הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק א׳

ספר עבודה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק א׳
הלכה א׳
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל מִינֵי נֶפֶשׁ חַיָּה בָּאִין מֵחֲמִשָּׁה מִינִין בִּלְבַד. מִן הַבָּקָר וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַתּוֹרִים וּמִן בְּנֵי הַיּוֹנָה:
הלכה ב׳
וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בֵּין שֶׁל צִבּוּר בֵּין שֶׁל יָחִיד אַרְבָּעָה מִינִין. עוֹלָה. וְחַטָּאת. וְאָשָׁם. וּשְׁלָמִים:
הלכה ג׳
וְעוֹד יֵשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מִינֵי קָרְבַּן יָחִיד וְהֵם הַפֶּסַח. וְהַבְּכוֹר. וְהַמַּעֲשֵׂר:
הלכה ד׳
כָּל קָרְבָּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן עוֹלָה אוֹ חַטָּאת. וְאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שְׁלָמִים חוּץ מִשְּׁנֵי כְּבָשִׂים הַבָּאִים עִם לֶחֶם הַתְּנוּפָה בַּעֲצֶרֶת. וְהֵם הַנִּקְרָאִים זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. וְאֵין הַצִּבּוּר מַקְרִיבִין אָשָׁם לְעוֹלָם וְלֹא עוֹף:
הלכה ה׳
קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵם שְׁנֵי תְּמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם. וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְהַמּוֹעֲדוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן אִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין וְהוֹרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מֵבִיא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פַּר וְשָׂעִיר. הַפָּר עוֹלָה וְהַשָּׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הַשְּׂעִירִים הֵם הַנִּקְרָאִים שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִם שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ בִּשְׁאָר הַמִּצְוֹת מְבִיאִין פַּר לְחַטָּאת וְהוּא הַנִּקְרָא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר:
הלכה ו׳
קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הֵם הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. וְהַחֲגִיגָה וְהִיא שְׁלָמִים. וְהָרְאִיָּה וְהִיא עוֹלוֹת. וְקָרְבַּן הַגֵּר וְהוּא עוֹלָה מִן הַבְּהֵמָה. אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים וּשְׁנֵיהֶן עוֹלָה. אוֹ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת אַחַת עוֹלָה וְאַחַת שְׁלָמִים. וְהַנּוֹדֵר אוֹ הַמִּתְנַדֵּב עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וּשְׁלָמִים הַבָּאִין עִם הַלֶּחֶם הֵם הַנִּקְרָאִים תּוֹדָה. וְכֵן קָרְבְּנוֹת הַנָּזִיר וְהֵן עוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים. וְקָרְבְּנוֹת מְצֹרָע וְהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְקָרְבְּנוֹת זָבִים וְיוֹלְדוֹת וְהֵן חַטָּאת וְעוֹלָה. וְקָרְבַּן הַשּׁוֹגֵג בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּרֵת וְהוּא חַטָּאת. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה אוֹתוֹ הַחוֹטֵא מֵבִיא אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם תָּלוּי. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי. וְכֵן אֵיל הָעוֹלָה וּפַר הַחַטָּאת שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל מִשֶּׁלּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הֵן קָרְבַּן יָחִיד. וּפַר זֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֲרוּ דִּינָיו בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ז׳
כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן חוּץ מִן הַנְּדָבָה. וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן. וְאִם קָרַב הַזֶּבַח חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם. וְקָרְבַּן יָחִיד שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן הֲרֵי הוּא כְּקָרְבַּן צִבּוּר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:
הלכה ח׳
כָּל עוֹלַת בְּהֵמָה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַזְּכָרִים בִּלְבַד. וְהִיא בָּאָה מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַבָּקָר בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וּמִן הַתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה וְאֶחָד בָּהֶן הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה:
הלכה ט׳
הַחַטָּאת בָּאָה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הָאֵלּוּ מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִּים:
הלכה י׳
הָאָשָׁם אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִזִּכְרֵי כְּבָשִׂים בִּלְבַד. יֵשׁ אָשָׁם בָּא מִגְּדוֹלֵי מִין זֶה וְיֵשׁ אָשָׁם בָּא מִן הַקְּטַנִּים:
הלכה י״א
הַשְּׁלָמִים בָּאִים מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַבָּקָר מִזְּכָרִים וּמִנְּקֵבוֹת מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִּים. וְאֵין הָעוֹף בָּא שְׁלָמִים. הַקְּטַנִּים הֵם מִבֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים עַד שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם. אִם נִתְעַבְּרָה שָׁנָה נִתְעַבְּרָה לוֹ. וְהַגְּדוֹלִים בַּבָּקָר עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. וּבַצֹּאן עַד שְׁתֵּי שָׁנִים שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. יוֹתֵר עַל זֶה הֲרֵי הוּא זָקֵן וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ב
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּשֵׁרִין מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה אֵין מַקְרִיבִין לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים וָהָלְאָה. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַפֶּסַח וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁאִם רָצָה לְהַקְרִיבָן בַּשְּׁמִינִי לְכַתְּחִלָּה מַקְרִיב:
הלכה י״ג
שָׁעוֹת מוֹנִין לְקָדָשִׁים. וְאִם הוֹסִיפוּ שָׁעָה אַחַת אוֹ פָּחֲתוּ שָׁעָה פְּסוּלִין. כֵּיצַד. קָרְבָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת בֶּן שָׁנָה אִם הוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה שָׁעָה אַחַת נִפְסַל. אֲפִלּוּ הָיָה בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְהוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה נִפְסַל עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שָׁנָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה. וְכֵן בְּכָל הַזְּבָחִים:
הלכה י״ד
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה כֶּבֶשׂ אוֹ כַּבְשָׂה אוֹ כְּבָשִׂים הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי שָׁנָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַיִל אוֹ אֵילִים הֵם הַזְּכָרִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם. וּמֵאֵימָתַי יִקָּרֵא אַיִל מִשֶּׁיִּכָּנֵס בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא לְכֶבֶשׂ וְלֹא לָאַיִל וְהוּא הַנִּקְרָא פִּלְגָּס. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵגֶל הֲרֵי זֶה בֶּן שָׁנָה. פַּר בֶּן שְׁתַּיִם. שְׂעִיר עִזִּים [בֶּן שָׁנָה. שָׂעִיר] בֶּן שְׁתַּיִם. כָּל שָׁנָה שְׁנִיָּה הוּא נִקְרָא שָׂעִיר:
הלכה ט״ו
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים. וְכֵן חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר מִן הָעֵז אוֹ מִן הַבָּקָר. וְאֵין בָּהֶן מִן הַכְּבָשִׂים. וְכָל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַבָּקָר. וְאֵין לָהֶן עוֹלָה מִן הָעֵז. כָּל חַטַּאת יָחִיד נְקֵבָה וְתֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר. חוּץ מִשָּׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. חַטַּאת נָשִׂיא שֶׁהִיא עֵז וְנֶאֱכֶלֶת. וְחַטַּאת כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהוּא פַּר וְנִשְׂרֶפֶת וְהוּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא חַטָּאת וְנִשְׂרָף:
הלכה ט״ז
כָּל חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר נֶאֱכָלוֹת חוּץ מִשָּׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחֲבֵרוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּפַר הֶעְלֵם נִשְׂרָפִין. וּפַר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת וּפַר הֶעְלֵם נִקְרָאִים פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין. וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָאִים שְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין. הָא לָמַדְתָּ שֶׁחָמֵשׁ חַטָּאוֹת הֵם הַנִּשְׂרָפוֹת. שְׁתַּיִם לַיָּחִיד וְשָׁלֹשׁ לַצִּבּוּר:
הלכה י״ז
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָאִים זְבָחִים. וְכָל הָעוֹלוֹת וְהַחַטָּאוֹת וְהָאֲשָׁמוֹת וּשְׁנֵי כַּבְשֵׂי שְׁלָמִים שֶׁל עֲצֶרֶת נִקְרָאִים קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֲבָל שְׁלָמִים שֶׁל יָחִיד וְהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח נִקְרָאִים קָדָשִׁים קַלִּים:
הלכה י״ח
הָאֵיבָרִים שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מִן הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת וּמִן הָאֲשָׁמוֹת וּמִן הַשְּׁלָמִים הֵן הַנִּקְרָאִין אֵימוּרִין. וְאֵלּוּ הֵן הָאֵימוּרִין שֶׁל שׁוֹר אוֹ שֶׁל עֵז. הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וּבִכְלָלוֹ חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵלֶב שֶׁעֲלֵיהֶן עִם הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְנוֹטֵל מִן הַכָּבֵד מְעַט עִם הַיּוֹתֶרֶת. וְאִם הָיָה הַקָּרְבָּן מִמִּין הַכְּבָשִׂים מוֹסִיף עַל אֵלּוּ הָאַלְיָה תְּמִימָה עִם הַחֻלְיוֹת מִן הַשִּׁדְרָה עַד מְקוֹם הַכְּלָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ט) "לְעֵמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה". וְכָל הָאֵימוּרִין נִשְׂרָפִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן:
הלכה י״ט
הָיְתָה הַבְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ חֳדָשָׁיו שֶׁל עֻבָּר וַאֲפִלּוּ נִמְצָא חַי אֵינוֹ מַעֲלֶה חֶלְבּוֹ עִם חֵלֶב אִמּוֹ אֶלָּא חֵלֶב אִמּוֹ בִּלְבַד. וַהֲרֵי הָעֻבָּר כְּאֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק א׳

א׳
כל הקרבנות של מיני נפש חיה באין מחמשת מינין בלבד מן הבקר ומן הכשבים ומן העזים ומן בני היונה ומן התורים כדכתיב כולהו בתורה.
ב׳
וכל הקרבנות בין של צבור בין של יחיד ד' מינין עולה וחטאת ואשם ושלמים דלא אשכחן בתורה קרבן אלא מאחד מד' מינין אלו דתודה מין שלמים היא.
ג׳
ועוד יש ג' מיני קרבן יחיד פסח ובכור ומעשר דאין טעונין אלא מתנה אחת.
ד׳
כל קרבנות הצבור עולה כעולת תמידין ומוספין וחטאת כשעירי ר"ח ושל מועדות ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשי עצרת דכתיב בהו ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים והם קדשי קדשים דכתיב בהו קדש יהיו לה' לא כשלמי יחיד שהם קדשים קלים ואין הצבור מקריבין אשם לעולם דכולהו אשמות דכתיבי בתורה ליחיד נינהו ואין הצבור מקריבין עוף דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.
ה׳
קרבנות הצבור הם שתי תמידין של כל יום כדכתיב צו את בני ישראל וגו' את הכבש האחד תעשה בבקר וגו' ואת הכבש השני וגו' ומוספי שבתות כדכתיב וביום השבת וגו' עולת שבת בשבתו על עולת התמיד כעולת התמיד ומוספי ר"ח כדכתיב ובראשי חדשכם וגו' ומוספי המועדות דבכולהו כתיב והקרבתם ועשיתם ושעיר חטאת של יום הכיפורים כדכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו' וכתיב ועשהו חטאת וכן אם שגגו ב"ד והורו בע"ז מביא כל שבט פר עולה ושעיר חטאת כדכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת ואם שגגו והורו בשאר המצות מביאין פר לחטאת כדכתיב והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת.
ו׳
קרבנות היחיד הם הבכור דכתיב ביה כל הבכור אשר יולד וגומר הזכר תקדיש וגומר לפני ה' אלהיך וגו' והמעשר דכתיב ביה וכל מעשר בקר וצאן וגו' יהיה קדש לה' ליקרב על המזבח דמו ואיבריו והבשר נאכל לבעלים והפסח כדכתיב וזבחת פסח צאן ובקר וגו' והחגיגה והיא זבחים של בהמה דכתיב לא ילין חלב חגי במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר כדכתיב וחגותם אותו חג לה' וכתיב בחגיגה שלפני הדיבור ויחוגו לי במדבר ונתקיים בשלמים שהקריבו נערי בני ישראל כדכתיב ויזבחו זבחי שלמים והראיה היא עולה דמה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו שלמים כדילפינן אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו דכתיב ולא יראו פני ריקם דמשמע לצורכי אני שואל וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם וקרבן הגר והוא עולה דכתיב ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף גר לדורות כן עולה דאע"ג דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים הכתיב ככם כגר יהיה לכם לכם הקשיתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם והיינו עולה דכולה כליל לה' כדכתיב בהאי קרא אשה ריח ניחוח לה' אי זהו דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף דעולת בהמה עורה לכהנים הילכך אי מייתי בני יונה או תורים שניהם עולה דליכא שלמים בעוף ואי מייתי ב' בהמות אחד עולה ואחד שלמים כהרצאת קרבן דישראל דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים דאף על גב דאמרינן לכם הקשיתיו במקצת סבירא לרב ז"ל דהיינו היכא דמייתי קרבן עוף והנודר או המתנדב עולה או שלמים או הבאים עם הלחם והם הנקראים תודה כדכתיב גבי שלמים אם על תודה יקריבנו וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים כדכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' לעולה וכבשה וגו' לחטאת ואיל וגו' לשלמים וקרבנות מצורע חטאת ואשם ועולה כדכתיב שני כבשים וכבשה א' וגו' וקרבנות זבים ויולדות הם חטאת ועולה כדכתיב כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וקרבן השוגג במצות ל"ת שיש בה כרת והוא חטאת כדכתיב נפש כי תחטא בשגגה בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' ושחט את החטאת ואשם תלוי כדכתיב ולא ידע ואשם והביא איל תמים וגו' ואשם ודאי במעילה כדכתיב נפש כי תמעול מעל וגו' והביא את אשמו לה' איל וגו' ואשם גזילות אשם שפחה חרופה וכן איל העולה ופר החטאת של כ"ג בי"ה כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכל אלו הקרבנות מפורשין בתורה ויתבארו בס"ד.
ז׳
כל קרבנות היחיד חייב באחריותן ובאחריות נסכיהם חוץ מנדבה שאמר הרי זו אבל נדר או קרבן שהוא חובה עליו שקבוע להם זמן אפילו עבר זמנו חייב להקריבם דעולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן וכל קרבנות הצבור אינם חייבים באחריותן ולא באחריות נסכיהם ואם הקריב הזבח חייב באחריות נסכיהם דכתיב במוספי המועדים בפ' שור או כשב וגו' דבר יום ביומו מלבד וגו' מלמד שכל היום כשר למוספין ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהם אע"פ שקרב הזבח ת"ל מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם למחר דכתיב בפרשת פנחס מנחתם ונסכיהם לפרים וגו' בכולהו לומר לך מנחתם ונסכיהם של צבור קרבין אפילו בלילה ואפילו למחר אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים מקריבין אותם כשיזדמנו להם אפילו לאחר כמה ימים וכתיב נמי מלבד שבתות ה' דהכי כתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם י"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת וצריכי דאי כתב ר"ח מלבד שבתות ה' הוה אמינא ביום אין אבל בלילה לא דהא דבר יום ביומו כתיב וסמיך ליה מלבד שבתות ה' כלומר נסכי השבת תקריב היום בי"ט אבל בלילה לא אמר קרא ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה כדאמר' ואי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם ולא כתב מלבד שבתות ה' ה"א בלילה אין ביממא דלמחר לא דבקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר דכתיב ביום קרבנו יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו הילכך סד"א בלילה יקרבו הנסכים דהוי מיום שעבר אבל ביממא דלמחר לא קמ"ל מלבד שבתות ה' וגו' וקרבן יחיד שקבוע לו זמן הוי כקרבן צבור כחביתי כ"ג דכתיב מנחה תמיד כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה מפני שזמנו קבוע ואם עבר זמנם אין להם תשלומין.
ח׳
כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בלבד דכתיב מן הבקר זכר תמים וגו' זכר ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה שאין ת"ל ולא טומטום ואנדרוגינוס והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר דכתיב מן הכבשים ומן העזים לעולה וכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר בין גדולים בין קטנים דמיום השביעי והלאה ירצה לקרבן אשה ומן התורים ומן בני היונה דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' בין זכרים בין נקבות דכתיב תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף.
ט׳
החטאת באה מחמשת המינין האלו בכהן משיח ובהעלם דבר של צבור כתיב פר ובנשיא שעיר עזים ובהדיוט שעירת עזים או כבשה ובקרבן עולה ויורד שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה מן הזכרים ומן הנקבות בנשיא כתיב זכר תמים ובהדיוט כתיב שעירה וכבשה מן הגדולים ומן הקטנים פר ושעיר עזים הוו גדולים שהם בני שתים וכבשה הוי מן הקטנים דהויא בת שנה.
י׳
האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד דכבש או איל כתיב ביה ולא כבשה איל מן הגדולים כבש מן הקטנים.
י״א
השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מן הזכרים ומן הנקבות מן הגדולים ומן הקטנים דכתיב ואם זבח שלמים וגו' אם מן הבקר אם זכר ואם נקבה ואם מן הצאן וגו' זכר או נקבה אם כשב מן הקטנים מן הבקר גדולים ואין העוף בא שלמים שהיה בדין שיבא שלמים ולהכי כתיב העוף עולה לומר עוף עולה ואין עוף זבחי שלמים. הקטנים הם מבני שמנה ימים עד שנה תמימה מיום ליום דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ושמיני עצמו מותר כדכתיב בבכור ביום השמיני תתנו לי וילפינן שמיני שמיני לג"ש ותמימה מיום ליום ונתעברה לו השנה כדכתיב כבש בן שנתו לו ולא למנין עולם וכבשה בת שנתה והגדולים בבקר עד ג' שנים שלימות מיום ליום דמבן שנה הוי שנה שלימה מיום ליום כדאמרינן בני ב' וג' נמי יותר על זה הוי זקן וקטנים לכתחלה מיום ל' והלאה דכתיב והלאה ירצה דמשמע הלאה מיום ח' דהיינו ל' ובכור כתיב ביה ביום השמיני תתנו לי דמשמע לכתחלה מיום שמיני.
י״ג
שעות מונין לקדשים שאם נולד בניסן בי"ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו דכתיב תכוסו על השה דהיינו שחיטה וסמיך ליה שה תמים זכר בן שנה שיהא בן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה בכל הויותיו יהיה בן שנה אבל אם נכנס בשנה שנייה בין שחיטה לזריקה פסול כדאמר ומינה לכולהו זבחי'.
י״ד
כל מקום שנאמר כבש או כבשה או כבשים הוו בני שנה כדאמר איל או אלים הוו בני שנתים דאיל לשון קשה כמו את אילי הארץ אף כאן קשה בן שתי שנים משיכנס בשנה שנייה אחד ושלשים יום וקודם הוי פלגס דאינו כשר לא לכבש ולא לאיל דאכתי לא הוי קשה כאיל וכל מקום שנאמר עגל הוא בן שנה כדכתיב ועגל וכבש בני שנה פר בן שתים דכתיב פר בן בקר גבי פר כהן משיח יכול אפילו זקן ת"ל בן יכול אפילו קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלש והיינו דכשר אף בן שלש אבל בן שתים פשיטא דכשר דכתיב ופר שני בן בקר תקח לחטאת מאי שני אם ללמד שהם שנים מקרא דבתריה נפקא דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלא שני ללמד שהוא בן שתי שנים שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה נקרא שעיר.
ט״ו
כל קרבנות הצבור זכרים דרובן עולות ועולה זכר הוא וחטאות של צבור מן העז ומן הבקר הן בשעיר עבודה זרה ופר העלם דבר של צבור ולא הוזכר כבש ואין עולה מן העז דכבשים כתיב בעולות צבור. כל חטאת יחיד נקבה כדכתיב שעיר' עזים וגו' וכתיב ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה וקרבן עולה ויורד כתיב כשבה או שעירת עזים ותאכל לכהנים כדכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה ואינה באה מן הבקר דשעירה וכשבה כתיב חוץ משלש חטאות יחיד שהם זכרים חטאת נשיא שהוא עז כדכתיב והביא את קרבנו שעיר עזים זכר וגו' ונאכלת כשאר חטאות וחטאת כהן משיח שהוא פר כדכתיב פר בן בקר תמים ונשרף כדכתיב ושרף אותו על עצים וגו' ופר כ"ג ביום הכיפורים כדכתיב פר החטאת אשר לו ונשרף כדכתיב ושרפו באש וגו'.
ט״ז
כל חטאות של צבור נאכלות דכתיב כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו חוץ משעיר של י"ה שחברו משתלח לעזאזל כדכתיב ושרפו באש את עורותם וגו' וכן שעירי ע"ז אם הורו ב"ד בע"ז חייבין כל שבט להביא שעיר ונשרפין לפי שהן חטאות הצבור וילפינן מפר העלם דבר של צבור דנשרף וכתיב ביה חטאת הקהל הוא בנה אב לכל חטאת הקהל שישרפו ושעירי הרגלים שהם חטאת קהל יכול ישרפו ת"ל הוא דממעט אותם שאינם באים על עבירת מצוה ידועה ופר העלם נשרף כדכתיב ושרף אותו ופר הבא על כל המצות כתיב ביה נמי ושרף אותו על עצים באש.
י״ז
כל הקרבנות האלו נקראים זבחים נראה דלא איקרו כל הקרבנות זבחים אלא בלשון חכמים כדתנן כל הזבחים ואיזהו מקומן של זבחים אבל בלשון תורה לא איקרו זבחים אלא השלמים. וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים נמי בלשון משנה משום דכתיב בהו לה' ועולה דלא כתיב בה לה' קדשי קדשים היא נמי דכולהו לגבוה סלקא. אבל שלמי יחיד והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים קלים משום דשחיטתן בכל מקום ונאכלין בכל העיר.
י״ח
האיברים ששורפין על גב המזבח מן הקרבנות הנאכלים נקראים אימורים וכן בשור או בעז החלב אשר על הקרב כדכתיב את החלב המכסה את הקרב ובכללו חלב שעל הקיבה כדכתיב את כל החלב לרבות ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד דכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד שיטול מן הכבד מעט עם היותרת דכתיב במקום אחר ואת היותרת מן הכבד ואם היה כבש מוסיף על אלו האליה דלכך נחלקו לשתי פרשיות דכתיב אם כשב הוא מקריב לפי שיש באימורי הכבש מה שאין באמורי העז שהכבש אליתו קרבה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות דכתיב לעומת העצה למעלה מן הכליות היועצות וכל האימורין נשרפין על מזבח החיצון דכתיב והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה.
י״ט
היתה הבהמה מעוברת אינו מעלה אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה דמה יתרת כבד וכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל כדילפינן מדכתיב באשם חלב ושתי הכליות דלא הוה צריך דאין שלמים שאין כל מינם טעון אליה הרי הם טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות א"כ למה נאמר חלב ושתי כליות באשם לומר לך מה אשם מוציא מכלל שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל קרבנות אפילו באים נקבה חלב האמור בהם מוציא מכלל שליל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק א׳

ו׳
קרבנות היחיד הם הבכור והמעשר והפסח והחגיגה והיא שלמים והראיה והיא עולות, וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים. או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים, קשה דבהלכות מחוסרי כפרה פ"א הל' ב' כתב שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה כמו שבארנו במעשה הקרבנות, ואף דגם כאן כתב דאפשר גם עולה לחוד, מ"מ צריך טעם למה לא הזכיר גם שם האופן הב' שהוא שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים. והנה באמת צריך באור דכיון דסגי בעולה לחוד מה שייך לומר דאפשר גם עולה ושלמים דהא זה ודאי אם ירצה להביא שלמים יוכל להביא דהא באין נדבה, וזה אין לומר דלכתחלה צריך להביא עולה ושלמים דהא לא כתב הרמב"ם כן אלא או עולה או עולה ושלמים, וגם זה אין לומר דאם הביא עולה ושלמים לא הוכשר בקדשים ולא הותר בקהל עד שיקריבו השלמים דהא לא גרע מעופות דצריך להביא קן, וכיון שהקריב פרידה אחת כבר הוכשר, אלא דחייב להביא השניה, ועיין בסוגיא דכריתות דף ח' ובש"מ שם בסוף המס'. ונראה דסובר הרמב"ם דכיון דבברייתא שם אמר מעיקרא מה אתם עולה ושלמים אלא דמרבה גם עולה לחוד, ע"כ אפשר שני האופנים ואם הפריש לקרבן גירות שלו עולה ושלמים, חייב להביאם ואף דזה ודאי דמשהקריב העולה הוכשר בקדשים דלא גרע מעופות דעיקר הקרבן הוא שתי תורים או שני בני יונה, וכדתניא התם דלהביא פרידה אחת א"א שלא מצינו בכל התורה, ומ"מ משהקריב פרידה אחת כבר הוכשר בקדשים כדאיתא שם, אלא דהנ"מ הוא בזה דאם לא הפריש מתחלה אלא עולה לחוד אין עליו חובה להביא שלמים וסגי בזה לכתחלה אבל אם הפריש עולה ושלמים הוקבע קרבנו על עולה ושלמים, ולכן אף שלא אמר הרי עלי אם נאבד השלמים חייב להביא אחר דכבר הוקבע קרבנו על עולה ושלמים. ועכשיו מיושב מה שלא הזכיר הרמב"ם בהל' מחו"כ הך דינא דעולה ושלמים דשם לא מיירי מעיקר קרבנו של הגר אלא מהכשרו, וכיון דזה ודאי דמשהקריב עולה כבר הוכשר בקדשים לכן לא הזכיר זה דאפשר שיהי' קרבנו עולה ושלמים, אבל כאן דמיירי מעיקר קרבנו הזכיר ב' האופנים, ומה שכתב שם שתי תורים או שני בני יונה אף דאם הקריב פרידה אחת כבר הוכשר, יש חילוק דגבי תורים ובני יונה עיקר הקרבן הוא בקן, ולהביא פרידה אחת א"א, לכן ע"כ כתב גם בזה דינו של הקרבן, וזה כתב שם דהביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב, אבל מה דאפשר שיהי' קרבנו עולה ושלמים לא הזכיר שם אלא כאן דמיירי בעיקר קרבנו דאם הפריש עולה ושלמים הוקבע קרבנו על עולה ושלמים וכנ"ל. איברא דכל זה יישבנו דברי הרמב"ם בהל' מחו"כ אבל גם בהל' איסורי ביאה פי"ג דמיירי בעיקר דינו של הגר כתב בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן וכו' וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן וכו' ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזה"ז שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה, וכשיבנה ביהמ"ק יביא קרבן עכ"ל, והנה לא הזכיר כלל דין הכשרו בקדשים ומ"מ לא כתב אלא עולת בהמה, ולא הזכיר או עולה ושלמים, ונראה דאף דלא מיירי שם בהכשר הגר לאכול בקדשים מ"מ מיירי עכ"פ בעיקר הכשרו של הגר, וכמו שכתב הרמב"ם כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואף דלא מצינו שום דבר שחסר לגר מדין ישראל בזה"ז אף קודם הקרבת הקרבן, לבד מה שהוא אסור בקדשים כדין מחוסר כפרה, מ"מ זה גופא דחסר לו כפרתו זהו הכשרו ובזה סגי בהרצאת קרבן, והיינו בהקרבת עולה לחוד דזהו הרצאת קרבן, וגם פרידה אחת בעופות הוי הרצאת דמים כדתניא שם, אבל גם שם לא מיירי בדין קרבנו של הגר אלא בדין הגר, ומבואר דמה שכתבנו דאם הפריש עולה ושלמים הוקבע קרבנו על עולה ושלמים זה אינו אלא בדין חיוב קרבנו, אבל הרצאת קרבנו ודאי סגי בעולה לחוד וכנ"ל. ובאופן אחר נראה לומר במה שכתב הרמב"ם כאן דקרבן הגר או עולה או עולה ושלמים שהקשינו דמה משמיענו בזה דיכול להקריב גם עולה ושלמים לקרבן גירות כיון דכבר הורצה בהעולה דהנה יש להסתפק בגר שמל וטבל ועוד לא הורצה בקרבן עולה אם יכול להתנדב שלמים, כיון דכ"ז שלא הורצה בקרבן עוד לא נכנס לגמרי לקדושת ישראל, וכמו שהבאנו מדבריו בהל' איסורי ביאה דכשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, וכיון דקודם הרצאה הוא מחוסר מעשה אפשר אינו יכול להקדיש שלמים אפי' להקריב לאחר שהורצה, ואם היינו אומרים כן שפיר הוצרך הרמב"ם להשמיענו דדין עיקר קרבנו של הגר או עולה או עולה ושלמים משום דמעיקר דינא גמרינן מאבותינו עולה ושלמים אלא שנתרבה דגם עולה לחוד סגי, אם כן אם ירצה להקריב עולה ושלמים שפיר יוכל להקדישן, ובזה שפיר ג"כ מיושב מה שכתב זה רק כאן ולא בהל' מחו"כ ובהל' איסו"ב משום דהכא מיירי בעיקר דין קרבנו של הגר ושם מיירי בדין הכשרו וכמו שכתבנו. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. על מה שכתבתי בפ"א מהל' מעה"ק הל' ו' בד"ה ובאופן אחר, במש"כ הרמב"ם בקרבן הגר, או עולה ושלמים דקשה מה משמיענו בזה דיכול להקריב גם שלמים, דאפשר דכל זמן שלא הורצה בקרבן עולה היינו אומרים דאינו יכול גם להקדיש שלמים להקריבו אחר שיקריב העולה שהוא קרבן הגירות שלו, ולכן השמיענו דמעיקר הדין קרבנו הוא עולה ושלמים אלא דנתרבה דגם עולה סגי, על זה תמה ידידי דהא גם עכו"ם יכול להקדיש שלמים שיתכפר בו ישראל, ומה שכאן אין הישראל עדיין בעולם אינו חסרון, כדמוכח מד' הרמב"ם בפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ט' דמפריש פסחו על לכשיתגייר, הנה שם כתב הרמב"ם המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בע"ח נדחין, ואינו מבואר דיכול לכתחילה להקדיש אלא שאינו נדחה, וא"כ אפשר דלכתחילה אינו דין שיקדיש שלמים על לכשיתגייר, ומה שתמה דהא גם עבדים מביאים כל הקרבנות לא ידעתי דהא עבדים הוקשו לאשה ויש להם כל דין אשה, ומה שכתב דמל וטבל הרי הוא ככל ישראל כמבואר ביבמות דף מ"ז יש לדייק משם דקודם שהקריב קרבן גירות עוד חסר לו להיות כישראל לגבי קרבנות, דהא על מה דקתני בברייתא טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו אמר על זה בגמ' למאי הלכתא, דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא בי' וקדושיו קדושין, ומוכח שנכנס לכל דיני ישראל, אבל עוד לא נכנס קודם הקרבן לקדושת ישראל, ולכן מפרש דהוא כישראל בדיני קדושין, וה"ה בגיטין וחליצה וכל כה"ג. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. בפ"א הל' ו' במה שכתב על דברי בגר שעוד לא הורצה אם מתנדב שלמים, שהביא מד' הרמב"ם הל' ק"פ, נתכוין למה שכתב הגרש"א, ובמה שהוסיף להוכיח דעכו"ם יכול להקדיש שלמים ואח"כ ליתנם לישראל שיתכפר בהן, מד' הרמב"ם פ"ג מהל' מעה"ק ה"ג שכתב נדר שלמים ונתנם לישראל ע"מ שיתכפר בהן, אין זה הוכחה דהרי לא כתב הקדיש שלמים אלא נדר, ואף דילפינן דעכו"ם נודרים ונודבים נדבות כישראל, זהו לומר דאם נדר ואח"כ נתנם לגזבר בסתם לקיים נדרו ולא הקדישו אפשר להקריבו, אבל כאן שנתנם אח"כ לישראל בפי' בתורת שלמים שיתכפר בהן הישראל, אם אפי' נאמר דעכו"ם שלבו לשלמים לא יצא ידי נדרו בזה הרי בעכו"ם אין דין בל יחל, אלא למדנו שנדריו חלים להקריבם, והי' אפשר לדון מדין הוכיח סופו על תחלתו, אלא דבזה קיי"ל דהוא ספיקא כמו שפסק הרמב"ם פ"ב מהל' שחיטה הל' ט"ז ואולי דכאן שאני שאמר מתחלה בפי' שלמים, ובמה שכתב מד' התוספתא שקלים פ"ג הל' י"ד דגר קודם שהביא כפרתו יכול להקריב קרבנות חובה, הרי לא דנתי כלל בקרבנות חובה.
י״א
השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מזכרים ומנקבות מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים, הקטנים הם מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום, אם נתעברה שנה נתעברה לו, והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום, יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. המל"מ פ"ב מהל' איסורי מזבח הל' ו' כתב דמה שכתב כאן הרמב"ם הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו הוא רק לכתחלה אבל אינו פסול בקרבנות שאינן בני שנה וכדאיתא בסוטה דף מ"ו, ומה דכתב שם בהל' איסורי מזבח דזקן פסול הוא שהגיע להיות רותת וכמו פסול באדם, וכן כתב המל"מ בפ"א מהל' פרה ודבריו תמוהים מאוד דהא כאן בהל' י"ג כתב הרמב"ם שעות מונין לקדשים ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו פסולין, כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל וכו', וכן בכל הזבחים, והוא על שאר קרבנות שמצותן להיות בני שתים או בני שלש, ומבואר להדיא דזקן בשנים פסול בכל הקרבנות. אלא שצריך ליישב הוכחת המל"מ מהגמ' דסוטה דף מ"ו דאמר שם להדיא דיש קרבנות שאין שנים פוסלין בהן ויש שפוסלין ופירש"י דהיינו אותן שכתוב בהן בני שנה, אלא דעיקר ההלכה הוא במשנה פ"א דפרה דבמשנה א' אמר ר' אליעזר דפרה בת שתים וחכמים אומרים בת שלש ר"מ אומר אף בת חמש כשרה אלא שאין ממתינין לה שלא תפסל, ופסק הרמב"ם פ"א מהל' פרה כר"מ, וכתב שם המל"מ דהרמב"ם סובר דר"מ מפרש דברי חכמים, ובמשנה ב' תנן ריה"ג אומר פרים בני שתים וחכ"א אף בני שלש, ר"מ אומר אף בני ארבע וחמש כשרים, אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד, וכתב שם הרמב"ם בפיהמ"ש והלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות וכאילו ענינו קרוב ממום ר"ל הזוקן ותש כח, וכתב המל"מ דמדבריו מוכח דגם במשנה ב' מפרש דר"מ הוא מפרש דברי חכמים, ולכן כתב דזקנים היינו שהם קרובים למום שהוא הזוקן ותש כח, ומבואר דהוא בזקנה ממש ולא רק ביתר על השנים הקצובות. ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם דהלכה כחכמים היינו לגבי ריה"ג ולא לגבי ר"מ, אכן כבר כתבתי דמדברי הרמב"ם בהל' י"ג מבואר דשנים פוסלין בכל הקרבנות, וממילא מה שכתב בפיהמ"ש דהלכה כחכמים היינו נמי לגבי ר"מ. וגם עיקר דבריו משמע כן שהרי כתב והלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות, ואם מה שכתב הלכה כחכמים הוא לגבי ריה"ג דאמר פרים בני שתים לא שייך סיום דבריו כלל וע"כ דהוא לגבי ר"מ, ואף דאינו מבואר מה שכתב ר"ל הזוקן ותש כח דפר יותר מבן ג' הא אינו תש כח ואולי סובר הרמב"ם דעכ"פ יש בו קצת תשישות ואינו חזק כבן ג'. ולפי"ז צריכים אנו לומר דהרמב"ם מחלק בין משנה א' למשנה ב' דבמשנה א' ר"מ מפרש דברי חכמים ואינו חולק על חכמים וטעמא משום דחכמים דמשנה א' הם חכמים שחולקים על ר' אליעזר שהוא מתנאים הראשונים רבו של ר"ע ושייך שר"מ יבוא אח"כ לפרש דבריהם, אבל חכמים דמשנה ב' שחולקים על ריה"ג הרי הם חכמי דורו, שריה"ג הי' בדורו כמש"כ הרמב"ם בהקדמתו הוא תלמיד ר' טרפון, ועיין בסה"ד ור"מ הרי הוא תלמיד ר"ע, וא"כ לא שייך לומר דר"מ יפרש ד' חכמים שהיו בדורו ולכן ע"כ שחולק עליהם, והמל"מ הביא ד' התוס' ביומא דמפרשים שר"מ חולק על חכמים וחכמים סוברים דפסול, ולפלא שלא הזכיר ד' הראב"ד בתו"כ שהביא בפ"ב מהל' איסורי מזבח שכתב ג"כ דחכמים סוברים דפסול. ועכשיו נוכל לומר דמה דאמר הגמ' בסוטה דבקדשים יש קרבנות שאין נפסלים בשנים זה קאי אליבא דר"מ ואף דהגמ' אמר כן בסתם זהו משום דקאי אמתני' שם דתנן אין מום פוסל בעגלה, וע"ז שו"ט שם בגמ' וסתם משנה ר"מ ורוצה הגמ' ליישב גם אליבא דר"מ ולחכמים כ"ש דניחא שכל הקרבנות נפסלים בשנים, ובזה נוכל ליישב גם הוכחת המל"מ הב' דע"כ מה שכתב הרמב"ם כאן אין מקריבין אותו אין פסולו מן התורה שהרי במנחות דף צ"א איתא או לאיל מה ת"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים, יכול נחלק בין נסכי בן ב' לנסכי בן ג' ת"ל או לאיל, ואי יתר מבן ב' פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא, ולפי"ז לא קשה דכיון דבהך דינא פליגי ר"מ וחכמים א"כ נוכל לומר דהך ברייתא כר"מ והרמב"ם פוסק כחכמים, ומשום זה כתב הרמב"ם בפ"ב הל' ד' בסתם דין נסכי איל ולא כתב דאין חילוק בין בן ב' לבן ג' והמל"מ כתב דמש"ה סתם דבריו משום דעכ"פ מדרבנן גם לר"מ פסולין, אבל באמת משמע דלר"מ אין מביאין מפני הכבוד אבל אם הביא וגם נזרק דמו מסתבר דחייב בנסכים, לכן יותר מבואר דהרמב"ם לא הביא זה משום דמדאורייתא פסולים וכמו שכתב בהל' י"ג וכנ"ל. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. במש"כ בהל' י"א דשיטת הרמב"ם דאם הם זקנים בשנים כל אחד לפי שניו פסולים ולא כדברי המל"מ דרק לכתחלה אין מקריבין, ומשום דהרמב"ם פוסק כחכמים כמש"כ בפיהמ"ש והוא גם לגבי ר"מ דאמר שאין מקריבין זקנים מפני הכבוד, כתב בזה ועל עיקר הנדון צ"ע דאם פסול זקן של בהמה תלוי בשנים, א"כ מנ"ל דכהן זקן מחלל עבודה והרי פסולם לא דמיין כלל אהדדי, דבאדם תלוי ברותת, ומאי מהני הילפותא דגמ' בכורות דף מ"א, והיינו דממעט ממן הצאן פרט לזקן. ובדף מ"ג יליף פסולי דאדם מפסולי דבהמה, וזה ודאי דוחק שקפצה עליהם זקנה בתוך זמנם דא"כ היינו חולה, והנה קושייתו חזקה אף שהוכחתי דמפורש כן בד' הרמב"ם הל' י"ג שכתב נפסל, ויותר יש להקשות ד' הרמב"ם מזה לזה דבפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' א' כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וזהו פרטן. ובהל' י"ב כתב ועוד יש שם שלשה מומין אחרים ואלו הן הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, וכו', הרי שכתב גדר זקן כשהוא רותת גם על בהמה. אכן אחר העיון לא קשה דמה שכתב כאן הרמב"ם הרי הוא זקן זהו ודאי זקן בשנים מכפי שקבעה התורה, וכמו שאמר ר"מ במשנה פ"א דפרה אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד, ולכן הרמב"ם דפוסק כחכמים קרא זה ג"כ זקן, אבל בפ"ג מהל' ביאת מקדש הא מנה הרמב"ם המומין הפוסלין וכמו שנמנה במתני' דבכורות, וזה ודאי דשיהי' בעל מום שוה שיעורו באדם ובבהמה שיהי' רותת ורועד, והנ"מ הוא פשוט דבהמה בע"מ הא איכא לאו למלקות למקדיש ולשוחט ולזורק ולמקטיר כמש"כ הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין, וכיון שזקן שרותת ורועד הוא בין הבעלי מומין חייבין על הקדישן והקרבתן מלקות, אבל זקן בשנים אינו אלא פסול, אבל אין כאן חיוב לאו ומלקות, ועיין בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' ו' שכתב הרמב"ם דהמקטיר איברי בהמה טמאה על המזבח לוקה, ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה וכו' כשם שלוקה על אכילת הטמאה כך לוקה על הקרבתה, והראב"ד כתב וכי עדיפא מבעלת מום, ולדברי הראב"ד יש לדון בזקן בשביל שנים, אלא שהראב"ד בעצמו כתב שאינו עולה כן מהגמ' דזבחים, אבל עכ"פ לדעת הרמב"ם מבורר דבזקן בשביל שנים ליכא לאו ואינו אלא עשה. עוד כתב על מש"כ ליישב הוכחת המל"מ לשיטתו דאינו פסול בדיעבד מהגמ' דסוטה דף מ"ו דלפימש"כ דר"מ חולק עם חכמים אתיא הגמ' דסוטה אליבא דר"מ, דלפי"ז יתיישב מה שהקשה הטורי אבן בר"ה דף י' ע"א בד"ה עגל על שיטת הרמב"ם דשנים פוסלים גם ביתר שנים מהגמ' דע"ז דף כ"ז, ולפימש"כ מיושב דגם הגמ' דע"ז אפשר לאוקמי אליבא דר"מ ויישר כחו שהעירני בזה, אכן יש להוסיף שהטורי אבן שם ג"כ צירף זקן שפסול משום מום וזקן שפסול בשביל יתר שנים, שהוכיח דכיון דלדעת הרמב"ם יתר שנים פסול, ע"כ פסול גם בדיעבד דהא ממעט בבכורות מקרא דמן הצאן פרט לזקן ומשמע דדיעבד פסולים, וכבר בארתי דלא שייך זל"ז ואף שאמת הוא דשיטת הרמב"ם דגם יתר שנים פסול דיעבד, אבל לא משום גדר מום וכנ"ל: [עד כאן] -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. שם הל' י"(ד)[א] במה שהוכחתי דזקן פסול בדיעבד הביא מתוספתא פרה פ"א הובא בר"ש שם דחשיב חומר בפרה שאין במוקדשים, ובמוקדשים שאין בפרה, ואמאי לא חשיב שנים, ויישב בעצמו דאפשר דהתוספתא אתיא כר"מ כמו שכתבתי על הסוגיא דסוטה, וכן כתב ליישב בזה הסוגיא דע"ז דף כ"ד דפריך מקרא דואת הפרות העלו והיו אחר ג' שנים כדמוכיח הגמ' מדילדו, והגמ' משני דהוראת שעה היתה ואינו מוכיח משום פסול זקן, די"ל דהגמ' מוכיח גם לר"מ, אך בעיקר הדין דזקן תמה, אם הוא פסול בדיעבד דלמה לא יהי' פסול גם בפרה משום דחטאת קריי' רחמנא, בזה יש לומר דאם סתם זקן הי' פסול מדין מום ודאי הי' קשה מפרה, אבל לפי"מ שבארתי דמטעם מום אינו פסול אלא ברותת אלא דהוא שיעורים בקרבנות, לכן אין הוכחה דצריך לפסול גם בפרה דשיעורי שנים לא נאמרו אלא בקרבנות הקרבים על המזבח.
י״ב
אע"פ שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחלה אלא מיום שלשים והלאה חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחלה מקריב. אע"פ שכל הקרבנות וכו' כתב הכ"מ משנה סוף פ"א דפרה וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה, אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפ' איזהו מקומן, ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ"ל, והוא באמת תימה גדולה ואינו רק השמטה אלא כמו שכתב הרמב"ם היפוך המשנה דהא כתב שכל הקרבנות אין מקריבין לכתחלה אלא מיום ל' וגם נדרים ונדבות בכלל. והנה בטעמא דבכור ומעשר ופסח כתב הרמב"ם משום דבבכור כתוב וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור, אבל מד' הר"ש מוכח דטעמא דבכור ומעשר הוא משום דלא הוו חובה דכתב דטעמא דפסח אף דהוי חובה משום ששוחטין לפי נפשות וחשו חכמים שלא יבוא לידי נותר וכיון שלא כתב אלא טעמא דפסח אף שהוא חובה מוכח דבכור ומעשר פשוט משום שאין קרויים חובה, דאף דמשנעשו בכור ומעשר חובה עליו להביאם מ"מ אינם חובת הגוף שיהיו לו בכור ומעשר כמו חטאת ועולת חובה, וגם נדרים ונדבות מכיון שנדר בהרי עלי, וכן נדבה כיון שאמר הרי זו מחוייב להביאם ומ"מ לא מיקרו קרבנות חובה, והנה לפי"ז מוכח מדברי הרמב"ם כיון שכתב טעמא דבכור ומעשר משום דשוו לפסח במתן דמים דאינו סובר החילוק בין קרבנות חובה לנדרים ונדבות, ובאמת בפיהמ"ש שביאר טעמא דמתני' בין בקרבנות שזמן הקרבתם הוא מיום שלשים והלאה בין בבכור ומעשר ופסח שזמנם ביום ח' לא הזכיר הא דנדרים ונדבות, ומוכח דלא היה גירסתו במתני' הא דנדרים ונדבות ועיינתי במרכה"מ וראיתי שכתב דהרמב"ם מפרש דנדרים ונדבות קאי ארישא דיקרבו מיום ל' ודבריו תמוהים דא"כ הו"ל למתני' למיתני נדרים ונדבות בתחלה אחר אשם נזיר ואחר אשם מצורע ולא כדתנן כשרים מיום ל' והלאה, ואם הקריבה ביום שמיני כשרים נדרים ונדבות הבכור וכו', לכן ברור דהרמב"ם אינו גורס נדרים ונדבות במתני' וזה אמנם ס"ל דדין נו"ד כמו של קרבנות חובה דלכתחלה הקרבתם מיום ל' והלאה, וכדמורה לשונו אע"פ שכל הקרבנות כשרין מיום ז' והלאה אין מקריבין לכתחלה אלא מיום ל' והלאה אלא דאכתי קשה דלמה נפרטו במתני' כל הני כיון דכן הוא בכל הקרבנות ועוד דבתוספתא מוסיף גם עולת חובה דיחיד, ומפרש הגר"א דהוא בעולת מצורע, ומוכח מדמוסיף עולת חובה דיחיד דנדרים ונדבות קריבים לכתחלה מיום השמיני, ונראה דבמתני' ובתוספתא לא תנן אלא הקרבנות שהוזכרו בקרא שהם בני שנה וגם לכתחלה דינם שיהיו מיום ל' והלאה, וכדכתב הגר"א בפירושו לתוספתא משום דל' יום בשנה חשובים שנה, וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מע"ש הל' ח', ומה דבדיעבד כשר אף ביום השמיני כתב הרמב"ם בפיהמ"ש דלענין אם הקריב דכשר ילפינן מבכור דכתיב ביום השמיני תתנו לי ולא כתיב והלאה, והנה במתני' תנן חטאת הצבור ועולותיהן חטאת היחיד ואשם נזיר ואשם מצורע, ובעולות צבור כתיב בפ' אמור ובפ' פנחס בני שנה, ובחטאות אף שלא הוזכר בני שנה אפשר דמכיון דכתיבי ביחד בעולה כבשים בני שנה ושעיר עזים לחטאת, לכן דין חטאת כדין עולה כיון דשעיר עזים הוא בן שנה כמו כבש, וכמבואר בהל' י"ד, וחטאת היחיד נראה משום דכתיב גבי חטאת מצורע וכבשה אחת בת שנתה ופירש"י שזו לחטאת, ובאשם נזיר כתיב כבש בן שנתו לאשם, ובאשם מצורע י"ל משום דכתיב ביחד שני כבשים תמימים וכבשה בת שנתה והשני כבשים הם אחד לעולה ואחד לאשם, ולכן הוי כמו דכתיבי בכולהו בני שנה, וזהו שהוסיפו בתוספתא עולת חובה דיחיד וכפי' הגר"א דזהו עולת מצורע ולא כהמנחת בכורים דזהו עולת ראי' דלא כתיב כבש כלל, אבל בנדרים ונדבות דלא כתיבי בני שנה אין בהן מן החדוש דאף לכתחלה לא צריכים יותר מל' יום וכן זה דכשרים בדיעבד ביום השמיני פשוט הוא דילפינן מבכור וממילא לא איצטריך למיתנייהו במתני' דלא חשיב אלא הני דכתיב בהו בני שנה וכנ"ל. והנה בעיקר חילוק הפירושים בין פי' הרמב"ם לפי' הר"ש י"ל דתליא בפלוגתא דתנאי אם בכור מעשר ופסח שוים במתן דמים, ועיין בדברי הרמב"ם בפ"ה הל' י"ז, ובדברי הלח"מ ובמקומן נבאר בעזה"י, ואפשר דהר"ש אינו סובר דשוים במתן דמים אלא דלא צריך לזה כיון דע"כ הר"ש גורס במתני' נדרים ונדבות וממילא פשוט דטעמא דבכור ומעשר הוא משום דהוו כמו נדרים ונדבות וכנ"ל. איברא דיש עוד לעיין במש"כ לדעת הרמב"ם דמנ"ל דגם נדרים ונדבות אין קרבים לכתחלה עד יום ל' דמדכתיב והלאה לחוד מנ"ל ל' יום וע"כ כדברי הגר"א משום דכתיב בן שנה ול' יום בשנה חשיב שנה וא"כ בנו"נ דלא כתיב בן שנה מנלן דלכתחלה צריך להמתין עד יום ל' ואימא מיום ט' כבר נקרא והלאה ונראה דכיון דבחד קרא כתיב ובקרבנות דכתיב בן שנה מפרשינן והלאה על ל' יום לא מסתבר לחלק ולא נעשה בנו"נ זמן חדש של ט' יום לכן בכל הקרבנות שוה הזמן דלכתחלה הוא מיום ל'.
י״ח
האברים ששורפין אותן ע"ג המזבח מן החטאות הנאכלות ומן האשמות ומן השלמים הם נקראים אימורין, ואלו הן האימורין של שור או של עז החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שע"ג הקבה ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד ונוטל מן הכבד מעט עם יותרת. ויותרת הכבד, כתב הכ"מ דהרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש כתוב דיותרת הכבד שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד, והנה רש"י בפי' התורה כתב דיותרת הכבד זהי טרפש הכבד, וכן בתרגום אונקלס תרגם חצרא דכבדא, וראיתי בערוך שגם הוא מפרש כהרמב"ם והביא ממתני' דתמיד דף ל"א דתנן והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד, וכן פי' רב האי גאון, אלא דמדברי התרגום קשה, אכן ראיתי בערוך השלם להרה"ח קאהוט שכתב דצ"ל חצרא בצירי והוא מלשון סורי על אצבע הכבד ע"ש, ולפירש"י צ"ע ממתני' דתמיד וצ"ל דזהו דין מיוחד בעולה דמקריבין כל העולה ואין כאן דין אימורין, וראי' שנשתנה דין העולה גם לדעת הרמב"ם דהא לא כתב בפ"ו שנוטל מעט מן הכבד עם האצבע דבאמורין הוא חובה כמו שכתב כאן וילפינן לה מקרא, וע"כ דבעולה לא שייך לדין אימורין וזהו דין מיוחד בסדר הקרבת העולה, אלא דטעמא דמילתא לחלק בעולה אצבע הכבד מן הכבד אינו מבואר ולפי' הרמב"ם מיושב, ומה דאינו נוטל מן הכבד עמו אפשר דבזה לא ילפינן אלא בקרבנות שאין מקריבין אלא האימורין ולא בעולה שמקריבין הכבד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק א׳

א׳
כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות בעיקר הי"ב שכל העבודות כגון היציקות ובלילות פתיתות ומליקות ודכוותייהו הכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה, והחכם בעל לב שמח כתב שם דרבינו חולק בזה וס"ל שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר העבודות הקטנות שבה נפטרות עמה כו' ומסיים וכתב ותהיה הברכה אחת על מעשה הסדר כולו כאחת ע"כ. ואין דבריו מוכרחים דאפשר שגם רבינו מודה בזה. גם לא ידעתי איזו היא עבודה גדולה או קטנה. גם מה שסיים שתהיה הברכה אחת על הסדר כולו זה יתכן אם כל הסדר נעשה בכהן אחד אך אם כל כהן וכהן יעשה עבודה אחת למה לא יברך על העבודה שעושה. ונוסח הברכה נראה שהוא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לעשות כך וכך, דומיא דברכת אכילת תרומה שכתב רבינו בסוף הלכות תרומות וכן בכל אכילת קדשים מברך ברכה זו וכמ"ש רבינו בריש הלכות בכורים יע"ש:
י״א
הקטנים הם מבן ח' ימים עד שנה כו'. התוס' בפ' השג יד (דף י"ח) כתבו בשם י"מ דשנה זו מונין מיום הרצאה דהיינו לאחר ח' ימים והתוס' דחו סברא זו וכתבו דלא מנינן כי אם מיום הלידה, ועיין בחדושי הרשב"א ס"פ יוצא דופן: והגדולים בבקר עד ג' שנים כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בפ"ב מה' איסורי מזבח דין ו'):
י״ד
כל מקום שנאמר בתורה כו'. כתב מרן ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים. ועיין בהקדמת רבינו לקדשים שכתב דשעיר עזים הוא אחר שנה וכ"כ הרע"ב פי"ג דמנחות מ"ז אך בפ"ג דפרה מ"ד כתבו בהפך. ולפי גירסת מרן אני תמה שא"כ מצינו חילוק במוספין בין זה לזה שהרי יש מוסף שכתוב בו שעיר עזים ויש מוסף שכתוב בו שעיר וחילוק זה במוספין לא נמצא בשום מקום ורבינו בה' תמידין ומוספין לא נמנע מלכתוב שעיר עזים במקום שעיר ובת"כ בפרק חטאת יחיד מרבינן כל שעירי הרגלים ושעירי ע"ז ושעיר נשיא שיהיו בני שנן שנתן וכבר הביא רש"י ברייתא זו בפרק שני שעירי (דף ס"ה יע"ש):
י״ח
הם הנקראים אימורים כו'. פירוש מלת אימורים כתב הערוך בערך מר שהם על שם שהם מורים ואדונים על כל האיברים ועולים ע"ג המזבח לחלק אדון העולם. והאל"ף הוא נוסף כאל"ף אמרכל, ולי נראה שהוא מלשון את ה' האמרת, יתאמרו כל, וכן אמרכל אמר כל ודו"ק. ומ"ש רבינו וכל האימורין נקטרים כאחד בפ"ה דפסחים (דף ס"ד:):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק א׳

א׳
עי' משנה למלך מה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל בס' המצות שכתב שכל העבודות כגון היציקות והבלילות הכהן שעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עליה. ובס' לב שמח כתב דהרמב"ם ז"ל חולק בזה וס"ל שלא יברך אלא על העבודה הגדולה לבדה ושאר עבודות הקטנות נפטרות עמה ובמל"מ מסתפק איזו היא עבודה גדולה או קטנה. אבל פשוט נראה דעבודה הגדולה היינו עבודת הזריקה דזו עבודה העיקרית דאין כפרה אלא בזריקה ולא מיקבע פיגול אלא בזריקה. גם מה שהקשה שם במל"מ דכיון דהעבודה נעשית בהרבה כהנים למה לא יברך כל אחד ואחד על העבודה שעושה. אינו מובן כ"כ דהרי בכל המצות כן כמו במילה ופריעה דפוטר אחד את כולם. וה"ה כאן אם נימא דהכל מצוה אחת וכמו שנראה מדעת הרמב"ם ז"ל. והנה בנוסח הברכה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' וכן בברכת כהנים דהנוסח כן. יש לדקדק דלמה לא נאמר ג"כ אשר קדשנו במצותיו כמו בכל ברכת המצות. ונהי דודאי צריכים לומר גם הלשון אשר קדשנו בקדושתו של אהרן דהכל הוא מכח קדושתו של אהרן וכמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו וגו' עם כל זה למה לא נזכר בנוסח הברכה גם אשר קדשנו במצותיו וכו'.
ו׳
וקרבן הגר והיא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים וכו' או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים. ויש לעיין בדברי הרמב"ם ז"ל אלו דהרי במקור הדין כריתות (ח' ע"ב) דקרבן הגר לכתחילה הוא שני בהמות עולה ושלמים ורק דגם עופות איתרבי וכן איתרבי דגם בבהמה אחת לעולה יצא משום דלעוף איתרבי לבהמה לא כ"ש יעו"ש. והרמב"ם ז"ל נקיט וקרבן הגר והיא עולה מן הבהמה ומשמע דלכתחילה יביא בהמה אחת ואח"כ כתב או שתי בהמות לעולה ולשלמים ולכאורה אינו מובן כיון דלכתחילה יביא בהמה אחת למה נקיט אח"כ או שני בהמות. ועכ"פ היה צ"ל מקודם שתי בהמות ואח"כ לומר דגם בבהמה אחת יצא. ועי' עוד ברמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מחוסרי כפרה שכתב וקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהם עולות כמו שביארנו במעשה הקרבנות. ולכאורה למה לא מייתי כלל דגר מביא שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים וכמ"ש כאן. והנה עי' בתוס' כריתות שם דמקשי אהא דאמרינן בגמ' לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש. ומקשים בתוס' והא איכא למימר זב וזבה יוכיחו דאיתרבי לעוף ולא לבהמה. ונראה קצת דבאמת יש לעיין בדברי הגמ' מה לעוף איתרבי לבהמה לא כ"ש הא שם איתרבי רק שתי עופות אבל מנ"ל דגם בבהמה אחת יצא. אבל נראה בפשיטות דכיון דקרבן הגר בעופות שניהם עולות הוי כמו קרבן גדול אחד וממילא ה"ה דבבהמה אחת יצא. וא"כ בקרבן זב וזבה דאחד חטאת ואחד עולה והוי שני מיני קרבנות בזה לא שייך לומר דאתרבי לבהמה אחת דא"א למילף מעופות דשם שני מיני דמים ודו"ק.
י״ד
ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלשים יום אבל ביום שלשים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס. משמע מדעת הרמב"ם ז"ל דרק ביום ל' נקרא פלגס אבל כל הכ"ט יום עדיין דינו ככבש. אבל דעת רש"י ז"ל חולין כ"ג ובכ"ד דכל הל' יום נקרא פלגס יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות א׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם