א׳
אין הטבל נקבע למעשר וכו'. א"א זה בדבר שאין לו גורן:
רמב״ם - הלכות מעשרות · פרק ד׳
ספר זרעים · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מעשרות · פרק ד׳
הלכה א׳
אֵין הַטֶּבֶל נִקְבָּע לְמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לְבֵיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יג) "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת". וְהוּא שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יב) "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ". אֲבָל אִם הִכְנִיס תְּבוּאָתוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
הלכה ב׳
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה עַל אֲכִילַת הַטֶּבֶל עַד שֶׁיִּקָבַע בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. אֲבָל אִם נִקְבַּע בִּשְׁאָר הַשִּׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן הָאוֹכֵל מִפֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַשּׁוּק אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁאֵין הַגּוֹמֵר לִמְכֹּר חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה ג׳
בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ קוֹבֵעַ וְכֵן הַגַּגִּים אֵינָן קוֹבְעִין אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּיִת שֶׁלְּמַטָּה קוֹבֵעַ. וְאִם לֹא הָיָה בַּגַּג אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַבַּיִת מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה אֵינוֹ פּוֹטֵר מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶלָּא הֲרֵי גַּג זֶה כְּמִקְצָת אֲוִיר הַבַּיִת:
הלכה ד׳
הַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין וּבָתֵּי הַקַּיִץ וְהוּא אַרְבָּעָה עַמּוּדִים וְתִקְרָה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנִּמְצָא בְּלֹא כְּתָלִים וְכֵן סֻכּוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי הַכְּרָמִים וּבְנֵי הַגִּנּוֹת בִּימֵי הַקַּיִץ אַף עַל פִּי שֶׁדָּרִין בָּהֶן כָּל יְמֵי הַקַּיִץ וְיֵשׁ בָּהֶם רֵחַיִם וְתַרְנְגוֹלִין אֵינָן קוֹבְעִין לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן סֻכַּת הַיּוֹצְרִים הַחִיצוֹנָה וְסֻכַּת הֶחָג בֶּחָג אֵינָן קוֹבְעִין שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵין דִּירָתָן קֶבַע:
הלכה ה׳
הַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין טוֹבְלִין לְבַעְלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן טוֹבְלִין לְכָל אָדָם וְכֵן בֵּית הַסֵּפֶר וּבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹבֵל לְזֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְלַמֵּד מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵיתוֹ וְאֵין טוֹבְלִין לַאֲחֵרִים:
הלכה ו׳
בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה קוֹבְעִין וְאִם לָאו אֵין קוֹבְעִין. הָאוֹרִיאֲרוֹת הָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לִמְכֻנָּס אֵינָן קוֹבְעִין וְאִם הָיוּ לְדִירָה קוֹבְעִין:
הלכה ז׳
כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר כָּךְ הֶחָצֵר קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר. וּמִשֶּׁיִּכָּנְסוּ לֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר נִקְבְּעוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת:
הלכה ח׳
אֵי זוֹ הִיא חָצֵר הַקּוֹבַעַת. כָּל שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִין בְּתוֹכָהּ. אוֹ שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכל בְּתוֹכָהּ. אוֹ חָצֵר שֶׁאִם יִכָּנֵס אָדָם לָהּ אוֹמְרִין לוֹ מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וְכֵן חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי דִּיּוּרִין אוֹ שֶׁהִיא לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁאֶחָד פּוֹתְחָהּ וְנִכְנָס וְאֶחָד בָּא וְנִכְנָס אוֹ יוֹצֵא וְנוֹעֵל הוֹאִיל וְהֵן פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין הֲרֵי זוֹ קוֹבַעַת:
הלכה ט׳
בֵּית שַׁעַר שֶׁל חָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה וְהַמִּרְפֶּסֶת הֲרֵי הֵן כְּחָצֵר אִם הָיְתָה קוֹבַעַת קוֹבְעִין וְאִם לָאו אֵינָן קוֹבְעִין:
הלכה י׳
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ שְׁתֵּיהֶן קוֹבְעוֹת. סֻכַּת הַיּוֹצְרִים זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית קוֹבַעַת וְהַחִיצוֹנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת וְהַחֲנוּת קוֹבַעַת כְּבַיִת:
הלכה י״א
הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹתָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְנָס בָּהֶן לְבָתִּים וְלַחֲצֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ לֹא נִקְבְּעוּ אֶלָּא אוֹכֵל עַרְאַי עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁהוּא סוֹף מְגַמָּתוֹ וְכֵן בַּחֲזָרָה:
הלכה י״ב
הָרוֹכְלִין הַמַּחְזִירִין בַּעֲיָרוֹת שֶׁהֵן נִכְנָסִין מֵחָצֵר לְחָצֵר אוֹכְלִין עַרְאַי עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְבַיִת שֶׁלָּנִין בּוֹ:
הלכה י״ג
הַמֵּבִיא תְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה לְאָכְלָן בֶּחָצֵר הַפְּטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. שָׁכַח וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהוֹצִיאָן וְלֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי וְכֵן אִם שָׁכַח וְהֶעֱלָן לַגַּג אוֹכֵל מֵהֶן בַּגַּג עַרְאַי. הֱבִיאָן לְאָכְלָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְשָׁכַח וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ חֲצַר חֲבֵרוֹ נִקְבְּעוּ וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
הלכה י״ד
חָצֵר שֶׁהִיא נֶעְדֶּרֶת הֲרֵי הִיא כְּגִנָּה וְאוֹכְלִין בְּתוֹכָהּ עַרְאַי. וְהוּא שֶׁיֵּעָדֵר רֻבָּהּ. וְאִם זָרַע רֻבָּהּ אֵין אוֹכְלִין עַרְאַי וְכֵן אִם נָטַע רֻבָּהּ. וְאִם נָטַע לְנוֹי חָצֵר הוֹאִיל וְהִיא נֶעְדֶּרֶת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עַרְאַי מֵאוֹתָן אִילָנוֹת:
הלכה ט״ו
תְּאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר אוֹכֵל מִמֶּנָּה אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּקַּרְקַע. אֲבָל אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מְמַלֵּא חֵיקוֹ וְאוֹכֵל שָׁם שֶׁאֵין אֲוִיר חָצֵר קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר:
הלכה ט״ז
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחָצֵר וְנוֹטָה לְגִנָּה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה בַּגִּנָּה כְּדַרְכּוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה. הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לְחָצֵר הֲרֵי זוֹ כִּנְטוּעָה בֶּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל שָׁם אֶלָּא אַחַת [אַחַת]:
הלכה י״ז
גֶּפֶן שֶׁנְּטוּעָה בֶּחָצֵר לֹא יִטּל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל וְיֹאכַל אֶלָּא מְגַרְגֵּר אֶחָד אֶחָד. וְכֵן בְּרִמּוֹן לֹא יִטּל אֶת כָּל הָרִמּוֹן אֶלָּא פּוֹרֵט אֶת הָרִמּוֹן בָּאִילָן וְאוֹכֵל הַפֶּרֶד מִשָּׁם. וְכֵן בָּאֲבַטִּיחַ כּוֹפְתוֹ בַּקַּרְקַע וְאוֹכְלוֹ שָׁם. הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִן הֶחָצֵר לֹא יִגְמֹר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
הלכה י״ח
כֻּסְבַּר הַזְּרוּעָה בֶּחָצֵר מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכְלוֹ. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
השגות הראב"ד · הלכות מעשרות פרק ד׳
י״ג
הביאן לאכלן וכו' עד שיעשר. א"א אני לא מצאתי כן בתוס' אלא בחצרו לא יאכל מהן עראי ור' יוסי בר"י אומר מעלן בראש גגו ואוכל וזהו הנוסחא הנראית בעיני דחצר חבירו למה קובעת בשוכח והלא אינה בית לינה לזה כלל וזה עיקר והכי איתא בירושלמי פ"ג בראש הפרק:
י״ד
חצר הנעדרת וכו' עד מאותן אילנות. א"א נראה לי שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא הרבה בטעותה והעיקר שאם נזרעה רובה פטורה שהזרעים עושים אותה שדה אבל אם נטעה רובה חייבת שהנטיעות אינן מוציאות מידי יישוב והכי איתא בעירובין ואמרינן בירושלמי א"ר חסדא והוא שנטע לנוי חצר ותו אמרינן התם הדא ילפא מההיא וההיא ילפא מהדא הדא ילפא מההיא שזרע רובה והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מהדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שיעדר רובה זהו הדרך הנכון והישר וזהו העיקר:
נחלת הכלל · ToratEmet
אור שמח · הלכות מעשרות פרק ד׳
י׳
סוכת היוצרים וכו' והחיצונה אינה קובעת. נ"ב ואמאי ותהוי חיצונה כבית שער הפנימית ותקבע למעשר כו' משום דלא קביע, כדברי הגמ' סוכה (ד"ח) גבי מזוזה:
י״ג
ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו. אולי פירושו משום דלא היה צריך להכניסן רק בראש גגו ולא דרך חצר חבירו ומיחזי כמוליך למכור לבני החצר והוי כגומר פירותיו למכור בשוק שבדעת לקוחות הדבר תלוי, כן פירש בסברת התוספתא: בכסף משנה למה לא יקבע כו' מן הבית כתיב. יעוין לקמן פ"ה הי"ח ובהשגות וירושלמי שם הד"א שביתו טובל לו לא לאחרים ועיין מע"ש פ"ג ה"ג בדין הי' שבתים שלהם לא יטבולו כו' שהן של כל ישראל:
ט״ז
היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה הר"ז אוכל ממנה בגנה כו'. כן מפרש בירושלמי בעומד בגינה כו' היתה נטועה בגינה ונוטה לחצר ה"ז כנטועה בחצר שאינו אוכל שם כו' ושם מפרש בעומד בחצר ופירוש שאכל מן הענפים שתולש ואוכל במקום הנוטה ואמר ר"י בעי קומי ר"ז היתה ניטלת בדוקני פירוש כעין דוקני שכשהענפים בחצר, נטלן בגינה ואוכלן בגינה מהו אם ההעברה בדרך חצר קובע. וכן כשהענפים בגינה ונוטלן ואוכל בחצר מהו, ועיין ב"מ (דף פ"ח) בתאינה שהיא עומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ודוקני היא חתימה שטובעת בהיפך ממה שהם בה וכמו שאמרו בפרק הגוזל עצים אין משלחין מעות בדוקיני עיי"ש, כן נ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מעשרות פרק ד׳
ב׳
יראה לי וכו'. וכתב מרן ועדיין יש להקשות וכו' הכי הו"ל למימר אין הטבל נקבע וכו' יעו"ש. ולי נראה לתרץ דכיון דאיכא מכת מרדות משו"ה התחיל באין לוקין מן התורה וכו' עד שיקבע אבל בשאר לוקין מדרבנן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מעשרות ד׳, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל