הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק ט׳

ספר קדושה · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק ט׳
הלכה א׳
בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר לְבַשְּׁלוֹ וְאָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה. וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ. וְאֶפְרוֹ אָסוּר כְּאֵפֶר כָּל הַנִּקְבָּרִין. וּמִי שֶׁיְּבַשֵּׁל מִשְּׁנֵיהֶם כְּזַיִת כְּאֶחָד לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) (דברים יד כא) "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". וְכֵן הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשְּׁנֵיהֶם מֵהַבָּשָׂר וְהֶחָלָב שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ כְּאֶחָד לוֹקֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בִּשֵּׁל:
הלכה ב׳
לֹא שָׁתַק הַכָּתוּב מִלֶּאֱסֹר הָאֲכִילָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָסַר הַבִּשּׁוּל כְּלוֹמַר וַאֲפִלּוּ בִּשּׁוּלוֹ אָסוּר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֲכִילָתוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַק מִלֶּאֱסֹר הַבַּת מֵאַחַר שֶׁאָסַר בַּת הַבַּת:
הלכה ג׳
אֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יט) (שמות לד כו) (דברים יד כא) "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". וּגְדִי הוּא כּוֹלֵל וְלַד הַשּׁוֹר וְלַד הַשֶּׂה וְלַד הָעֵז עַד שֶׁיִּפְרֹט וְיֹאמַר גְּדִי עִזִּים וְלֹא נֶאֱמַר גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. אֲבָל בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה (שֶׁבִּשְּׁלוֹ) בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. אוֹ בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה (שֶׁבִּשְּׁלוֹ) בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה וְאֵין חַיָּבִין עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב:
הלכה ד׳
וְכֵן בְּשַׂר חַיָּה וְעוֹף בֵּין בַּחֲלֵב חַיָּה בֵּין בַּחֲלֵב בְּהֵמָה אֵינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה לְפִיכָךְ מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. וְאָסוּר בַּאֲכִילָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְשְׁעוּ הָעָם וְיָבוֹאוּ לִידֵי אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁל תּוֹרָה וְיֹאכְלוּ בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה. שֶׁהֲרֵי אֵין מַשְׁמַע הַכָּתוּב אֶלָּא גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ מַמָּשׁ. לְפִיכָךְ אָסְרוּ כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב:
הלכה ה׳
דָּגִים וַחֲגָבִים מֻתָּר לְאָכְלָן בְּחָלָב. וְהַשּׁוֹחֵט עוֹף וְנִמְצָא בּוֹ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת מֻתָּר לְאָכְלָן בְּחָלָב:
הלכה ו׳
הַמְעֻשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּמֵי חָלָב אוֹ בַּחֲלֵב מֵתָה אוֹ בַּחֲלֵב זָכָר אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל דָּם בְּחָלָב פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. אֲבָל הַמְבַשֵּׁל בְּשַׂר מֵתָה אוֹ חֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּחָלָב לוֹקֶה עַל בִּשּׁוּלוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. שֶׁאֵין אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב חָל עַל אִסּוּר נְבֵלָה אוֹ אִסּוּר חֵלֶב. שֶׁאֵין כָּאן לֹא אִסּוּר כּוֹלֵל וְלֹא אִסּוּר מוֹסִיף וְלֹא אִסּוּר בַּת אַחַת:
הלכה ז׳
הַמְבַשֵּׁל שָׁלִיל בְּחָלָב חַיָּב וְכֵן הָאוֹכְלוֹ. אֲבָל הַמְבַשֵּׁל שִׁלְיָא אוֹ עוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְעִקְּרֵי קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם הָרַכִּים בְּחָלָב פָּטוּר. וְכֵן הָאוֹכְלָן פָּטוּר:
הלכה ח׳
בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הֶחָלָב אוֹ חָלָב שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַבָּשָׂר וְנִתְבַּשֵּׁל עִמּוֹ שִׁעוּרוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. כֵּיצַד. חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁנָּפְלָה לִקְדֵרָה רוֹתַחַת שֶׁל חָלָב. טוֹעֵם הַנָּכְרִי אֶת הַקְּדֵרָה. אִם אָמַר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר אֲסוּרָה. וְאִם לָאו מֻתֶּרֶת. וְאוֹתָהּ חֲתִיכָה אֲסוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁקָּדַם וְהוֹצִיא אֶת הַחֲתִיכָה קֹדֶם שֶׁתִּפְלֹט חָלָב שֶׁבָּלְעָה. אֲבָל אִם לֹא סִלֵּק מְשַׁעֲרִים אוֹתָהּ בְּשִׁשִּׁים מִפְּנֵי שֶׁהֶחָלָב שֶׁנִּבְלָע בָּהּ וְנֶאֱסַר יָצָא וְנִתְעָרֵב עִם שְׁאָר הֶחָלָב:
הלכה ט׳
נָפַל חָלָב לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר טוֹעֲמִין אֶת הַחֲתִיכָה שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ חָלָב. אִם אֵין בָּהּ טַעַם חָלָב הַכּל מֻתָּר. וְאִם יֵשׁ בַּחֲתִיכָה טַעַם חָלָב אַף עַל פִּי שֶׁאִם תִּסָּחֵט הַחֲתִיכָה לֹא יִשָּׁאֵר בָּהּ טַעַם. הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ עַתָּה טַעַם חָלָב נֶאֶסְרָה אוֹתָהּ חֲתִיכָה. וּמְשַׁעֲרִין בְּכֻלָּהּ אִם הָיָה בְּכָל שֶׁיֵּשׁ בַּקְּדֵרָה מִן הַחֲתִיכוֹת וְהָיָּרָק וְהַמָּרָק וְהַתַּבְלִין כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה חֲתִיכָה זוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מִן הַכּל הַחֲתִיכָה אֲסוּרָה וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:
הלכה י׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁנָּפַל הֶחָלָב אֶלָּא לְבַסּוֹף וְלֹא כִּסָּה. אֲבָל אִם נִעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף אוֹ שֶׁכִּסָּה מִשְּׁעַת נְפִילָה עַד סוֹף הֲרֵי זֶה בְּנוֹתֵן טַעַם. וְכֵן אִם נָפַל חָלָב לְתוֹךְ הַמָּרָק אוֹ לְכָל הַחֲתִיכוֹת וְלֹא נוֹדַע לְאֵי זֶה חֲתִיכָה נָפַל. נוֹעֵר אֶת הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב וְיִתְעָרֵב הַכּל. אִם יֵשׁ בַּקְּדֵרָה כֻּלָּהּ טַעַם חָלָב אֲסוּרָה וְאִם לָאו מֻתֶּרֶת. אִם לֹא נִמְצָא נָכְרִי שֶׁיִּטְעֹם וְנִסְמֹךְ עָלָיו מְשַׁעֲרִים בְּשִׁשִּׁים בֵּין בָּשָׂר לְתוֹךְ חָלָב בֵּין חָלָב לְתוֹךְ בָּשָׂר אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֻתָּר פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים אָסוּר:
הלכה י״א
קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב. וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם:
הלכה י״ב
הַכְּחַל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שֶׁאֵין בָּשָׂר שֶׁנִתְבַּשֵּׁל בַּחֲלֵב שְׁחוּטָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם קְרָעוֹ וּמֵרֵק הֶחָלָב שֶׁבּוֹ מֻתָּר לִצְלוֹתוֹ וּלְאָכְלוֹ. וְאִם קְרָעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ לַחְלוּחִית חָלָב מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ עִם הַבָּשָׂר. וּכְחַל שֶׁלֹּא קְרָעוֹ בֵּין שֶׁל קְטַנָּה שֶׁלֹּא הֵינִיקָה בֵּין שֶׁל גְּדוֹלָה אָסוּר לְבַשְּׁלוֹ. וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ מֻתָּר לְאָכְלוֹ. וְאִם בִּשְּׁלוֹ עִם בָּשָׂר אַחֵר מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים וּכְחַל מִן הַמִּנְיָן:
הלכה י״ג
כֵּיצַד. אִם הָיָה הַכּל עִם הַכְּחַל כְּמוֹ שִׁשִּׁים בַּכְּחַל הַכְּחַל אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְאִם הָיָה בְּפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים הַכּל אָסוּר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִם נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת אוֹסֵר אוֹתָהּ וּמְשַׁעֲרִין בּוֹ בְּשִׁשִּׁים כְּבָרִאשׁוֹנָה. שֶׁהַכְּחַל עַצְמוֹ שֶׁנִתְבַּשֵּׁל נַעֲשָׂה כַּחֲתִיכָה הָאֲסוּרָה וְאֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁנִתְבַּשֵּׁל לֹא כְּמוֹת שֶׁהָיָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל:
הלכה י״ד
אֵין צוֹלִין אֶת הַכְּחַל שֶׁחֲתָכוֹ [לְמַעְלָה] מִן הַבָּשָׂר בְּשִׁפּוּד. וְאִם צָלָהוּ הַכּל מֻתָּר:
הלכה ט״ו
קֵבָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בֶּחָלָב שֶׁבָּהּ מֻתֶּרֶת שֶׁאֵינוֹ חָלָב אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּטִנֹּפֶת שֶׁהֲרֵי יִשְׁתַּנֶּה בַּמֵּעַיִם:
הלכה ט״ז
אָסוּר לְהַעֲמִיד הַגְּבִינָה בְּעוֹר הַקֵּבָה שֶׁל שְׁחוּטָה. וְאִם הֶעֱמִיד טוֹעֵם אֶת הַגְּבִינָה אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר אֲסוּרָה וְאִם לָאו מֻתֶּרֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַמַּעֲמִיד דָּבָר הַמֻּתָּר הוּא. שֶׁקֵּיבַת שְׁחוּטָה הִיא. וְאֵין כָּאן אֶלָּא אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. אֲבָל הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר קֵיבַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה וּבְהֵמָה טְמֵאָה הוֹאִיל וְהַמַּעֲמִיד דָּבָר הָאָסוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ נֶאֶסְרָה הַגְּבִינָה מִשּׁוּם נְבֵלָה לֹא מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה אָסְרוּ גְּבִינַת עַכּוּ"ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ז
הַבָּשָׂר לְבַדּוֹ מֻתָּר וְהֶחָלָב לְבַדּוֹ מֻתָּר וּבְהִתְעָרֵב שְׁנֵיהֶן עַל יְדֵי בִּשּׁוּל יֵאָסְרוּ שְׁנֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד אוֹ שֶׁנָּפַל חַם לְתוֹךְ חַם אוֹ צוֹנֵן לְתוֹךְ חַם. אֲבָל אִם נָפַל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם וְהוּא חַם לְתוֹךְ הַשֵּׁנִי וְהוּא צוֹנֵן קוֹלֵף הַבָּשָׂר כֻּלּוֹ שֶׁנָּגַע בּוֹ הֶחָלָב וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר. וְאִם נָפַל צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן מֵדִיחַ הַחֲתִיכָה וְאוֹכְלָהּ. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִצְרֹר בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת וְהוּא שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה. וְאִם נָגְעוּ מֵדִיחַ הַבָּשָׂר וּמֵדִיחַ הַגְּבִינָה וְאוֹכֵל:
הלכה י״ח
מָלִיחַ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ. וְאִם נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא כְּמוֹ הַכּוּתָח אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ:
הלכה י״ט
עוֹף שָׁחוּט שֶׁנָּפַל לְחָלָב אוֹ לְכוּתָח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָלָב. אִם חַי הוּא מְדִיחוֹ וּמֻתָּר. וְאִם צָלִי קוֹלְפוֹ. וְאִם הָיוּ בּוֹ פְּלָחִים פְּלָחִים אוֹ שֶׁהָיָה מְתֻבָּל בְּתַבְלִין וְנָפַל לְחָלָב אוֹ לְכוּתָח הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה כ׳
אָסוּר לְהַעֲלוֹת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁהוּא אוֹכֵל עָלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם הֶרְגֵּל עֲבֵרָה שֶׁמָּא יֹאכַל זֶה עִם זֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹף בְּחָלָב אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה כ״א
שְׁנֵי אַכְסַנָּאִין שֶׁאֵינָם מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בְּשַׂר בְּהֵמָה וְזֶה גְּבִינָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה גַּס לִבּוֹ בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ:
הלכה כ״ב
אֵין לָשִׁין הָעִסָּה בְּחָלָב וְאִם לָשׁ כָּל הַפַּת אֲסוּרָה מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. שֶׁמָּא יֹאכַל בָּהּ בָּשָׂר. וְאֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה. וְאִם טָשׁ כָּל הַפַּת אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר שֶׁמָּא יֹאכַל בָּהּ חָלָב. וְאִם שִׁנָּה בְּצוּרַת הַפַּת עַד שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּהּ לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה כ״ג
פַּת שֶׁאֲפָאָהּ עִם הַצָּלִי וְדָגִים שֶׁצְּלָאָן עִם הַבָּשָׂר אָסוּר לְאָכְלָן בְּחָלָב. קְעָרָה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ בָּשָׂר וּבִשְּׁלוּ בָּהּ דָּגִים אוֹתָן הַדָּגִים מֻתָּר לְאָכְלָן בְּכוּתָח:
הלכה כ״ד
סַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר צָלִי וְחָזַר וְחָתַךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים חֲרִיפִין אָסוּר לְאָכְלָן בְּכוּתָח. אֲבָל אִם חָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר וְחָזַר וְחָתַךְ בָּהּ קִישׁוּת אוֹ אֲבַטִּיחַ גּוֹרֵד מְקוֹם הַחֲתָךְ וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר בְּחָלָב:
הלכה כ״ה
אֵין מַנִּיחִין כַּד שֶׁל מֶלַח בְּצַד כַּד שֶׁל כְּמָךְ מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹאֵב מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מְבַשֵּׁל הַבָּשָׂר בְּמֶלַח זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם הֶחָלָב. אֲבָל מַנִּיחַ כַּד הַחֹמֶץ בְּצַד כַּד הַכְּמָךְ שֶׁאֵין הַחֹמֶץ שׁוֹאֵב מִמֶּנּוּ:
הלכה כ״ו
מִי שֶׁאָכַל גְּבִינָה אוֹ חָלָב תְּחִלָּה מֻתָּר לֶאֱכל אַחֲרָיו בָּשָׂר מִיָּד. וְצָרִיךְ שֶׁיָּדִיחַ יָדָיו וִיקַנֵּחַ פִּיו בֵּין הַגְּבִינָה וּבֵין הַבָּשָׂר. וּבְמַה מְקַנֵּחַ פִּיו בְּפַת אוֹ בְּפֵרוֹת שֶׁלּוֹעֲסָן וּבוֹלְעָן אוֹ פּוֹלְטָן. וּבַכּל מְקַנְּחִין אֶת הַפֶּה חוּץ מִתְּמָרִים אוֹ קֶמַח אוֹ יְרָקוֹת שֶׁאֵין אֵלּוּ מְקַנְּחִין יָפֶה:
הלכה כ״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּבְשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף אַחַר שֶׁאָכַל הַגְּבִינָה אוֹ הֶחָלָב אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא קִנּוּחַ הַפֶּה וְלֹא נְטִילַת יָדַיִם:
הלכה כ״ח
מִי שֶׁאָכַל בָּשָׂר בַּתְּחִלָּה בֵּין בְּשַׂר בְּהֵמָה בֵּין בְּשַׂר עוֹף לֹא יֹאכַל אַחֲרָיו חָלָב עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן כְּדֵי שִׁעוּר סְעֻדָּה אַחֶרֶת וְהוּא כְּמוֹ שֵׁשׁ שָׁעוֹת מִפְּנֵי הַבָּשָׂר שֶׁל בֵּין הַשִּׁנַּיִם שֶׁאֵינוֹ סָר בְּקִנּוּחַ:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

ד׳
וכן בשר חיה ועוף אינו אסור באכילה מן התורה. בפ"ב מהלכות ממרים כתב דבשר חיה הוא מן התורה ושם אכתוב בזה:
ח׳
בשר שנפל לתוך החלב וכו'. יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לבשלא סילק שמשערים אותם בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם השאר דטעם זה לא איצטריך אלא למאן דאסר לה אפילו באלף משום דמין במינו לא בטיל אבל לרבינו שפסק כמ"ד מין במינו בטיל לא הוה צריך להאי טעמא אלא לסתום ולכתוב משערין אותה בששים, ואפשר שהוצרך לטעם זה משום דאי לאו הכי אפילו לא קדם וסילקו ה"ל למשרייה ע"י טעימת קפילא ארמאה שיאמר שאין בו טעם בשר אבל השתא שאנו אוסרים אותו מפני שהחלב שנבלע בבשר ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב ה"ל מין במינו וא"א למיקם אטעמא:
י׳
בד"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה וכו' אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכו'. וכתב הטור על זה ונראה שא"צ רק שינער או יכסה מיד בשעת נטילה ואפי' פסק מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כולו לבטל עכ"ל. וי"ל שטעמו של רבינו מדאמרינן בגמרא מכלל דר"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף אסור אמאי הא לא בלע כלל אימור לא ניער יפה יפה ולא כסה יפה יפה ומדאמרינן מתחלה ועד סוף בין בניער בין בכסה משמע לרבינו דדוקא בהכי שרו רבנן (אבל בניער וכסה בתחילה ולא בסוף לא) והרב מוהר"י ן' חביב כתב וז"ל כאשר נעמוד על כוונת הרמב"ם אין מקום לקושית רבינו יעקב וכאשר נביט אל התחלת לשונו כוונתו מבוארת וז"ל נפל חלב לתוך חתיכה של בשר טועמין את החתיכה וכו' עד ה"ז בנ"ט וכל מעיין בלשון זה ישפוט בצדק שאם מיד בעת הנפילה ניער או כסה הקדרה שמצטרף בכולה והרי היא בנ"ט ר"ל אם הטפה הזאת נותנת טעם בכל הקדרה אוסרת ואם אין בה כדי ליתן טעם בכולה מותרת אע"פ שיש בה כדי ליתן טעם בחתיכה לבדה שכיון שניער מיד בעת נפילה באותה שעה נעשה כל מה שבקדרה דבר אחד מחובר. ומה שהזכיר הרמב"ם ניער מתחלה ועד סוף היה מוכרח להמשיך הלשון שאמר בתחלת דבריו בד"א בשלא ניער בתחלה אלא לבסוף כי בזאת החלוקה (מן ההכרח) להזכיר ניעור לבסוף כפי סוגית הגמרא וכפי פירוש המפרשים אשר הרמב"ם הלך בדרכם והוא זה טפת חלב שנפלה על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כסה מיד בשעת נפילה הרי זאת החתיכה כדבר נפרד בפני עצמו ובה לבדה משערים ואם אין בחתיכה ששים כנגד הטפה נעשית כל החתיכה כנבלה והיא חוזרת ואוסרת כל הקדרה אם אין בכולה ששים כנגד כל החתיכה וזה יצדק בתנאי שאחר שכבר נאסרה זאת החתיכה ניער או כסה כדי לחבר את כל הקדרה להיות אחת שאם לא ניער למה יאסר כל מה שבקדרה הלא כמו שחשבנוה לזאת החתיכה כדבר נפרד לאסרה ולא סייעוה שאר החתיכות לבטל את הטפה כן ראוי לחשבה כדבר נפרד משאר החתיכות ולא יהא בה כח לאסור את כולן ודי אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה משא"כ אם ניער הקדרה או כסה אחר שנאסרה החתיכה כי אז זה הניעור או הכיסוי הוא סבת הצטרפות כל הקדרה וכל החתיכות ומרק שבה קבלו טעמה וצריך שיהא בכל הקדרה ששים לבטל את החתיכה ולזה הוצרך הרמב"ם לומר בתחלת דבריו בד"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה אלא לבסוף ועל יסוד זה סיים לשונו וכשבא לחדש חלוקת היתר הוצרך להניח ניעור בתחלה ולזה אמר אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכוונתו מבוארת שאינו מחייב ניעור בתחלה ובסוף אלא ניעור בתחלה בלבד ואם הזכיר ועד סוף היה מהמשך לשון החלוקה הראשונה שבה הוכרח להזכיר ניעור לבסוף מהטעם שפירשתי. כנ"ל להשיב בעד הרמב"ם תשובה אמיתית ובסמ"ג תמצא סיוע לדברי, וגם אשיב בעדו שדבריו מובנים ביושר ובתמים במה שאמר רבינו יעקב כנגדו ואיני מבין דבריו וכו' והוא פשוט גם כן כשנעיין המשך לשונו והוא זה סמוך למ"ש הרי זה בנ"ט אמר וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ניער וכו' ואין כוונתו לומר בזה שאם יש שהות קצת אחר הנפילה שינער אחר כך כי זה לא יועיל בודאי אבל כוונתו שמיד כשראה נפילת הטפה לקדרה ולא השגיח על אי זו חתיכה נפלה ימהר לנער או לכסות מיד ובזה תצטרף כל מה שבקדרה כיון שלא ידע מקום הטפה איו וזה הכרח כפי דקדוק לשון וכן אם נפל חלב וכו' (שיורה שהיא חלוקה שוה בקירוב למה שכבר הזכיר אבל אם ניער מתחלה וכו') ובזה נשיב קושיא אחרת שיקשה לכאורה נגד לשון הרמב"ם במ"ש נוער את הקדרה והלא אין מבטלין איסור לכתחלה ובמה שכתבתי נסתלקה קושיא זו עכ"ל: כתב עוד הטור וז"ל כתב עוד הרמב"ם נפל חלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל אם יש בקדרה טעם חלב אסורה ואם לא מותרת ואיני מבין דבריו שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אחר כך עכ"ל. ואני אומר דלפי דברי הטור דעדיפא מינה הוה ליה לאתמוהי על רבינו כשנפלה לתוך המרק עצמו מה צורך לנער אלא משום דבנפל לחתיכות איכא לאתמוהי עליה בתרי גווני נקטה וממילא משמע דכי היכי דאתמה דאם החתיכות תוך הרוטב מה צורך לניעור הכי נמי איכא לאתמוהי בנפלה לתוך המרק. וטעמא דרבינו נ"ל שאע"פ שנפל לתוך המרק צריך לנער כדי שיתערב יפה וכ"ש כשנפל לחתיכות שבתוך המרק שהוא צריך לנער דהא חזינן דאפילו בניער מתחילה ועד סוף חייש ר' יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואע"ג דרבנן פליגי עליה מ"מ מודו דצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה:
י״ד
אין צולין את הכחל. הוא בפ' כל הבשר (חולין דף קי״א) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתבו התוספות והרא״ש וא״ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א״כ עילוי בישרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה. וי״ל דהכא גרע טפי דאע״פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין. אבל הרשב״א בחידושיו סובר דבלא קרעו מיירי שאילו קרעו כהלכתו עילוי בישרא נמי שרי. ורבינו שכתב הכחל שחתכו משמע שחתכו בלבד כדין חתיכתו לצלי בלבד שאילו חתכו ש״ו וטחו בכותל עילוי בישרא נמי שריא וכדעת הרשב״א. ודע דהא דמרימר דוקא כשחודו של שפוד למטה בתנור וזנבו למעלה אבל שפודים שאינם תלויים אלא שוכבים ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון הלכך בכל גוונא אסור לכתחלה כן דעת רש״י והרא״ש והרשב״א והר״ן:
ט״ו
קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת וכו'. בסוף פרק כל הבשר לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו כ"כ הר"ן בפ"ב דע"ז בשמו. ואני אומר שאע"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב"ד מ"מ האי טעמא דהר"י ן' מיגש איתיה בגבינה אפילו אי לא הוה ההוא טעמא דהראב"ד:
י״ז
הבשר לבדו מותר וכו'. פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע"י בישול. ומ"ש במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ה ע"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד"ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. ומ״ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה. משנה פרק כל הבשר (חולין דף ק״ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא:
י״ח
מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ג) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) אמרינן דכי אמר שמואל הרי הוא כרותח ה"מ בשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא:
י״ט
ומ"ש עוף שחוט שנפל לחלב וכו'. שם ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי הא אי לאו רב חיננא וכו' דגברא רבה הוא אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (ה"מ מליח) דאינו נאכל מחמת מלחו (אבל) האי (הרי) הוא נאכל מחמת מלחו וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי (כוליה) אסור ואי מתבל בתבלין (כוליה) אסור. וכתב הראב"ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח א"א לא כיון יפה וכו'. וי"ל לדעת רבינו דבלשון הגמרא אין הכרח במאי דאמר האי הרי נאכל מחמת מלחו דקאי אבר יונה דהא אפשר דקאי אכותח. ומ״ש עוד הראב״ד ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו כו' טעמו שמאחר שרבינו מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו וכותח אינו נאכל בעינו וכדאמרינן בר״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ד) כותח הבבלי אי אכל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם, על כרחנו לומר שהוא מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר דאפילו ע״י ליפתן אינו נאכל מחמת מלחו: ואני אומר שא"א לומר שרבינו יפרש כן דא"כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' עם ליפתן וזה דבר שאינו ראוי לאכילה ולא עלה על דעת ששמואל איירי בדבר שאינו נמצא אלא ודאי שרבינו מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו דאמר שמואל היינו שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו וכותח נאכל בעינו מחמת מלחו. ומה שאמרו בריש פרק אלו עוברין דכותח אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם אפשר שאינו מחמת מלחו אלא מחמת עיפוש הפת שבו:
כ׳
אסור להעלות העוף עם הגבינה וכו'. משנה (דף ק"ג:) ר"פ כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן וכו' ובאיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש:
כ״א
שני אכסנאין וכו'. שם (דף ק"ז:) במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששין. ובגמרא לא שאנו אלא שאינם מכירים זה את זה אבל מכירים זה את זה אסור. וכתב הטור אורח חיים סימן קע"ג וביורה דעה סימן פ"ח שאפילו מכירין זה את זה מותרים עד שיפסיקו ביניהם בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו ושם כתבתי מאי זה טעם והרי"ף ורבינו חלוקים בזה:
כ״ב
אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד אסורה עד שיסיק התנור. ברייתא פרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) ואסיקנא ואי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. וכתב הרי״ף בפרק כל הבשר ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי וכך הם דברי רבינו וכ״כ הרשב״א וז״ל ואם שינה בצורת הפת ועשאה כעכין קטנים כעין השור מותר שהרואה יודע שלא שינו צורתן אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו:
כ״ג
פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בכותח. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא וכתב הרי״ף דאפילו למ״ד ריחא לאו מילתא היא אסור ופרש״י בהדי בישרא בתנור אחד. ודבר פשוט הוא שכן פירוש דברי רבינו ולא כדברי טי״ד סימן צ״ה שעלה על דעתו שפירוש דברי רבינו שצלאן עם הבשר מחוברין לו ממש ומפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו: קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו'. מסקנא דגמרא פ' כל הבשר (חולין דף קי״א:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ״ט בר נ״ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבא לכלל איסור:
כ״ד
סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה״מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש״י ואע״ג דקי״ל דנ״ט בר נ״ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ״ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב״א הרי״ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב״ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ״ל. ואני אומר שרבינו אע״פ שלא כתבם בהדיא מ״מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ״ל. נראה שהוא ז״ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה״ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה״ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז״ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש״ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש״ד. ומ"ש שחתך בשר צלי לאו דוקא צלי דה"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ"כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ"ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי"ף. כך נ"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא:
כ״ה
אין מניחין כד של מלח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ב) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א"ל אסור דחלא מאי א"ל שרי ומ"ש וכו' האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתיה לאיסוריה בעיניה ופירש רש"י דמבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר (או יתן ממנו לתוך הקדרה) האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. אבל רבינו מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב. וכתב הר"ן שכן פי' ר"ח ולהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסוריה בעיניה וצריך לומר שגירסא אחרת היתה להם ולכך נתכוון הראב"ד שכתב על דברי רבינו א"א גירסא אחרת יש אצלנו:
כ״ו
מי שאכל גבינה או חלב וכו'. בר"פ כל הבשר (חולין דף ק"ה) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א"ל ולא כלום. ומ"ש צריך שידיח ידיו תחלה ויקנח פיו. שם (חולין דף ק"ד ק"ה) תניא ב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב"ש אומר מקנח וה"ה למדיח וב"ה אומרים מדיח וה"ה למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש"י דתרווייהו בעינן וכן כתב הרי"ף וכתבו התוס' שכן פר"ח ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח לבר מקימחא תמרי וירקא. ופירש"י דמדיח דקתני היינו הדחת פה וכ"נ מדברי התוס' והרא"ש. אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף שנאכל בלא נט"י ובלא קינוח הפה ולא הזכירו הדחת פה ועוד דגרסינן בגמרא (דף ק"ד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תני אגרא חמוה (בריה) דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א"ל ה"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. והעולם נהגו כדברי כלם להדיח הפה וגם הידים:
כ״ז
ומה שכתב במה דברים אמורים בבשר בהמה וכו' אבל אם אכל בשר עוף וכו'. שם תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח פה. וכתב הר"ן דמשמע ליה דהוא הדין לחיה וגבינה דקי"ל חיה נמי אינה מן התורה ורבינו כתב דחיה כבהמה לענין זה אף על פי שהוא עצמו פסק דחיה נמי אינה מן התורה ואפשר שטעמו לומר לפי שבשר החיה דומה לבהמה ע"כ. ודעת רבינו דהא דתני אגרא עוף וגבינה היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כבהמה וגבינה וכן דעת הרשב"א וגם הר"ן כתב דהכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה:
כ״ח
מי שאכל בשר בתחלה וכו'. שם (דף ק"ה) אמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא (לגבי אבא) דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. וכתב הרי"ף ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ודעת רבינו ששיעור זה צריך להמתין אפילו לאחר בשר עוף וכן דעת הרשב"א: ומה שכתב רבינו מפני הבשר שבין השינים וכו', כתב טור יורה דעה סימן פ"ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי"א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ"ל:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

א׳
בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מה"ת ואסור בהנאה. פרק האיש מקדש ופ' כל הבשר (דף קט"ו) : ואסור בהנאה וכו' עד גדי בחלב אמו. סוף מס' תמורה ופ' כל שעה (דף כ"ד) : וכן האוכל כזית משניהם עד אלא שדבר הכתוב בהווה. פרק כל הבשר (דף ק"ח) : אבל בשר בהמה טהורה עד משום בשר בחלב. פרק כל הבשר (דף קי"ג) ופרק רבי אליעזר דהביא (שבת דף ק"ל) :
ד׳
וכן בשר חיה ועוף עד מותר לאכלן בחלב. פרק כל הבשר (דף ק"ד) :
ו׳
המעושן והמבושל וכו'. כן משמע בנדרים בירושלמי פרק הנודר מן המבושל (דף ל"ט) : וכן המבשל בשר בחלב עד ונתערב עם שאר החלב. פרק כל הבשר (דף קי"ג קי"ד) :
ט׳
נפל חלב לתוך קדרה של בשר וכו' בד"א בשלא נער את הקדרה וכו' וכן אם נפל חלב לתוך המרק וכו' עד ואם לאו מותרת. פ' כל הבשר (דף ק"ח) : כתב הראב"ד ז"ל אנו אומרין שלא שמענו וכו' ואם היא נבלה מה צורך לניעור שיצא משם חלב עכ"ל: ואני אומר כבר כתבתי כמה פעמים שאין כוונתי בזה החיבור לסתור אלא לבנות בע"ה וכ"ש בדין הזה שהוא מחלוקת ישנה פ' כל הבשר בין הראשונים רש"י ורבינו אפרים הצרפתים ור"י הזקן ושאר רבותינו בעלי התוס' יש אומרים בכה ויש אומרים בכה ולכולם יש פנים בהלכה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ומאחר שאין תימה על ר"מ ז"ל מעל עצמו אין לי עסק עתה בו ואף שכבר הקשו ותירצו רבותינו בעלי התוס' ז"ל זה ויותר מזה ואומר בקצרה דכי אסיקנא בגמ' דפליט ולא בלע בקדרה רותחת ואסקה קודם וסילק את האיסור וכמ"ש ר"מ ז"ל בזה הפרק והוא נכון:
י׳
נפל חלב לתוך קדרה של בשר וכו' בד"א בשלא נער את הקדרה וכו' וכן אם נפל חלב לתוך המרק וכו' עד ואם לאו מותרת. פ' כל הבשר (דף ק"ח) : כתב הראב"ד ז"ל אנו אומרין שלא שמענו וכו' ואם היא נבלה מה צורך לניעור שיצא משם חלב עכ"ל: ואני אומר כבר כתבתי כמה פעמים שאין כוונתי בזה החיבור לסתור אלא לבנות בע"ה וכ"ש בדין הזה שהוא מחלוקת ישנה פ' כל הבשר בין הראשונים רש"י ורבינו אפרים הצרפתים ור"י הזקן ושאר רבותינו בעלי התוס' יש אומרים בכה ויש אומרים בכה ולכולם יש פנים בהלכה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ומאחר שאין תימה על ר"מ ז"ל מעל עצמו אין לי עסק עתה בו ואף שכבר הקשו ותירצו רבותינו בעלי התוס' ז"ל זה ויותר מזה ואומר בקצרה דכי אסיקנא בגמ' דפליט ולא בלע בקדרה רותחת ואסקה קודם וסילק את האיסור וכמ"ש ר"מ ז"ל בזה הפרק והוא נכון: אם לא נמצא נכרי עד וכחל מן המנין. פ' כל הבשר ומקצתו עוד פ' גיד הנשה:
י״א
אם לא נמצא נכרי עד וכחל מן המנין. פ' כל הבשר ומקצתו עוד פ' גיד הנשה:
י״ג
כיצד אם היה הכל כו' עד לא כמות שהיה בשעה שנפל. פ' גיד הנשה (דף צ"ז) :
י״ד
אין צולין את הכחל כו' עד מפני חשש זה אסרו גבינת העכו"ם כמו שביארנו. פ' כל הבשר (דף קי"א) : כתב הראב"ד ז"ל דברי רבינו אבן מגש ז"ל וכו': ואני אומר דברי רבינו אין צריכין חיזוק ודיו שהוא מודה לו שהסכים על דעת רבו ואם הוא יש לו דרך אחרת אין לנו עסק בזה החבור:
י״ז
הבשר לבדו מותר וכו' עד אינו כרותח: כתב הראב"ד ז"ל לא כיון יפה כו': ואני אומר גם זה מחלוקת ישנה הוא פ' כל הבשר (דף קי"ב) ופ' כיצד צולין (דף ע"ו) ולכדא דכמכא גרסי' ולכולם יש פנים בהלכות ואם לא ירד לפרש שאינו נאכל מחמת מלחו יפה עשה כי ממה שפירש בנאכל תבין למי שאינו נאכל וכן כל התורה כולה מכלל הן אתה שומע לאו:
י״ט
עוף שחוט כו' עד הרי זה אסור. פ' כיצד צולין (דף ע"ו) ופרק כל הבשר:
כ׳
אסור להעלות העוף כו' עד כדי שיאכל עמו. פ"ה דעדיות (משנה ב') ופ' כל הבשר (דף ק"ד ק"ז) :
כ״ב
אין לשין את העיסה כו' עד הרי זה מותר. פרק דם חטאת (דף צ"ה) ופ' כל שעה (דף ל"ז) ובמציעא פרק השוכר את הפועלים (דף צ"א) :
כ״ג
פת שאפאה כו' עד לאכלן בחלב. פרק כיצד צולין: קערה שאכלו בה בשר כו' עד אבל המניח כד החומץ בצד הכמך: כתב הראב"ד ז"ל גירסא אחרת יש אצלנו עכ"ל: ואני אומר זו אינה השגה ואינו חדוש שנוי הגירסא אבל ר"מ ז"ל יפה עשה שחייב אדם לומר כלשון רבו וגירסא טובה היא שלו פ' כל הבשר ורבינו וגאונים גורסים כן וטעם נכון נתן בו שאין כד החומץ שואב ממנו עכ"ל:
כ״ו
מי שאכל כו' עד סוף הפרק. פ' כל הבשר (דף ק"ד) :
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

א׳
אזהרת קלה שלא לבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וכל בשר בהמה במשמע דכתיב וישלח יהודה את גדי העזים כאן פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו שאר בהמה במשמע מדאיצטריך לפרושי כדאמר. ואסור בהנאה דג"פ כתיב לא תבשל גדי א' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול אבל אינו לוקה על איסור הנאה דאין ראוי למנותה מצוה בפני עצמה מפני שהיא והאכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני ההנאה היא. וקוברין אותו ואפרו אסור הקבורה מדברי קבלה וכיון דלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם ולהכי אפרו אסור דאלו היה טעון שריפה הרי נעשה מצותו כיון שנשרף והוה אפרו מותר ומי שיבשל משניהם כא' ואפילו חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה דכשם שלוקה על אכילתו בכזית דעירוב שניהם אסרה תורה בשיעור אכילה דהיינו כזית כך לוקה על בישול בכזית משניהם: אזהרת קלו שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד והוא אמרו פעם שנייה לא תבשל גדי בחלב אמו ר"ל איסור אכילה והאוכל כזית משניהם אע"פ שהוא לא בשלו לוקה דכתיב לא תבשל דהיינו אכילה כדאמרינן ולא שתק הכתוב מלאסור האכילה בפי' אלא מפני שאסר הבישול כלומר אפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מהבת משאסר בת הבת.
ג׳
אין אסור מן התורה אלא (אסור) בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ג"כ עד שיפרוט הכתוב גדי עזים כדילפינן לעיל וגדי בחלב פרה ורחל דאינה אמו מנין ת"ל בחלב אמו דמאחר שכתוב בא' מהם בחלב אמו היה יכול לכתוב בב' האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו ומשמעות הכתוב נמי הכי הוא דכתיב בקרא גופיה לא תאכלו כל נבלה וסמיך ליה לא תבשל גדי משמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו איסור בשר בחלב דהיינו בשר שור כשב ועז וחיה ועוף טהורים הא אימעיטו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל פעם שלישית בחלב אמו כדאמרינן ולא נאמר גדי בחלב אם אלא שדבר הכתוב בהווה. אבל אם א' משניהם הוא טמא אין חייבים על אכילתו משום בשר בחלב דכתיב גדי ולא בשר בהמה טמאה שבישל אפילו בחלב טהורה וכתיב בחלב אמו קמא דמשמע דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הילכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור ומותר בבישול והנאה כדאמרינן.
ד׳
וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה כ"ש בישול והנאה דכתיב גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאף על גב דחיה בכלל בהמה אתא קרא ומיעטה וכ"ש דגים וחגבים דמותרים בחלב דלאו בהמה נינהו.
ו׳
המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן פטור ממלקות דמספקא לן אי הוי בישול אי לאו והויא ספיקא דאוריתא ולחומרא. המבשל במי חלב מותר מן התורה דלאו חלב מיקרי ובחלב מתה ובחלב זכר נמי לא אסיר מן התורה דכתיב בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה ואע"ג דדרשינן לתלתיהו מן התורה לעיל התם דרשינן מבחלב דתרי מינייהו מייתרי דהוה מצי למיכתב באמו ואנא ידענא דבחלב אמו קאמר כיון דבחד מינייהו הוה כתיבא בחלב אמו והכא דרשינן גופא דקרא דאף על גב דלא הוה כתוב אלא באמו הוה ידענא דבחלב אמו קאמר וא"כ דרשי' שפיר בחלב אמו ולא בחלב זכר ושחוטה דאף על גב דלא הוה כתיב בחלב הוה משמע דבחלב קאמר כדאמר. ודם שבשלו בחלב נמי לא אסיר מן התורה דדם לאו בשר הוא אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהם בחלב לוקה על בישולו דהא הוי גדי בחלב אמו ואם לאו משום בשר בחלב לא הוה אסיר בישולו ואינו לוקה על אכילתו דהא בלאו הכי אסיר משום נבלה וחלב ואין איסור בשר בחלב חל עליהם דאין איסור חל על איסור כשאינו כולל או מוסיף או בת אחת. שליל בחלב חייב כבישול ואכילה דבכלל גדי הוי אבל שליא עור גידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור דלאו בשר הויין דכתיב גבי טמאים מבשרם לא תאכלו על בשרם באזהרה ולא על עצמות גידים וקרנים וטלפים משמע דלא הוו בשר.
ח׳
בשר וחלב שנתבשלו ביחד ונתנו טעם זה לזה הבשר אסורה ולוקה עליה מן התורה דהא נתערב גוף החלב בבשר ויהב בה טעמא ולא בטיל אפילו באלף מדאוריתא ומצטרף מיעוט החלב להשלים שיעור כזית בשר דעירוב שניהם אסרה תורה ובשאר איסורין לא לקי בגופה וטעמא עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אבל איסורא מדאוריתא מיהא איכא דכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהם אם יש בנותן טעם והרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהוי אסמכתא בעלמא והחלב אסורה מן התורה ואינו לוקה עליה דהא לית בה אלא טעם בשר ולא ממשות ואיסורא מדאוריתא מיהא נראה דאית בה אפילו לדעת רש"י ז"ל דקאמר דבעלמא טעם כעיקר לאו דאוריתא דהתם היינו טעמא דכיון דלית בה ממשות איסור בטיל מדאוריתא אפילו מין בשאינו מינו אע"ג דאית ביה טעמא אבל הכא כיון דאית ביה טעמא ודרך עירוב שניהם אסרה תורה אסיר מדאוריתא ולר"ת דסבר דבעלמא טעם כעיקר מן התורה הכא דהוי מין בשאינו מינו ועירוב שניהם אסרה תורה מלקא נמי לקי וטעמו ולא ממשו דמייתי תלמודא עלה דמתני' דטפת חלב שנפלה על החתיכה וכו' דמשמע דאפילו בבשר שיש בה טעם חלב הויא טעמו ולא ממשו לא היא דבבשר ממשות חלב נמי אית בה ולא בעי למילף איסור טעמו ולא ממשו דאוריתא אלא משום חלב גופה דמשמע נמי ממתני' דאסירא אף על גב דלית בה אלא טעמו של בשר ולא ממשו כדכתבי' וביטול בשר בחלב ואף על גב דבשר וחלב דרך עירוב אסרה תורה ככלאים דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ודרך עירוב אסרה תורה ולהכי לא בטיל כלל והכי נמי הוה לן למימר הכא דלא ליבטיל כלל כיון דדרך עירוב אסרה תורה לא היא דשאני הכא דדרך בישול אסרה תורה פירוש דאיכא נתינת טעם.
י״א
קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם אסיר דטעם כעיקר כדאמרינן בגיעולי גוים בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבוא באש וכו' כדילפינן פרק י"ז.
ט״ז
העמיד גבינה בעור קבה לא אסיר מדאוריתא דדרך בישול אסרה תורה כדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו אבל העמיד בעור קיבת נבלה וטרפה או טמאה ויש בגבינה טעם בשר אסורה מדאוריתא למ"ד טעם כעיקר דאוריתא.
י״ט
עוף בחלב לא אסיר מדאוריתא כדאמרינן לעיל גדי פרט לעוף:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

ו׳
וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה כו' פטור (ואין לוקין) [ואינו לוקה] על אכילתו משום בשר בחלב: שטחיות לשון רבינו מוכח דעל כל אלה איכא איסורא גם בבישול, ולא דמי לבשר עוף בחלב או לחלב טמאה משום דממינים מותרים הם דאיכא בהו לאו דבישול. ובזה יתישב מה דאמר בגמרא פרק כל הבשר גבי כחל אינו עובר עליו ומותר, לימא מסייע ליה הכחל קורעו כו' לא קרעו אינו עובר עליו כו' לב הוא דבעי קריעה כחל לא בעי קריעה, וצ"ע דכבר הקשו שם ממשנתנו דתני אינו עובר עליו מכלל דאיסורא איתא ומתרץ בדין הוא דאיסור נמי ליכא ואיידי דתני בסיפא גבי לב אינו עובר עליו כו' וא"כ כאן בברייתא דלא תני גבי לב אינו עובר עליו א"כ מוכח דאיסורא הוא דאיכא מדתני אינו עובר עליו וכבר עמדו ע"ז בתוספות ולפ"ז א"ש, דבאמת איכא למימר כיון דצריך לקורעו לכתחלה משום דמיחזי כמאן דמבשל ליה בחלב, א"כ הא דאמר לא קרעו אינו עובר עליו, פירוש על בישולו דאיסורא איכא משום בישול בשר בחלב לכתחלה מד"ס, רק משום דבסיפא תני בלב לא קרעו אינו עובר עליו דשם ע"כ לענין אכילה לחודא תני זה, דאיסור בישול לא שייך גבי דם, מדייק שפיר דאם בישלו אסור, אבל בברייתא דלא תני גבי לב אינו עובר, תו אמרינן דהפירוש בכחל על הבישול לחוד שמבשלו לכחל בחלבו ומיתחזי כבישול בשר בחלב, וז"ב, ומוכח דבחלב השחוטה אסור הבישול כמו שנתבאר ודוק:
ח׳
בשר שנפל כו' כיצד חתיכה כו': רבינו לקח תמצית השמועה והפכה לפום דקיי"ל מין במינו בס' דהחלב שנבלע בתוך בשר נפלט לתוך החלב וליכא למיקם אטעמא בקפילא ומשערינן בששים. אמנם במימרא דרב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב צריך מובן כזית למה, וכן רבינו כתב בשר חתיכה, דפחות מכזית ג"כ אסור מן התורה. אולם לרב דסבר דחצי זית בשר וח"ז חלב אינן מצטרפין אמר בגמרא דחצי זית בשר שנתבשל בחלב לא נאסר מן התורה דאינו אסור באכילה רק היכי דהיה בו מתחלה כשיעור ומסתברא דאם יבשל חצי זית בחלב ואחר כך יבשל עוד חצי זית לא נצטרפו ללקות על בישולו, דרק בבאין מיורה גדולה היינו שנתבשל כשיעור בשר עם שיעור חלב, וא"כ לא שייך חזי לאיצטרופי דדוקא אם נתבשל כשיעור בבת אחת לוקה, וא"כ אם יבשל חצי זית ג"כ אינו אסור מה"ת הואיל ולא שייך חזי לאצטרופי, ורב רוצה להשמיענו דאסור מן התורה, או דאף אם יבשל עם חצי זית זה עוד חצי זית אחרינא הלא כבר נתבשל החצי זית הראשון בפני עצמו ואין בישול אחר בישול בבב"ח ג"כ כמו בשבת, ועוד דבישול אחרינא הוי ואז נתבשל זית שלם, אבל לא משום שמצטרף לחצי זית הראשון שכבר נתבשל רק משום שמתבשל אח"ז כשיעור, ואם נאמר דאם מבשל חצאי זיתים בשר בחלב זה אחר זה ג"כ לוקה אז הא דנקט כזית בשר משום דקמ"ל דאסור ולוקה על אכילתו: ולפ"ז יש לעיין למאי דהוי סליק אדעתיה דגדי אסרה תורה ולא חלב אמאי נקיט כזית דלוקה הלא מיפלט פליט בשר ומיבלע בלע חלב ונמצא דחסר משיעור כזית כשיעור שנפלט מתוכו והחלב הבלוע בתוכו אין בחלב רק טעם בשר ונמצא ממשות הבשר חסר כשיעור שנפלט, ובפרט להנך שיטות דעל טעם כעיקר אינו לוקה רק שיאכל שיעור זית בכדי אכילת פרס, א"כ עצמיות החלב הנבלע בהבשר אינו מצטרף להשלים השיעור כיון דלית בהחלב רק טעם בשר. ונראה דרב לטעמו אזיל בפרק כל המנחות דף נ"ד דאם היה כזית חלב וצמק וירדו עליהן גשמים ותפחו, דרב סבר משערין כמו שהן דאין דיחוי באיסורין ה"נ מעיקרא קודם הבישול היה שיעור זית וצמק ע"י בישול חזר ותפח ע"י החלב שנבלע בו ע"י הבישול לוקה, ולפ"ז א"ש מה דאמר זית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דטעם הבשר הנפלט מתבטל ואפ"ה לוקה דלא גרע מירדו גשמים ותפחו ודוק היטב:
ט׳
הנה בהא דחתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים, האריכו בזה רבנן קדמאי מאד, עד כי לא הניחו מקום להתגדר, אך נתבונן בהא שהוכיחו רבנן בתוספות דבשאר איסורים לבד מבשר בחלב דהתערובות דרך בישול זה עצם האיסור לא אמרינן חנ"נ, דאל"ה א"כ גיעולי כלי מדין דהתורה הצריכה איך משכחת לה, דרוב כלים אין בהם ששים נגד פליטתן, וכי פליט במים הלא תו בלע הכלי מאיסור דהמים נעשים נבילה וחוזרים ונבלעים בהכלי ומאי מהני ההגעלה וע"כ דלא נעשית נבילה וכי בלע תו לא בלע רק לפי ערך, וא"כ נגד מה שנבלע שנית מן האיסור תו כי הדר ומגעיל שפיר פליט עד כי ליכא ששים והאריכו בזה ונראה, דהנה הר"י הזקן הכריח מהא דאמר בגמרא קסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב, דנתבונן הא רב אמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב מוכח דאם היה מעט חלב הוי אסור, וע"כ דכיון דהבשר נאסר תו החלב בלע מפליטת הבשר האסור וא"כ קשה אכתי הא החלב הנבלע בתוך הבשר נאסר מחמת טעם הבשר הנבלע בו, ותו כי פליט לתוך החלב הוי מין במינו ואסור במשהו, ועל כרחין דכיון דאינו נאסר ונעשה נבילה רק משום בליעת טעם הבשר האסור תו חשיב לגבי החלב על שם דבר הנאסר מחמתו ונחשב מין שלא במינו דאין הנאסר חוזר ואוסר יותר מן האוסר עכ"ד, וכיון שכן נתבונן הא דבפרק בתרא דע"ז פליגי תנאי בנותן טעם לפגם אם אסור או לא וקאמר ר"ש דמותר דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ור"מ דסבר דאסור משום דקרא לסרוחה מעיקרא מוכת שחין מחיים הואיל ואיפגמיה מקודם שבאה לידי נבילה לא חל עליה שם נבילה, אבל היכי דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסורא משום פגם עכ"ל רש"י, וקאמר שם מ"ט דר"מ דגמר מגיעולי עו"ג ואידך לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ואידך קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא, והוכיחו שם בתוס' דלר"ש ג"כ סבר דפגם פורתא איכא בקדירה בת יומא, רק דמחלק בין פגם פורתא לפגם רבה ור"מ סבר דילפינן כו'. ונתבונן דכמו דלר"מ דאוסר בנותן טעם לפגם גמור מוקי קרא בפגומה מעיקרא, כן לר"ש דסבר דפגם זוטא אסר רחמנא וחידוש הוא ולהכי לא ילפינן מיניה לטעם כעיקר יעו"ש. א"כ בפגומה מעיקרא קודם שנעשה איסור לא אסר רחמנא אף בפגם כל דהוא, וכיון שכן נתבונן כי מגעיל כלים בני יומן הלא מיפגמי פורתא וכי נבלעין בהמים הלא המים הנעשים איסור האיסר שבהן פגום קצת ותו נחשב כאילו הנאסר נפגם קצת דנחשבין על שם האיסר, ותו הלא איך יתכן לומר דנעשין נבילה הא הוי כמו סרוחין מעיקרא דטרם שנאסרו הוי פגומין כיון דבמה דנעשה נבילה נקרא על שם האיסור, הלא האיסור פגום קצת והוי כאילו הנאסר הוי פגום קצת מעיקרא ואיך יכול להתהוות איסור, דכיון דלהצריך שיעור ביטל נגד הנאסר דנעשה נבילה לא מצית לחשוב יותר מאילו היה כולו כאוסר, א"כ כי תצרוך שיעור ששים נגד המים ותחשוב אותם על שם האוסר הנפגם הלא לא מצית להכחיש דהמה היו עד תערובותן עם טעם האיסור מותרין ותו איך חל עליהם תורת איסור אף שהן נחשבין רק לפגומין קצת דטעמן המושבח זה לא יוסיף בהן איסור להעשות נבילה מצד זה דפגם האוסר נקרא עליהן וא"כ הוי כמו סרוחין מעיקרא ואיך מצית לחשוב זה לנבילה ורק משום שיעור ביטול נגד האיסור לבדו ושפיר מועיל הגעלה כי הדר ומגעיל פעם שניה ודוק, נמצא עלה בידינו דהבלוע בכלי איסור אף שהוא בן יומו כי מתערב ע"י בישול ג"כ בתבשיל אינו עושה אותו נבילה, ורק הבלוע במאכל עושה אותו נבילה כי פליט ונבלע באחר וז"ב: אמנם לפי ההקדמות שהצענו דקדירה בת יומא פגמא פורתא, וכשהוא פגום קצת מעיקרא לא ילפינן ושרי, א"כ קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, קשה, דהא פגומה קצת והוי פגום מעיקרא ואיך חל שם איסור בשר בחלב על הבלוע מן הקדירה כיון דהוא פגום פורתא טרם שנתהווה האיסור, וחשבתי למשפט דלפ"ז אין ה"נ דבכה"ג הוי דדבריהם ומן התורה לא מתסר וזה חדש, והיה בעיני כפלא, עד שמצאתי בפלתי סימן צ"ח צדד קצת למ"ד טעם כעיקר לאו מה"ת איך הוא בבשר בחלב יעו"ש. אולם לאמר אף למאן דסבר דטעם כעיקר דבר תורה וכמו לר' שמעון דהעלו בתוספות בעו"ג שם דיליף ממשרת דלהיתר מצטרף לאיסור לא בעי קרא דכ"ש למכות יעו"ש. בכ"ז בבלוע בכלי דהוא פגום קצת שרי בב"ח זה לא אסיק אדעתיה, ואם נאמר דזה רק מדבריהם לכולי עלמא אף למאן דסבר טעם כעיקר דבר תורה, ונקדים עוד, דהא דקדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמא פורתא, פרש"י בהשוכר אה"פ שם בתבשיל הבא אחריו ואפ"ה אסר רחמנא, משמע מדבריו דכשהוא תוך הקדירה אינו נפגם, רק לכשיצא מן הקדירה לתוך התבשיל אז הוא פוגם תוך התבשיל, ואף כשהוא אינו בן יומו דבזה נראה מרש"י דפירש דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו, דמשמע דנפגם אף כשהוא בלוע תוך הקדירה, גם בזה כתבו רבוותא קדמאי ומהם רבינו נסים שם, דאינו נפגם רק תוך התבשיל כשיוצא מן הקדירה, הא בעודו בהקדירה לא נפגם, ולפ"ז א"ש מש"כ בתוספות בפרק כל הבשר דף קי"ב סד"ה הילכתא דגים שעלו בקערה כו' וקערות של בשר שהודחו במחבת של חלב בכ"ר כו' ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר, דדעתן דאותו שאינו בן יומו אסור, ולא כן כתב בשו"ע דאין זה נותן טעם שני באיסור דכיון שיצא מן הקערה של בשר הטעם למחבת של חלב, ואז כשנתערבבו תוך המחבת עדיין אינו איסור דהטעם של חלב אינו בן יומו, ולפ"ז ניחא דכיון דתוך המחבת אינו פגום א"כ כשנכנס מהקערה למחבת כשהן נוגעות זה בזה נפלט מן הקערה למחבת אז תוך המחבת הוי איסור דהן שניהם משובחים ודוק. [אך לפי"ז הבשר הנבלע נעשה נבילה תוך המחבת וכי פליט אח"ז הלא הבשר חוזר ונבלע בקערה ויש ליישב והבן]. וכיון שכן יתכן לומר בטעמא דדגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח דנותן טעם בר נותן טעם הוא דפירשו קדמאי משום דהוא טעם קלוש, דאינו מבואר לן יפה דמאין למדו רז"ל, דטעם זה אם כי באיסור אוסר תערובתו בכ"ז בב"ח אינו חל עליו שם איסור כיון דהוא טעם קלוש, ולפי כל הקדמות שהקדמנו יתכן, דבאמת עמדנו לדקדק דמה"ת הטעם שנבלע בכלי כיון דנפגם קצת תו לא חל ע"ז שם איסור בב"ח, רק נראה בטעמא משום דהטעם בשר הנבלע בקדירה בעודו בקדירה הוי טעם לשבח כשהוא בן יומו כמו שלמדנו מלשון רש"י, וכשבישל בו חלב ונבלע חלב בקדירה הלא הבלוע תוך הקדירה הוא הבשר נעשה נבילה מהחלב ותו נעשה איסור בשר בחלב וכי פליט תו ונפגם תוך התבשיל הלא זה למדנו מגעולי מדין דטעם הנפגם קצת היינו כשהוא עדיין בן יומו אסור דלא שייך ע"ז דהוה סרוחה מעיקרא דהא נתהווה איסור קודם שיצא מן הקדירה לתוך התבשיל ונפגם, וזה לא שייך רק בנותן טעם ראשון, אבל בנותן טעם שני כמו דגים שעלו בקערה דהנפלט תוך הדגים הוי פגום קצת וכי חוזר ונבלע עם כותח תו לא חל שם איסור בשר בחלב דהוי פגום מעיקרא, וזה טעם נפלא למה שהתירו בנותן טעם בר נותן טעם בבב"ח, ובזה א"ש נמי מה דלא נזכר נותן טעם בר נותן טעם באוכלין רק כשהטעם האחד בכלי, משום דבאוכלין אף נ"ט בר נ"ט אינן נפגמין ולא איכפת לן מה דיוצא מאוכל לאוכל רק כל ההיתר בנותן טעם בר נותן טעם משום דנפגם בכלי כשיוצא לתוך התבשיל, וכמו שאמרו קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא, וכן כתבו הפוסקים בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט באוכלין עיי"ש ודוק. [ולפי דרך זה החדש שכתבתי א"ש מה דאמר והאי דרב לא בפירוש כו' עבדי ליה שייפא בצעא כו' אמר יהיב טעמא כולי האי אלמא דלא נפגם הטעם במה שנבלע בקדירה ונפלט לתוך התבשיל ותו בעי למיסר כל נ"ט בר נ"ט כדבארנו דכל עיקר ההיתר שנפגם קודם שנתהווה האיסור ולא חל עליה איסור דהוי פגום מעיקרא ועיין רשב"א ור"ן, ובאמת במה שהביאו בשם הרמב"ן דשייפא לא היה רק טעם הדבר המרור בתוך השייפא ואח"כ בקדרה ואח"כ בתוך התבשיל היה טעם השלישי ולפ"ז מוכח דאף אם טעם ראשון בתוך אוכל והשני בכלי ג"כ שרי מחמת נ"ט בר נ"ט, וראיתי להפמ"ג בסימן צ"ה כתב יראה ברור דטעם אחד באוכל וטעם ב' בכלי אסור, וזה דלא כהרמב"ן, אולם לפי דרך החדש שכתבתי ודאי אסור, אך בטלה דעתי נגד הנך קדמאי ודוק]: ובזה יבואר מה דפירש"י ואתו כמה מקדמונים, דצנון שחתך בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח אע"ג דהוא נותן טעם בר נ"ט משום חריפותא דצנון, ולפ"ז הכוונה דחריפותא מחליא ליה לשבח א"כ תו נ"ט בר נ"ט דומה לנותן טעם ראשון, דכל עיקר היתרו הוא כפי ביאורנו משום דכשיוצא מן הקדרה לתוך תבשיל הוי פגום, ותו הוי כמו סרוח מעיקרא ולא חל עלה שם בשר בחלב, וגבי צנון דחורפיה מחליא ליה לשבח לא שייך זה ולכן אסור. ולפ"ז יתכן דדגים שנתבשלו בקערה מותר לאכלן בכותח, דאין הטעם משום דאגב חורפיה בלע טפי דע"ז שפיר כתבו דנתבשלו לא גרע הבליעה מחריפותה דצנון, אבל לפי מה שפרשנו דאגב חורפיה מחליא ליה לשבח א"כ לא שייך זה בנתבשלו ודוק: אמנם לא בעינא למימר מילתא חדתא ובטלה דעתי נגד הראשונים, ומוכח מדברי כולהו רבוותא דסברי דהך מלתא ליתא, או דקדרה בת יומא לאו פגמא פורתא ג"כ, או דרחמנא אסרה ומינה ילפינן דפגם זוטא כי האי אינו מונע מלחול עליו שם איסור, ופוק חזי ברא"ש סוף ע"ז וז"ל, אבל אם באנו להצריך מעת לעת א"ש טפי מה שהצריך שבירה מריקה ושטיפה אחר בישול החטאת כי כל שעה שיבשלו אפילו שחרית בתחלת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר כו', הרי דאע"ג דנפגם בקדרה פורתא בכ"ז אינו מונע מלחול עליו שם נותר ולא הוי כסרוחה מעיקרא, ובעמוד השחר טרם שעבר מעל"ע לבישולו חייל עליה שם נותר. וגדולה מזו כתבנו לקמן פרק ט"ו דלמ"ד טעם כעיקר לאו דבר תורה, א"כ כשאמרה תורה לא תאכל נבלה או חלב וכיו"ב, התורה מדברת רק עצם האיסור בממשו לא על טעם החלב או הנבלה דרק גוף האיסור כשהוא לבדו אסרתו תורה, כן כי כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו והתורה אסרה לאכול בשר שנתבשל בחלב כוונת התורה רק על עצם הגדי ועצם החלב בממשן לא בנתינת טעמן כלל, א"כ כי נפל טיפת חלב לתוך הקדרה בשר ויש בה כדי נו"ט זה עצם האיסור שאסרתו תורה, אבל קדרה שנתבשל בה בשר כי מבשל בה חלב הרי אין כאן גדי רק טעמו וטעם אינו כעיקר ולא אסרתו תורה מעולם בבישול עם החלב כיון שאינו גוף הגדי יעו"ש עוד שהארכתי בזה, אולם מסתימת דברי רבוותא נראה דגם זה אינו נכון, דזה כתב הרשב"א בתורת הבית ובחידושיו, דהא דשקיל וטרי הגמרא אם טעם כעיקר זה דוקא על טעם היוצא מגוף הדבר שמתערבב בגוף אחר, כיון שהוא מעורב תו אינו כהעיקר, הא הטעם עצמו כשהוא בעינו בלתי מעורב ע"ז לא פליגי ונפקא לן מקרא דהטמאים לאסור ציר ורוטב, ולפ"ז נתבונן אם בישל ברוטב של בשר חלב הלא לא תלוי כלל בהך דטעם לאו כעיקר, דהוי כמו שבישל עם גוף הבשר, ה"נ כשהרוטב נבלע בקדרה הוי הטעם עומד בפני עצמו ואינו מעורב אם לא שהקדרה בלוע ג"כ הרבה מדברים אחרים אז הרוטב וטעם הבשר מעורבב גופיה בקדרה עם הטעמים האחרים. ולפ"ז קדרה שבישל בה בשר אל יבשל בה חלב ואם טעים קפילא ואמר דטעם בשר יש כאן בהחלב אסור דבר תורה דנתבשל עם טעם הבשר כשהוא עומד בפני עצמו ובזה לכו"ע טעם כעיקר והוי כמו שנתבשל עם גוף הבשר מה"ת וז"ב ונכון: ובזה אני מבין מה שצריך ביאור בזה דאמרו דלמ"ד טעם כעיקר לאו דבר תורה געולי עו"ג חידוש הוא כו' איך הפירוש, אם חדשה תורה רק לאותו הדור, או שכן גזרה רחמנא, דאע"ג דטעם הנפלט מעצם איסור לתוך היתר שרי, הנפלט ע"י כלי גרע טפי, או דוקא בשל עו"ג ומשום הרחקה, ולא מצאתי דברים מבוארים רק להרא"ה בבדק הבית בשם רמב"ן שדעתו דהוי מעלה כמו טבילה. ואע"ג דאם נשתמש בו בלא טבילה שרי, כאן דאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו ואפשר דאף בכלים שאינן בני טבילה ג"כ גזרה רחמנא ואפשר אף בכלים שלנו עבד מעלה דכיון דנבלעו מאיסור אין חוזרין להיתרן אלא בהכשר, וכמה עמומה שמועה זו ביד רבינו לחדש מסברא דראוי לטבילה בעי ולא פלוג רחמנא בין כלים שאינן צריכים טבילה, וכמה שקלו וטרו רבוותא אם טבילת כלים דבר תורה או אסמכתא עיין להלן פי"ז, והראב"ד ותוספות כתבו דהטבילה אף אם היא קודם הגעלה מהני וכמו נדה מזין עליה והיא טהורה ובל"ז הוא דחוק טובא, ולפי מה שבארנו דטעם של בשר הנבלע בקדרה הוא טעם בפני עצמו ואסור כשהוא עומד בפני עצמו, הא דחדשה רחמנא לאסור לבשל בקדרה של עו"ג הבלוע מאיסור הוא משום דאסור לבטל הטעם הבלוע שהוא אסור בפני עצמו, אבל אין ה"נ אם בישל בכלי האסור מה"ת אין התבשיל נאסר, רק דרחמנא אסר לבשל משום ביטול איסורים, דאע"ג שאין האיסור ניכר ואינו מכוון לבטלו בכ"ז אסרה רחמנא לבטל טעם האסור הנבלע בקדרה וכמו חידושו דזרוע בשלה בגיד הנשה דאמר חידוש הוא מה שהתירה תורה לבטל, כן הכא החידוש הוא דאסרה רחמנא לבטל הטעם הבלוע בכלי ואין ה"נ אם בישל בו אין התבשיל נאסר דטעם לאו כעיקר ודוק: ואחרי העלותי זה ראיתי בדברי הבדק הבית בענין נותן טעם לפגם שהעיר דאם הטעם עצמו העומד בקדרה אסור אף כשהוא פגום שעדיין ראוי לגר איך מותר לבשל מן התורה הא הוי מבטל איסור לכתחלה יעו"ש וזה ע"ד שבארנו, אמנם תמיהתו אין לה מקום לפמש"כ בעצמו בבדק הבית שער ד' בהכשר כלים, עוד אני אומר שאין דין ביטול איסור לכתחילה אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבילה כו' לתוך אוכל של היתר כו' שאעפ"י שיש בו ששים כו' האיסור קיים ושמו עליו דאוכלא הוי, אבל יין במים שהוא נפסל לגמרי כו' ולפ"ז כאן דהוא מבליע בהתבשיל ואינו מורגש כלל דהוא פוגם בהתבשיל א"כ מכלהו מן העולם לכן שרי ואין מקום להשגתו, עיין בזה: והנה מדברי התוספות שהבאנו לעיל נראה דסברי דאם חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים נמי הוי מן התורה וזה נגד כולהו רבוותא דסברי דאינו אסור ונעשית נבילה רק מדברי סופרים, וכן כתבו תוספות פרק כל הבשר דף ק"ח ד"ה אמאי כו' דהוי מד"ס, ובזה א"ש מה דאמר במנחות פ"ג נבילה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה דאע"ג דחתיכה נ"נ זה דוקא מדרבנן, אולם בל"ז אין ראיה מתמן דלענין טומאת נבילות מיירי שם, וא"א לשחוטה שתטמא כנבילה אם כי לענין איסור תיעשה כנבילה ופשוט, וכן כתב האשכול סימן ל"ב ראיה זו דאין חנ"נ בשאר איסורים מה"ת מהך דגיעולי מדין ולא פסיקא ליה דהוי מדרבנן יעו"ש אם כי הכריע כן מסברא, ועיין היטב בכ"ז בעיון דק:
י״ט
עוף שחוט שנפל כו' ואם צלי קולפו: בהגהות פירוש דבצונן, אבל רותח לא סגי ליה בקליפה והמה דברי רבנן בתוספות פרק גיד הנשה דף צ"ו תוד"ה עד שמגיע לגיד. אמנם רבינו לא סבר כן דבצלי יהא אסור כדי נטילה, בכ"ז נראה מתוך דברי רבינו דבצלי צונן מיירי משום דהקדים עוף שחוט ודייק עוף וכהעובדא דאיתא בגמרא בבר גוזלא, וזה משום דבצונן וסבר כפי מה שפרשו רבנן בתוס' שם, דדוקא עופא דרכיך טובא ובלע אפילו צונן וכמו דאשכחן בפרק בהמה המקשה בר גוזלא דרכיך כו' ולכן הקדים עוף אבל בהמה לא נאסר בצלי צונן ולא בעי רק הדחה ודלא כמו שפרשו בתוספות פסחים תוד"ה ואם צלי הוא, דאף שה בעי קליפה בצונן, ויעוין סימן צ"א ברמ"א ודוק: הנה במרדכי כתב והובא בשולחן ערוך סימן צ"ב דשתי קדירות הנוגעות זו בזו אינן בולעין אף בשעת בישול ולמד קו"ח מחתיכות חמות דאינן בולעות אף שהתחתונה מונחת ברוטב כמו שפרשו בתוספות חולין דף ק"ח, אמנם לדעתי הוא גמרא ערוכה בזבחים דף צ"ה: בלוע בלא בישול לא קא מיבעי לן כי קא מבעיא לן בישול בלא בלוע מאי ת"ש דאר"נ כו' תנור של מקדש של מתכת היה ואי ס"ד בישול בלא בלוע לא קפיד נעבדיה של חרס כו' ופרש"י דקס"ד מפני שצולין בו שפודי חטאות שלא יטען שבירה, ואם נאמר דקדירות הנוגעות זה בזה בולעין שפיר א"כ איכא בלוע בלא בישול שמבשלין בתנור קדירות של בשר חטאת והתנור בולע ואם נעבדיה של חרס יהא טעון שבירה, אע"ג דעיקרו של תנור עשוי לאפיה כמו ששנינו בפרק חמישי דמסכת כלים משנה ב' וג' יעו"ש. מ"מ גם לבישול היה עשוי כמו שמצאנו הרבה פעמים בש"ס ובפ"ק דשבת י"ח לא תמלא אשה קדרה כו' לתוך התנור יעו"ש, אלא ע"כ דאינו בולע התנור מן הקדרה וזה ראיה חזקה. ולשיטת רש"י פרק גה"נ בסוגיא דירך שנתבשל דבקדשים קפיד רחמנא על טעם כל שהוא אף יותר מששים ורק בזרוע בשילה שריא רחמנא ובשאר קדשים אסור, מוכח דאף משהו לא בלע מקדרה לקדרה דאל"ה יטעון שבירה. וראיתי בפסקי תוספות כתבו בדף צ"ו קדירות בשר וחלב הנוגעות זב"ז מותרות, ובתוספות שלפנינו חסר, וודאי כוונו לראיה זו, וכן כתב בהגהות אות ג' כאן בשם מור"מ ותשובת ר"ש משאנץ להיתר. ועיין דרכי משה סימן צ"ב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

א׳
לשון הלח"מ עיין בספרי תועפות ראם דף נ' ע"ג. ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה וכו'. וכתב הרב המגיד ופסק כלוי לגבי רב ומ"ש רבינו דעל כזית משניהם לוקה כבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה ע"כ ודבריו תמוהים כמו שתמה הלח"מ ז"ל ומ"ש הלח"מ דפסק כלוי כדפי' כפי הנוסחא הא' לדעת רבינו וכו' וכן מה שסיים וז"ל ולפי הנוסחא הב' וכו' י"ל עד מיורה גדולה. ודבריו תמוהים דכל דברי הלח"מ אלו קיימי על דברי הרב המגיד שכתב וז"ל וי"ל דמשמע ליה וכו' וכן כתב אחר כך וז"ל עוד כתב הרה"מ וכו' והרה"מ כתב דפסק כלוי ואיך צידד דפסק כרב ודוק ובעיקר דברי הרה"מ נראה לפרש דבא למעט מאי דאיכא לפרש בדברי רבינו דפסק כרב במ"ש וז"ל וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד ופי' שנתבשלו כאחד ביורה גדולה והא ליתא כיון דבבישול פסק כלוי וכמ"ש איהו גופיה ואיך באכילה יפסוק כרב וז"ש הרה"מ כבר נתבאר בסמוך דאפי' רב מודה באכילה אלא שהוא בבא מיורה גדולה וא"כ רבינו דפסק כלוי צ"ל דכאן איירי אפי' שלא בא מיורה גדולה והיינו כלוי ודבריו הם הכרח.
ד׳
וכן בשר חיה ועוף וכו'. וכתב הרב המגיד שפסק כן מהא דריש פרק כל הבשר וכו' ותירץ רב אשי הכי קאמר כל הבשר וכו' מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים וכו' עכ"ל כלומר וכיון דרבינו הקדוש סתם כר"ע הכי נקטינן. וע"פ זה לא קשה מה שהקשה הרשב"א בחידושיו דף קי"ג וז"ל ופסקו הגאונים ז"ל כר"ע דחיה ועוף אינן מן התורה ואי קשיא לן דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה לעיל דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל עכ"ל כלומר וכיון דשמואל שהוא בתרא לא פסק כוותיה איך אנו פסקינן כוותיה ולא קשה כיון דרב אשי שהוא בתרא משמואל טפי פסק כוותיה מדמוקי לסתם מתני' כוותיה ולדידיה גם רבינו הקדוש סתם כוותיה פסקינן כר"ע וממילא נסתלק. גם מ"ש אח"כ וז"ל ועוד דהא משמע דת"ק לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא עכ"ל גם מצד עצמם הדברים תמוהים דאיך אפשר לומר דת"ק ס"ל דחיה ועוף אינן בכלל האיסור מדאורייתא והא מסוגייא דריש פרק כל הבשר מורה בפירוש דפליגי ולת"ק חיה ועוף הוי מדאורייתא דקאמר התם הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע דאי ר"ע הא אמר חיה ועוף אינן מן התורה וכו' ואיך אפשר לומר ולצדד דלא פליגי ורש"י במתני' ריש כל הבשר כתב וז"ל ומיפלג פליגי בה לקמן איכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן והיינו ת"ק דס"ל דאורייתא דאי ר"י הגלילי הא ס"ל בפירוש דעוף שרי שאין לו חלב אם וכן כתבו התוס' שם דף קי"ג ד"ה בשר וז"ל ה"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה וכו' והיינו מכח הך סוגיא דריש פרק כל הבשר ויותר תימה להרא"ש בסוף פרק כל הבשר שהחליט המאמר וכתב לדעת רב אלפס דלא פליגי ר"ע עם ת"ק מדפסק כוותיה דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ומה יענה לש"ס דריש פרק כל הבשר. ועלה על דעתי לומר דמ"ש הרא"ש כן הוא לקושטא דמילתא דרב אשי מפרש למתני' כר"ע אף אנו נאמר לדעתיה דרב אשי דלא פליגי ר"ע עם רבנן ולא נהירא דא"כ נאמר דבזה פליגי רב יוסף ורב אשי וגם כמה גמגומין. גם מה שהקשה עוד הרשב"א וז"ל ועוד דהא לא קי"ל דאיסור חל על איסור עכ"ל נראה דלא קשה דאין ה"נ דלהגאונים חלב ומתה באכילה לא לקי על בשר בחלב וכן פסק רבינו לקמן ה"ו יעו"ש משום דאין איסור חל על איסור ונשארו ג' קראי לבהמה טמאה חיה ועוף ועל כרחך לא קאמר בש"ס לר"ע חלב ומתה לא צריך קרא משום דס"ל דאיסור חל על איסור אלא משום דר"ע ממעט מחד גדי בהמה טמאה ואי ס"ל בעלמא אין איסור חל על איסור למה צריך למעוטי אלא ודאי ס"ל בעלמא איסור חל על איסור מדאצטריך קרא למעט בהמה טמאה אבל הגאונים פסקו אין איסור חל על איסור. עוד כתב הרב המגיד פסק כתירוץ דרב אשי וכו' והקשה הלח"מ ז"ל וזה לשונו וא"ת הא לא אצטריך תירוצא דרב אשי אלא לפרוקי קושיא דכמאן דלא כר"ע וכו' עד איך פסק כהך תירוצא דליתי אלא אליבא דרב יוסף וכו' יעו"ש ולענ"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דאה"נ דלס"ד דמקשה דדייק הא עוף אסור וכו' משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף וכן כד דייק רב יוסף בסמוך ש"מ וכו' הוא לדחות תירוץ דרב אשי דלעיל וכמ"ש רש"י וכד תריץ בש"ס כולה חדא גזרה היא חזרה תירוץ דרב אשי למקומה דכולה ר"ע ולכן פסק רבינו כן ואין צריך בתירוץ בעקיפין. עוד כתב הרב המגיד וכשם שגזרו באיסור העלאה על השולחן וכו' וכתב הלח"מ וז"ל וקשה דמשמע מדברי הרה"מ דגזרו איסור העלאה וכו' דחיה ועוף וכו' אטו אכילה וכו' ובריש פרק כל הבשר לא משמע הכי וכו' עכ"ל וכן כתב רבינו בפירוש לקמן ה"כ יעו"ש והאמת דהכל אחד וכמ"ש הלח"מ.
ה׳
והשוחט עוף וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד וז"ל ומשמע דת"ק אפי' מעורות בגידים שרי וכו' עכ"ל ונ"ל דבא למעט פירוש אחר דאפשר לפרש בברייתא וה"פ ומצא בה בצים גמורות דהיינו עם קליפתם כמו שנמכרים בשוק מותר וכו' הא לאו הכי אסור אפילו אינן מעורות בגידין ובא רבי יעקב ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות הא אינן מעורות מותרות אפי' אינן גמורות וכן פי' בהגהות מיימוני וכן מצאתי אח"כ בשיטה מקובצת בשם י"מ יעו"ש ומה שקשה לפי"ז מסוגיית הש"ס עיין להפרי חדש סי' פ"ז גם אצלי היה תירוץ ומפני דוחקו לא העליתיהו בספר ולזה כתב הרה"מ ומשמע וכו'.
י׳
בד"א וכו'. אבל אם נער מתחילה ועד סוף וכו'. עיין מ"ש בלח"מ ולפירושו קשה מ"ש רבינו או כסה מתחילה ועד סוף ודוחק לומר דאגב נקטיה ועיין מ"ש הרב המגיד בסוף הלשון וז"ל וכנ"ל לדעת רבינו שאין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב בלבד וכו' וכן הסכים הרשב"א וז"ל הטור סי' צ"ב ופסק ה"ר אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב וכו' אבל בשאר איסורין אין צריך אלא ששים כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת וכו' ואדוני אבי הרא"ש הסכים לדעת ה"ר אפרים עכ"ל וכתב מרן [הרא"ש] בסוף פ' גיד הנשה לא הכריע אלא הביא ב' הסברות אלא דכתב כמה מקומות דניחא פי' ה"ר אפרים ואי לא דסבר לה כוותיה לא היה מאריך וכו' ושכן משמע בתשובותיו וכו' ובסי' ק"ו הביא הטור דברי הרשב"א דהחתיכה עצמה אינה נתרת והקשה עליו וכו' יעו"ש. ומכל הכתוב תשובה מוצאת על מ"ש מרן החבי"ב בסי' ק"ו הגהות הטור אות ה' וז"ל ואע"פ שהרא"ש פ' גיד הנשה בסופו בכמה מקומות נראה דהחתיכה עצמה אסורה כמ"ש למעלה אפשר שלא כתב לדעתו אלא לדעת ר' אפרים וכו' וכן משמע ממ"ש אבל היא עצמה שנאסרה אסורה למ"ד אפשר לסוחטו אסור ומדקאמר למ"ד משמע דליה לא ס"ל עכ"ל והדברים תמוהים דהא העיד הטור דס"ל להרא"ש דהחתיכה מותרת וכן כתב בקיצור פסקי הרא"ש סוף פ' גיד הנשה ומרן כתב דהיינו משום דכמה מקומות כתב דניחא ליה והוא היכן מצא להפך ואי משום דכתב למ"ד וכו' וכמו כן הב"ח בסי' צ"ב ס"ק ח' יעו"ש כתב כן לסברת ר"ת דשקיל וטרי אליביה יעו"ש ולא קאי לשיטת ר' אפרים. גם מ"ש הב"ח ז"ל שם דהרא"ש ס"ל לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ממ"ש וא"א לפרד ממנה וכו' אינו הכרח דהכוונה הוא דאינו יכול ליפרד קודם התערובת דאי לאו הכי היאך מתבטל וגם אי כמו שהבין הוא היאך אתי ההלכך שכתב על דברים אלו אלא ודאי כמ"ש וגם בתוס' ליתי לדברים אלו בדברי ר' אפרים וכ"כ הלחם חמודות יעו"ש גם הרב החבי"ב כאן בלשון זה שאנו עסוקין הבין בעד הרא"ש לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה מותרת ועוד אני מכריח בין להר' אפרים בין להרא"ש דס"ל דהחתיכה עצמה מותרת משום דאחת מהראיות שהביאו לה"ר אפרים הוא מההוא דיין נסך שנפל לבור וכו' והתם היין כולו שרי ואי החתיכה עצמה אסורה היאך שרי כולו ואין לומר דשאני התם דהוי לח בלח ואינו ניכר דא"כ מאי ראיה מייתי לר' אפרים אלא ודאי דלא שנא והכל שרי ודוק. והרא"ש ג"כ הביאה ונראה דהסכים כוותיה כמ"ש מרן והרב החבי"ב אנה מצא בהרא"ש היפך מזה גם מ"ש שדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ועל הכל צ"ע ומלשון זה שאנו עסוקין קשה לי על מ"ש החבי"ב שם הגהת בית יוסף אות ב' וז"ל ויגיד עליו בשר שנתבשל בלא מליחה דבעינן ס' כנגד כולו וכו' ואעפ"כ החתיכה עצמה מותרת להרא"ש וכו' עכ"ל ומה ראיה היא זאת דשאני הכא שלא נאסר הבשר מעולם ולא שייך אפשר לסוחטו איסור כמו שהבין כן מדברי הרא"ש עצמו בהגהות הטור ודוק ובדברי הרא"ש שאנו עסוקים שכתב ועוד ניחא לפירושו הא דאמר פרק בתרא דע"ז עד היה מתיר גם החתיכה עצמה ובתוס' מבואר יותר עכ"ל דבריהם תמוהים דהא ר"י קאמר בשמעתין דף ק"ח אפשר לסוחטו אסור ומארי דשמעתין שם בע"ז הוא ר' יוחנן ואיך נוכל לדחות דיסבור אפשר לסוחטו מותר. ודרך אגב קשה לי אמה שכתב רש"י בסוגיין דף ק"ח ע"ב וחכ"א עד שתתן טעם קס"ד דאטיפה קיימי וכו' והוא מסקנת הש"ס בסמוך ועל הכל צ"ע.
י״א
קדרה וכו'. וכתב הרב המגיד וי"מ שהיו מקילין בבשר וכו' עכ"ל פי' בשאינו בן יומו דלא גזור אטו בן יומו כיון שכל אחד בפני עצמו התר ודוק. ועיין מ"ש הלח"מ דעפי"ז אין מקום לקושיתו ושוב ראיתי להריטב"א שהביא הי"מ אלו בפירוש כדכתיבנא.
י״ב
הכחל אסור וכו'. חולין דף ק"ט יעו"ש הסוגייא וכתבו התוס' ד"ה הא איסורא איכא וא"ת לפירוש הקונטרס דילמא הא איסורא איכא לקדרה וכו' פירוש דבריהם דאף דרב קאי על מתני' ומתני' איירי בצלי מ"מ קשה להו דנימא דמתני' איירי בין לקדרה בין לצלי ומשום קדרה סיים מתני' אינו עובר הא איסורא איכא אבל לצלי גם איסורא ליכא ומתרצי דא"כ הו"ל למתני דאם לא קרעו מותר וממילא מוקמינן ליה לצלי דלקדרה א"א כיון דיוצא וחוזר ונבלע וכמ"ש רש"י וא"כ כחה דהתירא הו"ל למימר וק"ל. כתבו עוד בד"ה ההוא לקדרה ואינו ר"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא וכו' ועיין להרב חידושי הלכות דהוא ממש כלישנא בתרא וס"ל ללישנא בתרא דמתני' איירי לקדרה וכו' יעו"ש והקשו עליו דא"כ כד מותיב בש"ס ללישנא בתרא מברייתא דכחל וקאמר לישנא בתרא הוא וכו' אבל כחל לא בעי קריעה וכו' והיאך אפשר לומר דבקדרה לא בעי קריעה והא אפילו בקריעה אינו מועיל דהא יצא וחוזר ונבלע וכמ"ש רש"י בלישנא בתרא לקמן ד"ה והא קתני יעו"ש וי"ל דלא כתב כן החידושי הלכות אלא אח"כ דידעינן דברי רב נחמן ופי' דברייתא אליבא דר"נ אף אנן נמי נאמר דפי' דלישנא בתרא הוי הכי לקושטא דמילתא וכ"כ החידושי הלכות בסוף דבריו ודוק. באותו דיבור א"ל ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול פי' קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר וכו' אמר להו רב נחמן בשלו בקדרה בלא בשר וכו' עכ"ל הקשה הפרי חדש בי"ד סי' צ' דלפירושו קשה דלר"א הקשה לו פשיטא ולר"נ הקשה לו והאנן קורעו תנן ושניהם אמרו דבר אחד ונראה לענ"ד דלא כתבו כן התוס' אלא לקושטא דמילתא אבל לקס"ד דמקשה הבין דמ"ש ר"א קרע לי ואנא איכול ר"ל כדינו שתי וערב והיינו ודאי לקדרה בבשר דגם במתני' אמרו קורעו ופירושו שתי וערב ואמטו להכי מותיב ליה פשיטא וכו' אבל גבי מ"ש ר"נ זויקו לי כחלי והיינו בלא קריעה שתי וערב דהא היא שאלה לו למיכל בישרא בחלבא ואי קרעו שתי וערב ליכא בשרא בחלבא וגם זויקו משמע בלא קריעא ומסתמא משמע גם לקדרה בבשר דלא פירש ומשו"ה מותיב ליה ממתני' ויש הפרש גדול בין קרע (דרב) [דר"א] לזויקו דר"נ.
י״ג
ואין משערין בו אלא כמות שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד שמפרש בש"ס או אף במאי דנפק מיניה והקשה הרב ב"י בסי' צ' הביאו הלח"מ דאם כן מאי קשיא להו בש"ס מנא ידע הא אנו יכולין לידע כמה היה בשעה שנפל ע"כ פי' שקודם הנפילה אפשר למיקם עלה כמה היה לא כן לפי' רש"י דהבעיא היא דוקא במאי דנפק מיניה א"א לידע אלא באומדנא כמה יצא מהכחל ולא סמכינן האומד זה ולכן מותיב בש"ס כן ולפ"ז אין מקום לכל מ"ש הלח"מ על דברי מרן הב"י אלו. עוד כתב הב"י ז"ל שם שרבינו הוציא זה מההוא כזיתא דתרבא וכו' יעו"ש והקשה הלח"מ ממ"ש רבינו לקמן פט"ו הכ"ד שמשערין כמו דבלעה קדרה יעו"ש ומכח זה הסכים שדברי הרב המגיד עיקר יעו"ש ומן התימה עליו שהסכים כן והא איהו גופיה כתב שם כדי ליישב הסוגייאות ההיא דכזיתא דתרבא עם ההיא דר' חנינא כשהן משערין וכו' איכא דאמרי ואיכא דאמרי וכו' דגבי כזיתא דתרבא איירי שלא נודע האיסור וגבי הא דר"ח איירי שנודע האיסור וגם ההתר וכו' יעו"ש ואם כן מה מקום להקשות לפי' הרב ב"י מההיא דפרק ט"ו לעולם דמשערין כמ"ש ושאני התם דאיירי שנודע האיסור ומ"ש שם לתרץ ב' לענ"ד לא נהירא דכיון דגבי ההוא כזיתא אמרו סבר וכו' א"ל רבנן וכי דהתירה בלע דאיסורא לא בלע והודה רב אשי לרבנן היאך נפסוק להיפך וכן רש"י שסובר כן דפליגי פסק כרבנן דההוא כזיתא ולכן המחוור כתירוץ ראשון ואין להקשות דאילו שם בפ' ט"ו הכ"ד כתב כשמשערין בכל האיסורין וכו' משערין גם במה שבלעה הקדרה לפי אומד הדעת וכו' ואילו בריש פי"ז כתב קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו' ואם בשל בה מין בשר התבשיל אסור ואמאי אסור הן אמת דבטעם לא מנכר מ"מ יאמדוהו באומד הדעת בששים כדכתב הכא דמשערינן מה שהיה בלוע בקדרה דשאני הכא דמתחלה נודע כמה היה בקדרה ונראה כמה חסר ומשו"ה משערינן בליעת הקדרה אבל שם דלא איירי בהכי א"א לשער בליעת הקדרה. והנה במה שפי' רש"י גבי ההיא איכא דאמרי ואיכא דאמרי במה שבלעה הקדרה עיין להר"ן שהגיה בדבריו יעו"ש ולענ"ד הכי מתפרשין דברי רש"י אם ראינוהו להתר כשנפל שם האיסור קודם שנתמעט ההתר ואנן משערינן אותו להתר לאחר שנתבשל לכמות שהוא שנפל שם האיסור וכו' ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו הבין כן בדברי רש"י.
י״ז
במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם יחד. עיין להלח"מ שהקשה דאמאי לא כתב בפ' ח' מהל' קרבן פסח שהוא חרס רותח והצריך עיון וי"ל דנרמז במ"ש רבינו שם דכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה הרי דס"ל דהחרס רותח דאי צוננת איך המרק והליחה נצלה בחרס אלא ודאי שהוא חם ומ"ש גם וכו' סתם סמך אהך וכתב הר"ן בפרק כל הבשר הביאו מרן ביו"ד סי' צ"א שהרא"ה פי' דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור ובשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו נטילת מקום והביא ראיה מפ' כיצד צולין ודחה הר"ן דהתם בצלי אבל במבושל כולו אסור וכו' וקשה אמאי לא הכריח הר"ן לעצמו ממ"ש שם בש"ס לשמואל הכא נמי בחרס רותח ונמצא א"כ דחם בחם יטול את מקומו והא חם לתוך חם כלו אסור כמו שנראה מדברי רב ושמואל וכן הרא"ה לא כתב כן אלא בצונן בחם ולא בחם בחם וצ"ל בהכרח דמ"ש במתני' בחם בחם יטול אינו אלא בצלי וא"כ אידחיה לדברי הרא"ה גם ממ"ש בגמ' לקמן אלא לשמואל נתסר לגמרי משמע מכל וכל ולא נטילת מקום ושוב ראיתי להרא"ה גופיה בבדק הבית דף פ"ד דכתב דינו גם חם בחם יעו"ש ואם כן לא קשה מה שהקשיתי. גם מה שהקשיתי ממ"ש בש"ס לגמרי י"ל דפירוש הוא נטילת מקום לאפוקי כדי קליפה וכן נראה מדברי הרשב"א בתורת הבית שנדחק בתבת לגמרי אבל קשה למרן ב"י סי' ק"ה שלא ראה דברי הרא"ה אלו אלא דברי הר"ן לחוד וכתב דבחם לתוך חם לא אמרו קשה טובא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

ו׳
שאין איסור בשר בחלב חל כו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ"ש לקמן פי"ד מהלכות אלו דין ח"י):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות מאכלות אסורות פרק ט׳

ב׳
לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול וכו' וא"צ לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. עיי' בלח"מ שכתב לדעת רבינו דק"ו זה אע"ג דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא לא מהני ללקות עליו אי לאו משום דכתיב לא תבשל יתירא ובאם אינו ענין מוקמינן ליה לאכילה. דה"נ גבי בת אתא לן קרא יתירא ערותך הנה. וקשיא לי על דבריו מהסוגיא דיבמות (דף ס"ח) דחשיב גלוי מילתא בעלמא אזהרה חללה לכהן מק"ו דגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן ופסק כן רבינו בריש פ' י"ח מהל' איסורי ביאה. והרי התם משמע דליכא קרא יתירא לאסור לכהן נבעלה לפסול רק מדין ק"ו ואפ"ה חייב. אבל מה שיש להקשות לכאורה ממ"ש רבינו בריש הלכות טומאת מת מצאתי ראיתי שהרגיש בזה בשו"ת מוצל מאש סי' כ' ובס' צרור החיים אבל כבר תירצו בשו"ת זרע אברהם חלק חו"מ סי' י"ב ע"פ הסוגיא דנזיר (דף נ"ד ע"א): לכך נראה דכל היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא מהני אפי' היכא דליכא קרא יתירא וה"נ מהני ק"ו דאכילה מבישול. והא דאיצטריך כלל קרא דלא תבשל לאיסור אכילה י"ל דקושטא דלאו משום מלקות הוא אלא משום הא דאמרינן בפסחים (דף כ"ה) וכתבו רבינו לקמן בפי"ד:
ו׳
המבשל בשר במי חלב וכו' או שבישל דם בחלב פטור וכו'. מה שהקשה הלח"מ דמנ"ל לרבינו והרב המגיד דבדם הוא פטור אבל אסור לק"מ דכיון דגבי הדדי תנו להו בבריתא דם ומי חלב מסתמא שוין המה וכיון דגבי מי חלב קי"ל דאיסורא מיהא איכא כמו שהוכיחו התוס' התם ה"נ גבי דם: גם מה שהקשה הלח"מ דמנ"ל לרבינו דהמבשל שליא בחלב איסורא מיהא איכא הא מסיק בפרק כל הבשר דלא איצטריך קרא למעוטי דפירשא בעלמא היא. לדידי לא קשיא ולא מידי דרבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בפ"ד ובפ"ה דין י"ג דשליא דנבילה וטריפה או של בהמה טמאה או שיצאה מקצתה אסורה דעל כרחך ס"ל דלענין איסורא בעלמא לא אמרינן דהוי פירשא. ושם ביאר הרב המגיד טעמו מדסמכו בגמ' סוף פ' המקשה היתרא כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור. וא"כ על כרחך דס"ל לרבינו דלא אמרו בפ' כל הבשר דשליא הוי פירשא אלא לענין חיובא. אבל איסורא מיהא איכא:
ז׳
המבשל שליא עור וגידין ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור. בברייתא דפ' כל הבשר לא נקט אלא העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. אבל יצא לו לרבינו מהא דתניא סוף פ' המקשה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים וטלפים. ובריש פ' העור והרוטב מבואר דאפי' עיקרי קרנים וטלפים הרכים אין מטמאין טומאת נבילות. ופסקו רבינו בפ"א מהל' אבות הטומאות דין ז'. ומשם למד רבינו דהוא הדין לעניין חיוב לא הוו כבשר וכמבואר מדברי רבינו והרב המגיד לעיל בפ"ד דין י"ח ע"ש. ומ"מ איסורא מיהא איכא ואפי' בעור וכמ"ש שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ט׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורותכל הרמב״ם