הלכות מעשרות · פרק ה׳
הלכה א׳
הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְאָכְלָן נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֵאֵימָתַי יִקָבְעוּ. מִשֶּׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ. הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן דָּמִים וְהָיָה בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקַּח לֹא נִתְחַיֵּב לְעַשֵּׂר. וְאִם הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם מִשֶּׁגָּמַר בְּלִבּוֹ מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִיר לַמּוֹכֵר אִם רָצָה לְהַחֲזִיר:
הלכה ב׳
הַלּוֹקֵחַ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁלָּקַח תָּלוּשׁ לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ לֹא נִקְבְּעוּ וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:
הלכה ג׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְתֵן לִי בּוֹ חֲמֵשׁ תְּאֵנִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. הֵא לְךָ אִיסָר זֶה בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים שֶׁאָבֹר לִי. בּוֹרֵר אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל. בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבֹר לִי מְגַרְגֵּר מִמֶּנּוּ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בְּרִמֹּן שֶׁאָבֹר לִי פּוֹרְטוֹ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבֹר לִי כּוֹפֵת בַּקַּרְקַע וְאוֹכֵל. וְאִם קָצַץ אֶת הַתְּאֵנִים וְצֵרְפָם אוֹ שֶׁקִּצֵּץ הָאֶשְׁכּוֹל אוֹ הָאֲבַטִּיחַ. חַיָּב לְעַשֵּׂר. שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה אֶלָּא הַנִּתְלָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֵא לְךָ אִיסָר בִּשְׁתֵּי תְּאֵנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֶשְׁכּוֹלוֹת אֵלּוּ בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאוֹכֵל עַרְאַי וּפָטוּר שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ בְּמִקָּח שֶׁהֲרֵי לְקָחָן בִּמְחֻבָּר:
הלכה ד׳
הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה לֶאֱכל וְזֶה לֶאֱכל שְׁנֵיהֶן נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי לָקְחוּ בְּתָלוּשׁ. זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת שְׁנֵיהֶן לֹא נִקְבְּעוּ שֶׁאֵין הַמֶּכֶר קוֹבֵעַ דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָקַח הָאֶחָד פֵּרוֹת שֶׁהֶחֱלִיף לַאֲכִילָה וְלָקַח הָאַחֵר חֲלִיפֵיהֶן לְהַקְצוֹתָן. זֶה שֶׁלָּקַח לַאֲכִילָה חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְזֶה שֶׁלָּקַח לְהַקְצוֹתָן לֹא נִקְבַּע לַמַּעֲשֵׂר:
הלכה ה׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְלַקֵּט לְךָ עֶשְׂרִים תְּאֵנִים מִשֶּׁלִּי וַאֲנִי אֲמַלֵּא אֶת כְּרֵסִי מִשֶּׁלְּךָ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים שֶׁאֵין זֶה חֲלִיפִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֶכֶר. וְאִם צֵרֵף וְאָכַל חַיָּב:
הלכה ו׳
וְהַמַּתָּנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת כְּמֶכֶר. עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים אוֹכְלִים וּפְטוּרִין שֶׁאֵין הַמַּתָּנָה קוֹבַעַת. וְאִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶן אִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַבָּתִּים מְעַשְּׂרִים וַדַּאי. וְאִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַשּׁוּק אֵין מְתַקְּנִים אֶלָּא דְּמַאי שֶׁמָּא עִשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לַשּׁוּק. וְאִם אָמַר טְלוּ לָכֶם וְהַכְנִיסוּ לַבָּתִּים כְּשֶׁמַּכְנִיס לַבַּיִת מְעַשֵּׂר דְּמַאי. נָתַן לוֹ דָּבָר מְרֻבֶּה אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ טֹל וֶאֱכל הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טֹל וְהַכְנֵס שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּתַקֵּן דְּמַאי. וְכֵן אִם נָתַן לוֹ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי אוֹ שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן דְּמַאי:
הלכה ז׳
הָיוּ שְׁנַיִם אָמַר לְאֶחָד טֹל וֶאֱכל וְאָמַר לְשֵׁנִי טֹל וְהַכְנֵס זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר וְזֶה אוֹכֵל וְחַיָּב:
הלכה ח׳
וְכֵן אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּשַּׁעַר אוֹ בַּחֲנוּת וְאָמַר לָהֶם טְלוּ וְאִכְלוּ הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. וּבַעַל הַשַּׁעַר אוֹ בַּעַל הַחֲנוּת לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ דְּמַאי. שֶׁנִּמְצָא כְּאוֹמֵר לְאֵלּוּ טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם שֶׁהֲרֵי הֵם כְּבָתֵּיהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ קוֹבֵעַ לוֹ כְּשֶׁיַּעַבְרוּ הַפֵּרוֹת בְּתוֹכוֹ:
הלכה ט׳
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּפֵרוֹת בֵּין בִּתְלוּשִׁין בֵּין בִּמְחֻבָּרִין הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם לֶאֱכל מִן הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם הִתְנָה עִמָּהֶן שֶׁיֹּאכְלוּ מַה שֶּׁלֹּא זָכְתָה לָהֶן תּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶן הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכְלוּ בָּנָיו עִמּוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנוֹ בִּשְׂכָרוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל אַחַר גְּמַר מְלַאכְתּוֹ בְּתָלוּשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וְאוֹכֵל מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ:
הלכה י׳
שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ עִמּוֹ בְּזֵיתִים וְהִתְנָה הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל בְּזֵיתִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הָאִילָן אַחַת אַחַת וּפָטוּר וְאִם צֵרֵף חַיָּב:
הלכה י״א
שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וְהִתְנָה לֶאֱכל יָרָק מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל וְאִם צֵרֵף חַיָּב. קָצַץ הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל לִיטְרָא שֶׁל זֵיתִים אוֹכֵל אַחַת אַחַת וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר הוֹאִיל וְהוּא אוֹכֵל דָּבָר קָצוּב הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ שֶׁאִם צֵרֵף נִקְבַּע. לֹא קִצֵּץ אֶלָּא הָיָה אוֹכֵל כְּדִין תּוֹרָה. מְצָרֵף וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח. אֲבָל אִם סָפַת בְּמֶלַח אַחַת אַחַת מֻתָּר שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אָסוּר שֶׁהֲרֵי נִקְבְּעוּ [בְּמֶלַח]:
הלכה י״ב
פּוֹעֵל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בִּלְבָסִין לֹא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע. בִּבְנוֹת שֶׁבַע לֹא יֹאכַל בַּלְּבָסִין עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. אֲבָל יֵשׁ לוֹ לִמְנֹעַ עַצְמוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת:
הלכה י״ג
הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בַּשָּׂדֶה בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶן עָלָיו מְזוֹנוֹת אוֹכְלִין מִפֵּרוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר וְהוּא שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶן עָלָיו מְזוֹנוֹת לֹא יֹאכְלוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל. אֲבָל אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן הַתְּאֵנָה אֲבָל לֹא מִן הַסַּל וְלֹא מִן הקֻפָּה וְלֹא מִן הַמֻּקְצֶה:
הלכה י״ד
אֶחָד הַמְבַשֵּׁל וְאֶחָד הַשּׁוֹלֵק וְאֶחָד הַכּוֹבֵשׁ קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר. אֲבָל הַמְעַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת עַד שֶׁהִכְשִׁירָן הֲרֵי זֶה סָפֵק:
הלכה ט״ו
הַטּוֹמֵן פֵּרוֹת בַּאֲדָמָה אוֹ בַּתֶּבֶן אוֹ בַּזֶּבֶל עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר:
הלכה ט״ז
הַנּוֹתֵן יַיִן לְתַבְשִׁיל חַם אוֹ שֶׁנָּתַן שֶׁמֶן לִקְדֵרָה בְּאִלְפַס כְּשֶׁהֵן מְרֻתָּחִין נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. מָזַג יַיִן בְּמַיִם חַמִּים נִקְבַּע. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בִּשֵּׁל הַיַּיִן וַאֲפִלּוּ בְּגַת שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
הלכה י״ז
הַשּׁוּם וְהַשַּׁחֲלִים וְהַחַרְדָּל שֶׁשְּׁחָקָן בַּשָּׂדֶה בְּשֶׁמֶן נִטְבְּלוּ לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן הַסּוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל לְתוֹךְ הַכּוֹס נִקְבַּע. לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי אֵינוֹ נִקְבָּע:
הלכה י״ח
הַמּוֹלֵחַ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה נִקְבְּעוּ. טָבַל הַזֵּיתִים אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאָכַל פָּטוּר. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַשָּׂרָף מֵהֶם פָּטוּר. הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. וְאִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ט
הַתּוֹרֵם פֵּרוֹתָיו תְּרוּמָה שֶׁצָּרִיךְ לִתְרֹם אַחֲרֶיהָ שְׁנִיָּה נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. וְלֹא יֹאכַל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא הַתְּרוּמָה הַשְּׁנִיָּה וִיעַשֵּׂר:
הלכה כ׳
פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְחָשְׁכָה עֲלֵיהֶן לֵילֵי שַׁבָּת נִקְבְּעוּ וְלֹא יֹאכַל מֵהֶן אֲפִלּוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
הלכה כ״א
תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים לְשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן לֹא יֵאָכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ:
הלכה כ״ב
תְּאֵנָה שֶׁהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ בְּשַׁבָּת וְלִקֵּט מִמֶּנָּה כַּלְכָּלָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וּפֵרוֹת אֵלּוּ מְיֻחָדִין לְשַׁבָּת וְהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת:
הלכה כ״ג
הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל וְחָשְׁכָה עָלָיו לֵילֵי שַׁבָּת לֹא יִגְמֹר אֲכִילָתוֹ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם הִנִּיחָן לְאַחַר שַׁבָּת הֲרֵי זֶה גּוֹמְרוֹ:
אור שמח · הלכות מעשרות פרק ה׳
ב׳
הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהן עראי. הנה בירושלמי אמר על הך משנה א"ר מנא מתניתין אמר כן לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב מאן אית ליה מקח טובל בפירות שלא נגמרו מלאכתן לא ר"מ, וא"כ קשה על רבינו דסתם לעיל פ"ג כסוגיא דסוף המביא דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולמאי תני לקח במחובר לקרקע פטור. ויש ליישב קצת עפ"י מה שאמרו במנחות והביאה רבינו בהלכות תרומות פי"א הכ"ו שבולת שמרחה שתלה ואח"כ קרא עליה שם יעו"ש דלפום סברא דלא פרח טבלה מינה ודאי דאיצטריך לאשמועינן דאין מקח קובע במחובר, אולם לפ"ז צריך מובן אמאי אינו קובע, ואולי משום דמחוסר מעשה דתלישה עד שיראה פני הבית וזה רחוק. והנראה ברור דאע"ג דמקח אינו קובע אלא בדבר שנגמר מלאכתו מ"מ כשיגמר מלאכתו אח"כ קובע המקח למפרע, וסברתין הוא דלשיטת רבינו דאם לקח אחר מירוח פטור מן התורה וכשלקח קודם מירוח חייב מה"ת כמו שפסק לעיל פ"ב ה"ב אע"ג דאשכחן גבי חצר דלר"ל דבר תורה אם הכניסן במוץ לחצר תו אף כי ימרח אח"כ ג"כ פטור, א"כ כש"כ במקח דבכה"ג אינו קובע המקח שלקח קודם שנגמר מלאכתו, אך זה אינו, דלרבינו לטעמו בכה"ג ג"כ קובע אם מתחיל לגמור הכל כמוש"פ לעיל פ"ג ה"ו, ועוד דבתאנים שדעתו לקצותן הביא השעה"מ בשם המאירי דלכו"ע אם הכניסן לחצר טרם שגמר מלאכתן ונגמר מלאכתן אח"כ קובע כיון דרק משום מחשבתו לא נגמר מלאכתו ובכה"ג אפשר דמקח קובע, בכ"ז נראה דכש"כ הוא דמה אם לקח לאחר מירוח דפטור מה"ת קובע המקח כש"כ לקח קודם מירוח ודאי דקובע למפרע אם יגמור מלאכתן אח"כ דחייב מה"ת, ובזה שפיר אמר דבמחובר אינו קובע בכה"ג אף אם יתלוש ויגמר מלאכתו עד שיובא לבית אח"כ וכמו שאמר לקמן ה"ג אבל אם אמר לו הא לך איסר בכ' תאנים כו' קוצץ כדרכו ואוכל ארעי ופטור, פירוש אף אם ילקט אח"כ ויגמר מלאכתו וזה פשוט:
י׳
שכרו לנכש עמו בזתים והתנה הפועל כו'. ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג כי אנן קיימין בששכרו לנכש עמו בזיתים כו' דרבי סבר דהוי כמו ששכרו לעשות בזתים "ופטור" ורבנן סברי דהוי כמו ששכרו לעשות בגופן של זתים פירוש בהאילן "וחייב בצירוף" ר"א פילדא. ונראה דפליגי במה דפליגי אמוראי בריש מועד קטן אם מנכש חייב משום חורש דמרפי ארעא או חייב משום זורע דמצמיח פרי, ורבינו פסק כתנא דמשנתינו דחייב בצירוף דהוי כמו ששכרו לעשות בגופן של אילנות דהוי תולדה דחורש וכמו דמשנתינו פרק הבונה חשבה תולדות דחורש מנכש ומקרסם ומזרד, אכן במשקה מים סבר משום זורע. והחילוק פשוט דמנכש עוקר דבר מן הקרקע ודמי לחורש שעודר בקרקע אבל משקה מים שנותן בתוך הקרקע הוי כזורע ולכן לא חשבה בשבת שם משקה מים לתולדה דחורש ודוק:
י״ט
התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה כו'. הנה בתוספתא דתרומות פ"ג התורם זתים על הזתים ועתידין לכתוש ענבים על ענבים ועתידין לידרך תרומה ויחזור ויתרום הראשונה מדמעת כו' ושניה אין חייבין עליה חומש וצריך לקרות עליהן שם יעו"ש, ובירושלמי מביא לה על משנה דפ"ק דתרומות אין תורמין שמן על זתים הנכתשין, ושם בסוף הלכה מביא בזה הלשון הדא אמרה שהוא צריך לקרות שם למעשרותיו, וזה פירוש למה דתניא בתוספתא וצריך לקרות עליהן שם שהפירוש שהתרומה קובע ואסור לאכול מזתים הנכתשין עד שיעשר כל המעשר לכן אסור לאכול ארעי עד שיחזור ויתרום ויעשר המעשרות דתרומה הראשונה קובעת, וזה פירוש נכון בזה הירושלמי הסתום, ואפשר דאף קודם שנגמר מלאכתן של כתישת הזתים ודריכת הענבים אסור לאכול ארעי אע"ג דבכל מקום אין תרומה קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו הכא גזרו רבנן משום דאיהו הפריש שמן ויין עליהן מחשבן כאילו נגמר מלאכתן למעשר שהפריש עליהן מן הגמור שמן ויין או זתים שאינן עומדין לכתוש לכן התרומה קובע אותם שאסור לאכול ארעי מזתים אלו הנכתשים עד שיפריש מהן תרומה שניה ויעשר אותם ודוק: ולפ"ז א"ש טובא מה דקשה לפום מה דפסק כרב נתן בר"א דתורם מן הטמא על הטהור לא עשה כלום לתקן השיריים אבל תרומה הויא אמאי תני בלשון לא עשה ולא כלום ולא תני תרומה ויחזור ויתרום כמו דתנא בתורם שמן על זתים ובפרק ג' גבי תורם קישות ונמצאת מרה, ולפ"ז ניחא דפירושו דאינו קובע כלל התרומה להפירות הטהורין למעשר ורשאי לאכול מהן ארעי קודם שיתרום שניה ויעשר פירות הטהורין דחכמים עשו לגבי השיריים כאילו לא תקן כלל וזה יכולים חכמים לעקור דאין תרומה קובעת רק מדבריהם כמוש"כ לעיל פ"ד ה"ב לכן לגבי השיריים הוי כאילו לא תרם כלל ונכון מאוד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מעשרות ה׳, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
