הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ג׳

ספר עבודה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ג׳
הלכה א׳
שְׁנַּיִם שֶׁרָצוּ לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת מְבִיאִין בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּנְדָבָה. וַאֲפִלּוּ עוֹף יָבוֹא בְּשֻׁתָּפוּת:
הלכה ב׳
וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אוֹ עֲבָדִים מְבִיאִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. אֲבָל הָעַכּוּ"ם אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן אֶלָּא עוֹלוֹת בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב כה) "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם". אֲפִלּוּ עוֹלַת הָעוֹף מְקַבְּלִין מִן הַנָּכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן שְׁלָמִים וְלֹא מְנָחוֹת וְלֹא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְכֵן עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּנֵדֶר וּנְדָבָה אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן מִן הַנָּכְרִי כְּגוֹן עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵעוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת מִשּׁוּם נֵדֶר וְלֹא מִשּׁוּם נְדָבָה:
הלכה ג׳
נָכְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלָמִים מַקְרִיבִין אוֹתָן עוֹלוֹת שֶׁהָעַכּוּ"ם לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. נָדַר שְׁלָמִים וּנְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִין אוֹתָן הַיִּשְׂרְאֵלִים כְּשַׁלְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם נְתָנָן לַכֹּהֵן כֹּהֵן אוֹכְלָן:
הלכה ד׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. אֲפִלּוּ הָעוֹלָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִים אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַמּוּמָר הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ב) "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא כֻּלְּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר. אֲבָל אִם הָיָה מוּמָר לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הָיָה מוּמָר לַעֲבֵרָה וְהוּא מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ לַעֲשׂוֹתָהּ וְהֻרְגַּל בָּהּ בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לְאוֹתָהּ עֲבֵרָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכל חֵלֶב בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן וְשָׁגַג וְאָכַל חֵלֶב וְהֵבִיא חַטָּאת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:
הלכה ה׳
עוֹלוֹת הָעַכּוּ"ם אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶן נְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יג) "כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה". אֲבָל נִסְכֵּיהֶם קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יב) "כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם". וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל בַּאֲנָשִׁים לֹא בְּנָשִׁים:
הלכה ו׳
כָּל קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁיַּקְרִיב הַיָּחִיד בֵּין חוֹבָה בֵּין נְדָבָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן חַיִּין. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ב) "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל קָרְבָּן בְּמַשְׁמָע חוּץ מִפֶּסַח וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר:
הלכה ז׳
הָעוֹף אֵינוֹ טָעוּן סְמִיכָה. וְכֵן כָּל הַמָּעוֹת שֶׁדִּינָן שֶׁיִּפְּלוּ לַתֵּבוֹת שֶׁל נְדָבָה שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁכֻּלָּן יָבוֹאוּ עוֹלוֹת אֵין בַּעַל אוֹתָן הַמָּעוֹת סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ הָעוֹלָה וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים אֶלָּא נְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה כֹּהֵן עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר:
הלכה ח׳
הַכּל סוֹמְכִין חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְסוּמָא וְנָכְרִי. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ סוֹמֵךְ שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בִּבְעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ב) "וְסָמַךְ יָדוֹ" לֹא יַד אִשְׁתּוֹ וְלֹא יַד עַבְדּוֹ וְלֹא שְׁלוּחוֹ:
הלכה ט׳
חֲמִשָּׁה שֶׁהֵבִיאוּ זֶבַח אֶחָד כֻּלָּן סוֹמְכִין עָלָיו זֶה אַחַר זֶה. לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ קָרְבָּנוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים הֲרֵי יוֹרְשׁוֹ מְבִיאוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו וּמֵבִיא נְסָכָיו:
הלכה י׳
אֵין סְמִיכָה בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר חוּץ מִשְּׁתֵי סְמִיכוֹת. עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְעַל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר. וּשְׁלֹשָׁה מִן הַסַּנְהֶדְרִין סוֹמְכִין עָלָיו. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין בְּצִבּוּר אֶלָּא שְׁתֵּי סְמִיכוֹת:
הלכה י״א
אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא בָּעֲזָרָה. סָמַךְ חוּץ לָעֲזָרָה חוֹזֵר וְסוֹמֵךְ מִבִּפְנִים. וְאִם הָיָה בַּעַל הַקָּרְבָּן עוֹמֵד בַּחוּץ וְהִכְנִיס יָדוֹ לְפָנִים וְסָמַךְ סְמִיכָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ. וְאֵין סוֹמֵךְ אֶלָּא טָהוֹר וְאִם סָמַךְ הַטָּמֵא סָמַךְ:
הלכה י״ב
וּבְמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין. וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. וְאִם שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁשָּׁהָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהַסְּמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה הִיא לְפִיכָךְ אִם לֹא סָמַךְ כִּפֵּר וְאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר:
הלכה י״ג
וְצָרִיךְ הַסּוֹמֵךְ לִסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ד) "עַל רֹאשׁ הָעלָה" לֹא עַל הַצַּוָּאר וְלֹא עַל הַצְּדָדִין. וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדָיו וּבֵין הַבְּהֵמָה:
הלכה י״ד
וְכֵיצַד סוֹמֵךְ. אִם הָיָה הַקָּרְבָּן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מַעֲמִידוֹ בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו וּמִתְוַדֶּה עַל חַטָּאת עֲוֹן חַטָּאת וְעַל אָשָׁם עֲוֹן אָשָׁם. וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה וַעֲוֹן לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד מִתְוַדֶּה. אוֹמֵר חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וְחָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ וְזוֹ כַּפָּרָתִי. הָיָה הַקָּרְבָּן שְׁלָמִים סוֹמֵךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הָעֲזָרָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים אֲבָל אוֹמֵר דִּבְרֵי שֶׁבַח:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ג׳

א׳
שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה דכתיב תקריבו את קרבנכם מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות ובשלמים כתיב ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' ואיש לרבות את השותפין ואפי' עוף יביא בשותפות דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מאי והקריב בתר קרבנו דלעיל דאם עולה קרבנו ואם מן הצאן קרבנו לא כתיב בחד מינייהו והקריב מלמד שהיא באה נדבת שנים.
ב׳
ואחד אנשים ונשים ועבדים מביאין כל הקרבנות הללו דהא לא ממעטינן אלא גוים בר מעולות דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה הא תמימים יקריבו וכ"ת הא תמימים ליכא לאו אבל איסורי מיהא איכא להכי כתיב איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד פרט לכל שאר הקרבנות ועולת עוף הויא בכלל עולה דהא לא ממעטינן אלא שאר קרבנות ועולות דמייתי היינו הבאות בנדר ונדבה כדכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם הא לאו הכי אפילו היא עולה אין מקבלין. ואם הביא שלמים מקריבין אותן עולות סברא וקרא סברא דגוי לבו לשמים כונתו היא שיהו קרבנותיו כלו לשמים ולא שיאכלו וקרא דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עליה עולה נהוי שיהא דין עולה שאינה נאכלת ולא דין שלמים. נדר שלמים ונתנן לישראל או לכהן על מנת שיתכפר בהם כגון שהיה ישראל מחויב שלמים אוכלין אותן כשלמים דהא הוו שלמי ישראל.
ד׳
ישראל מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל אפילו מה שמקבלין מן הגוי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כולכם להוציא את המומר דמומר לעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה כדילפי' מכי תשגו ולא תעשו ומחלל שבת בפרהסיא במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. היה מומר לעבירה אחת והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר וגו' והביא את אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו ואם היה יודע היה שב מידיעתו הוא שמביא קרבן על שגגתו אבל לא היה שב אם היה יודע בזה שהוא מומר לאותו דבר אינו מביא קרבן על שגגתו.
ה׳
עולות הגוים אין מביאין הגוים עמהם נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה אזרח ולא (ל)גוי אבל נסכיהם קרבין משל צבור דכתי' ככה עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים דכתיב דבר אל בני ישראל דויקרא וכתיב בההוא ענינא וסמך את ידו בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.
ו׳
כל קרבנות היחיד סומך עליהם כשהם חיים דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיב קרבנו בסמיכת בקר וקרבנו בסמיכת צאן ובעז כתיב וסמך ידו על ראשו וארישא קא מהדר ואם עז קרבנו תלתא קרבנו לומר קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא מעשר קרבנו ולא פסח משום דהוו אתו משלמים בקל וחומר דאין קדושתן מרחם (בצבור) [כבכור] ואין מקדש לפניו ולאחריו כמעשר ואין בעמוד והבא כפסח וטעונין סמיכה ומשום דאיכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין נסכים ותנופה וחזה ושוק אמרינן דלא צריכי קרא למעוטינהו דכל קרבנות במשמע חוץ מאלו.
ז׳
העוף אינו טעון סמיכה דכתיב וסמך ידו על ראש העולה פרט לעולת העוף וכן כל המעות שיפלו לתיבות שכולן יביאו עולות אין בעל המעות סומך על אותה עולה ואינו מביא עליה נסכים דכיון שנפלו לתיבות הרי הן קרבנות צבור ואין בהם סמיכה ולהכי לא מייתו איהו נסכים אלא משל צבור דהא עיכובא כתיב בהו ככה דאי לא מייתו בעלים אתי משל צבור ואם היה כהן בעליה עבודתה ועורה לאנשי משמר דהא מכח צבור קאתי כיון דנפלה לתיבות.
ח׳
הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ונכרי דכתיב בני ישראל ולא גוים וסומא דילפינן סמיכה סמיכה מזקני העדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן בסנהדרין דהיינו זקני העדה הסומכין ונשאו אתך ודרשינן אתך בדומין לך שלא היה בהם סומא ה"נ כל שאר הסמיכות אין סומא יכול לסמוך ועבד אשה ושליח ילפינן מדכתיב תלתא זמני ידו לומר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו ואף על גב דכתיב בני ישראל למעוטי נשים אפילו הכי איצטריך דהוה אמינא תסמוך בקרבן בעלה דכידו דמיא קמשמע לן.
ט׳
חמשה שהביאו קרבן אחד כולן סומכין בזה אחר זה דכתיב קרבנו לרבות כל בעלי קרבן שיסמכו ולא יסמכו בבת אחת דאיכא חציצה יורש סומך ומביא נסכים דכתי' בתמורה המר ימיר לרבות את היורש ויליף סוף הקדש סמיכה ונסכים מתחלת הקדש תמורה מה תחלת הקדש יורש מ[י]מר אף סוף הקדש יורש סומך ומביא נסכים.
י׳
אין סמיכה בקרבנות הצבור דעיקר סמיכה ביחיד כתובה חוץ משתי סמיכות העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דכתיב בהו בהדיא סמיכה ולא ילפינן מינייהו דהלכתא גמירי מסיני הכי דאין סמיכה בשאר קרבנות צבור ושלשה מן הסנהדרין סומכים על הפר דהוו בית דין וסמכו הרי כאן שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד.
י״א
אין סומכין אלא בעזרה דכתיב לפני ה' וסמיך ליה וסמך ומקרא נדרש לפניו דמשמע דסמיכה הויא לפני ה' ואם היה בעל הקרבן בחוץ והכניס ידיו בפנים וסמך סמיכתו כשרה דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' וכתיב וסמך ושחט מה שחיטה איפשר דמעייל ידיה ושחיט אף סמיכה כן. והוא שיסמוך בכל כחו דכיון דבעינן סמיכה בשתי ידיו משמע דבעינן כל כחו ואפילו טמא סמיכתו סמיכה כיון דאיפשר מבחוץ לא קפדינן אאיהו אי הוי טהור או טמא.
י״ב
ובמקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיטה כדכתיב וסמך ושחט ואם לא עשה כך שחיטתו כשרה דסמיכה גופא לא מעכבא דאינה אלא שיורי מצוה כדכתיב וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא שהיא שיירי מצוה ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.
י״ג
וצריך לסמוך בשתי ידיו דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו כתיב ידו וכתב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו בסמיכת בהמה הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. על ראש הבהמה דכתיב על ראש העולה לא על הצואר על ראש העולה לא על הצדדין ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לבהמה דכתיב ידו על ראשו שלא יהא דבר חוצץ בין ידיו לראשו.
י״ד
כיצד סומך אם היה קדש קדשים דשחיטתן בצפון הוא עומד במזרח ופניו למערב דבעינן הבהמה והסומך לפני ה' כלפי מערב ומניח שתי ידיו בין שני קרניו דהוי על ראשו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם וגו' משמע דוידוי דברים הוי אצל הקרבן ואין לבעל הקרבן מעשה בקרבן אלא סמיכה אם כן בשעת סמיכה יתודה ועל העולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה דכתיב ונרצה לו על מה הוא מרצה אם על כריתות ומיתות בית דין ומלקיות הרי ענשן אמור הא מה אני מקיים ונרצה לו על עשה ולאו הניתק לעשה ושלמים לא בעו וידוי דלא כתיב בהו ונרצה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ג׳

ב׳
ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלקיכם, אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אע"פ שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה. שנאמר ומיד בן נכר, הלח"מ הקשה דהא במנחות דף ע"ג יליף זה ר"ע מדכתיב אשר יקריבו לד' לעולה, וקרא דומיד בן נכר לא תקריבו הא קאי בבע"מ, ומנלן מהך קרא דאין מקבלין מהן אלא עולות, וכתב דהך דרשא איתא בתו"כ הביאו זה בתוס' שם דדריש מהך קרא דאין מקבלין קרבנות צבור מן העכו"ם ובלא קרא דאיש איש הו"א דכ"ש קרבנות של עצמו אין מקבלין מהן כמש"כ שם התוס' ולהכי איצטריך קרא דאיש איש דכתיב ביה לעולה דנדרים ונדבות עולות מקבלין מהן. ואכתי אינו מיושב כלל דגם לפי דבריו עיקר דרשא הוא מדכתיב בקרא דאיש איש לעולה, והרמב"ם לא הביא הך קרא כלל אלא קרא דומיד בן נכר דלא שמעינן מיניה מידי לחלק בין עולה לשאר קרבנות, וגם עיקר ד' התוס' אינם מובנים דהיכי ס"ד לומר דמקרא דומיד בן נכר דדריש בתו"כ דאין מקבלין מהן קרבנות צבור דנימא דכ"ש קרבנות של עצמן אין מקבלין מהן דמנ"ל לומר כן דהא חזינן דבאמת קרבנות צבור אין מקבלין ושל עצמו מקבלין, וא"כ מנ"ל דמסברא הו"א להיפוך, ועוד דהא עיקר קרא ודאי מיירי בבעלי מומין כדכתיב פשטיה דקרא ומעוך וכתות וגו' ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' כי משחתם בהם וגו' והיכי ס"ד דקרא בא לאסור גם תמימים, ומה דדריש בתו"כ מהך קרא דאין מקבלין מהן קרבנות צבור זהו רק דרשא מדכתיב מיד בן נכר לא תקריבו את לחם וגו', ודריש גם על שאר קרבנות צבור מדכתיב מכל אלה. ובודאי זהו רק דרשא דקים להו לחז"ל לדרוש כן לבד פשטיה דקרא וכן כתב המלבי"ם דזהו כונה שניה דרושית, אבל זה שייך אי דרשינן מכאן לבד איסור בעלי מומין גם איסור על קרבנות צבור, אבל אי הוי דרשינן מהך קרא איסור על כל הקרבנות לא שייך איסור מיוחד על בעלי מומין. ובעיקר קושיית התוס' שם דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו שע"ז תירצו בתי' ב' מה שהבאנו, תירצו שפיר בתי' א' דהו"א דהך קרא הוא דעל בע"מ קאי בלאו, אבל איסורא איכא בתמימים משום דלא כתיב דינא דקרבנות אלא בישראל, ולכן איצטריך קרא דאיש איש, ונראה עוד שיש ליישב באופן אחר דמהך קרא דמיד בן נכר דנוכל ללמוד דתמימים יקריבו הו"א דמותר לקבל מהם ולהקריב קרבנם, אבל אינו מוכח שיש לעכו"ם דין להקדיש לנדור ולנדב, ואף דאם הקרבן הוא חולין איך אפשר להקריב חולין היה אפשר לומר דכיון שהעכו"ם נותן להקריב נעשה קרבן בתחלת עשיית הקרבן, והיינו בשעת שחיטה לשם קרבן, אבל העכו"ם בעצמו אין לו דין להקדיש, וילפינן מאיש איש דעכו"ם כמו ישראל בדין קרבנות ומזה ילפינן שנודרים ונודבים נדבות כישראל, ועכ"פ קשה לבאר ד' הרמב"ם דכונתו ע"פ ד' התוס' בתי' ב' שלבד שהם דחוקים ואינם ע"פ פשטיה דקרא, לבד זה אפי' לפי ד' התוס' הא לא כתיב בהך קרא שום חילוק בין עולה לשאר קרבנות ועיקר החילוק כתיב בקרא דאיש איש דכתיב לעולה והרמב"ם לא הזכיר זה. והנראה בכונת הרמב"ם דלמד הך דינא דאין מקבלין מן העכו"ם אלא עולות מפשטיה דקרא דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה, וזה ודאי דלחם היינו עולה שכולה כליל וכדכתיב בפרשת תמיד את קרבני לחמי ומזה הוא דדריש בתו"כ דאין מקבלין שקלים מן העכו"ם מדכתיב לא תקריבו את לחם משום דשקלים הולכים על תמידים, ואם היה העכו"ם יכול להקריב כל הקרבנות למה כתיב את לחם דהא מבעלי מומין אסור להקריב שום קרבן, ולכן מוכח דקרבן אחר לבד עולות אין מקבלין מן העכו"ם להקריב אפי' תמימים, ולכן כתב קרא את לחם דבזה אסור להקריב בעלי מומין, ומה דדריש ר"ע במנחות דף ע"ג מקרא דאשר יקריבו לד' לעולה זה רק לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דדריש מהך קרא מהא דכתיב לכל נדריהם לרבות שאר קרבנות, לכן דריש ר"ע דמדכתיב לעולה דהוא דוקא לעולה, והרמב"ם לא הביא קרא דלעולה כיון דבהך קרא גופא כתיב לכל נדריהם דדריש מיניה ריה"ג לרבות שאר קרבנות, ולכן הביא הא דכתיב ומיד בן נכר דמפשטיה דהך קרא מוכח דעכו"ם מקריבין דוקא עולות, וזה ידוע שדרכו של הרמב"ם להביא ראיה מן המקרא אף שאינו מפורש בגמ'. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. בפ"ג הל' ב' במה שיישבתי קושיית התוס' דלמה לי קרא דאיש איש תיפ"ל מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו, וכתבתי דאפשר דעכו"ם לא יוכל להקדיש רק שיכול ליתן להקריב, וכתבתי דהוא שיתקדשו בשעת שחיטה, ותמה בזה דהיכן מצינו כן, ובקנים דמתפרשים ע"י עשיית כהן אינו אלא באור ההפרשה, והביא עוד ד' התו"כ ריש ויקרא על הא דכתיב קרבן ל' שיקדים הקדשו להקרבתו. הנה הי' אפשר לומר דבבן נכר זהו דחידש קרא דמיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו שאף שאינו יכול להקדיש מ"מ אם נתן להקריב תקריבו, אך מה שכתב דא"צ לומר כמו שכתבתי דבשעת שחיטה יעשה הקדש אלא דהגזבר יקדישו כיון שנתנו לזה אפשר לומר, כן, ומה שהוכיח עוד דהא אם מקריבים חולין בע"מ מסתבר דאינו עובר משום הקרבת בע"מ אלא משום מקריב חולין, וא"כ ע"כ דתמימים מקריבין כשהקדיש, זה אינו הוכחה דעכשיו דכתיב איש איש ומפרשינן קרא כשהקדיש הבן נכר ודאי מסתבר דלא מיירי איסור הקרבת מומין כשהקריב כשהם חולין, אבל אי לאו קרא הוי מפרשינן דעיקר דרק הקרבת בן נכר הוא כשנתן להקריב בשביל שאינו יכול להקדיש א"כ הו"א בכה"ג אסר רחמנא מומין.
ד׳
ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפי' העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנאמר אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה, כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו. בגמ' בחולין דף ה' מייתי הברייתא דמכם ולא כולכם להוציא את המומר, ופריך ע"ז והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ומשני חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי, וקשה דמאי פריך מעיקרא ולמה צריך לעשות צריכותא דהא קרא דמכם ולא כולכם להוציא את המומר היינו אם הוא מומר בשעה שהוא מביא הקרבן כדכתיב אדם כי יקריב מכם, ובפרט דבזה לא שייך מומר בשעת החטא דהא בעולה מיירי דיכול להקריב גם בלא חטא, וקרא דמעם הארץ פרט למומר הא קאי על שעת עשיית החטא דהא הכי כתיב ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא, וממילא גם אם חזר אחר עשיית החטא בתשובה ג"כ אינו מביא חטאת כיון דבשעת עשיית החטא היה מומר, והתוס' כתבו כן לר"ש דאמר השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, שהקשו דלמה צריך קרא תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה ותירצו דאיצטריך להיכי דחזר בתשובה אח"כ, והמל"מ בפ"ג מהל' שגגות הביא דברי התוס' ורצה לעשות פלוגתא בין ת"ק לר"ש, דדוקא לר"ש אפי' חזר בתשובה אינו מביא ולא לת"ק, וכפי מה שבארנו פשוט דגם לת"ק אינו מביא, כיון דעיקר קרא דמעם הארץ קאי על עשיית החטא, וא"כ צריך באור מה פריך הגמ' מהכא נפקא מהתם נפקא כיון דמקרא דמעם הארץ ידעינן דאפי' חזר בתשובה אין מקבלין ממנו חטאת. ונראה דזה פשיטא לגמ' דאם היה מומר בשעת עשיית החטא כיון דבאותה שעה אין מקבלין ממנו קרבן א"א שיתחייב קרבן אח"כ כשחזר בתשובה, כיון דבשעה שחטא לא היה ראוי להביא קרבן, שוב ראיתי שהמל"מ בפ"ג מהל' שגגות מסיק אח"כ דגם לת"ק אפי' חזר בתשובה אין מקבלין ממנו, והקשה דלמה צריך הגמ' לשנויי דאיצטריך תרי קראי וכתב כדברינו ע"ש, אך הקשה כיון דקרא דעולת נדבה מיירי כשהוא מומר בשעה שמביא קרבן, א"כ תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה, וכתב דאין לומר דבעולה לא אמרינן זבח רשעים תועבה דהא בסנהדרין דף קט"ז, אמר ר' יוחנן בטעמא דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה וסתם קדשי מזבח הא אפי' עולה ושלמים, ולכאורה השמיט המל"מ להביא עוד גמ' מפורשת בזבחים דף ז' דאמר רבא עולה דורן הוא דאי ליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ומהך מימרא דרבא לכאורה נסתר מה שכתב מקודם דאפשר לומר דזבח רשעים תועבה אינו אלא במומר להכעיס ולא במומר לתיאבון, דמזה אדרבא מוכח דא"א כלל שיקריב קרבן כשלא עשה תשובה על העבירה שמביא, אלא דבאמת מהא דרבא לא מוכח אלא דא"א להקריב עולה שתכפר על עבירת עשה כשלא עשה תשובה ע"ז, אבל לא מוכח דא"א להקריב כלל כיון דבאמת אפשר להקריב עולה גם כשלא חטא, א"כ מנלן שלא יקריב כשהוא מומר, ויש להוכיח כן דהא כתב כאן הרמב"ם דדוקא במומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה, ושם אמר רבא דאפי' בעשה אחת שייך זבח רשעים תועבה, וע"כ דשם איירי שא"א שיתכפר על עבירה זו שלא עשה עליה תשובה. ולפי"ז נראה ליישב קושיית המל"מ דלמה צריך קרא בעולה להוציא המומר תיפוק ליה מזבח רשעים תועבה, ובזה א"א לתרץ כתי' התוס' גבי חטאת כשעשה תשובה אח"כ. דבעולה אם עשה תשובה הא מקבלין ממנו לדידן דקיי"ל בע"ח אינן נדחין. ונראה דדין זבח רשעים תועבה דהוא קרא מדברי קבלה לא משמע דהוא הלכה דהוא רק קרא בדרך מוסר. ולא דמי לקראי דיחזקאל שנאמרו בתורת הלכה דאמר ע"ז בגמ' גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקראי. אבל בהך קרא דמשלי לא משמע כן שלא נאמר בדרך הלכה. לכן צ"ל דקרא הוא סברא דקים להו לחז"ל לדון ממנו הלכה דמסתבר דזבח רשעים תועבה. ולכן יש לומר דמהך קרא אין לדון דין פסלות בקרבן. אלא דמסתבר מזה שני דברים א' דלכתחלה אין להקריב זבח של רשע. ב' דקרבן של כפרה א"א להקריב כשהוא רשע וכיון דבודאי לא יתכפר חטאת ואשם שבאין רק לכפרה אם לא יתכפר בו הוא פסול. נמצא דמה דאמר ר' יוחנן בסנהדרין גבי עיר הנדחת שקדשי מזבח ימותו זהו רק דין שלא יקריבו אותם לכתחלה. ומה דאמר רבא בזבחים אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה זהו לענין שבודאי לא יתכפר בזה. דהא בא להוכיח דע"כ דורן הוא. ומה שהקשו התוס' בחטאת ל"ל קרא על שאינו שב מידיעתו זהו בחטאת דכיון שלא יתכפר ע"כ הוא קרבן פסול, אבל בעולה כיון דאפשר להקריבו גם כשלא יהי' כפרה לבעלים. לכן אם הקריבו אותו בלא קרא דמכם להוציא את המומר הו"א דבדיעבד אינו פסול הקרבן ואם זרקו אינו נשרף כקרבן פסול. לכן איצטריך קרא דמכם. והנה בזבחים דף י"ב ע"ב בהא דאמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר הואיל ונדחה ידחה, פירש"י והמיר דת נדחה מקרבן בהכל שוחטין דף ה' מעם הארץ פרט למומר ולפי מה שכתבתי האי קרא הא קאי אם הוא מומר בשעת עשיית החטא. וצ"ל דמ"מ ילפינן מהך קרא דמעם הארץ גם על שעת הבאת החטאת, דאף דתחלת הפסוק קאי על עשיית החטא מ"מ הא עיקר הפרשה הוא על חיוב והבאת הקרבן, וממילא נוכל ללמוד מהך קרא דגם אם בשעת הבאת החטאת הוא מומר אינו יכול להביא חטאת ולכן שפיר נדחה הקרבן, אכן התוס' בקדושין דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ כתבו וז"ל כגון אוכל חלב והפריש קרבן ועבד אלילים וחזר בו הואיל ונדחה כשעבד אלילים משום דזבח רשעים תועבה ידחה, ותמה המל"מ דלמה כתבו משום דזבח רשעים תועבה. כיון דהוא ברייתא מפורשת מעם הארץ פרט למומר, וכתב דהתוס' לשיטתם דסוברים דבפעם אחת לא חשיב מומר. ולכן כתבו משום דזבח רשעים תועבה דהוא אפי' בפעם א'. וזה מיושב לפי"מ דאיתא בתוס' ועבד אלילים. אבל בגמ' איתא והמיר דת וזהו מומר. ונראה דיש לומר דהתוס' סוברים דמהך דרשא דמעם הארץ לא נוכל ללמוד אלא אם הוא מומר בשעת עשיית החטא. ומה דפריך הגמ' מהכא נפקא מהתם נפקא אף דמקרא דאדם כי יקריב מכם להוציא המומר ידעינן אם הוא מומר בשעת הקרבה. זהו משום דסבר הגמ' דאם הוא מומר בשעת הקרבה לא צריך קרא משום דזבח רשעים תועבה. וכבר כתבנו דבחטאת דהוא לכפרה נוכל ללמוד מהא דזבח רשעים תועבה גם לפסול הקרבן. -הערות רבנו בגיליון ספרו- המנ"ח במצוה קט"ו הביא דברי הרמב"ם בפ"ג ממעה"ק ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן והביא קו' התבואת שור דהרמב"ם השמיט מומר לכל התורה וכ' רבנו בגיליון המנ"ח בזה"ל בש"ס אינו מבואר וזהו חידושו של רבינו ירוחם דמפרש כן דמה דתניא מקודם מומר לכה"ת ואח"כ מומר לעכו"ם וכו' דע"כ מומר לכה"ת הוא חוץ משני אלו אבל באמת לא מוכח כן ולא נמצא חדוש זה בראשונים והפי' בברייתא הוא דמקודם תניא בדרך כלל דמומר לכה"ת אין מקבלין ומומר לדבר אחד מקבלין, ואח"כ תניא דבשני אלו הוי מומר לכה"ת, והתבו"ש הקשה דאיך אפשר שיעבור על כל התרי"ג מצוות וגם לדבריו קשה ורוצה לחדש דעל רוב הוי ג"כ מומר לכל התורה כולה, ועוד שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' עכו"ם הל' ד' והוא מהספרי שכל הכופר בעכו"ם מודה בכל התורה אלא שצ"ל דמחלל שבת כעובד עכו"ם אבל עכ"פ מוכח דלא כרבינו ירוחם, ובעיקר קושייתו נראה דא"צ שיעבור בפועל על כל התרי"ג מצות אלא אם אמר שהוא יוצא מכל דיני התורה וגם עובר בכל מה שיזדמן לו זהו מומר לכל התורה, וכן מוכח בזבחים דף י"ב דאמר אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת ומוכח דדין מומר הוא שהמיר לדת אחרת או שרוצה להיות בלי דת. עכ"ל. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. בפ"ג הל' ד' במה שכתבתי דקרא דמעם הארץ פרט למומר הוא בשעת עשיית החטא, ואינו מועיל מה שעשה אח"כ תשובה, וכמש"כ כן התוס' לר"ש בדין שב מידיעתו כתב שכן כתב הרא"ש בהוריות דף ב', ובמה שכתבתי ליישב קושיית המל"מ דלמה צריך קרא דמכם להוציא המומר תיפ"ל משום זבח רשעים תועבה די"ל דמשום זה לא הי' פסול, אלא דאין מקריבין אותו, דבירוש' סנהדרין גבי קדשי עיה"נ אמר דאין מועלין בהם משום דימותו ואמר בטעמא משום זבח רשעים תועבה, ומוכח דהוא פסול דהא אפי' בהני דאם עלו לא ירדו מועלין, יש לומר דע"כ הא יש בזה מחלוקת בין הבבלי להירוש' דלהבבלי דמייתי הברייתא דמכם להוציא המומר הא ודאי א"צ לטעמא דזבח רשעים תועבה, והירוש' פריך ויקרבו ואמר ע"ז על שם זבח רשעים תועבה, ומוכח דלא סבר לדרשא דמכם להוציא המומר, וממילא אפשר לומר דתליא זה בזה דהבבלי שהביא הברייתא סבר דטעמא דזבח רשעים תועבה לא מהני אלא שלא יקרבו לכתחלה, אבל אינו טעם לעשות פסול בדיעבד, אבל הירוש' ע"כ סבר דטעמא דזבח רשעים מהני גם לפסול דיעבד, ולכן סבר ר' יוחנן דאין מועלין. ועל מה שכתבתי דבחטאות כיון דאינה מכפרת פסולה כתב ע"ז יש להעיר מכריתות דף ז' דפליגי אביי ורבא באמר לא תכפר לי חטאתי דאביי אמר אינה מכפרת, ומשמע דקרבה אלא דהוי חסרון בכפרה, ומבואר דשייך דין חטאת אף דלא כפרה, מה דכתב דמשמע דקרבה אינו מוכח כלל, ואפשר דאביי אמר דאינה מכפרת וממילא אינה קרבה, ואם נאמר דאפשר דאף דאינה מכפרת מ"מ קרבה, א"כ מנין מוכיח הגמ' בריש זבחים דזריקה שלא לשמה פסול מדכתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת דמנלן דפסול הקרבן בשביל זה, דשמא גלי קרא רק דאינה מכפרת אם זרק שלא לשמה, וראיתי בזבח תודה גבי חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, דמעיקרא אמר הגמ' דכשרה, ורב אחא ברי' דרבא אמר דפסולה, וקשה דהא מתני' היא בכריתות דלא יביאנו מחטא על חטא עיין שם בתוס', וכתב הז"ת דיש לחלק בין אם הבעלים הביאו לשם זבח אחר, ובין אם הכהן הקריב לשם זבח אחר, דאם הבעלים הביאו לשם זבח אחר הוי כאומר לא יתכפר לו חטאתו, ורצה שם לומר דמטעם זה כשר הקרבן, אבל באמת קתני שם בברייתא להדיא שאינו יוצא ע"ש, ואף דמצינו גבי חטאת לשם חולין דכשר ואינה מכפרת, אך כבר כתבתי מזה בפ"ד הל' י' בארוכה.
ה׳
עולת העכו"ם אין מביאין עמהן נסכים שנאמר כל האזרח יעשה ככה, אבל נסכיהן קריבין משל צבור שנאמר ככה תעשו לאחד כמספרם, ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים. הלח"מ הקשה דהרמב"ם פ"ד מהל' שקלים כתב דנכרי ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים יביאו נסכיהם מתרומת הלשכה הרי דפסק כמתני' דפ"ז דשקלים דקרבים משלהם ואם לאו משל צבור. ומפרש דמה דמיעט קרא דהאזרח היינו דאזרח חייב להביא נסכים. אבל הנכרי אם שלח נסכים קרבים משלו ואם לאו הוי משל צבור, ולכן כתב הלח"מ דגם כאן כונתו דאין חובה על העכו"ם להביא נסכים ואם לא שלח קרבים משל צבור. ומדברי הרמב"ם לא משמע כדבריו דהא כתב אין מביאין עמהן נסכים. וכתב דנסכיהן קריבין משל צבור ומוכח דבסתמא הוא כן דתמיד קריבין משל צבור. ונראה דאיכא נ"מ בין נסכים עצמם ובין דמי נסכים. דנסכים עצמם לא יוכלו העכו"ם להביא שיהיו נקרבים ע"י קדושתם דנתמעט מהאזרח. שאין העכו"ם מביאין נסכים ואין מקריבין מקרבנות העכו"ם אלא עולות, ולכן נסכיהם קריבים משל צבור שהצבור מחוייב להקריב נסכים על עולות העכו"ם מקרא דככה תעשו לאחד כמספרם. אבל שיתן העכו"ם דמים בשביל הצבור שיקריבו עבורם נסכים שפיר יוכלו להתנדב דמקבלין מן העכו"ם נדרים ונדבות ודוקא לבדק הבית אין מקבלין מקרא דלא לכם ולנו כדאיתא בערכין דף ה'. וכן ברמב"ם פ"א מהל' ערכין. ואף דשם בודקין אותו על דעת מי נדר. ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו הנה רש"י פי' שם דאיירי בזה"ז. ומדברי הרמב"ם שם לא משמע כן מ"מ יש לומר דזהו באומר סתם לשמים דאפשר דעתו על צרכי הבית. אבל אם התנדב להדיא דמי נסכים לצרכי קרבנו שפיר מקבלין והוא נדבה לצבור שיקנו ממעותיו נסכים. וכיון שהצבור מקדישין את הנסכים לא נתמעט מקרא דהאזרח דאין העכו"ם מביא נסכים. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. בפ"ג הל' ה' במה שישבתי דעת הרמב"ם דמחלק בין הנסכים לדמי נסכים, כתב דלפי"ז ע"כ מתני' דפ"ז דשקלים דתנן ושילח עמה נסכיה קריבים משלו היינו דמי נסכים, וא"כ מה פריך הגמ' במנחות דף ע"ג אי ר"ע הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא, וע"כ כהר"י קורקוס דהרמב"ם סמך אברייתא והסוגיא דריש תמורה דנסכים אין מקריבין, וכתב דרש"י במנחות דף נ"א על הא דתנן שלח עמה נסכים פי' דמי נסכיה, וקשה דהא במנחות דף ע"ג מפרש הגמ' דגם לר"ע מקריבים הנסכים של עכו"ם, הנה ודאי סמכתי על ד' הר"י קורקוס ועמדתי על ד' הלח"מ שהביא ד' הר"י קורקוס והקשה ע"ז ופירש דכונת הרמב"ם דיכול לשלוח גם נסכים ממש, וע"ז כתבתי דמדברי הרמב"ם לא משמע כדבריו, אך צריך להוסיף על דברי דהרמב"ם מוכיח מהסוגיא דתמורה דע"כ מה דתנן בשקלים נסכיה היינו דמי נסכים וכפירש"י, ולכן מפרש דמה דמשני במנחות דף ע"ג עולה וכל חברתה, ומצויין במסוה"ש גירסת הילקוט וכל אביזרהא, הכונה כהסוגיא דתמורה דבתחלה סבר הגמ' דר"ע סובר דדוקא עולה, וע"ז משני עולה וכל אביזרהא היינו דיכול לנדב מעות לדמי נסכים מה שצריך הצבור ליתן לעולתו, אבל נסכים ממש אין מקריבין כברייתא דתמורה, ויש להעיר דמש"כ שם הכ"מ ובמשנה אמרו, אין שם משנה והוא תוספתא כמצויין שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ג׳

ד׳
ישראל שהוא מומר לע"ז כו'. כל סעיף זה הובא לקמן פ"ג מה' שגגות דין ז'. ומ"ש מרן ופסק רבינו כת"ק וכאוקימתא דרבא עיין בלח"מ רפ"ב מה' שגגות ועיין בקרבן חגיגה סי' ע"ז:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ג׳

ב׳
אפי' עולת העוף מקבלין מן הנכרי. יש לדקדק דהרבותא ע"פ המבואר בכריתות (ח' ע"ב) איזהו דבר שכולו לה' הוי אומר זה עולת העוף ופירש"י ז"ל משום דבעולת בהמה איכא העור שהוא לכהנים אבל עולת העוף הוי כולו לה' [ועי' מנחות (ע"ד ע"ב) דגם עולת העוף אין כולו לה' דאיכא מוראה ונוצה יעו"ש] ולזה שפיר הוי רבותא דאף דהוי כולו לה' מ"מ מקבלין מן העכו"ם.
י׳
אין סמיכה בקרבנות הציבור חוץ משתי סמיכות וכו' ושלשה מן הסנהדרין סומכין עליו. עי' בתוספתא פי"א דמנחות דאין סומכין כולן כאחד אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק יעו"ש. ונראה דהר"מ ז"ל סמך אדלעיל ה"ט גבי חמשה שהביאו זבח אחד.
י״ג
וצריך הסומך לסמוך בכל כחו וכו' ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה. עי' בתוספתא פי"א דמנחות דאיתא ולא יד ע"ג חברתה. ולכאורה כיון דקיי"ל דמין במינו אינו חוצץ למה לא יהיה מועיל ביד אחת ע"ג חברתה ועי' זבחים (ט"ו ע"ב) גבי עמד ע"ג רגל חבירו ועי' בתוס' דף ק"י דהא דפסול דאף דמין במינו אינו חוצץ מ"מ לא הוי דרך שירות בכך יעו"ש. אבל כאן דלא שייך זה למה יהיה זה חציצה.
י״ד
ומתודה על חטאת עון חטאת ועל האשם עון אשם וכו'. כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. קצת יש לעיין דזה הלשון מצינו רק ביומא ל"ו גבי פר יוה"כ דמכפר גם על המזיד כשוגג. אבל כאן גבי חטאת ואשם איך שייך לומר דמתודה ואומר חטאתי עויתי פשעתי דהרי לשון עויתי פשעתי היינו על המזיד וכמבואר ביומא שם. והרי חטאת ואשם מביא רק בשוגג ואיך אומר לשון פשעתי דהיא במזיד. ובאמת בגמ' מבואר ומתודה על חטאת עון חטאת ועל האשם עון אשם. אבל לא נזכר כלל בגמ' ובתוספתא דמנחות דאומר עויתי פשעתי דקאי רק על החוטא בזדון וצ"ע לכאורה.
ט״ו
ומתודה על חטאת עון חטאת ועל האשם עון אשם וכו'. כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. קצת יש לעיין דזה הלשון מצינו רק ביומא ל"ו גבי פר יוה"כ דמכפר גם על המזיד כשוגג. אבל כאן גבי חטאת ואשם איך שייך לומר דמתודה ואומר חטאתי עויתי פשעתי דהרי לשון עויתי פשעתי היינו על המזיד וכמבואר ביומא שם. והרי חטאת ואשם מביא רק בשוגג ואיך אומר לשון פשעתי דהיא במזיד. ובאמת בגמ' מבואר ומתודה על חטאת עון חטאת ועל האשם עון אשם. אבל לא נזכר כלל בגמ' ובתוספתא דמנחות דאומר עויתי פשעתי דקאי רק על החוטא בזדון וצ"ע לכאורה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ג׳, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם