הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק ט״ו

ספר עבודה · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק ט״ו
הלכה א׳
הָאוֹמֵר וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וִהִיא שְׁלָמִים דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה. אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם אַחַר שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו שֶׁתִּהְיֶה שְׁלָמִים חָזַר בּוֹ וְאָמַר וּוְלָדָהּ עוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי וְלָדָהּ שְׁלָמִים. שֶׁאֵין חֲזָרָה בְּהֶקְדֵּשׁ וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:
הלכה ב׳
הָאוֹמֵר יָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה אוֹ רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלוֹת וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַמְחֻיָּב עוֹלָה שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ נָדַר עוֹלָה בְּדָמִים קְצוּבִים. הָאוֹמֵר לִבָּהּ אוֹ רֹאשָׁהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה. הוֹאִיל וְדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ הוּא כֻּלָּהּ עוֹלָה. הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְקַדֵּשׁ כֻּלּוֹ אוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ:
הלכה ג׳
הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים קָדְשָׁה. וְאֵינָהּ קְרֵבָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בַּחֲצִי דָּמֶיהָ עוֹלָה וּבַחֲצִי דָּמֶיהָ שְׁלָמִים. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְאָמַר חֶצְיָהּ חַטָּאת וְחֶצְיָהּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. אוֹ שֶׁאָמַר חֶצְיָהּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים וְחֶצְיָהּ חַטָּאת. הֲרֵי הִיא תָּמוּת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת:
הלכה ד׳
בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִקְדִּישׁ אֶחָד מֵהֶן חֶצְיָהּ שֶׁלּוֹ וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ הָאַחֵר וְהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה וּקְרֵבָה. אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ דְּחוּיָה הָיְתָה כְּשֶׁהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ אֵין הַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ דָּחוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קְדֻשַּׁת דָּמִים הוֹאִיל וְהִיא בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדָּחִים. וַהֲרֵי נִרְאֵית כֻּלָּהּ לְהַקְרָבָה לְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה:
הלכה ה׳
הָאוֹמֵר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ הֲרֵי זוֹ לְעוֹלָה. אִם הָיְתָה רְאוּיָה לִקָּרֵב עוֹלָה נִתְקַדְּשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְהִיא עַצְמָהּ תִּקָּרֵב עוֹלָה. וְאִם אֵינָהּ רְאוּיָה תִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה:
הלכה ו׳
אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵאִסּוּרֵי קָרְבָּן שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה לֹא אָמַר כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. אָמַר הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה:
הלכה ז׳
הָאוֹמֵר דְּמֵי פָּרָה זוֹ לְעוֹלָה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלָמִים אוֹ שֶׁאָמַר דָּמֶיהָ לִשְׁלָמִים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לְעוֹלָה דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם הִקְרִיב דָּמֶיהָ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵבִיא בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁנָּדַר וְאִם הִקְרִיבוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר:
הלכה ח׳
הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר אִם תֵּלֵד זָכָר הֲרֵי הוּא עוֹלָה וְאִם הִיא נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה זָכָר יִקָּרֵב עוֹלָה. יָלְדָה נְקֵבָה תִּקָּרֵב זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה הַזָּכָר יִקָּרֵב עוֹלָה וְהַנְּקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אֶחָד יִקָּרֵב עוֹלָה וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלָה וְדָמָיו חֻלִּין. וְכֵן אִם יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת אַחַת תִּקָּרֵב שְׁלָמִים וּשְׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְצָרְכֵי שְׁלָמִים וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵינָן קָדָשִׁים וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַמַּקְדִּישׁ עֻבָּר בִּמְעֵי בַּעֲלַת מוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ו

א׳
האומר וולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימי' שהרי קדושת הוולד קדמה היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוון תחלה דבריו קיימים הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד שאין הפה יכול לדבר ב' דברים כאחד ואף בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ומתחלה כשאמר שלמים לא נתכוון לוולדה ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר וולדה עולה אפילו תוך כדי דיבור וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו תוך כדי דיבור כיון דסגי בגמר לבו ולא הוציא בשפתיו כדכת' כל נדיב [לב] כדאמר' והוי כד' דברים שאין בהם חזרה מגדף וע"ז ומקדש ומגרש.
ב׳
האומר ידה או רגלה של זו עולה יכול תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ממנו לה' ולא כולו לה' יכול תצא לחולין תלמוד לומר יהיה קדש ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין אלא תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו והוא שיהא זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים כמו שקנה זה בלא רגלה דאי נדר עולה סתם אינו יכול להביא זאת דליתא כולה לדידיה. האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלייה בו הוא כולה עולה דהא פשטה קדושה בכולה הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הקדיש ולא קרינא בה ממנו אלא כלו הקדיש אבר מן העוף הוי ספק אם נתקדש כלו דבהמה אמר רחמנא דקדיש ממנו ולא כולו או דילמא קרבן אמר רחמנא דבהאי קרא דממנו כתיב בהמה וקרבן והאי נמי קרבן הוא.
ג׳
האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים תרעה ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחציה שלמים דאף על גב דבדבר שהנשמה תלויה בו אמרן דקדשה כולה והכא הא קאמר חציה עולה וה"ל כולה עולה כיון שמתחלה נתכוון לומר נמי חציה שלמים נתערבו בה שתי קדושות ולכך תמכר אחר שתסתאב כדאמ'. היה מחוייב חטאת ואמר חציה חטאת וחציה עולה או שלמים או איפכא הרי זו תמות דכיון שנתערבו בה שתי קדושות כדאמ' הרי אינה קרבה והויא כחטאות המתות.
ד׳
בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וקנה החצי האחר והקדישו הרי זה קדושה וקרבה אף על גב דתחלתה דחויה היתה כשהקדיש חציה ולא היתה ראויה ליקרב אין הדיחוי מעיקרו דיחוי דבעלי חיים אינם נדחים והא חזיא השתא כולה להקרבה ונראה דסבירא ליה לרב ז"ל דמימרא דר' יוחנן דפ' כיצד מערימין דקאמר קדושה ואינה קריבה דבעלי חיים נדחי' ודיחוי מעיקרו הוי דיחוי ליתא דהא ר' אושעיא נמי ס"ל הכי בשלהי כריתות במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו ואח"כ העני ואותיבו ליה מר"ש דס"ל דאין בעלי חיים נדחין ומשמע ליה לרב ז"ל דנקטי' הכי דאין בעלי חיים נדחין כר"ש וילפינן לה ממחוסר זמן דאע"ג דנדחה חוזר ונראה מיום השמיני והלאה והוי נמי דחוי מעקרו ומשמע דלא הוי דיחוי כדאמ' בפ' ב' שעירי פליגי נמי רב ור' יוחנן אי בעלי חיין נדחין או לא ורב סבר דאין בעלי חיים נדחין ויליף ממחוסר זמן היכא דלא איתחזי כלל אבל היכא דנראה ונדחה לא מצינו למילף ממחוסר זמן וילפינן לה מבעל מום עובר דכתיב ביה כי משחתם בהם מום בם ודרשינן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ואף על גב דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא הלכתא כרב דמתניתן דייקא כותיה ועוד דר' יוחנן סלקא בקשיא כדאיתא התם.
ה׳
האומר דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה דאפי' אמר דמי בהמה זו עולה כיון שהיא ראויה היא קודמת וחלה עלה קדוש' דמים דמגו דנחתא ליה קדוש' דמים נחתא ליה קדושת הגוף כיון דאיהו גופיה חזי להקרב' כדאמ' ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה כמו שנדר.
ו׳
אמר על בהמה שאסורה לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום דאין קדושה חלה עליהם אבל אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה דהוי כמ"ד דמיהן לעולה.
ז׳
האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים או איפכא דבריו קיימין וכל שלשים יום מביא כמו שנדר ואם הקריבה לאחר שלשים מביא כמו שנדר שלמים או עולה דכיון דהוי קדושת דמים פקעה בכדי אפילו מעולה חמורה לשלמים שהם קדושה קלה.
ח׳
היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם נקבה הרי היא שלמים הזכר שתלד יקרב עולה והנקבה זבחי שלמים ב' זכרים וב' נקבות הא' יקרב למה שהוא אם זכר עולה ואם נקבה שלמים והשני ימכר לצרכי עולות או לצרכי שלמים דעל שניהם חלה קדושת עולה או שלמים דהא קאמר אם זכר אם נקבה ומיהו איהו לא נדר אלא חד הילכך יקריב הא' לנדרו והשני ימכר לצורך עולה או שלמים ודמיו חולין דקדושה חלה בעובר במעי אמו אפילו בבכור להפקיעו מקדושתו דכתיב אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינם קדושי' דהא אינם ראויים לקרבן והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה הרי זה קדוש דאע"ג דאמיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש לגופיה דבהא אמרינן דעובר לאו ירך אמו הוא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ו

א׳
האומר וכו' אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. וכן כתב בסוף פ"ב מהל' תמורה יע"ש ובפירוש המשנה כתב רבינו בפ' כיצד מערימין העיקר בידינו תוך כדי דיבור כדיבור דמי זולתי במקדיש וכו'. והנה יש לתמוה על פסק זה מההיא דאמרינן במרובה (דף ע"ג) וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן כו' ומתרצינן תרי תוך כדי דיבור הוי כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה כדי שאלת רב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש וטעמא דר' יוסי דנמלך הוא משום דאית ליה בעלמא דכדי שאלת תלמיד לרב לא הוי כדי דיבור אבל אם היה נמלך כדי שאלת רב לתלמיד היה מודה ר' יוסי דהיה תמורת שלמים ואילו מדברי רבינו נראה דטעמא הוא משום דבהקדש לא מהני חזרה ואפילו שחזר בו תיכף ומיד וזה הוא דבר מתמיה. שוב ראיתי לרב בעל שפתי כהן בח"מ סימן רצ"ה ס"ק ד' שתמה על רבינו וכמו שכתבתי. והנראה לי הוא לומר דרבינו דחה סוגיא זו דמרובה מהלכה לפי שהוקשה לו קושית התוס' שהקשו תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפ"ק דמכות ובפ' שבועות העדות דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והוא כדי שאלת תלמיד לרב כמאן דלרבנן לית להו כלל כדי דיבור ואפילו דיבור קטן ור' יוסי נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כדיבור דמי עכ"ד. ומכח קושיא זו הכריח רבינו דסוגיא דמרובה היא אליבא דמ"ד בפ' שבועת העדות דתוך כדי דיבור דהוי כדיבור הוי כדי שאלת רב לתלמיד ולדידיה ניחא דלא תיקשי דר' יוסי אר' יוסי דר' יוסי דרבנן דאית ליה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי מיירי בשאלת רב לתלמיד ור' יוסי דר' מאיר מיירי בשאלת תלמיד לרב וס"ל כר' יוסי אך לרב אחא ולר"ל דריש פ"ד דנזיר דאית להו דאפילו כדי שאלת תלמיד לרב כדיבור דמי אי אפשר לתרץ קושיא דר' יוסי אדר' יוסי כסוגיא דמרובה דא"כ אתי דלא כמאן וע"כ אית לן למימר לדידהו טעמא דר' יוסי דתמורה הוא משום דבהקדש לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי ולעולם דבעלמא אית ליה דתוך כדי דבור כדבור דמי ואפילו כדי שאלת תלמיד לרב אלא דשאני הקדש דלא מהני חזרה ואנן פסקינן הלכתא כר' יוסי דפליגי אדרבנן וכר' יוסי דפליג אר"מ. והנה מה שתירצו התוס' לקושיא זו לא הבנתי דבריהם דמה שהביאו מסוגיא דנזיר ומפ' בתרא דנדרים אין ראיה משם אלא דתכ"ד כדיבור דמי ודלא כרבנן דר' יוסי אך מה שתמהו דמנא להו דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דהוי דלא כמאן לא ידעתי היאך העלו מזור לקושיא זו והדבר אצלי צריך עיון: שוב ראיתי בפ"ב דזבחים (דף ל') דאמרינן כי פליגי דאמר תמורת עולה תמורת שלמים דר"מ סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ש"מ מיהדר קא הדר ביה ור' יוסי וכו'. והנה המעיין בהלכה זו יראה דבין לר"מ ובין לר"י כולהו ס"ל דלא מהני חזרה בהקדש ולא פליגי אלא בכוונת דבריו אי הוי חזרה או לא ואוקימתא זו הובאה בפ' כיצד מערימין (דף כ"ו) בלתי חולק והדבר פשוט אצלי אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל. תנן בפ' כיצד מערימין (כ"ה:) האומר כו' ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך הרי זו ולדה שלמים ופריך בגמ' פשיטא ולדה שלמים אלא כל אימת דבעי מימלך ומשני אמר רב פפא לא נצרכה אלא שאמר בתוך כדי דבור מהו דתימא תכ"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקא מעיין קמ"ל. והנה הנראה אצלי בפשט הסוגיא הוא דמאי דאמרינן קמ"ל הוא לאפוקי דלא נימא עיוני הוא דקא מעיין קמ"ל דכיון דשהה קצת אף שכל דבריו היו תוך כדי דיבור חשיב כנמלך וכההיא דאמרינן בפ' מי שמת (דף קמ"ח) שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם וכו' ואם כנמלך עמד אינו חוזר אלא באחרון ופירשו דכל ששהה בין זה לזה חשיב נמלך ופשיטא דאפילו תוך כדי דיבור חשיב נמלך דהא פריך התם בגמ' ודילמא עיוני הוא דקא מעיין ואם לאחר כדי דיבור מהיכא תיתי שניחוש לעיוני הוא דקא מעיין דאם כן אין לדבר סוף אלא ודאי דאפילו תוך כדי דיבור חשיב נמלך ועל זה היקשו ודילמא עיוני הוא דקא מעיין ותירצו סתמיה דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב ומש"ה כל ששהה חשיב כנמלך. וסוגיא זו נמי הכי פירושה דס"ד כיון שתוך כדי דבור אמר וולדה עולה אף ששהה קצת לא חשיב נמלך ומאי דשהה הוא משום עיוני קא מעיין קמ"ל דלא משום דמקדיש מידק דייק והדר מקדיש וטעמו דלא מהני נמלך תוך כדי דבור אף שבכל מקום קי"ל דיכול לחזור בו תוך כדי דבור וכמו שפסק רבינו סוף פ"ה מהל' שבועות יש לומר דשאני הקדש דלא מהני בו חזרה אפילו תוך כדי דבור וכן כתב רבינו בפרקין. ומ"מ אני תמיה דאמאי לא תירצו בגמ' כשהקשו פשיטא ס"ד דכיון דבכל התורה תוך כדי דבור כדיבור דמי הכא נמי קמ"ל דשאני הקדש דלא מהני חזרה ואפילו תוך כדי דבור. וכתבו התוס' לא נצרכא אלא שאמר תוך כדי דבור פירוש כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי דהא קי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי והיינו כדי שאלת רב לתלמיד עכ"ד. ודברי התוס' הללו נפלאו ממני דמה שייך לכאן שיעור כדי דיבור מהו דהא סוגיא זו אתיא ככ"ע בין למ"ד דהוי כדי שאלת רב לתלמיד בין למ"ד דהוי כדי שאלת תלמיד לרב דחדושא דר"י הוא דאפילו חזר ואמר בתוך כדי דיבור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וס"ד דעיוני קא מעיין קמ"ל דלא אלא דנמלך הוא. ונראה דהתוס' לא הוו גרסי אלא מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור קמ"ל וס"ל דסוגיא זו איתא כההיא דמרובה (דף ע"ג) דאמרינן תרי כדי דיבור הוו וכו' כדי שאלת רב לתלמיד אית ליה. והמתבאר מאותה סוגיא הוא דר' יוסי אית ליה דמהני חזרה מהקדש דומיא דכל התורה אלא דס"ל דתוך כדי דיבור לא הוי אלא כדי שאלת רב לתלמיד ומאי דקאמר רב פפא לא נצרכה אלא לתוך כדי דיבור הוא כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה ומש"ה לא מהני חזרה. אך מה שאני תמיה הוא שמדברי התוס' בפ' התודה (דף פ"א) ד"ה תודה נראה דס"ל דטעמא דר' יוסי דהכא הוא משום דלא מהני חזרה בהקדש הפך מה שכתבו כאן וצ"ע. ודע שמדברי רש"י מוכח דס"ל דטעמא דר' יוסי הוא משום דלא מהני חזרה בהקדש וכן הוא דעת רבינו ודחו אותה סוגיא דמרובה וטעמא דמילתא הוא משום דגירסתם היתה כגירסתנו דהס"ד הוא דילמא עיוני קא מעיין ולפי גירסא זו ע"כ ר' יוסי אית ליה דלא מהני חזרה בהקדש ואף לפי גירסת התוס' ס"ל דהכוונה ס"ד תוך כדי דיבור כדיבור ומהני חזרה קמ"ל דשאני הקדש ודחו אותה סוגיא דמרובה משום דאותה סוגיא אתיא דלא כהלכתא וכמו שכתבתי לעיל ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק ט״ו

ב׳
הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש. ובכ"מ כתב דלשיטת הרמב"ם ז"ל דבמקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו האבר על כרחך צ"ל דכאן מיירי במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו. אבל קצת צ"ע על הרמב"ם ז"ל שסתם ולא פירש וכ"כ הלח"מ שם יעו"ש. ולולי דבריהם הקדושים היה קצת מקום לומר בשיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בתמורה (י"א) איתא בגמ' יכול האומר רגלה של זו עולה יהא כולו עולה ת"ל ממנו ולא כולו. ומשמע מזה דבאמת היתה הדעת נוטה שיהיה כולו עולה רק דנתמעט מדכתיב ממנו דמשמע ולא כולו ורק כשהנשמה תלוייה בו. ולפי"ז יש מקום לומר דזה רק בבהמה דנתמעט מקרא דממנו אבל בעוף דליכא מיעוטא וכמו שפי' רש"י ז"ל שם דקרא דממנו קאי רק אבהמה ולא אעוף שוב י"ל דבעוף באמת בהקדיש אבר אחד נתקדש כולו דהרי ליכא קרא למעט. ולפי"ז יתכן קצת לומר בשיטתו של הרמב"ם ז"ל דבעוף גם באבר שאין הנשמה תלוייה בו נתקדש כולו ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ט״ו, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם