רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק י״ז

ספר עבודה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק י״ז

הלכה א׳

הַנּוֹדֵר מִנְחָה מַאֲפֵה תַּנּוּר לֹא יָבִיא מאֲפֵה כֻּפָּח וְלֹא מַאֲפֵה רְעָפִים וְלֹא מַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים:

הלכה ב׳

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת וְהֵבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְּמַחֲבַת. מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. וְאִם אָמַר זוֹ לְהָבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת וֶהֱבִיאָהּ בְּמַחֲבַת. אוֹ בְּמַחֲבַת וֶהֱבִיאָהּ בְּמַרְחֶשֶׁת. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לַהֲבִיאָן בִּכְלִי אֶחָד וֶהֱבִיאָן בִּשְׁנֵי כֵּלִים. בִּשְׁנֵי כֵּלִים וֶהֱבִיאָן בִּכְלִי אֶחָד. מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כד) "כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה'":

הלכה ג׳

אָמַר אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים אוֹ לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. לֹא קְבָעָן בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר אֶלָּא אָמַר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת וּבִשְׁעַת הַפְרָשָׁה קְבָעָן וְהִפְרִישָׁן בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְחָזַר וֶהֱבִיאָן בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כד) "כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ" וְלֹא כַּאֲשֶׁר הִפְרַשְׁתָּ. אָמַר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד וֶהֱבִיאָן בִּשְׁנֵי כֵּלִים. אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ. הִקְרִיבָם בִּשְׁנֵי כֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. הִקְרִיבָם בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

הלכה ד׳

אָמַר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ בִּשְׁנֵי כֵּלִים נָדַרְתָּ. הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ:

הלכה ה׳

האוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה. יָבִיא אַחַת מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי מְנָחוֹת הַבָּאוֹת בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. אָמַר הֲרֵי עָלַי מְנָחוֹת יָבִיא שְׁנֵי (מִינֵי) מְנָחוֹת מֵחֲמִשְׁתָּן. אָמַר הֲרֵי עָלַי מִין מְנָחוֹת יָבִיא שְׁנֵי מְנָחוֹת מִמִּין אֶחָד. הֲרֵי עָלַי מִינֵי מְנָחוֹת יָבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִשְּׁנֵי מִינִים. וְכֵן אִם אָמַר מִינֵי מִנְחָה יָבִיא שְׁנֵי מִינִין. קָבַע נִדְרוֹ בְּמִין מֵהֶן וּשְׁכָחוֹ מֵבִיא חֲמִשְּׁתָן:

הלכה ו׳

אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא מִנְחָה בִּכְלִי אֶחָד יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. וְאִם נָדַר יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְהַשְּׁאָר בִּכְלִי שֵׁנִי. שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהִבָּלֵל כְּאֶחָד אֶלָּא שִׁשִּׁים אֲבָל יֶתֶר עַל שִׁשִּׁים אֵין נִבְלָלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּלִילָה מְעַכֶּבֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הָרָאוּי לְבִילָה אֵין הַבִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָה הַבִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:

הלכה ז׳

אָמַר הֲרֵי עָלַי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְאֶחָד עִשָּׂרוֹן מֵבִיא מֵאָה וְעֶשְׂרִים בִּשְׁנֵי כֵּלִים שִׁשִּׁים בְּכָל כְּלִי וּמֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד בַּכְּלִי הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן יָבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד. הֲרֵי עָלַי עֶשְׂרוֹנוֹת יָבִיא שְׁנַיִם. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח כַּמָּה עִשָּׂרוֹן פֵּרֵשׁ יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד. שָׁכַח כַּמָּה עִשָּׂרוֹן פֵּרֵשׁ וּבְאֵי זֶה מִין קְבָעוֹ. הֲרֵי זֶה מֵבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן מִכָּל מִין וָמִין מֵחֲמִשְׁתָּן:

הלכה ח׳

קָבַע נִדְרוֹ וְשָׁכַח כַּמָּה עֶשְׂרוֹנוֹת נָדַר וּבְכַמָּה כֵּלִים נָדַר הֲרֵי זֶה מֵבִיא מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים בְּשִׁשִּׁים כֵּלִים. כֵּיצַד. מֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד בִּכְלִי רִאשׁוֹן וּשְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בִּכְלִי שֵׁנִי וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים בַּשְּׁלִישִׁי עַד שֶׁיִּהְיוּ עַד שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן בַּכְּלִי הָאַחֲרוֹן. וְאִם שָׁכַח אַף בְּאֵי זֶה מִין קָבַע מֵבִיא עַל סֵדֶר זֶה שִׁשִּׁים כֵּלִים מִכָּל מִין וְנִמְצָא מֵבִיא מִכָּל מִין אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים עִשָּׂרוֹן:

הלכה ט׳

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחַת שְׂעוֹרִים אוֹ מִנְחַת חֲצִי עִשָּׂרוֹן אוֹ מִנְחַת בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מַקְרִיבִין. אָמַר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִים אוֹ מִן הָעֲדָשִׁים אוֹ מִנְחָה בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה אוֹ מִנְחָה חֲצִי עִשָּׂרוֹן. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם אָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁמֻּתָּר לְהַקְרִיב כָּזֶה וְאִלּוּ יָדַעְתִּי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אֶלָּא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם סלֶת בְּשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי נוֹדֵר כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּקְרִיבִין הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְרִיב כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּקְרִיבִין:

הלכה י׳

נָדַר עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה וְאָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי נוֹדֵר כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין הֲרֵי זֶה מֵבִיא שְׁנַיִם. אָמַר הֲרֵי עָלַי קֶמַח אוֹ הֲרֵי עָלַי חֲצִי עִשָּׂרוֹן וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם מִנְחָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר כְּמִי שֶׁלֹּא נָדַר מֵעוֹלָם. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין כָּךְ הָיִיתִי נוֹדֵר כְּדֶרֶךְ הַנּוֹדְרִין הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְרִיב כְּדֶרֶךְ הַמַּקְרִיבִין:

הלכה י״א

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תּוֹדָה יָבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין לֶחֶם בְּלֹא תּוֹדָה וְסוֹף הַקָּרְבָּן הִזְכִּיר. אָמַר הֲרֵי עָלַי לֶחֶם לִפְטֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי יָבִיא לֶחֶם תּוֹדָה עִם תּוֹדַת חֲבֵרוֹ:

הלכה י״ב

מִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר אָדָם יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאֵין מִתְנַדְּבִין לוֹג יַיִן וְלֹא שְׁנֵי לוֹגִין. שֶׁאֵין בִּנְסָכִים לֹא לוֹג וְלֹא שְׁנַיִם. וְאֵין מִתְנַדְּבִין חֲמִשָּׁה שֶׁאֵין חֲמֵשֶׁת לוֹגִין רְאוּיִין לֹא לְנִסְכֵּי בְּהֵמָה אַחַת וְלֹא לְנִסְכֵּי שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת. אֲבָל מִתְנַדְּבִין שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה וּמִשִּׁשָּׁה וָמַעְלָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְנִסְכֵּי בְּהֵמוֹת:

הלכה י״ג

כֵּיצַד. נָדַר שִׁבְעָה הֲרֵי הֵן כְּנִסְכֵּי כֶּבֶשׂ וְאַיִל. נָדַר שְׁמוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ כְּנִסְכֵּי שְׁנֵי אֵילִים. תִּשְׁעָה כְּנִסְכֵּי שׁוֹר וְכֶבֶשׂ אוֹ כְּנִסְכֵּי שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׂים. נָדַר עֲשָׂרָה הֲרֵי אֵלּוּ כְּנִסְכֵּי שׁוֹר וְאַיִל אוֹ שְׁנֵי כְּבָשִׂים וְאַיִל וְכֵן עַד לְעוֹלָם:

הלכה י״ד

נָדַר חֲמִשָּׁה לוֹגִין אוֹמְרִין לוֹ הַשְׁלֵם שִׁשָּׁה שֶׁהֲרֵי קְבָעָן לְקָרְבָּן. אֲבָל אִם נָדַר לוֹג אוֹ שְׁנַיִם פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אֵינָן רְאוּיִין כְּלָל לֹא הֵן וְלֹא מִקְצָתָן. וְאֵין מִתְנַדְּבִין וְלֹא נוֹדְרִין פָּחוֹת מִלּוֹג שֶׁמֶן. שֶׁאֵין לְךָ מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן וְהִיא צְרִיכָה לוֹג אֶחָד שֶׁמֶן:

הלכה ט״ו

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי יַיִן לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין. הֲרֵי עָלַי שֶׁמֶן לֹא יִפְחֹת מִלּוֹג. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח כַּמָּה לוֹג נָדַר מִן הַיַּיִן אוֹ מִן הַשֶּׁמֶן יָבִיא אַרְבָּעִים וּמֵאָה לוֹג. שֶׁאֵין לְךָ יוֹם שֶׁמַּקְרִיבִין בּוֹ הַצִּבּוּר קָרְבָּנוֹת מְרֻבּוֹת יוֹתֵר מִיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְהָיוּ הַנְּסָכִים בּוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים לוֹג שֶׁמֶן וּכְמוֹתָם יַיִן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת תְּמִידִין וּמוּסָפִין:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז

מעשי למלך על הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז ארוך במיוחד (9 קטעים, 35,465 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז

א׳

הנודר מנחה מאפה תנור לא יביא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ויורות הערביים דכתיב קרבן מנחה מאפה תנור למעוטי כל הני.

ב׳

אמר הרי עלי להביא במרחשת והביא במחבת או איפכא מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא דאימא לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא אבל היה עשרון סלת מונח לפניו ואמר זו להביא במחבת והביא במרחשת או איפכא הרי זו פסולה דכיון דקבעה לכלי שהזכיר בה אין יכול לשנותה וכן כל כיוצא בו אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים או איפכא מה שהביא הביא דאימא נדבה אחרת היא וידי חובתו לא יצא כיון שלא הביא כמו שנדר דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך. אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בב' או איפכא פסולין כיון שקבע בהו כלי אחד והביא בב' הפריש שני קומצין והוא לא נדר אלא א' ועוד דמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי והיכא דנדר בב' כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירא ומיעט בקומץ שלא קמץ אלא אחד והוא נדר לשם שתי קמיצות לא קבע בהם כלי בשעת הנדר אלא בשעת הפרשה הפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים דכתיב כאשר נדרת כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחת והביאן בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבם בשני כלים פסולים דהוה ליה למימר אנא לשם נדר אחרינא מייתינא ליה הקריבם בכלי אחד כשר דהוי כמו שנדר. אמר הרי עלי להביא בב' כלים והביא בכלי אחד אמרו לו בשני כלים נדרת והקריבן בשני כלים כשרים בכלי אחד הוי כשתי מנחות שנתערבו דאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דאמרינן לעיל אלו בשני כלים והביאן בא' פסולין היינו כגון דאין יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה.

ה׳

אמר הרי עלי מנחה יביא אחד מחמשת מיני מנחות ולא מנחת נסכים דמסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח אמר הרי עלי מנחות יביא ב' מיני מנחות מחמשתן אמר מין מנחות יביא ב' מנחות ממין אחד מיני מנחות יביא ב' מנחות מב' מינים וכן מיני מנחה יביא ב' מינין דכולהו מנחות נמי מנחה מקריין דכתיב וזאת תורת המנחה דקאי אכולהו מנחות קבע נדרו במין אחד מהם ושכח יביא חמשתן לקיים נדרו.

ו׳

אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון ואם נדר יותר מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל ואף על פי שאין הבילה מעכבת כדאמר' לעיל לא בלל כשר אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דכתיב בלולה כדאמר'.

ז׳

אמר הרי עלי קכ"א יביא ק"כ בשני כלים בשוה ואחד בכלי שלישי אמר עשרון יביא עשרון אחד עשרונות יביא שתים דמיעוט עשרונות שתים. פירש ושכח כמה פירש יביא ס' עשרון בכלי אחד דאי בציר מהכי נדר השאר יהא נדבה והוי כנדר קטן והביא גדול ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירא על ששים עשרון שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו מביא ששים עשרון מכל מין מחמשתן כיון דאינו יודע אי זו מהם פירש והוי נמי כנדר קטן והביא גדול.

ח׳

קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר הרי זה מביא מאחד ועד ששים בששים כלים עשרון בכלי אחד וב' עשרונות בשני וג' בשלישי עד שיהא האחרון ששים בכלי אחד ואם שכח באי זה מין קבע מחמשת מיני מנחה מביא על סדר זה מכל מין ס' כלים נמצא מביא מכל מין [אלף ושמונה מאות ושלשים] (אתת"ל) עשרון אפילו לרבנן דרבי דכיון דלא ידע כמה עשרונות ובכמה כלים ובאי זה מין מנחה בעינן כל הני לצאת ידי נדרו.

ט׳

האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחה בלא שמן ולבונה הרי זה פטור שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין דאין מתנדבין שעורים ולא חצי עשרון כדילפינן לעיל דאין מנחה פחותה מעשרון ובלא שמן ולבונה וכיון דאמר מנחת שעורים לא נתחייב במנחה כלל ואפילו היה אומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המקריבין נראה לדעת הרב ז"ל דלא היה חייב כיון דאמר מנחת שעורים בסמיכות אבל אמר הרי עלי מנחה מן השעורים או אפילו מן העדשים דליכא דטעי אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה ואם לא כך לא הייתי נודר הרי זה פטור אף על גב דאמר הרי עלי מנחה כיון שפירש דבר שאין מתנדבין ואם אמר אלו הייתי יודע שאין מתנדבין כך הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב כדרך המקריבין כיון דאמר הרי עלי מנחה ואח"כ פירש.

י׳

וכן אם נדר עשרון ומחצה מביא שנים כיון דאמר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין ולא מצי פטר נפשיה באחד דמתנדבין כיוצא בו דעל החצי הוא שאמר אלו הייתי יודע ומשום הכי מביא ב' כדאמ' ואם לא הזכיר שם מנחה כשאמר הרי עלי קמח או חצי עשרון הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם דאף על גב דאמרינן דאפילו הזכיר שם מנחה אלא שהזכירה דבוק לשעורים דפטור אפילו הכי אשמועינן הכא דבלא הזכיר כלל נמי פטור דלא תימא כיון שאמר הרי עלי נתחייב במנחה כיון שפי' אחר כך קמח או חצי עשרון שהם ממין הדברים שמקריבין מהם אלא שהם אינם ראויים להקרבה והוה ס"ד דעדיף מהיכא דמזכיר מנחה דבוק לשעורים קמ"ל הרב ז"ל דלא עדיף דהא לדעת הראב"ד ז"ל נראה דבהאי נמי מהני בדיקה אי אמר אלו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבין ואף על גב דלא הזכיר מנחה כלל כיון דאמר הרי עלי וכן אמר הרי עלי תודה בלא נסכים פטור ואם אמר אלו הייתי יודע וגו' חייב.

י״א

האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה דאדם יודע דאין לחם בלא תודה ובכולהו איחייב אלא שהזכיר סוף הקרבן אמר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני יביא לחם תודה עם תודתו של חברו דאף על גב דאין לחם בלא תודה כיון דחברו מייתי תודה והוא נדר הלחם לא מייתי הוא תודה כיון שפי' לחם לתודתו של פלוני כדאמר'.

י״ב

מתנדב אדם או נודר יין בפני עצמו כדאמר' לעיל אבל אין מתנדבין לוג ולא שני לוגין ולא חמשה דאין בנסכים לא לוג ולא שנים וכמו דאמרן לעיל דבר שאין כדרך המקריבין אינו נדר הכי נמי הכא כיון דלא מצינו מנחת נסכים של לוג ולא שנים והיינו בנדבה כמו שיש לפניו לוג או שנים ואמר הרי אלו לנסכים כיון דלא מצינו נסכים בהאי שיעורא לא מידי קאמר אבל אמר הרי עלי לוג או שנים יביא שלשה דחזו לכבש וארבע חזו לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ושמנה לשני אילים ותשעה לפר ולכבש אי נמי לשלשה כבשים עשרה לפר ולאיל י"א ב' אילים וכבש וכן לעולם ובחמשה אף על גב שהיו לפניו ואמר הרי אלו לנסכים ישלים לששה כיון דקבען לקרבן דארבעה ראויים לאיל אבל אחד או שנים פטור שאינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן והיינו בנדבה כדאמר' ולדעת הרב ז"ל נראה דאפי' בנדר פטור ואיפשר לומר לדעת הרב ז"ל דבחצי עשרון הוא שנתחייב בעשרון משום דמקצת עשרון קרב בחביתי כהן גדול חצי בבקר וחציו בערב ומשום דמביאו שלם וחוצהו אם נדר חצי יביא אחד שלם כדאמר' אבל לוג אחד או ב' שאין ראויין כלל לא הן ולא מקצתן פטור אפילו אמר הרי עלי לדעת הרב ז"ל כדאמר'. ואין מתנדבין ונודרין פחות מלוג אחד שמן שאין מנחה פחותה מלוג שמן לעשרון כדילפינן לעיל ואם אמר חצי לוג שמן דרך נדבה פטור ואם דרך נדר לדעת הרב ז"ל נמי פטור כדאמ'.

ט״ו

נדר סתם יין לא יפחות משלש לוגין שהם נסכי כבש דכתיב אזרח ללמד שמתנדבין יין ובציר משלש לוגין לא חזי ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהיה משמע יהיה לכם עוד נסכים יכול יפחות תלמוד לומר ככה. נדר שמן לא יפחות מלוג שהוא לעשרון סלת דאין נסך פחות מכבש ולא מנחה פחות מעשרון דכתיב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן במנחה ודון מינה ומינה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומה מנחה בלוג אף שמן בלוג כדאמר'. פירש ושכח כמה לוג נדר מן היין ומן השמן יביא קרבן מנחה לוג וקרבן מנחה יין שהוא נסכי קרבן המרובה שבכל ימות השנה והוא יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת דמסתמא לא נדר נסכים יותר ממה שמקריבין ביום מרובה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז

ב׳

האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא, אם אמר זו להביא במרחשת והביא במחבת או במחבת והביאה במרחשת הרי זו פסולה וכן כל כיוצא בזה. וכן האומר הרי עלי שני עשרונים להביאן בכלי אחד והביאן בשני כלים, בשני כלים והביאן בכלי אחד מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא שנאמר כאשר נדרת לד'. אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בב' כלים או להביא בב' כלים והביא בכלי אחד הרי אלו פסולין. לא קבען בשעת הנדר אלא אמר הרי עלי שני עשרונות ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים שנאמר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים. אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבם בשני כלים הרי אלו פסולין, הקריבם בכלי אחד הרי אלו כשרים. לא קבען בשעת הנדר, בגמ' אמר זה אביי לא שנו אלא שקבען בשעת נדר ופירש"י זה על רישא דמתני', הרי עלי להביא זו במחבת, אבל בשעת הפרשה דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת והרמב"ם הביא זה על סיפא דמתני'. וצריך טעם למה לא הביא זה על רישא דמתני'. ונראה דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין מחבת ומרחשת ובין שני כלים וכלי אחד. דבשני כלים וכלי אחד החילוק הוא אם הם שתי מנחות או מנחה אחת. דבשני כלים הוי שתי מנחות ובכלי אחד הוי מנחה אחת. אבל החילוק בין במחבת ובין במרחשת הוא בעיקר הקרבן דהא שייך בזה גדר שלא לשמן כדפירש"י במתני' דכל המנחות שקמצם שלא לשמן. וכן כתיב בקרא ואם מנחה על המחבת קרבנך וגו' ואם מנחת מרחשת קרבנך וגו'. ומבואר בזה מה שתמה הקרן אורה בריש מנחות דלמה שייך שלא לשמן ממחבת למרחשת. ולכן אם נדר מנחה סתם ואח"כ בשעת הפרשה קבע יש חילוק בין קבע להביאה במחבת. ובין קבע להביאה בשני כלים. דאם קבע להביאה במחבת זה דומה לאם אמר הרי עלי להביא קרבן דיכול להביא עולה או שלמים. ואם אמר אח"כ על הבהמה הרי זו עולה לחובתי לנדרי ודאי נתפס על הבהמה שם עולה ואינו יכול לשנותה לשלמים ולא שייך בזה גדר כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת. אבל באמר הרי עלי להביא שני עשרונות דאין חילוק בעיקר הקרבן בין אם יביאם בכלי אחד או בב' כלים. בזה שפיר מחלקינן דאף דאם יאמר מתחלה הרי אלו שתי עשרונות להביאם בכלי אחד הוקבעו למנחה אחת מ"מ אם אמר מתחלה הרי עלי להביא שני עשרונות ואח"כ אמר הרי אלו לנדרי שפיר דרשינן כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת כיון דבעיקר הוא קרבן אחד. וע"ז כתיב קרא דרק הנדר קובע איך להביא הקרבן. אם בכלי אחד ובקומץ אחד. או בשני כלים ובשני קומצים כיון דאמר בפי' שקובע זה לנדרו ולא לנדבה: והנה לכאורה קשה לר"ש דסבר דאם אמר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת דגם ידי נדרו יצא. ואמר בגמ' דסבר דקביעותא דמנא לא כלום הוא. וה"נ אמר בגמ' דלר"ש גם אם אמר זו להביא במחבת והביא במרחשת דתנן דפסולה דלר"ש כשרה. וא"כ קשה דמה אמר בברייתא בטעמא דר"ש דכל המנחות שקמצם שלא לשמם עלו לשם חובה שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עלי' שהיא מחבת. דלמה לן הך טעמא כיון דיכול לכתחלה לשנות. ואף דאין ביד הכהן לשנות ורק הבעלים יכולים לשנות מ"מ קשה למה יהי' זה שלא לשמם כיון דעוד לא הוקבע שם המנחה שהיא מחבת. ולפי"מ שבארנו נראה דגם לר"ש ודאי מנחת מחבת ומנחת מרחשת הם שני קרבנות רק דהם ממין אחד ואין שום שינוי מזה לזה ולא דמי לעולה ושלמים. וזהו טעמא דסבר ר"ש דהנדר אינו קובע את הקרבן אם מחבת ואם מרחשת. כיון דבעיקר קדושת ותכלית הקרבן אין שום נ"מ מזה לזה. וכן גם אמירתו בנדבה שאמר זו להביא במחבת ג"כ אינו קובע. וכיון דעכ"פ חלוק בקרא שמות הקרבנות לכן ע"כ דאם כבר נתן המנחה במחבת או במרחשת כבר הוקבעו ולפירש"י אין צריך לעשות בזה מחלוקת בין רבנן לר"ש דרש"י מפרש מה דאמר אביי אבל בשעת הפרשה לא. דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת. וא"כ לרש"י יש לומר דגם לרבנן אם קבע ונתן המנחה במחבת או במרחשת נעשית המנחה כמו שקבע. ולפימש"כ הרמב"ם לפרש בשעת הפרשה שבשעת הפרשה קבע והפרישם בשני כלים הא כתבנו דהרמב"ם אינו מפרש הא דאביי על מחבת ומרחשת. ויש לומר דאם כבר נתן המנחה במחבת נעשית מנחת מחבת. וכדאמר הגמ' בדף ג' דאפי' אם נדר במרחשת כי מייתי לה במחבת מחבת הוי וכי קמיץ לה לשם מרחשת אמרינן דמעשיה מוכיחים שהיא מחבת. ולכאורה משמע דאפי' קודם קמיצה כבר נעשית מחבת ואינו יכול לשנות. אכן יש לומר דכונת הגמ' דוקא לאחר קמיצה דאף דקמץ לשם מרחשת אבל המנחה הרי היא במחבת דהא ראיית הגמ' מהא דתנן מה שהביא הביא הא קאי שכבר קמץ וכבר נעשה תחלת ההקרבה. ומ"מ אפשר דמה דחולק ר"ש על רבנן הוא רק בדין אמר הרי עלי או הרי זו ולא כשכבר נתן המנחה בזו או בזו. ועכ"פ שפיר מיושב מה דאמר ר"ש בברייתא טעמא דאינו פוסל שלא לשמם משום דמעשיה מוכיחים. אבל בלאו האי טעמא הי' נחשב שלא לשמה גם לר"ש ולא הי' עולה לשם חובה. דהא כשקמץ המנחה אפי' שלא לשמה הא ודאי כבר נעשית המנחה כמו שהיא אם מחבת אם מרחשת:

ג׳

ד׳

אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת הקריבן בשני כלים הרי אלו כשרים, הקריבן בכלי אחד הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו. כשתי מנחות שנתערבו. הלח"מ הביא דברי רש"י ותוס' דרש"י פי' דמה דתנן הכא כשתי מנחות שנתערבו. ולעיל גבי אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד תנן דפסול דברישא מיירי שאינו יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע והכא דתנן כשתי מנחות שנתערבו היינו שאם יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע כשרות. וכתב הלח"מ דבדברי הרמב"ם א"א לומר כן שלא הזכיר החילוק אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע וכתי' התוס' שם ג"כ א"א לפרש בדברי הרמב"ם שכתבו דמיירי שרק נתנם בכלי אחד. אבל הרמב"ם כתב להדיא הקריבם. ודחק בזה הלח"מ וסיים בצ"ע. ולדעתי לא ד' הרמב"ם קשה אלא ד' רש"י ותוס' קשה דמה שייך כאן אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע. דזה לא שייך אלא היכי שבאמת הוי שתי מנחות שנתערבו ורוב המנחות ניכרים אלא שנתקרבו זה אצל זה ונתערבו בצד זה שנתקרבו. ולכן שייך שיכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע, אבל הכא שאמר להביא בשני כלים והביא בכלי אחד א"כ נתערבו השני עשרונות לגמרי ואין שום אפשרות שיקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע, ואמר לי חתני הגאון מוהרי"מ שיחי' דכונת רש"י אם הניח מקודם בכלי רק עשרון אחד ואח"כ הניח בו עשרון ב' ונמצא שכל עשרון ועשרון יש לחשבו למנחה בפ"ע. אבל הרמב"ם בודאי אינו מפרש כן אלא שנתן בפעם אחת השני עשרונות. א"כ לא שייך כלל שיקמוץ מכל עשרון בפ"ע. ונמצא דסיפא דמתני' מפרש גם טעמא דרישא דמש"ה פסולים כשאמר אלו להביא בב' כלים והביא בכלי אחד. משום דהוי כשתי מנחות שנתערבו ואינו יכול לקמוץ מכל אחת בפ"ע והרמב"ם הביא לשון המשנה אבל באמת הוא חד דינא:

ט׳

האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחת בלא שמן ולבונה הרי זה פטור שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין, אמר הרי עלי מנחה מן השעורין או מן העדשים או מנחה בלא שמן ולבונה או מנחה חצי עשרון. שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה. ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עשרון שלם סולת בשמן ולבונה לא הייתי נודר הרי זה פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין. השגת הראב"ד האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א"א אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבים אע"פ שאמר מנחת שעורים מביא מן החטים. וזעירי שמפליג בין מנחה למנחת לדעת ב"ש או לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון הפליג שאם אמר מנחת שעורים אין כאן לשון ראשון. וכן מ"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמו שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ"ש: הכ"מ ביאר דעת הרמב"ם דסובר דזעירי דמחלק בין מנחה למנחת קאי לר' יוחנן דמוקי מתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע. וכן מבואר בפיהמ"ש. אכן הקשה דלמה כתב הרמב"ם דגם בעדשים שייך אילו הייתי יודע דהא מגמ' מבואר דבעדשים לא טעי. וכתב דהרמב"ם סובר דזעירי פליג על החילוק בין שעורים לעדשים. והקשה הלח"מ דמנ"ל דזעירי פליג על עדשים דאף דזעירי אמר דבמנחת לא שייך אילו הייתי יודע ודוקא באומר מנחה דכיון דמקודם אמר מנחה סתם ולכן אף שפירש אח"כ ואמר שעורים שייך אילו הייתי יודע. אבל עכ"פ על עדשים דליכא דטעי מנ"ל דזעירי פליג והלח"מ פירש דכונת הרמב"ם שאמר מן השעורים או מן העדשים. ופירושו א"א לקבל שיכתוב הרמב"ם לשון אחר שלא הוזכר בגמ'. ועיקר דינא דאם אמר מן העדשים אין שואלים אותו ופטור לגמרי לא הזכיר ואין זה דרך הרמב"ם: והנה במה דמבואר בגמ' דלר' יוחנן אם אמר מן עדשים דלא עביד דטעי פטור. צריך באור דהא ר' יוחנן מוקי מתני' באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך וכיון דאמר בפי' שלא הי' יודע מה מהני דלא עביד דטעי הא בפירוש אומר שטעה. ונראה דהיכי דלא עביד דטעי לא מהני מה שאומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כך כיון דבאומד בני אדם לא טעה א"כ כששמעו נדרו הבינו שהוציא דבריו לבטלה כדקיי"ל בערכין דף ה' דאדם מוציא דבריו לבטלה. לכן אפי' אם באמת לא הי' יודע אין בלשון נדרו שנדר מנחה לחייבו בנדרו כיון שמנחה כזו א"א ובלשונו שנדר לא הי' משמעות שהי' חושב שאפשר מנחה כזו. וא"כ בלשונו מוכח שהוא נודר דבר שא"א ומוציא דבריו לבטלה:I ולפי"מ שנתבאר אפשר ליישב בזה תירוצו של הכ"מ דזעירי פליג על החילוק בין שעורים לעדשים. דכיון דלזעירי באומר מנחת לא מהני מה שיאמר אילו הייתי יודע כיון דעכ"פ אמר לשון שהוא א"א על מנחה. ודוקא באומר מנחה ומן השעורים הוי רק פירוש. וא"כ גם בעדשים אף שהשומעים שמעו פירוש שהוא א"א. מ"מ כיון דעיקר הנדר אמר בלשון מנחה סתם שפיר הוי לשון נדר כיון שבאמת לפי מה שאומר עכשיו דעתו הי' דאפשר גם מנחת עדשים. ואילו הי' יודע שא"א הי' אומר מן החטים. ואין חסרון בזה מצד השומעים כיון דעיקר הנדר אמר מנחה סתם. ולכן החילוק בין שעורים לעדשים אפשר רק אם לא נחלק בין מנחה למנחת. ולא נאמר דמן השעורים הוא רק פירוש. אלא דבין מנחה בין מנחת הוא עיקר הנדר ביחד עם מן השעורים ובזה שייך לחלק דאם אמר מן העדשים לא מהני מה שיאמר לא הי' יודע ואילו הייתי יודע כיון שהשומעים שמעו לשון דלא עביד דטעי וכמו שבארנו: אחר כך ראיתי בד' הפיהמ"ש שכתב וז"ל והענין מבואר במי שאומר הרי עלי מנחה ואח"כ מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו. ודבריו מכוונים עם מה שכתבנו דמן השעורים הוי רק תנאי וכשאומר תנאי מפסיד ואומר אילו הייתי יודע נתבטל התנאי והנדר נשאר נדר בסתם: והנה חתני הגאון מוהרי"מ שיחי' נתכוין עמדי בזה. והקשה דאמאי לא אמרינן גם באומר הריני נזיר מן הגרוגרות שאם אמר אילו הייתי יודע דהוי נזיר ולא מצינו כן. ואמר ליישב זה לפי"מ שפסק הרמב"ם דהוא אסור בגרוגרות. ולכן לא שייך אילו הייתי יודע כיון דבאמת נתקיים נדרו במה שאסר גרוגרות. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם דאסור בגרוגרות דמזה גופא מוכח כן. דאל"כ למה תנן גבי נזיר דאינו נזיר ובמנחות תנן דחייב מן החטין. דכמו דאוקמינן במנחות באומר אילו הייתי יודע הו"ל למיתני כן גם גבי נזיר באומר אילו הייתי יודע. ומוכח דבאמת הוי נדור ולא שייך אילו הייתי יודע והדברים נכונים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז

משנה למלך על הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז ארוך במיוחד (4 קטעים, 20,778 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ז

א׳

הנודר מנחה מאפה תנור. עי' במתני' מנחות (ס"ג) דבסיפא נקיט הלשון הרי עלי מנחת מאפה ולא נקיט תנור. ולכאורה למה צריך לומר תנור כיון דהת"ק יליף מקרא דמנחת מאפה רק בתנור ולא בכופח וא"כ כשאומר מנחת מאפה על כרחך רק של תנור ולפי"ז צ"ע על הרמב"ם ז"ל דלמה נקיט הלשון הנודר מנחה מאפה תנור דמשמע קצת דמשום דפרט תנור.

ב׳

האומר הרי עלי במחבת. עי' במתני' מנחות (ק"ב ע"ב). והנה לכאורה בכל המנחות כך הדין. ונראה דנקיט זאת אליבא דרבי שמעון עי' בגמ' ובפירוש רש"י במתני'. ובמתני' שם מה שהביא הביא וידי נדרו לא יצא פירש"י ז"ל דאימר לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא. ולכאורה מה יהיה בעומד וצווח שלא נתכוין לשם נדבה אחרת אלא לצאת ידי נדרו. ובר"מ ז"ל לקמן ה"ג לא קבען בשעת הנדר וכו' הרי אלו כשרים. נראה דיוצא בהם ג"כ ידי חובת נדרו דרק המיעוט מכאשר נדרת וגו' וכן לקמן בכלי אחד. ובר"מ ז"ל לקמן אם הקריבן בכלי אחד הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו ועי' בלח"מ מה שתמה על הרמב"ם ז"ל. ואינו מובן דהרי הר"מ ז"ל נקיט לשון הגמ' ובודאי דס"ל כפירוש רש"י שם דהוי כשתי מנחות שנתערבו ותלוי באם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה וכו'.

ה׳

האומר הרי עלי מנחה וכו'. עי' במל"מ שהביא בשם הסמ"ג עשין סי' קפ"ו שכתב האומר הרי עלי מנחה סתם יביא מנחת הסולת שהיא ראשונה שבמנחות. והנה לבד מה שקשה על מה ששנה משנתו כר' יהודה עוד יקשה דהרי במנחות (ק"ד) אמרינן בגמ' דטעמיה דר"י דיביא מנחת הסולת משום דאין לה שם לוי ולמה מביא הסמ"ג הטעם משום שהיא ראשונה שבמנחות דטעם זה נדחה שם בגמ'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י״ז, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנות כל הרמב״ם