הלכות מאכלות אסורות · פרק ז׳
הלכה א׳
הָאוֹכֵל כְּזַיִת חֵלֶב בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז כג) "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב שְׁחוּטָה בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶן. אֲבָל שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חֶלְבָּהּ כִּבְשָׂרָהּ. וְכֵן נֵפֶל שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה חֶלְבּוֹ כִּבְשָׂרוֹ וְהָאוֹכֵל מֵחֶלְבּוֹ כְּזַיִת לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה:
הלכה ב׳
הָאוֹכֵל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב מִשּׁוּם אוֹכֵל חֵלֶב וּמִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִתּוֹךְ שֶׁנּוֹסָף הָאִסּוּר בִּבְשָׂרָהּ שֶׁהָיָה מֻתָּר נוֹסָף עַל הַחֵלֶב וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:
הלכה ג׳
הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל כָּל חֶלְבּוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ חַי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מִמֶּנָּה. וְאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת הָאֲסוּרִין כִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת:
הלכה ד׳
הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה וְחָתַךְ מֵחֵלֶב הָעֻבָּר שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וְהוֹצִיאוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלָיו כְּאִלּוּ חֲתָכוֹ מֵחֵלֶב הָאֵם עַצְמָהּ. שֶׁהֶחֳדָשִׁים הֵן הַגּוֹרְמִין לְאִסּוּר הַחֵלֶב:
הלכה ה׳
שְׁלֹשָׁה חֲלָבִים הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב וְשֶׁעַל שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְשֶׁעַל הַכְּסָלִים. אֲבָל הָאַלְיָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. לֹא נִקְרֵאת חֵלֶב אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁנִּקְרְאוּ חֲלָבִים כְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְעִנְיַן קָרְבָּן. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (בראשית מה יח) "חֵלֶב הָאָרֶץ" וְ(דברים לב יד) "חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" שֶׁהוּא טוּבָם. וּלְפִי שֶׁמְּרִימִין דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַקָּרְבָּן לִשְׂרֵפָה לַשֵּׁם נִקְרְאוּ חֵלֶב. שֶׁאֵין שֵׁם דָּבָר טוֹב אֶלָּא הַמּוּרָם לַשֵּׁם. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (במדבר יח ל לב) "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ":
הלכה ו׳
חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְסֵס וְשֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת הוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב. וְחֵלֶב שֶׁבְּעִקְּרֵי הַיְרֵכוֹת מִבִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְהוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל הַכְּסָלִים. וְיֵשׁ שָׁם חֵלֶב עַל הַקֵּבָה עָקֹם כְּמוֹ קֶשֶׁת וְהוּא הָאָסוּר וְחוּט מָשׁוּךְ כְּמוֹ יֶתֶר וְהוּא מֻתָּר. חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת:
הלכה ז׳
חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ מֻתָּר. שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָסַר הַכָּתוּב לֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים. וְכֵן חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת נֶאֱסַר וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵּן נוֹטֵל אָדָם לֹבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכּוּלְיָא וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל אוֹתָהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו:
הלכה ח׳
יֵשׁ כְּמוֹ שְׁתֵּי פְּתִילוֹת שֶׁל חֵלֶב בְּעִקְּרֵי הַמָּתְנַיִם סָמוּךְ לְרֹאשׁ הַיָּרֵךְ. כְּשֶׁהַבְּהֵמָה חַיָּה חֵלֶב זֶה נִרְאֶה בַּמֵּעַיִם. וּכְשֶׁתָּמוּת יִדְבַּק בָּשָׂר בְּבָשָׂר וְיִתְכַּסֶּה חֵלֶב זֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד שֶׁיִּתְפָּרֵק הַבָּשָׂר מִן הַבָּשָׂר. וְאַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי זֶה אָסוּר. שֶׁאֵין זֶה חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא בּוֹ הַחֵלֶב תַּחַת הַבָּשָׂר וְהַבָּשָׂר מַקִּיף אוֹתוֹ מִכָּל סְבִיבָיו וְלֹא יֵרָאֶה עַד שֶׁיִּקָּרַע הַבָּשָׂר הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ט׳
חֵלֶב הַלֵּב וְחֵלֶב הַמֵּעַיִם וְהֵן הַדַּקִּין הַמְלֻפָּפִין כֻּלָּן מֻתָּרִין וַהֲרֵי הֵם כְּשֻׁמָּן שֶׁהוּא מֻתָּר. חוּץ מֵרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁסָּמוּךְ לַקֵּבָה שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר הַחֵלֶב שֶׁעָלָיו וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין שֶׁאָסוּר. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמֵר שֶׁרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁצָּרִיךְ לְגָרְרוֹ הוּא הַמְּעִי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ הָרְעִי שֶׁהוּא סוֹף הַמֵּעַיִם:
הלכה י׳
יֵשׁ בְּגוּף הַבְּהֵמָה חוּטִין וּקְרוּמוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרִין. מֵהֶם מִשּׁוּם חֵלֶב וּמֵהֶן מִשּׁוּם דָּם. וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם (ויקרא ג יז) (ויקרא ז כו) "כָּל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" צָרִיךְ לְנָטְלוֹ וְאַחַר כָּךְ יִמְלַח וִיבַשֵּׁל הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאִם חֲתָכוֹ וּמְלָחוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ. וְכֵן לְצָלִי (אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ). וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם כָּל חֵלֶב בֵּין לְצָלִי בֵּין לְבִשּׁוּל צָרִיךְ לְנָטְלוֹ מִן הַבְּהֵמָה:
הלכה י״א
חֲמִשָּׁה חוּטִין יֵשׁ בַּכְּסָלִים. שְׁלֹשָׁה מִן הַיָּמִין וּשְׁנַיִם מִן הַשְּׂמֹאל. הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁמִּן הַיָּמִין מִתְפַּצֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִשְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּן הַשְּׂמֹאל מִתְפַּצְּלִין לִשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. וְכֻלָּן מִשּׁוּם חֵלֶב. וְחוּטֵי הַטְּחוֹל וְחוּטֵי הַכְּלָיוֹת מִשּׁוּם חֵלֶב. וְכֵן קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּסָלִים וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אֲסוּרִין מִשּׁוּם חֵלֶב. וּקְרוּם שֶׁעַל דַּד הַטְּחוֹל חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וּשְׁאָר הַקְּרוּם אָסוּר וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו:
הלכה י״ב
וּשְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ לַכּוּלְיָא. הָעֶלְיוֹן חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת כַּחֵלֶב שֶׁעַל הַכּוּלְיָא. וְהַתַּחְתּוֹן הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר קְרוּמוֹת. וְחוּטִין שֶׁבָּהֶן אֲסוּרִין וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת:
הלכה י״ג
חוּטֵי הַלֵּב וְחוּטֵי הַיָּד וְחוּטֵי הָעֹקֶץ וְחוּטֵי הַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁבְּצַד הַלָּשׁוֹן מִיכָּן וּמִיכָּן. וְכֵן הַחוּטִין הַדַּקִּין שֶׁהֵן בְּתוֹךְ חֵלֶב הַדַּקִּין כְּמוֹ בֵּית עַכָּבִישׁ מְסֻבָּכִין זֶה בָּזֶה. וּקְרוּם שֶׁעַל הַמֹּחַ שֶׁבַּקֹּדְקֹד. וּקְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים. הַכּל אֲסוּרִין מִשּׁוּם דָּם:
הלכה י״ד
בֵּיצֵי גְּדִי אוֹ טָלֶה שֶׁלֹּא הִשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתָּר לְבַשְּׁלָן בְּלֹא קְלִיפָה. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם נִרְאֶה בָּהֶן חוּטִין דַּקִּין אֲדֻמִּים בְּיָדוּעַ שֶׁהָלַךְ בָּהֶם הַדָּם וְלֹא יְבַשֵּׁל עַד שֶׁיִּקְלֹף אוֹ עַד שֶׁיֵּחָתֵךְ וְיִמָלַּח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִרְאוּ בָּהֶן חוּטִין הָאֲדֻמִּים מֻתָּרִין:
הלכה ט״ו
וְכָל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁהַמַּאֲכָל סוֹבֵב בַּחֲלָלָן אֵין מַחֲזִיקִין בָּהֶן דָּם:
הלכה ט״ז
יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת אִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה בִּכְלַל (ויקרא ג יז) "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם" אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת וְיִהְיוּ כַּחֲצִי שִׁעוּר שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:
הלכה י״ז
אֵין מוֹלְחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר וְלֹא מְדִיחִין חֲלָבִים עִם בָּשָׂר. וְסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ חֲלָבִים לֹא יַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר. וּכְלִי שֶׁהֵדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים לֹא יָדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַטַּבָּח לְהַתְקִין שָׁלֹשׁ סַכִּינִין. אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ. וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר. וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים:
הלכה י״ח
וְאִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּדִיחַ הַטַּבָּח הַבָּשָׂר בַּחֲנוּת. צָרִיךְ לְהַתְקִין לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים:
הלכה י״ט
וְאָסוּר לַטַּבָּח לִפְרשֹׁ חֵלֶב הַכְּסָלִים עַל הַבָּשָׂר כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ. שֶׁהַקְּרוּם שֶׁעַל הַחֵלֶב דַּק וְיִתְמַעֵךְ בְּיַד הַטַּבָּח וְיָזוּב הַחֵלֶב וְיִבָּלַע בַּבָּשָׂר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן. וִאִם נַעֲשׂוּ לֹא נֵאֻסַר הַבָּשָׂר. וִאֵין מַכִּין אֶת הָעוֹשֶׂה אֶלָּא מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה:
הלכה כ׳
וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ אֶת הַקְּרוּמוֹת וְאֶת הַחוּטִין הָאֲסוּרִין. וְאִם מָלַח מְסִירָם אַחַר שֶׁנִּמְלְחוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶן גִּיד הַנָּשֶׁה מְסִירוֹ אַחַר שֶׁנִּמְלַח וּמְבַשֵּׁל:
הלכה כ״א
וְטַבָּח שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקּוֹת הַבָּשָׂר וְנִמְצָא אַחֲרָיו חוּט אוֹ קְרוּם מְלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמַזְהִירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בְּאִסּוּרִין. אֲבָל אִם נִמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב אִם הָיָה כִּשְׂעוֹרָה מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחֲרָיו כְּזַיִת חֵלֶב אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהַטַּבָּח נֶאֱמָן עַל הַחֵלֶב:
לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ז׳
א׳
בין טמאה בין טהורה. אחיה קאי דבבהמה ליכא טהורה אלא ג' מינים בלבד וכן מבואר הלשון בדברי הטור יו"ד סימן ס"ד שכתב אבל בהמה טמאה וחיה בין טמאה בין טהורה: וכן נפל של ג' מיני בהמה טהורה וכו'. כתב הרב המגיד וקי"ל כלישנא בתרא (דף ע"ה) שלא לענוש אלא בראיה ברורה פי' דאף ע"ג דלישנא קמא לחומרא דכי לא כלו לו חדשיו לר' יוחנן דקי"ל כוותיה אית ליה דכחלב בהמה אוירא הוי גרים והו"ל למפסק כל"ק לחומרא כמו שפסק לקמן גבי חלב שעל הקיבה דאקשתא אסור כל"ק מ"מ ראוי לפסוק כל"ב דהיכא דלא כלו פטור מכרת שלא לענוש אלא בראיה ברורה כלומר דלענוש כרת צריך ראיה וכל זמן שיש ספק אם חייב כרת או לא קי"ל כמאן דמקיל ופטור מכרת. וא"ת הא לל"ק דאית ליה דבתר אוירא אזלינן היכא דהושיט ותלש חלב מבן ט' פטור דאוירא קא גרים והתם אע"ג דאיכא חדשים ליכא אוירא וא"כ אי ל"ק מחמיר מצד הרי מקיל מצד. וי"ל דלל"ק לר' יוחנן כיון דאוירא לחוד מהני ה"ה חדשים לחוד מהני דסברא הוא דעדיף חדשים טפי מאוירא וז"ש איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כלומר דל"ק מחמיר בהא ואינו דבהא מקלינן משמע בהא לחוד איכא בין ל"ק לבתרא. וראיתי מי שפי' לשון זה של ה"ה דמאי דקאמר שלא לענוש ר"ל דקי"ל כל"ב דאמר דצריך כדי לענשו כרת שנביא ראיה ברורה שכלו לו חדשיו אבל ספק אי כלו אי לא כלו אינו חייב כרת. ואין נ"ל לפרש זה דל"ב וקמא לאו בהא שקלו וטרו היכא דהוי ספק כלו חדשיו ולא פליגי אלא היכא דודאי לא כלו חדשיו דללישנא קמא חייב לר' יוחנן ולבתרא לכ"ע פטור וא"כ היכי תלי ה"ה בפלוגתא דל"ק ובתרא מה שלא הוזכר בדבריהם ועוד דרבינו לא הזכיר כלל מזה שהוצרך ה"ה לכך ולא כתב אלא נפל דהיינו שלא כלו לו חדשיו בודאי:
ב׳
האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב וכו' מתוך שנוסף האיסור בבשרה וכו'. נראה מדברי רבינו שהטעם דס"ל כאן דאיסור טריפה חייל על איסור חלב משום דהוא איסור מוסיף ובפרק שמיני כתב האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה וכו' חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר ע"כ. הרי דשם קראו איסור כולל וכן הוא האמת דאיסור מוסיף הוא מאותו דבר עצמו כמו אלמנה שנשאת ונתגרשה ונשאת לכהן גדול חייב עליה שתים אחת משום אלמנה ואחת משום גרושה דאיסור גרושה מוסיף על איסור אלמנה דעד עתה היתה מותרת לכהן הדיוט ועתה אסורה וכמו שכתב הרב בפרק י"ז דהלכות איסורי ביאה אבל איסור כולל הוא כמו הך דחלב טריפה וגיד הנשה של נבילה דמתוך דחייל על שאר הבשר חייב על החלב או על הגיד. וכבר היה אפשר ליישב כאן לשון רבינו ולומר דהך שכתב כאן הוא איסור כולל וה"ק מתוך שכולל האיסור בבשרה נוסף על החלב. אבל מה אעשה שה"ה כתב שהוא איסור מוסיף והוא תימה. והרב מוהר"ר לוי בן חביב ז"ל כתב בפסקיו (דף קכ"ה) על לשון תלש אבר מן החי וכו' שכתב רבינו בפרק ה' וז"ל שם בתוך דבריו או שנטרפה אחר כך ואתי חייל איסור טריפה אאיסור חלב כאשר כתב הרב בראש פ"ז מטעם איסור כולל והרב קראו שם איסור מוסיף והכל שוה עכ"ל. וצ"ע בדבריו במאי דכתב הכל שוה ואולי רצה לומר דיש ליישב בדעת רבינו מה שכתבתי דכוונתו כאן הוא איסור כולל:
ג׳
ואם שלמו לו חדשיו וכו'. כתב ה״ה דעת רבינו וכו'. ביאור דברי ה״ה ז״ל מפני שרבינו הוא ראה סתם משנה דפסק דחלבו אסור כלומר שראה במשנה (דף פ"ט:) ונוהג בשליל וכדאמרו דנוהג בשליל ה״ה לחלבו שאסור כמו ששנה אותו בבריתא. ואע״ג דבגמרא משמע דמאן דאית ליה שאינו טעון שחיטה חלבו וגידו מותרין כבר יישב זה ה״ה והביא הכרח לדברי רבינו דא״כ תיקשי לן סתמא אסתמא כלומר אם לא כדעת רבינו דלא הא בהא תליא הא סתים לן תנא בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) דהוא ניתר בשחיטת אמו ואיך סתים לן כאן דנוהג בשליל וה״ה לחלבו שאסור. ועוד מלבד זה קשה לדברי המפרשים ז״ל דהוה להו למיפסק כסתמא בתרא והוה להו למימר דאינו ניתר בשחיטת אמו כסתמא בתרא דנוהג בשליל כיון דהא בהא תליא. וז״ש ה״ה ועוד דהוה ליה, צ״ל דכוונתו הוא דהוה לן כלומר אנן אי לא ס״ל כדברי רבינו. לכן יש לומר דמאי דקאמר ר' אושעיא (דף ע"ד:) הוא דהשוו מדותיהן ולאו למימרא דהא בהא תליא א״נ לר' אושעיא קאמר דכיון דהוא קאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד ומפרש מילתייהו דרבנן משמע דכרבנן אית ליה וכיון דהוא סבור הא בהא תליא הוה ליה למפסק כסתמא דגיד הנשה אלא ודאי דכוונת ר' אושעיא לאו למימרא דהא בהא תליא לגמרי. וא״ת בשלמא אי כדברי המפרשים אשמעינן חידוש ר' אושעיא דהא בהא תליא דאי פסקת כר' מאיר בשליל פסקת דאינו ניתר בשחיטת אמו ואי פסקת דניתר פסקת כר' יהודה אבל לדברי רבינו מאי קמ״ל דהא שווי המדות הא קא חזינא ליה. וי״ל דאשמעינן דחלבו דברייתא לא קאי אלא אשליל ולא אגיד. ואין זה דחוק דע״כ אתה צריך לומר כן דאל״כ תיקשי לך אמאי הביא בגמרא הך מימרא דר' אושעיא למפרך אלא משמע דאי לאו ר' אושעיא הוה אמינא דחלבו קאי אגיד ולא הוה פריך מידי לכך הביא ההיא הא דרבי אושעיא. וא״ת איך אשמעינן ר' אושעיא דחלבו לא קאי אגיד השתא נמי נימא הכא ומאי דקאמר הלך לשיטתו לא קאי אלא אשליל כבר תירצו על זה בתוספות ע״ש. א״נ יש לתרץ לדעת רבינו דאע״ג דלדבריו מאי דקאמר ר' אושעיא הלך ר' מאיר לשיטתו אינו מדוייק דלאו הא בהא תליא נקט ליה משום הלך ר' יהודה לשיטתו דההוא ע״כ מדוייק ולעולם צריכים אנו לומר דרבי אושעיא אשמעינן דחלבו לא קאי אגיד משום דאי לא תיקשי אמאי הביאו בגמרא בקושיא. כל זה נראה כוונת ה״ה ז״ל. ומ״ש א״נ י״ל דר' אושעיא משום וכו' כל זה תירוץ אחד עד לבסוף וכ״כ בספר דפוס ויניציא״ה קדמון ודלא ככתוב בספרי כ״מ אי נמי דרבי מאיר הלך וכו' דמשמע דהוא תירוץ שלישי ואע״פ שאפשר ליישבו בדוחק ועיקר הגירסא כדפוס ויניציא״ה הקדמון דכולא חדא תירוצא היא. ומ״ש ויש מי שפסק וכו' עיין בחדושי הרשב״א ז״ל בחולין:
ה׳
שלשה חלבים הן שחייבין עליהן כרת וכו' לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד וכו'. קשה דבפרק כל הבשר (חולין דף קי"ז) אמרו דצריכי תרי קראי לרבות החלב למעילה חד קרא דכאשר יורם משור וכו' וחד קרא דכל חלב לה' ואמרינן התם אי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אין יותרת ושתי הכליות לא ופירש״י דלא חלב איקרו כתב רחמנא כאשר יורם וכו' וא״כ היכי כתב רבינו דנקראו כליות ויותרת הכבד חלבים לענין קרבן. ואולי י״ל דבפרשת ויקרא כד מפרש להו ודאי דלא מיקרי חלב אלא לחלב ממש מדפריש בתר הכי הכליות ויותרת משמע דלאו בכל חלב הוו אבל בפסוקים אחרים בתורה כשמזכיר הקטרת חלבים אינו מזכיר יותרת הכבד והכליות משום דהם בכלל חלבים וגמרא דדייק מדבפרשת ויקרא לא כללם בהדי החלב אלא פרטם לחוד משמע דלאו בכלל חלב הם אע״ג דיש מקום בתורה דמזכיר הקטרת חלבים ולא חש לפרש הכליות והיותרת משום דסמך על פרשת ויקרא דשם ביאר. ורבינו מדייק דמ״מ כיון דנקראים חלבים סתם משמע דהכוונה הוא מפני שהוא לשון טובה אבל ודאי דלא חלב ממש הוו כיון דבפרשת ויקרא פריט להו. עוד אמרו שם אמר ליה רב מרי לרב זביד אי אליה איקרי חלב תתסר באכילה א״ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכו' רב אשי אמר חלבו האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי אלא מעתה לא ימעלו בה אלא מחוורתא כדרב זביד ע״כ. ועם זה קשה על דברי ה״ה שכתב דמדקאמר לשון חלבו ולא קאמר חלב האליה משמע דר״ל טובו שהיא האליה ולא שהאליה נקראת חלב א״כ קשה עליו מה שהקשה בגמרא דהיכי איתרבי למעילה האליה מקרא דכל חלב הא לא מיקרי האליה חלב סתמא אלא חלבו האליה והיינו כדמקשו בגמרא לרב אשי אלא מעתה לא ימעלו בה ולמה דחק ה״ה בכך אחר אשר נתנו טעם בגמרא אמר קרא שור וכשב וכו' דבר השוה בשלשתן דהיה די לטעם זה לבד. וי״ל דמוי״ו דחלבו ודאי דלא דרשינן האי דרשא בהחלט דכבר אפשר למידחי ולומר דהיינו חלבו בוי״ו כמו בלא וי״ו אלא בתר דגלי קרא חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן דייקינן לוי״ו דחלבו הכי אבל אה״נ דאיקרי חלב ואיתרבי מקרא דכל חלב:
ו׳
ויש שם חלב על הקיבה עקום וכו'. כתב ה"ה ואמרו שם (דף מ"ט:) דבני בבל נהגו בו איסור שלא מן הדין היינו משום דאמרו שם אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתם משמע דאם נהגו בו איסור היינו האכילה בדרך חומרא שלא מן הדין הא ודאי חלב טמא אינו סותם והא דלא קאמר ה"ה דפסקינן כלישנא בתרא ודאייתרא שרי לכ"ע ודאקשתא איסור לבני בבל ואנן בתר בני בבל נגררין משום דטפי מסתבר ליה למימר דפסק כלישנא קמא לחומרא משום מ"ש הוא שאמר בגמרא דבני בבל נהגו איסור שלא כדין א"כ ראוי לפסוק הפך בני בבל ובפ"א מהלכות מעשה הקרבנות כתב רבינו חלב שעל גבי הקיבה ותמה שם הרב כ"מ ז"ל דפסק רבינו דלא כר"ע. ול"נ דהוי כר"ע ואיירי התם בחלב דאקשתא דלכ"ע אסור ומ"ש שם ואפשר שטעמו משום דבפרק א"ט וכו' וכתב בסוף דבריו אלמא לכ"ע יש חלב אסור בקיבה היינו לל"ק דאפילו לבני מערבא איכא חלב דאקשתא דאסיר אבל לל"ב אין לומר (דלהכי ללישנא דבני) [הכי דלבני] מערבא הכל מותר אלא דכתב כן לל"ק משום דהוא לחומרא וראוי שרבינו יפסוק כן כדכתב ה"ה כאן:
ז׳
ואע"פ כן נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא וכו'. קשה דכיון דרבינו פסק כרב אסי דגאים מאי אע"פ כן הא בגמרא (דף צ"ג:) סייעו לרב אסי ממאי דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר וכו' ואמר שם ה"נ שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות וא"כ היכי קאמר רבינו אע"פ כן הא מדבריו הראשונים סייעו בגמרא לדין זה. ונראה דרבינו מפרש דגאים דלא כרש"י דקאמר שלא היה נוטל החפוי אלא שאפי' החפוי היה נוטל ולא היה מדקדק בנטילתו מדרך חומרא ומ"ש בגמרא כוותיה דרב אסי מסתברא הכי קאמר מאי דעביד רב אשי דאינו משרש אחריו אלא נוטל קצת מהחפוי והוא אמת דהא בהא אמר שמואל דהחפוי מותר ואם כן מן הדין מותר היה החפוי בכסלים וה"ה בכליות וכיון שכן די לנו מדרך החומרא ליטול קצת מהחיפוי ולא כולו:
ט׳
חלב הלב וחלב המעים והם הדקין וכו'. כתב ה״ה דמתבאר פרק אלו טרפות (חולין דף מ"ט:) משום דחלב העשוי ככובע אינו סותם ואמרו שם טרפשא דליבא ואי איתא דהוא טמא ל״ל טעמא משום דעשוי ככובע תיפוק ליה דאינו סותם משום דהוא טמא דודאי לא פליג אדרב דקאמר טמא אינו סותם אע״ג דרב ששת פליג עליה מ״מ כרב קי״ל ודוחק לומר דפליג עליה דרב:
י׳
יש בגוף הבהמה חוטין וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואם לצלי אין צריך לנטלן וכו' הוא ממה שנתבאר בדין העור שבו המזרקים וכו' אע"ג דשם גבי עורף כשצלאן בשפוד בעי פיו למטה הכא אפילו בשפוד לא בעי למטה דהתם בית השחיטה שאני דיש שם רבוי דם ולכך בעינן הכי. עוד יש לדקדק בדברי ה"ה למה הוצרך לומר והחוטין הצריכין חתיכה ומליחה וכו' דאם להכריח דלא ס"ל לרבינו שחיטת הורידין מוכרח הוא מדבריו מדלא חילק בענין הצלי דא"כ הוה ליה לחלק בין נשחטו הורידין ללא נשחטו דאי לא נשחטו אפילו בענין הצליה יש לחלק שכן אמרו בגמרא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד משמע דבענין הצליה ג"כ יש לחלק וא"כ מה לו לה"ה להאריך בלשון הזה וצ"ע:
י״ג
חוטי הלב וכו' הכל אסורים משום דם וכו'. כפי' רש"י שפי' חוטין שבעוקץ דהיינו דכפלי מ"ש בגמרא (דף צ"ג) אחר כך חמשה חוטי אית ביה בכפלא משמע דכפלא לא הוי עוקץ דאם הכל דבר אחד למה אמר בכפלא היינו עוקץ דאמר מעיקרא ומפני כן כתב ה"ה שאין לשון הגמרא מתישב לפירוש רש"י אבל ניחא ליה לרש"י מה שאמר בגמרא תרין משום דמא דטחלי ודכפלי. ולפירוש רבינו קשה דאמאי לא חשיב נמי בעוקץ דהוי משום דמא ולפירוש הרשב"א שכתב דעוקץ דהוי טעמא משום חלב קשה נמי היכי קאמר תלתא משום תרבא ליחשב נמי עוקץ דהוי משום תרבא אבל לרש"י דעוקץ וכפלא הכל דבר אחד ניחא:
י״ד
אם נראו בהן וכו'. מדכתב רבינו אם נראו דקדק הרב המגיד דבתוך שלשים אפי' נראו לית לן בה. אבל מלשון הגמרא ליכא למידק הכי אלא דשריין תוך תלתין יומין ולא בעינן בדיקה אי אית בהו שוריין סומקי אבל לאחר שלשים בעינן בדיקה להתיר אבל לעולם אי בדק וראה חוטין אדומים אפילו תוך שלשים אסורים ולכך כתב ה"ה דלמד כן מדברי רבינו:
י״ז
אין מולחין חלבים עם הבשר וכו'. כתב ה"ה ואם עבר ומלח נראה דעת רבינו שאין הבשר נאסר בכך וכו'. דמשמע דאית ליה לה"ה דמ"ש רבינו לקמיה וכל הדברים האלו אסור לעשותם וכו' אהא נמי קאי ולכך אם עבר ומלח בדיעבד לא נאסר הבשר. ואע"ג דרבינו כתב בפרק ט"ו מהלכות אלו דגדי שצלאו בחלבו אסור היינו בצלי אבל במליחה מותר ואע"ג דבגמרא אמרו דמליח הרי הוא כרותח דצלי היינו לאפוקי רותח דמבושל אבל מ"מ מצלי גריע וכיוצא בזה כתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' גיד הנשה והרב כ"מ בסוף הפרק הנזכר עמד שם על לשון זה של ה"ה וביארו היטב יע"ש:
י״ט
ואסור לטבח לפרוש חלב על הכסלים וכו'. אע"ג דבגמ' (דף ח') אמרו לא ליסחוף איניש וכו' כתב רבינו טבח לומר דדוקא בעוד שהן חמין דהיינו הטבח אחר ששחטו אבל אחר שנצטננו לא וכדברי המפרשים ז"ל וז"ש ה"ה ז"ל וזהו דעת רבינו ז"ל:
כ״א
ואם נמצא אחריו כזית וכו'. קשה דמדכתב רבינו בלשון מר זוטרא שכתב כזית אפילו במקומות הרבה משמע דאית ליה דמר זוטרא לא פליג ארב פפא דאי פליג לית הלכתא כוותיה דהא פסקו בגמרא (דף צ"ג:) והלכתא להלקותו בכזית להעבירו בכשעורה א"ו דאית ליה דלא פליג וכן כתב הרב"י בטיו"ד סי' ס"ד שהוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל. אבל קשה מה שהקשה הרשב"א דאי לא פליג היכי קאמר גמרא והלכתא. ולכך נ"ל בדעת רבינו דפליג ואית ליה למר זוטרא דרב יהודה ור' יוחנן איירו להלקותו ומאי דאמר רב יהודה כשעורה היינו במקום אחד ומ"ד כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות ולא פליגי ור"פ פליג על מ"ז במאי דקאמר דלקי על כשעורה במקום אחד נהי דמודה ליה אמאי דקאמר דלקי על כזית אפילו בשנים או שלשה מקומות אבל במאי דקאמר דלקי במקום אחד על כשעורה פליג עליה. ובגמרא פסקו כרב וכר"פ ולכך כתב רבינו דכזית בשנים ושלשה מקומות מכין אותו מכת מרדות דבהא מודה ר"פ. אי נמי אפשר דמר זוטרא אית ליה דרב יהודה ור' יוחנן איירו להעבירו ופליג ר"פ אמר זוטרא במאי דאמר דבשנים ושלשה מקומות בעינן כזית אלא בכל גוונא הוי להעבירו כשעורה ולא שני לן בין מקום אחד לשני מקומות וה"ה להלקותו דלא שני לן בהכי. ולכך רבינו כתב במלקות דלקי כזית בשנים או ג' מקומות וה"ה להעבירו והראשון עיקר בדעת רבינו:
נחלת הכלל · ToratEmet
מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ז׳
א׳
האוכל כזית חלב כו' עד ולפיכך לוקה שתים. פ"ק דכריתות (דף ד') ובת"כ:
ג׳
השוחט בהמה ומצא בה שליל כו' עד לאסור החלב: כתב הראב"ד ז"ל אין זה כדברי הרב ז"ל וכו': ואני אומר מה בכך וכי בזה בלבד הוא שחולק על הרב כהנה רבות עמו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וגם נחלקו במחלוקת ישנה זו והאמת יורה דרכו פרק בהמה המקשה:
ה׳
שלשה חלבים הם עד בהרימכם את חלבו ממנו. פרק גיד הנשה (דף צ"ג) וסוף פרק כל הבשר (דף קט"ז) :
ו׳
חלב שעל המסס עד שעל הכסלים. פרק גיד הנשה: ויש שם חלב כו' עד והוא יתר והוא מותר. פרק אלו טריפות (דף מ"ט) : חוטין שבחלב כו' עד ואינו צריך לחטט אחריו. פרק גיד הנשה:
ח׳
יש כמו שתי פתילות חלב בעיקרי המתנים עד שהוא סוף המעים: כתב הראב"ד ז"ל וזה עיקר עכ"ל: ואני אומר אם זה עיקר לדעתו אין בזה תפיסה די לו לר"מ ז"ל שכתב השתי דעות כדרך המחברים ועיקר הלכות אלו פרק גיד הנשה:
י׳
יש בגוף הבהמה כו' עד ואין בהן כרת. פרק גיד הנשה:
י״ג
חוטי הלב וחוטי היד וכו' עד האדומין מותרים. הכל פ' גיד הנשה (דף צ"ג) :
ט״ו
וכל בני מעים שהמאכל סובב וכו'. פרק כל הבשר (דף קי"ג) :
ט״ז
יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות עד ואין לוקין עליהן. כך משמע פרק גיד הנשה:
י״ז
אין מולחין חלבים עד שלא יעשה. פ"ק דחולין (דף ח') :
כ׳
וכן אין מולחין את הבשר עד סוף הפרק. הכל פ' גיד הנשה (דף צ"ו) :
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ז׳
א׳
האוכל כזית כו' אבל שאר בהמה. ר"ל כמש"כ דאף אם נימא דתאו מין בהמה הוא לענין כלאים וכדומה מ"מ לגבי חלב לא משום דאינו ראוי לקרבן, ועיין בהך דחולין דף ע"ה ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל אך שם המין ראוי הוא ועיין בהך דכריתות ד' כ"א ע"א גבי כוי ושם משמע דהוה בריה בפ"ע ועיין ביומא ד' ע"ד וא"כ ודאי פסול לקרבן ומ"מ יש בו אזהרה עיין בתוס' שם דאל"כ למה לן קרא לרבות דמו וכ"כ בזה:
ג׳
ואם שלמו כו'. עיין בהשגות ועיין בה"ה, וכ"כ בזה:
ה׳
אבל האליה כו'. כ"כ בזה דזה רק גבי אליה דחולין אבל אליה של מוקדשין יש בה גם איסור חלב וזה ר"ל התוספתא ספ"ז דחולין וע"ש בתוספתא ספ"ט גבי גידין שבכליות ובמוקדשין ואין חייבין עליהם ומשמע דהם שני דינים, ועיין בתוס' כאן ד' צ"ב ע"ב ד"ה אמר, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"י הי"א ע"ש בהשגות דמוכח שם דגם במוקדשים ליכא איסור דאורייתא בהני קרומות אך שם רק בהני דלא קרב ועיין לקמן בהלכה י"ו ע"ש:
ו׳
ויש שם חלב על כו'. עיין בחולין ד' קל"ד ע"ב דאמר שם דנותנם לכהן ממתנות כהונה וכן פסק רבינו בפ"ט מהל' בכורים הי"ט ועיין בחולין ד' מ"ט ע"א ע"ש ואף דהא מבואר בחולין ד' קל"ו ע"ב ברש"י דונתן לו ולא לכלבו וא"כ ה"נ נימא כן וצ"ל דזה רק בדבר שבלא הטרפה היה ראוי אבל כאן הוי כמו צמר שבראשי כבשים אף דאינו ראוי לאכילה מ"מ נותנו לו, וע"ש במאור ובמלחמות ועיין תוס' בכורות ד' ל"א ע"ב ד"ה מבליעו בחלבו. גם י"ל דזה בטל אגב קיבה:
י״ז
אין מולחין כו'. עיין בה"ה ועיין מש"כ רבינו לקמן ספט"ו. והנה שם דייק רבינו בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוט ור"ל כך דרק אם מתחלה נמלח הנבלה ואח"כ נבלל עמו הטהור אז אסור ושם משמע דאף אם יש ס' ג"כ אסור דהרי כ' שם דא"א לעמוד על הטעם ור"ל כך דהנה רבינו ס"ל לקמן בפ"ט הכ"ה דמלח שואב ועיין ב"ב ד' פ"ט ע"ב ע"ש. והנה ס"ל לרבינו דע"י המלח לא נבלע טעם הדבר רק גוף הדבר והוא עומד מובלע בהבשר בעין וא"כ לא שייך כלל לומר דליבטל דהוא אינו מתערב כלל עם הבשר רק עומד בפ"ע בתוך הבשר וזהו ג"כ מ"ש רבינו לקמן פט"ז הל' ד' ולמה אין בודקין את החטים בנ"ט מפני שהן שואבות ר"ל ועומד בתוכו גוף היין ואינו מתערב כלל ולכך לא שייך בו נט"ל כיון דהיין עומד בפ"ע בהחטים מי התירו וכעין מ"ש רבינו ז"ל לעיל פ"ג הט"ו גבי קום שבחמאה ע"ש שאינו מתערב. אך כל זה אם נמלחו בזה אחר זה אבל אם נמלחו בב"א אז לא נבלע רק הטעם ובטעם י"ל ביטול בס' כמו שאר איסורים. וכן מבואר בירושלמי דתרומות פ"י ה"ז דמחלק בין בב"א בין בזא"ז. אך גבי שומן כיון שכתבו התוס' בשבת ד' ק"ח שהשומן ממתיק את המלח אז י"ל דגם בב"א אינו נכנס ממש לתוכו רק הטעם ובטעם שייך גדר ביטול. והנה עיין מש"כ רבינו בפה"מ על הך דחולין ד' צ"ו ע"ב גבי גיד הנשה דמחלק שם כך דלא כהתוס' דרק גיד צריך יותר מס' וזהו מה דאמר כבשר בלפת ועיין בתוס' שם ד' צ"ז ע"ב ד"ה כל, וע"ש ד' קי"ב ע"א דבלפת אין ניכר בו טעם שומן ועיין בהך דד' צ"ז גבי גדי שצלאו בחלבו דשם לא קאמר דין ס' ע"ש בתוס' ד"ה ההיא ובדברי רבינו פט"ו הל"ב משמע משום דאין בו ס' סתם נגד החלב. אך באמת כך דבאמת מר"ה לא קשה כלל דהוא ס"ל דמין במינו אפי' באלף לא בטיל כמש"כ התוס' ע"ז ד' נ"ו ע"ב ועיין רש"י פסחים ד' ל' ע"א דחלב ובשר הוי מין במינו וע"ש ד' כ"ג ע"ב דהוה מחלוקת תנאי בזה ע"ש ברש"י ד"ה חלבה ועיין בהך דזבחים ד' ק"י ע"א דקרי לה מין במינו אינו חוצץ ע"ש ועיין חולין ד' ק"ג ע"א. אך באמת גבי צלי ג"כ י"ל כמש"כ דהיכא דזה הדבר האוסר כמו החלב דהוא מפעפע ורק התחיל לצלות קודם ההיתר י"ל דנכנס הבעין באיזה מקום ולא נתערב ועומד בפ"ע ולכך אסור ולכך דייק שם הגמ' אפילו מראש אזנו ר"ל אף דזה נצלה ג"כ במהרה כמבואר בע"ז ד' ל"ח ובכתובות ד' ה' מ"מ החלב נצלה קודם ולכך אסור משא"כ בכחוש או בשומנו של גיד הנשה לא נכנס עצם הדבר רק טעם ושייך בו גדר ביטול ולכך אמרינן במשנה שם כבשר בלפת דזה אתיא כמ"ד יש בגידין בנותן טעם ר"ל שיוצא מן הגיד טעם ממש ובזה יש חשש הנ"ל כמש"כ ואף דבלפת אין ניכר טעם של שומן כמש"כ רש"י אך אנן לא קיי"ל כן. אך זה רק בגיד עם בשר אבל לא בגיד עם גידים. והנה באמת מלשון רבינו פט"ו הל' ל"ב משמע דהוה גדר כמו לטעמא עביד וכמש"כ רבינו בפה"מ ערלה פ"ב מ"י ע"ש. אך באמת ר"ל כך, דהנה עיין בדברי רבינו פט"ו ה"ב דדבר שישנו בעין ויש בו גדר טעימה אז לא מהני ביטול בס' וכן הוא שיטת רש"י חולין דף צ"ח וד' צ"ט ע"ש, ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"ד מה דבעי חילפא מר"י ור"ל תבל אם אוסר יותר ממאתים ואמר דאינו אוסר ואמר דהך כל המחמץ קאי אענבים ור"ל דאינו יוצא מהם הממש רק הטעם וכעין שכ' התוס' ע"ז ד' ס"ט ע"א ורש"י חולין ד' צ"ט ואח"כ אמר שם דאם צמקו או בשלו אז אוסר וט"ס שם ור"ל דאז הוי כמו שיצא מהם ממש ועיין ע"ז ד' ס"ה ע"ב גבי מבוקעות. והנה רבינו ז"ל פי' בפה"מ בפ"ב דערלה מ"א דהיכא דנפל ב' איסורים א' יש לעמוד על הטעם והב' אין לעמוד על הטעם מתוך שנתבטל זה שאין לעמוד על טעמו נתבטל גם זה ע"ש וא"כ הוה אמינא דהנה טעם הגיד אם נימא דאוסר לא הוה מין במינו עם הירך אבל טעם שומן הגיד שפיר הוה מין במינו עם הירך וכמבואר ברי"ף פ' ג"ה דנקט שם מין במינו כו' כגון שמנונית של גיד והטעם דנקט כך הוא משום דאזיל לשיטתיה בע"ז פ"ה דקיי"ל מין במינו לא בטיל לכן כתב כה"ג דהוה רק מדרבנן ואיסור דרבנן בטל כמבואר בחולין ד' צ"ט ע"ב ועיין יבמות דף פ"ב ע"א דמבואר שם כך דחתיכה טמאה בטומאת משקין דרבנן בטלה אף לר"י ע"ש ועיין תוס' נדה ד' ע"א ע"ב ד"ה ר"י ע"ש, וא"כ הוה אמינא דגם גבי גיד הנשה ליבטל בס' קמ"ל כבשר בלפת ר"ל דאין בו טעם שומן כלל רק טעם גיד וצריך למיטעמיה ועיין בתרומות פ"י מי"א כל המתבשלין זה עם זה כו':
כ״א
וטבח כו' ואם כו' מפני כו'. עיין בירושלמי ספ"ב דדמאי דמן הדין חלב שייך על המוכר ר"ל דאין מחשבו מן המשקל וג"ה על הלוקח ר"ל דמנכה לו מן המשקל וא"כ לפי"ז א"ש מ"ש התוס' כאן ד' צ"ג ע"ב דאמאי ס"ל לר"מ דאין נאמנין על החלב יותר מעל הגיד ע"ש ובזה א"ש דלחלב יש בו גם חשדא דדיני ממונות לכן חשוד יותר וכן י"ל טעם דר"מ גבי קרבן כריתות דף י"א ע"ב ע"ש ועיין בהך דב"מ ד' מ' ע"ב גבי שמרים, ועיין בהך דבכורות ד' כ"א על מי מוטל אם על המוכר להודיעו או על הלוקח לשאול ועיין בר"ן כאן בשם הראב"ד ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' עדות פי"ב ה"ט דאם יצא טרפה מתחת ידו הרי הוא בגדר אוכלי טרפה ולכך הוא פסול לעדות וא"כ ה"נ גבי חלב כה"ג הוה כן וא"כ למה נקט רבינו דלכך מעבירין אותו מפני שהטבח נאמן על החלב משמע אבל בלא זה נשאר נאמן להיות טבח ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' שחיטה פ"ד הי"ד והל' ט"ו דמחלק בין מומר לפסול לעדות ע"ש ועיין בהך דבכורות ד' ל' ע"א כגון דהוה חשוד לתרווייהו כו' ושם בע"ב דיכול לקבל לכנפים בלבד בלא טהרות ע"ש וצ"ל דכאן ר"ל משום חשש תקנה וכעין דאמרינן בהך דבכורות ד' ל' ע"א גבי ההוא טבחא וה"נ כן, ועיין בהך דשבת ד' קמ"ז ע"ב גבי אלונטית דלא יתנה לאוליירין כו':
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ז׳
א׳
אזהרת קלג שלא לאכול חלב בהמה טהורה דכתיב כל חלב שור וגו' לא תאכלו. והאוכל כזית במזיד חייב כרת כדכתיב ביה ונכרתה הנפש וגו' ובשוגג מביא קרבן חטאת קבועה ואינו חייב אלא על חלב ג' מיני בהמה כדכתיב בהדיא שור וכשב ועז בין חלב שחוטה בין חלב נבלה וטרפה מדכתיב בקרבן וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וגו' אבל שאר בהמה וחיה חלבה כבשרה דחלב שור וכשב ועז הוא דאסר רחמנא וכן כל נפל חלבו כבשרו דחדשים גרמי ואינו חייב אלא משום נבלה.
ב׳
וחלב נבלה וטרפה חייב דהוי איסור מוסיף דנוסף איסור בבשר ולפי' חייב שתים וכתיב נמי וחלב נבלה וגו' כדאמרינן.
ג׳
ושליל בן ט' חי הנמצא בבהמה או שתלש מחלבו ממעי אמו חלבו אסור וחייבין עליו כרת דחדשים גרמי דלענין שחיטה בלחוד הוא דמרבינן כל בבהמה תאכלו.
ה׳
שלשה חלבים הם לענין קרבן חלב שעל הקרב המונח עליו כשמלה פרוסה כדכתיב את החלב המכסה את הקרב ושעל שתי הכליות כדכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר וגו' ושעל הכסלים והוא שבעיקרי היריכות מבפנים כדכתיב אשר על הכסלים וגו' ובחולין חייבים עליהם כרת כדכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' ונכרתה וגו' לומר לך חלב שכמוהו כשר ליקרב אמרתי לך שחייבים עליו כרת ואליה אף על גב דמקריא חלב לענין קרבן כדכתיב חלב והאליה לחולין לא נאסרה דאמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבר שנקרא חלב בשלשתן לא תאכלו ואליה לא איקרי חלב אלא בכשב וחלבו האליה ר"ל טובו אבל בג' אלו נזכר בהם חלב המכסה ועל הכסלים וגו'.
ו׳
חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות הוא מחלב שעל הקרב ודבוק לו והוי בכלל חלב המכסה את הקרב וחייבים עליו כרת וכן חלב שבעיקרי יריכות מבפנים חייבים עליו כרת שהוא מחלב שעל הכסלים. חלב שעל הקיבה עקום כמו קשת אסור דכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע"ג קיבה והיינו דאקשתא דדמי לתותב קרום ונקלף שאינו מחובר אלא באמצע הקשת אבל דאייתרא מותר דלא דמי כלל לתותב. חוטין וקרומות שבחלב שהם בטחול ובכסלים ובכליות אין איסורן מן התורה שהרי חלב אמר רחמנא ולא חוטין וקרומית אלא קרום. דד הטחול שחייבים עליו דהוי בכלל חלב שעל הקרב וכן חוטין וקרומות שבדם חוטין שבלב וביד ובעוקץ ובלחי התחתון וקרומות שבמוח ושעל הביצים אין איסורן מן התורה דדם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות וא"ת שהם אסורים מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.
ז׳
חלב שהבשר חופה אותו מותר שעל הכסלים ושעל הכליות הוא דאסרה תורה ולא שבתוך הכסלים והכליות וחלבים שבשאר איברים מותרים שאינם אלא שומן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ז׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
