הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק י״ב

ספר משפטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק י״ב
הלכה א׳
אֵין נִפְרָעִין מִן הַיּוֹרְשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ גְּדוֹלִים. אֲבָל יוֹרְשִׁין קְטַנִּים אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן שְׁטַר חוֹב:
הלכה ב׳
וַאֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ כָּל תְּנַאי שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יִפָּרַע בּוֹ הַמַּלְוֶה כְּלוּם עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ הַיְתוֹמִים שֶׁמָּא יֵשׁ לָהֶן רְאָיָה שֶׁשּׁוֹבְרִין בָּהּ אֶת הַשְּׁטָר:
הלכה ג׳
הָיְתָה הַמִּלְוֶה רִבִּית שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהֲרֵי הָרִבִּית אוֹכֶלֶת בְּנִכְסֵיהֶן מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְנִזְקָקִין לְנִכְסֵיהֶן וּמוֹכְרִין וּפוֹרְעִין הַחוֹב. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁתָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ בֵּין אַלְמָנָה בֵּין גְּרוּשָׁה מַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְנִזְקָקִין מִשּׁוּם חֵן הָאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ כְּלוּם שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ הָאִשָּׁה לְאַחֵר. לְפִיכָךְ אִם קָפְצָה הָאִשָּׁה וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּאת לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֵין נִזְקָקִין לָהּ עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְתוֹמִים שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וַהֲרֵי נִשֵּׂאת:
הלכה ד׳
הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאִם הָיוּ הַנְּכָסִים כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה בִּלְבַד אוֹ פְּחוּתִים מִמֶּנָּה אֵין נִזְקָקִין לָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן זְכוּת לַיְתוֹמִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִים לְהִפָּרַע מֵהֶן הַכְּתוּבָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ הַנְּכָסִים מֵחֲמַת הַמְּזוֹנוֹת וְזֹאת הוֹאִיל וְהִיא נוֹטֶלֶת הַכּל מַה זְּכוּת יֵשׁ לַיְתוֹמִים הַקְּטַנִּים בְּדָבָר זֶה עַד שֶׁנִּזְקָקִין לָהֶן. וְלֹא חָשׁוּ לְחֵן הָאִשָּׁה:
הלכה ה׳
צִוָּה הַמּוֹרִישָׁן וְאָמַר תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי נִזְקָקִין אַחַר שֶׁמַּעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִטְעֹן טַעֲנָתָם. אָמַר תְּנוּ מָנֶה זֶה לִפְלוֹנִי אוֹ שָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי נוֹתְנִין וְאֵין צְרִיכִים לְהַעֲמִיד לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס:
הלכה ו׳
נִמְצֵאת קַרְקַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן אֶלָּא טָעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהִיא גֵּזֶל בְּיַד מוֹרִישָׁיו נִזְקָקִין לָהֶן וּמַעֲמִידִים לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִטְעֹן וְלָדוּן. אִם נִמְצֵאת גְּזוּלָה מַחְזִירִים אוֹתָהּ לִבְעָלֶיהָ. וְכֵן קָטָן שֶׁתָּקַף בַּעֲבָדָיו וְיָרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וּכְבָשָׁהּ אֵין אוֹמְרִין נַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ וְלִכְשֶׁיַּגְדִּיל אִם יֵשׁ לוֹ עֵדִים יָבִיא עֵדָיו:
