ד׳
ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה. א"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה:
רמב״ם - הלכות מעשרות · פרק ו׳
ספר זרעים · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מעשרות · פרק ו׳
הלכה א׳
מַחְלִיקִין בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵד. וְכָל שֶׁאָסוּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה כְּגוֹן הַגַּרְעִינִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ אָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַטֶּבֶל וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ כָּךְ מֻתָּר בְּטֶבֶל וּבְמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ:
הלכה ב׳
אֵין מַדְלִיקִין בְּטֶבֶל טָמֵא אֲפִלּוּ בְּחל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ח) "אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" מַה תְּרוּמָה טְהוֹרָה אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ אַף תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵין לְךָ לֵהָנוֹת בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ וְאֵילָךְ:
הלכה ג׳
אֵין מְחַפִּין בְּטֶבֶל וְאֵין זוֹרְעִין אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן אָסוּר לִזְרֹעַ מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הָעוֹקֵר שְׁתִילִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ כְּזוֹרֵעַ טֶבֶל שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַף הַפֵּרוֹת. וְכֵן הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וּשְׁתָלָם בְּמָקוֹם אַחֵר אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף בְּגוּפָן מֻתָּר. וְאִם שְׁתָלָן כְּדֵי שֶׁיְּקַשּׁוּ וְיִקַּח הַזֶּרַע שֶׁלָּהֶן אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזוֹרֵעַ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שֶׁל טֶבֶל:
הלכה ד׳
לִיטְרָא מַעֲשֵׂר טָבוּל שֶׁזְּרָעָהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא עֶשֶׂר לִיטְרִין חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר. וְאוֹתָהּ לִיטְרָא מְעַשֵּׂר עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן. לִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּקְּנָם וּזְרָעָם אֵינוֹ מְעַשֵּׂר לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַתּוֹסֶפֶת אֶלָּא מְעַשֵּׂר לְפִי כֻּלּוֹ:
הלכה ה׳
זֵרְעוֹנִים שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ וּמְרָחָן וְעִשְּׂרָן וְאַחַר כָּךְ זְרָעָן וְהוֹסִיפוּ וְאֵין זַרְעָם כָּלֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם הוֹאִיל וְהוֹסִיפוּ. אוֹ אֵין חַיָּבִין שֶׁהֲרֵי הַזֶּרַע שֶׁעֲדַיִן הוּא קַיָּם וְלֹא אָבַד מְעֻשָּׂר הוּא. וְאֵין אֵלּוּ דּוֹמִים לִבְצָלִים שֶׁהַבְּצָלִים אֵין דַּרְכָּן לְהִזָּרַע:
הלכה ו׳
הַזּוֹרֵעַ אֶת הַטֶּבֶל בֵּין דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אִם אֶפְשָׁר לְלָקְטוֹ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְלַקְּטוֹ. וְאִם צָמַח אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר וְהַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין עַד שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת וְהָרְבִיעִי מֻתָּר. וּמִפְּנֵי מָה הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין מִפְּנֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁבָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּזוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אֵין מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ וּלְחָבֵר. וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ חָבֵר לְחָבֵר שֶׁמָּא יִסְמְכוּ זֶה עַל זֶה וְיֵאָכֵל הַטֶּבֶל:
הלכה ז׳
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְנִזְכַּר שֶׁהֵם טֶבֶל וְרָץ אַחֲרָיו לְתַקְּנוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אִם יָדוּעַ שֶׁאֵין קַיָּמִין וְשֶׁכְּבָר אָבְדוּ אוֹ נֶאֶכְלוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶם. וְאִם סָפֵק שֶׁהֵם קַיָּמִין אוֹ אֵין קַיָּמִין צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:
הלכה ח׳
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ מוֹכֵר אוֹמֵר עַל מְנָת שֶׁהֵן טֶבֶל מָכַרְתִּי. וְלוֹקֵחַ אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי מִמְּךָ אֶלָּא מְעֵשָּׂרִין. כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְתַקֵּן. קְנָס הוּא לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר טֶבֶל:
הלכה ט׳
אֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ:
הלכה י׳
מִי שֶׁלָּקְחוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת פֵּרוֹתָיו וְהֵם טְבָלִים. אִם מֵחֲמַת שֶׁהוּא חַיָּב לָהֶן צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְאִם לָקְחוּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶם:
הלכה י״א
הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הַנָּכְרִי חוֹלֵק וְנוֹתֵן לְבַעַל הַשָּׂדֶה בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁטֶּבֶל נָטַל. אֲבָל הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע אוֹתָהּ שָׂדֶה תּוֹרֵם וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ מִזּוֹ שֶׁקָּצַץ לִתֵּן לוֹ וּבַעַל הַשָּׂדֶה מְעַשֵּׂר לְעַצְמוֹ. וְאִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע שָׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר מוֹצִיא הַמַּעֲשֵׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ:
הלכה י״ב
הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ"ם מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ. קְנָס קְנָסוּהוּ בָּזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְכֹּר מִן הָעַכּוּ"ם, וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה בּוּרָה לְפָנָיו עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הָעַכּוּ"ם קְנָסוּהוּ שֶׁיְּעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן חֶלְקוֹ לְעַכּוּ"ם מְעֻשָּׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפֹּץ וִיקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲבוֹתָיו עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר לְפָנָיו בּוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל:
הלכה י״ג
אֵי זֶהוּ חוֹכֵר וְאֵי זֶהוּ מְקַבֵּל. חוֹכֵר שֶׁחוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּדָבָר קָצוּב מִן הַזֶּרַע בְּכָךְ וְכָךְ סְאָה בֵּין עָשְׂתָה הַרְבֵּה בֵּין עָשְׂתָה מְעַט. מְקַבֵּל הוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָהּ בְּחֵלֶק מִמַּה שֶּׁתֵּעָשֶׂה חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ אוֹ מַה שֶּׁיִּתְּנוּ בֵּינֵיהֶן. שׂוֹכֵר הוּא שֶׁשּׂוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּמָעוֹת:
הלכה י״ד
שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת אוֹ יָרְשׁוּ אוֹ נִשְׁתַּתְּפוּ יָכוֹל הָאֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים אַתָּה יַיִן וַאֲנִי שֶׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁמּוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל:
הלכה ט״ו
כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן מוֹצִיאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת מִידֵיהֶן וְנוֹתְנִין אוֹתָם לְכֹהֲנִים וְלִלְוִיִּם אֲחֵרִים. קְנָס הוּא לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ לָגֳרָנוֹת וּלְגִתּוֹת וְיִקְנוּ טְבָלִים כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מַתְּנוֹת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים. וְאִם קָנוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָם:
הלכה ט״ז
כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָכְרוּ בִּמְחֻבָּר הֲרֵי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם. וְאִם מָכְרוּ אַחַר גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁל לוֹקֵחַ וּמַפְרִישׁ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה י״ז
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת וְהַיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן אוֹ מִלֵּוִי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר לְבַעַל הַשָּׂדֶה וּשְׁאָר הַמַּתָּנוֹת חוֹלְקִין:
הלכה י״ח
הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁמֶן בֵּין יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֵן אוֹ לֵוִי בֵּין כֹּהֵן אוֹ לֵוִי מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן חָשׁוּב הוּא:
הלכה י״ט
כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהּ שֶׁלִּי לְעוֹלָם הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ כֵּיוָן שֶׁאָמַר עַל מְנָת נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם מֵת הַכֹּהֵן הֲרֵי בְּנוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וְאִם אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת לִי וְלִבְנִי מֵת הוּא יִטְלֵם בְּנוֹ. עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי כָּל זְמַן שֶׁהִיא לְפָנֶיךָ מְכָרָהּ לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ אֵין לַכֹּהֵן אוֹתָם הַמַּעַשְׂרוֹת:
הלכה כ׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן וְלֵוִי וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים מֻתָּר. עַל מְנָת שֶׁהֵן שֶׁלִּי לְעוֹלָם אָסוּר שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹּהֵן. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה עָלָיו חוֹב לְיִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל זֶה גּוֹבֶה מֵאֲחֵרִים וּמַפְרִישׁ עַד שֶׁיִּפְרַע כְּנֶגֶד חוֹבוֹ שֶׁאֵין לֵוִי זֶה עוֹשֶׂה בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ כְּלֵוִי אַחֵר שֶׁיִּגְבֶּה מַעֲשֵׂר מֵאֲחֵרִים:
הלכה כ״א
יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ טֶבֶל מְמֹרַח מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ יְרָשׁוֹ מֵאֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו וְהֵן שֶׁלּוֹ. שֶׁהַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לִיתָרֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ הֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ:
הלכה כ״ב
הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְּקַבָּלָה לְעַכּוּ"ם אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת מַעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. נְתָנָהּ לְעַם הָאָרֶץ עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. עוֹמֵד עַל הַגֹּרֶן וְנוֹטֵל וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמַה שֶּׁאָכְלוּ שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָהֶם:
השגות הראב"ד · הלכות מעשרות פרק ו׳
ז׳
המוכר פירות לחבירו ונזכר שהן טבל ורץ אחריו לתקנו. א"א אני אומר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שבהן ספק והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותם ולא ממקום אחר ולבסוף א"א שלא תרקב משום ספק טבל אא"כ חזר בעל הבית ותיקן פירותיו בתנאי ובתוספתא דמעשר שני אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם נראה מיניה וביה קאמר וא"א לכהן בלא תקלה:
ט״ו
כהן או לוי שלקחו פירות וכו' עד אין מוציאין מידם. א"א אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להם מנתא דכהן לא זביני לך כדאיתא בפרק הזרוע ומזה הטעם עצמו כשמכר הלוי לישראל עד שלא מירח המעשר של לוי שלא היה לו בו עדיין זכות כדי שימכור זכותו לישראל אבל משמירח כבר היה לו בו זכות וכל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל לפיכך נותנו לכל כהן שירצה:
כ׳
ישראל שקבל שדה מכהן ולוי וכו' עד שאין כהן עושה לישראל כהן. א"א נוסחא דתוספתא ישראל שמכר לכהן וזה עיקר וכן הוא בירושלמי:
כ״ב
הנותן שדה בקבלה לעכו"ם או לישראל שאינו נאמן על המעשרות. [א"א] פירוש שהוא חשוד:
נחלת הכלל · ToratEmet
אור שמח · הלכות מעשרות פרק ו׳
ד׳
ליטרא בצלים שתקנם וזרעם אינו מעשר לפי חשבון כו'. הנה בשמעתא דבצל (דף נ"ח) פריך ממעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה כו' ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון, ושם בירושלמי ותוספתא פ"ח איתא עוד ליטרא מע"ש כו' ואותה ליטרא פודה אותה וגם מע"ש הוי דבר שיש לו מתירין ע"י פדיה וא"כ מדוע לא משני הגמרא שאני מעשר דהוי דשיל"מ, וכן לקמן סוף שמעתתא דפריך על ר' ינאי דקאמר דבצל של תרומה אפילו בדבר שאין זרעו כלה מטבל דבדבר שאין זרעו כלה גדולי גדוליו אסורים, והא טבל ג"כ הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטלה באלף כמו קונמות דמשני עלייהו כן, וכבר תמהו ע"ז ולא מצאו מענה. ונראה דבמנחות פרק ר"י (דף ע') בעי טובא בשבולת שמרחה ושתלה דזריעה פקעה מאתה איסור טבל ואם קרא עליה שם אינה תרומה, והכי רהיטא כולא סוגיא התם דצד זה נוטה יותר לפשט הסוגיא דלא מצאנו תרומה במחובר לקרקע עיי"ש, וא"כ לפי הצד הזה תקשה איך אמרה ברייתא במעשר טבל שאותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון וכן בגדולי טבל, לו יהא דהם אינם זרעם כלה בכ"ז לא עדיפא משבולת ששתלה דפקע טבלא מיניה, וצריך לומר דאי הדר נתלש תו מתחייב למפרע וחייל עלה טבלא למפרע, וכיון שכן תו לא דמי לכל דבר שיש לו מתירין דבעידן תערובות הוי דבר שיש לו מתירין, אבל כאן הרי בעידן תערובות לא הוי דבר שיש לו מתירין דפקע טבלא והוי היתר בהיתר וכי קרא עליה עכשיו שם תרומה לא חיילא ולא הואי תרומה ומחוסר תלישה ולא סבר הגמרא דבכה"ג הוי דבר שיש לו מתירין ותו בטלה בעידן חבורה לקרקע ומש"ה פריך שפיר, ומש"ה לא מייתי סיפא דליטרא מע"ש כו', דמע"ש לא פקע שם מעשר ממנה בזריעתה אם אין זרעה כלה והוי דשיל"מ ע"י פדיה וכמו שפסק רבינו גבי שבולת אם קרא עליה שם ושתלה דלא פקע ממנה שם תרומה, והבן כי נכון הוא לפי חומר הנושא: עוד יש לומר דהסוגיא אזלה למ"ד דלא אמרו בדרבנן דין דשיל"מ וכיון דבהנך דאיכא מה"ת תרומה זרען כלה רק בשומים ובצלים שהנך תרומתן דרבנן א"כ ע"י גדולין הוי כעיקרו דרבנן דבטל אף בדשיל"מ ועיין ביצה (דף ד') ודוק:
ה׳
ה"ז ספק אם חייבין במעשר מדבריהם כו'. לא נתברר לי טעמו מדוע מדבריהם ולא מן התורה ויעוין לעיל הלכות תרומות פ"א הי"ב י"ד ובירושלמי סוף מעשרות ה"ב דר"ע אמר אחר שליש הראשון כו' ובחולין (דף קל"ז), ושם בסוריא דבא"י אין קנין וגרסינן אפכא דרבנן סברי אחר שליש הראשון יעו"ש וכ"ז אינו שייך לכאן וצ"ב רב:
ו׳
ומפני מה הגידולין אסורים מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה. עיין בהלכות מאכלות אסורות פ"י שבטבל טבול למעשר שני או עני לא הוי במיתה יעו"ש, ולכן גם הטבל שזרע חולין אף באין זרעו כלה, גדולה מזו במע"ש קודם שנכנס לירושלים כתב בפ"ו ממע"ש דזרען חולין יעו"ש ובטבל איכא תרי טעמי חדא מפני כהיתרו כך איסורו ובטבול לתרומע"ש וכש"כ למע"ש ועני לא שייך זה רק טעמא דיש לו מתירין כמוש"כ תוס' בעו"ג (דף ע"ג) וזה לא נזכר בגמרא גבי גדולי טבל ודוק, ועיין מש"כ לעיל: ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר כו'. ירושלמי פ"ב ה"א, אר"ז מדברי שניהם אפילו חבר ששלח לחבר צריך לעשר, פירוש ששלח לחבר ללקט עשרים תאנים משלו צריך לעשר המלקט כו', מ"ד שלא נחשדו חברים כו' וזה חבר [פירוש המלקט] צריך הוא לעשר ומ"ד מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים וזה חבר הוא, [הואיל והמלקט חבר הוא אין החבר השולח אותו ללקט חושש שמא לא יעשר לכן המלקט] צריך הוא לעשר, ר' יונה בעי הכא את עביד ליה חבר דאמרת לא יאכל עד שיעשר והכא את עביד ליה עם הארץ דקא אמרת דשלא להאכיל לעמי הארץ טבלים מעשר המשלחו שלא מן המוקף [וכן פריך בבלי בעירובין] אר"י כאן וכאן ע"ה הוא אלא בשביל אחד שהוא מתקן הוא נקרא חבר בתמיה דכי מה ששומע לנו כאן הדין אם יאכל קודם שיעשר או לא אטו משום זה הוי חבר כ"ז שלא קיבל עליו חבירות, ואין זה ענין להך דדמאי ולקמן פ"ה ה"א, דשם הגירסא ששילח וזה בשולח פירות וכאן הגירסא ששלח ששלחו ללקט מן התאינה, וקרוב לזה פירש מהרא"פ ודוק:
ט״ו
כהן או לוי שלקחו פירות מישראל כו'. בתוספתא שלפנינו הגירסא בהיפוך וצ"ל כגירסת רבינו. מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו הרי אלו שלהן משמירח מעשרות הרי אלו שלו מפריש תרומה ותרומ"ע ונותנן לכל כהן שירצה, וכן במשנה פ"ק דפאה, וטעמו משום קנס דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכמו דאמרו בר"פ עד כמה ובקשו חכמים לקונסן כו'. ומה דכתב ראב"ד מסוגיא דסוף פרק הזרוע תמן בישראל שמכר לישראל ובפרט לגירסת תוס' מתנה דכהן לא זבני שהלוקח אינו רוצה ליקח מה שצריך ליתן לכהן, א"כ בכהן הלוקח פירות ודאי לא שייך דהא מתכוון ליטלן לעצמו ופשוט. אכן הלכה ט"ז כהן ולוי שמכרו אחר מירוח הרי התרומה והמעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן שירצה דלפי מה שפירש ראב"ד בטעמו דכיון דיש להם זכות וכל זכות שיש להן באותו תבואה מכרו לישראל זה א"ש על זכות הטובת הנאה שמכרו לישראל, אבל צריך מובן דאמאי לא נאמר דהא קיי"ל לקמן הכ"א דהוי כאילו כבר זכה בהן הכהנים והלוי ומכרו לישראל נמצא דהוא מפריש ומעשר לעצמו ותרומה מוכר לכהן וזה צ"ע ומובן. ואולי נחלק דכאן במכרו פירותיהם לישראל מן התורה מיפטר המוכר והלוקח דעשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח וא"כ לא שייך לומר דזכו המוכרים בהתרומה והמעשר כיון דלאו כמי שהורמו דמיין לזכות בהן דהא אדרבא ע"י המכירה מיפטרי מחיוב תרומה ומעשרות לגמרי רק דרבנן הטילו עליהם חיוב מחדש לכן לא זכה רק בהטובת הנאה, ושאני לקמן בהלכה כ"א דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי (ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל) וכן משמע מהך דפ"ק דפסחים דפריך על הך דאין ספק מוציא ודאי מחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות יעו"ש אלמא דמן התורה הוי דאם תאמר דביורש הוי כלוקח בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי כדפרש"י שם יעו"ש. אמנם לשיטת רבינו נראה דוקא גומר למוכרן שימרח למוכרן מיפטרי מטעם לקוח, ואולי נאמר דכיון שמכרן הוברר הדבר דנגמרו למכירה וכמו דאמר בכה"ג בביצה (דף ד') ובחולין (דף י"ד) נשחטה הוברר דלאכילה עומדת ואכמ"ל בגדרי ברירה וכ"ז דחוק. ונראה טעמא דהלכה זו משום דאין מוכרין טבל אף לחבר אלא לצורך לכן כיון שנגמר מלאכתן הלא הי' להן לעשר ולהרים ולמכור החולין לכן קנסו אותן שלא ירוויחו והכהן לא יקח דמים יותר מאלו היו חולין שהלוקח צריך להוציא התרומה והמעשר וליתנה לכל כהן שירצה, כן נראה טעמא דמילתא ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מעשרות פרק ו׳
ד׳
ליטרא מעשר וכו'. ועיין השגות. ונ"ל דדעת הראב"ד כתוס' מנחות דף ע' ד"ה ליטרא וכו' דס"ל דהש"ס מיירי בדבר שאין זרעו כלה יעו"ש. אמנם רבינו ס"ל כמ"ש הר"ן שם בנדרים דף כ"ט ע"ב וז"ל וקשה לי דהאי כל שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה ומדאורייתא ליכא מידי שאין זרעו כלה דלחייבי במעשר ונראה בעיני דקרא אסמכתא בעלמא וכו' אלו דבריו. הרי דמוקי לברייתא דליטרא מעשר בדבר שזרעו כלה וקרא אסמכתא וכדי שלא יהא חוטא נשכר חייבוהו וכמ"ש רש"י. ובדברי התוס' שזכרנו עיין בתשובת הרב חות יאיר סי' רכ"ד מה שתמה עליהם מהש"ס דנדרים יעו"ש. ולענ"ד נראה בפשט דבריהם אף שהוא דוחק דשם בנדרים לא הקשו בש"ס מיד מהא דליטרא מעשר להא דליטרא בצלים אלא למה שתירצו למה שהקשו תחילה שם מההיא דבצלים שירדו עליהם גשמים וכו' אבל היכא דקא טרח בטל ברובא אהא קשיא ליה מליטרא מעשר ומדלא הקשו תחילה ודאי דהש"ס ידע דליכא קושיא וזה שכתבו צריך ליישב וכו' ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות מעשרות פרק ו׳
ה׳
זרעונין שהביאו שליש כו'. עיין מ"ש פ"ג מה' אישות ה' יוד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מעשרות ו׳, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל