הלכות מלווה ולווה · פרק י״ד
הלכה א׳
הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ. אוֹ שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִיד עַל שְׁטָרוֹ שֶׁהוּא פָּרוּעַ. וְהַבָּא לִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה. וְהַטּוֹרֵף מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. וְהַנִּפְרָעִים מִן הַיּוֹרֵשׁ בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה. (וְאוֹמֵר) לוֹ כְּשֶׁיִּתְבַּע הִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטּל. וְאִם הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וְתָבַע בִּזְמַנּוֹ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. עָבַר זְמַנּוֹ לֹא יִגְבֶּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
הלכה ב׳
הַתּוֹבֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁפָּרַע שְׁטָר זֶה אוֹ מִקְצָתוֹ וּבַעַל הַשְּׁטָר אוֹמֵר לֹא פָּרַעְתָּ כְּלוּם אוֹמְרִים לוֹ שַׁלֵּם לוֹ. טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו וְיִטּל מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ וְאַחַר כָּךְ יִטּל. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה תַּלְמִיד חָכָם אֵין נִזְקָקִין לִשְׁבוּעָתוֹ:
הלכה ג׳
הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן וְאוֹמֵר שְׁטָר מְזֻיָּף הוּא וּמֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי שְׁטָר זֶה. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁחוֹב זֶה רִבִּית הוּא אוֹ אֲבַק רִבִּית. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהוּא שְׁטַר אֲמָנָה אוֹ שֶׁאָמַר כָּתַבְתִּי לִלְווֹת וְלֹא לָוִיתִי. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר טוֹעֵן טַעֲנָה שֶׁאִם הוֹדָה בַּעַל הַשְּׁטָר הָיָה הַשְּׁטָר בָּטֵל וְהַמַּלְוֶה עוֹמֵד בִּשְׁטָרוֹ וְאוֹמֵר שֶׁזֶּה שֶׁקֶר טוֹעֵן וְאָמַר הַלּוֶֹה יִשָּׁבַע לִי וְיִטּל הֲרֵי זוֹ מַחְלֹקֶת בֵּין הַגְּאוֹנִים יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁחַיָּב בַּעַל הַשְּׁטָר לְהִשָּׁבַע כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה כְּמִי שֶׁטָּעַן עָלָיו שֶׁפְּרָעוֹ. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה אֶלָּא אִם טָעַן עָלָיו הַלּוֶֹה שֶׁפְּרָעוֹ בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בַּשְּׁטָר וּלְפֵרָעוֹן הוּא עוֹמֵד. אֲבָל כָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְבַטֵּל שְׁטָר מְקֻיָּם אֶלָּא יְשַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ יִטְעֹן עַל הַמַּלְוֶה בְּמַה שֶּׁיִּרְצֶה שֶׁאִם יוֹדֶה יַחְזִיר לוֹ וְאִם כָּפַר יִשָּׁבַע הֶסֵּת. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה:
הלכה ד׳
הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ מַלְוֶה אוֹמֵר לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם וְלוֶֹה אוֹמֵר פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה וְהָעֵדִים מְעִידִים שֶׁפְּרָעוֹ כֻּלּוֹ נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת וְאֵינוֹ כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הַשְּׁטָר עָלָיו. וְאֵין הַמַּלְוֶה גּוֹבֶה הַמֶּחֱצָה אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין שֶׁהֲרֵי הַלָּקוֹחוֹת אוֹמְרִים אָנוּ עַל הָעֵדִים נִסְמֹךְ וַהֲרֵי בִּטְּלוּ שְׁטָר זֶה:
הלכה ה׳
הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ וְאָמַר הַלּוֶֹה אֱמֶת שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי שְׁטָר זֶה אֲבָל פְּרַעְתִּיו אוֹ אֲמָנָה הוּא אוֹ כָּתַבְתִּי לִלְווֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוִיתִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹאִיל וְאִם רָצָה אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וַהֲרֵי מִפִּיו נִתְקַיֵּם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְאִם קִיְּמוֹ הַמַּלְוֶה אַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת:
הלכה ו׳
הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם וְאָמַר הַלּוֶֹה מְזֻיָּף הוּא וּמֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו אוֹ שְׁטַר אֲמָנָה הוּא וְאָמַר הַמַּלְוֶה כֵּן הַדְּבָרִים אֲבָל שְׁטָר כָּשֵׁר הָיָה לִי וְאָבַד אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה הוּא שֶׁשָּׁבַר אֶת שְׁטָרוֹ וְאִלּוּ רָצָה אָמַר אֵינוֹ מְזֻיָּף שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּבֵית דִּין אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם אֶלָּא נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵּת וְנִפְטָר שֶׁהֲרֵי זֶה הַשְּׁטָר כְּחֶרֶס הוּא חָשׁוּב:
הלכה ז׳
שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְלוֶֹה בּוֹ שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ וְנַעֲשָׂה כְּחֶרֶס:
הלכה ח׳
הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב מְקֻיָּם עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר הַלּוֶֹה הֲלֹא פְּרָעְתִּיךָ וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה כֵּן הָיָה אֲבָל חָזַרְתִּי וְהֶחְזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת וְהִלְוֵיתִי אוֹתְךָ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר שֶׁנִּפְרַע וַהֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֶחְזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ טוֹבוֹת עַד שֶׁתַּחֲלִיפֵם לֹא בָּטֵל הַשְּׁטָר וַעֲדַיִן שִׁעְבּוּדוֹ קַיָּם:
הלכה ט׳
הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מָנֶה וְאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה הֲלֹא פְּרָעתִיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּבָאוּ אֵלּוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ אֲבָל לֹא הִזְכִּיר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה כֵּן הוּא שֶׁפָּרַעְתָּ אֲבָל חוֹב אַחֵר פָּרַעְתָּ שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵעִידוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אֲבָל אִם רָאוּהוּ נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ אִם הוּא בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אוֹ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אוֹ בְּתוֹרַת מַתָּנָה. אִם אָמַר בַּעַל הַשְּׁטָר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי הֻחְזַק כַּפְרָן וּבָטֵל הַשְּׁטָר. וְאִם אָמַר פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הוּא הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מַה שֶׁבַּשְּׁטָר שֶׁהֲרֵי לֹא פְּרָעוֹ בְּעֵדִים. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר מַתָּנָה נְתָנָם לִי נֶאֱמָן לוֹמַר פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הֵן. אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה וַהֲלֹא שְׁטַר חוֹב זֶה דְּמֵי שׁוֹר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ הוּא וְאַתָּה גָּבִיתָ דְּמֵי בְּשָׂרוֹ. וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר כֵּן אֲנִי גָּבִיתִי אֶת דָּמָיו מֵחוֹב אַחֵר שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ. הוֹאִיל וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁדְּמֵי הַשּׁוֹר הוּא הַחוֹב וּמִדָּמָיו נִפְרַע בָּטֵל הַשְּׁטָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁפָּרַע מִדָּמָיו יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י׳
הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּעֵד אֶחָד וְלוֶֹה טוֹעֵן פָּרַעְתִּי הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. טָעַן וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ בַּשְּׁטָר שְׁנֵי עֵדִים וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״א
וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה עַל פֶּה בְּבֵית דִּין וּבָא עֵד אֶחָד שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה. חָזַר וְאָמַר כֵּן הָיָה לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אוֹ מָחַל לִי אוֹ נִתְחַיֵּב לִי מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם:
הלכה י״ב
מִי שֶׁטָּעַן שֶׁפָּרַע הַשְּׁטָר וְאָמַר יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטּל אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא מְעוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע וְיִטּל. אִם אֵין לוֹ כְּלוּם לְשַׁלֵּם מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ וְלִכְשֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ וְיַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ:
הלכה י״ג
מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר וְאָבַד הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הָעֵדִים קַיָּמִין אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְטָעַן שֶׁפָּרַע הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּרַע הוֹאִיל וְכָתְבוּ לוֹ הַשְּׁטָר וְאֵין בְּיָדוֹ שְׁטָר וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן פָּרַעְתִּי נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּלְפִיכָךְ קָרַע הַשְּׁטָר אוֹ שְׂרָפוֹ. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן מִמֶּנִּי נָפַל אַחַר שֶׁפָּרַעְתִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה אֵין שָׁם חֲזָקָה:
הלכה י״ד
שְׁנַיִם שֶׁהֵן אוֹחֲזִין בִּשְׁטָר הַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הוּא וְהוֹצֵאתִיו לְהִפָּרַע בּוֹ מִמְּךָ וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר פְּרַעְתִּיו וּמִמֶּנִּי נָפַל. אִם הָיָה הַשְּׁטָר שֶׁיָּכוֹל לְקַיְּמוֹ זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בַּדָּמִים פָּחוֹת מֵחֶצְיָן וִישַׁלֵּם הַלּוֶֹה מֶחֱצָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ:
הלכה ט״ו
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אוֹ שֶׁאוֹמֵר פְּרַעְתִּיךָ. אָמַר לוֹ הַתּוֹבֵעַ הִשָּׁבַע לִי הֶסֵּת. אָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע וַהֲלֹא שְׁטָר יֵשׁ לְךָ עָלַי וְאַתָּה רוֹצֶה לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תּוֹצִיא הַשְּׁטָר הַפָּרוּעַ וְתִגְבֶּה בּוֹ. אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא הַשְּׁטָר. אָמַר הַמַּלְוֶה אֵין לִי שְׁטָר עָלָיו מֵעוֹלָם אוֹ שְׁטָר הָיָה לִי וְאָבַד הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה בַּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לְךָ קֹדֶם זְמַן זֶה וְאַחַר כָּךְ תַּשְׁבִּיעֵהוּ הֶסֵּת אוֹ הַחֲרֵם חֵרֶם סְתָם וְלֵךְ וּבַקֵּשׁ עַד שֶׁתִּמְצָא הַשְּׁטָר:
קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק י״ד
א׳
מן התורה אינו צריך שבועה בכל אלו הטענות ואפילו בשטר שאינו מקויים דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד.
ג׳
לוה אמר פרעתי מחצה והעדים אומרים פרע הכל אף על גב דהוי מודה מקצת נראה דמדאוריתא לא מיחייב שבועה מדין מודה מקצת כיון דהעדים אומרים פרע כולו ואפשר שהם זכורים יותר ממנו ואם כן הוי כמשיב אבדה מדאוריתא וכדמשמע התם פרק יש נוחלין.
ו׳
לוה שטען על שטר אפילו הוא מקוים שהוא מזויף והודה המלוה אלא שאמר ששטר כשר היה לו ואבד אי מגו מהני מדאורית' נראה דהוה גובה כבשטר מעליא ואי מדאורי' ילפינן לה [מדחייב רחמנא שבועה לשומרים בגנבה ואבדה או שבורה ומתה מגו דהוי מצי למימר לא היו דברים מעולם ואם נתנה לו בעדים הוי מצי למימר החזרתי].
ז׳
שטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו לא הויא אלא מלוה על פה שכבר נמחל שעבודו.
ח׳
לוה שאמר פרעתיך כל שלא הביא ראיה שבתורת פירעון נתן לו נאמן המלוה לומר שפרעון חוב אחר הוא כיון ששטרו בידו.
י׳
עד אחד בשטר לדעת הרב ז"ל צריך שבועה מדאוריתא כדא' אבל קם הוא לשבועה וכן לדעתו הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כשאומר פרעתי ומשלם כנסכא דר' אבא וילפינן לה מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם.
י״ג
כל שאין שטר ביד המלוה אפילו תוך זמנו יכול לומר פרעתי.
י״ד
שנים אוחזין בשטר הוי כאוחזין בטלית:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק י״ד
ה׳
ואם קיימו (הלוה) [המלוה אח"כ] בב"ד הרי (הוא) [היא] כשאר השטרות: הטור העתיק וגובה כו' ויעוין סמ"ע. אמנם לפי גירסת ספרים שלנו נראה דקמ"ל דאף עפ"י שכבר נשבע הלוה בכל זה אם קיימו אח"כ ואומר לוה למלוה אישתבע דלא פרעתיך נשבע המלוה ונוטל אף דחד מינייהו ודאי בא לידי שבועת שוא מכל מקום אינו גובה בלא שבועה, ודלא כבן ננס בחנווני ופועל דסבר דמשו"ה נוטל שלא בשבועה. ויעוין סי' פ"ז סעיף ל"א בזה ובטור שהעתיק דין זה בלשון רבינו, ובספרים שלנו ליתא שם וכתוב כאן:
ו׳
אינו גובה בו כלום: מסתפקנא בהא מילתא היכי שכבר גבה בו ואחרי זה טעין ליה הלוה כדרך שכתב רבינו לעיל הלכה ג' שעל טענה אמנה א"צ לישבע רק משלם, ואחר זה תובע אותו הלוה מה דינו, כיון שאנו רואים, להחזיק בידו כמו גבי קרקע קיי"ל דנאמן במיגו וכמו שהביא רבינו פרק ט"ו מטוען ה"ט, לכן כאן דלהוציא אינו נאמן ואף אם תפס לא מהני ומוציאין מידו ולכן דייק רבינו שהרי השטר הוא כחרס, זה דוקא כשנודע לב"ד קודם שהוציא הממון, אבל אחרי שהוציא הממון בב"ד בטענה השקריית היינו ע"פ שטר שאינו ואח"ז הודה נאמן כדין מיגו להחזיק דאמרינן, וכמו במיגו דמחזיק קרקע דאף עפ"י שאין לו עדי חזקה וקרקע בחזקת בעלים הראשונים הוי אמרינן מיגו להחזיק אותו בקרקע אף שמוכרח היה לשקר ולהראות שטר שאינו שבלא איהו לא היה לו מיגו. אמנם נראה דזה דומה לשוכר עדי שקר דאמרו ריש פרק הכונס דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאמרו תמן ה"ד אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי, ונתבונן דלמא מיירי דהמעשה אמת שהלוה לחבירו מנה רק שאין לו עדים על זה ושכר עדים שיעידו בשקר שראו ההלואה ועל ידי זה גבה הממון, ומוכרח מזה דכיון שהוציא הממון בב"ד עפ"י עדי שקר חייב גם בדיני אדם, כן הכא כיון שהוציא את הממון ע"י ב"ד בשטר בדוי חייב בדיני אדם, וע"כ לא סבר רבה דמוציאין ממון בהך שטר ע"י מיגו רק משום דהודה בב"ד טרם שהוציא הממון שלא כדין ונתברר להב"ד מיגו שלו ע"י השטר מקודם דגמרו הדין, ומה שהוכרח לשקר זה לא איכפת לן כיון דעדיין לא איתעביד בב"ד שקר, אבל לדידן דקיי"ל כרב יוסף דהיכי דקיימו זוזי תיקום ומוכרח היה לשקר בב"ד טרם שהוציאו ממון מחבירו תו הוי השתא כמו שכר עדי שקר והוציא בב"ד דחייב לשלם ודוק: אולם נראה לדעתי דבשכר עדי שקר והוציא ממון בב"ד דתו אין העדים יכולים לחזור ולהגיד ואיהו מודה בב"ד דהעדים לא ראו רק שההלואה אמת בכה"ג מהימן במיגו רק דבדיני שמים ג"כ פטור מלשלם ולא עבר רק על לפני עור וכיו"ב אבל מתשלומין מיפטר כיון שאומר שחבירו מכחישו בשקר והמעות מגיע לו נאמן במיגו ואי משום שהוציא שלא בצדק, אטו בזה נפטר חבירו לשלם לו ורמי עדיין חיוב על חבירו לשלם מה שלוה רק שאין לו עדים ולכן פטור מלשלם גם בידי שמים. אמנם היכי שחבירו טוען איני יודע דהדין דפטור ואיהו שכר עדי שקר והוציא ממון בב"ד, דבזה דעל חבירו ליכא חיובא לשלם מן הדין, בזה אם הודה אחר זה בב"ד שהעדים שקרנים חייב לשלם גם בדיני אדם ולא שייך מיגו ע"ז כיון דהוא מודה דחבירו פטור מן הדין ומה שעשה תחבולות בב"ד להוציא בשקר הדר דינא, וה"ה בשטר אם הלוה טוען איני יודע דחייב לשלם כמבואר סימן נ"ט ואח"ז הודה דהשטר אינו הדר דינא ומפקינן מניה ממונא, ודוק: ויתכן לפרש כוונת תוספות בפרק הכונס שכתבו וכ"ת משום דלא ידעינן שהם עדי שקר, ופירוש בטוען הלוה איני יודע והוא טוען שההלואה אמת רק שהעדים עדי שקר מ"מ כיון שאם היינו יודעין שהן עדי שקר משלם כו' פירוש דבכי הא הדר דינא וחייב לשלם בדיני אדם. ולפי דברינו יתכן אפכא דבדיני אדם חייב כיון דלפי דבריו הלא חבריה פטור שאף ע"ג שההלואה אמת לפי דבריו מכל מקום הנתבע אינו יודע ופטור מלשלם ונמצא דהוציא ממון בב"ד בעדות או שטר שקר והדר דינא, אבל בדיני שמים פטור כיון דלפי דבריו רמי גם על חבריה הנתבע לשלם בידי שמים דבברי ושמא חייב הנתבע לצאת י"ש יעוין ההמ"ג פ"א מטוען פ"ט, וא"כ איהו פטור לצאת ידי שמים. אמנם ז"א דרמי חיובא עליה בדיני שמים לצאת מה דחייב בדיני אדם ואשכחן כוותיה בתוס' בבא קמא (דף עא) סד"ה אתנן אסרה תורה דרבא הוי בעי למיפק בידי שמים דבדיני אדם לא קיי"ל כרב אם איתנהו בעינא, ואפילו כן הוי בעי לאפוקי ידי שמים מה דבדיני אדם חייב להחזיר לרב, אע"ג דלצאת י"ש אדרבא רמי חיובא על הני גנבי גם לרב מכל מקום הוי בעי לאפוקי י"ש מה שבדיני אדם חייב לרב, התבונן. וכן הכא אף ע"ג דלצאת י"ש רמי על חבירו לשלם שטוען שמא מכל מקום חייב בדיני שמים לצאת מה דחייב בדיני אדם ודוק. וגוף דבר זה שיתחייב הנתבע לצאת י"ש כשחבירו שכר עדי שקר והוציא ממון בזיוף אע"ג דאית ליה מיגו לא ברור אם יתחייב זה לצאת י"ש שאינו חייב רק כשחבירו הטוען ברי אית ליה חזקת כשרות ואיכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, בזה חייב לצאת י"ש, אבל לא בהך שעשה תחבולות שקר להוציא שלא כדין ויעוין ש"ך סוף סימן ל"ב בשם רש"ל ובאורים, ודברינו ישרים:
ט׳
אמר לו הלוה כו' הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע (בעל) [בטל] השטר, ואף עפ"י שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה היסת שפרעו וכן [כל] כיוצא בזה: פשט דברי רבינו אף עפ"י שאין עדים שפרעו כלל רק דאיהו מודה שפרעו ואית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם, מ"מ הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דכיון דחובו על דמי השור ומדמי השור פרע מן הלוקחים ודאי דחוב זה נפרע מאתו ואיתרע שטרא לגמרי, וכן הבינו הפוסקים הקדמונים בדעת רבינו. והנה בעל התרומות הביא מדברי הר"י בן מיגש בחידושיו שכתב כיון דקא מודה דאתורי יהיב ומתורי שקיל כו' כיון שמודה בעל השטר דשטר זה לא היה אלא מדמי השוורים שמכר ממנו ונתברר שישב אמסחתא בחנות שנמכר בו בשר אותם שוורים ונתקבל דמי הבשר הנמכר בידוע שלא היה פרעון אלא דמי השוורים עצמן כו', מדכתב "ונתברר" חזינא דוקא שיש עדים שישב אמסחתא, אבל היכי שאין עדים "נאמן במיגו דלהד"ם" לומר סטראי נינהו, ויש לדחות דדוקא לרב פפא דבשאר חוב סבר אפילו כי איכא עדים דפרע ליה מ"מ אם ליכא עדים דפרע ליה על שטר זה, סבר ג"כ דלא איתרע שטרא וטענת סטראי בעצמה טענה טובה, הכא דמתורי יהיב ומתורי שקיל נחתינן חד דרגא דכי איכא עדים שפרעו לא מהימן לומר סטראי נינהו, אבל לדידן דקיי"ל דסטראי בעצמה טענה גרועה הוי ולא מהימן רק במיגו, תו כה"ג דמתורי יהיב ומתורי שקיל נחתינן חד דרגא דאפילו במיגו לא מהימן: אולם לדעתי למד זה רבינו מדברי הרי"ף ומדברי הר"י בן מיגש רבו, דגרסי בגמרא כיון דקא מודי דמתורי יהיב ומתורי שקיל, חזינא דצריך להודאתו, על כרחין דליכא עדים דמתורי יהיב, א"כ לרב פפא אם הוי אמר המלוה דלאו מתורי יהיב, במה דאיכא סהדי דאמסחתא יתיב בזה היה מהימן לומר סטראי נינהו לרב פפא דלא עדיף מאיכא עדים דנתן לו לשם פרעון דלא איתרע שטרא לרב פפא, ואפ"ה לא אמרינן מיגו ואינו נאמן לומר סטראי כיון דקא מודה דמתורי יהיב, כש"כ לדידן דס"ל דטענת סטראי טענה גרועה הוי באופן דמתורי יהיב ומתורי שקיל דלא מהימן במיגו דלהד"ם, והך דאמר הר"י בן מיגש "ונתברר" או דכוונתו שנתברר מתוך הודאתו או כמו דפרשתי לעיל. אולם בגמרא דילן הגירסא כיון דקאמר אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושפיר מצינן לאוקמי כגון דאיכא עדים. ועיין בש"ך סימן נ"ח ס"ק כ"ח, ולפי מה שאנו רואין שהריב"ם אזיל לרב פפא אין דקדוק על הר"י בן מיגש כלל, דאם לא הודה שמדמי השור הוא החוב היה מהימן לומר סטראי לרב פפא דעדי פרעון לא מרעי שטרא, ועיין בחידושי הר"י בן מיגש בעצמו ודוק: והנה בפרעו בעד אחד וטען דסטראי הוי נחלקו הקדמונים בסימן נ"ח אם איתרע שטרא ועיין ש"ך בזה. והנה מקור הדין, דרבוותא בתוספות כתבו בכתובות פרק הכותב בעובדא דאבימי דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' דדוקא אחר שתקנו שבועת היסת דקודם התקנה הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה כו' הוי מחויב שבועה ואי"ל משלם, ומה שעד אחד מעיד שהוא פרוע הוי שבועה דרבנן כבר עמד בזה הש"ך. אמנם עיקר דברי תוספות נראה לנו דתליא בשני טעמים שהעלו בתוספות בנסכא דר' אבא הא דלא מהימנינן ליה במיגו, האחד משום דמיגו לא אמרינן דאינו רוצה לשבע ולהכחיש העד, ולפ"ז מדוייק שפיר, דאף אם תאמר דהשליח מחויב דלא פרע ליה באנפי סהדי והשתא הוי בעל דבר שטוען שפרע לבעל השטר ואם מהימנינן ליה שפרע יפטר מלשלם והוי בעל דבר ונוגע, בכ"ז הא אית ליה מיגו דאי בעי אמר להמשלח אהדרתינהו לך ומהימן במה דאמר פרעתי למלוה וחייב המלוה לשבע, אבל למה שכתבו דעד אחד כל זמן שאינו מכחישו הרי הוא כשנים ולא אמר מיגו במקום עדים, א"כ באופן דחייב השליח לשלם עבור מה דעוית לפרעו בלא סהדי ונוגע לו אם יחזיר המלוה השטר יפטר השליח והוי בעל דבר, ואם אמרת כיון דמצי אמר אהדרינהו ללוה ואז הוא נפטר הלא נאמן הוא שפרע למלוה וא"כ אין זה רק מתורת מיגו לא מתורת עד דלא דמי להא דקדושין דשם אם פרעו למלוה לא מחייבי לשלם, ואם כן רק דתחשוד אותם שמא לקחו לעצמם ע"ז נאמר אם האמת דלקחו לעצמם היו יכולים לפטור בטענת אהדרתינהו, ולכן המה עדים גמורים, אבל כאן אף אם האמת דפרע למלוה חייב לשלם ואם יודה לדבריו המלוה אז יפטר נמצא דהוא הבעל דבר ונוגע, רק כיון דמשום מיגו מהימנית ליה על המעשה דפרע למלוה דאי לא"ה הוי מצי אמר אהדרתינהו ללוה ולא הוי נוגע, ואי דעכשיו דפרע בלא עדים נעשה בעל דבר מכ"מ אמת המעשה, ע"ז אשיב לך כיון דמתורת מיגו א"כ תו יש מיגו למלוה דאי בעי הוי אמר לא פרעתינהו והוי משתבע נגד העד, ועל כרחך דסטראי הוי, ואי משום דכל זמן שאינו מכחיש להעד הוי כשנים ולא אמרינן מיגו והוי כאילו שני עדים מעידים שפרע כ"ז שאינו נשבע להכחישו ולא מהני מיגו במקום עדים, זה לא שייך כאן דאם תאמר שישלם הוא שלא יפרע עם השטר, הלא יפטר השליח מתשלומין ללוה והוי בעל דבר ואין כאן עד, ואי משום מיגו תהימניה על המעשה כמו דמהימנינן לבעל דבר במיגו א"כ תו הא אית ליה מיגו להמלוה דהוי מצי לשבע ולהכחיש לשליח. כן נ"ל בזה, ולהקדמונים בריטב"א שיטה אחרת יעו"ש: אולם נראה להעיר, דאם השליח חייב לשלם על מה דעוית, תו לא שייך לומר על המלוה מתוך שאינו יכול לשבע משלם, דאם הוי מכחיש להשליח לומר לא פרעתני לא הוי בעי למשבע לפי מה שפרשנו דהוא בעל דבר, רק אימת הוי בעל דבר אחרי שתאמר שהאמת שפרעו ותו הא פרעו דאי לא פרעו הא מצי אמר אהדרינהו ללוה וא"כ המיגו על אמיתת המעשה, הוי מיגו נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי, דאין לומר דשטרא בידי מאי בעי זה לא שייך כאן ששלח על ידי שליח דהשליח פרע ולא ביקש השטר, כיון דהשליח מתחייב ממון עבור זה שפשע ליתן מעות ולא קיבל השטר א"כ שייך חזקה דשטרא בידי מאי בעי, דאל"ה הרי לא הוי נתן לו בלא השטר ותו לא מהני מיגו, ואף דמסקינן בשטר פקדון דמצי טעין נאנסו מהימן לומר החזרתיו במיגו, כבר פירש הסמ"ע דמשום דסמוך נפשיה על המיגו על טענת נאנסו לכן לא הוי טעין ליה למיתב שטרא טרם החזרה, אבל כאן הלא הוי מיגו במקום חזקה דשטרא בידי מאי בעי, ורק בעד אחד מעיד שהוא פרוע שמתורת עד נאמן נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי, אבל כאן הלא הוי בעל דבר רק לאמיתת המעשה מתורת מיגו הוי נגד חזקה וצ"ע עוד: במשל"מ נסתפקתי אם חיוב השטר הוא מנה והעדים מעידין שנתן לו בתורת פרעון מאה וחמשים אם נאמן לומר בכי האי סטראי נינהו והעיקר דנאמן המלוה בכי האי, יעו"ש. וברור דהמלוה נאמן דודאי לא עדיף עדות העדים מאלו היה ביד הלוה שובר על שטר של מאה וחמשים ובכי האי מהימן המלוה לומר דהשובר נכתב על מלוה ושטר אחרינא דאלו האי שטר ליכא רק על מנה ועליו לא נכתב השובר, כדאמר רב אשי בב"ב (דף קעב) בהאי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שווינהי ניהלי חד בר חמשים דאמרינן מיפרע פרעיה וכתב עליה תברא ומפיק ליה האי ואמר אחרינא הוא ופסקו רבינו לקמן פרק כ"ג, כן הכא נאמן לומר סטראי נינהו, ופשוט:
י״ב
אם אין לו כו' משביעין כו' ולכשתשיג ידו כו' וישביעו כו': נ"ב יעוין פ' מי שהיה נשוי במשנה והשלישית נשבעת לרביעית כו', מוכח דאם אין נכסים לרביעית נשבעת שלישית לרביעית אף ע"ג דהרביעית לא נשבעת ולא דמי לכאן כמובן, ויעוין שו"ת רבו הר"י בן מיג"ש סימן ס"ד, ולפי דבריו אף בעד אחד מעיד שהוא פרוע אין משביעין אותו שאין לו כ"ז שלא נשבע בעל השטר ודוקא בזו השבועה דאי לא טעין לא טענינן ליה ודלא כש"ך סימן פ"ב ס"ק י"ג עיי"ש ודוק:
י״ג
והורו רבותי שאפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע כו' וכן הורו כו' והלוה טוען ממני נפל כו': ראה בהשגות ומש"כ ההמ"ג, והש"ך סוף סימן מ"א האריך, דסברת ראב"ד דמדלא מפלגינן כלל בין תוך זמנו לסוף זמנו מוכח דכל מה דידעינן מן השטר איתרע כבר בנפילתו, אבל מה דאנן ידעינן בלא שטרא היינו ע"י עדים בתוך זמנו שלא פרע, זה לא איתרע ואמרינן סלק שטרא וגובה ע"י חזקה שלא פרע ע"י העדים יעו"ש. ולענ"ד גם רבינו מודה לזה, וטעמו נכון, דאלמלא לא שמענו מרבותינו הגאונים דאמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אפילו במלוה בשטר, הו"א שפיר דהלואי שיפרע אדם בזמנו, היינו במלוה ע"פ שאינו גובה ממשועבדים, ובתוך זמן ליכא מאן דתבע ליה לכן אינו פורע תוך זמנו, אבל מלוה בשטר שגובה ממשועבדים וזילי נכסיה דליכא אינש דרוצה לקנות מאתו שדה וכרם דלמחר אתי מלוה ומפיק, בכה"ג אדם פורע תוך זמנו וזה סברא נכונה, עיין ב"ב (דף עז) בכ"ז, אבל שמענו מרבוותא דלא מחלקי עיין לעיל הלכה א', וטעמו כיון דבאמת ליכא אינש דתבע לך ואת חששת שלא יזילו נכסיך ופרעת אותו, א"כ היה להיות השטר בידך, ולא שייך לתרץ דאפשיטי דספרי זייר, או דחויי קא מדחי ליה בכה"ג לפרוע תוך זמנו דלא תבע ליה שום אדם, ולשפויי נכסיו אין כאן תועלת דשטר נשאר ביד המלוה, וא"כ היכי שבא המלוה ואין בידו השטר או שאחר מצא שטר והלוה טעין ממני נפל תו לא שייך חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, דאין ה"נ דפורע ופורע כדי שלא יזולו נכסיו ויכול למכור אותם ולשפויי ולהשקיט נכסיו ושטרא הא קרע או נטל מידו ודוק. ובאמת בכל מלוה שבשטר הביאם להשוות למלוה ע"פ, מהא דאמר בב"ב (דף ה) ואפילו ליפרע מנכסי יתומים, אף ע"ג דאמרן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וזה לא שייך דוקא בשטרא דתמן נפרע שלא בשבועה, וכ"ז לא שייך רק באיכא שטרא ביד הלוה וכמו דאמרן, אבל ליטול השטר או לאבדו ודאי דפורע אדם במלוה בשטר אף תוך זמנו וכמו שפרשתי, וזה סברא ברורה ומדוקדקת בלשונו הזהב של רבינו, שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה, ופשטו דאז פורע תוך זמנו ודרך בני אדם לעשות כן במלוה בשטר ודוק: ובזה למדנו דלשון רבינו שכתב והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי מדוקדק [דלא כמו שנדחק התומים] דאם יש עדים שנפל מיד המלוה אז נשאר חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, רק כיון שנפל שטריה איתרע וצריך לטעון דאפשיטי דספרא זייר או דחויי קא מדחי ליה, בכה"ג אמרינן סלק השטר וריעותא דיליה וגבי ע"י עדים תך זמנו היכי דאיכא חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. ומדברי הראב"ד פ' כ"ג מהלכות אלו מוכח דטעמו כמש"כ הש"ך דדל הך שטרא דאיתרע וגבי בעדים ותוך זמנו, דלפירוש התומים שפירש שדעת ראב"ד דאפילו מיגו לא מהני יעו"ש, א"כ למה לא השיג על גוף הדין אמאי אין כותבין לו שטר שני בתוך זמנו, וע"כ דפירושו כמש"כ הש"ך דשטרא איתרע וא"כ אינם יכולים לכתוב שטר אחר דיגבה מלקוחות, רק עיקר השגתו אמאי אין גובין בעדים ויכתוב שובר ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