הלכה ז׳
קַרְקַע שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת קְטַנִּים וּבָא אַחֵר וְטָעַן שֶׁהִיא לְקוּחָה מִמּוֹרִישָׁן וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ וַאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָן עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין וְהַקָּטָן כְּאִלּוּ אֵינוֹ עוֹמֵד כָּאן הוּא חָשׁוּב. אֲבָל אִם הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָן אַחַר שֶׁמַּעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס:
הלכה ח׳
כְּשֶׁנִּזְקָקִין בֵּית דִּין לְנִכְסֵי יְתוֹמִים לִמְכֹּר שָׁמִין אֶת הַקַּרְקַע וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם רְצוּפִין אוֹ שִׁשִּׁים יוֹם שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. וּמַכְרִיזִים בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִין וְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִקְנוֹת יוֹלִיךְ הַפּוֹעֲלִין לְבַקֵּר לוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁמַּכְרִיזִין מְסַיְּמִים אֶת הַשָּׂדֶה בִּמְצָרֶיהָ וּמוֹדִיעִין כַּמָּה יָפָה וּבְכַמָּה הוּא שׁוּמָה וּמִפְּנֵי מָה רוֹצִים לְמָכְרָהּ אִם לְהַגְבּוֹת לְבַעַל חוֹב אוֹ לִכְתֻבַּת אִשָּׁה לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן לְבַעַל חוֹב וְיֵשׁ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַגְבּוֹת לְאִשָּׁה:
הלכה ט׳
וּכְשֶׁכּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים כּוֹתְבִין בָּהּ וְהִכַּרְנוּ שֶׁהַנְּכָסִים הָאֵלּוּ הֵן שֶׁל פְּלוֹנִי הַמֵּת. וְאִם לֹא כָּתְבוּ כָּךְ הֲרֵי אַדְרַכְתָּא זוֹ פְּסוּלָה וְאֵין אוֹכְלִין בָּהּ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁשָּׁלְמוּ הַהַכְרָזוֹת:
הלכה י׳
בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁטָּעוּ בִּדְבַר מִשְׁנָה וְחוֹזְרִים וּמוֹכְרִין בְּהַכְרָזָה. וּבֵית דִּין שֶׁמָּכְרוּ הָאַחֲרָיוּת עַל הַיְתוֹמִים:
הלכה י״א
וּבֵית דִּין שֶׁהִכְרִיזוּ כָּרָאוּי וּבָדְקוּ יָפֶה יָפֶה וְדִקְדְּקוּ בַּשּׁוּמָא אַף עַל פִּי שֶׁטָּעוּ וּמָכְרוּ שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ מָאתַיִם בְּמָנֶה הֲרֵי מִכְרָן קַיָּם. אֲבָל אִם לֹא בָּדְקוּ בַּשּׁוּמָא וְלֹא כָּתְבוּ אִגֶּרֶת בִּקֹּרֶת שֶׁהִיא דִּקְדּוּק הַשּׁוּמָא וְהַהַכְרָזָה וְטָעוּ וְהוֹתִירוּ שְׁתוּת אוֹ פָּחֲתוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת מִכְרָן קַיָּם. וְכֵן אִם מָכְרוּ קַרְקַע בְּעֵת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לְהַכְרִיז עָלֶיהָ וְטָעוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִכְרִיזוּ. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת מִכְרָן קַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ שֶׁאֵינָן צְרִיכִין הַכְרָזָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת. אֵיזֶהוּ הָעֵת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין הַכְרָזָה בְּעֵת שֶׁיִּמְכְּרוּ קַרְקַע לִקְבוּרָה אוֹ לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת אוֹ לִתֵּן מְנַת הַמֶּלֶךְ אֵין צְרִיכִין הַכְרָזָה לְפִי שֶׁהַדָּבָר נָחוּץ. וְכֵן בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן טְעוּנִין הַכְרָזָה וְטָעוּ בִּשְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת מִכְרָן קַיָּם. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַמִּטַּלְטְלִין. הָעֲבָדִים שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ וְיִבְרְחוּ. וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ. לְפִיכָךְ שָׁמִין אוֹתָן בְּבֵית דִּין וּמוֹכְרִין אוֹתָן מִיָּד. וְאִם הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה מוֹלִיכִין אוֹתָן לַשּׁוּק:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק י״ב

א׳
אין נפרעין מן היורשים אא"כ היו גדולים כו'. (*א"ה עיין מ"ש ה' המחבר לעיל פי"א מהלכות אלו דין ו'):
ג׳
לפיכך אם קפצה האשה ונשאת כו'. יש לדקדק בדברי רבינו כיון דהוא ז"ל ס"ל דטעמא דמזוני נמי עיקר כי נשאת נמי אמאי אינן נזקקין שהרי לר"י דתלה טעמא דכתובת אשה משום מזוני אמרו בגמרא דאפילו תבעה כתובתה בב"ד שאין לה מזוני נזקקין ומטעמא דאי אמרת דאי תבעה דאין נזקקין כל אשה לא תתבע כתובתה כיון שידעה שאין נזקקין ומפסדי יתומים מזוני וה"נ דאמרת דאי קדמה ונשאת אין לה מזונות אי אין נזקקין לה לא תנשא כדי שלא תפסיד מזונות ועוד דאין נזקקין ומפסדי היתומים ולכאורה י"ל דלגבי נשואין לא חיישינן להכי דאי נתנה דעתה להנשא משום האי אינה מונעת עצמה. אבל עיקרן של דברים הם דגבי תובעת כתובתה אי אמרינן דאין נזקקין תו לא תבעה כדי שלא להפסיד מזונות כיון שיודעת דתביעתה לאו כלום היא ומפסדי היתומים. אבל היכא שבאה להנשא ומעשיה גרמו להפסיד מזונותיה ואין דעתה לתבוע כתובה מאיזה טעם נחיש לומר שלא תנשא כדי שלא תפסיד המזונות. כתב הטור ס"ס ק"י בשם הרמב"ן שאם לוו ב"ד או אפוטרופא של יתומים לצרכם נזקקין לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה ועיין ש"ך סי' קנ"ז ס"ק ד' ודו"ק:
ח׳
כשנזקקין ב"ד לנכסי יתומים למכור כו'. משנה בפרק שום היתומים. וכתב בתשובות להרמב"ן סי' נ"ד וז"ל אבל בארץ ההיא שנמנעין מלהכריז כשמגבין לאלמנה בלא טעם טועים בדבר משנה הם וחוזרים ע"כ ולכאורה תשובה זו סותרת מאי דכתב לעיל סי' נ"א דהתם כתב דלא בחנם נהגו כן אלא דחזו בה טעמא וכאן כתב בהיפך. ונראה לחלק דהתם היה המנהג כולל שלא להכריז בין לב"ח בין לאלמנה אבל הכא המנהג היה דוקא שלא להכריז לאלמנה אבל לב"ח היו מכריזין והלכך מנהג בטעות הוא דאין טעם לחלק ביניהם ודו"ק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק י״ב

א׳
בההמ"ג אלא שסמך [לו] עמ"ש למעלה. נ"ב, וכן כתב מפורש בפירוש המשנה לערכין יעו"ש:
ד׳
הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה כו' אין נזקקין לה כו' ולא חשו לחן האשה: עיין מש"כ ההמ"ג. ונראה דסברי דהך פלוגתא תליא במה דפליגי אם מוכרת לכתובה שלא בב"ד בגרושה, דתמן פשטא דמשנתנו מורה כדעת ר' יוחנן דגרושה לא תמכור אלא בב"ד לכו"ע אתיא וכן פסקו כאן לטעמייהו דסברי התם דגרושה אינה מוכרת שלא בב"ד, ולכן פסקו דהיכי דליכא למיחש משום מזוני אינן נזקקין, ורבינו מחלק דכאן דלא תוכל לגבות עד שיגדילו כו"ע מודו דחיישינן לחינא דאשה שתהא תוכל להנשא, משא"כ תמן שלא תמכור רק בב"ד לא חיישינן לחינא בריעותא פורתא כי האי, וזה כוון הראב"ד שהביא הך דעולא והוא בהך דמוכרת שלא בב"ד, ואע"ג דשם לא השיג על רבינו, וכן כתב רבינו נסים, ואע"ג דכתב דלא מחוור יעו"ש, מסתפינא לומר דלא עיין בירושלמי דגיטין פרק הניזקין ר"י כו' וי"א אף לכתובת אשה כו', מאי כדון מפני חינא כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה, ובפרק אלמנה ניזונית אמר דברי חכמים ר' אחא כו' בשם ר' יוחנן חס הוא אדם על כבוד אלמנתו בין מן האירוסין בין מן הנשואין, הרי כרבינו, וברור שאילו עיין רבינו נסים בירושלמי לא כתב כן: אולם לכאורה נראה להביא סעד להנך דסברי דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים בגרושה, מהך דתניא בכתובות (דף קז) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ה"נ כששמעה בו שמת ומ"ש עד כדי כתובתה דאיהי היא דאפסדה אנפשה, וכבר תמה רש"י מדוע אין נותנין לה כתובתה ביחד דממנ"פ אית לה אם משום גט או משום מיתה, ולכן היה נראה לפרש דבהניח יתומים קטנים מיירי, דאין נזקקין רק באמרה מת בעלי דהויא אלמנה, אבל כי אמרה נתגרשתי, אף ע"ג דממנ"פ אית לה, אם הויא אלמנה נזקקין לה, ואם שקר בפי העדים שמכחישים אותה [וכמו שהוכיחו תוס' שם ע"א ד"ה בששמעו], ולא הוי אלמנה, תו אין הנכסים של יתומים, דחי הוא והויא נפרעת שלא בפניו, או כן אם אמת בפיה נגד העדים שאומרת נתגרשתי, תו האמין לה שלא התפיס אותה צררי, ז"א, דאמת דלעדים צייתינן אנן שמת הוא אבל מ"מ הרי אתה דן דהפסידה מזונות שהיא אומרת שאינו מגיע לה שום מזון כי היא גרושה, וכיון דאין לה מזונות יהיה מאיזה סיבה שיהיה לא גרע מאלו אין נכסים רק כדי כתובתה, דתו אין נזקקין לה לגבות מיתומים קטנים, לכן רק מזונות גביא מן היתומים וכשיעור כתובתה, אבל כתובה בפעם אחד לא גביא דמאי יפסידו היתומים אם לא יגבו לה הכתובה, וזה ישר בפשט הסוגיא: אמנם יש לתרץ הסוגיא בפנים אחר, עפ"י הא דנתבאר בפרק השולח דנמנעו ב"ד מלהשביעה מטעם דמוריא היתרא דטרחה קמי יתמי ואפילו בגוונא דלא טרחה קמי יתמי לא היו מוסרים לה שבועה, דאימור סברה דצררי דקא יהיב לה מחיל לה וכיו"ב מדלא מפלגי בה מידי, ואולם בגרושה אמר שמואל אין נותנים לה אלא בשבועה ואלמנה מפני תיקון העולם גביא בהדרת הפירות אבל בגרושה לא יהבי בהדרת הפירות כדרמי תמן וגרושה בהדרת פירות לא כו' גט יבמין הוי יעו"ש, א"כ א"ש בפשיטות הברייתא, אמרה מת בעלי רצתה ניזונית רצתה גובה כתובתה ע"י הדרת פירות, אמרה גרשני בעלי תו אינה נוטלת מזונות לעולם שמא גרושה הוי דאדם נאמן לחוב עצמו אפילו נגד עדים שאמרו שמת, וכן אינה גובה כתובתה ממנ"פ, דהא שבועה לא יהבינן לה דשמא אלמנה היא ומוריא היתרא, וע"י הדרת פירות לא יהבינן לה דהא איהי דאפסדה אנפשה דהיא אמרה דגרושה הויא ואף אם חי הוא לפי דבריה, נפרעת שלא בפניו מיהא הוי וצריכה שבועה ולא ע"י הדרת פירות דקילא, לכן כתובה אינה גובה, ונכון בס"ד. ואין ראיה לדחות פסק דמרימר מהא דכתובות ודוק: וכשאני לעצמי אמינא, דקצת גאונים שהביא מודו דבגרושה נזקקין דטפי חשו לחינא שלה שתהא יכולה להנשא דמזונות אין לה ומה תעשה אם לא יהיה לה בעל דמיתזני מיניה, אבל באלמנה שלא מפסדא מזוני ותוכל להיות ניזונית מן היתומים לא חשו לתקנתא דילה, וזה דחוק כמובן, ומחוור כפסק רבינו ומשה ותורתו אמת: והנה רבינו פסק דאם נשאת אינה צריכה לחינא דילה, ועיין ר"ן פרק אלמנה ניזונית שלפי פירוש רש"י ז"ל שכדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים לא נפק"מ ותמיד נזקקין, והביא שהרי"ף והר"ח בשיטת רבינו קיימי, ולפלא בעיני על המהר"ם בר ברוך בתשובות מיימוני השייכים להלכות אישות סימן ה' שנשאל באשה שניסת ולא גבתה כתובה ויורשי הבעל מכרו לאחד ופלוני הניח יתומים קטנים וגדולים, והאריך בתשובתו, ולא התעורר מה שיש לחקור דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ יש בחלק היתומים גדולים לבדו להפרע כיון שכבר ניסת ואינה צריכה לחינא וצ"ע. ומצאתי להדרכי משה באהע"ז סימן ק"א שהעיר בזה יעו"ש. אולם דא נראה ברור דאם מכר הבעל שדותיו לאחר ופלוני הניח יתומים, והיא תפסה מטלטלים מיתמי הבעל אחר מיתתו למזונות דנזקקין לפרוע כתובתה מיתמי פלוני אף למ"ד דמשום מזוני ולא אמרינן כיון דלהנך יתמי לית להו תועלת אין נזקקין, ולדידן דמשום חינא ודאי דנזקקין ודוק: ובהשגות א"א הם לא חשו ומרימר דהוא כו' חששו. ויתכן בטעמם, דסברי דהלכה כמו שאמר בירושלמי פ"ק דבבא מציעא אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה הא ביורשים אינה נוטלת מזונות וכדמוכח מהך סוגיא דערכין ומסוגיא דאלמנה ניזונית (דף צז) וטעמא דכיון דאיהי אגידא מלהנשא בשבילו שלא נותן לה כתובה חייב לזונה, אבל נכסי יורשים לא מפסדינן במזוני דאין עליהם חיוב הגוף לשלם כתובה רק על הנכסים, ואם תאמר דלא תגבה כתובה מיתומים קטנים הרי מעוכבת להנשא ואין לה עצה שב"ד לא יניחו למכור, לכן תקנו דגובין דאל"ה על כרחין יתנו לה מזונות גם בגרושה כ"ז שלא ינתן לה כתובה, אבל באין נכסים רק כדי כתובתה שוב אין נזקקין דמאי תפסיד יותר מנכסים אלו אף אם תיזון אותה, וא"ש דמש"ה חששו כאן טפי יותר מר' יוחנן גבי למכור נכסים שלא בב"ד דלא חייש לחינא יעו"ש ודוק:
ו׳
נמצאת קרקע שאינה שלהן כו' ומעמידין [להן] אפוטרופוס לטעון ולדון: בההמ"ג [בהלכה ה] יש לתרץ דברי רבינו שלא אמר מעמידין אפוטרופוס אלא בתחלת הטענה שזה טוען שהיא גזולה וקודם שהביא עדים אבל יצאו עדים א"צ שוב אפוטרופוס [כלומר] שאין מאחרין דינו בשביל טענות שיטעון האפוטרופוס וזהו שכתב ואם נמצאת גזולה. נ"ב, וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן אם באו עדים על נכסי יתומים שהן גזל ביד אביהן עושין בזה כפי עדות העדים וא"צ להעמיד אפוטרופוס, הרי כמש"כ ההמ"ג. ונראה מכאן ראיה עצומה לפסק רבינו בהלכות גזילה פרק ט' הלכה י"ד הגוזל שדה ואחר שגזלה כו' וטען הנגזל אנוס הייתי כו' לא זכה הגזלן כו' ומחזירין לגזלן הדמים שנתן, דלפי מה דאיתא בתלמודין דגם הגוזל שדה ומכרה לגזלן הוי כמו תלוה וזבין דזביניה זביני א"כ אמאי אין מעמידין אפוטרופוס, לו יהא דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן מ"מ ניחוש שמא חזר וקנאה ממנו ואולי יטעון זה האפוטרופוס ויביא ראיה ע"ז, ועל כרחין כמו שחילק בפרק י' ממכירה הלכה ה' שהגוזל שלקח שדה שגזל אינו צריך למסור מודעה ומפקינן הך שדה רק שתביעת ממון יש להיתומים אבל צריך להוציא השדה, אבל אם נאמר דהמכר קיים אם לא מסר מודעא כיון שלא טען התובע שמסר מודעא, א"כ אמאי לא חיישינן שמא חזר ולקח הימנו, וזה ראיה ברורה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק י״ב

א׳
נראה דמדאוריתא גובה מלוה שטר חובו אפילו מיתומים קטנים אחר שמעמידין ב"ד אפוטרופוס דהא אפילו היה חי לוה לא הוה מהימן לומר פרוע אלא בראיה ברורה ורבנן הוא דתקינו הכי ואוקמו נכסי בידה דיתומים משום דשמא יש להן ראיה והם אינם יודעים עד שיגדלו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק י״ב

ג׳
היתה המלוה רבית וכו'. נשאל הרשב"א בסי' אלף ט"ז על אפוטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חוב אביהם לפי שנתפשר עם בע"ח ונתפייסו בפחות וכשהגדילו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא א"כ היתה ריבית אוכלת בהן והשיב דהדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוטרופא בשטר שיש בו ריבית והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים וכו' יעו"ש. וראיתי למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ב' שכתב וז"ל ואיברא דאם לא אמרה הרב ז"ל היה נראה דלא דמי ריבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנאה בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו לתת כיסו לגוי ולא התירו במוצא מציאה אע"פ שכבר בא לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומים יש לנו להזקק שלא יפסידו אבל אין לנו ליזקק שישתכרו וכו' ועוד דכולה שמעתתא דערכין לא אזלא הכי דפרכינן ממתני' דשום היתומים היכי משכחת לה אי בבע"ח גוי מי ציית וכן פרכינן ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ודחקינן לאוקומי בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ואדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיח כלל אמאי לא מוקי בבע"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כריבית אוכלת בהן דבין לר' אסי בין לר' יוחנן וכו' יעו"ש באורך. והנה בעת'ה חדשים מקרוב באו ח"ג מתשובות הרשב"א ז"ל וראיתי שם בסי' ר"א שהביא הך שאלה שם והביא הך דערכין כמ"ש בחלק א' וכתב עוד וז"ל ועוד דהא משמע דאפי' שלא במקום הפסד אלא במה שיש ריוח ליתומים בנכסיהם ממקום אחר רשאי דהא רשאי האפוטרופא למכור שדות כדי לקנות שוורין לחרוש ולפרנס שאר השדות וכו' וא"ת א"כ בשום היתומים שהקשה כמה והעמידו כולן או בריבית אוכלת בהן או בכתובת אשה אי נמי בשמתוהו ומת בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכהאי גוונא זה אינה תורה שאין מניחין את הדברים המצויין ותופסין את שאינם מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתות בנפרעין את שלהם לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ע"ז קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע א"נ לא זבין תורי שיפסידו הנכסין ממה שהניח האב אבל להניח בחיוב שחייבן האב אין להם למכור כדי לסלק מעליהם מה שחייב בו האב ומ"מ הראשון נראה לי עיקר וכו' ולא עוד אלא שמעמידין אפוטרו' לחוב ע"מ לזכות וכו' יעו"ש הרי לך להדיא דכל מה שהקשה עליו כבר נרגש מזה ותריץ יתיב ועיין בס' תומת ישרים דנראה שראה הרב תשובה זו ולא נתקררה דעתו בתירוצו יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה י״ב, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מלווה ולווהכל הרמב״ם