הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ט׳

ספר עבודה · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ט׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת כָּל הָאֲשָׁמוֹת כְּמִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה הָאֲשָׁמוֹת בֵּין אָשָׁם וַדַּאי בֵּין אָשָׁם תָּלוּי. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִין וּמוֹלְחָן וְזוֹרְקָן עַל גַּב הָאִשִּׁים. וְאִם רָצָה לְהוֹלִיכָן בִּכְלִי מוֹלִיךְ. וּשְׁאָר בְּשָׂרָם נֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה כַּחַטָּאת:
הלכה ב׳
אֲשַׁם מְצֹרָע יֵשׁ בְּקַבָּלַת דָּמוֹ שִׁנּוּי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. וְאַף עַל פִּי כֵן שְׁאָר מַעֲשָׂיו וּזְרִיקַת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַאֲכִילָתוֹ כִּשְׁאָר הָאֲשָׁמוֹת לְכָל דָּבָר:
הלכה ג׳
עֲשִׂיַּת כָּל שְׁלָמִים כְּמִצְוָתָן מִצְוַת עֲשֵׂה וְהֵן אַרְבָּעָה מִינִין. הָאֶחָד שַׁלְמֵי צִבּוּר וְהַשְּׁלֹשָׁה שַׁלְמֵי יָחִיד:
הלכה ד׳
וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה שַׁלְמֵי צִבּוּר. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִים וּמוֹלְחָן וּמַקְטִירָן. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ה׳
שַׁלְמֵי יָחִיד שְׁלֹשָׁה מִינִין. הָאֶחָד הוּא הַבָּא שְׁלָמִים בְּלֹא לֶחֶם כְּגוֹן שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשִׂמְחָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא שְׁלָמִים. וְהַשֵּׁנִי שְׁלָמִים הַבָּאִים עִם הַלֶּחֶם בְּנֵדֶר אוֹ נְדָבָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תּוֹדָה וְאוֹתוֹ הַלֶּחֶם נִקְרָא לֶחֶם תּוֹדָה. וְהַמִּין הַשְּׁלִישִׁי שְׁלָמִים שֶׁמַּקְרִיב הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת נִזְרוֹ וְהֵם בָּאִים עִם לֶחֶם וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֵיל נָזִיר:
הלכה ו׳
וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִין. וְאַחַר כָּךְ מְנַתֵּחַ אֶת הַבָּשָׂר וּמַפְרִישׁ הֶחָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין וְנוֹתֵן הָאֵימוּרִין עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק עַל יְדֵי הַבְּעָלִים וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף הַכּל לִפְנֵי ה' בַּמִּזְרָח. וְכֵן כָּל הַטָּעוּן תְּנוּפָה בַּמִּזְרָח מְנִיפִין אוֹתוֹ:
הלכה ז׳
וְכֵיצַד הוּא מֵנִיף. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאִם הָיָה הַקָּרְבָּן תּוֹדָה לוֹקֵחַ מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וּמַנִּיחוֹ עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק וְהָאֵימוּרִים וּמֵנִיף הַכּל עַל יְדֵי הַבְּעָלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
וְכֵיצַד מַנִּיחָן עַל יְדֵי הַבְּעָלִים. נוֹתֵן אֶת הַחֲלָבִים עַל יְדֵי הַבְּעָלִים וְחָזֶה וְשׁוֹק לְמַעְלָה וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְמַעְלָה מֵהֶם. וְאִם יֵשׁ שָׁם לֶחֶם מַנִּיחוֹ לְמַעְלָה וּמֵנִיף הַכּל:
הלכה ט׳
הָיָה הַקָּרְבָּן אֵיל נָזִיר מוֹצִיא הָאֵימוּרִין וּמַפְרִישׁ חָזֶה וְשׁוֹק וּמְבַשֵּׁל שְׁאָר הָאַיִל בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים. וְלוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל עִם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמּוֹ עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק וְהָאֵימוּרִין וּמַנִּיחַ הַכּל עַל יְדֵי הַנָּזִיר. וְהַכֹּהֵן מַנִּיחַ יָדָיו תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף הַכּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י׳
אֵי זֶהוּ חָזֶה כָּל הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע לְמַעְלָה עַד הַצַּוָּאר. לְמַטָּה עַד הַכָּרֵס. וְחוֹתֵךְ עִמָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ. וְאֵי זֶהוּ זְרוֹעַ מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד שֶׁהֵם שְׁנֵי אֵיבָרִים מְעֹרִין זֶה בָּזֶה. וְהַזְּרוֹעַ הָאֲמוּרָה הִיא זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין. וְשֶׁכְּנֶגְדָהּ בָּרֶגֶל הוּא הַשּׁוֹק הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם:
הלכה י״א
וְאַחַר שֶׁמְּנִיפָן מוֹלֵחַ הָאֵימוּרִין וּמַקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז לד) "כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה". וּשְׁאָר הַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים לַבְּעָלִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים זוֹכִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק אֶלָּא לְאַחַר הֶקְטֵר הָאֵימוּרִין:
הלכה י״ב
וְכֵן הַלֶּחֶם שֶׁמֵּנִיף בְּתוֹדָה וּבְאֵיל נָזִיר וְהַזְּרוֹעַ הַבְּשֵׁלָה נֶאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים. וּשְׁאָר הַלֶּחֶם עִם שְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים. וְהַלֶּחֶם שֶׁמֵּנִיף עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק הֵם הַנִּקְרָאִין מוּרָם מִתּוֹדָה. וְהַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק עִם הַלֶּחֶם שֶׁמֵּנִיף הֵם הַנִּקְרָאִין מוּרָם מֵאֵיל נָזִיר:
הלכה י״ג
הַלֶּחֶם הַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה סְפֵק תְּרוּמָה הוּא. לְפִיכָךְ אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה וְחֹמֶשׁ כִּתְרוּמָה וְאֵינוֹ מְדַמֵּעַ כִּתְרוּמָה:
הלכה י״ד
הָיָה בַּעַל הַתּוֹדָה כֹּהֵן. הֲרֵי שְׁאָר הַלֶּחֶם נֶאֱכָל לַבְּעָלִים כְּתוֹדַת יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין הַלֶּחֶם הַבָּא עִם הַתּוֹדָה אוֹ עִם אֵיל נָזִיר קָרוּי מִנְחָה:
הלכה ט״ו
שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלָמִים בְּשֻׁתָּפוּת הָאֶחָד מֵנִיף בִּרְשׁוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה אֶחָד מֵנִיף עַל יְדֵי כֻּלָּן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּסְמִיכָה:
הלכה ט״ז
הָיְתָה אִשָּׁה בַּעֲלַת הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מְנִיפָה. אֲבָל הַכֹּהֵן מֵנִיף שֶׁקָּרְבָּנָהּ טָעוּן תְּנוּפָה וְהִיא פְּסוּלָה לִתְנוּפָה. וּלְעוֹלָם אֵין אִשָּׁה מְנִיפָה אֶלָּא הַסּוֹטָה וְהַנְּזִירָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּתְנוּפָה קוֹדֶמֶת לְהַגָּשָׁה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה י״ז
כֵּיצַד הוּא הַלֶּחֶם שֶׁמֵּבִיא עִם הַתּוֹדָה. לוֹקֵחַ עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן סלֶת וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנִים חָמֵץ וַעֲשָׂרָה מַצָּה. הָעֲשָׂרָה שֶׁל חָמֵץ עוֹשֶׂה אוֹתָם עֶשֶׂר חַלּוֹת:
הלכה י״ח
וְכֵיצַד מְחַמְּצָן. מֵבִיא שְׂאוֹר כְּדֵי חִמּוּצָן וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַמִּדָּה וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ לִהְיוֹת חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה מִפְּנֵי הַשְּׂאוֹר שֶׁפְּעָמִים יִהְיֶה עָבֶה וְקָשֶׁה וּפְעָמִים רַכָּה אֵין מַשְׁגִּיחִין אֶלָּא עַל מִדָּתָהּ עַתָּה וַהֲרֵי הוּא מוֹדֵד עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן שְׁלָמִים. וְהָעֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנִים שֶׁל מַצָּה עוֹשֶׂה מֵהֶן שְׁלֹשִׁים חַלּוֹת שָׁווֹת. עֶשֶׂר חַלּוֹת מִכָּל מִין. עֶשֶׂר חַלּוֹת מַאֲפֵה תַּנּוּר. וְעֶשֶׂר חַלּוֹת רְקִיקִים. וְעֶשֶׂר חַלּוֹת מֻרְבֶּכֶת:
הלכה י״ט
וְכֵיצַד הִיא הַמֻּרְבֶּכֶת. חוֹלְטָהּ בְּרוֹתְחִין וְאוֹפֶה אוֹתָהּ מְעַט וְאַחַר כָּךְ קוֹלֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן עַל הָאִלְפָּס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹלִין הַסֻּפְגָּנִין. וּמַרְבִּין בְּשַׁמְנָהּ. וְזֶהוּ הָרִבּוּךְ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם:
הלכה כ׳
וּבְכַמָּה שֶׁמֶן הוּא עוֹשֶׂה הַשְּׁלֹשִׁים חַלּוֹת. בַּחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן. וְשִׁעוּר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. רְבִיעִית מִמֶּנּוּ לִרְבוּכָה. וּשְׁמִינִית לְחַלּוֹת. וּשְׁמִינִית לִרְקִיקִין:
הלכה כ״א
הַחַלּוֹת לוֹתֵת הַסּלֶת שֶׁלָּהֶן בִּשְׁמִינִית שֶׁל שֶׁמֶן. וְאַחַר כָּךְ לָשׁ וְאוֹפֶה אוֹתָן. וְהָרְקִיקִין מוֹשְׁחָן בַּשְּׁמִינִית שֶׁלָּהֶן אַחַר אֲפִיָּתָן. וְהַכֹּהֵן לוֹקֵחַ מִן הַכּל אַרְבַּע חַלּוֹת אַחַת מִכָּל מִין וּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יד) "אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן":
הלכה כ״ב
וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁאָפָה אוֹתָן אַרְבַּע חַלּוֹת יָצָא. לֹא נֶאֱמַר אַרְבָּעִים אֶלָּא לְמִצְוָה. וְהוּא שֶׁיַּפְרִישׁ הַחַלָּה שֶׁלָּהֶן אַחַת מִכָּל קָרְבָּן כְּשֶׁהֵן בָּצֵק. שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין פְּרוּסָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז יד) "אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן" שֶׁלֹּא יִטּל פָּרוּס:
הלכה כ״ג
וְכֵיצַד הוּא הַלֶּחֶם הַבָּא עִם אֵיל נָזִיר. לוֹקֵחַ שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עִשָּׂרוֹן וְעוֹשֶׂה מֵהֶן עֶשְׂרִים חַלּוֹת שָׁווֹת וְהַכּל מַצָּה. עֲשָׂרָה רְקִיקִין מְשׁוּחִין בְּשֶׁמֶן. וְעֶשֶׂר חַלּוֹת לוֹתֵת הַסּלֶת שֶׁלָּהֶן בְּשֶׁמֶן. וְהַכּל מַאֲפֵה תַּנּוּר וְשֶׁמֶן שֶׁלָּהֶן רְבִיעִית. וְשִׁעוּר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְהַכֹּהֵן לוֹקֵחַ מֵהֶן שְׁתֵּי חַלּוֹת אַחַת מִכָּל מִין:
הלכה כ״ד
שְׁנֵי מִינֵי לֶחֶם שֶׁבְּנָזִיר וְאַרְבָּעָה מִינֵי לֶחֶם שֶׁבְּתוֹדָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וּמַעֲשֵׂה הַלֶּחֶם שֶׁל שְׁנֵיהֶן חוּץ לָעֲזָרָה:
הלכה כ״ה
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. אַחַר שֶׁזּוֹרֵק דָּמָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִים וּמוֹלְחָן וּמַקְטִירָן. וּשְׁאָר בְּשַׂר הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וּשְׁאָר בְּשַׂר הַמַּעֲשֵׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים. וּשְׁאָר הַפֶּסַח נֶאֱכָל לִמְנוּיָיו כְּהִלְכוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט׳

א׳
מצות קכא לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה כדכתיב וזאת תורת האשם וגו' במקום אשר ישחטו וגו' וכיצד יעשו האשמות שוחט וזורק כדילפינן לעיל וכתיב באשם ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק ומפשיט ומוציא האימורין ומולחן וזורקן על גבי האישים הפשטה בעי כעולה דכתיב בה והפשיט דעור האשם נמי הוי לכהנים כעור העולה דכתיב ביה עור העולה אשר יקריב לכהן לו יהיה כדילפינן לעיל והוצאת האימורין דכתיב באשם ואת כל חלבו יקריב ממנו וגו' ומליחה על כל קרבנך תקריב מלח וזריקה על גבי האישים דכתיב והקטיר אותם הכהן המזבחה וגו' ואם רצה להוליכם בכלי מוליך אבל אין טעון כלי אלא חטאות הנשרפות כדילפינן לעיל ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת כדכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש וגו'.
ב׳
אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי להנתן על תנוך ובהונות כדכתיב בקרא ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו ואכילתו כשאר כל אשמות דכתיב ביה כי כחטאת האשם הוא לכהן בכל עבודות התלויות בכהונה הושוה אשם זה לחטאת יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת תלמוד לומר קדש קדשים הוא וכתיב גבי אשם וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא תורה אחת לכל האשמות לרבות אשם מצורע וכתיב ואת דמו יזרוק על המזבח סביב דמשמע למטה דלא כתיב ביה על קרנות המזבח אלא על המזבח סביב דהוי מחצי המזבח ולמטה כדילפינן לעיל:
ג׳
מצות קכב לעשות כל השלמים כמצותן כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה וגו' והם ארבעה מינין הא' שלמי צבור והם שני כבשי עצרת דכתיב בהו ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים שוחט וזורק הדם כדכתיב בשלמים ומפשיט כדכתיב בעולה והפשיט וגו' דחטאות הנשרפות לחוד הוא דגלי קרא דלא בעי הפשט כדכתיב ושרפו וגו' את עורם ואת בשרם וגו' ומוציא האימורין ומולחן כשאר השלמים ומקטירן והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהם קדשי קדשים כדכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן.
ה׳
שלמי יחיד שלשה מינין [הא'] הבא בלא לחם כשלמי חגיגה ושמחה והוא נקרא שלמים סתם והבא על הלחם בנדר ונדבה והוא תודה כדכתיב אם על תודה יקרבנו וגו' והג' איל נזיר דכתיב ואיל אחד תמים לשלמים וסל מצות סלת וגו' ומעשר שלשתן שוחט וזורק כדכתיב ואם זבח שלמים וגו' ושחטו פתח אהל מועד וזרקו וגו'. ומפשיט ומוציא האימורין כדאמר' ומנתח הבשר להפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה ושוק על יד הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף כדכתיב ידיו תביאנה את אישי ה' את החלב וגו' ולא שיהא החזה מן האישים לכך כתיב את החזה להניף וכתיב במלואים שוק התרומה וחזה התנופה יביאו להניף תנופה וגו' משמע דשוק נמי הוי בתנופה וכהן דמניח ידו תחת יד בעלים ילפינן מדכתיב המקריב את זבח שלמיו וגו' דמשמע דכהן מניף וכתיב ידיו תביאנה דמשמע בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת הבעלים ומניף לפני ה' במזרח כדכתיב להניף לפני ה' דהוי (אפילו) במזרח דאף על גב דבמנחה כתיב לפני ה' והוי במערב היינו במנחה דהויא קדש קדשים דכתיב בה קדש קדשים היא כחטאת וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו (ביין) דכתיב בתנופה דהכא לפני ה' כדאמר'.
ז׳
וכיצד הוא מניף מוליך ומביא דהוי תנופה שמניף ידו לכאן ולכאן ומעלה ומוריד דכתי' שוק התרומה שהיא לשון הרמה וכתיב במלואים אשר הונף ואשר הורם ובתודה מניף אחד מעשרה מן הלחם עם החזה ושוק והאימורין כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן לחם אחד מכל מין ומין וכתיב ביה לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה כדכתיב בחזה ושוק שהם לכהנים והם בהנפה (כהא) ונותן את החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה כדכתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם דחזה ושוק בעינן על החלבים ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם דחזה ושוק בעינן על החלבים ממש אם כן שאר האימורין למעלה והלחם למעלה מהם כיון שאינו בכל השלמים הוא אחרון.
ט׳
היה הקרבן איל נזיר מוציא האימורין וחזה ושוק כשלמים ומבשל שאר האיל בעזרת נשים מפני שצריך הכהן ליטול הזרוע אחר שנתבשלה כדכתיב הזרוע בשלה לאחר שנתבשלה עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו כדכתיב וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד דהוי משני מינין שהוזכר למעלה חלות ורקיקין עם החזה ושוק והאימורין כדכתיב על חזה התנופה ועל שוק התרומה לפי שהיו שלמי נזיר בכלל כל השלמים לחזה ושוק ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק ומניח הכל על יד הנזיר והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים כשאר תנופות ומניף כדכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' על חזה התנופה וגו' וכתיב לעיל מיניה ונתן על כפי הנזיר וגו'.
י׳
אי זהו חזה של כל שלמים כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר ולמטה עד הכרס עם שתי צלעות דהכי משמע לישנא דחזה שהוא רואה את הקרקע מן הצואר שהוא תחלת הגוף עד הכרס שהוא חלל הבהמה. והזרוע הוא מן הפרק עד כף של יד שהם שני איברים מעורים זה בזה דכל זה נקרא זרוע נמי לענין זרוע מתנות כהונה והזרוע היא של ימין דכתיב הזרוע המיומן שבזרוע דהיינו של ימין וכנגדה ברגל הוא השוק שהוא נקרא שוק לבני אדם וכן זרוע וחזה שאמרנו הם נקראים כן לבני אדם.
י״א
ואחר שמניפין מולח האימורין להקטירם על גב המזבח כדכתיב גבי שלמים והחזה ושוק נאכלין לכהנים כדכתיב כי את חזה התנופה וגו' נתתי וגו' ושאר השלמים נאכלין לבעלים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר' האימורין דכתיב והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו ואת שוק הימין וגו' למדנו שאינם נאכלים בעוד האימורין למטה מן המזבח וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע בשלה נאכלין לכהנים דכתיב בהו קדש הוא לכהן ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים כשלמי של תודה דלא נתחדש באיל נזיר אלא זרוע בשלה ולחם וחזה ושוק הם נקראים מורם מתודה וזרוע בשלה עמהם נקראים מורם מאיל נזיר כדאמר'.
י״ג
הלחם המורם מן התודה הוי ספק תרומה לענין אי חייבין עליהם מיתה וחומש ומדמעת או לאו כיון דאיתקש לתרומת מעשר דכתיב הכא ממנו תרומת ה' וכתיב התם ממנו תרומה לה' כתרומת מעשר דמי או דילמא כי וחמשיתו מיעט רחמנא ולחם של תודת כהן נאכל כתודת ישראל דלא הוי כמנחה דכתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה דאין לחם תודה קרוי מנחה.
ט״ו
אחד מן השותפין בשלמים מניף ע"י כולן מה שאין כן בסמיכה דתנופה אי אפשר דהיכי ליעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה ידו חוצצת בין יד חברו לזבח ליניף חדא והדר ליניף חבריה תנופה אחד כתיב ולא תנופות אבל בסמיכה לא כתוב סמיכה בהדיא אלא וסמך סתם. ואין אשה מניפה דכתיב בתנופה דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו' ודרשינן בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות יכול נחלוק בתנופה שלא יהא קרבנו טעון תנופה בסמיכה לא תחלוק דסמיכה בבעלים לחוד הוא ומיעטה הכתוב בנשים אבל תנופה בכהנים נמי היא כדאמר' לעיל ולא מיעטה הכתוב אלא לנשים ולא לכהנים ואין אשה מניפה אלא סוטה ונזירה כדילפינן לעיל. ותנופה קודמת להגשה בכל מקום דכתיב תנופה לפני ה' והדר והקטיר אהרן וגו'.
י״ז
הלחם של תודה עשרים עשרון עשרה לעשרה חלות של חמץ ועשרה לשלשים חלות של מצה העשרה חלות מהן מאפה תנור ועשר רקיקין ועשר מורבכת דנאמר כאן לחם חמץ ונאמר בשתי הלחם לחם חמץ מה להלן עשרון לחלה דכתיב לחם תנופה שנים ושני עשרונים אף כאן עשרון לחלה ולא מצית למילף מלחם הפנים דהוי שתי עשרונים החלה האחד דכתיב הכא בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו שאין ת"ל תביאו שהרי כבר נאמר והקרבתם מנחה חדשה ומצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה ומה ת"ל תביאו שכל מה שאתה מביא ממקום אחר כעין זה חמץ ועם הזבח יהיה כזה מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה כדאמר' ולא תימא מה להלן שתי עשרונות בכל החלות ותו לא אף כאן נמי שתי עשרונות ותו לא דכתיב הכא תהיינה לריבוייא דיתירא הוא ואם אינו ענין לב' הלחם דהא כתיב ב' עשרונים תנהו ענין לחמץ שבתודה דליהוי עשרון לכל חד מעשרה חלות של חמץ ומנין שהם עשרה חלות דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' אחד שלא יטול פרוסה אלא אחד שלימה כדכתיב אחד וכתיב תרומה וכתיב נמי בתרומת מעשר תרומה מה תרומת מעשר אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ולא מצית למילף מבכורים דאין להם שיעור דהכא כתיב ממנו תרומה לה' ובתרומת מעשר כתיב נמי והרמותם ממנו תרומה לה' וגו' למדנו על חלות לחם חמץ שהם עשרה חלות מעשרון לחלה והם עשרה עשרונות ומנין לחלות מצה שהם עשרה עשרונות דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו בתר חלות של מצה לומר נגד חמץ הבא מצה ולמד הימנו ודבר אחר הוי הקש ודבר הלמד מהקש אין חוזר ומלמד כתיב תביאו גבי שתי הלחם דלא צריך וה"ל כמאן דכתיב בתודה דכל הבאות שאתה מביא יהיו כזה עשרון לחלה נמצאו עשרים עשרונות לכל לחמי תודה עשרה לחמץ ועשרה למצה וכתיב שלשה מיני מצה חלות ורקיקין ומורבכת נמצאו ג' עשרונים ושליש לכל עשרה של כל מין ומין ונמצאו לחמי תודה ארבעים עשרה חמץ ושלשים מצה כדילפינן. והכהן לוקח מן הכל ד' חלות אחד מכל מין דכתיב אחד מכל קרבן דמשמע לחם מכל מין של קרבן שלא יטול ממין אחד תרומה על חברו. ועשרה עשרון של חמץ מביא שאור כדי חימוצו ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה ואין משגיחין אלא על מדתה עתה והרי הוא מודד עשרון שלמים אע"פ שסופה להיות חסרה או יתירה מפני השאור שפעמים עב ופעמים רך. המורבכת היא חלוטה ברותחים ואפויה מעט כדכתיב מורבכת דהיינו חלוטה והדר חלות דהיינו אפוי וקולט אותה בשמן על האלפס כדכתיב בתר הכי בלולות בשמן ושיעור שמן של שלשים חלות חצי לוג ושיעור זה הלכה למשה מסיני הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי. החלות לותת השמן שלהן בשמינית של שמן ואח"כ לש ואופה דאע"ג דכתיב חלות בלולות אי אפשר לבוללן חלות אלא סלת דרביעית שמן לכמה חלות ורקיקין ולא ספקא להו דחלות יבשות הן לאחר אפייתן ובולעות שמן.
כ״ב
ולחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא דלא נאמר ארבעים אלא למצוה משום דכתיב חוקה לעכב בלחם הפנים ובחביתין משמע דבאחריני לא מעכב ומפריש החלה בבצק מכל קרבן דאין מפרישין פרוסה דכתיב אחת ולא פרס כדאמר.
כ״ג
לחם איל נזיר עשרים חלות שוות מששה עשרונות ושני שלישי עשרון דכתיב גבי תודה על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח השלמים אם על תודה וגו' אלא תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות והן ששה עשרונות וב' שלישית ורביעית שמן דחלות ורקיקים כתיבי בהדיא בנזיר כתודה מה התם הוו עשרה חלות לחלות ועשרה לרקיקין משלשה עשרונים ושליש לכל מין ורביעית שמן לשני המינין ה"נ כן יכול יוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות בנזיר בחלות ורקיקין מצות חלות סלת בלולות בשמן ורקיקי מצות וגו' לומר דלההיא דנאמר בו מצות בתודה דהיינו חלות ורקיקים דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות הוא דאיתקש אבל לרבוכה דלא כתיב בה מצות כתודה לא איתקש לחם נזיר לתודה ודבי ר' ישמעאל תנא מצות כלל דכתיב וסל מצות והדר כתיב חלות ורקיקים דהוי פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואיצטריך רחמנא למיכתב כלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט דהוה ילפינא רבוכה מלחמי תודה אי לאו כלל כדאמר' ורביעית שמן הל"מ והכהן לוקח חלה ורקיק כדכתיב וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד והרקיקין משוחין והחלות בלולות דכתיב חלות בלולות ורקיקין בלולין ולא מישתמיט קרא לכתוב חלות משוחות ורקיקין בלולין ש"מ דוקא הוא.
כ״ד
ב' מיני לחם של תודה וד' של נזיר מעכבין זה את זה דכתיב בנזיר כן יעשה על תורת נזרו עכובא הוא ותודה איתקש לנזיר כדכתיב על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר כדאמר' לעיל.
כ״ה
מעשה בכור ומעשר ופסח שוים דהוו קדשים קלים זורק ומפשיט כדאמר' בכולהו קרבנות ומוציא אימורין ומולחן ומקטירם דכתיב בבכור את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה וגו' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על מעשר ופסח ג"כ שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח ושאר בשר המעשר נאכל לבעלים כמעשר שני דכתיב עשר תעשר וגו' ושאר בשר הפסח נאכל למנוייו כהלכותיו כדכתיב תכוסו על השה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט׳

ו׳
וכיצד מעשה שלשתן שוחט וזורק את הדם כמו שבארנו, ומפשיט ומוציא האימורין ואח"כ מנתח את הבשר ומפריש את החזה ושוק הימין ונותן האמורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ד' במזרח וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו, הכ"מ הביא פירש"י במה דתניא תנופה במזרח כלומר אפי' במזרחו של מזבח יכול להניף וכ"ש במערבו שקרוב יותר להיכל, וכתב הכ"מ ואין כן דעת רבינו והביא ד' הגמ' וסיים ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ד' טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצ"ע עכ"ד, וראיתי במרכה"מ שכתב דכיון דזרים אסורים ליכנס לעזרת כהנים אלא בשעת צרכיהם ובין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ נכנסים לשם, ונהי דזר אינו לוקה ודאי דאסור ד"ת ליכנס בין האולם ולמזבח, ק"ו מבע"מ שמותר בעזרת כהנים וכיון דגם בעזרת כהנים אינו מותר לזר ליכנס אלא לצורך ודאי דאסור לזר ליכנס בין האולם ולמזבח דהיינו במערב של מזבח, וכאן היה תירוצו מיושב אבל מה שכתב הרמב"ם דכל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו והיינו אפי' כהנים כמו תנופת כבשים ולחם בעצרת, כתב בזה דזהו משום לא פלוג וזהו דוחק. אכן נראה דמעיקרא לא קשה דהא קיי"ל אין מעבירין על המצות כדאמר ביומא דף ל"ג וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא, ובדף נ"ח אמר לך ר' עקיבא מדינא בההוא קרן דפגע ברישא עביד ברישא וכו' ועוד בכמה מקומות, איברא שהתוס' ביומא דף ל"ג ע"א בד"ה אין מעבירין כתבו לתרץ מה שהקשו למה צריך קרא דאשר פתח אוהל מועד דלא שייכא דר"ל אלא היכא דבעינן למעבד תרוייהו שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא, אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ"ל, אבל באמת אין כונתם אלא על סוף דבריהם דהיכי דאיכא טעם דתדיר מדחה בזה הא דאין מעבירין, דהא במגילה דף ו' אמר הגמ' אין מעבירין על המצות לגבי קריאת המגילה באדר ראשון, וכבר כתבו התוס' שם דיש מפרשים דלא שייך למימר אין מעבירין על המצות אלא היכי שיש לפניו שני מצות, וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת, ובמנחות דף ס"ד אמר הגמ' בטעמא דמצות העומר להביא מן הקרוב משום דאין מעבירין על המצות, והביאו בתוס' לענין קושייתם שהבאנו דלא שייך אין מעבירין אלא כשיש שתי מצות לפניו וכו', וכן בהך דשמעתין שנוטל מן הקרוב אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעו מהאי טעמא עכ"ל. ומבואר דזה ודאי דבעיקר דינא אין מעבירין אפי' במצוה אחת באיזה מקום לעשותה, וא"כ אף דאי הוי אמרינן דלפני ד' הוא דוקא במערב לא הי' כשירה תנופה במזרח, אבל כיון דאמרינן דגם במזרח הוי לפני ד' וכמו שחיטה דכשרה במזרח ממילא דין תנופה במזרח, וכל הצריכין תנופה ממזרח הם באין ואין נ"מ מאיזה מקום בא הכהן, ובודאי דבמערב כ"ש דכשרה דיותר הוי לפני ד', אלא דמצותו לעשות התנופה במזרח משום אין מעבירין, ואף דכתבו התוס' דהיכי דאיכא טעמא דתדיר מדחה בכה"ג הא דאין מעבירין, לא דמי לכאן דתדיר הוא דין שמחוייב להקדים תדיר על שאינו תדיר, אבל הכא אי אמרינן דבמזרח הוי נמי לפני ד' אין טעם להצריך יותר קרוב לפני ד' וכמו דשחיטה כשרה במזרח והוא פשוט. ולכן שפיר כתב הרמב"ם דכל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו, ויש לומר דאפי' אם הביא למערב צריך להחזיר למזרח עפ"מ דאמר ביומא דף נ"ח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההוא קרן דאיחייב למיתב ברישא ואולי יש לחלק דשם רק לאיזה צד לפנות. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. בפרק ט' במש"כ בד"ה ומבואר, כתב בזה, דבשלמא ביומא נ"ח שפיר אמרינן דהדר אתי לההוא קרן דחייב ברישא כיון שעבר בתחלה על קרן זה עם הדם שכבר נתחייב בהזאתו, משא"כ הכא הרי אינו חייב בתנופתן, אלא לאחר שחיטה דכשרה בכל הרוחות אפי' אחורי ההיכל, ואז אדרבא במערב פגע ברישא ואם מחמת הכניסה דמעיקרא שלא נתחייב עדיין, א"כ גם ביומא מ"מ בתחילת הכניסה ודאי דבמזרח פגע ברישא ולא במערב, והיינו דאמאי אמר ר"ע דמדינא בההיא קרן דפגע ברישא, נראה בזה דיש לחלק דביומא כיון שמקודם לא הי' הזמן להזאה זו עד שיצא מן הפרכת לא שייך לומר שמקודם בא לעזרה דרך מזרח, אבל כאן דלא הי' דין שילך למערב ולשחוט ומקודם בא דרך מזרח והי' אפשר לעשות הכל בין השחיטה בין התנופה במזרח משו"ה לא אבד המזרח זכותו, ויש בזה הדין דאין מעבירין דכיון דמקודם הי' ראוי לעשות במזרח עושה במזרח, עוד כתב דבמה שדנתי שם לענין חזרה כיונתי לד' הטו"א במגילה ה' ע"ב יישר כחו.
י״ג
הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה. כתב הכ"מ וז"ל בפ' התודה בעיא ולא איפשטא ופסק בה רבינו לקולא ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הגמ' עכ"ל והוא דוחק, והמל"מ כתב דנ"מ למלקות דחייבי מיתות בידי שמים לוקין וגם זה אינו מיושב דבודאי אין זה חידוש דמספק אינו חייב מלקות, ואם היה האבעיא על מלקות והיה הרמב"ם כותב דפטור ממלקות לא היה קשה, אבל לא הגמ' ולא הרמב"ם הזכירו מלקות ולא שייך לומר דכתב לפטרו ממיתה לאשמעינן דפטור ממלקות. ונראה דהרמב"ם הוצרך לבאר עיקר הספק דמה דמספקא לרבא אי חייב חומש זהו משום דמספקא ליה נמי אם חייב מיתה כאוכל תרומה ממש, דהא בשבת דף ס"ט ע"ב אמר רבא מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי ומשום זה סבר רבא דגם שגג במיתה אף שלא שגג בלאו חייב חומש, וכן פסק הרמב"ם פ"י מהל' תרומות הל' א' ולכן הבעיא אי משלם מיתה ואי משלם חומש אינם שתי בעיות אלא בעיא אחת דאם לא היה חיוב על אכילתה במזיד מיתה לא היה חייב חומש בשוגג, ורבא במנחות דבעי אם חייבין עליה מיתה וחומש לשיטתו בשבת דחומש במקום מיתה עומד והוא חד בעיא, ולכן גם הרמב"ם דפסק דהוי ספק ומספק פטור ממיתה וחומש כונתו בעיקר על החומש, אלא דכיון דהחומש תלוי במיתה והוא ספק אם יש לה דין תרומה לדין חיוב מיתה, א"כ באמת כבר א"א שיתחייב עליה הזר אפי' כלפי שמיא כיון דהעבירה שלו היתה אצלו בספק ועל ספק עבירה אינו חייב מיתה. אלא דעוד אינו מבואר מה שפסק הרמב"ם דאינו חייב מיתה כיון דלהלכה אינו נוגע אלא אם חייב חומש או לא, והנה המל"מ כתב דמתוך דברי התוס' פ' אלו נערות דף ל"א נראה דצריכין להפריש מספק דכיון דכפרה היא חייב להפריש מספק, אבל אינו נותן לכהן שהכפרה תלויה בהפרשה, אבל לשון הרמב"ם שכתב אין חייבין לא משמע כהמל"מ שהתוס' כתבו זה על הא דתנן ביבמות דף צ"ט גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאינן משלמים קרן וחומש דרק אין משלמים אבל מפרישין, אבל הרמב"ם כאן הא כתב אין חייבין. ולכן נראה דהנה בחטאת בעינן ידיעה שחטא להתחייב קרבן, וה"נ לענין חומש בעינן בודאי ידיעה דהא מדמי רבא חומש לקרבן, ולכן אם חיוב החומש היה רק בשביל שאכל תרומת הלחמי תודה שאסור לישראל לאכול היה שייך לחייבו בחומש, אבל כיון דחומש במקום מיתה עומד א"כ אינו יכול להתחייב חומש אא"כ יודע שחטא בחטא שחייבין עליו מיתה, וכיון דהוי ספק אם חייב מיתה על אכילתו במזיד א"כ אינו יודע עכשיו שחטא בחטא של חיוב מיתה, וזהו שכתב דאין חייבין עליו מיתה וחומש דמה שאין חייבין מיתה גורם שאין חייבין חומש אפי' בהפרשה ולא בא לפסוק הלכה בדין מיתה, והי' אפשר לכתוב דכיון דהוי ספק בחיוב מיתה לכן אין חייבין חומש, אלא דכיון שהאמת כן הוא דאפי' במזיד אם אכל אינו חייב מיתה כיון שלא הי' מזיד על ודאי איסור מיתה וכנ"ל, לכן כתב דכיון דהוי ספק אין חייבין עליו מיתה וחומש ופטור אפי' מהפרשה, ובזה מבואר דכן הוא דעת הרמב"ם גם בדין כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמספק אינו חייב אפי' להפריש חומש, דכמו דליכא בספק דין חטאת והתורה חייבה בזה אשם תלוי ה"נ ליכא דין חומש מספק. והנה בעיקר בעיא דרבא אי חייב חומש קשה דהא אי ילפינן מתרומה נעשו התשלומין תרומה וצריך לשלם מדבר הראוי להיות קודש, וגם כאן יהי' צריך לשלם חלות והחלות יהיו נעשות תרומת לחמי תודה, וקשה דהא לחמי תודה אינם ניתרין אלא בזריקת דם התודה, ואיך יהיו ניתרין הלחם שישלם בלא זריקת דם קרבן, וזה א"א לומר שנחייב אותו להפריש תודה אחרת דהא יצטרך להפריש לחם מן החולין ובכלל א"א לחייבו בקרבן תודה אם אין לו על מה להודות, וידידי הגרש"ז זלזניק שליט"א אמר בזה דכיון דגלי קרא שהתשלומין נעשו כמו התרומה שאכל גם כאן יהי' הלחם שיפריש לתשלומין ממש כמו התרומת לחמי תודה שאכל שכבר הותרו בזריקת הקרבן, ובאופן אחר יש לומר דכיון דרבא רוצה ללמוד מתרומה משום שקרא הכתוב לזה תרומה, לכן לא נאמר שהתשלומין יעשו תרומת לחמי תודה, אלא יעשו תרומה ממש כמו תרומת דגן, ונאמר דבתרומת לחמי תודה יש שתי קדושות קדושת קרבן וקדושת תרומה, והתשלומין יעשו רק תרומה ולא יהי' צריך לזה היתר של זריקת דם תודה. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. בפ"ט הל' י"ג בד"ה ולכן נראה, במש"כ דכיון דבחטאת בעינן ידיעה שחטא, וכיון דרבא מדמי חומש לקרבן ואמר דחומש במקום מיתה עומד צריך ידיעה שחייבין ע"ז מיתה, כתב ע"ז צ"ע דרבא לא אמר חומש במקום קרבן אלא לענין הגדרת שם שוגג, משא"כ לגבי דין הודע דמצרכינן לענין קרבן מסתבר דחומש של תרומה אין דינו כקרבן, דאל"כ נמצא דמאן דסבר דבעינן הודע ולא שיודיעוהו אחרים דגם בתרומה יהי' פטור מחומש אם יאמרו לו שנים אכלת תרומה בשוגג, הנה עיקר חילוקו דאינו מוכח מדרבא דגם לדין או הודע אליו דמי חומש לקרבן, ניתן ליאמר אבל לא אדע אם הוא מוכרח, אך ראייתו מדין אם יודיעוהו אחרים דזהו חידוש לומר דגם בחומש פטור, זהו אם היינו אומרים דולא שיודיעוהו אחרים הוא סתם גזיה"כ אבל כיון דכל הך דינא הוא רק במכחישן, ולגמ' מספקא אם הטעם משום דאדם נאמן על עצמו, או משום מיגו, דאי בעי אמר מזיד הייתי, וכמו שכתבו התוס' דמתרץ דבורו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות אין זה חידוש דנאמר דכן הוא גם בחומש דתרומה. עוד כתב גם צ"ע דמ"ש מתרומת מעשר של דמאי דמחוייב בהפרשת חומש משום דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואי אמרינן דלעולם פטור בכל ספק, נמצא שהחמירו יותר משל תורה, אך אפשר דדמאי חשיב מדרבנן כודאי עכ"ד, הנה זה מפורש בשבת דף כ"ג דדמאי הוי ספק דבריהם, אלא דעיקר מה דקשה דא"כ החמירו יותר משל תורה, יש לומר דהכונה דהחמירו בספק זה כמו בשל תורה ודאי, וביחוד מבואר זה בד' הרמב"ם בהך דינא בפ"י מהל' תרומות הל' ד' שכתב ומן הדין הי' וכו', אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה, ובאמת לשון זה לא נמצא בגמ' והכ"מ והרדב"ז ציינו להגמ' דב"מ, אבל שם ליתא זה, אלא דדבריו מוכרחין דהגמ' אמר הא מני ר"מ דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומייתי מדין לא אמר בפ"נ ושם פסקינן דלא כר"מ, אכן בירוש' פ"ב דערלה מייתי ע"ז ר"מ דהרואה כתם חוששת משום זוב, ובזה פסקינן כר"מ משום דחכמים היינו רבי חנינא בן אנטיגנוס כדאמר בנדה דף נ"ג ועכ"פ לשון הרמב"ם לא הוזכר, ואפשר שמטעם זה הוסיף לומר דהחמירו כבתרומה ודאי, ואפשר להוסיף דגבי דמאי מה שהוא מדרבנן אינו אלא משום ספק, וכיון דאמרינן דהחמירו כשל תורה היינו כמו ודאי, אבל גבי כתם דמה שהוא מדרבנן אינו משום ספק, דגם בודאי כיון שהוא שלא בהרגשה אינה טמאה מדאורייתא, כמבואר בגמ' וברמב"ם פ"ט מהל' איסו"ב, א"כ אינו מוכח מזה דפסקינן שספק יהי' כודאי, לכן כתב הטעם שלא יזלזלו בה. שם בד"ה והנה בעיקר, כתבתי בבעיא דרבא באוכל תרומת לחמי תודה אי חייב חומש והיינו אי דינו כתרומה דקשה, דאי ילפינן מתרומה נעשו התשלומין כתרומת לחמי תודה, וא"כ צריך היתר זריקה וכתבתי דהבעיא היא דאפשר נעשו כתרומה ממש ולא כתרומת לחמי תודה, כתב בזה בירושלמי פ"ו דתרומות ה"ג מסתפק באוכל בכורים מהו שישלם במחובר לקרקע, ואפשר דהיינו הך ספיקא אם התשלומין תורת בכורים עליהם או דינם כתרומה לכל דבר, בודאי הוא נכון אלא דמשם הי' אפשר לומר דאם אינו יכול לשלם במחובר לקרקע יש להם דין כתרומה וכבכורים וכאן אנו צריכין לומר דבעי אם יש להם דין כתרומה ולא כתרומת לחמי תודה. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. במש"כ בפ"ט הל' י"ג דבחומש יהי' צריך ידיעה שחייב עלי' מיתה כמו בקרבן, העיר מד' הירושלמי בתרומות פ"ו הל' א' דאמר בחומש דין השב מידיעתו חייב על שגגתה כמו בקרבן, הוא סיוע נכון לדברי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט׳

י״ג
לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כו'. כתב מרן ומן הדין לא היה לו לרבינו לכתוב פיטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים היא וקמי שמיא גליא וכו'. ונראה דנפקא מיניה למלקות דקי"ל דחייבי מיתה בידי שמים לוקין. ועיין במ"ש מרן פ"ד מהל' ביאת מקדש בדין ד' ודוק. ומתוך דברי התוס' פ' אלו נערות (דף ל"א) ד"ה זר נראה דצריכין להפריש מספק דכיון דכפרה היא חייב מספק אבל אינו נותן לכהן לפי שהכפרה תלויה בהפרשה:
כ״ב
והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק. עיין בהר"ן והרא"ש פ"ק דנדרים (דף י"ב) ודוק היטב:
כ״ד
ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה. עיין בספר ברכת הזבח (דף קכ"ז: ודף קל"ה.) ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט׳

י״א
ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין. הנה בפסחים נ"ט איתא הלשון יכול יהא כהנים רשאים בחזה ושוק וכן הוא בכמה דוכתי בש"ס. אבל בתורת כהנים צו הגירסא יכול יהא כהנים זכאים בחזה ושוק וכו' ויש חילוקים בזה ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ט׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם