רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק י׳

ספר משפטים · 6 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק י׳

הלכה א׳

כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לַמּוֹכֵר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק כָּךְ מֻתָּר לִלְווֹת הַפֵּרוֹת סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק. כֵּיצַד. הָיָה הַשַּׁעַר קָבוּעַ וְיָדוּעַ לִשְׁנֵיהֶם וְלָוָה מֵחֲבֵרוֹ עֶשֶׂר סְאִין חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ עֶשֶׂר סְאִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּקְרוּ הַחִטִּים שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ הָיָה הַשַּׁעַר יָדוּעַ וְאִלּוּ רָצָה הָיָה קוֹנֶה וּמַחֲזִיר לוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע לוֹ זְמַן:

הלכה ב׳

הָיָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְווֹת סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן וּפוֹרֵעַ סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ סְאָה בִּלְבַד לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה סְאִין. הָיְתָה לוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל שֶׁמֶן אוֹ שֶׁל יַיִן לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה גַרְבֵּי יַיִן וְשֶׁמֶן. לֹא הָיְתָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין כְּלוּם וְלֹא נִקְבַּע שַׁעַר הַשּׁוּק עֲדַיִן אוֹ שֶׁלֹּא יָדְעוּ שַׁעַר הַשּׁוּק הֲרֵי זֶה אָסוּר לִלְווֹת סְאָה בִּסְאָה. וְכֵן בִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יַלְוֶה אוֹתָן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָן דָּמִים. וְאִם לָוָה וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן [דָּמִים] וְהוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת כַּמִּדָּה שֶׁלָּוָה אוֹ כַּמִּשְׁקָל. וְאִם הוּקַר נוֹטֵל דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַלְוָאָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין אוֹ שֶׁהָיָה הַשַּׁעַר קָבוּעַ בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה אָסוּר לִלְווֹת פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אֶלָּא לוֶֹה סְתָם וּפוֹרֵעַ בְּאֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּפְרַע:

הלכה ג׳

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים וַאֲנִי אַחְזִיר לְךָ כּוֹר לַגֹּרֶן אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַּפְתֵּחַ:

הלכה ד׳

לָוָה פֵּרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אִם הוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע וְאִם הוּקְרוּ נוֹתֵן לוֹ דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה:

הלכה ה׳

מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה בֵּין אַחַר שֶׁיָּרַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאָרִיס אֶת הַזֶּרַע שֶׁהֲרֵי בְּיַד בַּעַל הַקַּרְקַע לְסַלְּקוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָתַן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בַּעַל הַקַּרְקַע לִתֵּן אֶת הַזֶּרַע אִם עֲדַיִן לֹא יָרַד הָאָרִיס הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַלְווֹת חִטִּים בְּחִטִּים שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ לְסַלְּקוֹ נִמְצָא בְּעֵת שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה יָרַד עַל דַּעַת שֶׁיַּחְזִיר לוֹ חִטִּים שֶׁהִלְוָהוּ. אֲבָל אַחַר שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְאָסוּר לְהַלְווֹתוֹ חִטִּים בַּחִטִּים לְזֶרַע אֲבָל מַלְוֵהוּ סְתָם עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק:

הלכה ו׳

מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָעוֹת וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִקַּח בָּהֶן חִטִּים. אָמַר לוֹ צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו וְיִהְיֶה לְךָ אֶצְלִי חִטִּים בְּהַלְוָאָה. אִם יֵשׁ לוֹ חִטִּים כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו מֻתָּר וְאִם אֵין [לוֹ] אוֹתוֹ הַמִּין הֲרֵי זֶה אָסוּר. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמֻּתָּר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֶלָּא בְּנוֹתֵן מְעוֹתָיו לִקְנוֹת בָּהֶן פֵּרוֹת. אֲבָל הָרוֹצֶה לְהַעֲמִיד הַלְוָאָתוֹ עַל גַּב הַפֵּרוֹת אָסוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ פֵּרוֹת. הָיָה לַלּוֶֹה חִטִּים וְעָשָׂה הַלְוָאָתוֹ עָלָיו חִטִּים וּבָא אַחַר זְמַן וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי חִטִּים שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בִּדְמֵיהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָן עָלַי יַיִן כַּשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק עַתָּה. אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְנַעֲשֵׂית הַלְוָאָתוֹ אֶצְלוֹ יַיִן וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אָסוּר. הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ וְעָבַר וְהֶחְזִיר הַהַלְוָאָה פֵּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת אַחַר כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ פֵּרוֹת אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת שֶׁהִלְוָהוּ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק י׳

ב׳

היה לו מאותו המין שלוה כו'. נשאל הרא"ש בתשובות כלל ק"ח סימן ל' על ראובן שנתן לשמעון מדות של חטה לתת לו בהן קמח ונתן לו עם החטה המעות כפי שהיה מנהג העיר להחליף חטה בקמח כו' ולאחר זמן נתייקר השער מפני שיבש הנהר וכו'. והשיב יובש הנהר מכת מדינה היא ואין חייב ליתן לו עתה אלא חטה כו' ומהרש"ך בח"א סי' פ"ט הוקשה לו תשובה זו והניחה בצ"ע. ונראה שיובן עם מ"ש הרא"ש עצמו לעיל בכלל זה סי' ט"ו דיש מקום לדברי רבינו דאסר הלואת סאה בקביעת זמן אלא שחילק דהיינו דוקא בלוה על סמך שער שבשוק אבל ביש לו סאה שמותר ללוותו כמה סאין לא מסתבר דינו של הרמב"ם ומותר ללוות אף בקביעות זמן יע"ש וכאן היינו קובע זמן ויובן דברי הרב ז"ל על נכון ודו"ק:

ה׳

אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. דברי ה"ה סתומים ותמוהים במ"ש דלדברי הכל אם יש לו לאריס מותר דאי בשקבע זמן דנקט תחלה דנחלקו המפרשים עם רבינו קאמר זה אינו כלל דבהדיא כתב רבינו בפירקין דכל שקבע זמן אפילו יש לו אסור ואי בשלא קבע זמן מאי איריא יש לו אפילו פוסק על שער שבשוק מותר לד"ה. ונראה לומר בדוחק דה"ק מאי דאוקי רבינו מתני' דמלוה אדם את אריסיו אפילו ביצא השער היינו משום שכן דרכם לקבוע זמן לגורן ולפיכך חילקו המפרשים ואומרים דבשלא יצא השער מיירי מתני' ולהכי אפילו ביצא השער כיון שאין לו חטים לאריס וע"כ קובע זמן לגורן אבל בשיש לו לאריס שכיון שיש לו אינו קובע זמן לגורן מאחר שיש לו מקום ליפרע תו לא שייך פלוגתא בין רבינו ושאר מפרשים דמותר הוא כל שיש לו ואינו בקובע זמן והא בהא תליא דכשיש לו אין כאן קביעות זמן ודו"ק וזה נראה דחוק בכוונת ה"ה. עוד אפשר לפרש דאע"ג דרבינו אסר כשיש לו קבוע זמן מיהו כשיצא השער דמותר אע"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע זמן וזהו שכתב מיהו אם יש לו לאריס וביצא השער דמיירי בה תחלה קאמר ויש סמך לזה בתשובת הרשב"א שהביא מרן בי"ד סי' קס"א ד"ה שאלת צבור שהוצרכו למעות כו' וסיים וז"ל ואף למאן דאסר בקובע זמן הכא שרי דהא יש לו. ומשמע דבא הרב לצאת י"ח רבינו שהוא בעל סברא זו לאסור בקובע זמן ואיך אפשר לו לומר לסברת רבינו דשרי ביש לו דהא בפירוש אסר בקובע זמן אפילו ביש לו אם לא שנאמר כמ"ש דכיון דיצא השער ויש לו מותר ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק י׳

א׳

כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן על שער שבשוק, כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אע"פ שהוקרו החטים שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן. היה לו מאותו המין שלוה ה"ז מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורע סתם אע"פ שעדין לא יצא השער ואפי' היתה לו סאה בלבד לוה עליה כמה סאין היתה לו טיפה אחת של שמן או של יין לוה עליה כמה גרבי יין ושמן, לא היתה לו מאותו המין כלום ולא נקבע שער השוק עדיין או שלא ידעו שער השוק ה"ז אסור ללוות סאה בסאה וכן בשאר הפירות לא ילוה אותם עד שיעשה אותן דמים, ואם לוה ולא עשה אותן דמים והוזל מחזיר לו פירות כמדה שלוה או כמשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוין בשעת הלואה אע"פ שיש לו מאותו המין או שהיה השער קבוע הרי זה אסור ללוות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע. השגת הראב"ד. כשם שמותר למוכר וכו' אע"פ שיש לו כו' ה"ז אסור וכו' עד באיזה זמן שיפרע. א"א חדוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו או על שער שבשוק לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפי' על זמן קצוב עכ"ל. המ"מ ביאר שיטת הרמב"ם ושיטת המפרשים החולקים על הרמב"ם ובהם הראב"ד. ונראה לבאר דשיטת הראב"ד אינו כשיטת רש"י והרא"ש, והנה עיקר ההלכה היא אמתני' דדף ע"ה דתנן לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן אבל אומר לו הלוני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח והלל אוסר וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים שמא יוקרו חטים ונמצאו באות לידי רבית. וע"ז אמר בגמ' אר"י אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ופירש"י במתני' גבי הלוני עד שיבוא בני דכיון שיש לו וכו' ומוכח דמפרש דרישא גבי אתן לך לגורן אין לו חטים, וגבי לוין סתם פירש"י דזהו בככרות דמותר ללות סתם בלא קציצת דמים אף שאין לו ולא יצא השער וכן פסקו הרא"ש והטור, ולשון לוין סתם היינו בלא קציצת דמים, והרי"ף כתב על לוין סתם ודוקא על שער שבשוק וכרב הונא ומפרש הרי"ף דמה דאמר אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם לא קאי על ככר דוקא אלא על עיקר מה דסבר הלל דאסור ביש לו ומה דאמר הלל לא תלוה אשה ככר זה ודאי דהלל בא לאסור אפי' להלוות ככר בלא קציצת דמים אבל חכמים החולקים מתירין אפי' בחטין, ולזה ביאר הרי"ף דהיינו ביצא השער ולוין על שער שבשוק. והנה הב"י בסי' קס"ב כתב לדעת הרי"ף והרמב"ם וז"ל ולפי דעתם צ"ל דמאי דאמר וכן הי' הלל אומר לא תלוה אשה לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרי בככר טפי מבסאה אלא לישנא דרבותא נקט דאפי' לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו ואיהו לא איירי על הלוני כור חיטים עד שיבא בני אלא תנא הוא דתני על מילתיה דת"ק בכור חיטים והלל אוסר שכן הי' הלל אומר לא תלוה אשה וכו' ודחקו להב"י זה לעשות אוקימתא כזו בהמשנה שהיא צריך להיות מבואר כן בגמ', משום דקשה לו כיון דאין חילוק בין ככר להרבה פירות למה תנן זה בשתי פלוגתות, ומלבד שהוא דחוק אינו מיושב דמה בא ריא"ש לחדש דזו דברי הלל וחכמים חולקים דהא ת"ק אמר בהדיא דמותר. ולכן נראה דיש חילוק בין יש לו ובין יצא השער, ועיקר מה שבא הלל להוסיף במה שאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה זהו בשני דברים, א' דת"ק לא מצינו שאסר אלא בלוה בפי' סאה בסאה, אבל היכי שלוה סאה סתם ולא אמר בפי' ע"מ להחזיר לו סאה, א"כ אינו מוכח בשעת ההלואה דיש כאן חשש רבית ואפשר יעשו הלוה והמלוה כפי הדין, וכדתניא שם בברייתא קודם דאם לוה בסתם ולא קצץ דמים אם הוזלו נותן חיטים הוקרו נותן דמיהם, וכמש"כ כאן הרמב"ם, ומ"מ אסר הלל דשמא יוקרו וישלם לו הפירות שלוה ממנו, ב' הוסיף הלל לאסור אפי' בככרות ולפי פי' רש"י ותוס' ושאר ראשונים זהו משום שהם דבר מועט, אבל הרי"ף והרמב"ם אינם סוברים כן אלא דיש כאן רבותא דאפי' יצא השער דודאי יש להם שער ואף דכשיוזל שער התבואה יוזל ג"כ שער הככרות, מ"מ אין זה מוכח דתכף יוזל, כיון שאצל הנחתומים עוד נמצא תבואה משער הקודם, לכן לגבי ככרות נמשך ע"כ איזה זמן שער קבוע עד שישתנה, אבל אצל שאר פירות יתכן שעוד אין שער קבוע כלל, ולכן זהו שחידש ר"י אמר שמואל במה שאמר זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם ומפרשים ג"כ בככרות, אלא דכיון דבככרות ודאי יצא השער לכן חולקים חכמים על הלל, וזהו שכתב הרי"ף וכן סובר הרמב"ם דדוקא אם יצא השער לוין בלא קציצת דמים. ונמצא דבעיקר מה דחידש הלל שלא להלות סתם בלא קציצת דמים בזה אין חולקים חכמים, אלא בזה שהוסיף דאפי' יצא השער ג"כ אסור להלות סתם, ואף שכבר תנן דהלל אוסר אפי' יש לו וכ"ש יצא השער, כאן בא לחדש דלא נימא דלגבי חומרא זו דשמא יחזיר הלוה מה שלוה ולא דמים בזה מהני יצא השער, וחכמים חולקים וסוברים דביצא השער באמת מותר ללות ולהחזיר אותו המין שלוה, וכמו ביש לו דסוברים דמותר ללות. והנה לפירש"י ושאר ראשונים הפי' דלוין סתם היינו בלא קציצת דמים, וכן אפשר לפרש גם לפי' הרי"ף ולא כפי' הרמב"ם דסתם היינו בלא קביעות זמן, וכן משמע מדברי הראב"ד בהשגות שכתב חידוש זה לא שמענו מעולם, ומוכח דאינו סובר דלהרי"ף צריך לפרש כפי' הרמב"ם, וכן כתב הב"י בסי' קס"ב דאין הוכחה מד' הרי"ף שיסבור כשיטת הרמב"ם בקביעות זמן, אכן לא פירשו הראשונים הא דפורעין סתם ויש לומר דגם בזה הכונה דלא נימא דאף דבשעת הלואה לוה סתם ולא סאה בסאה ומותר לרש"י משום שהככרות הם דבר מועט, ולפי' הרי"ף משום דיצא השער, מ"מ היינו אומרים דבשעת הפרעון דצריך לפרוע כדין לוה סאה סתם, דהדין הוא דהוזלו נותן חיטים הוקרו נותן דמיהם, לזה השמיענו דפורעין סתם, והיינו שפורע מה שלוה, ומ"מ לשון סתם אינו מיושב דהול"ל לוין סתם ופורעין מה שלוה, ולפירש"י אפשר לומר דבאמת כן הוא דצריך לפרוע דוקא סתם, והיינו דבשעת פרעון לא יאמר הלוה בפי' דאף שלוה בשעת הזול מחזיר לו בשעת היוקר באותה המדה דנחשב כריבית אפי' גבי ככרות, ורק משום דפורע סתם מותר, ואפשר דבאמת אם יתבענו לדין אינו חייב לשלם אלא מעות כשער הזול, אבל לפי' הרי"ף דמפרש כשיצא השער ובזה הא מותר ללות לכתחילה סאה בסאה ונתחייב מן הדין לשלם סאה פירות א"כ לא הי' צריך לומר פורעין סתם אלא פורעין מה שלוו. ונראה דמשום זה חידש הרמב"ם לפרש דסתם היינו בלא קביעת זמן וכתב בתחילת ההלכה כך מותר ללות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעת זמן, ולכאורה מה שייך על פורעין בלא קביעת זמן וע"כ צ"ל דאה"נ דההיתר אינו אלא לפרוע סתם ולא להזכיר שלוה ממנו בתשרי בשער הזול ומ"מ משלם לו בטבת בשער היוקר במדה זו, וזה מיושב לפי' הרמב"ם דלשון סתם הוא שלא בקביעות זמן, ולכן מונח בלשון זה שלא בשינוי השער ושייך גם על פורעין סתם, אבל אם לוין סתם היינו בלא קציצת דמים הי' שייך יותר לומר ופורעין מה שלוו וכנ"ל. מה שכתב הלח"מ על מה שהוכיח המ"מ כד' הרמב"ם ממה דלא תנן אלא א"כ יש לו, דיש לדחות דאשמעינן מתני' דעד שיבא בני לא הוי כיש לו דהוי ס"ד דהוי כאית ליה ושרי דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו, דבריו תמוהים דלהדיא כתב רש"י במתני' על הלוני עד שיבא בני דכיון דיש לו שפיר דמי, ומה שכתב דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו גם בזה דבריו תמוהים דשם לא הוזכר דינא דעד שיבא בני אלא בדף ס"ג דאמר שם לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמיחסרי גוביינא כמאן דליתנייהו דמי א"כ דוקא באית ליה אשראי במתא לא הוי כיש לו, אבל לא אמר דעד שיבוא בני לא הוי כיש לו.

ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק י׳

ו׳

הרי שלא היה לו ועבר והחזיר כו' אלא נותן לו מעות שהלוהו: פירוש דאף שפסק רבינו דבפוסק לקבל לאחר זמן אם עבר ולא קיבל אף בתרי תרעי איכא מי שפרע יעוין פרק ט' הלכה ה', בכ"ז כאן הואיל והואי באיסור שמא יתייקרו הפירות לאחר זמן לכן אף אם לא נתייקרו אין כאן מי שפרע הואיל והפסיקה הואי באיסור אע"ג דמקח שנעשה באיסור המקח קיים, בכ"ז לטותא ליכא במה שנעשה באיסור וכן הביא ההמ"ג לעיל סוף פ"ח יעו"ש וז"ב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק י׳

א׳

-העתקה מסוף פרק ו -[ וכל דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק י׳

ה׳

אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב דבקביעות זמן אסור ולשאר המפרשים מותר ולדברי הכל אם יש לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע"כ והרב מל"מ תמה בדברי הרה"מ וכתב דאפשר לפרש דאע"ג דרבינו אוסר ביש לו בקובע זמן מיהו ביצא השער דמותר אע"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע לו זמן. ולענ"ד קשה לי ממ"ש הרה"מ גופיה בה"ב ד"ה אע"פ וז"ל ודעת הרב דרישא דאוסרה בקובעו זמן לגורן אפי' ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא ביש לו ואם היה כדבר המפרשים דכל שיש לו מותר אף בקביעות זמן והכל תלוי ביש לו הו"ל לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין אא"כ יש לו וכו' יעו"ש באורך וא"כ אף אנן נמי נימא דאם איתא דלדעת רבינו היכא דאיכא תרתי דיש לו וגם יצא השער דאף בקביעות זמן מותר א"כ לימא מתני אא"כ יצא השער ויש לו ומדלא אשכח התר בקובע זמן לפרעון ש"מ דלית שום היתר ומה שהביא מדברי הרשב"א עיין בכנסת הגדולה ומ"ש משם התוס' בסיפא דתוספתא שטר של ריבית יקרענו ויגבה ממשעבדי לא מצאתי שכ"כ ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה י׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם