הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק י״א

ספר משפטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק י״א
הלכה א׳
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּפני עֵדִים אוֹ שֶׁאָמַר לְעֵדִים הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה אוֹ אַתֶּם עֵדַי שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה. זוֹ נִקְרֵאת מִלְוֶה עַל פֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ אִם טָעַן וְאָמַר אַחַר כָּךְ פָּרַעְתִּי נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים לְפִיכָךְ אִם טָעַן וְאָמַר פָּרַעְתִּי שְׁטָר זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ אוֹ הָבֵא עֵדִים אוֹ עֲמֹד וְשַׁלֵּם לוֹ חוֹבוֹ. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לְעֵדִים הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה אֵין כּוֹתְבִין עֵדוּתָן וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה. שֶׁלֹּא יַחֲזִירוֹ לַמַּלְוֶה עַל פִּי עֵדוּת בִּשְׁטָר עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶן הַלּוֶֹה כִּתְבוּ שְׁטָר וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהֶן כָּךְ צְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁחָתְמוּ בַּשְּׁטָר וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה. קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָנֶה הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶן כְּתֹבוּ שֶׁסְּתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד וְאֵינָן צְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ:
הלכה ב׳
לוֶֹה שֶׁכָּתַב שְׁטָר בִּכְתַב יָדוֹ וְהֵעִיד בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה הֲרֵי זֶה שְׁטָר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב שְׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ מִלְוֶה בִּשְׁטָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ הָעֵדִים שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר לָעֵדִים שֶׁמָּסְרוּ בִּפְנֵיהֶם חִתְמוּ וְהָעִידוּ שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיכֶם:
הלכה ג׳
הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאֵין שָׁם עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין הֲרֵי זֶה כְּמִלְוֶה עַל פֶּה לְכָל דָּבָר. וְאִם טָעַן שֶׁפָּרַע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר וְאֵינוֹ גּוֹבֶה בִּכְתָב זֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת:
הלכה ד׳
כָּל מִלְוֶה בִּשְׁטָר גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַיּוֹרְשִׁין וּמִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַיּוֹרְשִׁין וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַלָּקוֹחוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קוֹל לְפִיכָךְ לֹא יִטְרֹף בָּהּ. אֲבָל מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר קוֹל יֵשׁ לָהּ וְהַלּוֹקֵחַ הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא שָׁאַל עַד שֶׁיָּדַע שֶׁנְּכָסָיו שֶׁל זֶה מְשֻׁעְבָּדִין בַּמִּלְוֶה שֶׁעָלָיו. שֶׁכָּל נִכְסֵי הַלּוֶֹה תַּחַת שִׁעְבּוּד הַמַּלְוֶה מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ה׳
הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בְּעֵדִים וְיָצָאת מִתַּחַת יְדֵי הַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁטָר בְּיַד הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שֶׁכָּל הַמּוֹכֵר בְּפַרְהֶסְיָא מוֹכֵר וְקוֹל יֵשׁ לוֹ:
הלכה ו׳
אֵין הַהַלְוָאָה שֶׁעַל פֶּה נִגְבֵּית מִן הַיּוֹרְשִׁין אֶלָּא בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. כְּשֶׁחַיָּב מוֹדֶה בָּהּ וְצִוָּה בְּחָלְיוֹ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי עָלָיו חוֹב עֲדַיִן. אוֹ שֶׁהָיְתָה הַהַלְוָאָה לִזְמַן וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן לְפָרְעָהּ וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ עַד שֶׁיִּתֵּן וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ. כָּל אֵלּוּ גּוֹבִין מִן הַיּוֹרְשִׁין בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהָיָה חַיָּב לָזֶה מָנֶה אוֹ בְּפָנֵינוּ הִלְוָהוּ אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרֵשׁ כְּלוּם שֶׁמָּא פְּרָעוֹ שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵין צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. וְכֵן אִם מוֹצִיא כְּתַב יַד אֲבִיהֶן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ז׳
לוֶֹה שֶׁאֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע אִם נוֹדַע לְבֵית דִּין שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּיַד אֲחֵרִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר וְלִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ. וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶם דָּבָר זֶה מַחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּדַע לוֹ מִטַּלְטְלִין וְלֹא יְבִיאֵם. וְאַחַר כָּךְ יוֹרְדִין לְבֵינוֹנִית שֶׁבִּנְכָסָיו וּמַגְבִּין לְבַעַל חוֹבוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנִּפְרָעִין מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ. אֲבָל הַבָּא לִפָּרַע מִן הַיּוֹרֵשׁ בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל לֹא יִפָּרַע מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֲפִלּוּ הָיוּ מֻפְקָדִין אוֹ מִלְוֶה אֵצֶל אֲחֵרִים. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן תַּחַת שִׁעְבּוּד בַּעַל חוֹב מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ח׳
מִצְוָה עַל הַיְתוֹמִין לִפְרֹעַ חוֹב אֲבִיהֶן מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ. וְאִם לֹא רָצָה הַיּוֹרֵשׁ לִתֵּן אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וְאִם תָּפַס בַּעַל חוֹב מֵחַיִּים גּוֹבֶה מֵהֶן. טָעַן שֶׁמֵּחַיִּים תְּפָסָן וְהַיּוֹרֵשׁ טָעַן שֶׁאַחַר מִיתָה תָּפַס עַל הַיּוֹרֵשׁ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁכָּךְ וְכָךְ הוּא חַיָּב לוֹ וְיָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס. הָיוּ הַדְּבָרִים שֶׁתָּפַס שְׁטָרוֹת וְטָעַן שֶׁהֵן מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ עַל חוֹבוֹ וְשֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס. עַל הַמַּלְוֶה לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יַחְזִיר לַיּוֹרְשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵן לִקְנוֹת גּוּפָם אֶלָּא לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן:
הלכה ט׳
יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹב שֶׁהָיָה לַאֲבִיהֶן אֵצֶל אֲחֵרִים יֵשׁ לְבַעַל חוֹב שֶׁל אֲבִיהֶם לַחְזֹר וְלִגְבּוֹת אוֹתָהּ מֵהֶן שֶׁהֲרֵי קַרְקַע זוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא:
הלכה י׳
רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחֲרָיוּת וְזָקַף שִׁמְעוֹן דְּמֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו מִלְוֶה לִרְאוּבֵן וּמֵת רְאוּבֵן וּבָא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן לִטְרֹף מִשִּׁמְעוֹן הַשָּׂדֶה וּפִיְּסוֹ שִׁמְעוֹן בְּמָעוֹת וְהָלַךְ לוֹ. הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיָּבוֹאוּ יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן וְיִתְבְּעוּ שִׁמְעוֹן בַּמִּלְוֶה שֶׁזָּקַף עָלָיו שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שִׁמְעוֹן פִּקֵּחַ נוֹתֵן לָהֶן הַקַּרְקַע שֶׁלָּקַח מֵרְאוּבֵן בַּמִּלְוֶה שֶׁזָּקַף עַל עַצְמוֹ וְחוֹזֵר וְטוֹרֵף אוֹתָהּ מֵהֶן מִפְּנֵי הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן לְבַעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרֹף אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרָיוּת לְקָחָהּ מֵרְאוּבֵן:
הלכה י״א
כְּבָר תִּקְּנוּ גְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כֻּלָּם שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִטַּלְטְלִין מִן הַיּוֹרְשִׁין. וְכֵן דָּנִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל בֵּית דִּין שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל בַּמַּעֲרָב הָיוּ כּוֹתְבִין בְּשִׁטְרֵי חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִגְבּוֹת מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַמִּטַּלְטְלִין בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ וְנִמְצָא גּוֹבֶה עַל תְּנַאי זֶה יוֹתֵר מִן הַתַּקָּנָה. וּסְיָג גָּדוֹל עָשׂוּ בַּדָּבָר שֶׁמָּא לֹא יֵדַע הַלּוֶֹה בְּתַקָּנָה זוֹ וְנִמְצָא מָמוֹן יְתוֹמִים יוֹצֵא שֶׁלֹּא כַּדִּין. שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים לְחַיֵּב בָּהּ יְתוֹמִים:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

א׳
המלוה את חבירו בעדים כו'. כתב בעה"ת שער כ"ה ח"א סי' ג' וז"ל ויש לעיין לפי פסק רבינו שמואל דאוקמה לההיא דגט פשוט דקאמרינן אי ידעיתו יומא דקנו מיניה כתובו ליה דוקא בשטרי מכר והלואה שאין בהם אחריות נכסים הנהו דכתבי ביומא דקנו מיניה אבל אי כתיב ביה אחריות נכסים לא כתבינן אלא מיומא דקאי ביה ואי לא הו"ל שטר פסול דס"ל דכמלוה על פה היא עד דמיכתיב דלית ליה קלא ולפי פירושו משמע דיכול לומר פרעתי כל זמן שלא נכתב כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דמנ"ל דאית ליה לרשב"ם דיכול לומר פרעתי דרשב"ם ז"ל לא קאמר אלא דעדי קנין לא מפקי קלא ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומש"ה אוקמה בשטרי מכר משום דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי אבל בשטרי הלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף אינם יכולים לכתוב אלא מיומא דקיימי ביה וה"ה דמצי לאוקמי בשטרי הלואה ובמפרש דלית בהו אחריות וכמ"ש הרב המחבר והדין עמו דכיון דליכא טירפא כותבים אבל לענין טענת פרעתי מודה רשב"ם דלא מצי למטען וכהסכמת רובא דרבוותא ז"ל ולדברי הרב המחבר צ"ע: כתב מהריק"ו שורש פ"ט וז"ל גם מה שטענו היורשים מ"ש בשטר השיעבוד שכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד שמעון או יורשיו שלא נקרע קרע ב"ד כו' ואומרים ששטר זה אינו קרוע קרע ב"ד וגם לא כתוב עליו תברא אין בטענה זו ממש חדא דפשיטא שלא היתה הכוונה אלא לענין שלא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אפילו יהיה השטר ביד ראובן דלא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי אפ"ה מועיל תנאי דלא מצי ראובן למטען פרוע כו'. וזה לכאורה דבר תמוה דלמה לא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אם השטר בידו אטו עלה ע"ד המתחייב שאם נפרע ויקח שטרו שיהיה צריך להביא ראיה על זה ופשיטא דכל התנאים אינם אלא כשהיו ביד המלוה וצ"ע ומה שהביא ראיה דנאמנין לומר היורשים שמחלו כשהם קטנים שלא ידעו בשיעבוד ראובן מההיא דרב נחמן נראה דלא דמי דהתם הראיה שהי"ל לקטן ולא ידע ממנה אלא מפי העדים שאמרו לו שהם היו יודעים ואיכא למימר קטן במילי דאבוה לא ידע אבל בדבר דע"כ ידעו הקטנים שהיה חייב ראובן זה לאביהן דהא פטרוהו מכל שיעבוד איכא למימר מדידעו הכל ידעו וחקרו וידעו היטב ודו"ק:
ג׳
הוציא עליו כתב ידו כו'. בתשובת הרא"ש כלל ס"ז סי' א' מייתי פלוגתא אי בכתב יד נאמן לומר פרעתי וכתב וז"ל ואם שמעון תופס מטלטלי ושטרות משל ראובן בחיי ראובן על המטלטלין נאמן בשבועתו עד כדי דמיהם כו'. ויש לדקדק למה נקט תפיסתו למטלטלין שיהיו בחיי ראובן דאחר מיתת הלוה נמי איתא להאי דינא דלא מפקינן מיד המלוה כיון דמספקא לן מילתא דאפילו תפס בפני עדים דליכא מגו דינא הכי בתשובת הריב"ש ס"ס תע"ח חילק לדעת הגאונים בין כתב יד שאין כאן שטר אהני טעמא דאינו גובה ממשעבדי לענין שנאמן לומר פרעתי מה שאין כן בשטר גמור דאע"פ שאינו גובה ממשעבדי גבי בני חרי אינו נאמן לומר פרעתי ומביא ראיה משטר עשוי בעש"ג יע"ש ואילו בסי' תנ"ד הביא הרב דברי הרשב"א ז"ל שהוא מכת הסוברים דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי וראייתו מההיא דפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה משום דאביהן היה נאמן לומר פרעתי מגו דנאנסו ואם איתא דכתב יד כיון שאינו גובה ממשעבדי נאמן לומר פרעתי אמאי איצטריך טעמא דמגו תיפוק ליה כיון דשטר כיס אינו גובה ממשעבדי ליהוי לוה נאמן לומר פרעתי זהו אופן ראייתם. ואם איתא לדברי הרב שבכאן הרי ראיית הרשב"א אינה כלום דשאני שטר כיס שהוא שטר גמור בשני עדים ולכך צריך לטעמא דמגו משא"כ בכתב יד דאין תורת שטר עליו וכעת צ"ע. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' כ"ב וז"ל עוד אני סבור כי מלוה בחתם ידו יכול לטעון פרעתי כו' ועיין בתשובת מהרימ"ט חה"מ סי' ל"ז שנראה שלא ראה דברי המחבר ז"ל ודו"ק:
ד׳
אבל מלוה בשטר קול יש לה כו'. כתב בתשובת הרא"ש כלל ס"ז סי' ג' על שמעון שכתב שטר לראובן עליו באחד בניסן שנתחייב לו בסך ממון עד אלף דינרין שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לו לראובן עליו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון וזמנו בכ"ז בניסן ונתקיימה חתימתו באייר ונסתפקתי מאימתי גובה ראובן מזמן שטרו או מזמן שנתקיים חתימת יד שמעון בב"ד. והשיב יראה שראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר על שמעון והיה ללקוחות לחוש שמא לאלתר ימסור שמעון לראובן כתב ידו. ודברים תמוהים הם דהיאך יתחייב הלוה במה שלא לוה אלא בכ"ז ניסן ואולי בשקנו מידו איירי דמשעת קנין שעבד נפשיה אע"פ שלא נזכר בדברי השואל שמא תאמר ע"כ בשטר קנין איירי דאי לאו הכי במה נתחייב באותו חיוב לכשיוציא המלוה כתב ידו בחתימתו מאוחר בשטר הראשון. הא ליתא דמצינו דמתחייב אדם במה שאינו חייב ע"י מסירת שטר של חיוב כדמוכח בפרק הנושא בפלוגתא דר"י ור"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר ודו"ק מיהו נראה דלענין שיתחייב האדם אע"פ שעדיין לא לוה שישתעבד למפרע דוקא ע"י קנין הוא לא בשטר לחוד דודאי לא מהני למפרע והמשכיל יבין:
ו׳
אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין וכו'. כתב מרן הב"י סי' ק"ז מ"ז וז"ל כתב הרשב"א בתשובות ראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה על פה אפילו בעדים אינו גובה מן היורשים כו'. ועיין במ"ש מרן בב"ה סי' ס"ט בשם הרשב"ץ דפליג אתשובה זו דהרשב"א ועיין בתשובות המבי"ט ח"א סי' ע"ד. בדין מלוה תוך זמנה אם גובים מיתומים קטנים עיין מהרשד"ם סי' קצ"ו ועיין בסי' ר"ח שדבריו סותרים זה לזה ועיין בתורת חיים סי' מ"ז: וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ע"ז סי' ג' ז"ל ואע"ג דסתם הלואה ל' יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זמנין דמתרמי ליה זוזי ופרע בו ביום. וקשה דאי נמי קבע זמן דלא עביד דפרע בגו זימניה מאי הוה הא איכא שובר המבטלו. ואפשר דהכוונה לומר דתלינן שנכתב השובר קודם שטר החוב כיון שלא נתברר איזה מהם מוקדם. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' מ"ו אההיא דאמרינן האחים שמכרו או שמשכנו הבנות מוציאות לפרנסה דטעמא דכל שלא נשאת תוך זמן הוא ולא עביד דפרע וכו' ואלא מיהו כשהיא מוציאה ממשעבדי צריכה שבועה וכדאמרינן התם דרבינא אפיק מבריה דרב סמא בריה דרב אשי מן הזיבורית ובשבועה כו' יע"ש. ובאמת שמעתא דא צריכא רבא דהא קי"ל כר"ל דהקובע זמן ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו מיתמי נוטל בלא שבועה והאי עובדא דרבינא היכי מיתוקמא לפי מימרא דר"ל שהיא הלכה פסוקה לדעת כל פוסקי הלכות הא רב סמא מת בחיי רב אשי ואין לחוש כלל לצררי בחיי אביו כמבואר והיאך אפיק רבינא מבריה דרב סמא מן הזיבורית ובשבועה. וכתב רש"י דטעם שבועתו היא משום דאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה הרי דבתוך זמן ובחיי רב אשי אין לחוש כלל שפרע רב סמא משמע מסוגיא זו דמילתא פסיקתא היא שאין נפרעין מן היורשים בלא שבועה. וא"א לי לכוון הני תרתי דיני אהדדי וכעת צ"ע. וכל זה לדברי רש"י דרב סמא מת בחיי רב אשי. אבל ראיתי בחידושי הראשונים מכ"י דאחר מיתת רב אשי מת רב סמא ובודאי בשום מקום מצא רש"י לפרש כן דבגופא דשמעתתא לא מוכחא מידי. כתוב בתשובות להרמב"ן סימן כ"ו וז"ל אותה בעיא דבשלהי יש נוחלין כשיש נכסים ידועים שהכניסה לבעל היא ובשלוותה ע"פ דאילו בשטר ממ"נ היא גובה מן הבעל כו' פירוש במלוה בתוך זמנו דאי לאו הכי הרי כתב הרב לקמן דאינו גובה מלוקח כלום דחיישינן לפרעון ואפילו חייב מודה במקום שחב לאחרים אינו נאמן. כתוב בתשובת מהרש"ך ח"ב בנוספות סי' כ"א ז"ל ותמהתי על מהריב"ל שכתב דנזקקין לנכסי יתומים קטנים במת אביהן תוך זמנו ונתן טעם לדבריו דהנך רבוותא דס"ל דאין נזקקין הוו מיעוטא לגבי רבוותא דס"ל דנזקקין כו' ופליאה דעת ממני כי הנה שגור בפי הכל מ"ש מהריק"ו ז"ל דאין המוחזק יכול לומר קים לי כפירוש גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקים עליו כו' משמע מהאי כללא דהיכא דאיכא תלתא או תרי רבוותא דמסייעי למוחזק מצי למימר קים לי כו' יע"ש ואפשר דטעמא דמילתא הוא מ"ש מהרשד"ם בקצת מתשובותיו דכל ספק שאינו בגוף הממון ואם הוא של ראובן או של שמעון בהא שייך לומר קים לי להחזיק אבל כשהספק הוא אם נפרעין מהיורשים עכשיו או עד שיגדילו סוף סוף חייבים לכשיגדילו ולא שייך לומר קים לי אע"ג דאין דברי מהרשד"ם כ"כ ברורים דמצי בעל דין לחלוק ולומר שיאמרו קים לי דאין אנו חייבים עכשיו וכשנגדיל ג"כ אפשר שימצא שובר המבטל את השטר מיהו לגבי מ"ש מהריב"ל דמפקינן מן היתומים קטנים בתוך זמן כיון דרובא דרבוותא סברי דנזקקין לגבי מיעוטא דס"ל דאין נזקקין סמך על ה"ט דמהרשד"ם ז"ל להוציא מידם כיון שאינו ספק שקול זהו הנלע"ד: כתב מהרש"ך ח"ג סי' מ"א דכתובה שחתום בה הבעל בלא עדים גובה מן היורשים כל שהוחזק כתב ידו מטעמא דלא טענינן ליתמי פרעון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו והרב ז"ל גייז ליה כאילו קבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוס' הקשו על מתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דאמאי צריכה שבועה דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ובגו זימניה אפילו שבועה א"צ ותירצו כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין סמוך למיתה מתפיס לה צררי וכיון דלענין שבועה פקעה חזקה דר"ל גבי כתובת אשה ה"ה לפרעון ונשאר ככתב יד דעלמא ויש אתי אריכות דברים בזה וצ"ע (*א"ה חבל על דאבדין ועיין בהלכות אישות):
ז׳
אבל הבא ליפרע מן היורש כו'. נסתפקתי לפי דינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מי שמת והניח קרקעות ומטלטלין ובא אחד ותפס מטלטלין וליכא לא עדים ולא ראיה וכשבא היורש לתבוע המטלטלין טען התופס מנה לי ביד אביך ואני נאמן לטעון עד כדי דמי מה שתפסתי וה"ל כאילו באו עדים והעידו שאביך חייב לי ולא נפרעתי ותשלם לי המנה מן הקרקע או דילמא כי אמרינן דתפיסה מהניא היינו היכא דיכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו אבל הכא שאינו יכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו משום מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח א"כ לא מהניא ליה תפיסה וכ"ת הרי היורשים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם אף מן המטלטלין וכדמוכח בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא והרשב"א הוסיף לומר דכופין ליורשים על מצוה זו לשלם אף מהמטלטלין וא"כ זה שתפס מטלטלין הרי הוא כתובע ליורש ליפרע לו מהמטלטלין הא ליתא משום דכל דבר שאינו חייב בדיני אדם לא מהני תפיסה וכמ"ש הרמב"ן באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאי תפס בעדים לא מהני וכן גבי אבק רבית דקי"ל דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר כתבו הראשונים ז"ל דאי תפס מפקינן מיניה. ואף דבמטלטלי דיתמי איכא עדיפות מהנהו דחייב לצאת ידי שמים דהכא אליבא דרשב"א ז"ל כופין אותם ואילו באבק רבית ודכוותיה פשיטא דליכא כפייה דאי איכא כפייה מאי איכא בין רבית קצוצה לאבק רבית הא אף ברבית קצוצה ליכא שיעבוד נכסים כי אם כפייה שיקיים מצות דוחי אחיך וא"כ נאמר דהכא אם תפס מטלטלין אין מוציאין מידו הא ליתא משום דא"כ אף שלא הניח קרקע ובא ותפס בעדים מטלטלין והיתה הלואה בשטר נאמר שתועיל לו התפיסה כיון שב"ד כופין היורשים לשלם חוב אביהם ובפרק הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא ודאי ע"כ אית לן למימר דכל דליכא שיעבוד בדבר התפיסה אף שכופין אותו מ"מ תפיסה לא מהני וגזל הוא ביד התופס אלא שכופין היורשים שישלמו חוב אביהם מדעתם ומכאן קשה לי למה שרשום בזכרוני דאיכא מאן דסבר דמי שחייב בידי שמים, *דתפיסה מהני דהא הכא אמרינן דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אף שהיתומים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם ולסברת הרשב"א דאית ליה דכופין היורשין אני תמיה כפי דעתו למה לא תועיל תפיסה אי משום דכיון דליכא שיעבוד ואין יורדין לנכסיהם מש"ה לא מהני תפיסה א"כ ברבית קצוצה דאית ליה להרשב"א דליכא שיעבוד נכסים ואין ב"ד יורדין לנכסיו וכמ"ש הריב"ש בשמו בסי' ש"ה נאמר שלא תועיל לו תפיסה וזו לא אמרה אדם מעולם דפשיטא דאי תפס לא מפקינן מיניה וע"כ לא נחלקו הראשונים ז"ל אלא באבק רבית אבל ברבית קצוצה כולהו מודו דתפיסה מהני וא"כ מה הפרש יש בין מטלטלי דיתמי לרבית קצוצה והדבר אצלי צריך תלמוד. (*א"ה עיין לקמן פכ"א בתשובת הרב המחבר).נחזור לענייננו דנהי דמוכח דתפיסה לא מהני למטלטלי דיתמי מ"מ היכא דהניח קרקע מספקא לי אי מהני תפיסת המטלטלין לטעון עליהם עד כדי דמיהם וליפרע מהקרקע וסבור הייתי להביא ראיה על זה מההיא דפרק המקבל מההוא דחבל סכינא דאשכבתא שהוא כלי שעושין בו אוכל נפש ואמרינן התם אע"ג דחייב להחזיר מ"מ יכול לטעון עד כדי דמיהם הרי שאף בדבר שאינו יכול לעכבו מצי טעין עד כדי דמיו א"כ ה"ה הכא דאף דלא מצי לעכב המטלטלין מצי טעין עד כדי דמיהם אך הרואה יראה שיש לדחות ראיה זו משום דשאני סכינא דיש לו שיעבוד עליו ולא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל אם בא ליפרע חובו גובה אף מדברים שעושין בהם אוכל נפש וכמ"ש גדולי המורים וא"כ אף שזה בא למשכן טוען עליו עד כדי דמיו אבל במטלטלין שאין לו שיעבוד עליו אפשר דלא מהני ליה תפיסה כלל כדי לטעון עד כדי דמיהם. שוב ראיתי שיש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות זימנין דתפסה מאתים ופירשה הראב"ד דתפיסה זו היא שלא בעדים וטוענת שבתולה היתה וכתובתה מאתים במגו דלא היו דברים מעולם ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו בחייו וכמו שנראה מדברי רבינו בהלכות אישות וכ"כ התוס' בקצת מקומות מ"מ מהני תפיסה דמטלטלי לטעון עליהם עד כדי דמיו וליפרע מהקרקע וא"כ כך הוא מטלטלי דיתמי לגבי ב"ח כמו מטלטלי דבעל לגבי כתובה וכי היכי דלגבי כתובה מהני תפיסה ה"נ לגבי יתמי ומיהו גם ראיה זו יש לדחות משום דשאני תופס לחייב עצמו משום דהחייב יש לו שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד ממונו וכמ"ש הראשונים ז"ל דמה"ט המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לפי ששני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה וכשמכר מכר לו שיעבוד ממונו וכשמחל שהפקיע ממנו שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד ממונו וא"כ האשה שתפסה מטלטלין מבעלה דין הוא שתועיל תפיסה אף שמה שתפסה אינו משועבד לה כיון שהבעל משועבד לה לפרוע כתובתה אך בתופס מן היורשים שהיורשים אין להם שיעבוד הגוף ואין להם לפרוע אלא מהקרקע שנשתעבד לחוב זה כל היכא שתפס מטלטלין לא מהני ליה תפיסתו לפי שמטלטלין אלו לא נשתעבדו באופן שגם מראיה זו אין להוכיח מה שנסתפקנו. וראיתי להריב"ש בסי' שצ"ב שכתב במי שתפס מהיורש כוס אחד וטען עליו שאביו חייב לו שצריך שיטעון בודאי שידע שזה הכוס היה מהמוריש הא לאו הכי לא מהני תפיסה ואף שמתבאר שם שהמוריש הניח עושר ונכסים מ"מ ס"ל לרב ז"ל דלא מהני תפיסה כיון שמה שתפס אינו ידוע לעדים משום שהם נכסי היורש וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דכך הם מטלטלין דיורש בתר תקנת הגאונים כמטלטלי דמוריש כפי דין הגמרא וכי היכי דתפיסה דמטלטלי דיורש לא מהני ה"נ תפיסה דמטלטלי דמוריש לא מהני כפי דינא דגמרא. וכ"ת עדיין יש לחלק דשאני מטלטלי דמוריש לפי דינא דגמ' דנהי דליכא שיעבוד עלייהו מדינא אבל מ"מ בדיני שמים איכא חיובא ומש"ה מהני תפיסה דאף דלא מהני טעם זה בדיני שמים היינו היכא דלא הניח קרקעות אמרינן דלא מהני תפיסה דמטלטלין כדי ליפרע ממטלטלין אבל בבא ליפרע מהקרקע מהני תפיסה דמטלטלין אבל בנדון הריב"ש שהוא בתופס מנכסי היורש דליכא חיובא גבי יורש לשלם משלו מש"ה לא מהני תפיסה משום דבנכסים אלו אין לו שום שייכות לתופס לא בדיני אדם ולא בדיני שמים הא ליתא דהא הרשב"א אית ליה דאף דלא הניח נכסים איכא מצוה לגבי יורשים וכמו שהביא מרן משמו סי' ק"ו וא"כ תיקשי להריב"ש אמאי לא מהני תפיסה דמטלטלי דיורש כדי ליפרע מהקרקע וכ"ת דהריב"ש קאי אסברת החולקים דבלא הניח נכסים אפילו מצוה ליכא אם איתא להאי מילתא היה לו להביא סברת הרשב"א ולומר דלסברת הרשב"א הדין משתנה דהא כל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה אלא ודאי דס"ל דאף לסברת הרשב"א אין הדין משתנה ולכ"ע אינו יכול לתפוס מנכסי היורש כדי לטעון עליהם וליפרע מהקרקע וא"כ בנ"ד נמי אינו יכול לתפוס כדי לטעון: (*עי' ב"מ דף צ"א רש"י ד"ה רבא אמר):
ח׳
ואם תפס ב"ח מחיים גובה מהם כו'. בפרק הכותב (דף פ"ד ע"ב) ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה ב"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה כו'. וכתב הרא"ש וז"ל והאידנא דמשתעבדי מטלטלי לב"ח אי אית ליה לב"ח ראיה ברורה דיכול לפרוע ביה ההוא חובא מיתמי לא מיחייב בקרא מידי ואי לית ליה לב"ח ראיה שמחמת תפיסה הוא זוכה מיסייב בקרא לשלומי ועיין בתשובת מהרימ"ט ח"א ס"ס ע"ב דשקיל וטרי טובא בדברי הרא"ש ובסוף דבריו כתב וז"ל ונראה דהלשון דקאמר שמחמת תפיסה הוא זוכה ל"ד אלא ה"ה דמחמת תפיסה בא לזכות מיחייב בקרא לשלומי וכיון דמיחייב בקרא הדר בקרא ומפיק מב"ח ע"כ. ובאמת אין לנו דוחק גדול מזה לפרש דברי הרא"ש שבפסקיו על דרך זו. אבל החילוק הוא בין אם הפקידו המפקיד תחלה לשם פקדון שכיון שקיבלו הנפקד לשם שמירה כיון שחייב המפקיד לשלם הרי הוא כאילו תפס נכסי המפקיד שאינו חייב לו וצריך להחזירו אבל כשתפס הב"ח מרשות הנפקד כיון שלא קיבל שמירתו אף אם חייב המפקיד לשלם לא משגחינן בזה ותפיסתו מעליא דוק ותמצא שהרא"ש חולק עם הרשב"א במקצת: כתב הרב בעל פ"מ ח"א סימן צ"ג (דף רל"ו ע"א) ולא מיבעיא בנ"ד דנכסי ביד ב"ד קיימי ואין האלמנה תפוסה בהם דהא פשיטא דנכסי בחזקת יורשי קיימי וכדכתב הריב"ש שכל התופס בטענת ספק בחזקת היורשים דלאו תפיסה מיקרי כו' ועיין לעיל בסי' צ"א (דף רכ"ח ע"ג) ודוק. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ"ה וז"ל וכן ימצא המעיין הדבר הזה מבורר בבירור דתפיסת הערב הוה ליה כתפיסת הב"ח בעצמו כו' ועיין בתשובת מהרח"ש סי' נ' דמשמע היפך כל זה יע"ש. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ"ט וז"ל כל הרשום בכתב הוא לענין התוספת אבל אם תפסה לחשבון הנדוניא בההיא מודינא דאם תפיסתה היא תפיסה מעלייתא וקודם שנולד הספק דלא מפקינן מינה כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב בזה דמה חילוק יש בין תוספת לנדוניא דאי בתפסה קודם שנולד הספק אף תוספת גביא ואף דצריכה לומר תלת קים לי וכמ"ש בשם הרב בעל כנה"ג וכ"כ לעיל סי' צ"ב. ואי בתפסה לאחר שנולד הספק אף בנדוניא לא מהני תפיסה כיון שהתפיסה עצמה היא במחלוקת אי מהני לאחר שנולד הספק וכ"נ מדבריו דלא מהני בנדוניא תפיסה אלא קודם שנולד הספק וכ"כ הרב עצמו לעיל סי' צ"א וא"כ לא מצאתי חילוק בין נדוניא לתוספת וצ"ע: כתב הרב בעל פ"מ ח"ב סי' צ"ט וז"ל ולא מיבעיא אם הנכסים נכסי האלמנה הלזו יד כל בנים שוים בם ויד בנה הגדול מבעלה הראשון שולט בנכסים כשאר בניה מבעלה השני או שהנכסים הם ביד שליש דודאי שורת הדין מחייבת כדכתב אלא אף במונח שנכסי האלמנה אחרי מותה נשארו ביד ג' מבניה מבעלה השני אם תפיסתם בנכסים היתה אחרי מות אמם וכו' בכי הא דתפיסתה היתה אחר שנולד הספק ולא ברשות ואין להם טענת ברי כו' א"כ איך יאמר התופס קים לי דתפיסתי מהניא כיון שנפל המחלוקת בגופה של תפיסה ע"כ. ודברי הרב נר"ו תמוהים הם בעיני דמה שייך כאן תפיסה אחר שנולד הספק דהא נכסים הללו של אביהן הם אלא שחייבים לפרוע חוב אביהן דהיינו כתובת אמן ויכולים לסלקה בזוזי א"כ מה שתפסו ברשות תפסו ואם נפל הספק אם יש חיוב כתובה או לא פשיטא שיכולים לומר קים לי כמ"ד דאין כאן חוב כיון שהם תפוסים ולא מיקרי תפיסה אחר שנולד הספק אלא בדבר שאין לו שייכות באותו ממון אלא מחמת הספק שנפל אם הוא שלו אבל כאן לא שייך זה והוא ברור בעיני וצ"ע: כתב מהרש"ך ח"ב סי' קע"ו וז"ל וכל מ"ש הוא אם היורשים הם גדולים אבל אם הם קטנים אינו יכול לעכב ואינו יכול לטעון עליהם עד שיגדילו ולא מיבעיא בתפיסה כה"ג דנ"ד דלא מהני דליכא מיגו אלא אפילו היכא דאיכא מיגו אפ"ה לא מהני טענת מיגו נגד יתומים קטנים כו' יע"ש. ורואה אני להרב דסרכיה נקיט ואזיל שכתב בכמה תשובות דתפיסה לאחר מיתה אף דאיכא מיגו לא מהני ביתומים קטנים וכבר הרחיב בזה ח"א סי' ה' והוכיח כן מדברי הרמב"ן בעובדא דרבה בר שרשום ואני כתבתי במקום אחר ברחבה (*א"ה תמצאנה בתשובת הרב המחבר לקמן פכ"א מהל' אלו וע"ש שכמדומה דברים הללו מיסודו של מהר"א רוזאניס ז"ל הם) שאין להוכיח מדברי הרמב"ן וכמו שסבור הרב אלא לעולם כל שתפס בענין שיש לו מגו מהניא תפיסתו אפילו גבי עדים ודברי הרמב"ן הוא דוקא בקרקע דלא שייך ביה תפיסה אבל במטלטלין לא אמרה ועכ"ז אפילו במונח הרב ז"ל קשיא לי שהרי באותה תשובה דח"א סי' ד' כתב בהדיא דאם יש לו שטר על יתומים קטנים שחייב אביהם בשטר ומשום חשש צררי הוא דאין נזקקין אם הוא בענין שתפס שלא בעדים כיון שיש מיגו מהניא כיון דעיקר החוב הוא מבורר ואם יש עדים שצוה בחוליו או נדוהו שהוא מן הדרכים שמוציאים מידי חשש צררי עדים כאלו מקבלים אפילו ביתומים קטנים א"כ קשה לי כיון דבנדון זה מחשיב כתב חליפין זה כשטר אמאי לא מהניא תפיסתו גבי יתומים קטנים כיון שיש לו מגו הא לדעתו עדים נמי מקבלים ומגו לשיטתו הוי כעדים וצ"ע: כתב מהרש"ך ח"ג סי' כ"ו על אודות ראובן שמסר ביד אחיו נכסים בתורת פקדון ואחר מות אחיו תפסם בטענה שאחיו היה חייב לו דלאו כל כמיניה לתפוס כיון שכבר נשתעבדו הנכסים לאלמנת אחיו לגבות מהם סכי כתובתה ואע"פ שבאו הנכסים לידו בעוד אחיו קיים מ"מ לא באו בידו אז אלא בתורת פקדון ומה שתפס אחר מותו ליפרע מהחוב שהיה חייב לו אחיו לאו כל כמיניה וכמ"ש בעה"ת סי' שכ"א כו' יע"ש. איברא דמהרי"א לא כתב דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק אלא גבי ספיקא דדינא מש"ה לא מהני אבל בטוען טענת ברי לא שמענו מהרב הנזכר אלא שהרב המחבר לדוגמא הביאו לומר שאפילו נמסרו בידו מחיים לא חשבינן ליה תפיסה כיון דבאותה שעה בתורת פקדון באו לידו מיהו עיקר דינו לא מחוור דאף שתפס אחר מיתה כיון דליכא עדים וראיה לא מפקינן מיניה וזה שכתב הרב נשתעבדו הנכסים לכתובתה אין קדימה במטלטלין ואפילו כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי כבר כתבו רבוותא דמשום תקנת השוק לא מפקינן מיד הלוקח. (*א"ה מיהו ב"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב"ח מאוחר שהגיע זמנו ובא לגבות יכול הראשון לעכב מאחר שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי כמו שיתבאר בדברי הרב המחבר לקמן פ"כ מהלכות אלו דין ב' ועיין בס' מוצל מאש סי' מ"ה) וה"ה גבי תופס דב"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ותופס נמי כגבה חשבינן ליה ודוק איברא דמהריק"א ז"ל סובר דגבי ב"ח מאוחר שתפס ליכא תקנת השוק והמבי"ט ומהרשד"ם חלוקים עליו ויש אתי אריכות דברים אין כאן מקומם ומ"ש הוא העיקר:
י״א
כבר תקנו גאונים האחרונים כו'. כתב הריב"ש סי' שצ"ב בשם הרמב"ן שהתקנה היא דוקא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיף מקרקעות יע"ש. (*א"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ"א מהלכות אלו באורך):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

ד׳
כל מלוה בשטר גובה (אותו) [אותה] (בין) מן היורשין כו' לפי שאין (לו) [לה] קול כו' שכל נכסי הלוה תחת ש[י]עבוד המלוה מן התורה: יש להסתפק למאן דאמר שעבודא דאורייתא ומלוה על פה גובה מן הלקוחות רק רבנן תקנו משום פסידא דלקוחות הואיל ולית ליה קלא דלא ליגבי מלקוחות, א"כ במכר נכסיו לעו"ג והעו"ג מכר אותן לישראל מי גבי הבע"ח בע"פ מהישראל או לא, אולי נאמר בהא דלעו"ג ולישראל הבא מן העו"ג לא עבדו רבנן תקנתא כמו דאמרו פ' הגוזל עצים גבי שבח שהשביח לוקח מהעו"ג דלא עבדו רבנן ליה תקנתא, וגדולה מזו כתבו בשיטת רי"ף דמלוה ע"פ גובה מהקדש דלא חשו לתקנתא ולפסידא דהקדש. אמנם יקשה לפ"ז ממשנה ערוכה דמצא שטר חוב שאין בו אחריות נכסים בזמן שהלוה מודה יחזיר ואמאי אימור מכר נכסים לעו"ג והעו"ג מכר לישראל ויגבה בשט"ח זה מהישראל הבא מן העו"ג וע"ז ניחוש לקנוניא. אך זה יש לדחות בכמה פנים. ואולי כיון דלקח מן העו"ג ולא חש למלוה בעל פה דמאן דיזיף בצנעא יזיף תו לא נחוש אנן לתקנתו לעכב השטר מחשש שמא יפסידנו ללוקח מהעו"ג אחרי דהשטר הוי בחזקת מעליא וכמו שפסק רבינו לעיל בהלכות גזילה ואבידה דכל הנך דאמרו לא יחזיר אם החזיר גובה מהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם, רק כל זמן שהוא ביד המוצא, לא עבדינן עובדא להוציא מידו, אבל משום גברא דלא חש לנפשיה ונכנס בספק שאם יהיה מלוה ע"פ יגבה ממנו אף ע"ג דלא ידע אם יש מלוה או לא דעבידי אינשי דיזפי בצנעא איך ניחוש לתקנתא דיליה לעכב השט"ח ביד המוצא ולהפסיד למלוה ודוק: ואין להביא ראיה מהך דתניא בפרק יש נוחלין ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית, ובמלוה דעו"ג מיירי תמן כמו שפירש רשב"ם, ונקיט מלוה בשטר משום דמלוה ע"פ אינו חשוב כמוחזק וכמאן דגביא והוי ראוי לכולי עלמא, אלמא משום דמצי למכור נכסיו ולא יגבה מהן ומלוה ע"פ אינו גובה מהמשועבדים אלמא דלדידיה נמי עבדו רבנן תקנתא, דאי מהא לאו ראיה דאימור כמו דפירש רשב"ם שם בסוגיא דטעמא משום דמצי טעין פרעתי לאו מוחזק הוי ואף תוך זמנו של חוב מאן יימר דהעו"ג לא ממהר לפרוע כי היכי דלא להוי עליה כאריא ארבא ואף תוך זמנו יעו"ש ובפרט דיהיב ריבתא ובעי לפטורי מריבתא דמתוסף, ועוד יש לדחות. אמנם מתוך דברי תוס' בב"ב (דף נד) סד"ה וישראל לא קני כו' ונראה דשרי ישראל לתבוע מיניה מעותיו אף עפ"י שמתוך כך יחזור העו"ג ויגזול את המחזיק כו', ולמה לא אמרו בפשיטות דהא העו"ג חייב לשלם לו מעותיו וא"כ שפיר טריף מנכסיו אע"פ שזכה בהן ישראל דלא גרע ממלוה ע"פ שהלוה לעו"ג, ואי משום דהמחזיק הא זכה מהפקר הלא מהפקר גבי ג"כ בשטרא והוה"ד מלוה ע"פ בעו"ג, ואם נאמר דלשמואל אמרו רבוותא דסבר בסוף גט פשוט שעבודא לאו דאורייתא אין ראיה כלל וצ"ע בזה. אח"ז ראיתי דברי המהרי"ט חו"מ סימן ל"ח ולא אדע מאין פשיטא ליה: המשל"מ כאן הביא תשובת הרא"ש בנתחייב כ"ז שלא לוה, אם ילוה אח"כ נתחייב למפרע באופן שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לו לראובן עליו דגובה ממשעבדי מעיקרא יעו"ש, וכתב הרב, דאע"ג דבשטר דלאו קנין כתיב ביה יכול להתחייב כמו שמצאנו באומר חייב אני לך מנה בשטר, מיהו נראה דלענין שיתחייב האדם אף ע"פ שלא לוה עדיין שישתעבד למפרע דוקא ע"י קנין הוא לא בשטר לחוד דודאי לא מהני למפרע והמשכיל יבין. והמובן מדבריו כי כמו שכתבו רבוותא דלכן צריך בערב טעמא, דמשום דמהימן ליה גמר ומקני נפשיה, ובשו"ח שמתנה כשואל בההיא הנאה דמהימן ליה כו', היינו משום שאינו מתחייב לחלוטין משעה זו בלא תנאי רק אם יאבד או אם לא יפרע, והוי כמו אסמכתא, ורק במחויב באופן שהוא גמור בלא תנאי מצי אינש להתחייב עצמו, א"כ כאן שהוא מתחייב רק אם יודה שמעון לאחר זמנו של זה השטר כמה יש עליו, א"כ בזה האופן לא מהני חיוב בלא קנין. [אח"ז ראיתי דברי הש"ך סימן ל"ט ס"ק מ' ובדברי הגר"א, דכתב הר"ן במסר לו שטר מעכשיו אם ילוה אחר כך משתעבד למפרע, אז גבי לקוחות מעידן המסירה אף שילוה אח"כ משתעבד למפרע וזה דלא כהמשל"מ, ואולי התם בפירש בהדיא שישתעבד במסירת השטר לידו], אולם עיין בסמ"ע סי' ס"א ס"ק ט' שפירש דמיירי שהיה ביד שמעון מעותיו של ראובן הנשאר מאיזה עסק שותפות וכיו"ב רק עדיין לא נעשו החשבונות, ובכה"ג ודאי דמתחייב דכבר זקפן במלוה עליו מיום חתימת שטר זה ועיין פרישה: וכזה קשה לי על תשובת הרשב"א שהביאה הבית יוסף סימן ס"ו סעיף ל"ה המוחל מזיק הוא משעה שמחלו ואפילו כו' אינו גובה ממשעבדי אא"כ כתב לו בשעת מכירה אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם דמי חוב זה גובה ממשעבדי אפילו מלקוחות שקדמו למחילתו, א"כ במאי משתעבד למפרע נכסיו מאחר שלא נתחייב עדיין על ההיזק שמזיקו אחר כך, ובשלמא על הדמים שקיבל עבור מכירת השט"ח א"ש, דהוי כאומר הרי הדמים שקבלתי כמלוה, אבל מלשון השו"ע מוכח שמשתעבדי הנכסים שמכרן קודם שמחל, לכל הסך שכתוב בשטר אף עפ"י שהוא יותר הרבה מדמים שקיבל מיד הלוקח, ובשלמא בכל אחריות אף בשבח דאי לאו מפני תיקון העולם היה גובה אף מלקוחות שקדמו קודם שהשביח כמבואר בדברי התוספות פרק הניזקין (דף נא) ד"ה אלמא משום דלא קדים הוא יעו"ש, וכן אם הוקרה בדמים הוי כמו שבח עיין ש"ך סימן קט"ז, חזינא דמשתעבדי מעיקרא בדמים שלא לקח מידו ולא נתחייב עדיין בשטרא לחוד הואיל ויתחייב אח"כ, דתמן מעיקרא היה משועבד לבע"ח שמגיע לו הדמים וכי משלם הלוקח לבע"ח מקרנא ושבחא דיליה, ע"ז משתעבד המוכר נכסים שלו מעידן המכירה להיות משועבדים להמעות שמגיע מאתו ולמי שבעל חובו יסולק ממנו, היינו למי שישלם לבע"ח והוא הלוקח לכן מצי להשתעבד בשטרא למפרע, ובכה"ג בעי ללקוחות שקדמו קודם שהשביח טעמא דתקון העולם: אך בירושלמי פרק הניזקין הלכה ג', מפרש הך דלשבח קרקעות אין מוציאין כו' מפני תיקון העולם, גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ובא שמעון וטרפה מלוי לאחר שעמד לוי והשביח, לוי גובה את הקרן ממשועבדים של ראובן וגובה את השבח מבני חורין של שמעון, ר"ח בשם ר' יוחנן אמר והוא שקדם מקחו של זה לשבחו של זה אבל אם קדם שבחו של זה למקחו של זה לוי גובה את השבח אפילו ממשועבדים של שמעון, ובכה"ג הא בשעת המכירה לא נתחייב עדיין לשלם עבור השבח, ודאי דגרסינן במקום שמעון ראובן, [דפירוש הפ"מ אין לו מובן כלל] וצ"ל וגובה השבח מבני חורין של ראובן, חזינא דאם לאו מפני תיקון העולם היה גובה ממשועבדים ממה שמכר ראובן קודם שהשביח לוי את השדה הנגזלת משמעון, אף ע"ג דלא נתחייב כלום לא לנגזל ולא ללוי, חזינן דמשתעבד אינש בשטרא לחוד למפרע, ואפילו לשיטת הירושלמי דאמר ריש פרק אף ע"פ וריש פרק הנושא, דר"י ור"ל אמרי דאין אדם יכול להתחייב בשטרא לחוד, בכ"ז כאן משתעבד וצ"ע, וצ"ל דהואיל ובעי למכור והאי גברא לא בעי לקנות בלי שיתחייב בהשבח מהשתא שפיר עביד אינש דמשתעבד בשטרא לחוד הואיל ורוצה למכור גמיר ומשעבד נפשיה, וכיו"ב אמרו בירושלמי ריש פרק אעפ"י עיי"ש ודוק. אח"ז מצאתי בשו"ת פני יהושע ח"ב חלק חו"מ סימן צ"ב שהעיר דאף קנין לא מהני משום דהוי לדבר שלא בא לעולם, ולא העיר דשעבוד חיילא כמו דאקני, ועיין קצות סימן ק"ד ס"ק י"א וסימן קי"ב סק"א וסימן ר"ז סק"ח עיי"ש ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

א׳
מלוה ע"פ אפילו בעדים אי אמר פרעתי ביני לבינך נאמן אלא אם כן התנה אל תפרעני אלא בעדים וטעמא דהני עדים דהלוהו בפניהם לא מכחשי ליה כשאומר פרעתי וכיון שהוא מוציא מחברו עליו הראיה כדילפינן בדוכתיה ואי לא לוה מהימן ואפילו בלא שבועה אלא דרבנן תקנו שבועת היסת אבל מלוה בשטר אם טען פרעתי צריך להביא הלוה ראיה כיון דשטרא בידא דמלוה חתום בעדים דמדאוריתא לא צריך קיום דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם היינו היכא דשטרא תותיה ידי סהדיה אבל שטרא דנפיק תותיה ידיה דבעלי דין לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם דמעידנא דיהיב שטרא חתום ביד מלוה לא יכלי למהדר בהו דכמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאמרינן מפיהם קרינא בהו ומקרא מלא כתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכה"ג עדות מעליתא היא ופיהם היא ולא מפי כתבם וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ"ד אחין ושטר שנמסר בפני עדים הוי כחתום בעדים לר' אלעזר פרק המגרש להני דפסקי כוותיה אפילו בשטרות דעדי מסירה כרתי דהא בגיטין דכתיב וכתב לה אמרינן דעדי מסירה כרתי וכתב ידו הוי כמלוה על פה אלא שאם אמר להד"ם אינו נאמן כיון שכתב ידו ניכר ובין זו ובין זו מדאוריתא גבי ממשעבדי דהלכה כעולא סוף פרק גט פשוט דשעבודא דאוריתא כדכתיב יוציא אליך את העבוט החוצה שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו והוא הדין ממקרקעי ולהכי דבר תורה אחד מלוה על פה או בשטר גבי ממשעבדי אלא דחכמים חשו לפסידה דלקוחות במלוה על פה דליכא קלא אלא במלוה בשטר.
ו׳
ומלוה על פה אינה נגבית מן היורשין אלא בא' מג' דברים במודה או תוך זמן או מת בנידויו והבא ליפרע מן היורש בין קטן וכו' לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלים אינם תחת שעבוד ב"ח מן התורה וקשיא לי טובא האי לישנא דמשמע דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח מן התורה ואפי' בשטר ומלוה גופיה מדלא כתב מטלטלין של יתומים אינם תחת שיעבוד וכו' ולעיל כתב שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה ומשמע כל נכסי אפילו מטלטלים משום דהא דשיעבודא דאוריתא ילפינן לה מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך דהיינו במטלטלי אלא דאמרינן דהוא הדין למקרקעי וכדעולא סוף פרק גט פשוט כדאמרינן לעיל ונראה שהרב ז"ל סובר דהלכתא כעולא משום דרב פפא דהוא בתרא פסק הכי פרק קמא דקידושין דמלוה על פה גובה מן היורשין דשעבודה דאוריתא ואינה גובה מן הלקוחות וכו' וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט וסבירא להו דהאי דשעבודה הוי מדאוריתא בין במלוה בשטר בין על פה ונגבית מן היורשין בתלתא גווני היינו בקרקעות דאית בהו אחריות ואף על גב דקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו דמיניה ילפינן דשעבודה דאוריתא מיירי במטלטלי ואמרינן וה"ה למקרקעי כדפי' רשב"ם ז"ל אפ"ה לא חייל שעבוד אלא אקרקעות דאית בהו אחריות כדאמרינן וקרא דאיירי במטלטלי היינו דחייב לוה גופיה לשלם למלוה דהא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו וכו' שנים ישלם וכו' ונתן בפלילים בכולהו אבות נזיקין ובד' שומרים נמי תשלומין כתיבי בהו אבל שעבוד לא חייל אלא אמקרקעי כדאמ' בפשטיה דירושלמי פרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלין מיטב כרמו פרט לראוי כבמוחזק כדאייתי ליה הרא"ש ז"ל ס"פ יש בכור אי נמי אפשר דכיון דילפינן שעבודה מדאוריתא מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וכו' דחייל שעבודה נמי אמטלטלי דלוה גופיה ואי נפלי מטלטלי קמי יתמי פקע שעבודא מיניהו וכדאמ' בכולי תלמודא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וממתני' דפרק הכותב שמעי לה כדכתב הר"ן ז"ל ומשמע דדוקא מטלטלי דיתמי הוא דלא משתעבדי הא דלוה גופיה משתעבדי מדאוריתא והיינו משום דכיון דלוה גופיה חייב לפרוע מן התורה משתעבדי כל נכסוהי קרקעות ומטלטלים עד שיפרע ומטלטלים דאיתנהו ברשותיה חייב להוציאם וכדכתיב יוציא אליך העבוט וגו' וכשמת לוה כיון דיורשים לא מתחייבי לפרוע פקע שעבודה דמטלטלי מיניהו כיון שהן תוך רשותן אבל קרקעות דאיתנהו בעיניהו לא פקע שעבודה מיניהו וגובה מהן מלוה ואפילו מן היורשים כדאמרינן והיינו מה שכתב הרב ז"ל שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה דמשמע בין קרקעות בין מטלטלין והכא שהמטלטלים אינם תחת שעבוד ב"ח מן התורה ור"ל מטלטלי דיתמי וכדאמ'.
ח׳
מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם מן המטלטלים שהניח להם ואם לא רצה אין כופין אותו וכתב הר"ן פרק מי שהיה נשוי מה שכתב רש"י ז"ל גבי קטינא דארעא דמצוה על היתומים וכו' משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן היא וכו' אבל גבי יתומים דמצוה דרבנן בעלמא הוא דאיכא אין כופין אותן עד כאן ואחרים כתבו דהא דאין כופין משום כיבוד אב היינו דכל מצוה שמתן שכרה בצדה ככיבוד אב אין כופין עליה דנראה דמצוה זו על היתומים הויא מדאוריתא. ואם תפס בעל חוב המטלטלים מחיים גובה מהן אי משום דמשעבדי ליה בחייו אי משום חיובו לפרוע וכדאמרינן לעיל ותפיסת שטרות לא הויא תפיסה מן התורה אפילו מחיים כיון דאין גופן ממון.
ט׳
קרקע שגבו יתומים מחוב אביהם בעל חוב של אביהן גובה אותו מהן דהא הוה כשל אביו כיון שהיה משועבד לו ומשום הכי נמי טורף הקרקע שהגבה ליתומים כמו שכתב הרב ז"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

ה׳
המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים. כתב הגדולי תרומה בשער מ"ז ח"א דמדסתם רבינו וכתב גובה מנכסין משועבדים ולא חילק בין קבל עליו אחריות ללא קבל משמע דס"ל דלא שנא בין מכר בשטר למכר בעדים יעו"ש וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן שהביא הנמוק"י בפ"ק דמציעא ומביאו מרן ב"י בסי' רכ"ה וז"ל אבל הנמוק"י כתב אחריות ט"ס הוא לאו דוקא בשטר הוא דקאמר אלא אפי' מכר שדהו בעדים קי"ל דגובה מנכסין משועבדין אע"פ שלא פרשו אחריות כלל גובה וכ"כ הרשב"א והר"ן ע"כ וכ"כ הטור בסי' קט"ז וז"ל ואפי' לא מכר בשטר אלא בעדים בעלמא ואפי' לא פרש לו אחריות וכ"כ רבינו ירוחם ורבינו יונה והביאם מרן ב"י בס"ס קט"ו וכ"כ הר"ב בשיטה מקובצת בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) וז"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין וכו' ונ"ל דכי אמרינן גובה מנכסין משועבדין דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב השטר וכו' ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס וכי היכי דאמרינן אחריות ט"ס בשטר ה"נ אמרינן במכר בפני עדים בלא שטר דעל דעת כן שיהא לו עליו אחריות זבין ליה דהא קי"ל דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה וכו' וכ"כ ג"כ בפ' הספינה דף ע"ז משם ר"י יעו"ש וכ"כ הרמב"ן שם. ומ"מ לא ברירא לי דעת הנמוק"י דלפי מ"ש בפ"ק דמציעא נראה להדיא דבמוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין ואע"פ שלא פרשו אחריות כלל ואילו בפ' הספינה דף ע"ז כתב וז"ל זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר ואע"ג דלכאורה משמע דלא נפקא לן מידי אם יכתוב לו השטר דמה נפשך וכו' ואי מכר הוא אפי' לא כתב לו נמי גובה מנכסין משועבדין מ"מ אינו כן וכו' ועוד דבשטר משתעבד בלא העדת עדות ואם אין שם שטר צריכים לעמוד בפני בי"ד ובפני המוכר כשיבא לגבות הלכך אין להם להעיד על שעבודו אלא במצותו וכו' יעו"ש הרי דמשמע לכאורה שצריכים העדים להעיד בקבלת האחריות והוא היפך מ"ש בפ"ק דמציעא ועיין במרן החבי"ב בסי' ט"ל הגב"י אות ט' ואפשר לומר דמ"ש ואם אין שם שטר צריכים להעיד בפני בי"ד לאו על האחריות קאמר דבהא אפי' שלא פרשו אחריות שפיר גובה וכמ"ש במציעא אלא צריכים להעיד שלא היה שם שטר או עדים אחרים דילמא טריף והדר טריף וכמ"ש ר"י ופסקו מרן בספרו הקצר בסי' קט"ז יעו"ש וכן כתב הרדב"ז החדשות סי' תקמ"ט יעו"ש שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר לכל הני רבוותא דכתיבנא. האמנם הבעל התרומות בשער מ"ז ח"א כתב דאם מכר בלא שטר אלא בעדים לא גבי משעבדי כיון דזביני לא הוי דלא כתב בהו שטרא ה"נ אמרינן אחריות לא קביל עליה אבל אם קבל בפניהם אע"פ שלא נכתב ה"ז גובה בעידי המכירה יעו"ש והביאו מרן ב"י בסי' רכ"ה וכתב עליו הגידולי תרומה וז"ל ולא נמצא לרבינו חבר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע"כ והרב ש"ך בסי' רכ"ה וקט"ז כתב שמצא לו חבר לרשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים דקאי בשיטת הבעה"ת ושפיר חזי לומר קים לי והרב שער המלך הקשה ע"ד הגידו"ת דלענין קים לי אפי' בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר קים לי כסברת רבינו ברוך ורשב"ם דסבירא להו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא ומכ"ש במוכר שדהו בעדים בלא שטר יעו"ש ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפ"ל בדעת ר"ב ורשב"ם דמייתי הגהות אשר"י דסבירא להו דדוקא היכא שהוזקקו לכתוב שטרא ולא נכתב בו אחריות אמרינן אחריות ט"ס הוא אבל בעדים ולא בשטר אפשר דסבירא להו דאחריות ט"ס הוא וכמו שכן כתב ר"י והביאו הרא"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ב) יעו"ש. וגם מרן החבי"ב בסי' רכ"ה הגב"י אות ד' כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כיון דמדברי הנמוק"י בב"ב מוכח שאם לא פירש לו אחריות אינו גובה מנכסין משועבדים וכו'. ואני בעוניי מצאתי לו חבר תרי אשלי רברבי הלא המה הרב בעל החידושים בפ"ק דקידושין דף כ"ז עלה דב' שטרות הן וז"ל וקשיא לי למאי הלכתא חוזר בשטר אי שטר מכר הוא כי ליכא שטר נמי גובה ממשעבדי דהא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים וכו' וי"ל אי בעית אימא בשטר מכר ובדלא פריש ליה אחריות דבשטר קי"ל אחריות ט"ס הוא וכי ליכא שטרא אי פריש ליה באחריות באפי סהדי גבי ממשעבדי ואי לא פריש לא עכ"ל ואידך הראב"ד ז"ל בפ' הספינה והביאו הר"ב בשיטה מקובצת וז"ל ולעיקר הקושיא תירץ הראב"ד דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים דוקא בדקביל עליה אחריות בפי' דהא ט"ס אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתבו ע"כ והרמב"ן דחה תירוץ זה בחי' עכ"ל הרי לך בפי' דקיימי בשיטת הבעה"ת ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מלווה ולווה פרק י״א

ג׳
עיין מ"ש הרב המגיד שדעתו כסברת הגאונים דנאמן לומר פרעתי כיון דאינו גובה ממשעבדי והקשה עליו הרא"ש בפ"ב דכתובות דף כ"א על מה שאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלייא וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב יד גובה מנכסים בנ"ח וז"ל ואע"פ שפסק רב אלפס והרמב"ם וכו' דיכול לומר פרעתי מכל מקום כו' וכן הקשה בשיטה מקובצת לכתובות ותירץ על שם הרא"ה דאפשר יכתוב שטר עם זמן ויתבענו וא"א לטעון פרעתי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אלו דבריו והקשה החכם השלם אליה חאקו נר"ו דהכא אנן קיימין לאביי ואביי הוא מכת הסוברים דאדם פורע תוך זמנו יעו"ש בב"ב דף ה' וא"כ חזרה קושיא לדוכתא דיטעון פרעתי ויפה תירץ לו חכם בני הי"ו על פי מ"ש התוס' בב"ב שם ד"ה כי היכי דלא ליטרדן יעו"ש דשוכר שאני ואף הכא יש לומר דיכתוב שכירות ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה י״א, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מלווה ולווהכל הרמב״ם