הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ב׳

ספר עבודה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ב׳
הלכה א׳
הַיַּיִן וְהַסּלֶת שֶׁמְּבִיאִין עִם הַקָּרְבָּן הֵם הַנִּקְרָאִין נְסָכִים. וְהַסּלֶת לְבַדָּהּ נִקְרֵאת מִנְחַת נְסָכִים. וּמִנְחַת נְסָכִים אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה וְלֹא לְבוֹנָה. אֲבָל טְעוּנָה מֶלַח. וְכֻלָּהּ נִשְׂרֶפֶת עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וְיִתְנַסֵּךְ הַיַּיִן עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ אֶלָּא מַגְבִּיהַּ יָדוֹ וְיוֹצֵק עַל הַיְסוֹד וְהוּא יוֹרֵד לַשִּׁיתִין:
הלכה ב׳
אֵין טָעוּן נְסָכִין אֶלָּא עוֹלַת בְּהֵמָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד בֵּין הָיוּ קָרְבַּן צִבּוּר אוֹ קָרְבַּן יָחִיד אוֹ כֶּבֶשׂ יוֹלֶדֶת וְאֵילוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל הוֹאִיל וְהֵן עוֹלוֹת טְעוּנִים נְסָכִים. אֲבָל הָעוֹף וְהָאֲשָׁמוֹת וְהַחַטָּאוֹת אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶם נְסָכִים. חוּץ מֵחַטַּאת מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ נִסְכֵּיהֶם בַּתּוֹרָה:
הלכה ג׳
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְבִיאִין נְסָכִים עִם הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו ג) "לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ נְדָבָה" דָּבָר הַבָּא בְּנֵדֶר וּנְדָבָה יָצְאוּ חַטָּאת וְאָשָׁם וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח הוֹאִיל וְאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה אֵין טְעוּנִין נְסָכִים. וּמִנַּיִן לְהָבִיא שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְעוֹלַת רְאִיָּה לִנְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו ג) "אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם":
הלכה ד׳
כַּמָּה הוּא שִׁעוּר נְסָכִים. נִסְכֵּי כֶּבֶשׂ אוֹ כַּבְשָׂה עִשָּׂרוֹן סלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין. וְכֵן נִסְכֵּי הָעֵז בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה אוֹ נִסְכֵּי רָחֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּדוֹלָה. אֲבָל נִסְכֵּי אַיִל הֵן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סלֶת בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִישִׁית הַהִין. וְנִסְכֵּי הַפָּר אוֹ הָעֵגֶל בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סלֶת בָּלוּל בַּחֲצִי הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין:
הלכה ה׳
אֵלּוּ הֵן הַנְּסָכִים בֵּין לָעוֹלָה בֵּין לַשְּׁלָמִים כַּשִּׁעוּר הַזֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יב) "כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם". אֵין מוֹסִיפִין עַל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְאִם גָּרַע אוֹ הוֹסִיף כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. חוּץ מִכֶּבֶשׂ הָעוֹלָה שֶׁמַּקְרִיבִין בְּיוֹם הֲנָפַת הָעֹמֶר שֶׁהַנְּסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְפְּלָה סָלְתּוֹ לֹא נִכְפְּלוּ יֵינוֹ [וְשַׁמְנוֹ] אֶלָּא יַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין:
הלכה ו׳
הַמְצֹרָע מֵבִיא עִם שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ שֶׁהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהֵן בָּאִין בִּכְלַל הַזְּבָחִים שֶׁלּוֹ עִשָּׂרוֹן עִם כָּל כֶּבֶשׂ בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן. וּרְבִיעִית יַיִן עִם כָּל עִשָּׂרוֹן מִשְּׁלָשְׁתָּן כִּשְׁאָר נִסְכֵּי הַכְּבָשִׂים. וְהַמַּקְרִיב אֶת הַפִּלְגָּס מֵבִיא עִמּוֹ נִסְכֵּי אַיִל וְלֹא עוֹלֶה לוֹ זִבְחוֹ:
הלכה ז׳
הַהִין הוּא שְׁנֵים עָשָׂר לוֹג. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שִׁעוּר הַלּוֹג עִם מִדּוֹת אֲחֵרוֹת בְּהִלְכוֹת עֵרוּבִין. וְהָעִשָּׂרוֹן הוּא הָעֹמֶר שֶׁהוּא שִׁעוּר חַלָּה וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שִׁעוּרוֹ בְּעִנְיַן חַלָּה:
הלכה ח׳
כְּשֶׁמּוֹדְדִין הַנְּסָכִים אוֹ הַמְּנָחוֹת בֵּין מִנְחַת יָחִיד בֵּין מִנְחַת צִבּוּר אֵין מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר אוֹ שֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל אֶלָּא מוֹדֵד הַכּל בְּעִשָּׂרוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. וְכֵן הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּתוֹ שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְשֶׁמֶן שֶׁל מִנְחוֹת הַיָּחִיד בְּלוֹג שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. כְּמִנְיַן הָעֶשְׂרוֹנוֹת כָּךְ מִנְיַן הַלּוֹגִין:
הלכה ט׳
בֵּירוּצֵי הַמִּדּוֹת שֶׁל סלֶת חֹל שֶׁאֵין גַּב הָעִשָּׂרוֹן קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן קֹדֶשׁ לְפִי שֶׁהוּא יוֹרֵד עַל גַּב הַכְּלִי. וּכְלֵי הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וְלָמָּה יִתְקַדְּשׁוּ הַבֵּירוּצִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַמּוֹדֵד אֶלָּא לְמַה שֶּׁבַּכְּלִי בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלֵי שָׁרֵת לְחל:
הלכה י׳
מַה הָיוּ עוֹשִׂין בַּבֵּירוּצִין. אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר יַקְרִיבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְּלִינָה. וְאִם לָאו מְקַיְּצִין בָּהֶן הַמִּזְבֵּחַ:
הלכה י״א
כֵּיצַד לוֹקְחִין בָּהֶם עוֹלוֹת. הַבָּשָׂר לַשֵּׁם וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים:
הלכה י״ב
הַסּלֶת עִם הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. וְלֹא הַנְּסָכִים מְעַכְּבִין אֶת הַזֶּבַח אֶלָּא מֵבִיא אָדָם קָרְבָּנוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו אַחַר עֲשָׂרָה יָמִים אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד צִבּוּר. וְהוּא שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים בִּכְלִי שָׁרֵת אֲבָל אִם נְתָנָן לִכְלִי שָׁרֵת אִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְּלִינָה:
הלכה י״ג
אֵין מְבִיאִין נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לֹא יְבִיאֵם לֹא מִן הַתְּרוּמָה וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא מִן הַבִּכּוּרִים. וַאֲפִלּוּ תּוֹדָה שֶׁמֵּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יְבִיאוֹ נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
הלכה י״ד
כָּל שִׁעוּרֵי הַנְּסָכִים הָאֵמוּרִין בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל וּמִנְיַן אוֹתָן הַקָּרְבָּנוֹת וְסִדְרֵי הָעֲבוֹדָה הַכְּתוּבִים שָׁם כֻּלָּם מִלּוּאִים הֵן וְאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת אֶלָּא הַנָּבִיא צִוָּה וּפֵרֵשׁ כֵּיצַד יִהְיוּ מַקְרִיבִין הַמִּלּוּאִין עִם חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בַּיִת שְׁלִישִׁי:
הלכה ט״ו
וּכְשֵׁם שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ דְּבָרִים שֶׁאֵין כְּמוֹתָן לְדוֹרוֹת וְהִקְרִיבוּ בְּשַׁבָּת כָּךְ הַנָּשִׂיא מַקְרִיב חֲנֻכָּתוֹ בְּשַׁבָּת לֶעָתִיד כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ שָׁם. וְכֵן קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי מִלּוּאִים הָיוּ וְאֵינָן נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת. אֲבָל דְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ כְּמוֹ שֶׁהֶעֱתִיקוּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם וְאֵין לִגְרֹעַ:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ב׳

א׳
מנחת נסכים והיא הסלת אינה טעונה לא תנופה דלא כתיב בה ולא הגשה דכתיב במנחת חוטא והקריבה דמשמע מיעוט אותה דמייירי בה ולא מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה אלא בגלל הזבח ולא לבונה דכתיב ושמת עליה לבונה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה אבל טעונה מלח כדילפינן לכולהו מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש דכתי' ויין לנסך וגו' אשה ריח ניחוח ואינו מוסב אלא על המנחה ועל השמן אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש אלא ניתן לספלים על המזבח ויוצק על היסוד והוא ירד לשיתין דכתיב הסך נסך שכר לה' לשון שביע' לשון שכרות שיהא נראה על גבי המזבח כשפוקקין את השיתין.
ב׳
אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן יחיד או צבור דכתיב בפ' נסכים ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים ואפילו מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח ת"ל עולה ולא מנחה הבאה בפני עצמה. שלמים מנין ת"ל או זבח תודה מנין ת"ל או ואף על גב דשלמים בהדיא כתיבי דכתיב לפלא נדר או שלמים וגו' היינו בבן בקר כדכתיב ברישיה דההוא קרא וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח חטאת ואשם ת"ל לפלא נדר או לנדבה בא בנדר ונדבה טעון נסכים שאינו בא בנדר ונדבה כי הני אין טעון נסכים משמע להוציא את אלו שהם חובה אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל ומאי ניהו עולת ראיה ושלמי חגיגה ת"ל או במועדיכם כל הבא במועדיכ' טעון נסכים משמע להביא את אלו עולת ראיה ושלמי חגיגה דעולת ראיה ללא יראו פני ריקם ושלמי חגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא דבהדיא כתיב בהוא נסכים אביא שעיר חטאת דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים ת"ל וכי תעשה בן בקר בן בקר בכלל היה דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן ולמה יצא להקיש אליו ולומר לך מה בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל הבא בנדר טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה וכבש יולדת ואילו של כ"ג הואיל והן עולות טעונין נסכים דכתיב לכבש לאיתויי כבש יולדת שטעון נסכים וכתיב לאיל לרבות אילו של אהרן אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאים עמהם נסכים דבהמה הבאה בנדר הוא דטעון נסכים כדאמר' וכתיב מן הבקר או מן הצאן ולא עולת העוף חוץ מחטאת ואשם של מצורע שנתפרשו בתורה דכתיב שני כבשים וכבשה אחת ושלשה עשרונים לנסכי שלשה כבשים הללו שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ובמנחה הבא עם הזבח שקריבה עמו הכתוב מדבר דכתיב בההוא ענינא והעלה הכהן את העולה ואת המנחה הוי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר ויין דלא כתיב בפי' בהאי ענינא הא כתיב בפרשת פנחס ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח מה ת"ל לעולה או לזבח דכבר היו כתובים בראש הפרשה אלא עולה זו עולת מצורע זבח זו חטאת או לזבח זו אשם מצורע דשלשתן טעונין נסכי יין.
ד׳
כמה הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכו' לכבש האחד וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה דכתיב אם כבש יביא קרבנו לחטאת ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש מלמד ששניה' שקולים והכא נמי כתיב בכבשים או בעזים ונסכי רחל אף על פי שהוא גדולה הם אלו אבל נסכי איל הם שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין באיל הוא שריבה נסכים ולא ברחל דכתי' או לשה בכבשים לומר דדוקא בכבשים אנו מחלקים בן נסכי כבש לאיל אבל לא בין נסכי כשבה לרחלה ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין דכתיב והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין תקריב לנסך חצי ההין ומדכתיב בן בקר משמע בין עגל בין בקר לא חלק בנסכים וכתיב ככה תעשה לשור האחד מלמד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
ה׳
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד כדכתיב כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהם ואם גרע או הוסיף כל שהו פסל דכתיב בנסכים ככה לומר דמיעוטו מעכב את רובו דאם חסר כל שהוא פסול אין לי אלא שלא ימעט שלא ירבה מנין ת"ל כמספר אשר תעשו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שבנסכים שלו שני עשרונים בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין אף על פי שנכפלה סלתו דכתיב ומנחתו שני עשרונים לא נכפלה יינו דכתיב ונסכה יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול לפי שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת"ל ונסכה כתיב ונסכה וקרינא ונסכו לומר נסכה דמנחה דהיינו שמן כנסכו דכבש דהיינו יין מה יין רביעית אף שמן רביעית.
ו׳
המצורע מביא ג' כבשים חטאת ואשם ועולה עם שלשה עשרונים עשרון לכל אחד בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין כדילפינן לעיל והמקריב את הפלגס מביא נסכו איל ולא עולה לו זבחו דכתיב או לאיל לרבות את הפלגס לנסכים ואינו עולה לו דבריה בפני עצמה היא ואפ"ה קא מרבי ליה קרא לנסכים אבל אינו עולה לו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל או כבש.
ז׳
ההין הוא שנים עשר לוג דכתיב שמן זית הין וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגמטרי' תריסר הויין ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאוריתא מדה פחותה מלוג להכי אמרינן י"ב לוג ולוג הוא ששה ביצים העשרון הוא העומר והוא שיעור חלה דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא האיפה שלשה סאין והם שמנה עשר קבין כל קב כ"ד ביצים דהוו תל"ב ביצים העישור מ"ג וחומש ביצה והוא עומר והוא עשרון.
ח׳
אין מודדין שלשה עשרונות לפר ושנים לאיל אלא במדת עשרון לא בכלי מחזיק שלשה או שנים אלא מודד שלש' פעמים בעשרון לפר ב' פעמים לאיל דלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד לכבש האחד אם כן מה תלמוד לומר עשרון עשרון לרבות חצי עשרון למנחת כהן גדול מחצה בבקר ומחצה בערב ומניקוד וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יו"ט הראשון של חג ילפינן שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל דכל נקודה אתי למעוטי וכן השמן של נסכים מודדין במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות מנין הלוגין דבמצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג לימד על כל עשרון שטעון לוג.
ט׳
בירוצי המדות של סלת חול ובירוצי היין והשמן קדש שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו אבל פירורין של יבש אינו נעקר מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ לפיכך בירוצין קדש מדעת המודד.
י״ב
הסלת עם השמן של נסכים אינם מעכבין את היין ואין היין מעכבם דכתיב ומנחתם ונסכיהם הבא מנחה ואחר כך נסכים דמנחת נסכים קרבה תחלה ואחר כך נסכים ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא אדם מביא קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים כשלא קדשו בכלי שרת דאם קדשו נפסלו בלינה דמדבאין עם הזבח מנחה ואחר כך נסכים בפני עצמן נמי מנחה ואחר כך נסכים.
י״ג
אין מביאים נסכים אלא מן החולין דכתיב זאת התורה וגו' למנחה לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר אף כל אינו בא אלא מן החולין.
י״ד
המילואים שהיו ושיהיו במהרה בימינו אינן נוהגין לדורות אלא הוראת שעה אחד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ב׳

א׳
ויוצק על היסוד כו'. עיין במ"ש מרן ובס' ברכת הזבח (דף מ"ד:) ודו"ק:
ט׳
בירוצי המדות של סלת חול וכו'. דין זה הוא במשנה פרק שתי מדות (דף צ') ופסק כת"ק ובפ' כל המנחות (דף נ"ז) אמרי' דטעמא דמ"ד דמדת יבש לא נתקדשה מבחוץ הוא משום דכתיב אותם ובא למעט מדת יבש מבחוץ והתוס' כתבו שם דאותה סוגיא דשבועות (דף ט"ו) דאמרינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה אתיא כר"ע דאית ליה מדת לח נתקדשה מבפנים ומבחוץ מדת יבש לא נתקדשה כלל א"כ לא איצטריך אותם אלא למימרא דלדורות בעבודה ולפי זה יש להקשות לרבינו דהכא פסק כת"ק וא"כ אותם איצטריך למעט מדת יבש מבחוץ ואילו בפ"א מה' כלי המקדש דין י"ב פסק כאותה סוגיא דשבועות. וי"ל דדוקא כפי הס"ד שדין זה דלדורות בעבודה הוא נלמד דוקא מקרא דאותם כתבו התוס' דע"כ דין זה אינו אלא לר"ע אבל לפי האמת דאית לן קרא דאשר ישרתו בם בקדש דהכתוב תלאן בשירות א"כ אותה הברייתא היא מוסכמת מהכל אלא דלר"ע איצטריך אותם משום דס"ד דלדורות במשיחה ובעבודה קמ"ל אותם אבל לת"ק ס"ל דלעולם לא ס"ד דלדורות יהיה טעון שני דברים ומקרא דאשר ישרתו שמעינן דלדורות דוקא בעבודה וא"כ אייתר אותם למעט מדת יבש מבחוץ וזהו שרבינו לא הביא כי אם קרא דאשר ישרתו והא דלא משני התם דאותם איצטריך למדת יבש הוא משום שרצה לתרץ גם אליבא דר"ע: ודע דבפ' ב' מדות (דף פ"ז) נחלקו ר' יהודה ור"מ דר"י חשיב ז' מדות מלמטה למעלה ור"מ מלמעלה למטה ואמרינן דמ"ד ממטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו ומ"ד מלמעלה למטה קסבר בירוצי מדות לא נתקדשו ויש לדקדק דכיון דרבינו פסק דבירוצי מדות נתקדשו איך מנאם מלמעלה למטה בפ"א מה' כלי המקדש דין ט"ז. ונראה שדקדוק זה אינו מוכרח שהרי במתני' מני להו מלמעלה למטה ול"ל דס"ל דלא נתקדשו שהרי באותו פרק עצמו סתם לן תנא דבירוצי מדות נתקדשו ודוקא בברייתא שנחלקו ר"מ ור"י ואין מחלוקת ביניהם כי אם שזה מונה מלמעלה למטה וזה מלמטה למעלה בזה הוא שאמרו שכיונו למחלוקת אחר אבל אין להכריח מזה דמאן דמני להו מלמעלה למטה שיסבור דבירוצי מדות לא נתקדשו ומה דרבינו מני להו מלמעלה למטה לישנא דמתני' נקט. וראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב דרבינו פסק כאביי דלא פליגי ר"מ ור"י בבירוצי המדות אם נתקדשו ומלבד הקושי שיש בתירוץ זה דאיך פסק כאביי נגד ר' יוחנן עוד יש לדקדק דאמאי לא ביאר בפירוש מחלוקת זה דר"י ור"מ דבשלמא אי פסק כר' יוחנן ניחא דכבר פסק דבירוצי המדות נתקדשו אך אי פסק כאביי דנחלקו בדבר אחר אמאי לא הביא מחלוקת זה. ודע שבדברי הרב בעל קרית ספר ראיתי בדין זה ערבוב דברים שכתב הטעם לחלק בבירוצין בין של לח בין של יבש לפי שזה נעקר וזה לא נעקר כו' וטעם זה הוא לר' יוסי דאית ליה דאף מדות הלח לא נמשחה מבחוץ וכדאיתא בגמ' וזה פשוט: ומ"ש רבינו ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. אף שבגמ' לא הוזכר תירוץ זה כי אם לר' יוסי מ"מ ס"ל לרבינו דגם לת"ק ור"ע יש להקשות דמי שנתקדשו כלי הלח אף מבחוץ מ"מ גברא למאי דצריך מכוין ופסק כתירוצו של רבינא משום דרבינו ס"ל דכלי שרת אינם מקדשים כי אם מדעת וכמו שפסק בפ"ג מה' פה"מ דין כ'. ודע שהתוס' בדף פ"ח ד"ה בירוצי כתבו דלמ"ד לא נתקדשו ניחא למ"ד לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש ר' חייא בר יוסף דיש להם פדיון כו' אבל למ"ד נתקדשו קשה הא אין להם פדיון ותירצו דמיירי בנסכי ציבור דלב ב"ד מתנה עליהם ע"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה הוקשה להם משום דאין להם פדיון דנהי דס"ל דנתקדשו מ"מ אין דעת הנודר אלא למה שבכלי והשאר הוא חולין אלא שחכמים אסרוהו כדי שלא יאמרו וכיון דמשום תקנת חכמים הוא הם אמרו שיהיה לו פדיון וכי תימא דס"ל דטעם זה לא נאמר כי אם לר' יוסי אבל לת"ק ור"ע אינו מתקנת חכמים כי אם מהדין הגמור, זה אינו שהרי קושית הגמ' כי היכי דשייכא לר' יוסי שייכא נמי לת"ק ור"ע וכמו שכתבנו. וכי תימא שהתוס' לתירוצא דרב דאמר דכלי שרת מקדשים שלא מדעת הוא שהוקשה להם דלפי תירוץ זה קדושת הבירוצין אינו מתקנת חכמים כי אם מפאת הדין ומש"ה הקשו דאיך נפדין, גם זה לא יתכן דמה הקשו לר' חייא בר יוסי אימא דר' חייא ס"ל כרבינא דטעמא הוא משום גזירה ועוד שעדיין לא נתברר אצלי אם דין זה דכלי שרת שמקדשין שלא מדעת למ"ד אם הוא מן התורה דאפשר שאינו אלא תקנת חכמים. והנראה אצלי הוא דמחלוקת דר"מ ור"י לא דמי לההיא דאמרינן דמדות הלח בירוציהן קדש דהתם מה שנתקדש הוא שלא מדעת הנודר אלא לפי שנגע בדופני הכלי נתקדש ומש"ה אמרינן דאין קדושתו כי אם מתקנת חכמים אבל הכא מ"ד דבירוצין נתקדשו הוא מגזירת הכתוב דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער דקא עיילי ליה בירוצין וכיון דרחמנא גזר שיהיו הבירוצין קדש אין להקשות שאין כוונת הנודר על הבירוצין דמה לנו ולדעתו מאחר דרחמנא אמר שיהיו קודש ומש"ה הקשו כיון שמן הדין הם קדש הרי הבירוצין הם כמנחה עצמה ואמאי יש לה פדיון ותירצו דהכא איירי בנסכי ציבור דלב ציבור מתנה עליהם ולפי זה מה שרבינו לא חלק בין נסכי ציבור לנסכי יחיד אלא סתם וכתב כר' חייא שהבירוצין הם לקיץ המזבח אינו חולק עם התוס' אלא דרבינו אזיל לשיטתיה שפסק דהטעם שהבירוצין הם קודש הוא לפי שכלי הלח נתקדשו מבחוץ ולפי זה אינם קדש כי אם מתקנת חכמים שהרי אין כלי שרת מקדשים שלא מדעת ומש"ה יש להם פדיון. עוד כתבו ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא התנו ומדמיפסלי בלינה יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ע"כ. והנה מסיום דברי התוס' הללו יש להכריח הפירוש שכתבנו דאם הדברים כפשטן מאי אתו לאשמועינן דמדמיפסלי בלינה ש"מ דבירוצין נתקדשו פשיטא דאילו למ"ד לא נתקדשו הרי הם חולין גמורים ומה לינה שייך בהו, ועוד יש להכריח פירוש זה ממה שכתבו בתחלת דבריהם דלמ"ד לא נתקדשו אתי שפיר ההיא דר' חייא ואיך יתיישב למ"ד לא נתקדשו דהא לדידיה הם חולין גמורים אלא ודאי כדכתיבנא דאף למ"ד לא נתקדשו מ"מ מודה שהם קודש מטעם שחוץ כלי הלח נתקדש ואע"פ שהוא שלא מדעת מ"מ כדי שלא יאמרו תקנו חכמים שיהיה קודש ולזה כתבו דאי אמרת דבירוצי המדות לא נתקדשו מגזירת הכתוב כי אם מתקנת חכמים ניחא דיש להם פדיון אך אם נתקדשו מגזירת הכתוב אמאי יש להם פדיון וכן מה שכתבו דמדמיפסלי בלינה יש לדקדק כו' אתי שפיר דאי אמרת דאין קדושתם כי אם מתקנת חכמים אמאי מיפסלי בלינה שהרי לא מצינו פסול לינה כי אם בקדשים שהם מן התורה אבל אי אמרינן דבירוצי מדות נתקדשו ניחא. ודע שלפי דרך זה אתי שפיר מה שרבינו מנה המדות מלמעלה למטה ואין צורך למה שכתבנו לעיל ואדרבא דברי רבינו באו בתכלית הדקדוק דאיהו (מנה המדות) מלמעלה למטה משום דסבר דבירוצי המדות לא נתקדשו מדין תורה ומ"ש שהבירוצין הם קדש מתקנת חכמים הוא. ומלבד כל מה שכתבתי עוד יש להכריח כל זה מההיא דאמרינן בפ' המזבח מקדש דף פ"ח דמ"ד אין מקדשין כי אם מתוכן ס"ל דבירוצי מדות לא נתקדשו ורבינו בפ"ג מהל' פה"מ דין כ' פסק דאין מקדשין כ"א מתוכם ואעפ"כ אית ליה דהבירוצין הם קודש א"ו דההיא בעיקר הבירוצין קודם שיגעו בגב הכלי הוא שנחלקו בזה ר"י ור"מ אם הם קודש או לא וזהו שכתב רש"י ופלוגתא היא במנחות ובמחלוקת זה ס"ל לרבינו דבירוצי מדות לא נתקדשו ומש"ה פסק דאין מקדשין כי אם מתוכם אלא שאעפ"כ הם קדש לפי שנוגעין בגב הכלי וכלי הלח נמשחו מבחוץ וזה פשוט. ועיין בלחם משנה בפ"ג מה' פה"מ שכתב שכתב שרבינו היה לו גירסא אחרת בההיא דהמזבח מקדש. ועיין בפ' השוחט והמעלה (דף קי"א) דאמרינן בירוצי מדות איכא בינייהו ואתי שפיר נמי מתני' דמני להו מלמעלה למטה דסתם מתני' ר"מ היא דאית ליה דבירוצי המדות לא נתקדשו ומאי דתנן דהבירוצין הם קדש הוא משום דכלי הלח נתקדשו מבחוץ ומה שלא אמרו בגמרא דטעמיה דת"ק הוא משום דאית ליה דבירוצין נתקדשו הוא משום דמני להו מלמעלה למטה וע"כ אית להו דבירוצין לא נתקדשו ועוד דסתם משנה ר"מ היא ומה גם דתחלת המשנה דקתני כל המדות שבמקדש הוי נגדשות חוץ משל כו' ר"מ היא וכדאיתא התם (דף צ') וכמבואר. עוד הקשו התוס' שם וא"ת ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח דנעקר ולעיל בפ' התודה וי"ל דהכא לא גזרינן דאמרי בנפשייהו בירוצין לא נתקדשו ע"כ. נראה דס"ל דגזירה זו דשמא יאמרו כו' שייכא אף כשאנו מצריכין פדיון דאכתי יאמרו העולם שיש פדיון לקדושת הגוף ואע"ג דההיא דהתודה (דף ע"ט) נאמרה גזירה זו על קושית וליפקו לחולין מ"מ לפי התירוץ איצטריך נמי לקושית דליתנו שיהיה לו פדיון דאי לא אכתי קשה שיתנו שיהיה לו פדיון כן הוא מבואר בדברי התוס' בפרק התודה סוף ד"ה וכי בדף פ"ו ומש"ה לר' חייא דאמר שיש פדיון לבירוצין שיאמרו העולם שיש פדיון לקדושת הגוף ותירצו דהכא ליכא למיגזר לפי שיאמרו העולם דבירוצין לא נתקדשו וא"ת א"כ יתנו ב"ד שיהיו חולין כיון דליכא גזירה דשמא יאמרו וכמו שהקשו בגמ' בפ' התודה י"ל דלעולם אין ב"ד מתנין שיהיו חולין גמורים עיין לקמן דף קפ"ט ע"א (א"ה תמצאנו לעיל בפ"ח מה' כלי המקדש דין ו') ומה שהקשו בפ' התודה וליתנו עליהם דניפקו לחולין הכוונה היא שיהיה לו פדיון וע"י הפדיון יוצא לחולין. אך קשה בההיא דשתי מדות דאמר רבינא גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול דכיון דרבינא חייש לגזירה זו אמאי יש לו פדיון אכתי יאמרו שיש פדיון לקדושת הגוף וכי תימא דרבינא ס"ל דמותר נסכים אינו בירוצי המדות אלא כאותה ששנינו המקבל עליו וכו' וכר' יוחנן הא ליתא שהרי האמת הוא שפירוש מותר נסכים הוא ככולהו אמוראי ושתי הברייתות הם הלכות פסוקות וכמו שפסקם רבינו. ונראה לומר דרבינא מודה דהעולם יאמרו בירוצין לא נתקדשו שהרי הדין הוא כן וכמו שכתבנו לעיל ומאי דאמרינן דבירוציהן קדש משום דנגעו בגב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים אין בו קדושת הגוף וכל זה יודעים העולם אלא שמן הדין היה שיהיה חולין לפי שלא היה דעתו לזה אלא שלא יאמרו העולם שדבר שנתקדש מבחוץ יוצא לחולין מש"ה צריך פדיון. וגרסינן בפ' שתי מדות (דף צ') תניא בירוצי מדות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן את המזבח ע"כ. ופירש רש"י ואם לנו לפי שאין שם זבח אחר ע"כ. ונראה מדבריו דס"ל דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח אחר ומאי דקתני ואם לאו מקיצין בהם את המזבח ה"ק ואם לאו שלא לנו וגם לא היה שם זבח אחר מקיצין בו את המזבח ולפי פירוש זה אין הברייתא מסודרת כהוגן והכי הוה ליה למימר אם יש זבח אחר יקרבו ואם לאו מקיצין בו ואם לנו יפסלו בלינה. אך מרן בפרקין דין י' כתב פירוש אם לנו שלא הקריבו עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותם ויוצאין לחולין ע"כ. נראה מדבריו דס"ל דאין לינה פוסלת בבירוצין אלא כשהיה שם זבח אחר לפי שנתקדשו אבל אם לא היה שם זבח אחר לא נתקדשו. וסבור הייתי לומר דאפשר דגם מרן מודה דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח אלא שכוונתו היא שאם היה שם זבח נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה ואינו יכול לפדות אותם אלא מניחם עד שיפסלו בלינה וישרפו וכההיא דכתב רבינו בפ' י"ב מה' ב"ה דין ו' אבל אם לא היה שם זבח יכול לפדותו קודם שיפסלו בלינה אבל לעולם שאם לנו אף אם לא היה שם זבח נפסלו וישרפו. אך כל הישר הולך יראה שכוונת מרן היא הפירוש הראשון שכתבנו דכל שלא היה שם זבח לא נתקדש כלל ואין לינה פוסלת בו. ומיהו מה שכתבתי בפירוש השני דכל שהיה שם זבח ולא הקריבו הבירוצין ששוב אינם יכולים ליפדות לפי שכבר נתקדשו ואפי' קודם לינה נראה לי שדין זה הוא אמיתי לפי שכיון שנראו לזבח שוב אין לו פדיון אלא מניחם עד שיפסלו בלינה וישרפו וכן יש לדקדק בדברי מרן ממה שפי' ואם לאו שלא היה שם זבח דהיינו דקאי ארישא דברייתא דקתני אם יש שם זבח ומדלא פירש דקאי נמי לחלוקת ואם לנו כלומר ואם לאו שלא לנו מקיצין שמעת מינה דס"ל דכל שהיה שם זבח כבר נראו לנסכין ואין פודין אותם אלא יפסלו בלינה ואפשר שגם רש"י יודה בזה ותרתי בעינן כדי שיוכל לפדות שלא היה שם זבח וגם שלא לנו ובהבצר אחד מהם ישרף ולמרן אין הדבר תלוי אלא באם היה שם זבח או לא. ודע שהתוס' בפ' שתי מדות (דף פ"ח) ד"ה בירוצי כתבו בתוך דבריהם ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה דלענין הכי לא התנו ע"כ. ומדברים הללו נראה דס"ל כסברת רש"י דלינה פוסלת אף אם לא היה שם זבח וכסברת רש"י דאי ס"ל דלינה אינה פוסלת כי אם היכא דהיה שם זבח ועבר ולא הקריב הבירוצין מה הוקשה לפי תירוצם דס"ל דלב ב"ד מתנה ממה שנפסלים בלינה הא תנאי ב"ד לא היה כי אם היכא דלא היה שם זבח אז הוא דהתנו שיהיה להם פדיון אבל היכא דיש זבח לא התנו שהרי יקריבם וכיון דלא התנו כשיש זבח מש"ה מיפסלי בלינה אך אי ס"ל כרש"י דאף אם לא היה שם זבח מיפסלי בלינה ניחא שהוקשה להם דכיון דאיכא תנאי ב"ד אמאי מיפסלי בלינה ודו"ק:
י״ב
אחד יחיד ואחד צבור כו'. התוס' בפ"ד דר"ה (דף ל') ד"ה ונתקלקלו כתבו דדין זה הוא דוקא בקרבן יחיד דאין טעון שירה יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ב׳

ג׳
ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם. יש לדקדק קצת. דבמנחות דף צ' מבואר דהיה הו"א ללמוד מקרא דאו במועדיכם. אבל במסקנת הגמ' דכל מה שבא בנדר ונדבה טעונין נסכים יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ב׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם