הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק י׳

ספר עבודה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק י׳
הלכה א׳
אֲכִילַת הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט לג) "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם". הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים שֶׁאוֹכְלִין אוֹתָן הַכֹּהֲנִים שֶׁאֲכִילָתָן מִצְוָה:
הלכה ב׳
וְכֵן אֲכִילַת שְׁיָרֵי מְנָחוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ט) "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו":
הלכה ג׳
וְאֵין חַטָּאת וְאָשָׁם וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה וְאִם נֶאֶכְלוּ בַּהֵיכָל נֶאֶכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ט) "לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם" (במדבר יח י) "בְּקֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ". וְכֵן שַׁלְמֵי צִבּוּר הֲרֵי הֵן כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ד׳
חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לְכֹהֲנִים זְכָרִים וּנְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יח יא) "לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ". וְכֵן הַמּוּרָם מִתּוֹדָה וְהַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח יט) "כּל תְּרוּמֹת הַקֳדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ":
הלכה ה׳
וְכֵן הַבְּכוֹר שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (במדבר יח יח) "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין". וְכָל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִים לַכֹּהֲנוֹת נֶאֱכָלִים לְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים וְלִנְשֵׁיהֶם כִּתְרוּמָה. וְכֻלָּן נֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יד) "אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר" לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ שֶׁהִיא הָעֲזָרָה אֶלָּא טָהוֹר שֶׁהוּא כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְדוֹרוֹת יְרוּשָׁלַיִם. וְהוּא הַדִּין לְמַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁהֲרֵי הֵן קָדָשִׁים קַלִּים כִּשְׁלָמִים. וְהַחַלּוֹנוֹת וָעֳבִי הַחוֹמָה כִּלְפָנִים:
הלכה ו׳
הַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים בְּיוֹם הַזְּבִיחָה וְכָל הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם הַמָּחֳרָת עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז טז) "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" (ויקרא ז יח) "וְאִם הֵאָכל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" וְגוֹ'. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד בֵּין חֵלֶק הַכֹּהֲנִים בֵּין חֵלֶק הַבְּעָלִים וְהוּא הַדִּין לִבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁהֲרֵי הֵן קָדָשִׁים קַלִּים כִּשְׁלָמִים:
הלכה ז׳
אֲבָל הַתּוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא בְּיוֹם הַזְּבִיחָה עִם הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ז טו) "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". וְכֵן אֵיל נָזִיר וְהַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין חֵלֶק הַכֹּהֲנִים בֵּין חֵלֶק הַבְּעָלִים וְהוּא הַדִּין לְחַטָּאת וּלְאָשָׁם וּלְשַׁלְמֵי צִבּוּר וְלִשְׁיָרֵי מְנָחוֹת שֶׁהַכּל נֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּמַשְׁמָע חוּץ מִן הַשְּׁלָמִים שֶׁפֵּרֵשׁ בָּהֶן הַכָּתוּב וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר הַדּוֹמִים לָהֶם:
הלכה ח׳
כָּל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה דִּין תּוֹרָה שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה:
הלכה ט׳
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים אֵין אוֹכְלִין אוֹתָם אֶלָּא הַטְּהוֹרִים בִּלְבַד הַמּוּלִין. אֲפִלּוּ הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְלֹא הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. וְהַטֻּמְטוּם אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים לְפִי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל אֲבָל הָאַנְדְּרוֹגִינוּס יֵרָאֶה לִי שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים:
הלכה י׳
וּמֻתָּר לֶאֱכל אֶת הַקָּדָשִׁים בְּכָל מַאֲכָל. אֲפִלּוּ הַכֹּהֲנִים מֻתָּרִין לֶאֱכל חֶלְקָם בֵּין מִקָּדָשִׁים קַלִּים בֵּין מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל מַאֲכָל. וּלְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן וּלְאָכְלָם צְלוּיִים שְׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים וְלָתֵת לְתוֹכָן תַּבְלִין שֶׁל חֻלִּין אֲבָל לֹא תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פִּסּוּל. וְהָעֲצָמוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מֻתָּרוֹת וְעוֹשֶׂה אָדָם מֵהֶם כָּל כֵּלִים שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה י״א
הָיְתָה לָהֶם אֲכִילָה מוּעֶטֶת אוֹכְלִין עִמָּהּ חֻלִּין וּתְרוּמוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַשֹּׂבַע. הָיְתָה לָהֶן אֲכִילָה מְרֻבָּה אֵין אוֹכְלִין עִמָּהּ חֻלִּין וּתְרוּמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת אֲכִילָה גַּסָּה. וְכֵן בִּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת:
הלכה י״ב
אֵין מְבַשְּׁלִין חַטָּאת אוֹ אָשָׁם עִם מוּרָם מִתּוֹדָה אוֹ מֵאֵיל נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן. וְלֹא מוּרָם מִתּוֹדָה וּמֵאֵיל נָזִיר עִם בְּכוֹר אוֹ עִם חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט זְמַן אֲכִילָתָן. וְלֹא מוּרָם מִשְּׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ עִם חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל יוֹם מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן וּבִזְמַן אֲכִילָתָן. אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם מִתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה וְתוֹדָה וְאֵיל נָזִיר זֶה עִם זֶה וְהַבְּכוֹר וְחָזֶה וְשׁוֹק זֶה עִם זֶה. חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ שֶׁל פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם חֲתִיכוֹת אֲחֵרוֹת. אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת לְזָרִים וּמֻתָּרוֹת לַכֹּהֲנִים:
הלכה י״ג
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם בְּשַׂר תַּאֲוָה הֲרֵי בְּשַׂר הַתַּאֲוָה אָסוּר לִטְמֵאִים וּמֻתָּר לִטְהוֹרִים:
הלכה י״ד
נֶאֱמַר בְּעוֹלָה (ויקרא ז ח) "עוֹר הָעלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה". וְנֶאֱמַר בְּחַטָּאת (ויקרא ו יט) "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה". וְנֶאֱמַר בְּאָשָׁם (ויקרא ז ז) "הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה". וְנֶאֱמַר בִּשְׁלָמִים (ויקרא ז יד) "לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה". וְנֶאֱמַר בְּמִנְחָה (ויקרא ז ט) "הַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אוֹתָהּ לוֹ יִהְיֶה". אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּכָל אֵלּוּ אֶלָּא בְּרָאוּי. שֶׁהַכֹּהֵן הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה זֶהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק לֶאֱכל. וּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן כְּגוֹן שֶׁהָיָה טָמֵא אֵין לוֹ חֵלֶק לֶאֱכל אֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּטְהַר לָעֶרֶב. אֲבָל לְעִנְיַן חֲלוּקָה הַכּל לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁמַּקְרִיבִין בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכֻלָּם חוֹלְקִים בְּכָל קָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ אִישׁ כְּאָחִיו. בֵּין זֶה שֶׁהִקְרִיב בֵּין אָחִיו שֶׁעִמּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא הִקְרִיב:
הלכה ט״ו
וְלָמָּה חִלֵּק הַכָּתוּב בִּמְנָחוֹת בֵּין מְנָחוֹת הָאֲפוּיוֹת וּמִנְחַת הַסּלֶת. שֶׁהֲרֵי בַּאֲפוּיוֹת הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז ט) "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה". וּבְמִנְחַת הַסּלֶת הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז י) "וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו". שֶׁהָאֲפוּיָה כְּשֶׁחוֹלְקִין אוֹתָהּ אַנְשֵׁי בֵּית אָב כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ חֶלְקוֹ אֲפִלּוּ כְּזַיִת פַּת הֲרֵי הוּא רָאוּי לוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹכְלוֹ מִיָּד. אֲבָל הַסּלֶת אִם יְחַלְּקוּהָ בֵּינֵיהֶן נִמְצָא מַגִּיעַ לָזֶה מְלֹא כַּפּוֹ סלֶת אוֹ פָּחוֹת שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לָלוּשׁ אוֹתוֹ וְלֹא לֶאֱפוֹתוֹ לְפִיכָךְ הָיָה עוֹלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיַּחְלְקוּ מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה וְלֹא יַחְלְקוּ מִנְחָה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל כָּל אַנְשֵׁי בֵּית אָב. הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר בָּהּ לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו לוֹמַר שֶׁיְּחַלְּקוּהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין חוֹלְקִין מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה מַחֲבַת אוֹ סלֶת כְּנֶגֶד סלֶת. אֶלָּא כָּל אַחַת וְאַחַת חוֹלְקִין שְׁיָרֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:
הלכה ט״ז
וְכֵן אֵין חוֹלְקִין עוֹף כְּנֶגֶד עוֹף. וְלֹא חַטָּאת כְּנֶגֶד חַטָּאת. וְלֹא חָזֶה וְשׁוֹק כְּנֶגֶד חָזֶה וְשׁוֹק. אֶלָּא כָּל חֵלֶק וְחֵלֶק חוֹלְקִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֵה:
הלכה י״ז
אֵין הַקָּטָן חוֹלֵק אֲפִלּוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַאֲכִילוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. וְכֵן אִשָּׁה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין חוֹלְקִין לָהֶם בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז י) "אִישׁ כְּאָחִיו". אֲבָל בַּעַל מוּם בֵּין קָבוּעַ בֵּין עוֹבֵר בֵּין שֶׁנּוֹלַד בְּמוּמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה תָּמִים וְנִפְסַל חוֹלֵק וְאוֹכֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא כב) "לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳדָשִׁים" וְגוֹ'. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכל לָעֶרֶב:
הלכה י״ח
וְכֹהֵן גָּדוֹל אוֹכֵל שֶׁלֹּא בַּחֲלוּקָה אֶלָּא נוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:
הלכה י״ט
כָּל הָרָאוּי לַאֲכִילַת הַקָּדָשִׁים בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן חוֹלֵק לֶאֱכל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכל בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכל לָעֶרֶב אֵינוֹ חוֹלֵק כְּדֵי לְהָנִיחַ חֶלְקוֹ לָעֶרֶב. כֵּיצַד. טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְהָאוֹנֵן בְּיוֹם הַקְּבוּרָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֵין חוֹלְקִין לֶאֱכל לָעֶרֶב:
הלכה כ׳
כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכל אֵינוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל הָאוֹנֵן שֶׁהוּא מַקְרִיב וְאֵינוֹ אוֹכֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבֹד אֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכל חוּץ מִבַּעַל מוּם שֶׁהֲרֵי נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה:
הלכה כ״א
כָּל שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בַּבָּשָׂר אֵין לוֹ חֵלֶק בָּעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז לג) "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְרָאוּי לַעֲבוֹדָה מִשְּׁעַת זְרִיקָה עַד אַחַר הֶקְטֵר חֲלָבִים:
הלכה כ״ב
נִטְמָא אַחַר זְרִיקָה וְטָבַל וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר אַף בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים הַדָּבָר סָפֵק אִם חוֹלֵק אִם אֵינוֹ חוֹלֵק לְפִיכָךְ אִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה כ״ג
קָרְבַּן צִבּוּר הַבָּא בְּטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַטְּמֵאִים מַקְרִיבִין אוֹתוֹ אֵין חוֹלְקִין עִם הַטְּהוֹרִין לֶאֱכל לָעֶרֶב מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילָה:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י׳

א׳
מצות קכג שיאכלו הכהנים בשר קדשי קדשים במקדש והם חטאת ואשם דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם במלואים ללמד שהכהנים אוכלים הבשר של חטאות ואשמות שיש בהם כפרה ובעלים מתכפרים שאף באכילה תלויה כפרה וה"ה שאר הקדשים הנאכלין לכהנים שאכילתן מצוה דאיתקשו כולהו מתנות כהונה דכתיב כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' קדש קדשים לך ולבניך:
ב׳
מצות קכד שיאכלו הכהנים שיירי מנחות דכתיב גבי מנחה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.
ג׳
ואין כלם נאכלין אלא לזכרי כהונה ובעזרה דכתיב לכל קרבנם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וכן שלמי צבור הוו כחטאת ואשם דהוקשו לחטאת כדכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואם נאכלו בהיכל נאכלו דכתיב בקדש הקדשים והיכל במשמע.
ד׳
חזה ושוק של שלמים נאכלים לכהנים זכרים ונקבות דכתיב וזה לך תרומת מתנה לכל תנופות בני ישראל דהיינו מורם מתודה ומאיל השלמים ומאיל נזיר לך נתתים ולבניך ולבנותיך וכן בכור נאמר בו ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכל הנאכל לכהנות (לבהמות) נאכל לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה הנאכלת לכהנים ולכהנות ולנשי כהנים ועבדיהם כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והני הוו קנין כספו וכולן נאכלין בכל העיר כדכתיב (בפ"ח) ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור לא נאמר במקום קדוש כמו שאמר לעיל מיניה בקדשי קדשים ואכלתם אותה במקום קדוש דהיינו בעזרה אלא במקום טהור שהוא כל מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים ושכנגדו לדורות ירושלם שאין מצורעים נכנסים שם וה"ה למעשר ופסח שהן קדשים קלים כשלמים וכתיב נמי בהו והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ובכורות בקרכם וגו' ובשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומדלא קבע בהו מחיצה בכל העיר נאכלין והחלונות ועובי החומה כלפנים שהרי בלב ב"ד לקדשם בשיירי מנחה כדאמר' לעיל.
ו׳
השלמים נאכלין ביום הזביחה וכל הלילה ויום המחרת עד שקיעת החמה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וגו' ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' ולא תימא דנאכל בלילה של יום ג' דהא כתיב והנותר עד יום השלישי וגו' ודרשינן עד יום הוא נאכל בעוד שהוא יום ולא ליום ג' דהיינו לילה של יום ג' בין חלק בעלים בין חלק כהנים דכתיב בתודה ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל ויש כאן ריבויין הרבה לומר דהם נאכלין ליום ולילה כל מה שהוא חלק הכהנים ובשר הזבח דכתיב גבי שלמים כולל בין חלק כהנים בין חלק בעלים וה"ה לבכור ומעשר דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' הקישו הכתוב לבכור לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלים לב' ימים ולילה אחד אף בכור כן ולא מצית להקישו לחזה ושוק של תודה ליום ולילה מדהדר הכתוב בסיפיה דקרא לומר לך יהיה דלא איצטריך דהא כתיב ברישיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור לומר דהוי כשלמים לב' ימים ולילה ומעשר כתב רש"י ז"ל לא ידענא מהיכא ושוב הגיע דיליף העברה העברה מבכור דכתיב ביה והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר כל אשר יעבור ומשום דקשיא להו לתוספות דתפשוט מהכא דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש פי' דמעשר יליף משלמים מבנין אב מה שלמים קדשים קלים אף מעשר קדשים קלים דבכור נמי הוה אתי משלמים אי לאו משום דהוא מתנה לכהן וא"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי.
ז׳
והתודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר וכן איל נזיר והלחם הבא עמהם כיוצא בהן בין חלק הבעלים בין חלק הכהנים וה"ה חטאת ואשם ושיירי מנחות ושלמי צבור דכולהו איתרבו מדכתיב ביום קרבנו יאכל בזמן בשרה זמן לחמה ובשר זבח תודת שלמיו יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגה שיהו נאכלין ליום ולילה דכולהו קרבנות במשמע חוץ משלמים דכתיב בהו בהדיא ב' ימים ולילה ובכור ומעשר דילפי' מינייהו כדאמר'.
ח׳
וכל הנאכלין ליום ולילה דין תורה יכולין ליאכל עד שיעלה עמוד השחר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר אלא שחכמים עשו סייג עד חצות.
ט׳
כל מיני הקרבנות אין אוכלין אותן אלא הטהורים בלבד כדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו המולין דכיון דערל פסול לעבודה מדברי יחזקאל דכתיב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני וגו' פסול נמי לאכילה כיון שאינו ראוי להקרבה כדכתיב המקריב את דם השלמים לו יהיה ושאני בעל מום דרחמנא רבייה בהדיא לאכילה ולחלוק וערל דלא רבייה קרא אינו אוכל ואין צריך לומר שאינו חולק ואפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים דמחוסר כפרה הוא מחוסר טהרה כדכתיב במחוסרת כפרה וטהרה מכלל שהיא טמאה קודם לכן למדנו למחוסר כיפורים שהיא כטמא לעבודה ולאכילת קדשים והטומטום הוא ספק ערל ואסור לאכול בקדשים אבל אנדרוגינוס יראה לרב ז"ל דאוכל בקדשים קלים.
י׳
ומותר לאכול הקדשים בכל מאכל אחר של חולין אפילו הכהנים אוכלים חלקם בכל מאכל כיון שאוכלין הכל בזמן אכילת הקדשים ומשנים באכילתם לאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים דכתיב למשחה לך נתתים למשחה מתרגמינן לרבו והיינו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ולתת לתוכן אפילו תבלי תרומה מדאוריתא כיון שאוכל הקדשים בזמנן ועושה מהעצמות כל כלים שירצה דכיון דבשר מותר כ"ש עצמות ומשום דקשה דאיכא למימר דלא התיר הכתוב אלא בשר הראוי לאכילה פירשו דכתיב באשם לו יהיה יתירא לומר דעצמות נמי יהיו לו לכל מה שירצה ומינה ילפינן לכל קרבנות בהיקשא דזאת התורה לעולה וגו' מה אשם עצמותיו מותרים אף כל עצמותיו מותרים. היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהא נאכלת על השבע דרך גדולה ואכילה גסה לא הויא אכילה כדאמר' ביום כיפור.
י״ב
מן התורה נראה דיכולין לבשל הנאכל ליום ולילה עם הנאכל לב' ימים ולילה ויאכל הכל ביום ולילה והנאכל בעזרה עם הנאכל בכל העיר ויאכל הכל בעזרה מפני שבולע זה מזה וכ"ש השוין בזמן ובמקום שמתבשלין זה עם זה אפילו מדרבנן. חתיכה של קדשי קדשים או של פגול ונותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות של חולין אסורות לזרים ומותרות לכהנים דאפילו פגול ונותר אין איסורן על הכהנים חמור הרבה ולכך מותר להם לאכול מה שבלוע מהם דטעם האיסור בטל בגוף המותר מדאוריתא ונראה דמן התורה הוה מותר לזר נמי אי איכא רוב בהתר לבטל טעם האיסור בשר קדשי קדשים או קלים כבשר תאוה נאכל הכל לטהורים דאף על גב דקדשי קדשים אסירי לזרים אפילו טהורים כיון דיש בהם כדי ביטול אי מדאוריתא אי מדרבנן שרו.
י״ד
נאמר בעולת בהמה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ונאמר בשלמים הזורק את דם השלמים לו יהיה ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי לעבודה שיש לו חלק לאכול דאי תימא דהמקריב או המחטא דוקא הוא שיאכל ולא אחר הרי משמרת כולה לא זרקו את הדם אלא אחד זרק על ידי כולן וכולן חולקים ואוכלים ואי תימא בראוי להקרבה ולחיטוי דאוכל ומי שאינו ראוי לחיטוי דאינו אוכל הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי דכתיב איש מזרעך לדורותיכם ואוכל דכתיב איש כאחיו לאפוקי קטן ומדמעטיה קרא חלוקה משמע הא לענין אכילה הוא אוכל אלא מאי המקריב והמחטא בראוי להקריב ולחיטוי שחולק בקדשי' ואוכל ואף על גב דבעל מום אינו ראוי וחולק שאני בעל מום דרחמנא רבייה לחילוק כדכתיב כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום שחולק בקדשים ומי שלא היה ראוי בשעת קרבן כטמא אין לו חלק לערב אפילו נטהר כדכתיב המקריב את דם השלמים דבעינן ראוי בשעת קרבן. כל אנשי בית אב חולקים בכל הקדשים איש כאחיו בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו במנחת הסולת ומה שכתב במנחה האפויה לכהן המקרי' אותה היינו לכל הראוי שחולק כדאמרינן לעיל אלא שלא הוצרך לפרש בפירוש שתהיה לכלן אלא במנחת הסולת שמגיע לכל אחד מלא כפו או פחות שאינו ראוי ללוש ולא לאפות ולפיכך הייתי אומר שיחלקו מנחה כנגד מנחה ולא יחלקו מנחה זו לכל אנשי בית אב הוצרך הכתוב לומר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לומר שמתחלקת בפני עצמה ולא יחלקו מנחה כנגד מנחה כדאמרינן אפילו הוו תרוייהו מין אחד סולת או מחבת וכן בכל קדשי קדשים וקדשים קלים דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו כלל כל מיני מנחה שהן קדשי קדשים כל קדשים קלים מנין שאין חולקים כגון שלמים כנגד תודה דכולהו קדשים קלים ת"ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה יקריבנו ומקרא נדרש לפניו לומר דאיתקשו לקדשי קדשים לענין חלוקם כדאמרינן דחולקים כל בית אב אפילו אותם שלא עבדו אבל לא לכל הכהנים דכתיב המקריב יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב הא כיצד בראויין להקריב שהן אנשי בית אב כדאמר'.
י״ז
אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים אף על פי שמותר לאכול אפילו קדשי קדשים דמדמעטיה קרא מחלוקה בקדשי קדשים דכתיב איש כאחיו מכלל דאכיל אבל בעל מום אפילו נולד במום קבוע חולק ואוכל דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים ולא תימא קדשי קדשים דוקא דהותרו לזר שאכל משה מבשר המלואים אלא אפילו קדשים קלים שלא מצינו זר אוכל בהם חולק לכך כתיב ומן הקדשים יאכל דהיינו קדשים קלים מצינו שאוכל שחולק מנין ת"ל כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום כדאמר' לעיל וא"כ בעל מום מעקרו משום דהדר כתיב כל זכר בחטאת לרבות אפילו מום מעקרו והדר כתיב באשם כל זכר לרבות בעל מום עובר מהו דתימא כיון דאית ליה היתרא למחר לא אכיל עד דמיתקן כי טמא דלא אכיל עד דמיתקן קמ"ל ואם הוא טמא הא אמרן לעיל דאפילו תם אינו חולק לאכול לערב כהן גדול אוכל שלא בחלוקה אלא נוטל כל מה שרוצה כדכתיב יאכלו אהרן ובניו.
י״ט
כל הראוי לאכילה בשעת הקרבן חולק לאכול וכל שאינו ראוי אף על פי שראוי לעבודה אינו חולק להניח חלקו לערב כטבול יום ומחוסר כפורים ואונן דאף על פי שהם כהנים ראויים לעבוד השתא מיהא לא חזו ולהכי אין חולקין לערב כל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד חוץ מכ"ג האונן שמקריב ואינו אוכל דכתיב ביה לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אינו צריך לצאת מן המקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת הא הדיוט שלא יצא חלל וכל שאינו ראוי לעבוד אינו חולק כדאמרינן חוץ מבעל מום כדרבי ליה לעיל מקראי.
כ״א
כל שאין לו חלק בבשר דאינו ראוי לאוכלה אין לו חלק בעורות כדכתיב והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריבה לכהן לו יהיה פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקין אפילו בעורות משום דאינם ראויים להקריב כדילפינן מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא הוה כטמא ובמחוסר כפורים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא היא כטמאה ואונן מדכהן גדול ילפינן דאינו מחלל הדיוט מחלל כדאמ' ובעינן ראוי בשעת זריקת דמים כדכתיב המקריב את דם השלמים וגו' לו תהיה שוק הימין וגו' שיהא טהור משעת זריקה עד שעת שהוקטרו חלבים נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור בשעת הקטר חלבים הוי ספק אי בעינן טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר והאיכא או דילמא משעת זריקה עד שעת הקטר וליכא לפיכך אין מוציאין מידו אי תפש דהמוציא מחברו עליו הראיה דבעינן טהור משעת זריקה עד שעת הקטר.
כ״ג
קרבן צבור הבא בטומאה אין חולקין הטמאים עם הטהורים דדוקא הקרבתה בטומאה הוא דילפינן להני ה' דברים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח מפסח דכתיב ביה במועדו ובא בטומאה והני כתיב בהו אלה תעשו לה' במועדיכם וכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל אבל לא לאכילה דפסח הוא דניתר אפילו באכילה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב לפי אכלו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י׳

א׳
אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו'. נראה דמלתא דפשיטא היא שהכהן מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת או אשם. וכל זה מתבאר ממ"ש רבינו בסוף הל' תרומות גבי אכילת תרומה ובריש הלכות בכורים כתב כל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל רפ"א מהלכות אלו):
ג׳
אלא לזכרי כהונה בעזרה. אם נאכלין מעומד כיון דאין ישיבה בעזרה עיין במ"ש התוס' פ"ג דיומא (דף כ"ו) ד"ה אין. ועיין בפ"ב דזבחים (דף ט"ז) ד"ה ומה ישב שאוכל כגון במורם בקדשים ובכור. אלמא דס"ל דקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אינן נאכלין מיושב ודוק. כתבו התוס' בפ"ב דשבועות (דף י"ז) דקדשי קדשים שנאכלין בעזרה בעינן שיראה פתח העזרה בשעת אכילה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה:
ה׳
נאכלין לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. דע שיש חילוק בין תרומה לחזה ושוק דהיינו ישראלית שנשאת לכהן ונתגרשה וזרע אין לה דכתיב בה ושבה אל בית אביה חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק וכמו שנתבאר לעיל פ"ו מהל' תרומות דין ט'. ודע שהחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק וכדאיתא ביבמות (דף פ"ז) והיא הלכה פסוקה ורבינו לא הביא דין זה בפירוש. והכלל דכל אשה האוכלת תרומה בין מצד עצמה בין מצד בעלה בין מצד בנה אוכלת בחזה ושוק חוץ מחוזרת לבית אביה וזהו שכתב רבינו בפ"ז מהל' תרומות הלכה י"ז וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק ולא הוציא מהכלל אלא חוזרת לבית אביה ודוק. ומ"ש רבינו וחלונות ועובי החומה כלפנים, עיין ספ"ב מהל' מעשר שני ובפ"ו מהל' ביאת המקדש הלכה ט' וברפ"ט מהל' קרבן פסח:
ח׳
וכדי להרחיק מן העבירה כו'. בנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו הרחקה עד חצות דניכר הוא שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר כ"כ התוספות בס"פ איזהו מקומן (דף נ"ז:):
י׳
ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל. עיין לעיל ספ"ט מהל' בכורים שכתב רבינו ז"ל דאין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי בחרדל וכבר עמדו התוס' על זה בפרק הזרוע (דף קל"ב) יע"ש. ודע שכתבו התוס' בפרק כל הזבחים (דף ע"ה) ד"ה בכור דבדבר דלא הוי מתנות כהונה לא שייך למשחה. ולפי זה אפשר לומר דלזה כיון רבינו לומר אפילו הכהנים כלומר לא מיבעיא בחלק הזכרים דלא שייך למשחה אלא אפילו בחלק הכהנים וכמ"ש התוס' בפרק הזרוע: אבל לא תבלין של תרומה כו'. פסק כר"מ כמ"ש מרן. והרב לח"מ תמה למה פסק כר"מ לגבי ר"ש ועיין בסוגית הגמרא פ"ח דזבחים (דף ע"ו) ותמצא טעם למה שפסק כר"מ:
י״א
אוכלין עמה חולין ותרומות כו'. פירש"י דיאכלום מבחוץ דהא אין מכניסין בעזרה חולין והתוס' ס"ל דאוכלין בעזרה. ועיין במ"ש התוס' בפרק הקומץ (דף כ"ח) ד"ה חולין. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ב מהל' שחיטה דין ג'):
י״ב
חתיכה של קדשי קדשים כו'. כתב מרן אבל קשה שלא הי"ל לכתוב או או. ועיין בתוי"ט ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י׳

ג׳
ואם נאכלו בהיכל נאכלו שנאמר לכל מנחתם [וכו'] בקדש הקדשים תאכלנו. קצת קשה הלשון דבגמ' זבחים (ס"ג) איתא זה בשהיקיפו עכו"ם את העזרה דמותר לאכול בהיכל אפי' לכתחילה משום שלא יבואו לידי נותר ומשמע דאפי' לכתחילה כן. והרמב"ם ז"ל נראה דמיירי בלא הקיפו עכו"ם וכו' רק דאשמועינן דכל הקדשים דמקומן בעזרה מ"מ בדיעבד אם נאכלו בהיכל נאכלו. אבל אינו מובן למה נפק"מ דהא אכילת הבשר לא מעכבי מידי ולזה מה בכך אם יחשב כאילו לא נאכלו וי"ל דנפק"מ לכהן שלבש בגדי כהונה בשעת האכילה ההוא. דלפי המבואר ביומא (ס"ח ע"ב) דבשעת אכילה לובשין בגדי כהונה דאכילה צורך עבודה היא יעו"ש משא"כ אם אין על זה שם אכילת קדשים הוי כמו כהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה דלוקה לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' כלאים ודו"ק. ועי' בתוס' זבחים (כ"ט) דהיכל חשוב מקום משולש דראוי לאכילה אם הקיפו עכו"ם את העזרה ועי' במל"מ כאן שהביא מדברי התוס' שבועות (י"ז) דבקדשי קדשים הנאכלין בעזרה בעינן שיראה פתח העזרה בשעת אכילה יעו"ש ואינו מובן דהרי בזבחים (נ"ו) מבואר דרק שחיטה בעי נגד הפתח אבל אכילה לא בעי נגד הפתח דגם בלשכות מותר לאכול. והמל"מ ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל שלא הביא דין זה דהתוס' אבל הלא באמת דברי התוס' צע"ג לכאורה למסקנת הגמ' שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם