רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק י״ג

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק י״ג

הלכה א׳

מַלְוְה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע בַּשְּׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי לוֶֹה אִם יְכוֹלִין בֵּית דִּין לִשְׁלֹחַ אֵלָיו וּלְהוֹדִיעוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בַּדִּין שׁוֹלְחִין וּמוֹדִיעִין לוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעוֹ בִּמְהֵרָה אוֹמְרִים לַמַּלְוֶה שֶׁיִּשָּׁבַע וְיִטּל מִנְּכָסָיו בֵּין מִן הַקַּרְקַע בֵּין מִן הַמִּטַּלְטְלִים. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְשׁוֹבֵר. וְדִין זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְנִמְצָא נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין:

הלכה ב׳

שָׁלֹשׁ רְאָיוֹת צָרִיךְ לְהָבִיא לְבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. רְאָיָה רִאשׁוֹנָה לְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ. רְאָיָה שְׁנִיָּה שֶׁבַּעַל חוֹבוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאֵינוֹ מָצוּי בְּכָאן לַעֲמֹד עִמּוֹ בַּדִּין. רְאָיָה שְׁלִישִׁית שֶׁאֵלּוּ נְכָסִים שֶׁל פְּלוֹנִי הַלּוֶֹה הֵם:

הלכה ג׳

מַלְוֶה שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְהֵבִיא מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְאָמַר זֶה מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא וַאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרוֹ וּלְהִפָּרַע חוֹבִי. אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹמַר לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא לוֶֹה וְיִטְעֹן שֶׁאִם רוֹצֶה לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹמֵר וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה לְמָכְרוֹ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁיֵּדַע לוֶֹה בְּכַמָּה נִמְכַּר. וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וּמֵת הַלּוֶֹה וְהַמַּלְוֶה בֵּין שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה תְּחִלָּה הוֹאִיל וְהוּא נִפְרָע מִמַּה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ וְאִלּוּ רָצָה לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹמֵר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל עַצְמוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ. שֶׁאִלּוּ אָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁל חֵפֶץ זֶה אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁחֵפֶץ זֶה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְלֹא יָדְעוּ עַל כַּמָּה וְכַמָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִטּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה וְהוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים וְיָכוֹל לוֹמַר שֶׁלִּי הוּא נֶאֱמָן לוֹמַר יֵשׁ לִי עָלָיו כָּךְ וְכָךְ בַּשְּׁבוּעָה עַצְמָהּ שֶׁהָיָה נִשְׁבָּע אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן. שֶׁאֵין אוֹמְרִין מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִמָּמוֹן שֶׁלֹּא יַחְזִיר הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּטּל מַה שֶּׁטָּעַן:

הלכה ד׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד אוֹ נִגְנַב בְּלֹא אֹנֶס שֶׁהֲרֵי הַמַּלְוֶה חַיָּב בִּדְמֵי הַמַּשְׁכּוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאָמַר הַמַּלְוֶה סֶלַע הִלְוֵיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. וְלוֶֹה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוֵיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה. הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע תְּחִלָּה שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַלּוֶֹה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהָיָה שָׁוֶה כְּנֶגֶד הַחוֹב וְנִפְטָר. אָמַר הַמַּלְוֶה סֶלַע הִלְוֵיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוֵיתַנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה תְּחִלָּה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת וִישַׁלֵּם הַדִּינָר. אָמַר הַלּוֶֹה סֶלַע הִלְוֵיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוֵיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן כְּנֶגֶד הַחוֹב. אָמַר הַלּוֶֹה סֶלַע הִלְוֵיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוֵיתִיךָ עָלָיו וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיִכְלל שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה יֶתֶר עַל חֲמִשָּׁה דִּינָרִים וִישַׁלֵּם הַדִּינָר. סֶלַע הִלְוֵיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו יִשָּׁבַע מַלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁשְּׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה וִישַׁלֵּם הַלּוֶֹה שְׁאָר הַחוֹב שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פְּרָעוֹ אִם לֹא פְּרָעוֹ. סֶלַע הִלְוֵיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיִכְלל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּמָיו יֶתֶר עַל הַחוֹב אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת וְיִפָּטֵר שֶׁהֲרֵי לֹא חִיֵּב עַצְמוֹ בִּכְלוּם. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה שָׁוֶה יֶתֶר עַל הַחוֹב אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁטָּעַן הַלּוֶֹה בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּמִי שֶׁאָמַר חֲמִשִּׁים יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וַחֲמִשִּׁים אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר:

הלכה ה׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ עַד סוֹף הַזְּמַן בֵּין בְּמִלְוֶה עַל פֶּה בֵּין בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁמֵּת לוֶֹה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה. וּסְתָם מִלְוֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין עַל פֶּה בֵּין עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּתְבַּע בְּכָל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה יֵשׁ לוֹ לְתָבְעוֹ בְּיוֹמוֹ שֶׁתְּנַאי מָמוֹן הוּא:

הלכה ו׳

טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר הַיּוֹם סוֹף הַזְּמַן שֶׁקָּבַעְתִּי וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר עַד עֲשָׂרָה יָמִים קָבַעְתָּ הַלּוֶֹה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁהַיּוֹם סוֹף זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. זֶה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה יָמִים נִשְׁאָר מִן הַזְּמַן וְזֶה אוֹמֵר עֲשָׂרָה אוֹמְרִים לַמַּלְוֶה הַמְתֵּן עוֹד עַד סוֹף הַחֲמִשָּׁה וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים:

הלכה ז׳

הָיְתָה הַמִּלְוֶה בִּשְׁטָר וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁזְּמַן קָבַעְתָּ לִי. יֵרָאֶה לִי שֶׁיִּשָּׁבַע בַּעַל חוֹב הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ זְמַן וְיִטּל הַמַּלְוֶה מִיָּד:

הלכה ח׳

הַמִּלְוֶה נִתְּנָה לִתָּבַע בְּכָל מָקוֹם. כֵּיצַד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בַּיִּשּׁוּב וּתְבָעוֹ בַּמִּדְבָּר אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ אֶלָּא חַיָּב לִפְרֹעַ לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ. בָּא הַלּוֶֹה לְפָרְעוֹ בַּמִּדְבָּר הָרְשׁוּת בְּיַד הַמַּלְוֶה אִם רָצָה מְקַבֵּל וְאִם רָצָה אוֹמֵר לוֹ אֵינִי נִפְרָע אֶלָּא בַּיִּשּׁוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בְּיִשּׁוּב. וַהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתוֹ עַד שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ בַּיִּשּׁוּב:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק י״ג

א׳

מלוה שבא ליפרע כו'. פלוגתא דאמוראי בפרק הכותב ולדידן דקי"ל כר"נ אף אם מת הלוה נפרע שלא בפני יורשיו כל שנפרע מנכסי הלוה כן מתבאר מתשובת הריב"ש סי' שנ"ג וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' ר"ח. אך הרב בג"ת שער ס' ח"א דף של"ו ע"א הכריח מדברי הטור סי' רע"ח ס"י דאם מת הלוה אינו נפרע שלא בפני יורשיו ועיין בספר מורה צדק סי' ק"ו בשם הריטב"א ועיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן ר"ס קי"ז ודו"ק היטב. ועיין בתשובת הרשב"א ח"ב סי' שנ"ט ובתשובת הרשב"א שהביא מרן ס"ס של"ה ובתשובת הרשב"א סי' אלף ע"ד הביאה מרן סי' ק"ב מ"ג ובח"ב סי' רפ"ט למבי"ט ח"א סי' רכ"ט מהרש"ך ח"ב סי' ק"ף וח"ג סי' מ"ט. ומדברי הרב בעל התרומות שהביא מרן ס"ס קי"ז משמע קצת שלא כדברי הריב"ש ועיין בתורת חיים ח"ב סי' ב':

ג׳

ומפני מה אינו נשבע היסת כו'. יש מן התימה בדברי רבינו במ"ש שאם יש עדים שאינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה כדמשמע מפשט דבריו הא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתי ואי דאיכא ראיה אפילו בשבועה אינו נוטל כיון דלית ליה מגו דהא כיון דאיכא עדים וראיה לא יכול למימר לא היה דברים מעולם ולא החזרתי. ונראה דרבינו ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ"ש בפ"ו מהלכות שאלה ופקדון מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו' וכתב בסוף דבריו ישבע השומר בנקיטת חפץ. וכבר ביאר הטעם הרב בעל כ"מ בפ"ב מהלכות שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דה"ה פליג אהא וס"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר לה דהא רבינו כתב בפירוש בפ"ו מהלכות שאלה ופקדון דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ אלא אליבא דידיה קאמר לה דאיהו פליג על רבינו וס"ל כהראב"ד שהשיג עליו כמו שיע"ש. ועל כן כתב רבינו דכיון שאם יש עדים שבא לידו בתורת משכון שאז אינו יכול לטעון לא היו דברים מעולם ולא לקוח הוא בידי אלא החזרתי א"כ צריך לישבע בנקיטת חפץ אף בדליכא עדים דאז יכול למימר לא היו דברים מעולם או לקוח שאינו נשבע אלא היסת לא מהימנינן ליה במגו דלא היו דברים מעולם ולא במגו דלקוח אלא במגו דהחזרתי וצריך לישבע בנקיטת חפץ דמגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן:

ד׳

המלוה את חבירו על המשכון כו'. ז"ל מרן הב"י סי' ע"ב מחודשין ח"י ובתשובה אחרת כתב על ראובן שמסר משכון לשמעון שימשכן אותו בסלע ואחר זמן כשתבע ראובן משכונו משמעון השיב שמשכונו ביד עכו"ם ואותו עכו"ם משכנו (*א"ה נ"ב צ"ל מכרו) שלא ברשות ששמעון פטור כו' ובסי' קפ"ה מ"ד הובאה תשובה זו ועיין במ"ש הרב הנ"י פ' המפקיד בשם הרי"ף עלה דההוא גברא דאפקיד כיפי ודו"ק היטב:

ה׳

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו כו'. מי שנשבע לפרוע לחבירו ליום נועד ולא תבעו המלוה אם עבר על שבועתו לכאורה נראה שדין זה הוא מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש (*א"ה בתשובה שהביא מרן הב"י ח"מ סי' ע"ג) ועיין במהרלנ"ח סי' קל"ו סמ"ע סי' ע"ג מהרשד"ם י"ד סי' ע"ט פ"מ ח"א סי' ע"ז ועיין בב"ח שכתב בפשיטות שכל שלא תבעו אינו עובר. מי שנשבע לפרוע בשוה כסף ורוצה לפרוע כסף עיין בתשובת מהרשד"ם חה"מ סי' תכ"ב ודבריו הם מגומגמים בעיני:

ו׳

טען המלוה ואמר היום סוף הזמן כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פט"ו מה' טוען ונטען דין י"א): וישבע היסת שנשאר עוד ה' ימים. מ"ש בכ"מ בטח"מ סי' ע"ג העתיק כו' נראה דט"ס יש כאן דלא קאי הרב ברישא אלא בסיפא בהיתה המלוה בשטר וכו' יראה לי שישבע ב"ח היסת עלה קאי הרב:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק י״ג

ג׳

מלוה שבא לב"ד והביא משכון בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למכרו ולהפרע חובו אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבוא לוה ויטעון שאם רוצה לומר לקוח הוא בידי אומר, ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים כדי שידע לוה בכמה ניכר, וכן המלוה את חבירו על המשכון ומת הלוה והמלוה בין שמת הלוה תחלה בין שמת המלוה תחלה הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו ואילו רצה לומר לקוח הוא בידי אומר ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין, ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח, שאילו אמר על עצמו של חפץ זה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי היה נשבע היסת ונפטר, אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה וכמה, אינו יכול ליטול אלא בשבועה, והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר יש לי כך וכך עליו בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון שאין אומרים מיגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען. ומפני מה אינו נשבע היסת וכו', המל"מ כתב וז"ל יש מן התימה בד' רבינו במש"כ שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי, ואי דאיכא ראיה אפי' בשבועה אינו נוטל כיון דלית ליה מיגו דהא כיון דאיכא עדים וראיה לא יכול לומר להד"ם ולא החזרתי, ונראה דרבינו אזיל לשיטתו דס"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנק"ח וכמש"כ בפ"ו מהל' שאלה פקדון מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכתב בסוף דבריו ישבע השומר בנק"ח, וכבר ביאר הטעם בכ"מ בפ"ב מהל' שכירות דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא עכ"ל, וכתב עוד המל"מ דאף דהמ"מ פליג בזה לאו אליבא דרבינו קאמר ע"ש. והנה דברי המל"מ תמוהים ונפלאים דממקום שבא בדברי הכ"מ פ"ב מהל' שכירות הל' י"א תמה שם בעצמו על הכ"מ שכתב בדעת הרמב"ם דבטענת החזרתי צריך לישבע בנק"ח וז"ל דברי מהריק"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה, אבל החזרתי נשבע שבועת היסת, והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת, ובבאור דברי הרמב"ם פ"ו מהל' שאלה ופקדון שכתב שישבע השומר בנק"ח כבר כתב שם המ"מ משום שנתן סימנים, וכבר בארתי שם בהרחבה במה מועיל הסימנים לחייבו שבועה בנק"ח ע"ש. ובעיקר דברי הרמב"ם כאן כבר ביאר הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ק"ט בד"ה ועוד ראיה, שהביא ד' הרמב"ם כאן והוכיח בדעתו דאפי' אם אין לו מיגו כיון שיש עדים שהוא משכון והוא מוחזק במשכון נאמן בשבועה בנק"ח לטעון כמה הוא חייב לו, ובמה שצירף כאן הרמב"ם דין אם היו שם עדים לכאן שיש לו מיגו כבר כתבתי בפ"ב מהל' שכירות דהיכי דעיקר נאמנות בממון מדין מיגו לא שייך דין מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, והקצוה"ח בסי' ע"ב ס"ק כ"א מביא כן מדברי הגד"ת ולכן הוצרך הרמב"ם לומר דהיסוד להצריכו שבועה הוא משום דלא עדיף מאם היו עדים שחפץ זה משכון בידו, אלא שהקצוה"ח עוד לא ביאר זה דעכ"פ כיון שכל הנאמנות שלו לגבי ממון הוא ע"י מיגו למה נצריכו שבועה, ולכן מוכרח לומר כמו שהוספתי שם דבאמת במיגו לבד לא היינו מאמינים לו לחדש חוב על חבירו דזהו מיגו להוציא, ומה דמהני המיגו הוא רק לעשות אותו למוחזק במשכון, וכיון שנעשה מוחזק במשכון ממילא נאמן לומר כמה הוא חייב לו בלא מיגו אלא דמ"מ לפטרו משבועה היה אפשר לפטרו בהמיגו, כיון דאין אנו באין מכח המיגו לחדש החיוב ולהוציא אלא לפטרו משבועה, וע"ז אנו אומרים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, וזהו שהקדים הרמב"ם דין אם היו שם עדים שהוא משכון להסביר היאך אנו אומרים כאן מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. והנה הרמב"ן בחדושיו בשבועות דף מ"ח הקשה על שיטת הגאונים דהמוחזק המשכון אף שיש לו מיגו צריך לישבע בנק"ח מהא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בזמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה, נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל מדקתני רישא על בעה"ב להביא ראיה ובסיפא נשבע ונוטל אלמא רישא שקיל בלא שבועה, והרמב"ן במלחמות כתב לחלק בין משכון לאומן דבאומן א"צ לישבע בנק"ח והר"נ בהלכות כתב ג"כ לחלק בין משכון לאומן, וקשה על הרמב"ם שפסק בפ' י"א מהל' שכירות הל' ח' גם גבי אומן דנשבע בנק"ח. אכן הר"נ בהלכות תירץ באופן אחר דלא דמי משכון לאומן דכיון דמדינא שקיל אומן בלא שבועה כדאמר בגמ' אי הכי ניתב ליה בלא שבועה, ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב א"כ הכא באומן כשהטלית בידו ויכול לטעון החזרתי א"צ להפיס שהוא מפוייס ועומד שמחזיר לו טליתו, והש"ך בסי' פ"ט הקשה על הר"נ דהא בקציצה ליכא תקנת שכיר, וכבר תמה עליו הקצוה"ח דהא הך ברייתא כר' יהודה דסבר דבקציצה נמי לא דכיר ועשו תקנת שכיר, ובעצמו כתב הש"ך אח"כ כן בתירוצו, וממילא מיושב דברי הרמב"ם שפסק גבי שתים קצצת לי דבזמן שהטלית בידו נשבע אומן בנק"ח משום דלהלכה ליכא תקנת שכיר בקציצה, אכן בעיקר דברי הר"נ דהוא מפוייס ועומד במה שאינו טוען החזרתי, לא נראה זה להש"ך וכתב שאינם מובנים. והש"ך בעצמו כתב דכאן דבאומן גם בלא מיגו נשבע ונוטל, לר' יהודה דסובר דגם בקציצה איכא תקנת שכיר, לכן כשיש לו מיגו נוטל בלא שבועה, אבל להלכה דבקציצה ליכא תקנת שכיר גם באומן נשבע ונוטל כמו במשכון, ונראה דדברי הש"ך אינם מיושבים אלא לדעת הרא"ש דסובר דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומ"מ מודה לדעת הגאונים מטעם אחר דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין והוא בא להוציא ממון כל הנוטל נשבע, ולכן גבי אומן בקציצה לר"י דנשבע ונוטל גם בלא מיגו לכן כשיש לו מיגו נוטל בלא שבועה, אבל להרמב"ם דטעמא משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מה מהני מה שהי' נשבע ונוטל דעכ"פ אנו באין לפטרו עכשיו משבועה ע"י המיגו, והנתיבות בסי' פ"ט יישב ג"כ הקושיא והמעיין יראה שהוא ג"כ רק לשיטת הרא"ש, והקצוה"ח שהבאנו כתב ג"כ לחלק בין משכון לאומן ונשאר בצ"ע לדעת הרמב"ם. והנראה בזה דהנה יש לעיין גבי נשבע על המשכון היכי שאנו יודעים בעדים שהוא משכון, אלא שאין העדים יודעים על כמה הוא משכון א"כ הלוה מודה במקצת או ע"פ העדאת עדים וחייב שבועה דאורייתא, וכיון שאין נשבע בשביל שאינו נאמן בשבועה למה צריך המלוה לישבע בשביל שהוא מוציא הא כיון שהוא חייב שבועה ואינו נשבע חייב מן הדין לשלם, אכן יש לומר בפשיטות דכיון דזה שאין אנו מאמינים להלוה הוא בשביל שהמלוה מוחזק במשכון וכיון שבא לגבות מכח מוחזק ממילא אינו שייך לחייב להלוה שבועה שאין דין שבועה מן התורה אלא בנשבע ונפטר וכל זה גבי משכון, אבל גבי אומן לפי מה דסבר ר' יהודה דבקציצה נמי לא דכיר וגם סבר ר' יהודה דכל תקנת שכיר הוא דוקא במודה במקצת דאיכא על הבעה"ב שבועה דאורייתא, ובזה תיקנו חכמים שהשכיר נשבע ונוטל להפיס דעתו של בעה"ב בזה לא מצינו שתיקנו אלא היכי שהוא בא להוציא ממש, אבל לא היכי שהוא מוחזק בהחפץ אף שהוא בא לגבות ממנו, ואף שכתבו התוס' דר' יהודה לא חשיב ליה כודאי שכח מ"מ אף אם הוא ספק שכח אינו יכול לישבע וצריך מן הדין לשלם. וצריך להוסיף דלא דמי לעיקר דין נשבע על המשכון שכתבנו ג"כ דנוטל מן הדין דהתם הכלל הוא כל הנוטל נשבע וזהו היכי שכל נאמנותו הוא מדין מוחזק, בזה אמרו כל הנוטל נשבע אבל היכי שנטילתו אינו מדין מוחזק ונוטל מן הדין שהיה יכול בזה גם להוציא וגם הוא מוחזק, בזה לא אמרו שהוא צריך לישבע, ומבואר דגבי שנים קצצת לי אינו אלא לר' יהודה, אבל להלכה כרבנן דבקציצה דכיר וליכא תקנת שכיר, א"כ אף שבעה"ב חייב שבועה דאורייתא, הא רוצה לישבע ורק שהאומן בא מכח מוחזק וממילא ליכא על הבעה"ב דין שבועה כיון שאינו נשבע ונפטר וכמו שבארנו. ולפי"מ שבארנו איכא נ"מ גם להלכה דאם הטו"ת עם השכיר אינו בקציצה אלא בפרעון ואמרינן בזה טרוד בפועליו וגם הבעה"ב מודה במקצת דיש עליו שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וגם הטלית בידו של האומן אז גם להלכה אינו צריך לישבע, כדתניא בברייתא גבי קציצה לר' יהודה דכל זמן שהטלית ביד אומן המע"ה, ומה שהכריחו להרמב"ם לחידוש זה הוא משום דעיקר דין הגאונים דנשבע על המשכון למד ממתני' דהמכיר כליו וכו' ישבע כמה הוציא ויטול וכמו שכתב בפ"ח מהל' טוען הל' ו', ועיין מה שכתבתי באריכות בבאור שיטת הרמב"ם והראב"ד בדין נשבע על המשכון בפ"ב מהל' שכירות הל' י"ב.

ד׳

ובהשגת הראב"ד: עיין מה שכתבתי בזה פ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ו', ובמה שכתב המ"מ בד"ה סלע הלויתני. בדין גלגול מחמת שבועה הבאה מטענת ספק עיין מה שכתבתי בפ"ג מהל' שאלה ופקדון הל' ד'.

ז׳

היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבעת לי יראה לי שישבע בעל חוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול המלוה מיד. יראה לי שישבע, מדברי הרמב"ם מבואר דשייך לחייבו היסת קודם שיטול, וקשה מדבריו בפי"ד הל' ג' שכתב לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה כמה שירצה שאם יודה יחזיר לו. ואם כפר ישבע היסת. ועוד קשה מפ"א מהל' טוען הל' ו' שכתב כל המחוייב שבועת הסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת נוטל מחבירו. ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת. והש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ז הוכיח מד' הרמב"ם אלו לפרש דברי הבעה"ת דדוקא אחר שיפרע להמלוה ישבע, ומשום דא"א שישבע היסת ויטול, ונבאר זה בעז"ה בעיקר מקומו בפ"א מהל' טוען.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק י״ג

ג׳

בשו"ע סימן ע"ב סעיף י"ד לוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כו"כ, והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה כו', ואם עד אחד מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון כו' ופי' בש"ך דהוי נשבע ונוטל ואינו נשבע רק שבועת המשנה יעו"ש, ותמהו התומים והגר"א כיון שזה אומר חייב אתה לי מנה עפ"י העד והלוה משיב איני חייב לך ה"ה שבועת עד אחד דאורייתא רק דיש כאן ענין מקריי שמונח אצלו משכונו אטו מש"ה הוא נשבע ונוטל יעו"ש, ולדעתי ראיה לזה מדברי רש"י ב"מ (דף לה) בהא דאמרינן פעמים הבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ופירש רש"י ז"ל דהשוכר ישבע שמתה כדרכה והשואל דאיהו הבעלים משלם לשוכר יעו"ש [ועיין במהר"ם שי"ף דמיירי שאין השואל היינו הבעלים יודע וכ"כ הרא"ש ריש פ"ק דב"מ דהך מתניתין מיירי דהשואל לא ידע, דאל"ה הוי עד המסייע ופטור השוכר משבועה, או דמיירי דהשואל מכחישו. אך לפ"ז יהא מוכרח דשבועת שומרין איכא אפילו בטענת ברי ודלא כהש"ך דדוקא בטענת שמא יעו"ש] אלמא דאם לא נשבע השוכר אמרינן דל חיובא דשואל דהא השוכר ג"כ חייב לבעלים [וכפי השיטה דאם אין לשומר שני חייב הראשון לשלם וא"כ השוכר חייב אם נגנבה] ונמצא דהשואל משלם לעצמו דאיהו בעלים, והשתא דנשבע חייב השואל לשלם לו, וא"כ הא הוי נשבע ונוטל, וע"כ כיון דעיקר השבועה הוא להסיר מעצמו חיוב של השמירה המוטלת עליו ולאתויי פטורא אנפשיה הוי נשבע ונפטר, קו"ח בנידון השו"ע דבאמת הוא לאפטורי אנפשיה דאידך לא טעין על גוף החפץ, וזה ברור. ומוכח שיטת רש"י דאם אין לשומר שני חייב הראשון לשלם דאלת"ה א"כ השומר השני חייב לבעלים והראשון לגמרי פטור א"כ הוי נשבע ונוטל ודוק: ויש לדון בגוונא דהבעלים משלמין לשוכר, אף אם מתה מחמת מלאכה צריך הבעלים להתחייב, דהא לפי שיטת הרמב"ן דטעמא דמתה מחמת מלאכה פטור משום דהבעלים פשע בה שלא היה לו להשאיל אותה למלאכה, כיון דידע דאינה ראויה למלאכה והכא הרי לא פשע בה השוכר דהשואל עצמו דאיהו הבעלים השכירה לו לעשות מלאכה בבהמתו א"כ תו הוי כמתה כדרכה וחייב לשלם לשוכר. ועיין בש"ך סימן ש"מ גבי מי ששאל מחבירו בהמה לדרך ידוע ובאו אנסים ונטלוה דלטעם הרמב"ן בזה דלשניהם לא הוי מסקו אדעתייהו חייב השואל יעו"ש. אמנם בכחש מחמת מלאכה הטעם פשוט דהמשאיל ידע דא"א בלא כחש כלל והוי כמו דהתנה בהדיה דמשאיל שתכחיש ויפטר, פוק חזי לרבינו דסובר דמתה בשעת מלאכה בעינן הא שלא בשעת מלאכה לא גרע מאונסין וחייב, ובכחש מחמת מלאכה כתב סתמא דפטור דהוי כהתנה בפירוש דמידע ידע דא"א בלא כחש, ולכן המשאיל ספר לחבירו ונתקלקל מחמת מלאכה פטור לכו"ע כמ"ש רגמ"ה הובא בשמ"ק פרק איזהו נשך בהך דלא ידור בחצירו. אמנם מה שחדש המחנה אפרים הלכות שאלה סימן ד' דמשו"ה פטור במתה מחמת מלאכה משום דסתם שואל בהמה למלאכה, הראויה למלאכה בעי והילכך כשמתה מסיבת המלאכה איגלאי מילתא דלא היתה ראויה למלאכה זו והוי כמו שאלה בטעות דאילו ידע דאינה ראויה למלאכה לא היה שואל אותה, וא"ש לפי"ז דברי הירושלמי פרק הכותב תני ר"ח אין השואל רשאי להשאיל כו' וכולן ששינו את שמירותיהן שלא מדעת הבעלים חייבין והשואל אפילו לא שינה חייב, ומשני בגין דתנינן מתנה כו' ופירוש דבהתנה להיות כשו"ח מיירי יעו"ש והוא תמוה דהא שואל פטור במתה מחמת מלאכה ואם שינה חייב ויעוין בחידושי הריטב"א ובק"ע. ולפ"ז א"ש למאי דמבואר בתוספות ובקדמונים וכן מפורש בשאילתות פ' ויצא שאילתא כ' דטעמי' דמאן דמחייב בשומר שמסר לשומר משום דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דתחלתו בפשיעה במה ששינה מדעת הבעלים ונהי דקיי"ל דלא כר"מ במעביר ע"ד בעה"ב דאינו גזלן אבל פושע מיהו הוי וסופו באונס לכן חייב, ומבואר פרק הכונס דנתן לה טבעת של זהב ואמר של כסף הוא דאם פשעה בו פטורה, חזינן דפשיעה אינו חיוב רק מדין שמירה אבל אחר שאינו שומר פטר אם פשע כיון שלא הזיק יעו"ש, וא"כ במתה מ"מ הא חזינן דעל דעת זה לא שאל בהמה זו שאינה ראויה למלאכה. וכיון דשאלה בטעות הוי תו מעיקרא אינו שואל כלל ופטור משמירה ותו אינו חייב על מה שפשע תחלה במסרו אותה לאחר דכמו אחר הוא, ואחר דלאו שומר פטור על פשיעה נמי ומשו"ה לא מוקי הירושלמי במתה מחמת מלאכה ודוק. וזה ע"ד החדוד אבל לדין יש תשובה: שאין אומרים מיגו לפטרו משבועה: נ"ב לקמן הלכות טוען פרק ח' הלכה ו' למד זה רבינו ממשנה ערוכה:

ד׳

המלוה [את] חבירו על המשכון ואבד או נגנב כו': כל ההלכה משנתנו היא, ויש לעיין באומר סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה אמאי פטור ליהימן המלוה במיגו דאי בעי אמר נאנסו ואז היה נשבע ושקיל כל הסלע מיד הלוה, ליהמניה השתא בשבועה ליטול השקל מיד הלוה, ויש לומר דמיגו להוציא לא אמרינן. אך זה ניחא לדידן דקיי"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וכמו דפסקינן בפרק חזקת הבתים גבי ההוא שטרא זייפא כו' מיהו שטרא אחרינא הוי לי ואירכס דהיכי דקיימי זוזי קיימי וכמש"כ רבינו בפי' המשנה פ' בתרא דשבועות, אבל לרבה דסבר תמן דאמרינן מיגו להוציא ממון איך יוקים משנתנו. אך יש לומר דהוא אזיל לטעמיה בפרק המפקיד דמוקי משנתנו כגון שיש עדים שנאבדה כו' דתו ליכא מיגו דנאנסו כיון דאיכא עדים שנאבד ואיך נאבד אם בפשיעה או באונסין. אך בסיפא דרישא לדידן דהלוה אמר סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה דחייב משום מודה במקצת, ורבנן אפכוהו על המלוה דישבע ויטול ליכא למפטריה בלא שבועה, דכיון דאם הוי טעין נאנסו ג"כ לא מהימן בלא שבועה: אולם נתבונן בסיפא באמר לו הלוה סלע הלויתני ושתים היה שוה והוא אומר חמשה דינרים היה שוה דנשבע המלוה ונפטר, דשלא בשבועה ליכא למפטריה דאם הוי טעין נאנסו ג"כ הוי צריך לשבע שבועת התורה דנאנסו. אך בחשוד דהדין דשכנגדו נשבע ונוטל רק כאן דאם הלוה צריך לישבע לא הניחוהו חכמים שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון, כש"כ כאן לשבע וליטול ודאי לא נאמינהו שמא יוציא זה את הפקדון. אך יש לחלק דכשהלוה נשבע ונפטר שפיר חיישינן שמא יוציא זה אחר כך הפקדון, אבל שכנגדו נשבע ונוטל לא חיישינן שמא יש תחת ידו הפקדון, דא"כ לא הוי מוקים אנפשיה ליתן מעות ביד ב"ד ולהמתין שישבע הלוה, אע"ג דלרב יוסף בהמפקיד וכן לאביי שם חיישינן לחששות רחוקות שמא טרח ומייתי לה וכן שמא ישבע לשקר ויאמר אח"כ שאחר כך מצא אותה, מ"מ אנן לא קיי"ל כוותייהו, ולמסקנא דקיי"ל כרב אשי דוקא לשבע תחלה תקנו מחמת שמא יוציא המלוה הפקדון, הא לעשות משום זה שכנגדו ישבע ויטול לא עשו חכמים להפסידו ממון ושלא להניחו לשבע ולפטר. הן דיש מקום לומר, התם דמה"ת נפטר בשבועה לא עשו חכמים תקנתא להפוך השבועה שכנגדו ישבע ויטול משום חשש דשמא יוציא הפקדון, לכן כי איכא עדים שנאבדה לא חששו דילמא טרח ומייתי לה, אבל כאן דמן הדין חשוד מתוך שאינו יכול לשבע משלם רק משום תקנתא דחשוד תקנו דשכנגדו ישבע וכמש"כ התוס' פ"ק דב"מ (דף ה), לכן כאן שיש חשש דשמא יוציא הפקדון הניחו על דין תורה ואמרו דהלוה נוטל שלא בשבועה. אך סתימתן של ראשונים עדיפא מסברתין, ובודאי לא נפיק מכל דין חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל: אולם יש לצדד לפי מה שפסק רבינו בהלכות טוען פרק ב' הלכה ד' היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון כו' שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו, א"כ כאן הלא מהימן המלוה במיגו דהוי טעין נאנסו, ואם הוי טעין המלוה החשוד נאנסו היה מהימן אף ליטול המעות שהלוהו מיד הלוה, דהא הוי כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם וכמו שנפסק בשו"ע סי' ע"ב סעיף י"ד, ואף דתמן לאו בחשוד ונשבע, הך שבועה אינו רק שבועת השומרין, ובחשוד דפטור על השמירה בלא שבועה תו חייב הלוה דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, אבל צ"ע מי אמרינן מיגו בהאי גוונא, דשמא הא דטעין חמשה דינרים היה שוה היינו משום דאשתמוטי הוא דקא משתמיט ואינו רוצה לגזול הימנו מעות שלא כדין. אך ז"א, דהמפרשים הקשו על רבה למה ליה טעמא דאין אדם מעיז, לימא טעמא דהאי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי וכו' והנך זוזי אית ליה וסגי בהאי טעמא לחוד, ומוכרח לומר דאם משום זה הוי ליה להודות חוץ לב"ד, ובב"ד לכפור הכל, כן הכא ג"כ הוה ליה למיטען בב"ד נאנסו ולהודות חוץ לב"ד, וליכא כאן טעמא דאין אדם מעיז, דאדרבא בנאנסו לא ידע דליכחיש ליה והשתא בשווי המשכון קא מכחיש ליה לוה, לכן מהימן המלוה החשוד במיגו ומיפטר מלשלם לו יותר מהחמשה דינרים לשיטת רבינו בשומר חשוד, ונכון:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק י״ג

א׳

מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אין נזקקין לו ב"ד מדאוריתא כיון דלוה חי וליתא קמן דחיישינן לשובר עד שיבוא בעל דינו אבל גבי יתומים כיון דנכסי הוו דידהו נזקקין מדאוריתא בהעמדת אפוטרופוס וכדאמרינן לעיל. מלוה על המשכון ומתו שניהם היורש הוי מוחזק מדאוריתא והמוציא מחברו עליו הראיה.

ד׳

מלוה חברו על המשכון הוי שומר שכר מדאוריתא משום פרוטה דרב יוסף וכדכתב פרק י' מהלכות שכירות. ותביעות המלוה ולוה על המשכון אם יש ביניהם הודאה במקצת חייב שבועה מן התורה וכן שבועה שאינה ברשותו הויא מדאוריתא.

ה׳

הקובע זמן לחברו בין בשטר בין על פה אינו רשאי לתובעו קודם דהויא תנאי שבממון וסתם הלואה שלשים יום ואינו רשאי לתובעו קודם ואפילו על פה וכדאמר' פרק קמא דמכות מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא לומר לך יש לך שמטה אחרת שהיא כזו שקרויה שנה והיא המלוה סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום משום דשלשים יום בשנה חשוב שנה כדאמ' בעלמא ואם התנה הכל לפי תנאו ואם יש עד אחד בהכחשת הזמן חייב שבועה מן התורה.

ח׳

תבע ללוה לפורעו במדבר חייב והרשות ביד המלוה לקבל כיון שהלוהו בישוב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק י״ג

שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק י״ג ארוך במיוחד (3 קטעים, 91,430 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות מלווה ולווה פרק י״ג במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק י״ג

א׳

מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב מחלוקת אמוראים בפ' הכותב אם נפרעין מן האדם שלא בפניו ופסק כרב נחמן ומבואר בהלכות ע"כ והנה הרי"ף הביא ראיה דהלכה כר"נ מדמקשה בפ' שום היתומים ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר"נ ליחוש ופרקינן התם כדקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוים דאלמא הא דרבא אר"נ הלכה היא וטעמא דיליה מעלייא היא יעו"ש. ולענ"ד אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין ראיה זו דהתם הכי איתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה ריבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזונות וכו' אר"נ מרישא לא הוה מזדקקנא לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקקנא ושיילינן מעיקרא מ"ט לא ומשני א"ר פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה וכו' ובתר הכי אמרינן רבא אמר משום שובר א"ל ר"ה בריה דר"י לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' ורבא אמר ר"נ אפי' בבע"ח נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א"ל התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ע"כ. נמצא דרבא אמר ר"נ דס"ל דנפרעין שלא בפניו הוא ניהו ס"ל טעמא דאין נזקקין משום שובר ואף כי מדברי רש"י שפי' בדברי רבא הא דאין נזקקין משום שובר דשמא שובר היה לאביהם וכו' דמשמע דרבא עליה דר"י ור"א קאי וטעמא דידהו קאמר מ"מ (ר"ה) [ר"נ] נמי הכי הוה ס"ל אי לאו משום רב הונא (אר"י) [אמר רב] ועל דברי כולן בא רבא למיהב טעמא משום שובר וע"ז בא ר"ה בריה דר"י להקשות מיניה וביה דמתני' דנפרעת שלא בפניו א"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ורבא אר"נ אפי' בבע"ח נמי אי חיישת לשובר התם נמי ליחוש והכונה דימצאו דבריך סותרין זה את זה וע"ז משני שפיר התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו דמעיקרא הקשה לו דאיך יהיב הך טעמא דלר"נ ולדידיה סתראי נינהו כלפי מאי דס"ל במתני' דהנפרעת שלא בפניו דלא חיישינן לשובר ושני ליה דהתם ליכא טעמא דלא ניחוש לשובר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואיכא נעילת דלת וא"כ מאי ראיה לענין דינא דהלכה כר"נ מדמשני וכו' דטעמא דיליה מעלייא היא והלכה דהא כל קושייתו אינו אלא לרבא ור"נ דטעמא טעים משום שובר דאילו לא הוה רבא ור"נ אה"נ דמצו למימר אנא כר"י נפחא ס"ל דדוקא כתובת אשה ולא בע"ח משום שובר באופן שלעת כזאת לא זכיתי להבין כונתו וכעת צריך אני מרבותי (א"ה ס"ט עיין תשו' בעי חיי חו"מ ח"א דף מ"ח ע"ד ד"ה ומה שהקשה יעו"ש). עוד כתב הרי"ף ז"ל שם וז"ל אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חיישי להא דרבא אמר רב נחמן וסמכי להוא בהא מילתא אגמ' דבני מערבא דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו ומשני כשריבית אוכלת בהם ופריך ובי"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי אלמא מילתא פסיקא היא לגבייהו דאין נפרעין שלא בפניו. וראיתי להמבי"ט בח"א סי' רכ"ט שנשאל בראובן שלוה מן הגוי ולו שט"ח ומכר הגוי השט"ח הנזכר לשמעון ולא מצא שמעון נכסין לראובן במקום ההלואה והלך לעיר אחרת שהיו שם נכסין לראובן ותבע מבי"ד שיגבוהו שלא בפני לוה וכו' וכתב הרב בתוך התשובה וז"ל ונ"ל בנדון דידן דאף במקום דירתו לא היו נפרעין ממנו שלא בפניו דהאי תקנתא לא הוייא אלא בישראל כדמשמע מדקאמר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו אבל בגוי לא עבדינן תקנתא לפרעון דידהו וכן משמע בירושלמי פ' הכותב דמתמהי ונפרעין מן האדם שלא בפניו א"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ובי"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי וכתבו הרי"ף בהלכות ור"ח ז"ל הביא ראיה מהירושלמי זה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו דהכא אוקמוה בירושלמי דמיירי בגוי ומשום ריבית ונ"ל דלא פליג הירושלמי אדר"נ דהא דמשמע בירושלמי דאי לאו ריבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי שלא עשו תקנה והא דר"נ איירי בישראל שעשו לו תקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים וכו' יעו"ש שיש שם ט"ס. ולענ"ד קשה לי טובא דהא כל ראייתו של ר"ח ז"ל מדקמתמה ונפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דפשיט להו דאין נפרעין וס"ד דמיירי במלוה ישראל והיינו כסברת רב אחא שר הבירה דדוקא בכתובת אשה ולא בע"ח ממתני' משמע דבכל ענין מיירי וע"ז הוצרכו לאוקומי בשרבית אוכלת בהן והשתא דהירושלמי ס"ל כר"נ מאי מתמה ונפרעין וכו' הו"ל לתרץ כן שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חברו והולך למדינת הים ולעולם דמיירי בבע"ח ישראל אפי' שאין בו ריבית ומדהוצרך לאוקומי בריבית ש"מ דבשאין ריבית אוכלת אין נפרעין ומשום לתא דריבית הוא דהוצרך לאוקמי בבע"ח גוי ומלבד דכן הוא פשט הירושלמי עוד הביא ראיה ממה שאמרו עוד שם ע"ז וז"ל כהדא אלכסא אמר לר' מנא אנן עבדין טבות סגיין מנכון אנן כתבין דין מוגמרין אין אתא טבית ואין לא אתא אנן מחלטין נכסייא א"ל אף אנן עבדינן כן משלחין בתריה תלת אגרין וכו' א"ר מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין לית כאן מחלטין אלא מכריזין ע"כ הרי דכשלא עמד בדין אין מחליטין כלל וזה ודאי בישראל מיירי וקאמר כהדא ש"מ דהכל הוא בישראל שלא כדברי הרב המבי"ט ז"ל וצ"ע.

ג׳

ומפני מה אינו נשבע היסת. עיין בהרב מל"מ שהקשה במ"ש רבינו שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי וכו' ונראה דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ"ש בפ"ו מהל' שאלה וכבר באר דבריו הרב בכ"מ בפ"ב מהל' שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דהרב המגיד פליג אהא וס"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר וכו' אלא אליבא דידיה דאיהו פליג על רבינו וס"ל כהראב"ד שהשיג עליו וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות שכירות וז"ל זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר להד"מ או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר ע"כ הרי דבטענת החזרתי נפטר בשבועת היסת אשר מכח זה הקשה הרב גופיה למ"ש מרן בכ"מ שדעת רבינו דבטענת החזרתי נשבע בנקיטת חפץ וכמ"ש הרב ז"ל מדברי רבינו הלזו וההיא דפ"ו כבר הליץ הרה"מ שם או אפשר דהתם שאני שהוא בעדים וכמ"ש בס' מרכבת המשנה אבל לדעתו ז"ל דלא נחית להכי כמבואר מדבריו שכתב ואף דהרה"מ פליג אהא וכו' וצריך ליישב. (א"ה ס"ט עיין להרב שער המלך בהל' גזלה ואבדה דף י"ז סע"ד שדחה דברי הרב מל"מ כמ"ש מו"ז ז"ל ועיין בס' קרית מלך רב ח"ב בפרקין שתמה כן יעו"ש).

ד׳

אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה וכו'. הרב המגיד ז"ל כתב שדעת רבינו כסברת הר"י בן מיגש דצריך שיאמר המלוה ששוה המשכון יתר על דמי החוב כדי שיהיה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתב הטור ומרן בספרו הקצר. והריב"ש ז"ל בסי' שפ"א השיב להדיין שרצה לחייב למלוה שאמר איני יודע כמה היה שוה והביא הירושלמי דפ' שבועת הדיינים דאמרו שם על מתני' דסלע הלויתני וכו' והלה אומר איני יודע מהו ומשני את לא ידע אהין ידע דנראה דאפי' שאינו אומר יודע אני שהיה שוה יותר על החוב איני יודע כמה אמר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והשיב הריב"ש ז"ל דהירושלמי יש לפרשו בשאמר איני יודע כמה היה שוה יותר מן החוב וכו' יעו"ש וכעת לא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שאמרו באומר איני יודע כמה היה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת את זה ראיתי להריטב"א בחי' לשבועות הנדפסות מקרוב שכתב שם במתני' דסלע הלויתני וז"ל אבל היכא דהלוה אומר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים שהרא"ם כתב גם בזה דסוף סוף הוי כחמשים ידענא ונ' לא ידענא דהא מודה ליה המלוה דחייב אלא דאינו יודע כמה ואף הרמב"ם כתב בהל' שאלה המפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' וגם הרמב"ם ז"ל שכתב בשמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שאינן מדודין ולא סגייא שלא יהא בהן שו"פ והוי כנ' ידענא ונ' לא ידענא שמשלם בלא שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם והלה אומר איני יודע אמר את לא ידע אהין ידע וכו' אלא א"כ נדחוק לומר דהירושלמי מיירי באומר שהיה שוה ממון יותר ואינו יודע כמה יעו"ש באורך. נמצא לפי"ז דסברת הדיינים שחייבו למלוה שאמר שאינו יודע כמה היה שוה [היה] להם על מה שיסמוכו וגם הדחיה שדחה הריב"ש ז"ל דחוקה היא להריטב"א ונפק"מ לדינא דאם תפס התובע מצי למימר קים לי כיון שהרא"ם ג"כ הכי ס"ל ומ"מ דעת רבינו נראה ברור דלא ס"ל הכי ומהתימה מהריטב"א ז"ל שלא הוכיח מכאן דנראה ברור דצריך שיודה ששוה המשכון יותר מדמי החוב שהוא נדון הרא"ם בעצמו. (א"ה ס"ט עיין למה"ר רבי'ן חסידא בס' לב מבין דף קצ"ח ע"ב וכה הראני ידי"נ כמוה"ר דש"נ הי"ו מה שכתוב אצלו בזה והילך לשונו והנה מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"י בן מיגש ז"ל מבואר להדיא דס"ל במלוה על המשכון באומר לא ידענא כמה היה שוה דנשבע היסת ונפטר ודוקא היכא דאמר יודע אני שהיה שוה יותר ואיני יודע כמה הוא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דדוקא בשומר שאבד הפקדון ואמר לא ידענא כמה היה שוה דבהודאה זו הא קא מודה ליה הנתבע דמחייב ליה מידי ולא ידע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אבל במלוה על המשכון שאומר לא ידענא כלל לא מחייב מידי דאפשר דהמשכון לא היה שוה אפי' כנגד הלואתו כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שפ"א והכריח כן מדברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ה מהל' שאלה כתב הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכזה הורו רבותי הר"י הלוי בן מיגאש ורבו ז"ל עכ"ל והם דברי הר"י הלוי פ' שבועת הדיינים כמ"ש הרב המגיד ז"ל ואילו בפי"ג מהל' מלוה ה"ד כתב דכשאומר המלוה איני יודע דמיו דישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע וכו' ויפטר אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה ה"ז משלם וכו' יעו"ש וכן נראה להדיא מדברי הרה"מ ז"ל דעל חלוקה ראשונה כתב וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו"ל וכו' שפטור אבל מדין גלגול וכו' ועל החלוקה האחרת כשאומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב וכו' כתב זו סברת הר"י בן מיגאש ז"ל פ' שום הדיינים ובהשגות א"א וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתם פ"ה מהל' פקדון ודעת הרמב"ן ז"ל נוטה לדברי רבינו עכ"ל. נראה מדבריו שבדין הראשון כשאומר המלוה איני יודע דמיו גם הר"י בן מיגאש ז"ל מודה דנשבעין היסת ונפטר וכן נראה להדיא מדברי הרב בעל התרומות שמ"ט שכתב וז"ל ה"ד אם טען וכו' והמלוה אומר איני יודע דמיו וכו' ויפטר אבל אם אמר הלוה וכו' והמלוה משיב אני יודע שהיה שוה יתר וכו' אבל איני יודע כמה הרי זה משלם וכן פסק הר"י בן מיגאש ז"ל בחי' שבועות וכו' יעו"ש והגם דמ"ש הרביעי וכו' הם דברי הרב בעל העיטור ז"ל דף מ"ז וכמ"ש שם קודם לכן נקוט מיהא דגם הר"י בן מיגאש ז"ל מודה בזה וכ"כ אח"כ ומסתברא דוקא דאמר איני יודע וכו' אבל מודה כי לפחות יש לו ידיעה מפרוטה שהוא שיעור מודה מקצת וכו' יעו"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל פ' שבועת הדיינים וכ"כ להדיא בתשו' הר"י בן מיגש הנדפסים מחדש בלקוטות הרמב"ן סי' קצ"ז. והוצרכתי להאריך בזה ולפי שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' פ' שבועת הדיינים לדף מ"ג שכתב וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' פי' האי סיפא וכו' עד גם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם ז"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות וכו' יעו"ש. ואין ספק דמ"ש משם הרא"ם ז"ל כונתו על הרב אב"ן מיגאש ז"ל וכמ"ש שם להדיא ומיהו אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבינו אבן מיגאש ז"ל וכן נראה ממ"ש והרא"ם ז"ל הביא ראיה לדינו מן הירושלמי שהביא רבו רבינו אלפסי ז"ל בב"ק וכו' וכן נראה ממ"ש גם דברי הרמב"ם שכתב משמו ושם רבו כלומר משם רבינו אבן מיגאש ז"ל ורבו הרי"ף ז"ל וכן מזכירו תמיד הריטב"א שם בשבועות להר"י בן מיגאש כמו שיראה הרואה וכן כתב הרב מופת הדור בס' שם הגדולים מערכת י' אות ד' דזימנין הפוסקים קרו ליה הרא"ם פי' הר"י אבן מיגאש ז"ל יעו"ש וא"כ הוא ליה היכן ראה למהר"י בן מיגאש ז"ל שכתב במלוה על המשכון דהיכא דאומר איני יודע כמה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שלא כ"כ בחי' אלא גבי שומר שאבד הפקדון היינו משום דמודה מיהא דמתחייב ליה מידי וכמ"ש מהר"י בן מיגאש ז"ל בהדיא וממילא דגבי מלוה על המשכון דוקא באומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב ואינו יודע כמה בכהאי גוונא הוא דמתחייב אבל באומר איני יודע סתם אין כאן הודאה של כלום דאולי לא היה שוה יותר מסלע שהלוה לו וזה מבואר מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי הר"י בן מיגאש ז"ל ואף דהרא"ם ז"ל קאי שם אמתני' דהמלוה על המשכון מ"מ ביאר דבריו שכתב ושמעינן מינה דשומר שאבד הפקדון וכו' וכ"כ הריב"ש ז"ל להדיא והיינו ממש כדברי הריטב"א ז"ל שכתב אח"כ ומהו וכו' ולא ידעתי אמאי לא נסתייע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מלוה דמוכח כן להדיא וכמו שהכריח הריב"ש ז"ל. ושוב אחר זמן ראיתי למה"ר הגדול בס' לב מבין דף קצ"ח שכתב ע"ד הריטב"א ז"ל וז"ל ותם אני לא אדע אמאי לא החזיקו ממ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא פי"ג מהל' מלוה להיפך ממ"ש הרא"ם שכתב בה"ד וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' עד שהרי לא חייב עצמו בכלום הרי להדיא דבהאי דינא גופיה כתב הרמב"ם ז"ל להיפך ואיך כתב דהרמב"ם ס"ל הכי ממ"ש בהל' שאלה מאחר דבדין עצמו כתב להיפך ויגדל התימה על הריטב"א ז"ל דלחלק יצא ולא שלטה עינו הטובה בזה הלשון דהוי להדיא להיפך איך שיהיה סברא זו של הרא"ם יחידאה היא ואין לומר קים לי כידוע ועיין להריב"ש סי' שפ"א שהביא דעת השואל כוותיה דהרא"ם ז"ל וגם הריב"ש דחה דברי השואל עיי"ש. נראה שהבין הוא ז"ל דהרא"ם דמייתי הריטב"א לאו היינו מהר"י בן מיגאש שהביאו כל הפוסקים אלא הוא פוסק אחר ומשו"ה כתב דאין לומר קים לי כוותיה דהרא"ם ז"ל וכנראה דזה גרם לו להבין דהרא"ם גופיה הוא מ"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו נראה דהריטב"א לא נתכוון אלא על מהר"י בן מיגאש ז"ל וכנ"ל ומ"ש וגם הרמב"ם ז"ל וכו' הם דברי הריטב"א ז"ל ואדרבא להריטב"א צריך להבין איך כתב כן בשם מהר"י בן מיגאש ז"ל שהוא ז"ל לא דיבר במלוה על המשכון אלא בשומר שאבד הפקדון והן הן דברי הריב"ש ז"ל שכתב על השואל דהר"י בן מיגאש לא קאמר אלא בשומר שאבד הפקדון דמודה מיהא דמיחייב ליה מידי וצריך תלמוד אלו תוכן דבריו נר"ו). ודע דיש מקשים עליה דהר"י אבן מיגאש ז"ל דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ובמשקל ומניין והו"ל כההיא דתנן אלא מה שהנחת אתה נוטל ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר איני יודע כמה היה שוה והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל ונ"ל דלא קשיא דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משו"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הלכך זה שאמר שהיה שוה יותר מסלע על כרחך הודה בשו"פ הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם ואין בכלל הודאה זאת אלא פחות שבמנין ואין יכולין להוציא מידו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפי' שו"פ יותר הלכך על כרחך על השאר יאמר איני יודע וכיון שאמר איני יודע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת בית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה מלא ממש וגם הטענה אינה כ"כ בריאה וכו' אבל זה אני יודע שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאת כלום כיון שלא טען ולא משיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו וזה אומר שלא חסרו אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת לי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שיעור שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוין פרוטה ואיני יודע כמה היו שוין יותר יש כאן שבועה אבל אם אמר פירות סתם לא הודה בשו"פ אין בהודאתו משמעות של שו"פ שאף בפחות משוה פרוטה קרוין פירות עכ"ל. וראיתי להש"ך ז"ל בסי' ע"ב סק"נ שהקשה ע"ד הרא"ש הללו וז"ל ואני אומר במחילה מכבוד הרא"ש ז"ל אדרבא דבריו אינם מובנים שנראה מדברי הרא"ש שמתרץ על מה שהקשה מהא דתנן מה שהנחת אתה נוטל וכו' דדוקא גבי מלוה ודאי הודה בפרוטה אבל בהך דתנן מה שהנחת אתה נוטל אינו מודה אף בפרוטה לפי שאף בפחות משו"פ קרויין פירות ועל מה שהקשה דהא אינו כופר בשתי כסף מתרץ כיון דעל השאר אומר איני יודע יש כאן כפירה בב' כסף ולא דמי לבית מלא מסרתי דהתם אין הנתבע משיב שמא וכו' ודברים אלו לא אוכל להולמן מהו זה שאמר ואין הנתבע משיב שמא וגם מה זה שאמר וגם הטענה אינה בריאה דהא קי"ל כרבא דאפי' אמר בריא בית זה מלא מסרתי לך או עד הזיז מסרתי לך והוא אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור כיון שאינו מודה לו דבר שבמדה ומנין וגם פשטא דמתני' מי לא עסקינן נמי בפירות חשובים כאתרוגין וכיוצא שאפי' פרי אחד שוה פרוטה דכשמשיבו היו בו פירות ואיני יודע כמה הם ודאי הודה בשו"פ ועוד דהא קתני במתני' כיס מלא זהובים מסרתי לך וכו' ועוד קשה לדעת הרא"ש ז"ל דמחלק דבאומר פירות סתם אין בהודאתו משמעות שו"פ והרי הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה שהביא כתב הפקיד פירות וכו' והשומר אומר איני יודע וכו' ובאמת משמע מדברי הרא"ש דהרמב"ם מיירי שאומר יודע אני שהיו שוין יותר משו"פ ואיני יודע כמה אבל לא נהירא כלל לפרש כן דבריו שהרי כתב והשומר אומר איני יודע משמע שאינו אומר רק איני יודע ולא יותר וכו' עכ"ל. ולענ"ד אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו נראה דכונת הרא"ש ברור מללו דבאומר יודע אני שהיה שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה כיון שפחות משו"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הרי יש כאן הודאה בפרוטה ועל השאר שאומר איני יודע כיון שאין יכולין להוציאו עפ"י הודאתו אלא פרוטה דהא אין לחייבו בשביל שהודה יותר משו"פ הרי כאן דבר שבמנין והוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כנ' ידענא ונ' לא ידענא דבאידך נ' ספוקי מספקא ליה בחיוב משא"כ בשזה תובעו בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דמילת איני יודע אין כונתו לומר דאפשר שהוא מלא ומתחייב בחסרון הפירות אלא לא נתתי לבי לידע אם היה מלא או לא ולא לומר דאם היה מלא דצריך עכשיו לאשלומי דהא אומר מה שהנחת אתה נוטל וכן נמי בהא דיודע אני שהיה שוה יותר מסלע דבהא מתחייב בפרוטה ובאומר איני יודע כמה כיון שאין יכולין להוציא הרי בשאר משיב שמא משא"כ באומר מה שהנחת אתה נוטל שאינו משיב שמא כלומר באומרו איני יודע וכדאמרן הילכך אין בהודאתו כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמנין ומדה שהרי לא טען אלא חסרון פירותיו וזה משיבו שלא חסרו וזה הוא עיקר החילוק ששם הרא"ש ועתה בא הרא"ש לומר דאם טען כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה משיב איני יודע וכו' דאם הנפקד מודה בשו"פ ועל השאר אומר איני יודע הוי ממש כדין הר"י בן מיגש ז"ל אבל באומר פירות הפקדתי ולא הודה בשו"פ אז אין מחייבין אותו כיון דאין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה מפני שאף בפחות משו"פ קרויין פירות ואין לזה עסק בדין המשנה וטעמא דמתני' דקא פטר לחוד וטעמא דמודה בפירות סתם לחוד דהכא אפי' דמודה בפי' כיון שאין בהודאתו ברור שהודה בשו"פ איך נחייבו במתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה שהקשה מההיא דפסק רבינו בפ"ה מהל' שאלה נראה לענ"ד דלא קשיא דהתם הדבר [מוכח] מצד עצמו דבמודה שהיה שו"פ מיירי רבינו ובזה אין מכחישין כמבואר מפשט הלשון אלא דאין להוכיח אי ס"ל הכי או לא כמ"ש בפ"ה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה י״ג, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם