ב׳
בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכו' עד וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן דגמר מלאכתן דהנהו בגרן ויקב תלנהו רחמנא:
רמב״ם - הלכות מעשרות · פרק ג׳
ספר זרעים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מעשרות · פרק ג׳
הלכה א׳
פֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ וְדָשָׁהּ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה אוֹתָהּ וְלֹא מֵרְחָהּ מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְמָכְרָן בַּשּׁוּק. אֲבָל אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְהוֹלִיכָן בַּבַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ לְמַעֲשֵׂר:
הלכה ג׳
אֶחָד מִשִּׁשָּׁה דְּבָרִים קוֹבֵעַ הַפֵּרוֹת לְמַעַשְׂרוֹת. הֶחָצֵר. וְהַמִּקָּח. וְהָאֵשׁ. וְהַמֶּלַח. וְהַתְּרוּמָה. וְהַשַּׁבָּת. וְכֻלָּן אֵין קוֹבְעִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. פֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אוֹכֵל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת. נִכְנְסוּ לַבַּיִת נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת וְאָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְכֵן אִם מְכָרָן אוֹ בִּשְּׁלָן בְּאוּר אוֹ כְּבָשָׁן בְּמֶלַח אוֹ הִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה אוֹ נִכְנְסָה שַׁבָּת עֲלֵיהֶם לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַבַּיִת. הִכְנִיסָן לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי. הִתְחִיל לִגְמֹר מְלַאכְתָּן מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת חַיָּב לְעַשֵּׂר הַכּל. כֵּיצַד. הִכְנִיס קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁיְּשַׁפְשֵׁף מִשֶּׁיַּתְחִיל לְשַׁפְשֵׁף אַחַת נִקְבְּעוּ הַכּל לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַתּוֹרֵם פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי. חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁאִם תְּרָמָהּ קֹדֶם שֶׁתִּגְמֹר מְלַאכְתָּן נִקְבְּעָה לְמַעֲשֵׂר:
הלכה ה׳
הַמֵּבִיא לְבַיִת סֻכֵּי תְּאֵנָה וּבָהֶם תְּאֵנִים. מִכְבְּדֵי תְּמָרָה וּבָהֶם תְּמָרִים. אִם הִכְנִיסוּם תִּינוֹקוֹת אוֹ פּוֹעֲלִים לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. וְאִם הִכְנִיסָן בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. הִכְנִיס שִׁבֳּלִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן עִסָּה לֹא נִקְבְּעוּ. לְאָכְלָן מְלִילוֹת נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְבוּאָה. אֲבָל בְּקִטְנִיּוֹת לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר:
הלכה ו׳
מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל הַתְּבוּאָה לְהַכְנִיסָהּ בְּמוֹץ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְזוֹרֶה מְעַט מְעַט אַחַר שֶׁהִכְנִיס לְבֵיתוֹ וּפָטוּר לְעוֹלָם מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַתְחִיל לִגְמֹר הַכּל:
הלכה ז׳
הַגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְכֵן הַקּוֹבֵעַ פֵּרוֹתָיו בְּאֶחָד מִן הַשִּׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁקּוֹבְעִים לְמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טָבְלוּ לְמַעֲשֵׂר:
הלכה ח׳
אֵי זֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן שֶׁל פֵּרוֹת. הַקִּשּׁוּאִין וְהַדִּילוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִין מִשֶּׁיְּשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ וְיָסִיר הַצִּהוּב שֶׁעֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֵׂעָר דַּק. וְאִם אֵינוֹ מְשַׁפְשֵׁף מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. וּבַאֲבַטִּיחַ מִשֶּׁיַּסְדִּיר אוֹתוֹ בְּמֻקְצֶה אֲבַטִּיחַ בְּצַד אֲבַטִּיחַ. הָיָה מְשַׁפְשֵׁף אַחַת אַחַת כֵּיוָן שֶׁגָּמַר כָּל צָרְכּוֹ נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְתוֹרְמִין קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵסִיר הַצִּהוּב מֵעֲלֵיהֶן:
הלכה ט׳
הַיָּרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֶּאֱגֹד. אִם אֵינוֹ אוֹגֵד מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. [אִם] אֵינוֹ מְמַלֵּא הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עַרְאַי עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ:
הלכה י׳
כַּלְכָּלָה מִשֶּׁיְּחַפֶּה הַפֵּרוֹת שֶׁבָּהּ בְּעָלִים וּבְהוּצִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם אֵינוֹ מְחַפֶּה מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. אִם אֵינוֹ מְמַלֵּא עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ:
הלכה י״א
כְּלִי גָּדוֹל שֶׁדַּעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת חֶצְיוֹ כֵּיוָן שֶׁמִּלֵּא חֶצְיוֹ נִטְבַּל. הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִטְבָּל עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כֻּלּוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם וּבְדַעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁנֵיהֶם לֹא נִטְבְּלוּ עַד שֶׁיְּמַלֵּא שְׁנֵיהֶם:
הלכה י״ב
אָגַד הַיָּרָק אֶגֶד גָּדוֹל בַּשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶּׁבְּדַעְתּוֹ לְאָגְדוֹ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לַשּׁוּק הֲרֵי זֶה נִטְבָּל. הַפֶּרֶד וְהַצִּמּוּקִין וְהֶחָרוּבִין מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ. וְהַבְּצָלִים מִשֶּׁיָּסִיר הֶעָלִים וְהַקְּלִפּוֹת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַשְׁלִיכָם מֵעֲלֵיהֶן. וְאִם אֵינוֹ מֵסִיר עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה:
הלכה י״ג
הַתְּבוּאָה מִשֶּׁיְּמַרֵחַ. וְאֵי זֶהוּ מְמָרֵחַ זֶה הַמְיַפֶּה פְּנֵי הַכְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה בְּרַחַת בְּסוֹף כָּל דָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין כְּשֶׁגּוֹמְרִין כָּל מַעֲשֶׂיהָ. אִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַקִּטְנִיּוֹת מִשֶּׁיִּכְבֹּר וְנוֹטֵל מִתַּחַת הַכְּבָרָה וְאוֹכֵל. [אִם] אֵינוֹ כּוֹבֵר עַד שֶׁיְּמַרֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ מֻתָּר לִטּל מִן הַקּוּטְעִים וּמִן הַצְּדָדִין וּמִמַּה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן וְאוֹכֵל:
הלכה י״ד
הַיַּיִן מִשֶּׁיַּנִּיחֶנּוּ בֶּחָבִיּוֹת וְיִשְׁלֶה הַזַּגִּין וְהַחֲרְצָנִין מֵעַל פִּי הֶחָבִית. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַבּוֹר כְּשֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ לְהַעֲמִידוֹ בֶּחָבִית שׁוֹתֶה עַרְאַי וְקוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר וּמִכָּל מָקוֹם וְשׁוֹתֶה:
הלכה ט״ו
הַשֶּׁמֶן מִשֶּׁיֵּרֵד לַעוּקָה אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד נוֹטֵל מִן הָעֵקֶל וּמִן הַמֶּמֶל וּמִבֵּין הַפַּסִּין וְנוֹתֵן לִקְעָרָה קְטַנָּה וּלְתַמְחוּי לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּשֵּׁל בִּכְלִי שֵׁנִי. וְאִם הָיָה חַם בְּיוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיִּכְוֶה אֶת הַיָּד לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׁל:
הלכה ט״ז
הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה מִשֶּׁיַחְלִקֶּנּוּ. הַגְּרוֹגָרוֹת מִשֶּׁיָּדוּשׁ. וְאִם הִכְנִיסָם לִמְגוּרָה מִשֶּׁיַּעֲגִיל בְּיָדוֹ עַל פִּי הַמְּגוּרָה. הָיָה דָּשׁ הַגְּרוֹגָרוֹת בְּחָבִית אוֹ הָעִגּוּל עַל פִּי הַמְּגוּרָה [נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית אוֹ שֶׁנִּפְתְּחָה הַמְּגוּרָה] הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
הלכה י״ז
תְּאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי בִּמְקוֹמָן. אֲבָל אִם נָטַל מִן הַמֻּקְצֶה וְהוֹלִיךְ לְמָקוֹם אַחֵר לֹא יֹאכַל מֵהֶן עַרְאַי שֶׁהֲרֵי נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָבְשׁוּ כָּל צָרְכָּן:
הלכה י״ח
הֶחָרוּבִין עַד שֶׁלֹּא כִּנְּסָן לְרֹאשׁ הַגַּג מוֹרִיד מֵהֶן לִבְהֵמָה וּפָטוּר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר לְיַבְּשׁוֹ וְנִמְצָא מַאֲכִיל עַרְאַי:
הלכה י״ט
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוּ בְּשִׁבֳּלִים אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ וְאִם אָכַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. כֵּיצַד הִיא אֲכִילַת עַרְאַי. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְקַלֵּף שְׂעוֹרִים וְאוֹכֵל מְקַלֵּף אַחַת אַחַת. וְאִם קִלֵּף וְכָנַס לְתוֹךְ יָדוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר. הָיָה מוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים מְנַפֶּה מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל. וְאִם נִפָּה לְתוֹךְ חֵיקוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִפָּה בִּכְלִי שֶׁאֵין זֶה עַרְאַי. וְכֵן נוֹטֵל מִן הַיַּיִן וְנוֹתֵן לִקְעָרָה לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל צוֹנֵן וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צוֹנֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבוֹר קָטָן. וְכֵן סוֹחֵט זֵיתִים עַל בְּשָׂרוֹ אֲבָל לֹא לְתוֹךְ יָדוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ׳
וּכְשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל עַרְאַי מִפֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כָּךְ מֻתָּר לְהַאֲכִיל מֵהֶן לְחַיָּה וְלִבְהֵמָה וְלָעוֹפוֹת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּמַפְקִיר מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם גָּמְרוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר לֹא יַפְקִיר. וְלֹא יַאֲכִיל לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת אֲכִילַת קֶבַע עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וּמֻתָּר לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה עַרְאַי מִן הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. וּמַאֲכִיל פְּקִיעֵי עָמִיר עַד שֶׁיַּעֲשֵׂם חֲבִילוֹת:
הלכה כ״א
הַמּוֹצֵא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. מָצָא גְּרוֹגָרוֹת אִם דָּרְסוּ רֹב הַגְּרוֹגָרוֹת רֹב הָאָדָם חַיָּב לְעַשֵּׂר. שֶׁחֶזְקָתָן מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְכֵן אִם מָצָא פִּלְחֵי דְּבֵלָה שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם מִדָּבָר הַגָּמוּר:
הלכה כ״ב
מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד חַיָּב לְעַשֵּׂר. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרוֹת. וְהָאֲלֻמּוֹת בְּכָל מָקוֹם חַיָּבוֹת בְּמַעֲשֵׂר. מָצָא תְּבוּאָה מְרוּחָה עוֹשֶׂה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מָצָא כַּלְכָּלָה מְחֻפָּה חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת. מָצָא כַּלְכָּלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָרֹב מַכְנִיסִין לַשּׁוּק אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה עַרְאַי וּמְתַקְּנָהּ דְּמַאי. וּבְמָקוֹם שֶׁהָרֹב מַכְנִיסִין לַבָּתִּים אוֹכֵל מִמֶּנָּה עַרְאַי וּמְתַקְּנָהּ וַדַּאי. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה דְּמַאי. וְאִם הִכְנִיסָהּ לַבַּיִת מְתַקְּנָהּ וַדַּאי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ גְּמַר מְלָאכָה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּמַר מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲשֵׂר וַדַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה. שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן:
הלכה כ״ג
חַדְרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ בְּצַד הָעֲרֵמָה הַחַיֶּבֶת הֲרֵי הַנִּמְצָא בָּהֶן חַיָּב לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר גָּמוּר הָיוּ גּוֹרְרִין כָּל הַלַּיְלָה:
הלכה כ״ד
הַמּוֹצֵא זֵיתִים תַּחַת הַזַּיִת וְחָרוּבִין תַּחַת הֶחָרוּב חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמֵּאִילָן זֶה נָפְלוּ. מָצָא תְּאֵנִים תַּחַת הַתְּאֵנָה הֲרֵי הֵם סָפֵק שֶׁהֲרֵי מִשְׁתַּנּוֹת וּמִתְלַכְלְכוֹת בֶּעָפָר שֶׁמָּא מִתְּאֵנָה זוֹ נָפְלוּ אוֹ מִתְּאֵנִים שֶׁנִּתְעַשְּׂרוּ:
הלכה כ״ה
הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וּפְדָאָן קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְאִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בְּיַד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַמַּקְדִּישׁ קָמָה לִמְנָחוֹת פְּטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
השגות הראב"ד · הלכות מעשרות פרק ג׳
ג׳
אחד מששה דברים קובע הפירות וכו'. א"א ולמה לא מנה הכובש אף על פי שלא כבשן אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים:
כ׳
וכשם שמותר לאכול עראי מפירות וכו' עד שיעשם חבילות. א"א שבושים אני רואה בכאן בירושלמי אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה ואפשר דמתנייתא פליגי אהדדי דתנא דתוספתא סבר ערימה בראש גגו לא קבעה ותני עלה ורבי שמעון בן אלעזר אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר ולא ידעינן אי פליגי רבנן עליה או לא וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה דבתר קביעותא לא תאכל ממנו עראי ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר עראי עד שיעשנו חבילות בעמיר שהוא מאכל אדם כגון חבילי סיאה והקורניות שהם מאכל אדם ומאכל בהמה וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס:
כ״ד
המוצא זיתים תחת הזית וכו' עד או מתאנים שנתעשרו. א"א זה א"צ אלא שמא הפקירם:
נחלת הכלל · ToratEmet
אור שמח · הלכות מעשרות פרק ג׳
ד׳
הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן כו'. הנה פליגי ר' אליעזר ורבנן בתרומה אם קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן פליגי ר"מ וחכמים במקח בדבר שלא נגמר מלאכתו בתוספתא פ"ב ומפרשא שם בתרווייהו דבכלכלה של תאנים כו"ע מודו דקובע היינו שבדעתו ללקט כל הכלכלה אף שלא לקט כל צרכו ג"כ תרומה קובעת וכן מקח, ובשיבלין לעשות מהן דגן וכן ענבים לעשות יין שיהיו דגן ותירוש ויצהר הנאמרים בפירוש בתורה ראשית דגנך תירושך ויצהרך כו"ע מודו דאינו קובע, רק בתאנים לעשות קציעות בתמרים ועתיד לדושן שזה בא במחשבה לכן פליגי אם תרומה או מקח קובעת יעו"ש, ולכן בפרק ג' המעביר תאנים בחצירו לקצות דבניו ובני ביתו אוכלים ובעי הוא עצמו מהו שיאכל ואמר רב אמר הוא אסור לאכול וקאמר רב כר"מ דסובר דמקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו, ופריך אין כר"מ אפילו בניו ובנותיו יהיו אסורים ומשני דרב כרבי דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו. ובפ"ה דמעשרות ה"א על משנה דלקט לשלח לחבירו פטור רב אמר הוא אסור לאכול ר"ש כו' מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שומירה כר"מ, פירוש דחצר קובע אעפ"י שלא נגמר מלאכתו וכר"מ דמקח קובע אף דבר שלא נגמר מלאכתו כן חצר קובע בכה"ג, ובפ"ד ה"ב על משנה דהנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח אמר לית הדא פליגא על רב דרב אמר הוא אסור לוכל פתר לה בעושה מעטן בשדה, פירוש דפליגא על רב דאמר בפרק ה' דחצר קובע אף בדבר שלא נגמר מלאכתו וא"כ כאן החצר קובע אעפ"י שהוא במעטן ומשני דהמעטן בשדה וז"ב. אך א"כ דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו אמאי אם מלח ונתן לפניו חייב הלא אין מלח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו, וצ"ל דמלח וצירוף קובע אף בדבר שלא נגמר מלאכתו וכן אמר בירושלמי וקשיא אם מלח טובל ל"ל צירוף ואם צירוף טובל ל"ל מלח אלא ע"י זה וזה. אולם צ"ל הא דפריך על רב הלא משנתינו היא דחצר אינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו כמו דתנן המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו אוכלים, וצ"ל דשם בדרך העברה בעלמא משא"כ כשהכניסן לחצר להיות שם לכן פריך מהך דמעטן ודוק:
י״ב
הפרד והצמוקין והחרובין משיעמיד ערימה בראש גגו. ע"ז קאי השגת הראב"ד א"א שבושים אני רואה בכאן, בירושלמי אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו הא בשדה לא [פירוש בתמיה] א"ר חיננא דרובא אתא מימר לך אפילו משיעמוד ערימה בראש גגו, וזה הלשון צ"ל בהשגות אלא אימא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו, ובתר כך מייתי מתוספתא דסברא דלא קבעא וא"כ איך סתם רבינו משיעמוד ערימה בראש גגו דמוכח דוקא בראש גגו הא בשדה לא וזה פלא, ויותר גדלה הפליאה בעיני על לשון רבינו בכס"מ שכתב מפני שלא פסק אם ערימה קובעת בראש גגו כו' זה לא יקרא שבושים:
י״ג
התבואה משימרח ואי זהו ממרח זה המיפה כו'. נ"ב ירושלמי ר"ח בשם רב מן דישפר אפוי דכרי עיי"ש:
י״ט
ואם אכל מכין אותו מכת מרדות. נ"ב ירושלמי מפורש סוף פ"ק דתרומות אין לוקין על טבלו דבר תורה:
כ׳
ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה כו' אכילת קבע עד שיעשר. הנה חילק רבינו באכילת בהמה לקבע לבין ארעי ועיין כסף משנה ה"ו, ורבינו הוכיח סברתו מהא דאמר במשנה דפ"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף ופטור מן המעשרות עד שימרח ולמה תלי לה במירוח הלא אחרי המירוח צריך עדיין קביעות למעשר ועל כרחין דקודם הקביעות אינו מאכיל קבע לבהמה רק ארעי, דבארעי לא גרע מאדם דשרי לאחר מירוח, וכפי הנראה מדברי רבינו דמאכיל ארעי לבהמה אף מטבל גמור, ודלא כשיטת ר"ת בתוס' יבמות ריש פרק אלמנה דהנאה של כלוי אסור מן התורה בטבל ועיין ר"ש סוף תרומות ודוק:
כ״ד
מצא תאנים תחת התאינה כו' או מתאנים שנתעשרו. ובהשגות, א"א זה א"צ אלא שמא הפקירם. כן הוא בירושלמי ר' חגיי שאל לחבריה מהו אהן פטור דתנינן הכא א"ל משום אוכל ארעי בשדה והוא פטור אמר להו וכא אתינין מיתני משום אוכל ארעי בשדה והוא פטור אלא משום הפקר שכן אם הכניסו לבית פטור, פירוש דאפילו אם הכניס המוצא לביתו ג"כ פטור מפני שהיה של הפקר, אך נראה תמן דעל מצא קציעות אפילו בצד שדה קציעות קאי עיי"ש, ובדפוס שעם הפ"מ הוא בהלכה הקודמת עיי"ש בפ"מ והעיקר כדפרישית:
כ״ה
המקדיש קמה למנחות כו'. נ"ב תוספתא סוף פרק ר' ישמעאל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מעשרות פרק ג׳
ב׳
בד"א וכו'. עיין מ"ש הרב מל"מ בפרק י"א ה"ט.
ג׳
והמלח וכו'. עיין השגות ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה, דתיקשי ליה להירושלמי איך פליג אמתני' וכי היתכן דהירושלמי פליג אמתני' וודאי דצ"ל כפי' רבינו בפי' המשנה דכובש מים ומלח ומתני' פירושי קמפרש וכמ"ש מרן, נמצא דברי מרן מוכרחים, והרב מל"מ כתב על דברי מרן אלו ועיין פ"ה דין י"ד וצ"ע עכ"ל. ולא זכיתי לכוונתו דאי כוונתו להקשות על מרן ממ"ש רבינו שם הכובש והיינו בחומץ לא קשה כלל דרבינו כפל הדינים שם ובכלל כתב הכובש והיינו כדהכא במלח וכן בפרקין גופיה בסמוך ה"ד כתב רבינו או כבשן במלח וכו' נמצא בפירוש דלרבינו ליכא חומץ ודוק.
ו׳
מותר להערים וכו'. ועיין מ"ש מרן והצריך עיון. ויש מי שהקשה עליו דמאי קשיא הרי רבינו לקמן איירי בנגמרו מלאכתן ולא נקבעו למעשר ורש"י איירי בלא נגמרו מלאכתן. ולא קשה מידי דהכונה למרן דמדברי רבינו מוכח דאיכא קבע בבהמה אבל ודאי דלדינא לא פליגי וק"ל.
כ״ד
המוצא זיתים וכו'. עיין בפי' המשנה לרבינו ובמ"ש התוס' יו"ט שם ובמה שכתבתי בפ"ט ה"א יעו"ש. או מתאנים שנתעשרו וכו'. עיין מ"ש מרן משם הר"י קורקוס, ועיין להרב לח"מ פט"ו מהל' גזלה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות מעשרות פרק ג׳
ג׳
אחד מששה דברים כו' והחצר והשבת. בפרק המביא דל"ה בעא מיניה רבא מר"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ"מ כו' וראיתי בשיטת כ"י להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש"מ דאע"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ"ל ומדברי התוספות שם בד"ה אחד שבת כו' שהקשה וז"ל וא"ת ומאי נ"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ"מ כו' נראה דס"ל דכי נ"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל"כ אמאי לא תי' דנ"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ"מ דלאחר שיבשו ונ"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ"מ לא מיקבעי אלא משמע דס"ל דכל שנ"מ אח"כ חצר קבעה להו אלא דמ"מ קשה דאמאי לא תי' דנ"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח"כ לכ"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ"ח ע"ב ד"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע"ש וצריך לומר לדעת איכא מ"ד שכתב המאירי ז"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ"מ הא פלוגתא דר"א ור"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר"א אומר יגמור ר"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר"ן או לא כשאמר ר"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ"ש ויגמור א"כ לכ"ע שבת קובעת בדבר שנ"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם יש מפרשים דע"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר"א דס"ל יגמור למ"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר"א מודה דאף למ"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר"י יגמור ואפ"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס"ל לר"א ור"י דשבת קובעת בדבר שנ"מ הוא משום דס"ל ג"כ דחצר קובעת בדבר שנ"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר"א קאמרת ר"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר"א קאמרת ר"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר"א אומר יגמור דס"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס"ל דע"כ לא קאמר ר"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר"א לר"א וצ"ע:
ה׳
במד"א בתבואה אבל בקיטניות כו'. כתב מרן פ"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש"י ז"ל וז"ל בהנהו הוא דמחייב ר"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה לישמועינן ה"נ דאיסורייתא טבלה וי"ל בדוחק וצ"ע ובשיטה כ"י להמאירי ז"ל כתב על פי' רש"י ז"ל וז"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מעשרות ג׳, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל