רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ט׳

ספר משפטים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ט׳

הלכה א׳

אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר. יָצָא הַשַּׁעַר פּוֹסְקִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה. כֵּיצַד. הָיָה הַשַּׁעַר לַחִטִּים קָבוּעַ לַשּׁוּק אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע הֲרֵי זֶה פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל מֵאָה סְאִין וְנוֹתֵן לוֹ חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים סְלָעִים. וְאִם יִתֵּן לוֹ מֵאָה סְאָה שֶׁל חִטִּים אַחַר זְמַן בְּעֵת שֶׁיִּהְיוּ הַחִטִּים סְאָה בְּסֶלַע אֵין בָּזֶה רִבִּית כְּלָל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה לַמּוֹכֵר חִטִּים כְּלָל בְּעֵת שֶׁפָּסַק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ כְּלוּם מֵאוֹתוֹ הַמִּין בְּעֵת שֶׁפָּסַק עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה לַמּוֹכֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִפְסֹק עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. כֵּיצַד. הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים הֲרֵי זֶה פּוֹסֵק עַל הַחִטִּים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן גָּדִישׁ. וּפוֹסֵק עַל הַיַּיִן מִשֶּׁיִּבְצֹר הָעֲנָבִים וְיִתְּנֵם בְּעָבִיט וְעַל הַשֶּׁמֶן מִשֶּׁנָּתַן זֵיתִים בַּמַּעֲטָן וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁיְּשַׁקְּעֶנָּה בַּכִּבְשָׁן. וְכֵן פּוֹסֵק עַל כְּלֵי חֶרֶשׂ מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה הַיּוֹצֵר בֵּיצִים שֶׁלָּהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה עֲפָרָן לָבָן אֲבָל עֲפָרָן שָׁחוֹר פּוֹסֵק עַל הַכֵּלִים הַנַּעֲשִׂין מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָצוּי לַכּל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה. וְכֵן פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זֶבֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָצוּי תָּמִיד:

הלכה ב׳

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְחֻסַּר מְלָאכָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם פּוֹסֵק עִמּוֹ עָלָיו. הָיָה מְחֻסַּר שָׁלֹשׁ מְלָאכוֹת אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא הַשַּׁעַר שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְחֻסַּר שָׁלֹשׁ מְלָאכוֹת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין כְּלוּם וּכְמוֹ לֹא בָּא לָעוֹלָם עֲדַיִן. כֵּיצַד. גָּדִישׁ שֶׁהָיָה מְחֻסַּר הַנָּחָה בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁיִּבַשׁ וְדִישָׁה וּזְרִיָּה אֵינוֹ פּוֹסֵק עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא הַשַּׁעַר. הָיָה יָבֵשׁ וְאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא דִּישָׁה וּזְרִיָּה פּוֹסֵק עָלָיו. בֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר שֶׁהָיוּ מְחֻסָּרִין לְפִיפָה וְיִבּוּשׁ וְהוֹלָכָה לַכִּבְשָׁן וּשְׂרֵפָה וְהוֹצָאָה אֵינוֹ פּוֹסֵק עֲלֵיהֶן. הָיוּ יְבֵשִׁין וְאֵינָן מְחֻסָּרִין אֶלָּא הוֹלָכָה לַכִּבְשָׁן וּשְׂרֵפָה פּוֹסֵק עֲלֵיהֶן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דֶּרֶךְ הַלּוֹקֵחַ לְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַכִּבְשָׁן. אֲבָל אִם הָיָה הַמּוֹכֵר הוּא שֶׁמּוֹצִיא הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻסָּרִין שָׁלֹשׁ וְאֵינוֹ פּוֹסֵק עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

הַהוֹלֵךְ לַחֲלֹב אֶת עִזָּיו וְלִגְזֹז אֶת רְחֵלָיו וְלִרְדּוֹת אֶת כַּוַּרְתּוֹ וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ מַה שֶּׁעִזַּי חוֹלְבוֹת מָכוּר לְךָ מַה שֶּׁרְחֵלַי גּוֹזְזוֹת מָכוּר לְךָ מַה שֶּׁכַּוַּרְתִּי רוֹדָה מָכוּר לְךָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אָמַר לוֹ מַה שֶּׁעִזַּי חוֹלְבוֹת כָּךְ וְכָךְ מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ. מַה שֶּׁרְחֵלַי גּוֹזְזוֹת כָּךְ וְכָךְ מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ. מַה שֶּׁכַּוַּרְתִּי רוֹדָה כָּךְ וְכָךְ מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן פָּסַק עִמּוֹ כַּשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

אֵין פּוֹסְקִין עַל שַׁעַר שֶׁל עֲיָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַשַּׁעַר קָבוּעַ אֶלָּא עַל שַׁעַר שֶׁבַּמְּדִינָה. הָיוּ הַחִטִּים הַחֲדָשׁוֹת בַּמְּדִינָה אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וִישָׁנוֹת שָׁלֹשׁ בְּסֶלַע אֵין פּוֹסְקִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר לֶחָדָשׁ וְלַיָּשָׁן. הָיוּ חִטִּין שֶׁל לְקוּטוֹת אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וְשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שָׁלֹשׁ פּוֹסֵק לַלְּקוּטוֹת כְּשַׁעַר לְקוּטוֹת וְלֹא יִפְסֹק לְבַעַל הַבַּיִת עַד שֶׁיִּקְבַּע הַשַּׁעַר לְבַעַל הַבַּיִת:

הלכה ה׳

כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּע הַשַּׁעַר מֻתָּר לִפְסֹק עַל הַשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ. כֵּיצַד. הָיוּ הַחִטִּים נִמְכָּרוֹת אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַחִטִּים כַּשַּׁעַר הַזּוֹל אִם עָמְדוּ אַחַר כֵּן עֶשֶׂר סְאִין בְּסֶלַע נוֹתֵן לוֹ עֶשֶׂר סְאִין כַּשַּׁעַר שֶׁהָיָה בַּשּׁוּק שֶׁהֲרֵי פָּסַק עִמּוֹ בְּשַׁעַר גָּבוֹהַּ. נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת סְתָם וְלֹא פָּסַק עִמּוֹ בַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ וְהוּזְלוּ נוֹתֵן כַּשַּׁעַר שֶׁהָיוּ שָׁוִין כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּעוֹת. וּמִי שֶׁחָזַר מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפוֹסֵק עַל דַּעַת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם הָיָה שָׁלִיחַ לַאֲחֵרִים בֵּין הַמּוֹכֵר בֵּין הַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא כַּשַּׁעַר הַזּוֹל אוֹ מַחְזִיר אֶת הַדָּמִים וְאֵינוֹ מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע בְּשָׁלִיחַ שֶׁהֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ אוֹמֵר לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ו׳

הָיוּ הַחִטִּים נִמְכָּרוֹת אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וְנָטַל אֶת הַדָּמִים וְנָתַן לוֹ חָמֵשׁ בְּסֶלַע אִם יֵשׁ לוֹ חִטִּים מֻתָּר. הָיוּ לוֹ חִטִּים חוֹב אֵצֶל אֲחֵרִים וְנָטַל הַמָּעוֹת עַד שֶׁיִּגְבֶּה חִטָּיו וְיִתֵּן לוֹ אָסוּר שֶׁהֲרֵי הֵן מְחֻסָּרִין גְּבִיָּה וּכְאִלּוּ אֵינָם וַהֲרֵי זֶה כְּקוֹבֵעַ לוֹ זְמַן וְהוֹזִיל לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּקִּיפוֹ:

הלכה ז׳

הָיוּ הַחִטִּים בַּמְּדִינָה אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וּבַכְּפָרִים שֵׁשׁ בַּסֶּלַע הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִתֵּן סֶלַע לְתַגָּר כְּדֵי שֶׁיָּבִיא שֵׁשׁ סְאִין מִן הַכְּפָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ. אִם אָבְדוּ בַּדֶּרֶךְ אוֹ נִגְנְבוּ אָבְדוּ לוֹ. וְאָדָם חָשׁוּב אָסוּר לַעֲשׂוֹת זֶה. ובְּמִינֵי סְחוֹרָה אָסוּר לְכָל אָדָם לְפִי שֶׁאֵין מִינֵי סְחוֹרָה מְצוּיִין כְּפֵרוֹת:

הלכה ח׳

הַחַמָּרִין שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר וַהֲרֵי הַחִטִּים אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. הוֹזִילוּ וּמָכְרוּ לְמַכִּירֵיהֶן אוֹ לְסַפְסָרֵיהֶן חָמֵשׁ בְּסֶלַע בַּמָּעוֹת שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן תְּחִלָּה כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ לָעִיר עַד שֶׁיִּפְתְּחוּ שַׂקֵּיהֶן וְיִמְכְּרוּ לְכָל אָדָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁאֵין אֵלּוּ מוֹכְרִין לָהֶם בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁנָּתְנוּ מָעוֹת עַתָּה וְלֹא יִקְחוּ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם אֶת הַשַּׁעַר וּמְסַעֲדִין אוֹתָם:

הלכה ט׳

הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹתָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי (בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי) בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אִם יֵשׁ לוֹ שָׁם מֻתָּר וְאִם לָאו אָסוּר. הָיָה מוֹלִיךְ סְחוֹרָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ דָּמֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁוֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם מֻתָּר וְאִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ אָסוּר:

הלכה י׳

הַנּוֹתֵן לְבַעַל הַגִּנָּה דְּמֵי עֲשָׂרָה קִשּׁוּאִין אֵלּוּ דְּמֵי עֲשָׂרָה אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ וַהֲרֵי הֵן קְטַנִּים וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתְּנֵם לוֹ לִכְשֶׁיַּגְדִּילוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי הוּא מַנִּיחָן וְהֵם גְּדֵלִים מֵאֲלֵיהֶן וְאִלּוּ קִצְּצָן עַתָּה כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים לֹא הָיוּ בָּאִים אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד וְלֹא חִסָּרוֹן עַל הַמּוֹכֵר:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ט׳

א׳

בד"א בשלא היה לו כלום מאותו המין כו'. לאו למימרא שמותר לפסוק על יותר ממה שיש לו אלא כלפי שאם מחוסר שתים פוסק כתב דאם יש לו כלום דהיינו מחוסר שתים פוסק אבל לעולם דצריך שיהיה לו כמות הדבר שפוסק עליו. והכי דייקי סוף דברי רבינו ז"ל דגבי מחוסר שלש שאינו פוסק כתב דכיון שהוא מחוסר שלש הרי הוא כמי שאין לו מאותו המין כלום דמורה דתיבת כלום על חיסור המלאכות נקיט לה ולא על כמות הדבר וכן דעת ה"ה. ומהריק"א בי"ד אגב שיטפיה לא דק בדברי רבינו ודו"ק: כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ט סי' ז' ראובן קנה משמעון תבואה בממון ידוע כו' וא"ל שמעון הרי יהודה יתננה לך כו'. והשיב על זה וז"ל אבל אם לא יצא שער מפורסם לתבואה שבשוק וגם לא היתה תבואה לשמעון אז אינם חייבים לא שמעון ולא יהודה ליתן לראובן אלא המעות שנתחייב ראובן בשטר לתתם לשמעון ואם יתנו לו תבואה הוי רבית ע"כ. ואע"ג דמקח שנעשה באיסור לא בטל המקח אלא מסלקין האיסור והמקח קיים, הכא שאני שלא קנו מיד שמעון על חיוב התבואה ואין ב"ד מחייבים לא למוכר ולא לערב אלא כדי הדמים שלקח ואילו קנו מן המוכר ומן הערב היו חייבים תבואה ממש ואם נתייקרה מסלקים את האיסור ומקח התבואה קיים ודו"ק:

ח׳

החמרים שנכנסו לעיר כו'. מ"ש ה"ה ועוד קשה לי למה אנו צריכים כו'. אי משום הא לא קשיא דהתם שאני דבשעת לקיחת הדמים מכרו מה ששוה ממש בארבע ודרך מכר כל שיש לו מותר אבל הכא בתורת הלואה נטלו החמרין המעות לפרעם אחר שימכרו ויקחו מעות ולבסוף נתנו להם בפרעון המעות של ההלואה חטים שוה ה' בד' ולכך הוצרך רבינו ז"ל לטעמא שמודיעין השער. והכי דייק לישניה שכתב שאין אלו מוכרים בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן ואי בשעת לקיחת המעות דרך מקח היה ליתן ה' בסלע לא שייך למיתני הכי. אבל אי קשיא הא קשיא שהרי הטור כתב בסי' קס"א שאם הלוה בשעת פרעון הוסיף ליתן למלוה יותר מחובו שלא התנה עמו דהתיר רבינו ומפיק לה ממ"ש בפ"ח הלוקח חטים וכו' ובשעת פרעון הוסיף במדה ה"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף. איברא דכבר תמהתי אני במקום אחר (*א"ה עיין לעיל פ"ה מהל' אלו דין י"א) דמנ"ל להטור לומר בשם רבינו דאפילו בהלואה התיר דדלמא התם דדרך ממכר הוא שרי. ומגופיה הוא מוכרח דהטור נחלק עם רבינו בהלואה. וכבר הראיתי פנים לומר דע"כ אף בהלואה התיר רבינו ממ"ש פ"ח מהלכות זכיה ומתנה השולח סבלונות והחזיר לו יותר מותר שלא ע"מ כן שלח וממקומות אחרים אין זה מקומו להאריך סוף דבר מזה קשיא לי דברי רבינו וצ"ע:

ט׳

היה מוליך סחורה ממקום למקום כו'. ברייתא בפרק הרבית. ונשאל מהרימ"ט ח"א סי' פ' על ראובן שנתן לשמעון בצידון סך מעות ואמר לו שמעון אני מוכר לך במעות אלו כ"כ צמר לערך שאמכור שארית הצמר שיש לי וכו' ואפחות לך גרוש אחד ורביע בכל ככר ממה שאמכור את שארית הצמר. והשיב לכאורה נראה שדבר זה רבית גמור הוא שהואיל ואחריות הצמר על המוכר נמצא שלא קנה הלוקח אלא בהיותה בצפת ת"ו וכיון דלא קני זוזי הלואה נינהו וכשהוא פוחת לו מן השער נמצא ששכר מעותיו הוא נותן לו ודמיא האי מילתא להא דתניא בפרק איזהו נשך המוליך חבילה ממקום למקום כו'. ותמיה אני על ראיה זו דהתם הוא דמקבלה לפרעו כמו ששוה במקום היוקר ואח"כ מקבל המעות בהלואה ומשתמש בהם עד בואו למקום המוכר ומשלם במקום היוקר הלכך דוקא כשהיא ברשות מוכר מותר דעד מקום היוקר פקדון היא גביה ואע"פ שחזרו אח"כ המעות הלואה מותר אבל בנדון זה מתחלתו ועד סופו לשם מקח נעשה ואי משום האחריות כל לוקח בהקדמת מעות דמכילתין האחריות הוא על המוכר ושנינו כולן אם יש לו מותר ולא קפדינן אאחריות וכבר כתבו התוס' (דף ס"ד) טעם לדבר בההיא מימרא דאביי דקא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא יע"ש ודברי הרב ז"ל צריכים תלמוד:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ט׳

אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 25,415 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ט׳

ח׳

החמרים שנכנסו לעיר והרי החיטין ד' סאים בסלע וכו' אלא מפני שמודיעין להן את השער ומסעדין אותם: פירוש רבינו בסוגיא הוא פירוש מחודש, ועיין גדולי תרומה, [ועיין מראה"פ בירושלמי ודבריו תמוהין]. והנה ההמ"ג וכן הריטב"א בחידושיו תמהו, דכיון דיש לו מותר להוזיל אף בלא טעמא דמגלי תרעי, ומש"כ הלח"מ והמשל"מ פירש כ"ז גם בגידולי תרומה ח"ד סימן מ', ולענ"ד דברי רבינו פשוטים, דכיון שהחמרים נכנסים לעיר אותן בני אדם נותנים להם מעות כפי ערך שווי הסחורה והם המה ספסרים, ולעצמן קונים בעד סלע חמשה סאים, א"כ בלא טעמא דמגלי תרעא ודאי אסור, דעבור ההלואה שלוים להם מוכרין אותן בעד סלע חמשה סאים דנמצא מוכר בפחות עבור מותר הדמים שהמה בהלואה גמורה, קמ"ל דשרי דמה דקא מוזלי הוא עבור דמגלי תרעא, וזה ברור דהא דאמר הגמרא גבי קרי דאם איתנהו שרי אפילו מוזיל לו הרבה, דוקא שאינו נותן לו דמים הרבה יותר ממה שקונה מאתו והדמים לשם מקח נתנו, אבל כשנותן לו מותר דמים הרבה אסור דנמצא דעבור מותר הדמים שהמה בהלואה גמורה מוכר לו בזול, וזה ברור בשיטתו: ושיטת רש"י דאף אם הוא באחריות החמרין שרי, ופירש רמב"ן טעמו משום דאף אם יוזל הרבה יתר מכפי מה שהוא במקום הזול ג"כ הוא של חמרין, ופירוש דבריו, דבאמת מה שקונה במקום הזול הוא קונה תיכף להבעה"ב רק דהוא מקבל אחריות אע"ג דמכר, וה"ט משום דבמכר בכה"ג שרי והוי כמו נותן מעות על חבית ומתנה אם תקפה ברשותך ואם יקרא או זולא ברשותי דהוי מכר גמור, ה"נ הוי מכר גמור, ונמצא דהוא קנוי לגמרי ברשות בעה"ב משעה שקנה האיש בעל חמור במקום היוקר, רק דנמצא דמטפל ומקבל אחריות עבור מה שהלוהו קודם, לכן קאמר טעמא דניחא להו כו'. והגד"ת סי' מ' שהקשה מסאה בסאה דאסור, תמוה, דהכא קאמרינן כיון דיש לו כשקונה במקום היוקר חשבינן ליה כמכור לבעה"ב דהא קביל עליה זולא, אבל דא מוכחא שפיר, דהא דשרי גבי חבית כשמקבל אחריות דתקפה, כיון דקיבל הלוקח יוקרא וזולא, שרי אף אם מוזיל לו הרבה משויו וכמש"כ רמב"ן כאן דהוי מקח גמור, כיון דאם יוזל הרבה היינו שיהיה שוה במקום היוקר פחות מכפי שויו במקום הזול שוב הוי מקח גמור, רק כאן דמעיקרא המעות היו תחת ידו בהלואה אסור לולא טעמי דגמרא, אבל בנותן מעיקרא כי יש לו שרי אף אם מוזיל לו הרבה, דומיא דהכא דמוזיל גביה הרבה יותר מכפי מה שהוא במקום היוקר, וזה מוכרח למבין משיטת רמב"ן, וזהו כדברי הרב פני משה שהתיר למכור סחורות ספינותיו אשר הם בים בזול באחריות בעל הספינה, רק שיהיה ברשות הקונה ליוקרא וזולא. ועיין במה שהאריך בזה המחנ"א סימן כ"ט באורך גדול, ואישתמיטתיה דברי הרמב"ן אף כי יש לפקפק מ"מ היה לו להביאו ולבארו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ט׳

א׳

-העתקה מסוף פרק ו -[ וכל דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ט׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם