים, דכאן לא נשבע נגדם רק על דעתו נשבע ואם בדעתו כן שפיר חייב לשלם הלוה מן הדין אף אם מהימני העדים שפרעו דהוא בעצמו התחייב לזה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו

שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו ארוך במיוחד (7 קטעים, 223,257 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק ט״ו במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ט״ו, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם