הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ט״ז

ספר עבודה · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ט״ז
הלכה א׳
הַנּוֹדֵר גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל יָצָא. כֵּיצַד. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים כֶּבֶשׂ וְהֵבִיא אַיִל. אוֹ שֶׁנָּדַר עֵגֶל וְהֵבִיא שׁוֹר. גְּדִי וְהֵבִיא שָׂעִיר יָצָא:
הלכה ב׳
נָדַר עוֹלָה מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָאֵילִים וְהֵבִיא פִּלְגָּס הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ אוֹ לֹא יָצָא. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלַת עוֹף מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק. נָדַר שָׁחֹר וְהֵבִיא לָבָן לָבָן וְהֵבִיא שָׁחֹר זָכָר וְהֵבִיא נְקֵבָה נְקֵבָה וְהֵבִיא זָכָר לֹא יָצָא:
הלכה ג׳
הַנּוֹדֵר סְתָם מֵבִיא מִן הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּמִּין שֶׁנָּדַר. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם רְגִילִין לִקְרוֹת בִּסְתָם לְאֶחָד מִן הַמִּינִין מֵבִיא כְּאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. נָדַר עוֹלָה מִן הַבָּקָר יָבִיא שׁוֹר. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לִקְרוֹת עוֹלָה סְתָם אֲפִלּוּ לְעוֹלַת הָעוֹף מֵבִיא פְּרֵדָה אַחַת תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. וְאִם דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרִין עוֹלָה סְתָם אֶלָּא לְעוֹלַת בָּקָר יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ד׳
מִי שֶׁנָּדַר שׁוֹר אוֹ אַיִל אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ עֵגֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם לֹא יָבִיא כָּחוּשׁ בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו מוּעָטִין. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא הַיָּפֶה הַשָּׁמֵן בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין שָׁם לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא יָבִיא הַבֵּינוֹנִי. וְאִם הֵבִיא הַכָּחוּשׁ יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ:
הלכה ה׳
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי שׁוֹר שְׁוֵה מָנֶה יָבִיא שׁוֹר שֶׁשָּׁוֶה מָנֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם חוּץ מִנְּסָכָיו. הֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה לֹא יָצָא:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה עוֹלָה וְנָפַל בּוֹ מוּם אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם וַאֲפִלּוּ הֵבִיא בְּדָמָיו אַיִל אֶחָד יָצָא. אָמַר שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה וְנָפַל בָּהֶם מוּם אִם רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶם אֶחָד. אַיִל זֶה עוֹלָה וְנָפַל בּוֹ מוּם אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ. וְכֵן אִם נָדַר כֶּבֶשׂ וְנִפְסַל אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל:
הלכה ז׳
אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְהִפְרִישׁ שׁוֹר וְנִגְנַב פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּשֶׂה. אָמַר שׁוֹר זֶה וְדָמָיו עָלַי עוֹלָה הֻקְבַּע וְאִם נִפְסַל לֹא יָבִיא בְּדָמָיו אֶלָּא שׁוֹר:
הלכה ח׳
הָאוֹמֵר אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ וְהָיוּ לוֹ שְׁנַיִם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ וְחוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַמְתִּין לַבֵּינוֹנִי עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְתָחוּל הַקְּדֻשָּׁה עַל הַגָּדוֹל לְבַדּוֹ. וְאִם אָמַר שׁוֹר שֶׁבִּשְׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם הֶקְדֵּשׁ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי:
הלכה ט׳
פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶן וְשָׁכַח אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו אֶחָד מֵהֶן הֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מַקְדִּישׁ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלָה מִן הַבָּקָר וְקָבַע נִדְרוֹ וְשָׁכַח מַה קָּבַע אִם שׁוֹר אִם עֵגֶל הֲרֵי זֶה יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן אִם קָבַע בַּכְּבָשִׂים וְשָׁכַח מַה קָּבַע יָבִיא אַיִל. קָבַע בָּעִזִּים וְשָׁכַח יָבִיא שָׂעִיר. שָׁכַח בְּאֵיזֶה מִין מִן הַבְּהֵמָה קָבַע עוֹלָתוֹ יָבִיא שׁוֹר וְאַיִל וְשָׂעִיר. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ שֶׁמָּא קָבַע עוֹלָתוֹ בָּעוֹף יוֹסִיף תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:
הלכה י׳
נָדַר תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים וְקָבַע נִדְרוֹ בַּבָּקָר וְשָׁכַח בְּמִי קְבָעוֹ יָבִיא פַּר וּפָרָה. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בַּכְּבָשִׂים יָבִיא אַיִל וְרָחֵל. נִסְתַּפֵּק לוֹ בָּעִזִּים יָבִיא שָׂעִיר וּשְׂעִירָה. שָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין קָבַע נִדְרוֹ מֵבִיא פַּר וּפָרָה אַיִל וְרָחֵל שָׂעִיר וּשְׂעִירָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלַת עוֹף מֵבִיא תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. פֵּרֵשׁ וְשָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין קָבַע נִדְרוֹ מֵבִיא תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:
הלכה י״א
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ יָבִיא קֹמֶץ לְבוֹנָה שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹת שֶׁהוּא אֶלָּא לְבוֹנָה. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח מַה פֵּרֵשׁ יָבִיא מִכָּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ מֵבִיא עוֹלַת בְּהֵמָה וְעוֹלַת הָעוֹף וּמִנְחַת נְסָכִים וּלְבוֹנָה וְיַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ:
הלכה י״ב
אָמַר הֲרֵי עָלַי בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ יָבִיא כֶּבֶשׂ. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא כֶּבֶשׂ. פֵּרֵשׁ וְשָׁכַח מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ יָבִיא בְּסֶלַע מִכָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ:
הלכה י״ג
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הֲרֵי עָלַי עֵצִים לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְּזָרִים עָבִין כִּמְחוּקוֹת וְאָרְכָּן אַמָּה. הֲרֵי עָלַי עֵץ מֵבִיא גֶּזֶר אֶחָד אָרְכּוֹ אַמָּה. וְאִם רָצָה לְהָבִיא דְּמֵי הָעֵצִים יָבִיא:
הלכה י״ד
מִי שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב שֶׁמֶן כֵּיצַד עוֹשִׂין בּוֹ. קוֹמֵץ מִמֶּנּוּ קֹמֶץ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. וְכֵיצַד עוֹשִׂין בְּיַיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. נוֹתֵן עָלָיו מֶלַח וּמְנַסְּכוֹ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַשִּׁיתִין כְּכָל הַנְּסָכִים. וְהַלְּבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ נוֹתֵן עָלֶיהָ מֶלַח וְכֻלָּהּ לָאִשִּׁים:
הלכה ט״ו
מִי שֶׁנָּדַר נֵדֶר לֹא יְבִיאֶנּוּ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה וְכָל הַמְחֻיָּב בְּקָרְבָּן לֹא יָבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
הלכה ט״ז
אָמַר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיא לַחְמָהּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. שֶׁהֲרֵי נָדַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא עִם הַלֶּחֶם מִן הַחֻלִּין:
הלכה י״ז
פֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא תּוֹדָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין יֵשׁ לוֹ לְהָבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְאִם הֵבִיא הַכּל מִן הַחֻלִּין יָצָא. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא. וְלֹא יָבִיא לַחְמָהּ מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁהִיא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁיָּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיא נְסָכֶיהָ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין הַנְּסָכִים בָּאִין לְעוֹלָם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (במדבר טו ד) "וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ" עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשֶּׁלּוֹ וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶן צַד לְגָבוֹהַּ כְּלָל:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ז

א׳
הנודר גדול והביא קטן לא יצא דהא לא הביא כמו שנדר קטן והביא גדול ממנו יצא דיש בכלל מרובה מועט. נדר עולה מן הכבשים או אילים והביא פלגס הרי זה ספק אי בריה הוי ולא יצא ידי נדרו דכבש או איל נדר והאי לאו כבש ואיל הוי או דילמא יצא דהוי ספק אי הוי כבש או איל ומה נפשך יצא דהא כבש או איל נדר ותמיהא לי דהך בעיא לא הויא אלא אליבא דבר פדא דסבר דמתניתן דקתני המקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל מייתו ומתנה קאמר ומספקא לן אליביה אי מתנה בכבש ואיל ולא בבריה או דילמא בבריה נמי מתנה והכי נמי אם נדר מן הכבשים או מן האילים מספקא לן אליביה אם יצא ידי נדרו דמספקיה בכבש ואיל ולא בבריה או דילמא בבריה נמי מספקי' ולא יצא וא"כ כיון דבעיין הויא אליבא דבר פדא היכי מייתי לה הרב ז"ל דהא איתותב בר פדא מקרא דאו לאיל דמרבה פלגס כר' יוחנן ולא אתא קרא לרבויי ספקא ולעיל פ"ב כתב הרב ז"ל לישנא דמתניתן והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו משמע דפסק כר' יוחנן דמרבינן ליה נסכי איל מדכתיב או לרבות את הפלגס דאלו לבר פדא מייתי נסכי איל ומתנה עליו אי איל הוא ליהוי כוליה נסכים דידיה ואי כבש הוא ליהוי עשרון סלת ורביעית יין נסכים דידיה ואינך לנדבה ומספקא לן אי מתני נמי בבריה דאינו ראוי לנסכים דליהוו כולהו נסכים נדבה וה"ל לרב ז"ל לפרושי לעיל דמביא עמו נסכי איל מביא ומתנה קאמר כבר פדא ומדלא פירש נראה דלא בעי תנאי דבריה הוי כר' יוחנן וא"כ היכי מייתי בעיא דבעי ר' זירא אליבא דבר פדא כדאמר' דלר' יוחנן פשיטא דלא יצא דבריה הוי וצ"ע ואיפשר לומר לפום ריהטא דכיון דמתני' קתני בהדיא המקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל משמע ליה לרב ז"ל דלא בעי תנאי כר' יוחנן ולא כבר פדא דכיון דבפלגס גופיה לא בעי תנאי דהא לאו כבש או איל נדר אלא פלגס ומצי לאקרובי ליה דאע"ג דליהוי בריה לא איכפ' לן בנסכיו אי מתנה כיון דבגופיה לא מתנה כדאמר' ואין עולה לו מזבחו אי נדר איל לחודיה או כבש לחודי' אבל כשנדר איל או כבש ומייתי פלגס כיון שבא לצאת ידי נדרו מספקי' בגופיה אי ספק הוי ויצא ידי נדרו או בריה הוי ולא יצא משום דהך בעיא בעי לה ר' זירא בהדי בעיא דתחלת הציהוב שבתורין ובני יונה דהוו ספק ובהדי בעיא דהאומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ ומן המצה והביא שאור ומסקנא דבעיא דאמר הרי עלי עשר חלות לתודתו של פלוני וסלקא בתיקו וכיון דהני בעיי הוו אליבא דהלכתא משמע דהך בעיא נמי דפלגס הויא אליבא דהלכתא כיון דבעי לה בהדייהו ורמיא ספקא אגופיה דפלגס כיון שנדר כבש או איל אבל כשנדר פלגס והביאו לא מספקינן בגופיה משום נסכיו כיון דפשטא דמתניתן משמע דמייתי בלא תנאי כדאמר' ואכתי צל"ע. הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק אי תחלת הציהוב הוי גדול או קטן או בריה ולהכי הוי ספק נמי אי יצא ידי נדרו או לא דאי ספק הוו יצא ידי נדרו משום תורים אי גדולים הוו או משום בני יונה אי קטנים הוו ואי בריה הוו לא נפיק ידי נדרו דהא תורים או בני יונה נדר והא דכתב הרב ז"ל בה' איסורי מזבח דתחלת הציהוב פסול היינו דפסולי' משום ספקא כדהכא נדר שחור והביא לבן או איפכא או זכר והביא נקבה או איפכא לא יצא עד שיביא כמו שקבע נדרו.
ג׳
הנודר סתם עולה מן הבקר יביא שור ולא עגל דכיון דמשמע נמי שור לא מצי מיפטר נפשיה בעגל אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף מביא תור או בן יונה ואם דרך שאין קורים עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור דאף על גב דבבקר נמי איכא עגל לא מצי מייתי אלא שור שהוא גדול שבמין שנדר כדאמ' לעיל אבל אי עולה נמי קרו לעולת העוף מצי מייתי תור או בן יונה כיון דהוי מין אחר וקרו נמי לעולת העוף עולה סתם כדאמר'.
ד׳
מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם אינו חייב להביא היפה ושמן אלא יביא הבינוני ואפילו הביא הכחוש יצא ידי נדרו כיון שהביא ממין שנדר.
ה׳
האומר הרי עלי שור שוה מנה יביא שוה מנה באותו מקום שנדר חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו במנה הביא שנים במנה ואפילו כל אחד במנה חסר דינר לא יצא ידי נדרו שהרי קבע נדרו שור אחד במנה.
ו׳
אמר שור זה עולה ונפל בו מום יביא בדמיו שנים דלא הוי כגדול והביא קטן דכיון דאמר זה אקריב עולה ונסתאב אזל ליה נדריה דתו לא מצי למקרביה ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא דאף על גב דלכתחלה לא יביא אפי' הכי אם הביא כשר דכיון דאמר זה ונסתאב חלף ליה נדריה. אמר שני שוורים אלו עולה ונפל בהם מום אם רצה יביא בדמיהן אחד איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן איפכא דכיון דנפסל חלף ליה נדריה כדאמר'.
ז׳
אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה דכיון דהוה מצי למפטר נפשיה מעיקרא בכבש אף על גב דהפריש שור כיון שנגנב הדר לדיניה דמצי מפטר בכבש דסתם עולה משמע נמי כבש. אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע אם יסתאב לעולת שור אחד דאי מייתי עולות לא יצא כיון דאמר דמיו לעולה אחד.
ח׳
האומר אחד מכבשי הקדש אחד משוורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש כיון דאמרינן דאם פירש ושכח דגדול הקדש דמסתמא דמוטב שבהן הקדיש דכתיב מבחר נדריכם ואם היו לו שלשה חוששין אף לבינוני עד שיפול בו מום כיון דהוי עין יפה לגבי קטן ותחול הקדושה על הגדול לבדו ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש ואין חוששין לבינוני דתורא בתוראי שור החשוב בשוורי קאמר. פירש ושכח או שאמר לו אביו ולא ידע הרי זה מקדיש הגדול דכתיב מבחר נדריכם כדאמר' ואי לאו הכי אינו יוצא ידי נדרו כיון דידע דפירש ומסתמא מבחר נדר כדאמר' וכן עולה מן הבקר וקבע ולא ידע מה קבע יביא שור דמסתמא שור קבע ולא עגל וכן בכבשים יביא איל ובעזים יביא שעיר דקטן והביא גדול שבמינו יצא שכח באי זה מין הבהמה קבע יביא שור ואיל ושעור כל מיני בהמה גדולים דקטנים הוו בכלל כדאמר' ואם נסתפק אם קבע בבהמה ובעוף יביא גם כן תור ובן יונה שהם ב' מינין.
י׳
נדר תודה או שלמים וקבל נדרו בבקר ושכח במי או בכבשים ושכח או בעזים ושכח יביא פר ופרה או איל ורחל או שעיר ושעירה דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות דאתו מינייהו שכח באי זה מין יביא כולן. האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או בן יונה פירש ושכח מביא שניהם.
י״א
האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה דהוי כולו למזבח כמות שהוא מה שאין כן בכל הקרבנות דאין כולן למזבח ומנחת נסכים דכולה למזבח לא פסיקא ליה כיון דאיכא מנחת נדבה דאכלי מינה כהנים פירש נדרו ושכח יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח עולות בהמה ועוף ומנחת נסכים ולבונה ויין בפני עצמו.
י״ב
אמר הרי עלי עולה בסלע למזבח יביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש דמדאמר רחמנא איל אשם בכסף שקלים בן שתי שנים מכלל דכבש בן שנה בסלע פירש מה שיביא בסלע ושכח מדנחת לפרושי איכא לספוקי נמי באחריני הילכך יביא מכל דבר הקרב למזבח שוה סלע מכל אחד ובלבד שיוכל לקנות דבר שלם מסלע.
י״ג
האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ כדילפינן מדהקיש לבונה להרמה דכתיב והרים ממנו וגו' ואת כל הלבונה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ עצים לא יפחות משני גזרין דכתיב נפש כי תקריב קרבן ועצים איקרו קרבן כדכתיב ולקרבן העצים ומיעוט רבים שנים עביין כמחוקות וארכן אמה דאי לאו הכי לא מיקרו עצים עץ מביא אחד ארכו אמה ואם רצה להביא דמי העצים יביא.
י״ד
מי שנדרו או התנדבו שמן קומץ ממנו קומץ ונותן עליו מלח וזורק על גבי האישים דכתיב כי תקריב קרבן מנחה דמצי למיכתב כי תקריב וכתב קרבן יתיר' לדרשא ללמד שמתנדבין שמן וכי מנחה מה מנחה נקמצת ושייריה נאכלין אף שמן כן וכיון דהוי קרבן טעון מלח ויין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו כולו על גב השיתין ככל הנסכים דכתיב בנסכים אזרח ללמד שמתנדבין יין ואינו מתחלק לכהנים דהא כתיב כל האזרח יעשה ככה בנסכים הבאים עם הזבח דכולו לשיתין והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח וכולה לאישים דכולה קרבן כדאמר' לעיל וטעונה מלח ככל הקרבנות.
ט״ו
כל המחויב בקרבן שנדר לא יביאנו אלא מן החולין דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ופסח אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו תודה ושלמים הבאים חובה שאמר הרי עלי לפסח מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין דפסח מצרים עדין לא היה להם שום תבואת מעשר שני שאין נוהג אלא משנכנסו לארץ ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש הזה כזה של מצרים וכיון דכל פסח מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועופות ומנחות ולחמי תודה אינן באות אלא מן החולין לא מצי למילף מהכא דלא ילפינן אלא דבר שבחובה הבא מן הבקר ומן הצאן ולכך ילפינן לכולהו מחטאת דקרא דהיקשא דכולהו קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וגו' מה חטאת אינה באה אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וחטאת גופה דאינה באה אלא מן החולין ילפינן מדכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר. אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שהרי נתחייב בקרבן תודה ואינה באה אלא עם הלחם וכשנתחייב בתודה נתחייב בלחמה ולא מצי מפטר נפשיה במעשר ואם פירש התודה ממעשר שני יביא כמו שנדר היא ממעשר ולחמה מן החולין דהואיל ועקר למצותה לבא מן החולין לא גמר לחם מזבח אלא לחם מן החולין והיא ממעשר ואם הביא הכל מן החולין יצא דעיקר מצותה כן הוא וכן פירש הכל מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני דומיא דשלמים דתודה נמי קרויה שלמים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו מה שלמים אינם באים ממעשר שני עצמו אלא ממעות מעשר שני אף לחם כן והנסכים אין באים לעולם אלא מן החולין דכי שרא רחמנא שלמים ממעשר הני מילי אינהו גופייהו דהוו בני אכילה אבל נסכים דכליל הם לא יביא מן המעשר דכתיב ביה ואכלת שם וגו' וכתיב נמי בהו והקריב המקריב קרבנו עד שיהו משלו ולא יהא בהן צד לגבוה כלל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ז

ז׳
אמר הרי עלי עולה וכו'. נסתפקתי במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחד וגנבו ממנו ופסלו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר אף שאיננו חשוב כמו האחר משום דאמר ליה אתרוג זה אי לאו משום מצוה איננו שוה כי אם זוז וכיון שכל חיובי הוא משום דבעית לקיומי מצות ולקחתם לכם כיון שאף באתרוג זה אתה מקיים המצוה כבר נפטרתי מחיובי או דילמא מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר. ונראה שיש להביא ראיה לדין זה מההיא דאמרינן בפ' מרובה (דף ע"ח) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע מי אמרינן עולה קבל עילויה או דילמא מצי אמר ליה אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע ע"כ. הרי דטענה דבעינא למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה וא"כ בנדון דידן נמי יכול גנב למיפטר נפשיה באתרוג שיוצא בו ידי חובה. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר ומש"ה פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ועוד יש לחלק באופן אחר. שוב שמעתי שמהר"ם מינץ נשאל בדין זה והביא ראיה זו דפ' מרובה יע"ש. ועיין בשלטי הגבורים פ"ק דבתרא (דף קס"ו) שדבריו מתמיהים וצ"ע. (א"ה עיין בס' בני חיי):
י״א
האומר הרי עלי למזבח כו'. גרסינן בפ' הרי עלי עשרון (דף ק"ו) ת"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה וכו' (עיין בכ"מ).ואני תמיה דאכתי תקשי דהא איכא יין לשמואל דאמר בפ' כל התדיר (דף צ"א) המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים. ואפשר לומר דברייתא זו אתיא כמ"ד התם דיין הבא בנדבה כולו לספלים דפלוגתא דתנאי הוא וכדאיתא התם. ואפשר שמכאן יצא לרבינו מה שפסק דיין הבא בנדבה הוא לשיתין ותמהו עליו איך פסק דלא כשמואל ומלבד מה שכתב שם מרן י"ל שסמך על ברייתא זו דאתיא דלא כשמואל מדאינו מביא יין. ומיהו יש לדחות דמה שאינו מביא יין הוא משום דאיכא נסכים דלשיתין אזלי לא פסיקא ליה דומיא דמנחת נסכים דאינו מביא משום דכיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ודע שסבור הייתי לומר דהא דאמרינן דאם אמר פירשתי ואיני יודע מה פירשתי שמביא מכל דבר שקרב למזבח אפי' הכי נסכים אינו מביא משום דלשיתין אזלי דדוקא עולת העוף אע"ג דאיכא מוראה ונוצה מדנחית לפרושי דעתיה אמידי דלית ביה היתר שיריים לכהנים ואע"ג דאינו נקטר כולו וכן מנחת נסכים מביא דלא שייך טעמא דלא פסיקא ליה אלא באומר סתם הרי עלי למזבח אבל במפריש ואינו יודע מה פירש איכא לספוקי במנחת נסכים אבל בנסכים נראה דליכא לספוקי כיון שהוא אמר הרי עלי למזבח ונסכים לשיתין אזלי ודאי שלא פירש נסכים כיון שהוא הפך מה שאמר הרי עלי למזבח. וכן יש לדקדק מדברי רש"י שכתב כמו עולת העוף ומנחת נסכים ומדלא קאמר נסכים נראה דנסכים כיון דלשיתין אזלי ליכא לספוקי בהו. ועוד נראה לי לדקדק מדברי רש"י דעולת בהמה אינו מביא מדלא כתב כי אם עולת העוף ויש לחלק דדוקא עולת העוף שאין בו היתר שיריים לכהנים אף שאינו נקטר כולו למזבח הוי בכלל דהרי עלי למזבח ואיכא לספוקי שמא עולת העוף אמר ומאי דקאמר למזבח כוונתו היא דבר שהוא כולו למזבח ואין בו היתר שיריים לכהנים אבל עולת בהמה דאיכא עורה שהוא לכהנים ליכא לספוקי כיון דאמר הרי עלי למזבח משמע שלא התנדב דבר שיש בו היתר שיריים לכהנים. וראיתי למרן שכתב ומשמע לרבינו דכי אמור גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואינו יודע מה פירשתי הוו ע"כ. והנה ממה שכתב רבינו ומנחת נסכים אין להוכיח זה דהא מנחת נסכים אין פירושו כי אם על הסלת וכמ"ש ברפ"ב מהלכות אלו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים. ואפשר שמה שכתב רבינו שמביא מנחת נסכים הכוונה היא על הסלת לפי שהיא ע"ג האשים אבל הנסכים דאזלי לשיתין אינו בכלל מה שאמר הרי עלי למזבח אך ממה שסיים רבינו ויין בפני עצמו ואע"ג דיין הבא בנדבה ס"ל דאזיל לשיתין מ"מ ס"ל דהוי בכלל מה שאמר הרי עלי למזבח דא"כ צריך להביא יין עם מנחת נסכים אע"ג דאזיל לשיתין. ומ"מ יש לדקדק למה לא ביאר מרן גם כן שמביא נסכים עם העולה מלבד מה שמביא מנחת נסכים בפני עצמה. והנראה אצלי דאינו מביא כי אם עולה לבדה בלא נסכים ומנחת נסכים בלא יין אלא סלת לבדה ויתנה ויאמר אם נדרתי עולה הרי עולה והרי נסכיה שהוא מנחת הסלת והיין ואם התנדב מנחת נסכים הרי הביא מנחת נסכים ואם התנדב יין הרי הביא יין וע"כ לא כתבו התוס' בפ"ב דקדושין (דף נ"ב) ד"ה ודילמא שאינו מביא נסכי נדבה על תנאי אלא משום דס"ל דנסכי נדבה מזלפו על האשים וכמבואר שם אבל רבינו דס"ל דנסכי נדבה נמי אזיל לשיתין יכול להביא נסכי נדבה על תנאי. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאינו יכול להביא נסכין על תנאי שהרי רבינו בספ"ה מהל' איסורי מזבח כתב שיין הנסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפני עצמו פסק בפרקין דטעון מלח ואם כן אינם שוים ומה שהתוס' בקידושין לא כתבו חלוק זה הוא משום דס"ל דסתם יין לא בעי מלח שהרי הרואה יראה שדברי רבינו הם מתמיהים לפי סוגית הגמרא וכמ"ש הרב בעל לחם משנה אך לדברי רבינו מיהא לא מהני תנאה. ומ"מ נראה לי שאף שמביא נסכים עם עולת העוף מ"מ אינו מביא יין עם מנחת נסכים שהרי היין שמביא לבדו מביאו על תנאי שאם התנדב נסכים הרי הביא מנחת נסכים ויין ואם התנדב יין הרי הביא יין ומנחת נסכים היא נדבה שהרי יכול להתנדב מנחת נסכים לבדה בלא יין:
י״ג
לא יפחות מקומץ. כתבו התוס' בפרק בתרא דמנחות (דף ק"ו) ד"ה לא דבירושלמי דשקלים נחלקו אי לשיעור יד בעלים או לשיעור יד כהן: ומ"ש ואם רצה להביא דמי העצים כו'. בתוספתא פ"ג דשקלים תניא האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גזירי עצים ונותן לשופר וכהנים לוקחים בהם עצים ומקריבין לגבי מזבח והתוס' בפרק הקומץ רבה (דף ק') ד"ה מלמד הביאו תוספתא זו יע"ש ודברי הר"י קורקוס שהביא מרן צריכים תלמוד. ודע דבפ"ו דשקלים תנן דאחד מן השופרות היה כתוב עליו עצים ופירש שם הרע"ב שמתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו ע"כ, והכוונה היא אם רצה לתת דמים וכמ"ש רבינו. אך שם בפירוש המשנה כתב שכל מי שיתנדב דבר לקנות בו עצים למערכה יטיל אותו שם וכ"כ בחיבורו פ"ב מהל' שקלים דין ב' ולפי מ"ש כאן רבינו היה יכול לפרש מתני' דשקלים כפירוש הרע"ב ודוק:
י״ד
וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו כו'. עיין בדברי מרן ועיין בפרק המזבח מקדש (דף פ"ד) דאמרינן נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולם ירדו. אלמא דלא הוו לאשים ומש"ה לר' יהושע ירדו ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ז

ד׳
ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו. נראה מקור דברי רבינו ז"ל מהא דמנחות פ"ד נעשה ככחוש בקדשים יעו"ש ועי' מנחות (ס"ד) אומרים לו הבא שמינה ושחוט. ובפי' רבינו גרשום מאור הגולה שם דמיירי בשאין בכחושה חלב להקטרה כלל יעו"ש.
ה׳
האומר הרי עלי שור שוה מנה יביא שור ששוה מנה חוץ מנסכיו. ועי' בכ"מ דמייתי דבמתני' מנחות (ק"ז) איתא דין זה גם בעגל ואיל וכבש. והר"מ ז"ל לא חש לכתבו דמשור במנה נשמע דה"ה לאידך אבל לכאורה צריך ביאור דלמה באמת אמור רבנן בכפילא ולמה באמת נקיט כל הני. ולכאורה נראה דיש רבותא בכל אלו דשור במנה היה הו"א יותר דדעתו חוץ מנסכיו דהרי לקרבן גדול קא מיכוין אמרינן דגם בזה מכוין לקרבן גדול ולזה כונתו חוץ מנסכיו משא"כ באיל וכבש. ואי הוי נקט בכבש הו"א משום שנסכיו מועטין לזה אינו מקפיד ודעתו חוץ מנסכיו משא"כ בשור דנסכיו מרובין ולזה נקיט כל הני.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ט״ז, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם