הלכות מאכלות אסורות · פרק ח׳
הלכה א׳
גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה הַטְּהוֹרִין וַאֲפִלּוּ בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְנוֹהֵג בְּשָׁלִיל וּבְמֻקְדָּשִׁין בֵּין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִים בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. וְנוֹהֵג בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְאֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל כַּף הַיָּרֵךְ בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב לג) "אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". אֲבָל שְׁאָר הַגִּיד שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַכַּף וְשֶׁלְּמַטָּה עַד סוֹפוֹ וְכֵן חֵלֶב שֶׁעַל הַגִּיד אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּשְׁנֵי גִּידִין הֵן. הַפְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וְהָעֶלְיוֹן כֻּלּוֹ אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה ב׳
הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה הַפְּנִימִי מִמָּקוֹם שֶׁעַל הַכַּף לוֹקֶה. וְאִם אָכַל מֵחֶלְבּוֹ אוֹ מִשְּׁאָר הַגִּיד הַפְּנִימִי אוֹ מִכָּל הַחִיצוֹן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכַמָּה שִׁעוּר אֲכִילָה. כְּזַיִת. וְאִם אָכַל הַגִּיד שֶׁעַל הַכַּף כֻּלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבְרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:
הלכה ג׳
אָכַל כְּזַיִת מִגִּיד שֶׁל יָמִין וּכְזַיִת מִגִּיד שֶׁל שְׂמֹאל. אוֹ שֶׁאָכַל שְׁנֵי גִּידִים כֻּלָּן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת לוֹקֶה שְׁמוֹנִים. (וְכֵן הוּא לוֹקֶה עַל כָּל גִּיד וְגִיד):
הלכה ד׳
הָעוֹף אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּיד הַנָּשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף יָרֵךְ אֶלָּא יְרֵכוֹ אָרֹךְ. וְאִם נִמְצָא עוֹף שֶׁיְּרֵכוֹ כְּיֶרֶךְ הַבְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּף גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁלּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁכַּף יְרֵכָהּ אָרֹךְ כְּשֶׁל עוֹף גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁלָּהּ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:
הלכה ה׳
הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה מִבְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִים פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה אֶלָּא בִּבְהֵמָה שֶׁכֻּלָּהּ מֻתֶּרֶת. וְאֵינוֹ כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר גּוּפָהּ שֶׁאֵין הַגִּידִים מִכְּלַל הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אָכַל מֵחֵלֶב שֶׁעַל הַגִּיד הֲרֵי זֶה כְּאוֹכֵל מִבְּשָׂרָהּ:
הלכה ו׳
הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵלָה אוֹ שֶׁל טְרֵפָה אוֹ שֶׁל עוֹלָה חַיָּב שְׁתַּיִם. מִתּוֹךְ שֶׁנִּכְלָל בְּאִסּוּר שְׁאָר גּוּפָהּ שֶׁהָיָה מֻתָּר נִכְלָל גַּם הַגִּיד וְנוֹסָף עָלָיו אִסּוּר אַחֵר:
הלכה ז׳
הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו עַד שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וְנֶאֱמָן הַטַּבָּח עַל גִּיד הַנָּשֶׁה כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן עַל הַחֵלֶב. וְאֵין לוֹקְחִין בָּשָׂר מִכָּל טַבָּח אֶלָּא אִם הָיָה אָדָם כָּשֵׁר וּמֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת הוּא שֶׁשּׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְנֶאֱמָן:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּהּ לְיִשְׂרָאֵל לוֹקְחִין מִכָּל אָדָם:
הלכה ט׳
טַבָּח הַנֶּאֱמָן לִמְכֹּר בָּשָׂר וְנִמְצָא בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ בְּשַׂר טְרֵפָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים לַבְּעָלִים ומְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה לְעוֹלָם לִקַּח מִמֶּנּוּ בָּשָׂר עַד שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחֲזִיר אֲבֵדָה בְּדָבָר חָשׁוּב אוֹ יִשְׁחֹט לְעַצְמוֹ וְיוֹצִיא טְרֵפָה לְעַצְמוֹ בְּמָמוֹן חָשׁוּב שֶׁוַּדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּלֹא הַעֲרָמָה:
הלכה י׳
הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא יַחֲלִיף. וַאֲפִלּוּ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְהוֹתֵיהֶן נֶאֱמָנִין בְּדָבָר זֶה. אֲבָל לֹא עַכּוּ"ם שֶׁמָּא יַחֲלִיף:
הלכה י״א
עֶשֶׂר חֲנֻיּוֹת תֵּשַׁע מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְאַחַת מוֹכֶרֶת נְבֵלוֹת וְלָקַח בָּשָׂר מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁכָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי. אֲבָל בָּשָׂר הַנִּמְצָא מֻשְׁלָךְ בַּשּׁוּק הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. אִם הָיוּ רֹב הַמּוֹכְרִים עַכּוּ"ם אָסוּר. וְאִם הָיוּ רֹב הַמּוֹכְרִים יִשְׂרָאֵל מֻתָּר:
הלכה י״ב
וְכֵן בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד עַכּוּ"ם וְאֵינוֹ יָדוּעַ מִמִּי לָקַח אִם הָיוּ מוֹכְרֵי הַבָּשָׂר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה. וּכְבָר אָסְרוּ חֲכָמִים כָּל הַבָּשָׂר הַנִּמְצָא בֵּין בַּשּׁוּק בֵּין בְּיַד עַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשּׁוֹחֲטִין וְכָל הַמּוֹכְרִין יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וְהִנִּיחוֹ בְּבֵיתוֹ וְנֶעֱלַם מִן הָעַיִן אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ בּוֹ סִימָן אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בּוֹ טְבִיעַת עַיִן וְהוּא מַכִּירוֹ וַדַּאי שֶׁהוּא זֶה אוֹ שֶׁהָיָה צָרוּר וְחָתוּם:
הלכה י״ג
תָּלָה כְּלִי מָלֵא חֲתִיכוֹת בָּשָׂר וְנִשְׁבַּר הַכְּלִי וְנָפְלוּ הַחֲתִיכוֹת לָאָרֶץ וּבָא וּמָצָא חֲתִיכוֹת וְאֵין לוֹ בָּהֶן סִימָן וְלֹא טְבִיעַת עַיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר אוֹתוֹ בָּשָׂר שֶׁהָיָה בַּכְּלִי גְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ וְזֶה בָּשָׂר אַחֵר הוּא:
הלכה י״ד
גִּיד הַנָּשֶׁה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁלֹחַ לְעַכּוּ"ם יָרֵךְ שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ. וְנוֹתֵן לוֹ הַיָּרֵךְ שְׁלֵמָה בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יֹאכַל מִמֶּנָּה יִשְׂרָאֵל זֶה קֹדֶם שֶׁיִּנָּטֵל הַגִּיד שֶׁהֲרֵי מְקוֹמוֹ נִכָּר. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הַיָּרֵךְ חֲתוּכָה לֹא יִתְּנֶנָּה לְעַכּוּ"ם בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּטּל הַגִּיד שֶׁמָּא יֹאכַל מִמֶּנָּה יִשְׂרָאֵל:
הלכה ט״ו
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לֹא תֹאכַל לֹא תֹאכְלוּ לֹא יֹאכְלוּ לֹא יֵאָכֵל אֶחָד אִסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִסּוּר הֲנָאָה בְּמַשְׁמָע עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵט לְךָ בִּנְבֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כא) "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ" וְכַחֵלֶב שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא ז כד) "יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה". אוֹ עַד שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה. כְּגוֹן שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְדָם וְאֵיבָר מִן הַחַי וְגִיד הַנָּשֶׁה. שֶׁכָּל אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה מִפִּי הַקַּבָּלָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה:
הלכה ט״ז
כָּל מַאֲכָל שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה אִם נֶהֱנָה וְלֹא אָכַל כְּגוֹן שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן לְעַכּוּ"ם אוֹ לִכְלָבִים אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהַדָּמִים מֻתָּרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה וּלְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בִּדְבָרִים אֲסוּרִים חוּץ מִן הַחֵלֶב שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא ז כד) "יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה". לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה לֹא בִּנְבֵלוֹת וְלֹא בִּטְרֵפוֹת וְלֹא בִּשְׁקָצִים וְלֹא בִּרְמָשִׂים:
הלכה י״ז
הַצַּיָּד שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף וְדָג טְמֵאִים וְצָדָן אוֹ שֶׁנִּצּוֹדוּ לוֹ טְמֵאִים וּטְהוֹרִים מֻתָּר לְמָכְרָן. אֲבָל לֹא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ לִטְמֵאִים. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּחָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עַכּוּ"ם וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ וּבִגְבִינוֹת הָעַכּוּ"ם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה י״ח
זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה בֵּין בִּסְפֵקוֹ בֵּין בְּוַדָּאוֹ:
לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ח׳
א׳
גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין וכו'. כתב הרב המגיד ופסק כרבי יוחנן דאמר בגמרא אחד קדשים וכו'. כבר כתבתי על זה בפרק עשירי מהלכות מעשה הקרבנות יעו"ש. עוד כתב הרב המגיד ולא הוצרך רבינו לכתוב דין ח"ל וכו' אף על גב דבזרוע ולחיים בהלכות בכורים וכן באותו ואת בנו פרק י"ב מהלכות שחיטה הזכיר שנוהג בכל המקומות אף על גב דשם פירש כאן לא חשש דסתמו כפירושו וכיון דבמקצת מקומן פירש די לו בכך ומ"מ אין טעמו של הרב המגיד ברור:
ד׳
מפני שאין לו כף ירך וכו'. מ"ש בגמרא (דעוף) [דכף] עגול ר"ל הכף שהוא הפולפ"א בלעז ופשוט הוא:
ז׳
אלא אם היה אדם כשר וכו' הוא ששוחט לעצמו וכו'. כלומר דוקא אם היה אדם כשר אז הוא שוחט לעצמו ומוכר אבל אם לא היה הטבח מוחזק באדם כשר אחר ישחוט (לעצמו) והוא ימכור:
ט׳
ומשמתין אותו. רב אלפס גריס בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ה) בעובדא דההוא טבחא שמתיה רב נחמן ועבריה ולא כגירסתנו שהיא פסליה ועבריה וזו היא גירסת רבינו ולכך כתבו משמתין אותו וכו':
י׳
הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ הרי זה נאמן עליו. מה שכתב הרב המגיד שאם היה מוחזק על הגזל שמתבאר בדברי רבינו שהוא פסול פשוט הוא שכן כתב אינו מוחזק בכשרות משמע לא בכשרות ולא בפיסול אבל אם בפיסול לא אבל אף על פי שיהיה מוחזק לאכול דברים שאין הרבים רגילים לאכול לא מפני זה יקרא מוחזק בפיסול אלא מכל מקום יקרא אינו מוחזק בכשרות. וז"ש הרב המגיד למטה שדעת הרשב"א שלא כדברי רבינו בענין דחשוד על הדברים שאינם רגילים לאכול שכן דקדק משום דכתב אבל לעכו"ם וכו' אבל מרישא דאינו מוחזק בכשרות ליכא למידק איפכא כדדייקינן גבי גזל דשאני הא מהא כדפרישית. ומ"ש הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים קשה דהוא ז"ל כתב שמי שהוא חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בו שאף הוא חשוד להחליף כדכתב הרב המגיד ז"ל לקמן בשמו ואם כן תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו. ואולי יש לומר דהתם שאני שהוא אוכל אותם דברים וכיון שהוא אוכל וניזון מהם חשיד טפי מה שאין כן כאן דאין זה דבר אכילה. ומ"ש אבל אם הוא חשוד לאיסורים שאין הרבים וכו' איירי בענין אכילה כדפתח ברישא דלישניה. ועל ראיית הרשב"א שהביא מהא דפרק אין מעמידין דדבר תורה שאסור בחותם אחד ומפרשי' ליה דכוותא בישראל חשוד וכו' איכא למידק דמי אמר לו דאותו ישראל חשוד להקל על דברים שאין הרבים רגילים להקל דילמא הוא חשוד על הגזל דבהא אפילו רבינו מודה דנחשד על שום עבירה מפורסמת וצ"ע. ומ"ש הרב המגיד בתחילת הלשון וראיתי עכשיו שנהגו וכו' ר"ל שנותנים מעות לנכרי שיקנה חוטי קנבוס וכן מבואר מן הטעם שנתן דאפשר לעמוד עליו ומירתת ואין הכוונה לומר דנותנין לו חוטי קנבוס דזה אין לו שחר ומ"ש לאיחלופי אינו מדוייק והכוונה לאיחלופי ממה שאמר לו הישראל:
י״א
עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה וכו'. כתב ה"ה עוד כתב שמי שלקח בשר מן המקולין וכו'. מה שהקשה על זה הקשה בעל הטורים ועיין בב"י שהוא תירץ יפה מה שתירץ דאם אינה חתיכה ראויה להתכבד מתבטלת דאפילו בחנות שיש בה אותה טרפה יש בה כשרות הרבה והיא מתבטלת ולא מיקרי קבוע והוא פשוט:
י״ב
זהו דין תורה. וכבר אמרו בגמרא (דף צ"ה) אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור והקשו עליו ובנמצא הלך אחר הרוב ותירצו התם דנמצא ביד עכו"ם משמע מכאן דבנמצא ביד עכו"ם הלך אחר הרוב ובמושלך בשוק אפילו ברוב לא סגי. רבינו כתב הפך גמרא דידן בתרתי בבשר הנמצא ביד עכו"ם שהוא אסור ועוד בבשר הנמצא מושלך בשוק אלא שסמך על הירושלמי כדברי ה"ה. ומה שלא הוקשה לה"ה בדברי רבינו אלא בנמצא ביד עכו"ם יש לומר דכתב זה וה"ה למושלך בשוק שהוקשה לו אלא דבתירוץ א' מתרץ שתיהם: ולא עוד אלא הלוקח וכו'. כתב ה״ה ודע שיש מן האחרונים ז״ל דפסק כלוי וכו' וכתב שמצאה במקום שהניחה וכו' נראה דסובר דפלוגתא דלוי לא הוי אלא כשמצאה במקום שהניחה אבל לא מצאה במקום שהניחה מודה לו. וק״ק דא״כ מאי האי דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ה) דרב הוה יתיב אמברא וכו' חזיא לההוא גברא דקא מחוור רישא נפל מיניה אזל אייתי סילתא וכו' ומשם הוציאו בגמרא דרב פליג אלוי הא בהא אפילו לוי מודה דהא לא מקרי מצאה במקום שהניחה:
י״ד
לפיכך אם היתה הירך חתוכה וכו'. דברי רבינו פשוטים בטעמם שהם כדברי הטור ביו"ד סימן ס"ה וטעם אחד לשניהם דפסקו כשנויא קמא כדכתב הרא"ש בפסקיו דלית ליה גזרה משום שיתננה וכו' אלא טעמא משום דחתיכה דעכו"ם מידע ידיע ולית טעמא דגניבת דעת במתנה דגיד ושלא בפני ישראל שולח לעכו"ם בין חתוכה בין שלמה משום דלית ליה טעמא דגזרה שמא יתננה וכו' אבל בפני ישראל שלימה ישלח מפני שמקומו ניכר אבל לא חתוכה מפני שישראל יאכל ממנה וז"ש לא יתננה בפני הישראל וכו' ולא אסר שלא בפניו גזרה אטו בפניו ובכך דברי הטור נכונים. אבל לפי מה שנראה מדברי ה"ה דרבינו הולך בשיטת ההלכות דפוסק כלישנא בתרא קשה טובא היכי קאמר שלא יתננה בפני ישראל ואפילו שלא בפני ישראל אסור גזירה שמא יתננה ועוד למה לא נתן טעם גם כן מפני גניבת דעת וכתב טעמא שמא יאכל ממנה הישראל לבד, מיהו זה אינו קשה כל כך דנקט עיקר הטעם. גם מ"ש הנראה לי בדעת רבינו וכו' נראה דהכריחו לפרש כן מפני שרבינו כתב למעלה שכל בשר הנמצא ביד עכו"ם אסור כפי חומרת הירושלמי אע"פ שנטלה ממקולין של ישראל ואע"פ שכל השוחטין ומוכרין ישראל ולכך הוקשה דאפילו יתננה בפני ישראל אין כאן חששא כלל דודאי הישראל לא יקח כפי חומרת הירושלמי שכתב למעלה לכך הוצרך לפרש שהוא מפרש כשנתנה לו שהיא כשרה ולכך יבא הישראל ליקח, זאת ודאי כוונת הרב המגיד ז"ל אבל קשה קצת דאיך מפרש רבינו דברי הגמרא כן כיון שהגמרא לית ליה חומרת הירושלמי וכמו שאמרו למעלה ואע"ג דלא פליג עלה מ"מ לא הוזכר בגמרא ההיא חומרא ואילו היה הרב המגיד אומר דדינו של רבינו דאית ליה חומרת הירושלמי לא משכחת ליה אלא בהאי גוונא ניחא אבל אין לשונו מורה כן אלא שדבריו הם פירוש שמפרש רבינו בדברי הגמרא ובדברי הגמרא לא הוזכרה אותה חומרא כלל:
ט״ו
כל מקום שנאמר בתורה וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כ"א:) אמרינן דר' אבהו אית ליה דמדפרט קרא בנבלה שמותרת בהנאה מינה שמעינן דבכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וכו' והיינו לר״מ אבל לרבינו יהודה דאמר דקרא דנבלה אתא לדברים ככתבם לומר דלגר בנתינה ולעכו״ם במכירה נפקא ליה מדאיצטריך קרא לומר בטרפה אותו לומר לך אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ואמרו שם דלר״מ איצטריך אותו להתיר בהנאה חולין שנשחטו בעזרה ור' יהודה אית ליה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולדידיה אתיא לדרשא דלעיל. וא״כ קשה על רבינו תרתי חדא דהוא פסק כאן כרבי אבהו ובפרק י' מהל' ע״ז כתב ואסור ליתן להם מתנת חנם וכו' או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והיינו כר״י וא״כ ע״כ דרשא דאותו דריש ליה לומר דכל איסורין שבתורה (מותרין) [אסורין] בהנאה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובפ״ב מהל' שחיטה כתב שם הרב כ״מ דאית ליה לרבינו דחולין שנשחטו בעזרה הוו דאורייתא וא״כ לדבריו קשה מדידיה אדידיה. ותו קשיא למה כתב כאן לשון ר' אבהו דאמר כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה וכו' משמע דמדהתיר קרא נבלה נפקא ליה והיינו ודאי לר״מ דלר״י לא נפקא ליה מנבלה אלא מאותו וכיון שהוא פסק כר' יהודה לא היה לו לכתוב טעמא דנבלה דהיינו לר״מ. מיהו לזה י״ל דלא כתב כן רבינו לומר דמהא נפקא ליה אלא לומר לך דאם לא פרט הכתוב היתר כמו שפרט שם אינו מותר בהנאה תדע לך דהא כתב ובחלב שנאמרה בו יעשה לכל מלאכה והתם ודאי אין הכונה מדהוצרך קרא להתיר חלב דא״כ אמאי לא נפקא לן מהיתר חלב בהנאה ולמאי איצטריך בגמרא נבלה לרבי מאיר ואותו לרבי יהודה א״ו דקרא דחלב איצטריך כדכתב רש״י ז״ל בפירוש החומש בפרשת צו יעשה לכל מלאכה בא ולמד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות א״ו דמאי דקאמר רבינו ובחלב וכו' הכונה לומר דאם לא פרט הכתוב בהיתר הוה אסור אבל ה״ה דלא נפקא ליה מהתם ה״ה גבי נבלה דכוונתו כן. ולמה שהקשיתי ראשונה נראה ודאי דלא כהרב כ״מ דסובר רבינו חולין שנשחטו בעזרה הוו דבריהם ולכך כתב שם שהם דברי קבלה בהלכות שחיטה וכן בפי״ו מהלכות אלו כתב או חולין שנשחטו בעזרה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה ומה שהקשה הרב בעל כ״מ בפ״ב מהל' שחיטה דבפרק כסוי הדם משמע דהוו דאורייתא וכו' י״ל דרבינו פסק דהוא דרבנן משום דכיון דהלכה כר״י לגבי ר״מ כדכתיבנא הא לדידיה ע״כ הוו דרבנן דאותו דריש ליה (להיתר) [לאיסור] הנאה לשאר איסורין ולמה שהקשה עוד שם דרבינו כתב שם בפרק ה' מהל' אישות דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה גם זו אינו קושיא בעיני דשם כתב ואפילו היא אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית וכו' אינה מקודשת וא״כ כיון שכתב דאיסור הנאה מדבריהם אינה מקודשת דהיינו חמץ בפסח ה״ה שאר איסורין מדבריהם ואפילו חולין שנשחטו בעזרה ואע״ג דהסוגיא שבפרק האיש מקדש קשה לזה כבר כתב שם ה״ה דתירצו המפרשים אותה הסוגיא ואם לפירוש הרב כ״מ דפליג שם על ה״ה וכן הוא דעת הר״ן שסוברין כדברי רבינו ז״ל דדוקא איסור דרבנן כי האי דחמץ הוי דאורייתא ושעות דרבנן אתי שפיר טפי דלהכי כתב רבינו שם כגון חמץ בשעה ששית לומר דשאר איסורין דרבנן היא מקודשת וא״כ קדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת:
ט״ז
כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו' אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין. כתב ה"ה ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתיה וכו' קשה דהתם (דף כה:) גבי סך בתו בפרי של ערלה אמרינן דאפילו חולי שאין בו סכנה מותר משום דמידי דרך הנאתו קא עבידנא כלומר ואינו אסור אלא מדרבנן ובמקום חולי לא גזרו רבנן וכן פירש הרב בעל כ"מ על דברי רבינו בפ"ה מהל' יסודי התורה דאם היה איסור דאורייתא לא היה להם בגמרא להתיר במקום חולי שאין בו סכנה והכא קא מייתי ראיה ה"ה דשלא בדרך הנאה דהיינו אם נהנה מדבר של אכילה שהוא איסור מן התורה ואין בו מלקות ואי דמי להתם אפילו איסור מן התורה לא ליהוי הכא. וי"ל דמה שמביא ה"ה אינו אלא דמיון קצת דודאי לא הוי כי התם דהוי שלא כדרך הנאה ממש אהני להתיר אפילו מן התורה הכא דהוי ג"כ כי האי גוונא דאין הנאתו אלא כדרך אכילתו לא ליהוי אלא מלקות אבל איסורא מיהא איכא דלא תאכלו אפילו איסור הנאה במשמע אבל לא הוי שלא כדרך הנאה ממש כי התם דמכל מקום הנאתו הנאה גמורה היא אלא שאין דרך הנאה כתקנו: וכל דבר שאסור באכילה וכו' הצייד שנזדמנו לו וכו'. כתב ה"ה שם בשביעית ציידי חיה וכו'. נראה דאינו מפרש כפירוש הרב רבינו שמשון דסובר דפליגי ר' יהודה וחכמים בצייד דחכמים אית להו צייד דוקא ולא מי שאינו צייד ור"י אית ליה אפילו מי שאינו צייד. ופירוש זה הבין הרב"י בטי"ד בדברי הפוסקים וכתב שלכך הזכירו צייד דוקא והוקשה לו דבמקום שאין לוקחין מס מן הציידים הוי הצייד כאינש אחרינא והוצרך לתרץ דלא פליגי רבנן במילתייהו. אבל לפי דברי ה"ה א"ש טפי דנראה דהוא מפרש דפלוגתא הוי דר' יהודה אית ליה דאם אין אומנותו בכך לוקח ומוכר לכתחלה והיינו שאמר שנתמנה לפי דרכו ורבנן אוסרין ואומרין דבכל גוונא הוא אסור וכתב ה"ה דקי"ל כחכמים דבכל גוונא אינו לוקח ומוכר לכתחילה כלומר ואפילו אין דרכו בכך אסור ולכך לא חילק רבינו. ומ"ש בספר כ"מ וקי"ל כחכמים דבכל גוונא לוקח ומוכר וכו' ט"ס הוא וצ"ל אינו לוקח ומוכר:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ח׳
ג׳
וכן הוא לוקה על כל גיד כו'. עי' בה"ה וכ"כ בזה כיון דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם הוה גופין מחולקין, ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"י ה"ד ובירושלמי שם פ"ז דמחייב על כל עצם ועצם אף בהתראה אחת ועי' בהך דמכות ד' כ' גבי פיאות מחלקות ותוס' שבועות ד' ג' ע"א ע"ש, ועי' בהך דסנהדרין ד' כ"א ע"ב גבי סוסים ע"ש דצריך קרא לזה:
ד׳
העוף כו' ואם נמצא כו'. עיין בהך דבכורות ד' מ"ה ע"א גבי רוב מנינו דמבואר שם דאזלינן בתר רובא דאינשי דדי בקכ"ה אברים. וכן פסק רבינו בהל' טומאת מת פ"ב ה"ח אך שם משמע דאם היתה אצבע יתרה נספרת ע"ג היד אז לא אזלינן בתר רובא דאינשי ע"ש, ועי' בחולין ד' קל"ז ע"א גבי עז בת רחל אם חייב בראשית הגז או רחל בת עז ועי' בבכורות ד' י"ז ע"א ונ"מ לרחל בת עז דאף דהוה גדר חימום מ"מ פטור מראשית הגז מטעמא דלעמוד לשרת אך יהיה נ"מ לרחל בת עז בת רחל דאז אם בתר מינו אזלינן שפיר מיחייב בראשית הגז ואם בתר דידיה ג"כ וכ"כ בזה, ועי' בהך דעירובין ד' מ"ח ע"א ובירוש' דשבת פ' כל כתבי גבי מצילין בשבת לרעבתן כדי מזונו ולחולה כדי מזון כל אדם וכ"מ אך החילוק כך דכיון דכאן אין השינוי תלוי בהגיד גופא רק בכף ובכף עצמו אין נ"מ לן לענין דינא וכיון שהכף הוא משונה אז י"ל שפיר דאזלינן בתר דידיה, ובהך דבכורות דף מ"ה הנ"ל שם הוה כמו שקיבל מסיני דקכ"ה אברים מטמאין, ולא מטעם רוב רק הדין הוא כן, ועי' בהך דקדושין ד' נ"ד ע"א גבי הך דכתנות כהונה שלא בלו דכיון דאי אפשר שלא יהנה הוה כמו שהתירה התורה ליהנות מהן, ועי' בהך דכריתות ד' ה' ע"א גבי מה דאמר שם כשהוא שוקל בהכרע הוא שוקל ומבואר שם דאם לא הכריע הוה בגדר חסר, ואף דאין מבואר בתורה שצריך הכרעה אך כיון שאי אפשר בלא זה הוה כמו שמפורש בתורה, ועי' בירוש' פי"א דתרומות ה"ה דמבעי שם גבי לוג שמן של מצורע אם אינו צריך למצות ומיצה הוה כמו יתר ועי' תוס' מנחות ד' כ"ג ע"א ד"ה הוא עצמו ובהך דבכורות ד' י"ז ע"ב מה דאמר שם שאני התם דרחמנא אמר עביד מוכח שם ג"כ דדבר שא"א בלא כך הוה כמו שמפורש בתורה כך וכ"כ בזה, ועי' בהך דכריתות ד' כ"א ע"ב מה דאמר שם אלא משום דלית בהו איסור ג"ה כו', משמע שם דהפטור הוא משום המין ולא משום הסיבה:
ו׳
האוכל גיד הנשה כו'. עי' בכ"מ מ"ש בשם הרשב"א וצ"ל דסבירא ליה לרבינו דכיון דגבי בהמה טהורה אחשבה רחמנא לגיד שיהיה עליו שם איסור לעבור עליו חל עליו ג"כ שם נבלה או מוקדשים וכעין דאמרינן בהך דבכורות ד' י' ע"א איסורו חישובו, ועי' בפסחים ד' מ"ו ע"א גבי כזית בצק בעריבה ועי' ב"ב ד' צ"ז ע"א כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשרן ור"ל דלא צריך לחשבו וכמו הך דחולין ד' פ"ז ע"ב גבי דם וכן ס"ל לרבינו גבי לבונה דאף דפסק בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ח ומשמע שם מלשונו דס"ל כשיטת רש"י בכ"מ דהוה רק גדר פסול אך זה רק אם הוא בפ"ע אבל מנחה שנטמאה עם הלבונה פסק רבינו בהל' פסולי המוקדשים פי"ח הי"ב דאם אכל כזית לוקה ודייק שם מלבונת המנחה שנטמאת ומשמע דוקא אם נטמאת המנחה ועי' מש"כ שם בהל' כ"ד דאין עליהם טומאת הגוף וזה ר"ל בבאה בפ"ע ובזה א"ש הך דגמ' שם ד' מ"ו ע"ב ועי' שם בפה"מ דפי' שם על לבונה לגבי אכילה ועל עצים לגבי הקרבה ע"ש והטעם ג"כ משום זה דכיון דהמנחה עצמה נטמאת וחל עליה שם טומאה לוקה גם על הלבונה של המנחה והוי כגדר דאמרינן בחולין ד' קכ"ט כששימש מעשה עץ שימש, ועיין בהך דחולין ד' ל"ו ע"א גבי צריד של מנחות ע"ש בתוס' ובאמת ר"ל ג"כ זה כמו לבונה דהלבונה בעצמה לא חל עליה טומאה רק אגב המנחה נטמאת ג"כ ועי' מש"כ התוס' מנחות ד' י"ג ע"ב ד"ה לאכול דס"ל שם גבי לחם הפנים דאם נטמא חלה אחת נטמא כל הסדר והוא ג"כ מטעם זה דהוא כמו דבר אחד ועי' בירושלמי פ"ג דחגיגה גבי צירוף בהל' ב' דשם ר"ל ג"כ גבי קומץ מנחה דזה לא משום צירוף רק דהוה כמו דבר אחד וכעין שכ' התוס' שבת ד' נ"ח ע"ב גבי זוג ועינבל דהוה כמו דבר אחד. ובזה י"ל ג"כ מ"ש רש"י בהך דפסחים ד' מ"ז ע"ב גבי המבשל ג"ה בחלב דזה אתיא כמ"ד יש בגידין בנ"ט ע"ש. אך בזה א"ש דכיון דיש עליו תורת ג"ה יש עליו דין בשר גם לגבי בשר בחלב ובעצם זה הוא תליא בהך מחלוקת דד' צ"ב ע"ב עץ הוא והתורה חייבה עליו ע"ש בתוס' אם זה תליא בהך דאין בגידין בנ"ט ובאמת הוא דבר בפ"ע דשם ר"ל בגדר בשר וכל הגידין כן וכאן אמר דבעצם יש עליו שם בשר רק עץ הוא בגדר אכילה:
ט׳
טבח הנאמן כו'. עי' מש"כ רבינו לקמן בהלכות שחיטה דשם כ' רק אם הוא בודק לעצמו ומוכר דמשמע רק שעושה זה לעצמו ג"כ וכן בהל' עדות פי"ב כ' ג"כ שהוא בכלל אוכלי טרפה ודייק שם ג"כ בודק לעצמו, ועי' בתוספתא דע"ז פ"ח דגבי ישראל החשוד משמע שם דרק חשוד למכור אז מותר ליקח יין ממרתף ואם הוא חשוד על השתיה אז אף ממרתף שלו אסור, ועי' בע"ז ד' מ' ע"ב גבי כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כו' ובהך דבכורות ד' כ"ט ע"ב גבי עורות עבודין ועי' בירוש' דדמאי פ"ב ה"ב בהך מחלוקת דר' יונה ור"י גבי חברים חשודים לאכול ואינם חשודים להאכיל ע"ש בר"ש ור"ל כן דהנך דהוא מתארח אצלם ס"ל לר' יונה דאינם חשודים כלל רק דלא קיבלו עליהם חברות ור"י ס"ל דאף אם חשודים לאכול כיון שאינם חשודים להאכיל המתארח אצלם ס"ל לר"י דהוא נאמן והקשה שם דאמר שם על עצמו אינו נאמן משמע רק דאינו נאמן אבל לא חשוד הרי חזינן שם דאף דחשודים לאכול אין חשודים להאכיל ועי' בירושלמי שביעית פ"ה ה"ט ע"ש בהך בעיא דר"פ אך זה רק לענין להתארח אצלם אבל ליקח מאתם כיון דהם חשודים לאכול אף דבר דידעינן בודאי דליכא בו חשש אסור ליקח מאתו, ועי' ע"ז ד' ל"ט ע"ב אך שם מיירי במקום שאינו חשוד רק סתם וכשיטת רבינו לקמן בסוף פי"א. והנה עי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"י ה"ט גבי ע"ה שקיבל עליו דברי חברות ונחשד ובהל' י' דשם כ' ה"ז אינו נאמן לעולם וכפי הנראה מדברי רבינו שם דמחלק בין נחשד לעצמו או שנחשד למכור לאחרים דנחשד לעצמו אינו חשוד רק לזה הדבר ובנחשד לימכר לאחרים אז פקע ממנו תורת חברות לעולם עד שיעשה תשובה גמורה וכן מפרש בהל' י"א הך דבכורות ד' ל' דזה רק למכור לאחרים ע"ש ולהיפך מכאן וכעין הך דירושלמי דדמאי הנ"ל, וצ"ל דס"ל כך דלענין שיפקע ממנו גדר נאמן אז רק אם מכר לאחרים אבל לענין שיהיה בגדר חשוד אז אם נחשד לעצמו ונ"מ כך דהיכא דפקע ממנו גדר נאמן בדברים דצריך נאמן כמו גבי שביעית שיש דברים שסתם ע"ה חשוד עליהם ויש דברים שרק ודאי חשוד אז חשוד עליהם עי' בירושלמי פ"ח דשביעית ה"ב גבי לוקח הוא שמן ערב שביעית וכן בפ"ט ה"ז גבי מורסן, וכן שם פ"ה ה"ו גבי כלים ועי' בפ"ה דמעשרות ה"ז גבי פשתן אותם דברים רק בודאי חשוד אסור אבל סתמא לא ושאר דברים אף סתם ג"כ חשוד, ועיין בתוספתא דעירובין פ"ה דאמר שם דמותר להוליך ערוב בבית ע"ה בשביעית ולא חיישינן שמא מחליף מחמת דאינו חשוד על השביעית משמע שם דאם הוא חשוד אז חיישינן לחילופא ואף דבגמ' מבואר להיפך דלא חיישינן לחילופא ועיין לקמן בהל' י' ובירושלמי פ"ג דדמאי ה"ד מבואר שם דגבי כותים אף משנחשדו מ"מ נאמנים על הפקדון וצ"ל כך דלענין לאסור הפירות מטעם חלופי לא חיישינן אך זה רק שיהיו כמו סתם אבל למכור אותם בתורת ודאי היכא דבעי רק נאמן אז ע"י שהיו ביד החשוד על השביעית נפקע מהם זאת ועיין לקמן בהל' י' גבי הך דהלוקח בשר כו' ואפילו עבדי ישראל. ועיין בע"ז ד' ל"ט דאמר שם עבדו של חבר הרי הוא כחבר אך זה רק במי שאינו חשוד אבל אם שלח ביד מי שהוא חשוד אז אף דלעצמו אין חוששין שמא יחליף מ"מ אין עליהם שוב בחזקת פירות של חבר וכמש"כ. נמצא כך דבמקום דבעי נאמנות דוקא אז מיד שנמצא אינו נאמן פקע ממנו הנאמנות לעולם. אך מ"מ נ"מ דיכול ליקח מאשתו וכמבואר בירושלמי דמאי פ"ב וכן פסק רבינו בפ"י מהל' מעשר הל' ד' ה' ע"ש אבל היכא דרק חשוד אז אם נחשד לדבר אחד לא נחשד לשאר וא"צ בירור גמור ששוב אינו חשוד ואינו נעשה חשוד רק אם הוא עצמו אינו נזהר ואסור ליקח ממנו אף ע"י אשתו או עבדו, וכן אף במקום שיודעין בודאי שאין בו חשש זה, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפי"ב מהל' מעשר הי"ו גבי אסור ליקח ממנו כל דבר שיש בו כו' ר"ל ואף דידעינן בודאי שבזה הדבר אין בו מ"מ גזרו על זה וא"ש:
י״ב
וכן בשר הנמצא כו' וכבר אסרו כו'. עיין בה"ה. והנה מדברי רבינו מוכח דס"ל דזה הוה תקנה דאף אם ידעינן בודאי שזה כשרה מ"מ גזרו ומה דאמר שם בגמ' בהך דרב אסרינן ניהליה ר"ל אף אם לא מצאו אלא חתיכה אחת, ועיין בתוספתא דטהרות פ"ו בהך מחלוקת דרשב"ג ורבנן גבי הנבלות והשחוטות ועיין בהך דביצה דף מ' ע"א גבי הך דר"ה ב"ח ע"ש ברש"י אך אם יש סימן אצלו או ט"ע אז הוי כמי שלא נעלם כלל מעיניו, ועיין בדברי רבינו בפה"מ שקלים פ"ז דבעיר שכולה ישראל אין שייך גדר בשר שנתעלם מן העין ועיין בירושלמי שם גבי אם היו מחרוזות. ובאמת י"ל דזה תליא בהך דחולין ד' י"ב וב"מ דף כ"ד ע"ב ע"ש אך כ"ז קודם תקנת רב אבל לאחר תקנת רב ובפרט לפי מה דס"ל לרבינו דבזמה"ז אין לוקחין בשר עד שנודע שהוא מומחה וכיון שנעלם מן העין הוה כמו שאין אנו יודעים ממי לקח. אך י"ל לפי מש"כ התוס' לחלק במנחות ד' מ"ב ע"ב ובעירובין ד' צ"ז דרק אם אנו רואים ממי לוקחים אז צריך מומחה אבל במוצא לא איכפת לן אין ראיה:
י״ד
ג"ה מותר כו'. עיין בה"ה, ור"ל לפי המסקנא שם ד' כ"ג ע"ב דילפינן ק"ו מחלב:
ט״ז
כל מאכל כו' והדמים מותרים כו'. עיין בה"ה ועי' בתוס' חולין ד' ד' ע"ב. והנה רבינו ז"ל פסק בנדרים דאסור ע"ש בהך דדף מ"ז אך שם כך דעיקר הטעם הוא משום דאיסורי הנאה אין להם דמים ולכך לא תפסי ובנדרים שם ר"ל כך דהחליפם המדיר ולו מותרים וא"כ שפיר יש עליהם שם פירות הראשונים דאישתרושי קמשתרשי ליה כמבואר בחולין ד' קל"א ע"א ובגיטין ד' מ"ד והביא ראיה שם מהך דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך וס"ד דהבעל לוה ונותן לאשתו ועיין בהך דע"ז דף ס"ג ע"ב גבי הך דאומר אדם לפועליו כו' ע"ש והוא בעצמו יכול להחליף הנכסים וא"כ תיכף בשעה שלוה הוה כאילו החליף הנכסים שלו מה ששיעבד עצמו להמלוה בזה וא"כ היאך היא מותרת ליקח המעות הא הויא אצלה חליפי איסורי הנאה וכאן שפיר תפסי דהא לו הם מותרים ולא הוה כהך דב"ק ד' ק"ט דשם הנכסים אסורים לו בהנאה וא"כ לא הוה חליפין כלל ומה דאח"כ הבע"ח נפרעין זה לא איכפת לו כלל ותירץ דלא מיירי שהוא לוה רק היא לוה ובאמת לכתחלה אסור משום דאסור להחליף ובדיעבד שרי, ואח"כ מקשה שם מערלה ולא הביא כל המשנה והטעם משום דס"ל דמיירי אף בערלה בחו"ל דרק לו אסור בהנאה אבל אחר שרי וא"כ שפיר תפסי דמיהן וא"כ הדמים אסורים לו כיון דהוו בגדר תפיסה ולכך תירץ דרק דיעבד אבל לכתחלה אסור משא"כ בכל איסורי הנאה מותר ליהנות מהדמים אף לכתחלה וא"ש: וכל דבר כו' אסור לעשות כו'. באמת נ"ל דהא דאמרינן בירושלמי פ"ב דערלה ופ"ב דפסחים מה שרצים הקלים עשה בו המאכיל כאוכל לא ר"ל כמו הך דיבמות ד' קי"ד דהיינו להזהיר הגדולים על הקטנים רק דר"ל דאסורים לעשות בהם סחורה, ועי' בתו"כ פ' שמיני לא יאכל, ועיין מש"כ בס' בה"ג בהל' כיסוי הדם בהך דכתובות ד' ק"ו ע"ב אין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים נראה מדבריו שגם זה מהך טעמא דאין עושין סחורה כו'. והנה התוס' פסחים ד' כ"ג כתבו דחזירים אף בנזדמנו אסור לגדלם ע"ש מטעם הגזירה ועיין שבת ד' צ' ע"ב בתוס' ד"ה שמצניעין ושם דף קנ"ה ע"ב ברש"י ד"ה חזיר. והנה בב"ק ד' פ' ע"א אמר שם גבי גר שנפלו לו כו' משמע דגם בחזירים כן אך י"ל דכיון דקיי"ל בקדושין ד' י"ז ע"ב וע"ז ד' ס"ד דירושת הגר רק מדרבנן ואיסור לא תיקנו לו כמבואר שם לכך מותר לגדלם כיון דמן הדין אינם שלו ולכך לא נקט בגר עצמו שנתגייר ועיין מש"כ רבינו בסוף פ"ה מהל' נזקי ממון ובתוספתא דע"ז ספ"א מוכר לו חזירים ע"ש ובדרך הבלעה עם עורם אם מותר עיין בהך דבכורות ד' ל"א ע"ב גבי מעשר בהמה מה דמחלק שם בין דאורייתא לדרבנן, ועיין מש"כ רבינו בסוף פ"ה מהל' בכורות ע"ש, ועיין ב"ב ד' ע"ח ע"ב גבי חמורה מניקה למאי צריך ואמאי לא נימא לחלב וצ"ל דכיון דמפרש לא הוה כמו הבלעה, ועיין בבכורות ד' ל"ב גבי מבליע בעצמות. אך ע"ש בפה"מ לרבינו דכתב שם דהחלב לא חזי למידי ע"ש, ועי' בהך דע"ז ד' י"ד ע"א גבי זה וזה דאסור ע"ש, ועיין בירושלמי שביעית פ"ט ה"ט מה דאמר שם ר"ל שניא היא שנפלו לו ע"כ, ועיין בספרי פ' נשא דמבואר שם דנזיר מותר לעשות סחורה ביין אף דאסורה לו ואפשר לומר דר"ל ביין שהיו לו קודם שנזר. גם י"ל דזה תליא אם נזירות הוא איסור חפצא או איסור גברא דאם נימא דהוא רק איסור גברא אין החפץ נאסר כלל ולא שייך בו גדר סחורה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ח׳
א׳
לא זכר רבינו בכל מקום ובכל זמן רק גבי מתנות כהונה ובאותו ואת בנו, הוא כפי מה דאמרו ריש פרק שלוח הקן כל מקום שלא לצורך לבר מאותו וא"ב ומתנות, והא דתנא במשנתנו גיד הנשה נוהג בחולין ובמוקדשין פירש בפירושו למשנה דבמוקדשין אסור להקריבו דחולצו לתפוח ונפל כל פלפול הגמרא דאזלא לרב חסדא דסבר דנקרב ע"ג מזבח יעו"ש דלזה כוון כאן:
ו׳
האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל כו' נכלל כו': הא דמחייב גם על איסור נבלה, נראה לדעתי משום דכיון דרחמנא חייביה על אכילתו משום אכילת גיד הנשה, איסורו חושבו לאכילה ולכן חייב גם על איסור נבילה משום דכיון דחשוב אכילה לזה חשיב אכילה לאיסור אחריני וכיו"ב אמרו בבכורות (דף יו"ד) דפטר חמור מטמא טומאת אוכלין אע"ג דלא חשב עליה דאיסורו חושבו, לכן גם הכא איסור דרחמנא רמיא עליה משום אוכל גיד וחשביה לאכילה, מיחשב אכילה גם לאיסור נבילה וכו'. והנה למאי דהוי בעי הגמרא שם למימר דזה הוי פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן במידי דלא חשב עלה אם איסורו חושבו, נראה דר"ש לטעמיה דסובר כל שהוא למלקות וכתבו בתוספות פ"ג דשבועות (דף כ"ג) דאף שלא כדרך הנאתן אסור לדידיה א"כ שלא כד"א לוקה ואין ראיה מזה דחשבה רחמנא לאכילה כיון דלא בעי לחיובו אכילה: ובזה הוי מצינא לפרש הגמרא דפרק כל שעה דאמר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה כו' ופריך לר"ש דאמר אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר. דפירושו, דכיון דלר"ש פטור מאיסור נבלה ולדידיה דקרא לא תאכלו כל נבלה ליכא בגיד דליכא עליו איסור דנבלה וא"כ אינו בכלל היתר וזה דוקא לר"ש, אבל לרבנן דמחייבי משום נבלה על גיד הנשה הוי בכלל ההיתר לגר תתננה ואכלה כו' ולכן פסק רבינו דגיד הנשה מותר בהנאה אע"ג דסבר דאין בגידין בנ"ט. אולם הגמרא מסיק בבכורות דלענין טומאה לכו"ע לא אמרינן איסורו חושבו, ולפום ס"ד נראה ג"כ טעמיה דר' שמעון דלית ליה איסורו חושבו כמו שפירשתי לעיל פ"ב ה"ג, ורש"י פירש שם איסורו חושבו באופן אחר, דמדאסר לישראל מכלל דראוי לעו"ג יעו"ש. בכ"ז כאן לאיסורא גופיה מצינן לומר הך סברא דכיון דחשוב להתחייב משום גיד חייב נמי משום נבלה וכו', והיה לי להאריך בזה לולי שקדמני השער המלך יעו"ש: והא דאמר ריש פרק ג"ה אלא קסבר אין בגידין בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא, נראה דזה אין סתירה דאיסור מוקדשין דהוא איסור מעילה דהוי אף בעורו של הבהמה ובגיזתו דהמתחמם בגיזי עולה מעל (פסחים ל"ג) ותלש מן החטאת מעל (סוף פ"ה דמעילה) לכן האיסור הוא מצד גזל ממון של הקדש והשיעור בפרוטה דהוי ממון והמאכיל כאוכל וצירף המעילה לזמן מרובה חייב (כריתות ט"ו) א"כ אין זה מצד דהוי אכילה ולא שייך לומר מדאחשביה רחמנא לאכילה גבי גיד יהא חשוב נהנה להקדש, כיון דהוא שיעור וגדר אחר, אבל רבינו כתב לשון הברייתא גיד הנשה של עולה, ובעולה איכא לאו אחרינא לאו דאכילת עולה דכליל תהיה לא תאכל דהוא בכזית ודוקא באכילה, ובמנחות ע"ד: מייתי לה כל שהוא בכליל תהיה כו' וכבר נתבארו דברים אלו במשנה למלך פ"א מהלכות מעילה, ועל זה הבא על אכילה שייך לומר כיון דאחשביה רחמנא לאכילה לחייבו בגיד חשביה לאכילה משום עולה כיון דבני ביקתא חדא נינהו דהוי על אכילה ושיעור אחד, ומה דאמר על משנה דאינו נוהג בטומאה וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנו"ט ובטומאה נמי כו' איסור טומאה ליכא לפום ס"ד אמר כן ודוק בכ"ז:
י׳
אין חוששין לו שמא יחליף כו': נ"ב כש"כ מכותי לאחר שנחשדו אמרינן בדמאי פ"ג דלא חייש לאחלופי, ובחבר בתכלת אמרו ע"ז (דף ל"ט) דעבד חבר ה"ה כחבר, ויעויין תורת הבית שער ב' בית ד':
י״א
ואינו יודע (ממי) [מאיזה מהן] לקח הר"ז אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: הנה דעת הב"ח שאף אם חנות אחת שמוכרת בשר נבילה אינה ידוע איזו היא והיא בעצמה מעורבת עם החנויות אפ"ה לא בטלה ודין קבוע יש לה עיין ש"ך סימן ק"י ס"ק כ"ט. והנה מדברי הרא"ה בספר בדק הבית דף קכ"א, בההוא טבחא כו' אמר רבי בשביל שוטה זה כו' נאסור את כל המקולין יעו"ש שמדינא מותר שאף שמכר להעו"ג בשר טריפה ויש במקולין בשר טריפה, בכ"ז הדין קיים דבשר הנמצא ביד עו"ג שהוא מותר רק שחקר רבי אם חזר זה המקום לדין מקום שאין מכריזין מפני התקנה יעו"ש, הרי אע"ג דנודע לנו שהיה טריפה במקולין של עו"ג, רק שאין אנו יודעין היכן הוא הבשר הטריפה מן הדין הוא מותר לקנות בשר מן המקולין וכן כל הבשר שקנו מן המקולין, ועל כרחין כיון שאין ידוע לן הבשר הטריפה היכן הוא באיזו מקולין תו בטלה חנות הטריפה בחניות הכשרות שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין, ולא שייך כאן קבוע אעפ"י שדעת הרא"ה שקבוע הוא אף בלא נודע הספק עד לאחר שלקחו בשר מן הקבוע עיי"ש ודוק: והנה רבוותא בתוספות דף צ"ה ד"ה ובנמצא כו' שכתבו ומיהו איכא למימר דהתם משום דהמקולין הוא קבוע אעפ"י שלא נודע הטריפה היכן הוא, כוונתם, דלישראל המוכר ידוע איפה מכר הטריפה באיזה מקולין ולכן לא בטל והוי מה שבמקולין קבוע, והבן, וצ"ע אם לקח מאחת מהן, הלא ספיקו אסור דקבוע כמחצה ע"מ דמי, איך הדין בלקחו שלשה בני אדם מן שלשה חנויות ואינם יודעין באיזה לקחו, רק שידוע לן שכל אחד לקח מחנות אחרת, א"כ הלא צריך האיסור להתבטל בהיתר וזה אינו במשמע, אם לא דנימא כיון שכל אחת הספק אינו מסבת התערובות רק שכל עצמה היא בספק איסור, ואף אם לא לקח רק איש אחד ג"כ הספק אם היא נבילה או לא, לכן לא שייך בזה דין ביטול וסברא זו עמד עליה בספר חוות דעת סימן ק"א עיי"ש, או כמו שהביא בתורת הבית בשם ר"ש משאנץ דבשני בני אדם אינן מצטרפין עיין שם דף קי"ד: ופוק חזי מה דשנינו בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד ר"ח בשם ר' יוחנן נתחלפה קופתו אצל הטוחן אם הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום חושש ואם לאו אינו חושש, ויחוש ומה בינה ולסרקי לא כן תני סרקי שהיתה מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים, סירקי אפשר לה שלא להסתפק, ברם הכא לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום. והפירוש, סירקית המוכרת תבואה שידוע לן שהיתה מסתפקת מן האיסור יום אחד ואינו ידוע לן איזה יום מהימים היתה מסתפקת מן האיסור, כל מה שקנו ממנה בכל הימים שעליהן נפל הספק אולי באותו יום היתה מסתפקת מהאיסור, כולן אסורים, ולא תוכל לומר שמה שקנה קנה מהרוב שהיתה מסתפקת מן ההיתר, שאותו יום נעשה הוכח לאיסור ומשני שכאן אף אם ידוע לן שטחן ע"ה אצלו רק שאינו ידוע לן בבירור שהיום טחן אזלינן בתר רובא דלאו עמי הארץ טחנו ולא מחזקינן חששא שמא הוחלף פירותיו עם של עם הארץ, משא"כ כאן בסירקית אם תתיר הלא תתיר לכל הקונים ויהיה מותר גם מה שקנו ממנה באותו יום שהיתה האיסור וא"כ תתיר גם איסור הודאי, וזהו דאמר סירקי אפשר לה שלא להסתפק בתמיה הלא ודאי גם מהאיסור סיפקה ונמצאת שתתיר האיסור, ברם הכא הלא היום נתחלף ונאמר שעמי הארץ לא טחנו היום, ומה שטחן ע"ה באיזו יום אז לא הוחלף, וז"ב בפירושו בס"ד. ומעתה נתבונן הלא הקונים מן הסירקי באלו הימים הרוב מותר ומיעוטו אסור ולבטייל האיסור בההיתר כדין יבש ביבש דבטל ברוב, ועל כרחין דאו שלא בטל בשני בני אדם, או כסברת הח"ד שעל כל אחד הספק אם לקח האיסור מן מקומו הקבוע, ואין הספק בא מצד התערובות ולא בטל ברובא שאף אם לא נתערב ג"כ הספק עליו עיי"ש ודוק: אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש כו' ואם היו רוב המוכרין ישראל מותר: הרב בתבואות שור העיר דבעי שיהיה אחרי צירוף הטריפות המיעוט עם טבחים המעוטים נכרים יהיה רוב בשר הנמכר כשר, דאל"כ אלא דאיכא רוב טבחים ישראל מצרפין תרי מיעוטי ואיתרע רובא, אם לא במקום דמכריזין דשם אין לחוש למיעוט טריפות מדלא אכרזו. והח"ד השיג על ראיותיו, דבברכות ובכ"ד הוא הכל ברובא דליתא קמן שמה מצרפינן המיעוטים להדדי, אבל ברובא דאיתא קמן המיעוט כמאן דליתא דמי ולא מצרפינן ליה והוכיח מברכות להיפך, ובזה הארכתי כבר בחידושי להלכות ברכות יעו"ש. והנה בפרק אלו טריפות ס"ג גבי הא דפריך ודילמא עוף טמא נינהו דפירש הר"ן דמשו"ה לא אזלינן בתר רובא ורוב עופות טהורים הן משום דמיעוט דטריפות דביציהן אסורות מצטרף עם מיעוט טמאים ושם הא הוה כרובא דאיתא קמן ואפ"ה מצרפינן הנך מיעוטי להדדי, ואפשר גבי לקנות מן העו"ג החמירו טפי ועיין תוספות פרק גיד הנשה דף צ"ה יעו"ש: אולם ראיה עצומה להרב תבואות שור מהך ששנינו דומה לדין זה, והוא בפ"ג דמעשרות הלכה ב', מצא גרוגרות אם דרסו רוב בני אדם חייב ואם לאו פטור ואמר ר' אלעזר בירושלמי הדא דתימא במקום שהכל דורסים בשדות. אבל במקום שרוב דורסים בשדות אותן המיעוט שעתידים לדרוס ואותם שדורסין בבית מצטרפין [וכן גריס רבינו בשנות אליהו יעו"ש], הרי דדריסת אותן מיעוט שבבית ומיעוט שלא נדרס עדיין מצטרפין ולא נגמר מלאכתן עדיין ולכן הוי הפקר ופטור ממעשרות, אע"ג דהוי רובא דאיתא קמן. אך סתימת הפוסקים משמע דבמקום שרוב טבחי ישראל בשר הנמצא מותר כאילו היו כל טבחי ישראל, וע"כ אמינא שאני תמן דרוב ב"א שדרסו הוא נעשה בהמשך זמן שזה דורס וזה דורס עד שרוב בני אדם דורסין גרוגרותיהן ובהמשך זמן נדרס כל הגרוגרות, הרי דהרוב נעשה בהצטרף המיעוטים להדדי וכי איכא עדיין מיעוט שלא דרסו ומיעוט בני אדם שדריסתן בבית ומצא בשדה דמוכח שלא נדרס עדיין אם הוא מהם מצטרפין, אבל ברוב טבחי ישראל או רוב כשירות נגד טריפות שניהם המה אינם נעשים מהצטרף המיעוטים זא"ז, רק תמיד רוב הטבחים הטובחים תמיד המה ישראל, א"כ בזה ודאי לא מצטרפין המיעוטים. או דיש לומר דהיכי דהרוב להיתר והמיעוט האיסור ברובא דאיתא קמן, אם פירש אחד ואין אני יודע מאיזה פירש, אמרינן דההיתר עם האיסור נכלל בהדי הדדי ודמינן כאילו נבללו ונבטל ההיתר בתוך האיסור ונתהוו כולם היתר, אע"ג דאם נתרבה עד שנעשה רוב איסור הוי כאילו הוכר האיסור ולא מהני ביטול קמא כמו שהאריך מהר"מ מרוטנבורג בשו"ת הרשב"א סימן תש"ל והועתק ברא"ש פרק גיד הנשה, זהו דוקא שם שאכל גם האיסור משא"כ בפירש אחד מהן דנחזי לדמיון אם פירשו גם מהנכרים גם מהישראלים, הלא המיעוט של נכרים בטל ברוב של ישראל, ותו תחקור מהיכן פירש מהכשרים או מהטריפות אמינא לך דמכשרות פירש, לא כן גבי מעשרות דאותן שלא נדרסו ולא נגמר מלאכתן לא נתחייבו במעשר, וכי נתערבו עם אותן שנגמרו מלאכתן צריך לעשר על המיעוט דמעשר לפי חשבון כמוש"כ הר"ן בשמעתתא דבצל יעו"ש וההג"מ בשם ר"מ מרוטנבורג בהלכות בכורים באורך ולהלן אי"ה נאריך בזה, א"כ מאי חשיבותא דרוב בני אדם דרסו הגרוגרות ונגמר מלאכתן הוי רובא דאיתא קמן דהא גם המיעוט הוה קבוע קמן במקומו ואילו נתערבב יחד עם הרוב הלא לא הוי בטל ברובא דדרסו גרוגרותיהן וא"כ גם הרוב חשוב גם המיעוט חשוב לכן מצטרפין המיעוטים להדדי. אמנם השמועות דפרק אלו מציאות דאשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי ועיר שרובה עו"ג ורוב טבחי ישראל מורים דלא כהתבואות שור ודוק היטב:
י״ד
גיד הנשה מותר בהנאה וכו': הנה הרמב"ן תירץ פסקי רבינו דפסק כסתם משנה דקא מייתי להיתר הנאה מקו"ח, מה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כש"כ, ואף מ"ד דאין בגידין בנ"ט סבר להך קו"ח כדאמר ור"ש דאסר כו' אע"ג דר"ש סבר אין בגידין בנ"ט ולא הוי היתר גיד בכלל נבילה ג"כ הוה יליף בקו"ח לולא דהוי דחי דחלב הותר מכללו [ודלא כהפלתי]. אמנם ע"ז יש לפקפק דהגמרא אמר אב"א ה"נ דאסור ואב"א מייתי לה מקו"ח. והנראה לי דתלוי בהך דפליגי רבנן ורבי בריש פרק ג"ה אם מעלין ג"ה על גבי המזבח במחובר או לא, דלמאן דאמר דלא אישתראי ג"ה במחובר לגבוה, א"כ ליכא למילף בקו"ח מחלב ודם שכן נאכלין למזבח ולכן מותרין לגבוה ושרינן בהנאה לישראל דהסברא נותנת דמידי דמכפר ומתיר שיריים לאכילה בקדשים אינו דין שיהא חל עליו איסור הנאה מצד חלב, אבל גיד דאינו נאכל למזבח אין ה"נ דאסור בהנאה, ולכן אמר דלמ"ד דגיד הנשה נאכל למזבח כרבי אין ה"נ דמייתי לה בקו"ח מחלב דשרי בהנאה גיד לא כש"כ, ולפ"ז רבינו דפסק בהלכות מעשה"ק דגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח וא"כ לא מצינן למילף מקו"ח מחלב דמותר בהנאה והדרא קושיא לדוכתה
: הגה"ה וזה יותר משלשים שנה אשר ראיתי נדפס בספר לאחד מחכמי הדור בזה וכתבתי לו שדבריו אינו, וזה הוא, שהביא ראיה דג"ה מותר בהנאה דאל"כ איך שייך לחייבו בטביחה ומכירה הא שייר גיד דאסור בהנאה וליתא במכירה ומיפטר מד' וה', וכתבתי לו דזה גופיה טעות דאף אם נאמר דאיסור הנאה יש להן בעלים מכל מקום פטור על גניבה אם גונב איסור הנאה וא"כ הוי כגונב את הקיטעת דחייב דמה דגנב הא לא שייר, ועוד דמלבד זה נתבונן דהא גיד חזי להנאות שלא כדרך הנאתן דאינו אסור, רק משום זה דאינו עומד לזה ולא הוי דרך הנאתו לא מיחשב משום זה ממון, וזה דוקא לאחר שחיטה, אבל מחיים הא הגיד מועיל להחיות של הבהמה וכמו דאמר בפרק אלו טריפות ההוא דמחו בגידא נשיא כו' דסבורים היו למיחשביה לטריפה כש"כ דמועיל הרבה לחיות הבהמה בכללה ולגבי הנאת אכילה אינו דרך הנאה, אבל לשויא ממון גבי בעלים פשיטא דהוי ממון גמור ומחויב הוא לשלם באונסין גם עבורו כפל ואיתא במכירה דהוא ממון גמור בחיי הבהמה ועומד לזה כ"ז שהוא בגוף הבהמה ואחד מאיבריה ולא שייר מידי וז"ב: וזכר לדבר מהא דפריך ריש פרק גה"נ מוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה, ולא פריך איך חל הקדש הא הוי איסור הנאה ולאו שלו הוא להקדישו, ולא שייך לומר כאן דפשטה קדושה בכולה כיון דלאו ממון שלו שיכול להקדישו ואף אם מקדישו בפירוש ובכה"ג לא פשטה קדושה דהוי כבהמת שותפין שהקדיש חציה דלא פשטה בכולה, וע"כ כמו שבארנו דמחיים הוי ממון גמור אף אם אסור בהנאה, ובל"ז מגמרא זו אין ראיה כלל והבן. לכן העיקר בזה כמו שתרצו רבנן בתראי יעו"ש בדבריהם ואכמ"ל, וכן אין לתלות זה בפלוגתא דמה הוי שיור אצל מכירה אם דבר הניתר בשחיטה או המעכב בשחיטה יעו"ש דלאו מידי הוי ודוק בכ"ז:
ט״ז
וכל דבר שאסור באכילה כו' אסור לעשות בו סחורה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה: מדברי רבינו מוכח דסובר דאיסור סחורה הוי דבר תורה ועיין משל"מ, ולפ"ז א"ש מה דמצריך בגמרא דהעור והרוטב דף ק"כ תלתא קראי לרבות השותה, דאי כתב גבי נבילה וחמץ לא אתיא מינייהו חלב שכן הותרה מכללה. והקשו בתוספות לרבי יוסי הגלילי דסבר בכל שעה דאין זה הותר מכללו כיון דבבהמה לא אישתראי, ואף מחמץ לחודא מצינן למילף לחלב דלא מצי למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דריה"ג סבר דחמץ מותר בהנאה, ולפ"ז מיושב דמצינן למיפרך מה לחמץ שכן עובר בבל יראה וכן בנבילה אסור בסחורה, וא"כ אסור לקנות חמץ וגם נבילה תאמר לחלב דמותר לקנותו ולסחור בו וזה פירכא חזקה, ובאמת לכל הדרשות קשה פשטא דקרא למה כתב חלב טריפה הלא טריפה לא מטמאה ולא שייך לטהר חלבה כיון דבשרה טהור. וכן להתיר הנאה הלא טריפה מותרת בהנאה, ואי להתיר מחמת איסור חלב בהנאה אין נפ"מ בין חלב כשרה לחלב טריפה, ואע"ג דבפרק חטאת העוף דף ע' שקיל וטרי בזה ומוקי דצריך קרא דאיסור חל על איסור, קיי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועוד לדידן דאית לן איסור כולל מאי איכא למימר ועיין תוספות שם, ועל כרחין דלהתיר סחורה אתא דאסור בנבילה וטריפה ודוק: והנה בעיקר הספק אם איסור סחורה אסור מה"ת או מדבריהם, נראה לי להכריע מהא דאמרו להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, וזה תימא דנהי דמצוה עלינו להחיות גר תושב, אבל ליתן לו במתנה נבלות במקום דיכול ליקח דמים מאן חייביה אטו אקרקפתא דבעל הנבילה רמי לפרנסו ואפילו לישראל אינו מצוה בכך. וגדולה מזו דעת ר"ת בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ד דלזבוני שדה אמיצרא דישראל חבריה לעו"ג אם אין הישראל רוצה ליתן כמו העו"ג שרי לזבוניה ואין להפסיד לו בשביל פסידא המגיע לישראל אחרינא, כש"כ שלהחיות גר תושב יוכרח ליתן מה שיכול ליקח דמים זה חידוש מאד. ומה שתירצו רבנן בתוספות דלפי שלא היה העו"ג מצוים ביניהם היה נבילה דבר מועט שוה לישראל ולהגר שוה הרבה, אם נאמר דסחורה בנבילות מותר מה"ת אתמהה, איך שייך לומר שהוא שוה דבר מועט הלא יש כמה דברים פחותים ולסחורה שוה הרבה, ועל כרחין דכיון דסחורה אסור להשתכר עם נבילות, ולא משכחת נבילה רק על צד ההזדמן והמקרה ששחטו לאכול ונתנבלה או שמתה מאליה, שלא על אופן זה לקח אותה, לכן צוותה התורה לההנות בדבר מועט זה לגר שלו שווה הרבה, ואותו האיש שבאה נבילה לרשותו בדרך מקרה אותו צוותה תורה לפרנס הגר תושב, וכמו דאמרו באופן זה בהשבת משכון ולימא ליה לאו עלי קרמית איברא עליה קרמי משום שנאמר ולך תהיה צדקה. ושם ג"כ כיון שהוא על צד ההזדמן שהוא הלוה לו להפרע מאתו מעות אימתי שיתבענו ועל דעת זה הלוה לו, רק שנזדמן שלא פרעו והיה צריך להתפרע ממשכון וליקח משכון רמי רחמנא עליה להשיב המשכון, ואם לקחו בשעת הלואה ועל דעת זה הלוה לו לא חייביה רחמנא להשיב וז"ב, ובזה א"ש דברי רבינו שמההיתר שכתוב בחלב לא ע"י מכירה ונתינה אני מבין דעת התורה שסחורה מותר בו, הואיל שכתוב בו יעשה לכל מלאכה שהוא למקח וממכר ולפרקמטיא עומד, ולכן לא קדים ביה נתינה דגר למכירה דנכרי ופשוט: ויתכן לומר דכמו שאמרו הקדמונים דאם נתנבלה בידים לא הוי נזדמנו ואסור למכור לעו"ג אחרי זה וכמוש"כ האשכול הלכות שחיטת חולין סימן י' יעו"ש אולי אפשר לומר, דחלב חי אם אכלו פטור דהוי שלא כדרך אכילתן ואם נאמר דשלא כד"א אינו אסור רק מדבריהם, א"כ אימת נתהווה האיסור על החלב כשמבשלו, וא"כ הוי כעושה האיסור בידים וכמנבל בהמה וחיה ואסור לסחור עמו אחרי זה ולמוכרו לעו"ג, וא"כ כי כתיב יעשה לכל מלאכה הרי מבשלו ע"י האור ואף באופן שעומד אחרי זה לאכילה ג"כ מותר למוכרו, הרי חזינן דרחמנא שריא סחורתו, אמנם זה חידוד בלתי צודק, דהא אמרו סוף גיד הנשה כגון שנטרפה עם יציאת רובה כו' דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו הרי דאיסורן בא וחל תיכף משנולד אף דמחוסר מעשה של הבישול וא"כ איך נחשוב הבישול לעשיית האיסור יעו"ש כולה שמועה. וקצת קשה לדברי רבינו מהך דפרק השוחט והמעלה דף ק"ו אמר, לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבילה כו' חלב שענש אינו דין שהזהיר כו' משביעית, וא"כ הוי מצי לתרץ בכולהו מה להנך דסחורה אסורה בהו נבילה ושרצים וערלה וכלאי הכרם ושביעית, תאמר בחלב דסחורה מותר בו ודוק. ויעוין ספרי נשא לא ישתה מותר הא בסחורתו וברפואתו עיי"ש, מוכח אף בלא נזדמנו התירה תורה גבי נזיר לבד משום דהוא איסור הבא ע"י עצמו: והיה נראה לכאורה טעם משנתנו בבכורות ל"ז דמוכר דברים האסורים מה"ת ולא ידע הלוקח ואכלן מחזיר לו מוכר דמיהן ומה שאכל אינו מנכה לו מן הדמים ובאיסורי דברי סופרים כתב רבינו דמנכה לו הדמים, והיינו טעמא, משום דאיסור סחורה הוי דבר תורה בדברים האסורים, וא"כ אם ינכה לו הדמים ממה שאכלו נמצא דנהנה מסחורתו שמכר ולקח דמיהן. ובאיסורי דברי סופרים מותר בהן סחורה, ולכן שרי ליקח דמי מה שאכל כיון דמכל מקום נהנה וכן הרגיש בזה ההמ"ג פט"ז ממכירה, אבל במוכר חלב לחבירו לא יתכן לפ"ז דסחורה מותר בו ויקח דמיו, ואולי לא פליג רבנן וקנסוהו בכל מילי. ובסברא כזו א"ש מה דאמר הגמרא בסוף פ"ב דקדושין דלתפוס דמיהן עו"ג ושביעית הוי שני כתובים, ונפלא, דהא שביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים להיתר גמור לבד פרי שביעית עצמו, ולפ"ז א"ש דבעו"ג אסרה התורה קיומו וההנאה ממנה, לכן מה שאתה משיג עבורו הרי הוא גורם לקיומו ולהנייתו לכן אסור כל חליפיו, אבל שביעית הוא בעצמו מותר באכילה רק דרך המקח ממנו אסור, וכיון שהמחיר שמשיג עבורו נתפס בקדושת שביעית א"כ אם כל הריוח שישיג ממנו יהא נתפס בשביעית, דהמכוון הוא האחרון והוא נתפס, הרי נקנס במה שעבר על האיסור, כיון שלקיימו ולאכלו היה מותר רק לסחור בו אסרה התורה וכיון שאחרון נתפס הרי נקנס במה שעבר. אבל עו"ג דקיומו והנייתו אסור א"כ כל מה שאתה משיג ממנו צריך להיות אסור בהנאה כמוהו בשביל שגורם הקיום ודוק היטב: ולפי מה שביארנו דמשום זה חשיב הגמרא לזה שני כתובין הבאין כאחד אף דעל ידי חליפין רק אחרון אחרון נתפס, משום דאין איסור בפירות שביעית רק הסחורה אסורה בהן וכיון שקנסתו תורה דאחרון אחרון נתפס שהאחרון הוא המכוון בהמקח לכאורה תליא זה בפלוגתא אם פרי שני תופס פרי שלישי רק דרך מקח א"ש סברתינו, אבל אם נאמר דפרי שני דין הקדש יש לו וגם דרך חלול תופס שמחלל עליו בלא מקח כלל לא דייק הך דתופס דמיו משום איסור הסחורה ולא הוי חדא בקתא עם עו"ג כלל, דמה שבארנו דההשקפה רק על האיסור שיש בהנך פירות הקודמין אותו איסור תופס דמיו, זה אינו כיון דאף דרך חלול תופס דמיו, ולפ"ז, השמועה דתלי הך דחליפי חליפין של עו"ג בדרשא דקראי בפלוגתא דשני כתובין אם מלמדין אתיא כמאן דאמר דפרי שני אינו תופס דמיו רק דרך מקח יעוין סוכה דף מ' ובחידושי הריטב"א דפליגי תנאי בהא מילתא, אבל למאי דקיי"ל דפרי שני תופס דמיו דרך חלול לא שייך לשני כתובין, וא"כ א"ש פסק רבינו דפסק דחליפי ע"ז אסורים אע"ג דסבר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין, ויעוין פ"ח מהלכות עו"ג ובכס"מ שם ומש"כ שם בס"ד: אך בפשטות נראה דפרי שני תופס דמיו מדין הקדש ולכן בין דרך מקח בין דרך חלול תופס, אבל פרי ראשון דמדין קדושה דאית ביה הלא לא יצא הפרי מאיסורה ורק דהוי כמו כל האיסורים דנשארו באיסורן רק דגלי רחמנא דליתפוס דמים לקונסו על שעבר לסחור בהן, וכיון דהמחיר קדוש בקדושת שביעית נקנס במה שעבר ולכן רק דרך מקח ולא דרך חלול: ולפ"ז לפי מש"כ דאין קנין לעו"ג להפקיע מקדושת שביעית וכתבו הקדמונים דביעור אינו נוהג בהן משום דענין הביעור הוא דצריך להפקירן לכל וכלה מן הבית, ועו"ג אינו מצווה להפקירן ותו יכול לומר קאתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעי דינא בהדיה וכדאמר לענין לוקח טבלים מן העו"ג, ולפ"ז כתב המבי"ט ח"ג סימן מ"ה דהא דאמרו לאכילה ולא לסחורה היינו בפירות שלוקחים מן הפקר משדות ישראל, אבל מה שלקח מן העו"ג מצי למימר אתינא מכח גברא כו', ביאור דבריו דאיסור הסחורה בפירות שביעית אינו כמו בשאר איסורים דחששה רחמנא שמא יאכל וכיו"ב, רק דהאיסור הוא משום דשביעית הפקר הוא וכי מצי זכי להו אמרה תורה רק לאכול לא לסחורה ולא להפסיד דזה שיור בזכות הזוכה, והגם דלא דמי לקדשים דהמקדש בפירות שביעית מקודשת יעוין קדושין דף נ"ב תוד"ה המקדש, בכל זה דמי להך דאמרו פועל משל שמים אוכל שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל יעו"ש ואין בידו לסחור אותם, וכיון דסבתו הוא מההפקר ועו"ג לאו בר הפקירא הוי אע"ג דלא דמי לביעור שהוא מצווה להפקירן אחר זה ועו"ג לאו בר מצוה, אבל כח ההפקר שמעיקרא רחמנא אפקרינהו בזה לא נפק"מ בין ישראל לעו"ג אם אין קנין להפקיע מחיוב שביעית, בכל זה רק על הקרקע והגידולים, אבל מה שזוכה בהפירות על כיו"ב אמרו בירושלמי סוף פ' השולח אע"ג דאין קנין כו' מודה שיש לו קנין נכסים כו' אכילת פירות, ונמצא דמה דזכי בהפירות זוכה לגמרי ואין עליהן איסור סחורה, כן נראה לפרש דבריו, כיון שכן תו אינו תופס דמיו כיון דלא שייך בהו דררא דסחורה דהעו"ג זכה בהן לגמרי וישראל אתי מכחו, והמהרי"ט סימן מ"ג כתב מטעם אחר יעו"ש ודוק היטב: אמנם יש להעיר מדברי ירושלמי פרק מקום שנהגו ה"ט הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה כו' וחייב בשביעית כו' לאכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו כו' נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית, פירוש שכיון שהדמים נתפסין בקדושת שביעית מה יעשה הגזבר בהדמים, ומשני שהגזבר היה מחלל קדושת הקדש לחוד, או שהיה מחלל דרך חלול ופרי ראשון אינו תופס רק דרך מקח, ולפי דברינו שבארנו הלא הוי סבר הירושלמי דאסור לאוכלו בלא פדיון מפני ההקדש, ולא הוי הפקירא, וכי פודה אותן מיד ההקדש, תו אתי מכח גברא דלא מצי לאישתעי דינא בהדיה וזכי בהפירות בלא שיור ואין איסור סחורה בהנך פירות ותו אינו תופס דמיהן ומותר להגזבר ליקח בהן צרכי הקדש ומאי קא פריך, ומוכרח לפ"ז דאיסור סחורה עם תפיסת דמים בקדושת שביעית תרי מילי הוי ודלא כמו שבארנו, ודוק. ובמק"א ברצוה"ש יתבאר על נכון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
