הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות · פרק י״ד

ספר עבודה · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשה הקרבנות · פרק י״ד
הלכה א׳
מִתְנַדֵּב אָדָם וְנוֹדֵר עוֹלָה וּשְׁלָמִים וְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה מֵחֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת הַבָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר מִנְחָה מִמִּנְחַת נְסָכִים לְבַדָּהּ מֵאֵי זֶה מִין מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי מְנָחוֹת נְסָכִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אוֹ שֶׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג לא) "וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים":
הלכה ב׳
שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין אוֹ נוֹדְרִין קָרְבָּן אֶחָד עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אֲפִלּוּ פְּרֵדָה אַחַת שֶׁל תּוֹרִים אוֹ בְּנֵי יוֹנָה מְבִיאִין אוֹתָהּ בְּשֻׁתָּפוּת. אֲבָל הַמִּנְחָה אֵינָהּ בָּאָה בְּשֻׁתָּפוּת. וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה:
הלכה ג׳
הֵנִיחַ מִנְחָה לִשְׁנֵי בָּנָיו וּמֵת הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ:
הלכה ד׳
אֵי זֶה הוּא נֵדֶר וְאֵי זוֹ הִיא נְדָבָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אוֹ הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים אוֹ הֲרֵי עָלַי מִנְחָה אוֹ הֲרֵי דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עָלַי עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים זֶהוּ הַנֵּדֶר. אֲבָל הָאוֹמֵר הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ אוֹ דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ הֲרֵי הָעִשָּׂרוֹן הַזֶּה מִנְחָה הֲרֵי זוֹ נְדָבָה:
הלכה ה׳
מַה בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת. שֶׁהַנּוֹדֵר אִם הִפְרִישׁ קָרְבָּנוֹ וְאָבַד אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיב כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְהַמִּתְנַדֵּב וְאוֹמֵר זוֹ אִם מֵת אוֹ נִגְנַב אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה וּדְמֵי בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן וּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת חַיָּב לְשַׁלֵּם. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ:
הלכה ז׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָעוֹשֶׂה בַּיִת חוּץ לַמִּקְדָּשׁ לְהַקְרִיב בּוֹ קָרְבָּנוֹת אֵינוֹ כְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְהָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ וְהִקְרִיבָהּ בְּבַיִת זֶה לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבַיִת זֶה וְהִקְרִיבָהּ בַּמִּקְדָּשׁ יָצָא. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת יָצָא. הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּדַר עוֹלָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ וְעָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַעֲלָיָתָהּ בַּחוּץ. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבַיִת זֶה. אִם גִּלֵּחַ שָׁם יָצָא. הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּדַר לְצַעֵר עַצְמוֹ וַהֲרֵי צִעֵר עַצְמוֹ וְאֵינָהּ נְזִירוּת:
הלכה ח׳
חַטָּאת וְאָשָׁם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא עַל חֵטְא. וְאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי חַטָּאת אוֹ אָשָׁם אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ חַטָּאת אוֹ אָשָׁם לֹא אָמַר כְּלוּם. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת אוֹ אָשָׁם וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָׁמִי אוֹ הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָׁמִי דְּבָרָיו קַיָּמִים:
הלכה ט׳
הָאוֹמֵר קָרְבַּן מְצֹרָע זֶה אוֹ יוֹלֶדֶת זוֹ עָלַי. אִם הָיָה אוֹתוֹ מְצֹרָע אוֹ הַיּוֹלֶדֶת עֲנִיִּים מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָנִי. וְאִם הָיוּ עֲשִׁירִים מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָשִׁיר אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹדֵר עָנִי:
הלכה י׳
הָאוֹמֵר חַטָּאתוֹ וְעוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי. אִם רָצָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מְנִיחוֹ לְהַקְרִיבָן עַל יָדוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. רָצָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה וְלֹא רָצָה בִּשְׁעַת הַקְרָבָה אֶלָּא חָזַר בּוֹ. בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים מַקְרִיבִין וּמִתְכַּפֵּר לוֹ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה עַתָּה שֶׁהֲרֵי רָצָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה. אֲבָל בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף:
הלכה י״א
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶן נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה חַיָּב בְּכֻלָּן. כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִין לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. הֲרֵי עָלַי כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. וְכָל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן:
הלכה י״ב
אֵין הַנּוֹדֵר וְלֹא הַמִּתְנַדֵּב חַיָּב עַד שֶׁיְּהֵא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים לֹא אָמַר כְּלוּם. נִתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּעוֹלָה וְאָמַר קָרְבָּן. לִנְדֹּר בְּחֵרֶם וְאָמַר הֶקְדֵּשׁ דְּבָרָיו קַיָּמִים. שֶׁהָעוֹלָה קָרְבָּן וְהַחֵרֶם הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם אֶלָּא אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם חַיָּב. כֵּיצַד. גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁזּוֹ עוֹלָה אוֹ שֶׁיָּבִיא עוֹלָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה ה) "כּל נְדִיב לֵב יְבִיאָהּ" בִּנְדִיבוּת לֵב יִתְחַיֵּב לְהָבִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִנִּדְרֵי קָדָשִׁים וְנִדְבוּתָן:
הלכה י״ג
אֶחָד נְדָרִים וּנְדָבוֹת עִם שְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן מֵעֲרָכִין וְדָמִים וּמַעַשְׂרוֹת וּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיָּבִיא הַכּל בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ה) "וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים יב ו) "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" וְגוֹ' כְּלוֹמַר בְּעֵת שֶׁתָּבוֹא לָחֹג תָּבִיא כָּל מַה שֶׁאַתָּה חַיָּב בּוֹ וְתִתֵּן כָּל חוֹב שֶׁעָלֶיךָ לַשֵּׁם. הִגִּיעַ הָרֶגֶל וְלֹא הֵבִיא הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. עָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים וְלֹא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן הָעֲרָכִים וְהַחֲרָמִים וְהַדָּמִים הֲרֵי זֶה עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג כב) "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו רַגְלֵי הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:
הלכה י״ד
הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה לַמִּזְבֵּחַ וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵי רְגָלִים וְנָפַל בָּהּ מוּם וּפְדָאָהּ עַל גַּב בְּהֵמָה אַחֶרֶת אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עַל הָאַחֶרֶת שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר. אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר:
הלכה ט״ו
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שְׁלֹשָׁה רְגָלִים לֹא נִפְסְלוּ. אֶלָּא מַקְרִיבָן וּכְשֵׁרִים. וּבְכָל יוֹם וְיוֹם אַחַר הַשְּׁלֹשָׁה רְגָלִים הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תְּאַחֵר. וּבֵית דִּין מְצֻוִּין לְעַשּׂוֹתוֹ מִיָּד עַד שֶׁיַּקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְּחִלָּה:
הלכה ט״ז
אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ג) "לִרְצוֹנוֹ" כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. בֵּין שֶׁנָּדַר וְלֹא הִפְרִישׁ בֵּין שֶׁהִפְרִישׁ וְלֹא הִקְרִיב כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיב:
הלכה י״ז
כָּל חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָם. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ג) "לִרְצֹנוֹ" כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. אֲבָל חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן הוֹאִיל וְהֵם מְעֻכְּבֵי כַּפָּרָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְיַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. חוּץ מֵחַטַּאת נָזִיר הוֹאִיל וְאֵינָהּ מְעַכַּבְתּוֹ מִלִּשְׁתּוֹת יַיִן שֶׁמָּא יְאַחֵר אוֹתָהּ לְפִיכָךְ מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ עָלֶיהָ:

מעשי למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ד

א׳
מתנדב אדם או נודר עולה או שלמים או מה' מיני מנחות הבאים בנדר ונדבה דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' בקרבנות נדבה דבר הענין וכתיב בתריה מיני עולות כדכתיב אם עולה קרבנו וגו' ומיני מנחות כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' ומיני שלמים כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו וגו' וה"ה נדר וכתיב נמי גבי לא תאחר כאשר נדרת וגו' ובעניינא דקרבנות משתעי קרא כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאיזה מין משלשה מיני מנחות נסכים כבש או איל או פר דכתיב גבי נסכים כל האזרח ככה יעשה את אלה וקרא יתירא הוא דהא לעיל כתיבי כל דיני נסכים מלמד שמתנדבים נסכים בלא קרבן ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמה או שמן בפני עצמו דאזרח אכולהו קאי כל חד באנפי נפשיה מצי למידר דלא קפיד אלא שלא יפחות כדכתיב ככה אבל אם לא נדר אלא יין אינו פוחת כיון שהביא יין הראוי לכבש ולבונה נמי באה בנדר ונדבה דהא כתיבא גבי קרבן מנחות ועצים למערכה נמי באים בנדר ונדבה דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מלמד שמתנדבין עצים דאיקרו נמי קרבן כדכתיב ולקרבן העצים.
ב׳
שנים מתנדבים או נודרים קרבן אחד או עולה או שלמים אפילו פרידה אחת מביאין בשותפות אבל מנחה אינה באה בשותפות דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' הכל באים בשותפות כדמשמע קרא לא סילק הכתוב אלא מנחה דכתיב בה נפש כי תקריב וגו' סלת יהיה קרבנו ודרשינן נפש ולא צבור קרבנו ולא שותפין ורישא דקרא אייתי בכל מקום. הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה דאין בו משום שותפות דלא קניא להו.
ד׳
האומר הרי עלי הרי זה נדר הרי זו נדבה והנדר חייב באחריותו עד שיקריבנו והנדבה אינו חייב באחריותה דכתיב בקרא נדר כאשר נדרת וכתיב נדבה ומשמעותיה דקרא דבנדר הוי חייב טפי מבנדבה דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה ודרשינן אם כאשר נדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה וחייב באחריות ילפינן מדכתיב גבי עולה ונרצה לו לכפר עליו ודרשינן את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו והכי מדריש קרא ונרצה לו נדרו לשיתכפר בו אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאי זו קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא ומאי משמע דעליו קבלת אחריות הוי דכיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפיה דמי.
ו׳
דמי שור או בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם דעלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה ה"ק שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו. אמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה אינו חייב דאף על גב דאמר עלי כיון דבתוך כדי דיבור פירש שלא יתחייב אינו חייב דהא בדידיה תלה רחמנא אם מתחייב באחריות או לא.
ז׳
הרי עלי עולה יקריבנה במקדש דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב בה כדאמר' ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא כדאמר שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב בה ואם הקריבה בבית זה יצא דהוי כמ"ד הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה ויצא ידי נדרו אלא שחייב כרת משום שחוטי חוץ וכן נזיר שנדר לגלח בבית זה לא חל עליו נזירות אם גלח שם דלצעורי' נפשיה קמכוין והא נצטער ואינה נזירות כדאמרן.
ח׳
חטאת ואשם אינם באים אלא על חטא ולא בנדר ונדבה ולהכי אם נדר או התנדב מהם לא אמר כלום דקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' לא קאי אלא אקרבנות הבאים בנדר ונדבה כגון עולה או שלמים אבל חטאות ואשמות אינם באים אלא על חטא כדכתיב נפש כי תחטא והביא וגו' ואם היה מחויב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי דבריו קיימים דכיון דהיה מחויב לאו נדר ונדבה הוי וכן אשם.
ט׳
האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי אם היו עניים מביא הנודר קרבן עני ואם היו עשירים מביא קרבן עשירים דלאו בנודר תליא השג יד בקרבנות דכתיב ואם דל הוא ואי נודר דל והוא עשיר לאו דל הוא ועליה דידיה חס רחמנא דאי דל הוא מייתי קרבן עני אבל לא אנודר דכתיב הוא למעוטי נודר דהא דאיתרבי נודר מואין ידו משגת דחס רחמנא עליה היינו כי הוי איהו עני ומצורע עני אבל מצורע עשיר והנודר עני לא איתרבי דכתיב הוא מיעוטא לומר כשהוא עני ומביא קרבן עני דחס רחמנא עליה הכי נמי חס על הנודר אבל כשהוא עשיר דלא בעי דליחוס רחמנא עליה לא חס נמי אנודר והיינו מיעוטא לאפוקי נודר כשהוא עני ומצורע עשיר דמביא קרבן עשיר כדאמר.
י׳
האומר חטאתו ואשמו ועולתו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו ובעולה ובשלמים נתרצה בשעת הפרשה אף על פי שאינו רוצה עתה מתכפר לו בהן דאף על גב דלא ניחא ליה לאיניש להתכפר במילתא דלאו דידיה הא הוי מדעתיה בשעת הפרשה אבל בשעת כפרה אינו צריך דמשום סמיכה אינו צריך לדעתו כיון דאינם באים לכפר על חטא אבל חטאת ואשם שהם באים על חטאת וצריכין להתודות ולסמוך בעינן דעתו ורצונו מתחלה ועד סוף.
י״א
האומר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן כיון דפי' נדרי רשעים שהם נזיר וקרבן ושבועה דאגב ריתחייהו נדרי בהני ואפילו לא פי' אלא שאמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו חייב בכולן דהריני הוי נזירות דמאן דנזר הכי קאמר הריני נזיר וכגון שהיה נזיר עובר לפניו והא דאמר עלי משמע דאמר הרי עלי קרבן והימנו שלא אוכל משמע שבועה דכיון דאמר בתחלה כנדרי רשעים משתמעי כל הני כדאמר כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום דאין דרכן של כשרים לנדור כדכתיב טוב אשר לא תדור וגו' הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר וקרבן דכשרים עבידי דמתנדבין בנזירות וקרבן אבל בשבועה אין נשבעין כלל וכל כינויי קרבן כקרבן דכיון דקרו לקרבן קונח הוי כאומר קרבן.
י״ב
אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהו פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב משמע דבעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו מה שגומר בלבו הילכך אם נתכוון לומר עולה ואמר שלמים או איפכא לא אמר כלום אבל נתכוון לומר עולה ואמר קרבן דבריו קיימין דעולה נמי קרבן הויא והוו פיו ולבו שוים וכן כל כיוצא בזה ודוקא כששפתיו מכחישין את לבו הוא דלא אזלינן בתר גמר לבו אבל אין שפתיו מכחישין את לבו שלא הוציא בשפתיו אלא שגמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא דכתיב כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב שגמר בלבו חייב להביא וכן כיוצא בו מנדרי קדשים ונדבותן דגבי תרומת המשכן וגבי קדשים הוא דכתיב נדיבות לב:
י״ג
מצות קכו להביא נדרים ונדבות וערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים ברגל שפגע בו ראשון דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה דמשמע כשתבא שמה דהיינו רגל ראשון שפגע בך תביא כדכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם זבחים של חובה ואת מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך ונדריכם ונדבותיכם הוי כל חוב שעליו לשם ובכורות בקרכם וצאנכם לתתם לכהנים ויקריבום שם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מצות עשה זו דברגל ראשון קאמר רחמנא כדאמר': אזהרת רמב שלא יאחר נדרו ונדבתו ושאר דברים שהוא חייב בהן דכתיב לא תאחר לשלמו וגו' עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או לא נתן הערכין והחרמין והדמים הרי זה עבר בל"ת דכתיב כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו לה' אלהיך אלו הדמין והערכין והקדשות וחרמין שכולן לה' ואין לכהנים בהם כלום והן קדשי בדק הבית ובכולהו כתיב לה' בערכין כתיב בערכך נפשות לה' ובחרמין כתיב קדש קדשים הוא לה' ובהקדשות כתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וגו' לא תאחר לשלמו הוא ולא חלופיו דאם עברו ב' רגלים על בהמה שהקדיש ולא הביאה ונפל בה מום ופדאה על גב אחרת אינו עובר בלא תעשה על זו עד שיעבור עליה שלשה רגלים דלא תימא הואיל ומכח קמא קאתי מצטרף רגל אחד לב' רגלים דקמייתא קמ"ל דבעיא לזו ג' רגלים וה"ק קרא אם על האחד עבר זמן האיחור חייב ולא שיצטרפו הוא וחלופיו לג' רגלים והיינו דדרשינן הוא ולא חלופיו כלומר דלא מצטרפי הוא וחלופיו לג' רגלים כדאמר' כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות שהם נדרשים ממך שהרי חובה הם מוטלים עליך ועולות ושלמים כגון עולות ראיה ושלמים חגיגה שהם חובה דאלו נדר ונדבה ברישיה דקרא כתיבי וה"ה נמי לבכור ומעשר ופסח שהן חובה ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות דהא קרא יתירא הוא דה"ל למיכתב כי דרש ידרשנו וכבר ה' כתובים למעלה במקרא נדרוש ביה צדקות ומעשרות שכתוב בהם שם זה ולך תהיה צדקה לפני ה' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו' מעמך זה לקט שכחה ופאה שהם חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך. אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליה רגלי השנה כולה כסדרן דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות למה לי למהדר למכתבינהו הא כתבונהו למעלה שמור את חדש האביב וכתיב שבעה שבועות וכתיב חג הסוכות ש"מ לבל תאחר דהכי קאמר היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבואו ריקם ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה וכתיב אם לא תשמור לעשות משמע דבעינן מעשה למלקות כדכתיב והפלא ה' אלהיך את מכותך וגו'. ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר כיון דמיחייבא למיסק משום שמחה דאין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת וגו' אבל היורש אינו עובר בבל תאחר דכתיב מעמך וקרי ביה עמך ומעמך ודרוש ביה תרתי דעמך משמע ליה חלקו של עני כדאמרינן לעיל ומ"ם יתירא למעוטי יורש.
ט״ו
כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו אלא מקריבן וכשרים דכתיב גבי פגול לא ירצה המקריב אותו לא יחשב אותו מה ת"ל לפי שנאמר לא תאחר לשלמו שומע אני אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ובכל יום ויום אחר השלש רגלים הוא עובר בבל תאחר דכיון דבכל יומא מצי מייתי ליה דהא כשר הוא כדאמר עבר בכל יום דלא מייתי ליה וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית על כרחך מכאן אזהרה לב"ד לכוף והיינו באמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב ילפינן מדכתיב יקריב אותו לרצונו יקריב אותו יתירא הוא דהא כתיב ברישא יקריבנו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וצריכי תרוייהו כדאיתא בגמרא.
י״ז
כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אף על פי שאינו מתכפר לו עד שירצה כדכתיב לרצונו ונראה דאף על גב דכופין מדאוריתא כדאמר לא ממשכנין אלא מדרבנן משום דלא חשיב לה כפרה ואתי לאשהויי וכן חטאת נזיר אתי לשהויי כיון דאין מעכבתו מלשתות יין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ד

א׳
או נודר מנחה ממנחת נסכים וכו'. מימרא דרבא בפרק כל המנחות (דף ק"ד).ומ"ש או לבונה בפני עצמה. פי"ג דמנחות (דף ק"ו:):
ה׳
מה בין נדרים לנדבות וכו'. דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו ודין זה הוא פשוט ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן דפשיטא דלא יצא ידי נדרו אלא אפילו שהקרבן כשר אפ"ה לא יצא ידי נדרו וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבר כתבתי לעיל (דף רל"ה) (א"ה תמצאנו לקמן בפ"ז מהל' חובל ומזיק דין ד' יע"ש) שדין זה הוא אפילו במי שנדר קרבן ולאו דוקא בקרבן חובה ובזבחים אמרינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ופירש"י יהא נדר ויעלה לנדריך והן הן הדברים שכתב רבינו עד שיקריב כמו שנדר. וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין (דף כ"ב) אההיא דבעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ובזה מהו וכו' שהקשו וא"ת כיון דממ"נ האחד פסול היאך יכול להקריבן. וי"ל דמבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד:
ח׳
או שאמר ה"ז חטאת או אשם. באשם תלוי איכא פלוגתא דתנאי אם בא בנדר ובנדבה בפ"ו דכריתות. ודעת רבינו הוא דאינו בא בנדר ונדבה אך הטי"ד סי' ה' ס"ל דבא בנדר ובנדבה משום דסתמא דספ"ב דחולין אתיא כר"א ועיין בזבח השלמים סי' א'. ומ"ש ואמר ה"ז לחטאתי ה"ה אם אמר ה"ז חטאתי או אשמי בלא למ"ד דדבריו קיימים ב"ח י"ד סי' ה' ס"ק ז' ודוק. ובעיקר הדין דמחלק רבינו בין האומר הרי עלי חטאת או אשם לאומר ה"ז חטאתי או לאשמי כתב מרן בתוספתא פ"ג דתמורה וכן מתבאר בגמ' ס"פ השוחט ובפ"ק דנדרים (דף ו') יע"ש:
י״ג
אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים וכו'. מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומת ידכם היינו בכורים כמו שפירש"י. וראיתי לבעל החינוך שכתב דעשה זה אינו נוהג כי אם בזמן הבית ולרבינו נוהג אף בזמן הזה. ומ"ש ה"ז עובר בלא תעשה וכו'. דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עיין לעיל פ"א מהל' ערכין. ומ"ש והחרמים פירש"י חרמי גבוה אך התוס' כתבו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים. ומ"ש עברו עליו ג' רגלים כו'. דע דג' רגלים הללו בעינן שלמים ואם הקדיש באמצע הרגל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים אחרים. ודין זה נלמד מההיא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וכו'. וכ"כ התוס' שם דאין בל תאחר אלא בכל הרגל וכתבו התוס' (דף ו') ד"ה שנה דסוף רגל א' מצטרף עם תחלת רגל ג' ועובר בבל תאחר אף קודם שיעברו כל הרגל יע"ש:
י״ז
כל חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם כו'. כתב הרמב"ן בפ' ארבעה וחמשה שיש מפרשים דלא מחלקינן בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים אלא קודם זמנן דבהני ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעברו ג' רגלים בכולם ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטי דבכולהו כתיב ועשית וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו ודבר נכון הוא ע"כ ועיין במ"ש התוס' פ"ק דר"ה (דף ו') ד"ה יקריב. והא דאמרינן דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן היינו דוקא באומר דלא ניחא ליה בכפרה אבל במי שהוא סבור שהוא פטור ומן הדין חייב ממשכנין אותו כ"כ התוס' ריש פ"ג דכריתות ד"ה או דלמא ובר"פ האשה רבה ד"ה ר"מ ואע"ג דאינהו קיימי אליבא דר"מ ואנן לא קי"ל כוותיה מ"מ בהך מילתא לא פליגי עליה רבנן ויש ללמוד מדר"מ לרבנן היכא דהוא סבר דפטור ומן הדין חייב. אף באשם פעמים דממשכנין כגון אשם נזיר וטמא ואשם מצורע כ"כ הלח"מ פ"ו מהל' נזירות ד"ה אבל האשם:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ד

י״ג
אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. עי' בכ"מ שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כרבנן דא"צ ג' רגלים כסדרן יעו"ש ובשו"ת שער אפרים האריך לחלוק על דברי הכ"מ וס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דצריך שיהיו ג' רגלים כסדרן. אבל בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ריש ר"ה כתב להדיא דאין הלכה כרבי שמעון יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י״ד, מתוך הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשה הקרבנותכל הרמב״ם