הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק י׳

ספר קדושה · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק י׳
הלכה א׳
כָּל אִסּוּרִין שֶׁאָמַרְנוּ הֵן בְּמִינֵי נֶפֶשׁ חַיָּה. וְיֵשׁ אִסּוּרִין אֲחֵרִים שֶׁל תּוֹרָה בְּזֶרַע הָאָרֶץ וְהֵן הֶחָדָשׁ וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהַטֶּבֶל וְהָעָרְלָה:
הלכה ב׳
הֶחָדָשׁ כֵּיצַד. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה מִינֵי תְּבוּאָה בִּלְבַד אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶחָדָשׁ שֶׁלּוֹ קֹדֶם שֶׁיִּקָּרֵב הָעֹמֶר בְּט"ז בְּנִיסָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג יד) "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ". וְכָל הָאוֹכֵל כְּזַיִת חָדָשׁ קֹדֶם הַקְרָבַת הָעֹמֶר לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֶלָּא שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ מִשֶּׁיִּקָּרֵב הָעֹמֶר הֻתַּר הֶחָדָשׁ בִּירוּשָׁלַיִם. וְהַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִין מֻתָּרִין אַחַר חֲצוֹת שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ עַד אַחַר חֲצוֹת. וּבִזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים הֶחָדָשׁ אָסוּר כָּל יוֹם י"ז בְּנִיסָן עַד לָעֶרֶב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ג׳
הָאוֹכֵל לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל כְּזַיִת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג יד) "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן בַּלָּאוִין חֲלוּקִין זֶה מִזֶּה:
הלכה ד׳
כָּל תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הַקְרָבַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה אֶלָּא אַחַר שֶׁקָּרַב מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר. וּתְבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה קֹדֶם שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּקָּרֵב הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה. וְדִין זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מִן הַתּוֹרָה:
הלכה ה׳
תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה אַחַר הָעֹמֶר וּקְצָרָה וְזָרַע מִן הַחִטִּים בַּקַּרְקַע. וְאַחַר כָּךְ קָרַב הָעֹמֶר הַבָּא וַעֲדַיִן הַחִטִּים בַּקַּרְקַע. הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הִתִּירָן הָעֹמֶר כְּאִלּוּ הָיוּ מֻנָּחִין בְּכַד. אוֹ לֹא יַתִּיר אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁבָּטְלוּ בַּקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם לִקֵּט מֵהֶם וְאָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן שִׁבּלֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר וַעֲקָרָהּ וּשְׁתָלָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר וְהוֹסִיפָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תִּהְיֶה אֲסוּרָה מִפְּנֵי הַתּוֹסֶפֶת עַד שֶׁיָּבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא אוֹ לֹא תִּהְיֶה אֲסוּרָה שֶׁהֲרֵי הִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר:
הלכה ו׳
כִּלְאֵי הַכֶּרֶם כֵּיצַד. מִין מִמִּינֵי תְּבוּאָה אוֹ מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ עִם הַגֶּפֶן. בֵּין שֶׁזָּרַע יִשְׂרָאֵל בֵּין שֶׁזָּרַע נָכְרִי. בֵּין שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן. בֵּין שֶׁנָּטַע הַגֶּפֶן בְּתוֹךְ הָיָּרָק. שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָיָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ט) "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְּלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם". כְּלוֹמַר פֶּן תִּתְרַחֵק וְתֶאֱסֹר שְׁנֵיהֶם:
הלכה ז׳
וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם בֵּין מִן הַיָּרָק בֵּין מִן הָעֲנָבִים לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּבְהִלְכוֹת כִּלְאַיִם יִתְבָּאֵר אֵי זֶה מִין אָסוּר בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְאֵי זֶה מִין אֵינוֹ אָסוּר וְהֵיאַךְ יֶאֱסֹר וּמָתַי יֵאָסֵר וְאֵי זֶה דָּבָר מְקַדֵּשׁ וְאֵי זֶה אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ:
הלכה ט׳
הָעָרְלָה כֵּיצַד. כָּל הַנּוֹטֵעַ אִילַן מַאֲכָל כָּל פֵּרוֹת שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ אִילָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִשֶּׁנָּטַע הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כג) "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". וְכָל הָאוֹכֵל מֵהֶם כְּזַיִת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:
הלכה י׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹטֵעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כג) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" וְגוֹ'. אֲבָל אִסּוּר עָרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁוַּדַּאי הָעָרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲסוּרָה וּסְפֵקָהּ מֻתָּר. וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִתְבָּאֵר דְּבָרִים הָאֲסוּרִין מִשּׁוּם עָרְלָה וּדְבָרִים הַמֻּתָּרִין:
הלכה י״א
סְפֵק עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר. בְּסוּרְיָא וְהִיא אֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד מֻתָּר. כֵּיצַד. הָיָה כֶּרֶם וְעָרְלָה וַעֲנָבִים נִמְכָּרוֹת חוּצָה לוֹ. הָיָה יָרָק זָרוּעַ בְּתוֹכוֹ וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ. שֶׁמָּא מִמֶּנּוּ הוּא זֶה שֶׁמָּא מֵאַחֵר. בְּסוּרְיָא מֻתָּר. וּבְחוּץ לָאָרֶץ אֲפִלּוּ רָאָה הָעֲנָבִים יוֹצְאוֹת מִכֶּרֶם עָרְלָה אוֹ יָרָק יוֹצֵא מִן הַכֶּרֶם לוֹקֵחַ מֵהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתוֹ בּוֹצֵר מִן הָעָרְלָה אוֹ לוֹקֵט הַיָּרָק בְּיָדוֹ:
הלכה י״ב
כֶּרֶם שֶׁהוּא סְפֵק עָרְלָה אוֹ סְפֵק כִּלְאַיִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר וּבְסוּרְיָא מֻתָּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה י״ג
חָבִית יַיִן הַנִּמְצֵאת טְמוּנָה בְּפַרְדֵּס שֶׁל עָרְלָה אֲסוּרָה בִּשְׁתִיָּה וּמֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה שֶׁאֵין הַגַּנָּב גּוֹנֵב מִמָּקוֹם וְטוֹמֵן בּוֹ. אֲבָל עֲנָבִים הַנִּמְצָאִין טְמוּנִים שָׁם אֲסוּרִים שֶׁמָּא מִשָּׁם נִלְקְטוּ וְהִצְנִיעָן שָׁם:
הלכה י״ד
נָכְרִי וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בִּנְטִיעָה אִם הִתְנוּ מִתְּחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁיִּהְיֶה הַנָּכְרִי אוֹכֵל שְׁנֵי עָרְלָה וְיִשְׂרָאֵל אוֹכֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִשְּׁנֵי הֶתֵּר כְּנֶגֶד שְׁנֵי הָעָרְלָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְחֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיַּחְשֹׁב כַּמָּה פֵּרוֹת אָכַל הַנָּכְרִי בִּשְׁנֵי עָרְלָה עַד שֶׁיֹּאכַל יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד אוֹתָן הַפֵּרוֹת. אִם הִתְנוּ כָּזֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי זֶה כְּמַחֲלִיף פֵּרוֹת עָרְלָה:
הלכה ט״ו
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין דִּין נֶטַע רְבָעִי נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׁנָה רְבִיעִית בְּלֹא פִּדְיוֹן כְּלָל שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הָעָרְלָה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים וּמַה סּוּרְיָא שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת וּבִשְׁבִיעִית מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּנֶטַע רְבָעִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. חוּצָה לָאָרֶץ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶטַע רְבָעִי נוֹהֵג בָּהּ. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹהֵג בָּהּ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְהוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁכֶּרֶם רְבָעִי לְבַדּוֹ פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְאֵין לְדָבָר זֶה עִקָּר:
הלכה ט״ז
פֵּרוֹת שָׁנָה רְבִיעִית כֻּלָּהּ אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּפָּדוּ. וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִתְבָּאֵר מִשְׁפְּטֵי פִּדְיוֹנָן וְדִין אֲכִילָתָן וּמֵאֵימָתַי מוֹנִין לְעָרְלָה וְלִרְבָעִי:
הלכה י״ז
כֵּיצַד פּוֹדִין פֵּרוֹת נֶטַע רְבָעִי בַּזְּמַן הַזֶּה. אַחַר שֶׁאוֹסֵף אוֹתָן מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן נֶטַע רְבָעִי. וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּן וַאֲפִלּוּ בִּפְרוּטָה אַחַת וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵלּוּ פְּדוּיִין בִּפְרוּטָה זוֹ וּמַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ פְּרוּטָה לְיָם הַמֶּלַח אוֹ מְחַלְּלָן עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת. וְאוֹמֵר הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל חִטִּים אֵלּוּ אוֹ עַל שְׂעוֹרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשׂוֹרֵף אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וְאוֹכֵל כָּל הַפֵּרוֹת:
הלכה י״ח
הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפָּדָה פֵּרוֹת שָׁנָה רְבִיעִית אוֹ חִלְּלָן אָסוּר לְאָכְלָן עַד שֶׁתִּכָּנֵס שָׁנָה חֲמִישִׁית. וְדָבָר זֶה אֵין לוֹ עִקָּר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁזּוֹ שִׁגְגַת הוֹרָאָה וְהַטַּעַם לְפִי שֶׁכָּתוּב (ויקרא יט כה) "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" וְאֵין עִנְיָן הַכָּתוּב אֶלָּא שֶׁבַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ פִּרְיוֹ בְּלֹא פִּדְיוֹן כְּכָל חֻלִּין שֶׁבָּעוֹלָם. וְאֵין רָאוּי לָחוּשׁ לְהוֹרָאָה זוֹ:
הלכה י״ט
הַטֶּבֶל כֵּיצַד. כָּל אֹכֶל שֶׁהוּא חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ נִקְרָא טֶבֶל וְאָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב טו) "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'". כְּלוֹמַר לֹא יִנְהֲגוּ בָּהֶן מִנְהַג חֻלִּין וַעֲדַיִן קָדָשִׁים שֶׁעֲתִידִין לְהִתָּרֵם לֹא הוּרְמוּ. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִן הַטֶּבֶל קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה:
הלכה כ׳
אֲבָל הָאוֹכֵל מִדָּבָר שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וַעֲדַיִן לֹא הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹת וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר בּוֹ אֶלָּא מַעֲשַׂר עָנִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל טֶבֶל. וְאֵין בּוֹ מִיתָה שֶׁאֵין עֲוֹן מִיתָה אֶלָּא בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר:
הלכה כ״א
אַזְהָרָה לָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹת בִּכְלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב יז) "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ" וְגוֹ'. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת יִתְבָּאֵר אֵיזֶה דָּבָר חַיָּב בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת וְאֵי זֶה דָּבָר פָּטוּר. וְאֵי זֶה דָּבָר הוּא חַיָּב מִן הַתּוֹרָה וְאֵי זֶהוּ הַחַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִטֶּבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְעָרְלָה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה כ״ב
הַטֶּבֶל וְהֶחָדָשׁ וְהַהֶקְדֵּשׁ וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וְהַכִּלְאַיִם וְהָעָרְלָה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִפֵּרוֹתֵיהֶן אֲסוּרִים כְּמוֹתָן וְאֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן. חוּץ מִיַּיִן וְשֶׁמֶן שֶׁל עָרְלָה וְיַיִן שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקִין עַל הַזֵּיתִים וְעַל הָעֲנָבִים שֶׁלָּהֶן:
הלכה כ״ג
וְיֵשׁ בְּקָדָשִׁים אִסּוּרִין אֲחֵרִים בְּמַאֲכָלוֹת וְכֻלָּן שֶׁל תּוֹרָה הֵן. כְּגוֹן אִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בַּאֲכִילַת תְּרוּמוֹת וּבִכּוּרִים וְחַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ כְּגוֹן פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה כ״ד
וְשִׁעוּר כָּל אֲכִילָה מֵהֶן כְּזַיִת בֵּין לְמַלְקוֹת בֵּין לְכָרֵת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ אִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח וְדִינָיו בְּהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה. אֲבָל אִסּוּר אֲכִילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִסּוּר מִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן אִסּוּר יוֹצֵא מִגֶּפֶן עַל הַנָּזִיר אֵינוֹ שָׁוֶה בַּכּל. וּלְפִיכָךְ יִתְבָּאֵר אִסּוּר כָּל אֶחָד מֵהֶן וְשִׁעוּרוֹ וְדִינָיו בִּמְקוֹמוֹ הָרָאוּי לוֹ:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

א׳
כל איסורים שאמרנו הם במיני נפש חיה ויש איסורין אחרים של תורה בזרע הארץ וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף ל"ז):
ב׳
החדש כיצד כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר. בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע') החיטין והשעורים והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח. ומ״ש שנוהג בכל מקום. בסוף ערלה (פ״ג מ״ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע״ג דבספ״ק דקידושין (דף ל״ט) אמרינן דפלוגתא דתנאי היא פסק כסתם משנה. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח:) אמרינן דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח״ל דאורייתא. ומ"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים וכו' עד שאין ב"ד מתעצלין בו עד אחר חצות. משנה שם (דף ס"ח). ומ"ש ובזמן שאין ב"ה כל היום כולו אסור. משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא. ומ"ש ובזמן הזה במקומות שעושים שני ימים טובים וכו'. גם זה שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא וכך הם דברי הרי"ף בסוף פסחים:
ג׳
האוכל לחם וקלי וכרמל וכו'. בפרק קמא דכריתות (דף ה') ומקשה בגמרא והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני שאני הכא דמייתר קראי ומפרש בגמרא היכי מייתר קראי:
ד׳
כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר וכו'. משנה בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא ובגמ' (דף ע״א) מנין לעומר שמתיר בהשרשה וכו' (דכתיב) אשר תזרע משעת זריעה וכו' א״ה אע״ג דלא השרישה נמי א״ל סודני בשדה כתיב ואמרינן תו בגמרא (דף ע':) מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר ופסק רבינו כרבי יונה. ומ"ש ודין זה בכ"מ ובכל זמן מן התורה. כר' אליעזר בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) דסתם לן תנא כוותיה בסוף ערלה. ומתבאר בפרק ר' ישמעאל. ומ"ש ובכל זמן. מתבאר פרק הנזכר:
ה׳
תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז:) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט) בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע עומר מתירן או אין מתירן ה״ד אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו וקא מבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מינייהו כמאן דשדו בכדא דמו ושרנהו עומר או דילמא בטיל להו לגבי ארעא וכו' תיקו. ופירש״י דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר דלא שרנהו עומר דאשתקד ולא בשעת עומר זה. מהו לנקוטי ללקוט מהם קודם השרשתן. כמאן דשדו בכדא דמיין ושרנהו עומר דהא דאמרן ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי. או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגדולין דמו עכ״ל. וכך הם דברי רבינו ולרמוז שעדיין לא השרישו כתב ועדיין החטים בקרקע כלומר ועודם חטים כמות שהם בלא השרשה: והראב"ד כתב א"א זה שבוש ומי יתירם לאלו וכו'. ואיני רואה לא שיבוש ולא השגה שמ"ש ומי יתירם לאלו מבואר הוא בדברי רבינו שהעומר הבא יתירם אם הם כמונחים בכד. ופירוש הראב"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמרא אלא אם כן היתה לו גירסא אחרת: וכן שבולת שלא הביאה שליש וכו'. פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:):
ז׳
(ו-ז) כלאי הכרם כיצד וכו' בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן וכו': ומה שכתב והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה. בפרק כל שעה עלה כ"ה. ומה שכתב ושניהם מצטרפין זה עם זה:
ח׳
ומה שכתב במה דברים אמורים שנזרעו בארץ ישראל וכו'. בסוף פרק קמא דקידושין (דף ל"ט) ובסוף ערלה:
ט׳
הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל וכו'. מ"ש שמונים לו משעת נטיעתו פשוט בירושלמי פ"ק דערלה (הלכה ב'). ומ"ש שאסורים בהנאה. פ"ב דקידושין (דף נ"ו:) יליף מקראי דערלה אסורה בהנאה ואין לה פדיון:
י׳
במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבואו אל הארץ וכו' אבל איסור ערלה בח"ל הל"מ וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח"ל הל"מ א"ל ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט וכו' א"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור ואע"ג דשמואל פליג התם ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרא"ש וכן נראה שהוא דעת הרי"ף:
י״א
ספק ערלה וכלאי הכרם וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ח) תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד"ס מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הל"מ א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל"מ היינו דשאני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בא"י אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא"י אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכו' א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבה בר בר חנה מספקי ספוקי להדדי. ופרש"י ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים א"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט נכרי מהפירות ואין ידוע מהיכן וכו' בח"ל יורד ישראל ולוקח מהנכרי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מהערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו רד ולקוט. כרם הנטוע ירק וכו' יורד הנכרי ולוקט מהכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד. ספק לי לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ובערלה קאי עכ"ל. ומשמע דגבי ערלה נקטינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דלא אמר או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט אלא שמואל דאמר דערלה לא מתסרא אלא מהלכת מדינה אבל לר' יוחנן דאמר הל"מ היא וקי"ל כוותיה לא שרי אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט וכך הם דברי טיו"ד. ועל דברי רבינו יש לתמוה דכיון דקי"ל כר' יוחנן דאמר ערלה הל"מ וכלאים מד"ס למה השוה דין שניהם. וכתב הר"ן שהרמ"כ השיגו כן והוא ז"ל כתב דל"ק דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקטינן כוותיה ולאו משום דס"ל כשמואל דאמר הלכת מדינה אלא משום דס"ל שכך נאמרה הלכה שכל שלא יראנו לוקט מותר וכתב עוד על דברי רבינו הרי שהוא מסכים לפירש"י שאע"פ שהם ערלה או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין עכ"ל. נראה מדבריו שהוא מפרש דברי רבינו שהם כמ"ד זה וזה יורד ולוקט. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דעתו שדברי רבינו נראים פשוטים בעיני שהם כההיא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט שהרי לשונו כלשון המשנה ממש אלא שכתב בוצר במקום לוקט ואח"כ כתב לוקט הירק ולענין ערלה שפיר פסק כר"י דאמר הל"מ היא ומה שהשוה כלאים לערלה להחמיר אפשר דהיינו מדחזינן דמר בריה דרבינא דהוא בתרא משוה ערלה לכלאים וכעין שכתב הר"ן ואע"ג דאיהו משוה לקולא אנן כיון דלא אפשר לאקושינהו לקולא מדר"י דאמר הל"מ מקשינן להו לחומרא. ויותר היה נראה לומר שלא השוה רבינו אותם כמו שעלה על דעת הרמ"ך והר"ן אלא שבערלה פסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכלאים פסק דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וז"ש והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט ירק בידו כלומר גבי ערלה צריך שלא יראה אותו בוצר וגבי כלאים אפי' ראהו לוקט אין בכך כלום רק שלא ילקוט הוא עצמו הירק בידו אלא שבפ"ה מהלכות כלאים כתב אע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ"א עכ"ל. הרי שכתב גבי כלאים שצריך שלא יראנו לוקט ומ"מ דבריו מבוארים שם שהוא פוסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכמו שכתבתי: ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח"ל מותר ליקח מהם ובלבד שלא יראנו בוצר מהיכא יליף הכי דהא כי תנן בח"ל יורד ולוקח וכו' אספק ערלה הוא דאמרן אבל בודאי ערלה מנא לן ועוד שכתב בסוף דבריו כרם שהוא ספק ערלה וכו' ובסוריא מותר ואין צ"ל בח"ל דמשמע דמותר בכל גוונא והא מתניתין לא שריא אפילו בח"ל אלא בשלא ראהו לוקט איכא למימר דכיון דההיא דכרם הנטוע ירק ודאי כלאים ושרי בח"ל ה"ה לודאי ערלה דשרי בח"ל ואפילו למאן דמפליג בין ערלה לכלאים היינו לומר דבזה יורד ולוקח ובזה יורד ולוקט ומיהו תרוייהו בחד גוונא מיירו והיינו דאקשי ליה עולא לרב יהודה מההיא דספק ערלה לההיא דכרם הנטוע ירק וכו' דליתני או זה וזה יורד ולוקח וכו' והא עדיפא מיניה ה"ל לאקשויי דגבי ספק ערלה קתני יורד ולוקח וגבי ודאי כלאים קתני יורד ולוקט ויציבא בארעא וכו' ותו היכי אמר רב יהודה אמר שמואל תני או זה וזה יורד ולוקח וכו' [ורבינא נמי היכי מתני זה וזה יורד ולוקט הא כיון שזה ודאי] וזה ספק היאך אפשר להיות דין שניהם שוה אלא ע"כ דתרווייהו בחד גוונא מיתנו וכיון דההיא דכרם הנטוע ירק מיירי בודאי כלאים ההיא דערלה דשרי בח"ל מיירי בודאי ערלה וה"פ דמתניתין ספק ערלה דהיינו [כרם שהוא] ספק אם עברו עליו ג' שנים או כרם שהוא ערלה ודאי ופירות נמכרים חוצה לו ספק ממנו הם ספק מכרם אחר בא"י אסור ובסוריא מותר ואין צ"ל בח"ל ואם הוא ודאי ערלה בח"ל יורד ולוקח וכו'. וע"כ צ"ל כן דאי לא תימא הכי כיון דקתני בסוריא מותר דמשמע דמותר ליקח מכרם שהוא ספק ערלה וכ"ש בח"ל מאי האי דקתני ובח"ל יורד ולוקח וכו'. ומה שפירש"י דהא דקתני בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל אינו אומר לו לכתחלה רד ולקוט אינו נראה לרבינו משום דלישנא דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפירוש רש"י לא הוה שתיק תנא מלמיתני הכי בהדיא הילכך משמע ליה לפרושי מתניתין כדפרישית וכתב תחלה חד גוונא דספק ערלה דשריא בסוריא דהיינו כרם שכולו ערלה ודאי וענבים נמכרים חוצה לו ואינו יודע אם ממנו אם מאחר מותר ובח"ל אפילו ודאי מותר והוא שלא יראנו בוצר והדר כתב גוונא אחריתי דספק ערלה דהיינו שכולו ספק אם עברו עליו ג' שנים או שיש בו נטיעות ערלה וזקנות דבסוריא מותר ואין צ"ל בח"ל ומשמע דבשכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים מותר ללקוט ביד. כנ"ל לפרש דברי רבינו: ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דאפילו מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו וכדא"ל לוי לשמואל וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנה. וי"ל שרבינו סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח"ל הלכת מדינה היא אבל לר"י דסבר הל"מ היא אסור:
י״ג
חבית של יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה וכו' עד והצניעם שם. בפ"ב דבתרא (דף כ"ד):
י״ד
נכרי וישראל שהיו שותפים וכו'. בסוף פרק קמא דע"ז (דף כ"ב) הנהו מוריקאי דנכרי נקיט בשבתא וכו': והראב"ד כתב על דברי רבינו א"א אנו מפרשים באותו מעשה וכו'. ואיני יודע היאך יתיישב לפירוש זה הא דאמר והא אותביה רבינא לרבא לא סיועי סייעיה דכיון דבעובדא דשני ערלה לא היו צריכין להתנות לפי שלא היה שם אכילת איסור היכי מסייע ליה מברייתא דשבת דצריך להתנות:
ט״ו
יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ וכו'. כתב הר"ן בפ"ק דר"ה ובסוף פרק קמא דקידושין דסוגית הירושלמי בפרק ה' דמעשר שני מוכחת כדבריו. והרשב"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממעשר שני בג"ש דקדש קדש. וסבור הרב ז"ל דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. והתוספות וה"ר יונה והרשב"א והרא"ש בר"פ כיצד מברכין חולקים על דברי רבינו וסוברים דאף בח"ל נוהג נטע רבעי אלא שכתבו שאינו נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות. וכן דעת רב אחא גאון וכסברת מקצת הגאונים שדחה רבינו. ומ"ש שנוהג בארץ ישראל אף שלא בפני הבית, כן משמע בפ"ה דמעשר שני:
ט״ז
פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שיפדו. בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ובפרק ה' דמעשר שני (משנה א'):
י״ז
כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה. כלומר דאילו בזמן הבית אין פודין אותן בפחות משוויין כדאיתא בפרק חמישי דמעשר שני ומוסיף עוד חומש כדאיתא שם בפרק שני דמעשר שני: ומה שכתב אחר שאוסף אותם. כלומר דאילו במחובר לקרקע אינו נפדה כדאיתא בתוספתא מיהו נראה שאפשר לפדותם במחובר לקרקע והוא שיתנה שלא יחול הפדיון עד שיתלשו מהקרקע: כתב הראב"ד מחוללין על חטים אלו וכו' א"א זה הוא תימה וכו'. וי"ל לדעת רבינו דה"מ בזמן הבית דוקא:
י״ח
הורו מקצת הגאונים וכו'. גם הרא"ש כתב בסוף הלכות ערלה שאותה הוראה נמצאת בקצת ה"ג ושהיא שיבוש:
כ׳
(יט-כ) הטבל כיצד וכו' שנאמר ולא יחללו וכו' והאוכל כזית מן הטבל חייב מיתה בידי שמים. בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג). ומ״ש ששיעורו בכזית. משנה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) כחכמים דפליגי אר״ש. ומ״ש אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה וכו', בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) אמר רב אכל טבל של מעשר [עני] לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא [הורם ממנו כל עיקר] הורם ממנו תרומה גדולה ולא [הורם ממנו מעשר ראשון] מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני [אף כאן מעשר עני] ואמר רחמנא לא תוכל: וכתב הראב"ד ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה א"א סברא היא זו וכו'. ובעל מ"ע תמה עליו איך תלה בסברא דבר שהוא גמרא ערוכה. ואין כאן תמיהא שממ"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חיוב זה אם יהיה מיתה או לאו לא שמענו. ואע"פ שאמר רב דטבל (הטבול) למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה"נ דחייב מיתה אם לא לקה ואיצטריך לאשמועינן דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתיב בהו חיוב מיתה קדש כתיב בהו. ומיהו אי קשיא הא קשיא דמעשר שני הא איקרי קדש. וצריך עיון:
כ״ב
הטבל והחדש וכו' אסורים כמותן. ברייתא בפרק העור והרוטב (חולין דף ק״כ:) ואע״ג דיליף להו התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות (פי״א מ״ג) אין סופגים ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים וה״ה לאינך דמאי שנא:
כ״ד
ומ"ש ושיעור כל אכילה מהם כזית. בפ"ג דטהרות (משנה ד'). ומ"ש אבל איסור אכילה ביוה"כ וכו'. כלומר מה שהוצרכתי לומר שיש איסורים אחרים שיתבארו במקומם הם אותם שהם במינים מיוחדים אבל איסור אכילה ביוה"כ שהם בכל האוכלים ודאי שאינם מסוג הלכות אלו וכן איסורי נזיר כיון שאינו שוה בכל גם הוא אינו מסוג הלכות אלו ולפיכך דין הוא שיתבארו כל אחד במקומו ולא הייתי צריך להוציא מהכלל:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

ד׳
ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר וכו'. למ״ש הר״א ז״ל בהשגות שהשרישה קודם לעומר וחזר וזרע יש לפרש לשון הגמרא כך לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר כלומר אחר שעבר העומר הראשון שהשרישו קודם אותו העומר קצרו אותם ונטעום קודם שיעבור העומר השני ומאי דקאמר ואתא עומר חליף עלייהו ר״ל שהעומר שעבר דהיינו עומר הראשון כבר עבר עליהם ופירוש ואתא עומר רוצה לומר שכבר בא העומר הראשון שעבר עליהם והבעיא היא אם אותו העומר מתירן ואע״ג דכבר נעקרו וזרעם בקרקע מ״מ יש לומר לדעת הר״א ז״ל דאיכא צד א' לומר דהעומר מתירן כיון דתבואה הרי התירה העומר הראשון שהשרישה קודם לו אע״פ שנעקרה אחר כך וזרעה מ״מ איכא בעיא לומר דהעומר הראשון התירה אבל לרבינו הקשה הר״א ז״ל דכיון דהשרישה אחר העומר הראשון ולא התירה שום עומר ובעומר השני היא זרועה בקרקע בלא השרשה איך תהיה מותרת ואיזה עומר הוא שיתירנה. ורבינו מפרש כרש״י ז״ל דמ״ש במשנה דאם לא השרישה קודם העומר דאין העומר מתירה היינו לענין הגידולים אבל לא הדבר הזרוע בעצמו יע״ש בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ט):
ו׳
כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה וכו' שניהם אסורים באכילה ובהנאה. מדברי רבינו נראה דהוא סבור דמאי דאמר ר' יאשיה בפ״ק דקידושין (דף ל"ט) ובכמה מקומות דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו לענין מלקות אבל לענין איסור זריעה מן התורה ולענין איסור אכילה והנאה אפילו מין אחד בין הגפנים אסור וכן נראה מדברי הטור ביו״ד סימן רצ״ז דדעת רבינו כן הוא וכ״נ בפרק ה' מהלכות כלאים שבתחלת הפרק פסק כר' יאשיה דבעי חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואח״כ כתב אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו' ואם עשה כן אע״פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה משמע דאסור מן התורה בזריעה אע״פ שאין בו מלקות וכן ביאר הרב כסף משנה בסוף פ״ח מהלכות כלאים וקשה (דאי) [דודאי] אית ליה לרבינו דזריעה לחוד ואיסור אכילה והנאה לחוד וקרא דלא תזרע כרמך כלאים פסקינן ליה בתרתי דבענין הזריעה בעינן תלתא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וזהו שאמר כרמך כלאים דהיינו כלאים דהוו תרי זרעים לבד מכרמך וכדפירשו התוס' בבכורות פ' מעשר בהמה (בכורות דף נ"ד) ופן תקדש המלאה הוי לאו אחר דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכדכתב רש״י ז״ל בפרק כל שעה והאי לאו דאכילה הוי למ״ד דאפילו מין א' בין הגפנים אסור בהנאה ואכילה ומפרש רבינו כן כי היכי דלא ניפלוג ר' יאשיה אכמה משניות שהביא ר״י וכדכתב הרא״ש בהלכות כלאים דמשמע מינייהו דקדש אע״פ שלא יהיה אלא מין אחד בגפן, ואם כוונת רבינו כך קשה דאיסור הזריעה בשני מינים מן התורה מנא ליה כיון דאיסור הזריעה לא הוזכר בכתוב אלא כרמך לא תזרע כלאים משמע דהיינו דוקא תלתא חטה ושעורה וחרצן אבל תרי לא ואי אית ליה לרבינו דזריעה ואכילה שוים ומאי דאסור באכילה אסור בזריעה א״כ אמאי לא לקי בזריעה במין אחד בין הגפנים וכי תימא לא לקי במין אחד בין הגפנים באכילה אלא בשלשה מינים לבד דהיינו חטה ושעורה וחרצן ומאי דכתב רבינו כאן דאסור היינו איסורא בעלמא מן התורה ולא מלקות קשה דא״כ איך כתב אח״כ והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק וכו' לוקה דמשמע דקאי אמאי דאמר לעיל דזרע מין אחד בין הגפנים דלוקה. ועוד יש מי שהקשה על דברי רבינו דבבכורות פרק מעשר בהמה (בכורות דף נ"ג נ"ד) גבי אין תורמין ממין על שאינו מינו אמרו בגמרא מה״מ אמר ר' אמי וכו' כל חלב יצהר וכל חלב תירוש כו' ואמרו שם אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מניין ק״ו והקשו שם ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה וכו' והשתא לדברי רבינו קשה דהא אפילו במין אחד בין הגפנים הוא דאסור בזריעה לדעת רבינו וכן בהנאה ובאכילה הם אסורים והוו כלאים ואם כן הרי איכא שפיר ק״ו בדגן ותירוש דהוו כלאים לדעתו. ויש לתרץ לזה דרבינו סובר דדגן ודגן לא הוי איסור מן התורה לרבי יאשיה אלא הוי איסור מדרבנן כדפרישית התם וטעמא דכי היכי דלרבי יאשיה כלאי הכרם בעינן ג' משום דכתיב כרמך לא תזרע כלאים דמשמע כלאים לבד מכרמך וכדפירשו התוס' הכי נמי שדך לא תזרע כלאים משמע דהוי כלאים לבד משדך דהוי שלשה והיינו כסברת רבי יהודה דאמר במסכת כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמין וכו' דמשמע ליה לר' יהודה דשדך לא תזרע כלאים הוי כלאים לבד משדך דהם שלשה אע״ג דהתוספות כתבו בפרק מעשר בהמה דרבי יאשיה מודה בכלאי זרעים דבתרי סגי והוו כלאים ודוקא בכלאי הכרם הוא דאית ליה דבעינן תלתא וכדכתבו שם התוספות מ״מ רבינו לא משמע ליה הכי אלא דלרבי יאשיה הא בהא תליא וכי מקשה לדידיה בגמרא מר' יאשיה היינו מחלוקה דדגן ודגן ולא מחלוקה דדגן ותירוש הפך ממה שכתבו התוס' דפריך מחלוקה דדגן ותירוש ולא מדגן ודגן אבל לרבינו הוי בהפך דבדגן ותירוש איכא ק״ו דהא אית ביה איסור כלאים באכילה ובהנאה מקרא דפן תקדש המלאה אלא מדגן ודגן דפריך דהוו כלאי זרעים דלא הוי כלאים בתרתי משום דקרא קאמר שדך לא תזרע כלאים דמשמע כלאים לבד משדך. וא״ת כיון דבגמרא דידן אית ליה דלר' יאשיה בכלאי זרעים גם כן בעינן תלתא וכלאי הכרם וכלאי זרעים תלו הא בהא א״כ רבינו דפסק בריש פ״ח מהלכות כלאים כרבי יאשיה למה פסק שם דבכלאי זרעים בתרתי סגי. י״ל דהא דקי״ל כר' יאשיה היינו משום דאמרי' בפרק ראשית הגז (חולין דף קל"ו) נהוג עלמא כתלתא סבי דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן וא״כ היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג לא נהוג ולא נהוג אלא בכרם דבעינן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכי תימא הא בהא תליא כד משמע בגמרא דידן י״ל דכיון דבירושלמי קאמר דלאו הא בהא תליא וכדכתבו התוס' בפרק מעשר בהמה פסק רבינו כר' יאשיה דוקא בכלאי הכרם ולא בכלאי זרעים דכיון דהדין היה לפסוק כרבנן מסתייא דהיכא דנהוג עלמא בהדיא כר' יאשיה פסקינן כוותיה. כנ״ל לתרץ לדעת רבינו והקושיא הראשונה עדיין צ״ע: כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם וכו'. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ז) אמרו בכלאי הכרם מנלן אמר ר' חזקיה אמר קרא פן תקדש תוקד אש וקשה לרבינו אמאי לא כתב כן וכתב דהוי מלשון פן תתרחק:
י׳
שנאמר כי תבואו אל הארץ וכו'. אע״ג דבפ' האשה נקנית (קידושין דף ל"ז) אמר דלאו בהא תליא דהקשו שם והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה ונוהגין בין בארץ בין בח״ל ואמר הטעם משום שהיא חובת קרקע מ״מ כתב רבינו הטעם דכתיב כי תבואו וכו' דמשמע ליה דהיא דרשא פשוטה יותר אע״פ שנדחית בגמרא וכן דרכו של רבינו לכתוב הדרשה הפשוטה בכתוב אע״פ שאינה עיקר:
י״א
כיצד היה כרם וערלה וכו'. לפמ"ש הר"ן בפירוש ההלכות דרבינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל ופוסק כמאן דאמר זה וזה יורד ולוקט ומשוה רבינו רואה ללוקט קשה דאם כן מ"ש במשנה (דף ל"ח:) גבי כרם בח"ל יורד ולוקט הוי בלבד שלא יראה אותו א"כ בערלה נמי קאמר הכי בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא יראהו א"כ מאי פריך בגמרא דאיכא חילוק בין ערלה לכלאי הכרם הא הכל דבר אחד הוא. ועוד דהיכי קאמר דרבינו אתי כפירוש רש"י ז"ל דבערלה ודאי כשאינו רואה שלוקט מותר הא לפירוש רש"י ז"ל בערלה לא הוי אלא ספק ערלה והיכי כתבה רבינו גבי ערלה ודאי. ונ"ל פירוש דברי הר"ן דהוא סובר דרבינו מפרש כפירוש רש"י דהערלה הוי ספק דיש בו נטיעות אסורות ונטיעות מותרות והרואה לוקט מן האסורות אינו יכול ליקח מהם אבל בסיפא גבי כלאי הכרם הוי כל הכרם איסורא ואמרו דיורד ולוקט רוצה לומר שיאמר לנכרי שילקוט משם דהוי איסור ומ"מ לא יראה אותו בעיניו לוקט שרואה שלוקט הוי כלוקט הוא עצמו והכי מיפרשא ברייתא דערלה למאן דאמר דבערלה מתניתין יורד ולוקח ובכלאי הכרם יורד ולוקט אבל למאן דאמר דבזה וזה אמרינן יורד ולוקט בין ערלה וכרם שוים וספק ערלה דקאמר בברייתא הוי כמו מתני' דכלאי הכרם דהכרם הוא ודאי איסור והספק הוא שנמכרות חוצה לו ואינו יודע אם הוא מן הכרם אם לאו וברייתא דספק ערלה הוי פירושה נמי הכי דהכרם הוא ודאי ערלה והספק הוא שנמכרות חוצה לו ולא ידענו אם היה מאותו הכרם אם לאו ואמרו דבח"ל יורד ולוקט כלומר יאמר לנכרי שילקוט משם אבל לא יראנו דהוי כלוקט בידו ממש והוי פירוש יורד ולוקט הערלה כמו בכרם דהכל דבר אחד וכיון דרבינו פוסק כמ"ד יורד ולוקט פסק בשניהם הדין שוה וכתב בערלה ודאי דומיא דכרם דלמ"ד יורד ולוקט ברייתא דערלה הכי מיפרשא כדכתיבנא. זה נ"ל מה שהבין הר"ן ז"ל בדברי רבינו והוא נכון. וראיתי לטור בסימן רצ"ו בטור יורה דעה שכתב גבי כלאי הכרם כיצד ירק העומד בין הגפנים ואין ידוע אם נזרע וכו' משמע דמפרש מתני' דכלאי הכרם דהוי ספק איסור כדפירש"י דאפשר שטעמו מדמדמה ליה גמרא לערלה בגוונא דערלה הוא וכמו שהכריח הרב כסף משנה לדעת רבינו. ועל מה שהקשה עוד הרב כסף משנה דלמה לא הזכיר רבינו דאפילו מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו כדאמר ליה לוי לשמואל בגמרא אפשר דבגמרא לא היה יודע שמואל עצמו דהיה איסור אלא אצלו ג"כ היה ספק ולוי היה יודע דהיה איסור ולכך היה אומר לשמואל אתה שאינך יודע מה הוא איסור או מה הוא היתר אתה תלקוט ותן לי אבל אם היה יודע שמואל עצמו האיסור ודאי לא היה מותר לומר ליתן ללוי והשתא לא הוצרך רבינו להזכירו דהוא דבר פשוט. ותירץ הכ"מ עיקר ע"ש:
י״ג
חבית יין הנמצאת טמונה וכו'. בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ד) אמרו ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדסא דערלה שרייה רבינא לימא משום דסבר לה כר' חנינא שאני התם דאי מיגניב מינה אצנועי בגוה לא מצנע וה״מ חמרא אבל עינבי מצנעי ע״כ. ומשמע מסוגיא דגמרא דלר' חנינא דרוב וקרוב אזלינן בתר רוב ולא צריכינן להאי טעמא דאי מיגנב מינה אצנועי בגווה וכו' דבלאו הכי מותר דאזלינן בתר רוב כרמים שאינם של ערלה ולא אזלינן בתר כרם זה של ערלה אע״פ שהוא קרוב ומינה דאפי' ענבים שרו דאע״ג דדילמא מצנעי מ״מ אזלינן בתר רובא ואמרי' דאלו הענבים מרוב כרמים של היתר הם וכ״כ בהגהות אשירי נ״ל דלדידן דלא אזלינן בתר קורבא אלא בתר רובא אפי' ענבים שרו, וא״כ קשה על רבינו בתרתי חדא במה שנתן הטעם שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו ועוד במ״ש דענבים אסורין דכיון דקי״ל דרוב וקרוב אזלינן בתר הרוב וכ״פ רבינו בסוף פ' ט״ו מה' גזילה שכתב שם אבל אם היו יוני רבים הלך אחר הרוב אע״פ שהוא רחוק וכן כתב בפרק ט' מהל' רוצח אע״פ שהולכין אחר הרוב מן התורה והולכין אחר הקרוב הרוב עדיף ע״כ. א״כ לא היה לו ליתן טעם בהיתר היין אלא משום שהרוב עדיף ואזלינן בתר רובא דהיתרא וכן היה לו לפסוק בענבים דשרו מהאי טעמא. וקושיא זו איתא נמי בדברי הטור ביו״ד סימן רצ״ד שפסק כדברי רבינו ובהל' יין נסך סי' קכ״ט גבי חבית של יין שנמצאת בכרמו של ישראל פסק כרבי חנינא. ונ״ל לתרץ שהם סוברים דכיון דקאמר בגמרא וה״מ חמרא אבל עינבי לא מצנעי משמע דקושטא דמילתא הכי הוא ואפילו ר' חנינא דקי״ל כוותיה דקאמר דאזלינן בתר רובא מודה בהא דאסור דדוחק לומר דהא דקאמר בגמרא הוי דלא כהלכתא דהיינו ר' חנינא דקי״ל כוותיה לכך פירש דמאן דדחי שאני התם דאי מיגניב וכו' ה״ק מי סברת דטעמיה דר' חנינא דאזיל בתר רובא סגי בהא ודאי לא סגי ברוב זה אין זה רוב ברור דהא איכא רוב אחר כנגדו דרובא דעלמא עכו״ם נינהו והוי כיין נסך וכדהקשו התוס' שם ואע״ג דאיכא למימר דרוב גנבי ישראל כדתירצו התוס' התם מ״מ אין זה רוב ברור ג״כ דנימא דאזלינן בתריה היכא דאיכא טעמא דקורבא אלא טעמא אחרינא איכא הכא משום דאי מיגניב מינה אצנועי לא הוו מצנעי בגוה ומשום הכי שרי אפילו לר' חנינא ולא מטעמא דרוב ומש״ה בענבים אסירי דלא מהני טעמא דרוב כדכתיבנא. ומ״מ קשה קצת דע״כ צ״ל כאן כדתירצו התוס' דרוב גנבי ישראל וא״כ היה לו לרבינו להתנות בכאן על כך כמו שהתנה לקמן בסוף פי״ב שכתב חבית שפתחוה גנבים אם רוב גנבי ישראל וכו' הכי היה לו לומר כאן אלא שי״ל דכיון דזה שייך לדין יין נסך סמך על מה שכתב שם דהשתא לאו בדין יי״נ קא עסיק:
י״ד
נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה אם התנו מתחילת השותפות שיהיה הנכרי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני הערלה הרי זה מותר וכו'. פירוש הסוגיא לדעת רבינו עיין בהר"ן בפירוש ההלכות כי האריך לפרש הסוגיא לדעתו ז"ל. ומ"מ קשה בדברי רבינו במה שכתב ובלבד שלא יבאו לחשבון וכו' דמשמע דנפקא ליה ממה שאמרו בברייתא (דף כ"ב) ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור ומפרש רבינו דבאו לחשבון קאי אסיפא דאע"ג דהתנו מתחלה בעינן שלא יבאו לחשבון דכה"ג כתב רבינו ואם כונתו כך קשה דבהל' שבת פרק ו' לא חלק רבינו ואם הוא מפרש כך הברייתא היה לו לכתוב שם כן דברייתא גבי שבת מיתניא ועוד דה"ה ז"ל כתב שם דרבינו ז"ל מפרש דאם באו לחשבון כפירש"י ז"ל דמילתא באנפי נפשה היא ולא קאי ארישא ונתן טעם למה לא הזכיר רבינו דין באו לחשבון והוא הפך ממה שנראה כאן. לכך נראה ודאי דרבינו מפרש דמילתא באנפי נפשה היא וכדכתב ה"ה ז"ל ומ"ש כאן ובלבד שלא יבאו לחשבון הוא מסברא מהטעם שכתב דהוי כמחליף פירות ערלה דלפי פירושו בסוגיא כתב הר"ן שם דס"ל דבשתילי ערלה אפילו לא היה שומע הברייתא יודע הכא שפירות ערלה אסורים בהנאה וא"א להתיר ולהחליף אותם וכו' ומשום הך טעמא נפקא ליה הך דינא דאם יבאו לחשבון הוי כמחליף פירות ערלה. והראב"ד ז"ל כתב בהשגות אנו מפרשים באותו מעשה שלא היו צריכים להתנות וכו'. אפשר לתרץ לקושית הרב כ"מ ז"ל על פירוש הראב"ד ז"ל ומ"מ כיון שנתן לו הישראל שיזרע העכו"ם בשנים ההם פירות של ערלה אע"פ שהוא מעצמו לא זרע מכל מקום אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה דאם הוא לא היה נותן רשות לעכו"ם לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה העכו"ם לא היה [נותן] לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות וא"כ נראה כמחליף והראיה שהביא משבת אפשר לומר דדמי לפי' רש"י ז"ל וה"ק התם כיון דאיכא תנאי אהני אע"ג דמטאי הנאה לישראל ה"נ אע"ג דמהאי רשות שנתן לו מטי הנאה לישראל לא איכפת לן כיון דלא עבד איסורא בשליחותו דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור ודוחק:
י״ז
ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו וכו'. מה שהקשה הראב"ד ז"ל דבעינן כסף משום דילפינן ממעשר אין זו קושיא דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' מה' מעשר שני וכן אם רצה לחלל פירות על פירות יעלו הפירות וכו' דאפילו מעשר יכול לחלל על פירות וכבר השיגו שם הראב"ד ז"ל ג"כ ועל פי סברתו השיגו כאן וא"כ בלי מה כתב הרב בכ"מ משום דה"מ בזמן שבית המקדש קיים דרבינו אפילו בזמן ב"ה אית ליה האי דינא הכי ואזיל לטעמיה כדכתיבנא. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שכתב שם שלא יחלל ממין על שאינו מינו וא"כ איך כתב כאן במחלל ענבים של כרם רבעי על חטים דהוי מין בשאינו מינו ולזה צ"ל כעין מה שתירץ הרב כ"מ ז"ל להשגות הראב"ד ז"ל במה שהיה מותר אז בדיעבד שרינן השתא אפי' לכתחלה תדע לך דבזמן דב"ה קיים אין פודין לכתחלה אלא בשוויו ובזמן הזה אפילו בפרוטה וכן במעשר שני וכדכתב רבינו בפרק ב' מהלכות מעשר שני וא"כ הא דמין על שאינו מינו כיון דבדיעבד שרי עבדינן ליה השתא לכתחלה. אך ק"ק מ"ש שם בפרק ב' מהלכות מע"ש והורו הגאונים שאם רצה לפדות לכתחלה וכו' פודה וכן אם חלל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות כו' בפדיון נטע רבעי בזמן הזה כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות ע"כ. משמע דמדמה מעשר שני בזמן הזה לנטע רבעי בזמן הזה וכיון שכן איך כתב דבדיעבד הוא מחולל על שוה פרוטה מפירות אחרות שכתב וכן אם חלל דמשמע דהוי בדיעבד ולא כתב לכתחלה כמו בחלוקה הראשונה וכאן כתב דלכתחלה מחללין, אלא שאפשר דלא מדמי ליה לכרם רבעי לגמרי אלא לענין ששורף הפירות כדי שלא יהא תקלה וכו' אבל בענין חלול על שוה פרוטה מפירות אחרות החמיר יותר במעשר שני או שסמך שם על מ"ש כאן והוי אפי' לכתחילה:
כ׳
ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו'. מה שהקשה הרב בעל כסף משנה דהרי מעשר שני איקרי קדש, אינה קושיא בעיני דכונת הראב"ד ז"ל לומר דמעשר שני ועני נפקא לן אזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' דבשעריך הוי מעשר עני ומעשר דגנך וכו' הוי מעשר שני דביה כתיב עיקר קרא וכיון דבההוא קרא דכתיב אזהרה דידיה לא כתיב קדש אין בו מיתה אבל הכא דהיכא דכתיב אזהרה דאכילה דידיה כתיב קדש כמו שאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל וכן בפסוק דלקמיה דוהשיאו אותם עון אשמה וכתיב את קדשיהם וא"כ כיון דבאזהרת האכילה קראם הכתוב קדש הוא להחמיר בענין האזהרה שיהיה חייב מיתה משא"כ במעשר שני דבענין אזהרת האכילה לא קראם הכתוב קדש עד שתאמר דהחמיר הכתוב בענין אזהרת אכילתו ואע"פ דבמקום אחר קראם קדש לא איכפת לן והכי דייק לשון הר"א ז"ל שכתב דכתיב בהנך קראי קדש משמע דטעמו משום דכתיב בהני קראי בדוקא:
כ״ב
הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית וכו'. בפ' העור והרוטב (חולין דף ק"כ:) אמרו והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כלם משקין היוצאים מהם כמותם מנלן וכ״ת לגמר מהנך מה להנך שכן איסור הבא מאליו ואיכא פלוגתא בין תוספות לרש״י ז״ל דלרש״י מאי דבעי בגמרא הוי להקדש ולתוספות הוי לכלאים ואסיקו במסקנא דאתי מתרומה וחד מהנך או מבכורים וחד מהנך ואמרו שם במסקנא לר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרא לא אמרינן גבי ביכורים ותרומה דמשקין היוצאין מהם כמותם אלא בזיתים וענבים דוקא ולא בשאר משקין ועוד אמרו שם דמתניתין דאין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים אתי כר' יהושע ודלא כר' אליעזר ופסקה בהל' בכורים פ״ב וכן אמרו שם דדבש תמרים ויין תפוחים ושאר מיני פירות של תרומה לר' יהושע פטור האוכלן ופסק כן רבינו בפרק י״א מהל' תרומות וכן אמר דהא דאין לוקין בערלה אלא בזיתים וענבים הוי כרבי יהושע וכדפסק כאן רבינו. ואחרי הציעי את כל זה קשה על רבינו דבכלאים אי מפרש כפירוש התוספות או הקדש אי מפרש כפירוש רש״י ז״ל מנלן דמשקין היוצאים מהם כמותם אפילו בשאר מינים הא לא גמרינן כלאים או הקדש אלא מבכורים ותרומה וכיון דהנהו לר' יהושע דפסק רבינו כוותיה כדכתיבנא לא הוו משקין היוצאים מהם כמותם אלא בזיתים וענבים דוקא היכי ילפינן בכלאים או הקדש דאפילו בשאר מינים משקים היוצאים מהם כמותם. ותו קשיא במ״ש חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם דמנא ליה דביין של כלאי הכרם לוקה הא בגמרא לא אמרו אלא בערלה דוקא לר' יהושע משום דגמר מבכורים אבל בכלאי הכרם ליכא האי טעמא. ותו קשיא דאדרבא היה לנו לומר דבערלה דוקא הוא דאין לוקה אלא של זיתים וענבים אבל בשאר אפילו בשאר מינים לוקה הכי משמע פשטה דסוגיא דקאמר והא דתנן אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים וכו' מני ר' יהושע היא כלומר דלדידיה אמרי' דלא הוי אלא זיתים וענבים דוקא אבל לר' אליעזר לוקה בכל כיון דליכא ג״ש. מיהו לזה י״ל דרבינו מפרש כפירוש התוס' שם ובפ' כל שעה (פסחים דף כ"ד:) שפירש דאי לאו ג״ש הוה אמינא דזיעה בעלמא הוא דלא לקי. ולקושיא ראשונה י״ל דרבינו דחי הך סוגיא דבפ' העור והרוטב מקמי ההיא דבפ' כל שעה דשם א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן ור' זירא מסייע ליה ממתניתין דאין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים וכו' אבל משאר מינים לא א״ו משום דהוי שלא כדרך הנאתן ודחי אביי הסייעתא דדילמא משום דהוי זיעה בעלמא הוא וכיון דקי״ל כר' יוחנן וכדפסק רבינו לקמן אית לן לומר דהסייעתא הוי סייעתא ופירושה דמתני' קמא דתותים ורמונים לא משום דהוי שלא כדרך הנאתן אבל מ״מ אסורין מן התורה שכל איסור שאוכל שלא כדרך הנאתן איסורא איכא וברייתא דהטבל והחדש וכו' משקין היוצאים מהם כמותם דהוו שלא כדרך הנאתם איכא בהו איסורא מיהא ומאי דקאמר כמותם הוי לענין איסורא מיהא דאית בהו ולא לקי וג״ש דגמר ערלה מבכורים איצטריך דלא נימא דלקי בכל האיסורין במשקין היוצאים מן הזיתים והענבים דהוו כדרך הנאתן אלא דוקא גבי ערלה לקי גבי זיתים וענבים ולא באינך אע״ג דהיוצא מן הזיתים והענבים הוי כדרך הנאתן הכי הוי פירושא דברייתא דמשקין היוצאים כמותם לפי סוגיא דפרק כל שעה אבל לפום דפ' העור והרוטב דסבירא לה דזיעה בעלמא כדסבר אביי דדחי שם הסייעתא לא הוי הכי ומש״ה בעי בגמרא דמנלן דמשקין היוצאים מהם כמותם בכלאים או בהקדש נימא דזיעה בעלמא הוא ואפי' איסורא ליכא ואיצטריך למילף מביכורים או תרומה ומאי דגמר ערלה מבכורים הוא לומר דלקי על זיתים וענבים דלא נימא דהוי זיעה בעלמא ורבינו דחה סוגיא דבפרק העור והרוטב מטעמא דכתיבנא. זה נ״ל לדעת רבינו הגם כי הוא דחוק קצת. ומ״ש הרב כ״מ דלמד רבינו מערלה לאינך לענ״ד דמדברי רבינו משמע דלא לקי על זיתים וענבים אלא גבי ערלה דווקא ולא באינך שכן כתב חוץ מיין ושמן של ערלה וכו'. ולקושיא שניה י״ל דכיון דקי״ל דכלאי הכרם לוקה עליהן אפילו שאכל שלא כדרך הנאתן וכדפסק רבינו בפ' ט״ו מהלכות אלו לכך כתב דלוקה על כלאי הכרם אבל קשה דאם כן על משקה היוצא מן הירק של כלאי הכרם ג״כ הוה ליה ללקות כיון דכלאי הכרם משקה היוצא ממנו כמותו אפילו שלא כדרך הנאתו אם כן מה לי הכרם מה לי הירק הנזרע עמו ונאסר עמו ואולי דרבינו אית ליה נמי דירק של כרם ג״כ משקה היוצא ממנו כמותו ולאו בדוקא נקט רבינו יין אבל קשה דמה שכתב תחילה והכלאים דמשקה היוצא ממנו כמותו ואין לוקין עליו דכלאי הכרם הא בין בירק בין ביין לוקה ואי כלאי זרעים הא קי״ל דשרו באכילה וכדכתב רבינו בפ' א' מהל' כלאים וצ״ע:
נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

א׳
כל איסורין שאמרנו עד והערלה והטבל. פ"ק דקדושין ופ' האיש מקדש (דף נ"ז נ"ח) :
ב׳
החדש כיצד כו' עד עצם היום הזה. במס' מנחות פ' ר' ישמעאל (דף ע') : וכל האוכל כזית חדש כו' עד המקדש קיים. פ' ר' ישמעאל (דף ס"ח) וסוף ערלה: משקרב העומר עד כל היום כולו אסור מה"ת. פ' ר' ישמעאל: ובזמן הזה כו' עד מד"ס. פ' יו"ט של ר"ה (דף ל') :
ג׳
האוכל לחם וקלי וכו' עד בלאוין חלוקין זה מזה. פ"ק דכריתות (דף ה') :
ד׳
כל תבואה שהשרישה וכו' עד מה"ת. פ' ר' ישמעאל במנחות (דף ע') :
ה׳
תבואה שהשרישה אחר שקרב העומר עד אבל מכין אותו מכת מרדות: כתב הראב"ד ז"ל זה שיבוש ומי יתירם לאלו וכו': ואני אומר חייב אני לדבר ולהשיב על ענין זה. תחלה אודיע כי זאת הבעיא במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל (דף ס"ט) גמרא מתני' דהעומר מתיר במדינה וכו' דגרסינן בעי רבא בר רב חנין חטים שזרען בקרקע עומר מתירן או אין עומר מתירן ושיילינן היכי דמי אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא ומהדרינן לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר חליף עלייהו וקא מבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מיניה כמאן דשדיין בכדא דמו ושרנהו עומר או דילמא בטיל להו אגב קרקע ופירש"י ז"ל דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר דלא שרנהו עומר דאשתקד ולא השרישו בשעת עומר זה. מהו לנקוטי ללקוט מהן קודם השרשתן כמאן דשדיין בכדא דמיין דהא דאמרן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא בגידולייהו קא מיירי או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין דמו עכ"ל. וסליקא בתיקו. הנה עיניך רואות שזה כדברי ר"מ ז"ל אות באות ואדרבה לפירוש הראב"ד יש לי להקשות אי דאשרוש קודם העומר כי חזר וזרען מאי הוי תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן אלמא בהשרשה תליא מלתא ולא קא מפליג בין חזר וזרען ללא חזר וזרען וכיון דמיירי למלקטינהו ולאתויינהו מה לי טמנן בקרקע מה לי טמנן בכדין של חרס ונימא עומר שעבר התירן אלא ודאי דברי ר"מ ז"ל נכונים: וכן שבולת התבואה כו' עד קודם העומר. פ' ר' ישמעאל (דף ס"ח) :
ו׳
כלאי הכרם עד מד"ס. בקדושין פ"ק ופרק האיש מקדש (דף נ"ז) ובפסחים פ' כל שעה (דף כ"ו) ובמס' כלאים ובכמה מקומות: ובהלכות כלאים יתבאר כו' עד אינו מקדש. סוף מסכת ערלה ופרק כל שעה ובספרי:
ט׳
הערלה כיצד וכו' עד לוקה מה"ת. בת"כ ובסוף יבמות (דף קכ"ב) ופ' אין מעמידין (דף ל"ה) :
י׳
בד"א בנוטע בא"י כו' עד ודברים המותרין. פ"ק דקדושין (דף ל"ז) וסוף מס' ערלה ובירושלמי:
י״א
ספק ערלה וכלאי הכרם כו' עד ואין צ"ל בחו"ל. פ"ק דקדושין (דף ל"ח) וסוף מס' ערלה:
י״ג
חבית יין הנמצאת טמונה כו' עד והצניעם שם. פ"ב דב"ב (דף כ"ד) :
י״ד
נכרי וישראל שהיו משותפין בנטיעה אם הם וכו' עד ובלבד שלא יבאו לחשבון: כתב הראב"ד ז"ל אנו מפרשים באותו מעשה וכו': ואני אומר פי' ר"מ ז"ל שמענו וקבלנו פ' לפני אידיהן (דף כ"ב) ואין אני רואה בו קושיא לפני הסוגיא ואם הראב"ד ז"ל ראה לעצמו הפירוש ההוא יישר כחו:
ט״ו
יראה לי שאין דין נטע רבעי עד ואין לדבר זה עיקר. כן כתב רב אחא משבחא ז"ל וכן השיב ר' יצחק בעל התוס' בתשובה ונסתייע ממאי דאמרי' כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אלמא כיון דאיכא מ"ד דאפי' בארץ אינו נוהג אלא בכרם מן הדין שלא ינהוג בחו"ל וק"ו הדברים כמ"ש ר"מ ז"ל:
ט״ז
פירות שנה רביעית עד נטע רבעי. פ' כיצד מברכין (דף ל"ז) עיקרם ושאר הדברים כתב רב אחא משבחא וגם רב יהודאי גאון ז"ל כן כתב וכן השיב ר"י בעל התוס' בתשובה: ואח"כ פודה את כולן וכו' עד להוראה זו. בשאלות ותשובות רב יהודאי גאון ז"ל: כתב הראב"ד ז"ל זה תימא וכו': ואני אומר שמועה זו שמואל אמרה והלכה רווחת היא במציעא פ' הזהב (דף נ"ז) ובכמה מקומות בתלמוד דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ולא פרוטה ממש ואיכא למימר כי ילפינן קדש קדש ממעשר שני היינו בזמן שבית המקדש קיים בין לכסף בין לשאר דקדוקים אבל בזמה"ז לא וכן יש עושין מעשה בזמננו והוא הנכון דהא שוה קאמר ולא פרוטה וה"נ מוקי לה להדיא במס' ערכין (דף כ"ט) בזמה"ז ואפילו לכתחלה:
י״ט
הטבל כיצד כו' עד ובתרומת מעשר. בתוספתא פ"ק דזבחים (דף י"ב) ופ' הנשרפין (דף פ"ג) ופ"ב דבכורים (משנה ג') ופרק הלוקח: כתב הראב"ד ז"ל סברא היא זו וכו': ואני אומר הלכה זו פ"ק דזבחים (דף י"ב) עיקרה דמוכח חיוב מיתה מולא יחללו את קדשי בני ישראל וכו' בעתיד לתרום הכתוב מדבר ובספרי פרשת ראה ובסנהדרין פרק אלו הנשרפין ומה שכתב הראב"ד ז"ל על חיוב מלקות שכתב ר"מ ז"ל שהיא סברא תמה אני במי שהכל לפניו מסודר כשולחן ערוך איך יתלה תלמוד המסודר בגמ' על דרך הסברא וגם אני כתבתי שכל מ"ש הוא מסודר בגמרא אלא א"כ פירשו וגם זה מסודר במס' מכות דגרסי' פ' ואלו הן הלוקין (דף ט"ז) גמרא מתניתין דאכל טבל כו' אמר רב אכל טבל טבול למעשר עני לוקה כמאן כי האי תנא דתניא ר' יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל ע"כ. וה"נ איתא בסיפרי פרשת ראה דגרסי' ר"י הגלילי אומר יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה ולא הורם ממנו מעשר כו' כלשון פרק הלוקין וכיון דקתני תרומה התם אחד תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר במשמע דאינון בחיוב מיתה מג"ש דחלול חלול ותרוייהו מקרו קדש ותרומה ולא יחללו את שם קדשי תרוייהו משמע ובפרק הלוקין לא הוזכר טבל תרומה כלל משום דהוי במיתה אלא טבל מעשר דהוי במלקות ובשיטפא דתלמודא אשכחן דפריק הכא בשטבל טבל לתרומה גדולה ולתרומת מעשר עסיקינן אלמא כי הדדי נינהו וזה פשוט:
כ״א
אזהרה לאוכל טבל עד מכת מרדות. בסנהדרין פ' הנשרפין (דף פ"ג) ובמכות פ' הלוקין (דף ט"ז) :
כ״ב
הטבל והחדש כו' עד ועל הענבים שלהם. פ' העור והרוטב (דף ק':) ופ' בתרא דמס' תרומות:
כ״ג
ויש בקדשים איסורין וכו' עד סוף הפרק. שנויין בכלל במס' מכות פ' אלו הן הלוקין (דף כ"ג) ומקצתן במס' סנהדרין פ' אלו הן הנשרפין (דף פ"ג) :
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

א׳
אזהרת קלז שלא לאכול לחם מתבואה חדשה שיקרב העומר בששה עשר בניסן דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. וכל האוכל כזית מאחד מחמשת מיני תבואה חדשה קודם לוקה מן התורה משום דהוי דומיא דלאו דחסימה דסמיך לוהיה אם בן הכות הרשע. וה' מיני תבואה דאסירי בחדש ילפינן מדכתיב הכא לחם וקלי וכתיב נמי במצה לחם עוני מה לחם דמצה חמשה מינין ולא אורז ודוחן כדילפינן בדוכתי אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב בכל מושבותיכם ומושב כל מקום שאתם יושבים משמע בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלם דכתיב עד יום הביאכם דמשמע דבהבאת עומר תליא מילתא ומקומו' הרחוקים אין מותרים לאכול עד חצות דדילמא לא קרבו עדין העומר והויא ספקא דאוריתא ומחצות ואילך לית ספק דאין ב"ד מתעצלים בו עד אחר חצות ובזמן שאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה דכתיב עד עצם היום הזה דמשמע עד עצומו של יום ועד ועד בכלל א"כ כל היום אסור וקרא דעד יום הביאכם מוקמינן ליה בזמן הבית כי היכי דלא תקשי אקרא דעצם היום הזה: אזהרת קלח שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם ט"ז בניסן כדכתיב וקלי וכרמל ומה לחם חמשת המינים ולא קטנית כדילפינן אף קלי וכרמל מה' המינין וכל האוכל כזית מכל א' וא' לחם וקלי וכרמל לוקה שלש מלקיות ומפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה: אזהרת קלט שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה קודם ט"ז בניסן כדכתיב וכרמל לא תאכלו ומה לחם מה' מינים אף כרמל מה' המינים.
ד׳
כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר מותרת באכילה אחר שקרב העומר וכל שלא השרישה עד שקרב העומר אסורה עד שנה הבאה דכתיב בשתי הלחם וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ואזריעה דעומר קאי דכל תבואה דשרו עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש ומשמע אשר תזרע משעת זריעה ולא תימא אף על גב דלא השריש דכתיב בשדה דמשמע עד שיהא נקלט ונשרש בשדה.
ה׳
חטין שבקרקע בשעת הקרבת העומר מיבעיא לן אי מצי למנקט ומיכל מיניהו כמאן דשדיא בכדה דמי והא שרנהו עומר שעבר או דילמא בטלינהו אגב ארעא כיון שזרעם וכי לקיט להו בגידולין כמו כן שבולת שהביא' שליש ועקרה ושתלה והוסיפה מספקא לן אי אסורא עד עומר הבא מפני התוספת או דילמא לא שהרי השרישה קודם לעומר:
ו׳
אזהרת קמ שלא לאכול כלאי הכרם והוא תבואה או ירק שנזרעו עם הגפן דאע"ג דלענין זריעת כלאים אינו לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לענין איסור אכילת כלאים אפילו מין א' עם הגפן אסיר כדאיתא התם בה' כלאים אפילו על יד אחר ורצה לקיימו כדכתיב תזרע מכל מקום ודרשי' נמי אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים הרי שניהם אסורין התבואה או הירק והגפן באכילה והנאה דכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע וגו' כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ודרשינן פן תקדש פן תוקד אש ר"ל שישרוף אותם ולא יהנה בהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים דתקדש אתרויהו קאי בין כל חד באפי נפשיה בין בהדי הדדי. במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא דכתיב כרמך דמשמע בארץ ישראל ובהלכות כלאים בס"ד יתבאר הכל:
ט׳
אזהרת קמא שלא לאכול ערלה והוא פרי שעושה אילן ג' שנים משנזרע דכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואסורים ג"כ בהנאה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה והאוכל כזית מהם לוקה מן התורה בד"א בארץ ישראל כדכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' משמע דבארץ ישראל בלחוד אסר רחמנא אבל בחוצה לארץ איסור הערלה הלכה למשה מסיני ולא לקי עליה אלא כחצי שיעור איסורין דאוריתא דאסיר ולא לקי וספקא מותר דכך היא הלכה וודאי ערלה בחוצ' לארץ אסיר וספקא מותר.
י״א
ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסורין מדאוריתא דהויא ספיקא דאוריתא ולחומרא כדילפינן באיסורי ביאה ומדאיצטריך הלכה למשה מסיני לערלה וודאי בחוצה לארץ אסורה וספיקא מותרת משמע נמי דבערלה בארץ ישראל ספיקא נמי אסירא וספיקא דאוריתא בעלמא נמי אסירא מדגלי הכא הלכה דמותרת.
י״ד
שיתוף גוי בנטיעה ואכל גר שני ערלה וישראל ג' שנים כנגדו לא אסיר מדאוריתא אף בלא התנה תחלה דאין ערלה תופסת דמיה.
ט״ו
ואין דין רבעי בחוצה לארץ דערלה לחוד הוא דגמירי הלכה למשה מסיני לא רבעי אבל בארץ ישראל נוהג בכל זמן דלא הוכתב דין רבעי אלא בארץ ואפילו שלא בפני הבית כדאמרי'. ואסור לאכול פירות רבעי בארץ ישראל חוץ לירושלים עד שיפדו דכתיב קדש הלולים דהוי לשון חלולים ואתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאנו לחולין על ידי פדיון אם את באת לאוכלו חוץ לירושלים ודין הפדיון יתבאר במקומו בס"ד:
י״ט
אזהרת קמב שלא לאכול טבל שהוא כל אוכל שחייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש שם דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' כלומר לא ינהגו בהם מנהג חולין ועדין קדשי' שעתידים להתרם ולא הורמו והאוכל ממנו קודם הפרשת ב' תרומות כזית חייב מיתה בידי שמים כדכתיב ולא יחללו וגו' והשיאו אותם עון אשמה וגו' ויליף חלול שהוא בלשון רבים ולא יחללו מחילול דתרומה שאכלה בטומאה דהוי חלול בלשון רבים דכתיב כי יחללוהו מה להלן במיתה כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו אף כאן במיתה. אבל ניטלו תרומות ולא מעשרות אפילו מעשר עני לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכתיב התם ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובעניינה דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני והכי קאמר לא תוכל לאכול בעוד שהמעשר שכתוב ביה בשעריך בתוכו.
כ״ב
הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקים היוצאים מפירותיהם אסורין כמותם מן התורה דילפינן מחלב וחמץ ונבלה דכתיב בהו נפש לרבות את השותה דנפש דמשמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ומה אלו איסור הבא מאיליו ומשקיהן כמותן כך טבל וחדש ושביעית וכלאים דהוו איסור הבא מאיליו משקה הבא מהן כמותם והיינו לאיסורא אבל לא למלקות והקדש ילפינן ליה מתרומה ונבלה דתרומה איתקש' לבכורים דכתיב ותרומת ידך אלו ביכורים ובהם כתיב פרי מראשית כל פרי האדמה ומשמע פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא אשר תביא מארצך דה"ל למיכתב אשר מארצך וכיון דאיתקש להו תרומה אמרי' דמשקה היוצא מהם נאסרים אפילו קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכם דתירוש ויצהר דכתיבי בתרומה היינו שלא קרא עליהם שם אלא אחר שדרכן ואחר כן כי פרכת מה לנבלה שכן איסור הבא מאליו תרומה תוכיח שאינו בא מאליו אלא ע"י הפרשתו וכי פרכת מה לתרומה שכן במיתה נבלה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאסורין הן ומשקין היוצאים מהם כמותם אף אני אביא את זה שאסור שיהא משקה שלו כמותו וערלה ילפי לה הכי דכיון דתרומה תירוש ויצהר לחוד הוא דכתיבי בה ולא שאר משקים הנך משקים דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מביכורים דאם קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכם נאסר המשקה היוצא מהם אבל שאר משקים דלא כתיבא בהו תרומה במשקים אפילו היה כתיבה בפירות עצמם לא וכיון דבתרומה לא מיתסרי הדר גמר לביכורי' מינה דכי רבי רחמנא בהו תביא זתים וענבים שדרכן אחר כן הוא דרבי ולא שאר שבעת מינין דאמרינן דון מינה מבכורים ואוקי באתרא בתרומה דתירוש ויצהר ולא בכל שאר שבעת מינים והדר גמר ביכורים מינה כדאמר בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרי מביכורים מג"ש דפרי פרי מה פרי של ביכורים משקה היוצא מהן כמותן אף פרי של ערלה משקה היוצא מהן כמותן והיינו ביין ושמן כבכורים אבל שאר משקין של פירות ערלה לא לקי עלייהו וכן על יין דכלאי הכרם הוא דלקי לחוד.
כ״ג
ויש בקדשים איסורים אחרים במאכלות וכולן של תורה הן וכל א' מהם יתבאר במקומו בסיעתא דשמיא.
כ״ד
ושיעור כל אכילה מהן בכזית בין למלקות בין לכרת דהלכתא היא וסמכי לה אזית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

ב׳
וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מה"ת בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחו"ל: עיין בהרב המגיד. והנה כבר תמהו המחברים מהא דאמרו ע"כ לא פליגי אלא בחדש כו' דעומר ושתי הלחם מארץ אין מחוצה לארץ לא כמאן דלא כי האי תנא דתניא כו' עומר בא מחוצה לארץ ומה אני מקיים כי תבואו כו' שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים כו' וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין, וא"כ כפי פסק רבינו כסתם מתניתין דאינן באין אלא מן הארץ, א"כ חדש בחו"ל לאו דאורייתא ולכן אין מביאין עומר אלא מן הארץ, והרי הוא פסק דחדש בחו"ל דאורייתא. והנראה לי דבאמת בשתי הלחם ודאי דדוקא מן הארץ הוא דכתיב ממושבותיכם היינו מן הארץ דוקא, ובזה כולי עלמא מודו וכן ביאר הרמב"ן בפירושו עה"ת, ודוקא בעומר פליג ר' יוסי ב"ר יהודה וסבר דבא גם מן חו"ל וצ"ל הגירסא בגמרא מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים ועל עומר קאי, וכן אמרו סתמא בפרק ר' ישמעאל דף ס"ט אלא לשתי הלחם מאי ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא כו', רק דר' יוסי בר"י אמר דבעומר ליכא קרא, דאין להוכיח מהא דכתיב בכל מושבותיכם דההוא כל מקום שאתה יושבים משמע וכי תבואו לזמן ביאה אתי, וממילא כיון דהוא מתיר את מה שבחוצה לארץ תו מסתברא דבא מן חו"ל ג"כ, ולא שייך למילף משתי הלחם דאינו בא אלא מן הארץ דשאני שתי הלחם דאינו מתיר רק במקדש הא במדינה אינו מתיר כלום, אבל עומר אינו מתיר רק במדינה להדיוט, וכיון דאיסורו הוא גם בחו"ל לכן מתיר העומר הבא מחו"ל, הא למאן דאמר דהעומר מתיר ופועל בהבאתו גם לענין מנחות ונסכים, דאף יין שאין שייך בו איסור חדש ג"כ קודם לעומר לא יביא ואם הביא פסול, הרי דהעומר פועל גם לענין צרכי גבוה במקדש דלית בהו איסורא להדיוט ואלו הן הנסכים, וכיון שכן תו גמרינן עומר משתי הלחם לזה, דאינן באין רק מן הארץ, ודרשינן דבביאת הארץ תלה רחמנא דצריך להביאו מהארץ, וריב"י סבר כיהודה בן חנניה דנסכים שהביאן קודם העומר כשרים א"כ אין העומר פועל במקדש כלום רק מה שמתיר להדיוט [וממילא פסולים המנחות שהביא קודם העומר משום דבעינן ממשקה ישראל יעו"ש] לכן בא גם מחו"ל להתיר איסור חדש ולא גמרינן משתי הלחם, ורבינו דפסק בפ"ה מהלכות איסורי מזבח דנסכים שהביאן קודם לעומר פסולין א"כ העומר פועל ומתיר להביא נסכים במקדש. וכיון שכן תו גמרינן עומר משתי הלחם שג"כ הוא מתיר במקדש ואינו בא אלא מן הארץ, ולכן סבר רבי עקיבא דאמר דמן הישן כשירות ואילו דאינן באין רק מארץ מודה ואעפ"י דאיהו סבר דחדש נוהג בחו"ל דבר תורה דמושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים וקרבו נסכים במדבר, משום דאיהו לא סבר להא דיהודה בן חנניה דאמר ליה פניך צהובין שהשבת פני זקן בפרק ר' ישמעאל דף ס"ח ע"ב יעו"ש ויליף עומר משתי הלחם ודוק: והנה בירושלמי פ"ק דקדושין אמר מה מקיימין רבנן בכל מושבותיכם בחדש שבו שיצא לחו"ל, והטעם משום דבחלה שנינו במשנתנו דאם יצאו מארץ ישראל לחו"ל פטורים מן החלה לרע"ק דסבר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין ואי אתם חייבים חוצה לה, לכן קמ"ל קרא דבחדש אסורים אף הפירות שיצאו לחו"ל, ואי דבחלה גופיה דוקא שנכנסה קודם שגלגלה הא לאחר הגלגול ודאי חיובו לא פקע ויעוין כסף משנה ומשל"מ פ"א מהלכות תרומות, וא"כ בחדש דכבר נאסר בגידולו בארץ פשיטא דלא פקע איסורו, זה אינו, דאשמועינן דלקי אלאו דלחם אף שנעשית לחם בחוץ לארץ ושם היא נאפית בכ"ז לקי גם אלאו דלחם וז"פ: ובזה ביאר יפה גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ נ"י הא דאמר בכריתות דף ה' דעל קלי וכרמל ולחם לוקה שלש מדמייתר קרא נכתוב כרמל ונילף לחם וקלי מיניה מה לכרמל שכן לא נשתנה מבריתו כו' מה לקלי וכרמל דאיתנייהו בעינייהו כו' דתמוה אטו משום דנעשה קלי מכרמל או לחם פקע איסורא דכרמל מיניה וכבר הרגיש בזה המקור חיים סימן תס"ז וכן אני הארכתי בזה במקום אחר. אולם לא מחוור עדיין דאטו אם נעשה קמח פקע איסורא דכרמל מיניה. וביאר גיסי הרב נ"י דפירושו דכי תבואו כתיב ואימת התחיל האיסור משעת ביאתן לארץ בימי יהושע ואז נאסרו כולן, ואם היה אז לחם בעת כניסתן לארץ לא שייך לומר שתאסר משום דהיה כרמל אחר קצירה, דהלא אז היה עדיין שעת היתר, ורק עכשיו המה קלי או לחם, הרי לא מצינן למילף לאסור מכרמל שכן נשתנו בשעת חלות האיסור הוא בעת כניסתן לארץ, ומוכרח התורה למיכתב לאסור קלי ולחם שיאסרו משום זה בכניסתן לארץ, ויעוין ירושלמי חלה פ"ב ה"א דנאסר אף חטין בעליה ושקיל וטרי לענין קמחין וסלתות שהיו בעת כניסתן לארץ לענין חלה יעו"ש. וז"ב בפירוש השמועה: ונראה דהירושלמי דקדושין שהבאתי סובר כדרשת הינוקא בספר הזוה"ק פ' בלק דף קפ"ח, דהא דכתיב גבי חלה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' קאי על העומר שאין חדש ניתר להדיוט רק בהרים תרומה לה', וזה דדייק מלחם הארץ ואפילו בחוצה לארץ אם יצאו מארץ וכמו דדייק ר"א בירושלמי דחלה יעו"ש. וא"כ הו"א דהוי דינו כמו חלה דאם יצא לחוץ אין בו איסור לחם, קמ"ל דאינו דומה לחלה ובכל מושבותיכם אפילו בחו"ל, היינו אם יצא התבואה של ארץ ישראל לחו"ל ג"כ חייב על לאו דלחם ודוק, ובספרי מצאנו דדריש הך קרא דתרימו תרומה לה' דבאמת הוא מיותר דעל חלה כתיב להלן ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כו' ודריש לה על תרומה יעו"ש, אמנם דרשת הינוקא הוא מחוור טפי שחלה בבואכם נתחייבו תיכף בכניסתן לארץ ותרומה הא לא נהוג רק עד לאחר ירושה וישיבה ולכן מיושב טפי לדרוש דעל העומר קאי וכן עשו שתיכף בבואם הקריבו עומר כמבואר רה"ש י"ג. אמנם הספרי יתכן דסבר דגם העומר לא נהוג רק עד לאחר ירושה וישיבה וכר' ישמעאל ואפשר דסובר דחדש נוהג בחו"ל מבכל מושבותיכם וזהו אליבא דתנא דר"י בתרא דביאה דכתיב לחודא בחובת קרקע אינו רק לאחר ירושה וישיבה, א"כ הכא דכתיב מלחם הארץ הוי טפי סברא לאוקמא בתרומה ודוק. ולפי דברי הירושלמי יש לצדד להתיר חדש מה"ת בחוצה לארץ ויעוין במג"א שכתב כן דלפ"ז ר' אליעזר לטעמו אזיל דסבר דפירות שיצאו לחו"ל חייבים בחלה וא"כ לא צריך בכל מושבותיכם לרבות רק דנוהג בחו"ל. אמנם זה דלא כשיטת תלמודן. ומה שבארנו דשתי הלחם לכו"ע אינו בא אלא מן הארץ רק בעומר פליגי משום דסברי דבכל מושבותיכם אתי דאף בחו"ל אסור לאכול חדש וכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם אלמא דמביאין קרבן לדורות ומזה יליף דגם בשביעית נוהג העומר דקרבן איכא לדרותיכם, אבל הבאת העומר מתבואת חו"ל לא כתיב הכא רק קרא אמר דלא תאכל חדש אף בחו"ל עד שתביאו קרבן כו' בא"י מתבואות הארץ ופשוט מאד. ומה דבעי בפ"ק דחלה בירושלמי בהנך דהשרישו אחר העומר מהו שיביא עומר לשנה הבאה מהן כו' הרי שאר מינין הן תלוין בעומר ואין עומר בא מהן כו' ולא פריך מתבואה דחוצה לארץ שתלוי בעומר ואינו בא ממנו דנהי דתלוי בהעומר לענין אכילה אם חדש אסור בחו"ל הא קצירה דחו"ל אינו תלוי בעומר כמוש"כ רבינו דוקצרתם את קצירה כו' ופריך משאר מינין דקצירה דידהו תלוי ביה עיי"ש ודוק בכ"ז:
ד׳
כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר כו' מותרת באכילה משקרב העומר: נבאר פה דברים אחדים בענין השרשה. ותחלה נקדים דברי הגמרא מנחות דף ס"ח ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר והא דכתיב עד הביאכם למצוה, ועיין בתוספות שחקרו ע"ז הרבה אם עשה איתא בהו, ובאמת פליגי בזה אמוראי בירושלמי פ"ק דחלה ה"א אליבא דר' יוחנן, וז"ל, מודה ריו"ח באיסור שהוא אסור איסורו מהו ר' ירמיה אמר דבר תורה [פירוש עשה דעד הביאכם] ר"י ור"י תרויהון אמרין איסורו מדבריהם א"ר יוסי כו' אין תימר איסורו ד"ת כו' היא ששה עשר עבר והביא פסול [וזה ממש קושיית תוספות] ועוד מן הדא דאר"ז עליה דרב בר דעתון דבנוי ר"ח רבה הוא סבר כוותהון אין תימר איסורו ד"ת רב בר דעתיה דר"י הוא, פירוש על מה דאמר רב במנחות דף ד' מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה ואמר ר"ז דסבר רב כבן רבי חייא הוא חזקיה דאמר בירושלמי דבזמן שבהמ"ק קיים העומר מתיר ואם נאמר דסבר ריו"ח דמה"ת אסור, גם לדידיה העומר מתיר בזמן שבהמ"ק קיים ויכול לסבור רב כר' יוחנן, וע"כ דלר' יוחנן אין העומר בא להתיר כלל ואינו אסור קודם הקרבת העומר רק מדרבנן, וז"פ: והנה להך מ"ד דסבר דדברים שנשרשו קודם הבאת העומר מתיר העומר א"כ ל"ק כלל דמצי סבר רב כר' יוחנן דהאיר המזרח מתיר ובכ"ז הוא בא להתיר מה שנשרש אחר שהאיר המזרח קודם הקרבת העומר [ואף דבבלי אמר בפירוש מ"מ מזה אין הוכחה ודוק] וכן הא דפריך בתלמודין והא כתיב עד הביאכם למ"ד דנשרשו קודם הקרבת העומר, העומר מתיר ל"ק דקראי קאי להנך דנשרשו אחר שהאיר המזרח דהעומר מתיר ולכך תלי ליה בהקרבת העומר, דבאמת פירושו עד זמן שהאיר המזרח שראוי להקרבת העומר וכמו דאמר בירושלמי הא כיצד טול מבינתים זמן הבאה, רק למאי כתבה רחמנא בלשון זה להורות דהעומר הוא המתיר ונפ"מ להנך דנשרשו אחר שהאיר המזרח דהעומר מתיר ודוק, אך כ"ז קאי למ"ד דקודם קצירה אם נשרשו קודם קצירה העומר מתיר וא"כ העומר נקצר בלילה ואין הקרבת העומר מתיר כלל. ודא פשיטא לנו, דכמו בזמן הקרבת עומר הדין דמה שנשרשו קודם הקרבת העומר [או קודם קצירה] מותר ואם לאו אסורים עד שיבוא העומר הבא, ה"ה למ"ד האיר המזרח מתיר בזמן הזה דליכא עומר, כל מה שנשרשו אחרי שהאיר המזרח אסורים עד שיבוא עומר הבא וכן למ"ד יום הנף כולו אסור כל מה שנשרש קודם תום יום הנף מותרים אף מה שנשרשו בעצם היום דאין השלמת היום מתיר לחצאין ובודאי מתיר כל מה דנשרשו קודם זמן ההיתר וזה פשוט וכן כתב הטורי אבן, והא דאמר בפסחים דף נ"ה, לר' יהודה [אף דסבר דיום הנף אסור מה"ת] והאיכא י"ד ט"ו ומקצת שיתסר, שם קאי בזמן הקרבת העומר וכן כתב רש"י ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו, וכן מוכרח מירושלמי דחלה דר' יוסי מייתי ראיה דקצירת עומר מתיר אבל נשרשו קודם הקרבה לא מתיר העומר מדקתני המנכש בי"ג ולא תני המנכש בי"ד דש"מ דקצירה מתיר ואיכא י"ג וי"ד וט"ו כו', הרי דמוקי לה בזמן הקרבת עומר, ולא ניתן לכתוב זה רק מפני שראיתי להנוב"י מה"ת או"ח סימן פ"ד שדבריו נראים כמתנגדים לזה עיי"ש והבן. וזה מבואר בירושלמי דהא דפליגי ר"י ור"א בשיעור קליטה היינו בסתם קליטה, אבל יכול להיות בפחות מזה, וכן משמע לשון ר"י כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת משמע אבל פחות מזה מצי לקלוט, וז"ל הירושלמי בסתם הא דבר בריא שנשרש [פירוש קודם שביעית] מותר והביאו הטורי אבן, וכן מוכרח לשון רבינו, וסתם קליטה י"ד יום, וזה דלא כמשמעות לשון רש"י ביבמות פ"ג ד"ה תעקור דהא קלטה בז' דאין הרכבה קולטת פחות מל' יום יעו"ש: וכיון שנתברר כ"ז ק"ל טובא איך תיקן ריב"ז דיום הנף כולו אסור שמא יבנה בהמ"ק ויאכלו קודם הקרבת העומר דזה מילתא דל"ש דיטעו וישכחו מקרא שכתוב עד הביאכם, הלא מתקנתו יצא לנו קלקול גדול כ"ז שאין בהמ"ק קיים, דיסברו דעד ועד בכלל ויאמרו שיום הנף אסור מה"ת, וכי יראו שנשרשו הזרעים קודם כלות היום יאמרו שמותרים בסוף היום וא"כ יאכלו חדש, שמן הדין האיר המזרח מתיר, ונמצא דנשרשו אחר זמן ההיתר ואסורים עד עומר של שנה הבאה וצע"ג: ובזה הרווחנו ליישב מה דתמוה טובא הא דקאמר הגמרא לריו"ח ור"ל דר' יהודה מיטעא הוא דקא טעי, הוא סבר דריב"ז מיתקן תקון ולא היא ריב"ז דריש והתקין, מנא ידעי ריו"ח ור"ל דר' יהודה מיטעא טעי ומי נתן להם הרשות לומר על תנא דטעה. אולם לפ"ז א"ש טובא, דלדידן אין באפשרי לומר דריב"ז תקן אבל מן הדין האיר המזרח מתיר, דא"כ הקלקול גדול מהתיקון וכמו שפרשנו, וע"כ דסובר דמה"ת אסור יום הנף ומה"ת מתיר. אבל ר' יהודה סבר כפשטא דתקן שמא יבנה בהמ"ק ומה"ת האיר המזרח מתיר ולדידיה לא קשיא קושייתי. דאיהו סבר במקום שנהגו דף נ"ה דבגליל היו עושין בי"ד עד חצות וביהודה לא היו עושין וקאמר שם דר' יהודה תני איסורא, אלמא דסבר ר"י די"ד אחר חצות אסורים במלאכה כל היום, [אבל לר"מ משמע התם דלא הזכיר חצות בלישניה, דלאחר חצות נמי מנהגא] ור"י סבר דזריעה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת [ואפילו במקום הגריד] וכולהו אמוראי [בר מרבינא בבלי נ"ה בפסחים] וירושלמי סברי דלר"י אמרינן תרי מקצת היום ככולו, וא"כ לא משכחת דברים הנשרשים אחר שהאיר המזרח וקודם תום היום דבחול המועד אסור ובט"ו הוא יו"ט ובי"ד מחצות אסור ולא משכחת רק שנזרע קודם חצות י"ד, וא"כ איכא ג' ימים עד שהאיר המזרח, היינו י"ד ט"ו ליל ט"ז ואם לא נשרשו בהנך ג' ימים שוב לא יקלוטו [ועל אופן רחוק לא חשש ריב"ז ודוק] אבל לדידן דקיי"ל דהרכבה וזריעה קולטים בסתם בי"ד יום ועד י"ד יום מצי למיקלט א"כ אין לפרש דריב"ז תיקן ולא מן הדין דא"כ הקלקול גדול כמוש"כ היכי שנשרשו בעצם היום הזה ודוק: אולם עדיין תמיה לשיטת התוספות דאם חדש נוהג בחו"ל נוהג ג"כ בשל עו"ג, א"כ עדיין אתי לקלקולי בשל עו"ג אף לר' יהודא היינו שזרע ביו"ט ונשרשו בעצם יום הנף אמנם ג"ז ניחא, דהגמרא אמר בקדושין דף ל"ח מאן תנא דפליג עליה דר"א רי"ש הוא דדריש קרא דמושב גבי נסכים להורות דלאחר ירושה וישיבה וא"כ דריש הכי גבי חדש ולעולם בחו"ל אינו נוהג, וקאמר שם הגמרא דלרע"ק דסבר כר"א דמושב בכ"מ שאתם יושבים סבר שהיו נסכים קרבין במדבר וא"כ לא הצריך התורה לכתוב מושב רק לרבות כ"מ שאתם יושבים יעו"ש, וא"כ ר' יהודה חזינן דסבר בזבחים דף קי"ח דלא קרבו נסכים במדבר יעו"ש ברש"י ד"ה קרבו נסכים כו' למה להו למיתני הא ר"י נמי בצבור כו' אלא לטפויי כו' וכיון דסבר כן, ע"כ סבר דאין חדש נוהג בחו"ל, דאף אם תאמר דסבר כמו תנא דר' ישמעאל בתרא דכ"מ שנאמר ביאה לחודה לאחר ירושה וישיבה הוא, [וכן מוכרח קצת דלר"י א"א לומר דהוי מלך ובכורים שני כתובים הבאים כאחד דהא אית ליה דב' כתובים מלמדין] אפ"ה ליכא למימר דמושב מיותר לרבות בכל מקום אף בחו"ל כמוש"כ הפנ"י, דזה נמנע לומר דלא נהוג עד לאחר ירושה וישיבה ובחו"ל ג"כ נוהג יעו"ש, וכיון דסבר דחדש אינו נוהג בחו"ל, ולפ"ז בשל עו"ג בא"י תליא אם יש קנין לעו"ג בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות משום דקרקע שלו הוה כמו חו"ל. ור"י סבר בב"מ דף ק"א, דיש קנין לעו"ג להפקיע מתו"מ, וא"כ בקרקע שלו אינו נוהג חדש דהוי כמו חו"ל וא"כ תו משל עו"ג לא שייך כלל למיגזר רק משום של ישראל וישראל לא מצי זרע בהיתר רק קודם ג' ימים וכבר נשרשו קודם שהאיר המזרח ואור המזרח התירן, ולכך שפיר תיקן ריב"ז. משא"כ לכולהו תנאי דסברי חדש נוהג בחו"ל וגם בזה קיי"ל דאין קנין לעו"ג בא"י, וא"כ איך יתקן ריב"ז במקום דיבוא קלקול שיושרש בעצם היום ויסברו דיום הנף אסור מן התורה וסוף היום מתיר ודוק בכ"ז:
ט״ו
והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ כו'. טעמם משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ולא נהירא לרבינו משום דהפלוגתא היא רק על רבעי ולא על ערלה דכו"ע מודו דבערלה חייב כל אילן מאכל ויעוי' מאור וא"כ הוי דבר שיש לו מתירין ע"י פדיה או העלאה לירושלים בזמן הבית יעוי' ב"מ נ"ג ומסיק ריש ביצה רב אשי דספק בדבר שיש לו מתירין אסור אף בספיקא דרבנן יעו"ש ולכן אף בחו"ל אסור וזה דעת השו"ע שלא הביא שי' זו אם כי במבריך ומרכיב בסעי' י"ז פסק דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל משום דאיסור ערלה אין לו מתירין ולחנם תמה שער המלך ופשוט.
י״ט
חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו [וכו'] והשיאו אותם כו': רמז רבינו לשני הלמודים, האחד בבבלי סנהדרין דיליף חלול חלול מתרומה מה תרומה במיתה אף טבל במיתה ואשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ולימוד התו"כ קרא דוהשיאו עון כו' קדשיהם דיליף מזה לטבל ודוק:
כ״ד
אבל איסור אכילה ביוהכ"פ [אינו] איסור מין בפ"ע הוא: נ"ב כן הוא בדפוס וויניציא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

כ״ב
ומ"ש הלח"מ עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל"ט.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

ד׳
ותבואה [שהשרישה אחר שקרב העומר וכו'. כתב בהשגות א"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו כו'. השגת הראב"ד קשה דאם התירם עומר שעבר מי אסרם ואי משום דבטלינהו אגב ארעא והו"ל כגדולין חדשים א"כ אין צורך לבעיין לאוקמי שעברו עליהם שני עומרים ליבעי שזרען בתוך השנה ואי הוי כגידולין צריך להמתין לעומר הבא ואי כמנח בכדא דמי הרי התירו העומר שעבר ומהרש"ך בח"ב סי' רי"ב חמד וחשק פירוש הראב"ד וכתב דברים בלתי מובנים יע"ש ודו"ק. ומפני שראה הקושי שיש בפירוש הראב"ד דאי באשרוש קודם העומר שעבר היא הבעיא וקס"ד דאע"ג דעומר שעבר התירם מ"מ כיון דזרעם אח"כ והוא היתר החוזר לאיסורו למה ליה למשאל שעבר עליהם עומר שני הא בלאו הכי הו"מ למיבעי אליבא דהראב"ד. ולכך כתב מהרש"ך ואיברא דאי לא הוה חליף עליה עומר דהשתא ודאי דהוה שרי למינקט מינייהו אע"פ שזרען כו', וסברא זו אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר. ובאמת אין מקום לדברי ההשגות וכבר מהריק"א בכ"מ כתב ע"ד הראב"ד שאינו יכול ליישבו על לשון הגמרא ומהרש"ך תפס שיטתו ולא ידעתי מה ראה על ככה ודוק:
י״א
ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור. אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס"ל ג"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא"י אין איסורו כ"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ"כ התוס' בפ' הערל (דף פ"א) ד"ה מאי יע"ש. ונראה דה"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח"ל מדרבנן דה"ה בזמה"ז אף בא"י לא אסור כי אם מדרבנן וכן ערלה דקי"ל דבח"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה"ז אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ:
י״ט
ואסור לאכול ממנו שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל. (א"ה עיין מ"ש הלח"מ פי"ט מהלכות סנהדרין ומה שהשיג עליו הרב המחבר ז"ל בתחלת ה' תרומות יע"ש):
כ׳
אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו וכו'. דע דהתוס' בפ' יש מותרות (דף פ"ו) נסתפקו בטבל הטבול למעשר עני אם יש בו מיתה ועיין בפ' אלו נדרים מהרימ"ט ח"א סי' כ"ה ועיין בסמ"ג הביא דבריו מרן הב"י י"ד סי' של"א ועב"ז ח"א סי' כ': ואפילו לא נשאר בו וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ט מהלכות מעשר דין פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דע"ז וידוע דהלכתא כרבא. וכתבו התוס' בפ"ק דע"ז (דף י"ב) ד"ה אלא, דהא דקי"ל ריחא לאו מלתא היא מ"מ במלתא דעיקרייהו לריחא עבידי מלתא היא כגון ורד והדס יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

ציוני מהר"ן · הלכות מאכלות אסורות פרק י׳

כ׳
אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני ה"ז לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר. ובהשגות הראב"ד ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה א"א סברא היא זו והיא יפה בעיני דכתיב בהנך קראי קדשי. וכתב הכ"מ וכ' הראב"ד וכו'. ובעל מ"ע תמה עליו איך תלה בסברה דבר שהוא גמרא ערוכה. ואין כאן תמיהא שממ"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חייב זה אם יהיה מיתה או לאו לא שמענו ואע"פ שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה"נ דחייב מיתה אם לא לקה ואיצטרך לאשמועינן דאינו חייב מיתה משום דקרא דכתב בהו חיוב מיתה קדש כתיב בהו ע"כ. אבל לא ביאר דבאמת מנ"ל לרבינו זה דידוע דרבינו לא הוציא שום דבר מסברא אם לא שמצא מבואר כן באיזה מקום בש"ס ומדרש ובאיזה מקומות שהמציא הדין מסברתו כותב יראה לי ובודאי שגם כאן מצא רבינו מבואר באיזה מקום דטבל הטבול למעשר עני אינו במיתה. והנה במל"מ ציין לדברי התוס' ביבמות דף פ"ו ד"ה אי מהתם שנסתפקו בד"ז ובסוף דבריהם העלו דכיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה"ה לענין מיתה ע"ש. וע"ש בהגהות ה"ג מהר"י לאנדא שציין לדברי המדרש איכה בפסוק גלתה יהודה מעוני דאיתא שם רב ביבי ור' הונא בשם רב האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה. ובאמת יש להפליא על כולם שלא זכרו מדברי הירושלמי פ"ד דדמאי ה"ג ע"מ דאיתא שם במשנה ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכ"א קורא שם וא"צ להפריש רבי בא בר רב הונא בשם רב (וכצ"ל גם במדרש שם) האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה מ"ט דר"א מכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש מ"ט בדרבנן בלא כך קורא שם ואינו צריך להפריש וע"ש בר"ש שביאר דברי הירושלמי ומפורש דבטבל למעשר עני חייב מיתה. ועיין בר"ן נדרים דף פ"ד ע"ב שפי' הפלוגתא דר"א ורבנן דס"ל לר"א דאפילו ודאי שלא הפרישו מן הכרי אינו טבל שיהא אוכלו במיתה הלכך אינו מפרישו מספק וחכ"א קורא שם דאי ודאי לא הפרישו הוי טבל ויהיה האוכל מן הכרי במיתה אע"פ שמתוקן לגמרי ואין צריך לתקן אלא להפריש מעשר עני הילכך מפרישו מספק דספיקו טבל. וצ"ע מדברי הירושלמי דגם ר"א ס"ל שהיא במיתה (ודברי הפ"מ שם בירושלמי שביאר דרבנן ס"ל דטבל של מעשר עני אינו במיתה הם נגד דברי הר"ש והר"ן) עכ"פ גם לפי פירוש הר"ן ס"ל לרבנן דקי"ל כוותייהו דטבל מעשר עני הוא במיתה. וכן איתא בירושלמי פ"ב דקדושין ה"ח הרי טבל טבול למעשר עני וכו' וא"ר בא בר הונא בשם רב האוכל פירותיו טבולים למעשר עני חייב מיתה. וצ"ע רב על דברי התוס' ורבינו והראב"ד. שוב מצאתי בתנחומא פ' ראה אות י"ז דאיתא שם עשר תעשר מה כתיב למעלה מן הענין לא תאכלו כל נבילה וגו' רבי עזרי' כו' בשם ריב"ח אומר האוכל פירותיו טבלים כאילו אוכל נבלות וטרפות מה טעם לא תאכלו כל נבילה וכתיב בתריה עשר תעשר ורב אבין בר רב בשם ר"א אמר האוכל פירותיו טבלין של מעשר עני חייב מיתה ומוכח דריב"ח ס"ל דאינו במיתה אלא בלאו. ואפשר דמשו"ז פסק רבינו דאינו במיתה כריב"ח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורותכל הרמב״ם