הלכות מאכלות אסורות · פרק ו׳
הלכה א׳
הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִן הַדָּם בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְדָבָר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בִּלְבַד בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז כו) "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה". וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ד) "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר" וְגוֹ' (דברים יד ה) "אַיָּל וּצְבִי" וְגוֹ'. אֲבָל דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְדַם הָאָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם. לְפִיכָךְ דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים מֻתָּר לְאָכְלוֹ וַאֲפִלּוּ כְּנָסוֹ בִּכְלִי וְשָׁתָהוּ מֻתָּר. וְדַם חֲגָבִים וְדָגִים טְמֵאִים אָסוּר מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּמְצִית גּוּפָן כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְדַם שְׁקָצִים כִּבְשָׂרָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ב׳
דַּם הָאָדָם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִם פֵּרַשׁ. וּמַכִּין עָלָיו מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל דַּם הַשִּׁנַּיִם בּוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ נִמְנַע. הֲרֵי שֶׁנָּשַׁךְ בְּפַת וּמָצָא עָלֶיהָ דָּם גּוֹרֵר אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל שֶׁהֲרֵי פֵּרַשׁ:
הלכה ג׳
אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּנְחִירָה אוֹ הַתָּזַת הָרֹאשׁ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית. וְעַל הַדָּם הַכָּנוּס בְּתוֹךְ הַלֵּב. וְעַל דַּם הַקָּזָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ וְיוֹצֵא. אֲבָל הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּתְחִלַּת הַקָּזָה קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְקַלֵּחַ וְדָם הַשּׁוֹתֵת בְּסוֹף הַקָּזָה כְּשֶׁיַּתְחִיל הַדָּם לִפְסֹק אֵין חַיָּבִין עָלָיו וַהֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵיבָרִים. שֶׁדַּם הַקִּלּוּחַ הוּא הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ:
הלכה ד׳
דַּם הַתַּמְצִית וְדַם הָאֵיבָרִין כְּגוֹן דַּם הַטְּחוֹל וְדַם הַכְּלָיוֹת וְדַם בֵּיצִים וְדָם הַמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְדָם הַנִּמְצָא בַּכָּבֵד אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אֲבָל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג יז) (ויקרא ז כו) "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ". וּבְחִיּוּב כָּרֵת הוּא אוֹמֵר (ויקרא יז יא) "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא" אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא עַל הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ:
הלכה ה׳
הַשָּׁלִיל הַנִּמְצָא בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה הֲרֵי דָּמוֹ כְּדַם הַיָּלוּד. לְפִיכָךְ הַדָּם הַנִּמְצָא כָּנוּס בְּתוֹךְ לִבּוֹ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת אֲבָל שְׁאָר דָּמוֹ הֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵיבָרִין:
הלכה ו׳
הַלֵּב בֵּין לְצָלִי בֵּין לִקְדֵרָה קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ. וְאִם בִּשֵּׁל הַלֵּב וְלֹא קְרָעוֹ קוֹרְעוֹ אַחַר שֶׁבִּשְּׁלוֹ וּמֻתָּר. וְאִם לֹא קְרָעוֹ וַאֲכָלוֹ אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו כָּרֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלֵב הָעוֹף שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת דָּם. אֲבָל אִם הָיָה לֵב בְּהֵמָה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת מִדָּם שֶׁבְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
הלכה ז׳
הַכָּבֵד אִם חֲתָכָהּ וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ אוֹ לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין עַד שֶׁתִּתְלַבֵּן הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַשֵּׁל אוֹתָהּ אַחַר כֵּן. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְאַחַר כָּךְ מְבַשְּׁלִין אוֹתָהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ לְבַדָּהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ עִם בָּשָׂר אַחֵר. וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין הַמֹּחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא קוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר:
הלכה ח׳
הַכָּבֵד שֶׁבִּשְּׁלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְלֹא חֲלָטָהּ בְּחֹמֶץ אוֹ בְּרוֹתְחִין הֲרֵי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה הַכָּבֵד וְכָל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ. וּמֻתָּר לִצְלוֹת כָּבֵד עִם הַבָּשָׂר בְּשִׁפּוּד אֶחָד וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה. וְאִם עָבַר וּצְלָאָהּ לְמַעְלָה מִבָּשָׂר הֲרֵי זֶה אוֹכְלוֹ:
הלכה ט׳
הַטְּחוֹל מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ אֲפִלּוּ עִם הַבָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ דָּם אֶלָּא בָּשָׂר הַדּוֹמֶה לְדָם. הַשּׁוֹבֵר מִפְרֶקֶת בְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ הֲרֵי הַדָּם נִבְלַע בָּאֵיבָרִים וְאָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה בָּשָׂר חַי וַאֲפִלּוּ חֲלָטוֹ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַחְתֹּךְ הַחֲתִיכָה וְיִמְלַח יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ יְבַשֵּׁל אוֹ יִצְלֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם שֶׁהֵן מֻתָּרִין:
הלכה י׳
אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מֵדִיחַ הַבָּשָׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַנִּיחוֹ בְּמִלְחוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל. וְאַחַר כָּךְ מְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם זַכִּים וּמַשְׁלִיכוֹ מִיָּד לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין אֲבָל לֹא לְפוֹשְׁרִין כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבֵּן מִיָּד וְלֹא יֵצֵא דָּם:
הלכה י״א
כְּשֶׁמּוֹלְחִין הַבָּשָׂר אֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּכְלִי מְנֻקָּב. וְאֵין מוֹלְחִין אֶלָּא בְּמֶלַח עָבֶה כְּחוֹל הַגַּס. שֶׁהַמֶּלַח דַּק כְּקֶמַח יִבָּלַע בַּבָּשָׂר וְלֹא יוֹצִיא דָּם. וְצָרִיךְ לְנַפֵּץ הַבָּשָׂר מִן הַמֶּלַח וְאַחַר כָּךְ יְדִיחֶנּוּ:
הלכה י״ב
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לְבָשָׂר שֶׁצָּרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ אֲבָל לְצָלִי מוֹלֵחַ וְצוֹלֶה מִיָּד. וְהָרוֹצֶה לֶאֱכל בָּשָׂר חַי מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְאִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ מֻתָּר לְאָכְלוֹ כְּשֶׁהוּא חַי. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת הַחֹמֶץ שֶׁחֲלָטוֹ בּוֹ שֶׁאֵין הַחֹמֶץ מוֹצִיא הַדָּם:
הלכה י״ג
חֹמֶץ שֶׁחָלַט בּוֹ בָּשָׂר לֹא יַחְלֹט בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. וַחֲתִיכָה שֶׁהֶאֱדִימָה בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ הִיא וְהַחֹמֶץ אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּמְלַח אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה וְיִצְלֶה. בָּשָׂר שֶׁהֶאְדִּים וְכֵן בֵּיצֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּקְלִיפָה שֶׁעֲלֵיהֶן. וְכֵן הָעֹרֶף שֶׁבּוֹ הַמִּזְרָקִים שֶׁהֵן מְלֵאִים דָּם. אִם חֲתָכָן וּמְלָחָן כַּדָּת מֻתָּר לְבַשְּׁלָן. וְאִם לֹא חֲתָכָן וּצְלָאָן בְּשִׁפּוּד וְצָלָה הָעֹרֶף וּפִיו לְמַטָּה אוֹ שֶׁצְּלָאָן כֻּלָּן עַל הַגֶּחָלִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:
הלכה י״ד
רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁצָּלָהוּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּכִבְשָׁן אִם תָּלָהוּ וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ לְמַטָּה מֻתָּר שֶׁהַדָּם יוֹצֵא וְשׁוֹתֵת. וְאִם הָיָה בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִן הַצַּד מֹחוֹ אָסוּר. שֶׁהַדָּם מִתְקַבֵּץ לְתוֹכוֹ. וּשְׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁעַל הָעֲצָמוֹת מִבַּחוּץ מֻתָּר. הִנִּיחַ חָטְמוֹ לְמַטָּה אִם הִנִּיחַ בּוֹ גֶּמִי אוֹ קָנֶה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּתוּחַ וְיֵצֵא דָּמוֹ דֶּרֶךְ חָטְמוֹ מֻתָּר וְאִם לָאו מֹחוֹ אָסוּר:
הלכה ט״ו
אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת הַצָּלִי לְקַבֵּל מֵימָיו עַד שֶׁתִּכְלֶה כָּל מַרְאֶה אַדְמוּמִית שֶׁבּוֹ. וְכֵיצַד עוֹשִׂין. מַשְׁלִיכִין לְתוֹךְ הַכְּלִי מְעַט מֶלַח וּמַנִּיחַ הַכְּלִי עַד שֶׁיִּצָּלֶה וְלוֹקֵחַ הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁל מַעְלָה וְהַמַּיִם שֶׁל מַטָּה שֶׁתַּחַת הַשַּׁמְנוּנִית אֲסוּרָה:
הלכה ט״ז
פַּת שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר צָלִי מֻתָּר לְאָכְלָהּ שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא שַׁמְנוּנִית [א. ב] דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה אֲפִלּוּ בִּכְלִי מְנֻקָּב הַדָּגִים אֲסוּרִין שֶׁהַדָּג רָפֶה וּבוֹלֵעַ דָּם הַיּוֹצֵא מִן הָעוֹף. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָלַח דָּג עִם בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה:
הלכה י״ז
עוֹפוֹת שֶׁהִנִּיחָן שְׁלֵמִים וּמִלֵּא חֲלָלָן בָּשָׂר וּבֵיצִים וּבִשְּׁלָן אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי דָּם יוֹצֵא לְתוֹכָן וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּלָחָן יָפֶה יָפֶה. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן שָׁלוּק אוֹ צָלוּי. וְאִם צְלָאָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן חַי וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן לְמַעְלָה:
הלכה י״ח
בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁמִּלְּאָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בְּבָשָׂר צָלוּי אוֹ שָׁלוּק אוֹ שֶׁמִּלְּאָן בְּבֵיצִים וּשְׁלָקָן אוֹ קְלָאָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:
הלכה י״ט
עוֹפוֹת שֶׁטְּפָלָן בְּבָצֵק וּצְלָאָן בֵּין שְׁלֵמִים בֵּין מְחֻתָּכִין אִם טְפָלָן בְּסלֶת גַּסָּה אֲפִלּוּ הִסְמִיקָה הַטְּפֵלָה אוֹכֵל אֶת הַטְּפֵלָה מִפְּנֵי שֶׁסּלֶת גַּסָּה מִתְפָּרֶרֶת וְיוֹצֵא הַדָּם. וְאִם טְפָלָן בְּקֶמַח חִטִּים שֶׁלָּתְתָן אִם הָיְתָה הַטְּפֵלָה לְבָנָה כְּמוֹ הַכֶּסֶף מֻתָּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה וְאִם לָאו אֲסוּרָה. טְפָלָן בִּשְׁאָר קְמָחִין אִם הֶאְדִּימוּ אֲסוּרִין וְאִם לֹא הֶאְדִּימוּ מֻתָּרִין:
הלכה כ׳
סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ אָסוּר לַחְתֹּךְ בָּהּ רוֹתֵחַ עַד שֶׁיְּלַבֵּן הַסַּכִּין בָּאוּר אוֹ יַשְׁחִיזֶנָּה בְּמַשְׁחֶזֶת אוֹ יִנְעָצֶנָּה בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר פְּעָמִים. וְאִם חָתַךְ בָּהּ רוֹתֵחַ מֻתָּר. וְכֵן אֵינוֹ חוֹתֵךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִים לְכַתְּחִלָּה. וְאִם הֵדִיחַ הַסַּכִּין אוֹ שֶׁקִּנְּחָהּ בִּכְלִי מֻתָּר לַחְתֹּךְ בּוֹ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲבָל לֹא רוֹתֵחַ:
הלכה כ״א
קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר אֲפִלּוּ הָיְתָה שׁוֹעָה בַּאֲבָר אָסוּר לֶאֱכל בָּהּ רוֹתֵחַ לְעוֹלָם שֶׁכְּבָר נִבְלַע הַדָּם בַּחֲרָסֶיהָ:
כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ו׳
ז׳
הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. הר"ן תמה על דברי הרי"ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא"כ למה כתב הרי"ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ"ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב"ם כתב בפ"ו מהמ"א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז"ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג"כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר"י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי"ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ"ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב"נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ"ל. ול"נ שרבינו סובר דהא דא"ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ"נ ממ"ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ (או לתוך מים רותחים) וכן פירש ה"ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל"כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס"ל דלא קי"ל כריב"נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז"ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ"מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע"י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא"ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר"ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א"נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע"כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר"י בנו של ריב"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור"נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר"י בנו של ריב"ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ"ה אסר ליה רב בר שבא ור"נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס"ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר"י בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור"נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע"כ סברי כר"י בנו של ריב"ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ"ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי"ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה"ל חד לגבי תרי ומה"ט לא קי"ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה"ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא"כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי"ל דס"ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע"י חליטה. וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא"ש נמי שהרי"ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי"ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ"ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש"ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ"ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו:
וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'. כתב ה"ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב"ץ תמה על דברי רבינו בזה:
ט׳
השובר מפרקת בהמה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ג) השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע"י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע"י חליטה אבל שלא ע"י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה:
י״ב
כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד. כתב ה"ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב"א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה"ל לחכמים לגזור בזה עכ"ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו:
והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי. כתב הרב מהר"י ן' חביב ז"ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ"ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ"ה הצריך בבשר (חי) מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א"צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח"כ ולצלי א"צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע"כ. וק"ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ"ל שהוא סובר שדם האברים אע"פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש"ה שרי:
י״ג
בשר שהאדים וכו'. דברי רבינו מבוארים שהם כדברי המפרשים ודלא כדסבר ה"ה דלענין חלטו בחומץ מפרש לה רבינו וזה אינו שאף על פי שכתב קודם לכן בסמוך לזה בין חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הא דבשר שהאדים אינו ענין לו אלא מילתא באנפי נפשה היא וכדברי המפרשים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ו׳
א׳
האוכל כזית מן הדם כו' עד צבי ויחמור. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ') ובת"כ פרשת צו: אבל דם דגים וחגבים וכו' עד ושתהו מותר. פרק דם שחיטה ופ"ב דבכורים: כתב הראב"ד ז"ל אלא שאסרוהו במכונס וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"א:) דגרסי' התם אמר רב דם דגים שכינסו אסור מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר ואפילו לכתחלה ופריק ההוא בשלא כינסו כי קאמר רב בשכינסו והדרינן על הדין פירוקא דכוותיה גבי מהלכי שתים בשלא כינסו נמי מי אסור והתניא דם שעל גבי ככר גורדו ואוכלו ושל בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש ופריק כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשין ויס"ג אלא כי תניא כו' וכן גורס ר"י אלפס ז"ל שהביאה פרק כל הבשר וכזה דעת הראב"ד ז"ל וגם הר"ם מקוצ"י ז"ל כן כתב. ולדעתם זה התירוץ הוא עיקר כסוגיין בכוליה תלמודא דכי קאמר אלא מהדר הדר מכולהו פירוקי ושינויי ומקיים להאי בתרא. אמנם ר"מ ז"ל רוח אחרת עמו שאינו גורס אלא ולפיכך הו"ל שינויא בעלמא ולאו דסמכא הוא וכן בגירסאות המדוייקות שלנו בספרד ובצרפת אין גורסין אלא וכן משמע בכתובות פ' אע"פ כי פריך מיהא דדם מהלכי שתים דמוקים לה כדפרי' כדלקמן בהא שמעתא לרב ששת אלמא ליתיה להאי שינויא אלא דיחויא בעלמא ולאו דסמכא הוא. ועוד יש לי ראיה דתנן להדיא פ"ב דבכורים ודם השרץ אין חייבין עליו כלומר כשהתרו בו משום דם אין חייבין עליו כשאר דם בהמה וחיה שהוא כרת אלא איסורא בלחוד כמי שאוכל בשר השרץ וכדאמרי' בת"כ וזה לכם הטמא לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו וכן כתב ר"מ בפירוש המשניות שלו דוק מינה שאם היו הדגים עצמן טהורין מותר גם דמן לכתחלה וה"נ משמע מתניתין דפרק דם שחיטה דקתני דם דגים דם חגבים דם שרצים דם התמצית אין חייבין עליה דמשמע הא איסורא איכא ומדקתני להו דומיא דטמאים משמע הא בטהורים מותר לכתחלה ועוד דהא אפילו לדעת הראב"ד ז"ל והעומדים בשיטתו כי איכא קשקשים מפני מראית העין מותר לכתחלה בכל ענין ואנן קי"ל פרק במה אשה יוצאה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ומכלל לאו אתה שומע הן בכל התורה כלה ומעתה הואיל ובחדרי חדרים מותר בלא קשקשין מעיקר דינא למראית העין נמי לא חיישינן ולא שבקינן מסקנא דכתובות פרק אע"פ דסמכי עלה כולהו רבוותא וגם רבינו השר משנ"ץ ז"ל ופשיטותא דמתני' וברייתא משום שינויי דחיקי וכי דייקת לשון ר"מ ז"ל הכי משמע שכתב לפיכך כלומר לפי הדברים שאמרנו יצא לנו מה שנאמר לפנינו אלמא משם לקחו כמו שפירשתי: ודם חגבים ודגים טמאים אסור וכו' עד כמו שביארנו. פ"ק דכריתות (דף ו') ובת"כ:
ב׳
דם האדם אסור עד כל זמן שיש בו אדמימות. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"א) ופרק כסוי הדם ומקצתו פרק כל הבשר: ועל הדם הכנוס וכו' עד הדם שהנפש יוצאה בו. פ"ק דכריתות ופרק דם שחיטה:
ד׳
דם התמצית ודם האברים עד שהנפש יוצאה בו. פ"ק דכריתות ופרק דם שחיטה (דף כ"ב) :
ה׳
השליל שנמצא במעי הבהמה וכו' עד כדם האיברים: כתב הראב"ד ז"ל וכן דם היוצא מבית שחיטתו שהוא מן הריאה ומן הכבד עכ"ל: ואני אומר לא הבינותי השגה זו כי דברי ר"מ מפורשים במשנת בהמה המקשה ובגמ' דילה דתנן התם (דף ע"ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו ואמרינן עלה בגמ' אר"א א"ר אושעיא לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד ושיילי למעוטי מאי אילימא למעוטי חלבו וגידו (והא) מפלג פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. פי' נוהג ואינו נוהג דין גיד הנשה ושקלינן וטרינן עד דאמרינן אמר ר"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ור' יוחנן אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל והנה עיניך רואות לדברי הכל שאין התלמוד מחלק בין דמו לדם הילוד כלל כלשון ר"מ ז"ל ל"ש לב ול"ש ריאה ול"ש כבד:
ו׳
הלב בין לצלי בין לקדרה וכו' עד ומותר: כתב הראב"ד ז"ל לא נאמר אלא בצלי דכבולעו כך פולטו עכ"ל: ואני אומר זו מחלוקת ישנה פרק כל הבשר (דף ק"ט) גמרא מתניתין דכחל ולישנא דברייתא ה"נ הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ורש"י ז"ל ומקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו המשנה והסוגיא לצלי וכדכתיב ויבשלו את הפסח והוא צלי וטעמא משום דשיעא וכשינויא דתלמודא פרק כיצד צולין ומשום כבולעו כך פולטו דסוגיין דהתם. וגם הרמב"ן ז"ל כן הסכים. אמנם רבים חכמים נבונים וגאונים קדמונים פירשו כר"מ ז"ל וכשיטת רבותיו שכתבו בסתם וכלשון הברייתא דקתני שבשלו ולא אשכחן סתם בשולי בצלי בגמ' ורישא דקתני הכחל קורעו לאו לצלי אוקמוה אלא לקדירה וממילא שמעינן דסיפא נמי לקדרה וכההיא סוגיא דפרק כיצד צולין דקי"ל כרבא דאמר האי מולייתא שריא דהויא כמבושל וכבר כתבתי כי ר"מ ז"ל לעולם סומך על לשון הגמרא וכן נכון: ואם לא קרעו כו' עד שחייבין עליו כרת. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"ב) ובפסחים פכ"צ (דף ע"ד) :
ז׳
הכבד אם חתכה כו' עד ולא יצא מהן דם שהן מותרין. פרק כל הבשר (דף קי"א) ותרומות פרק בצל:
י׳
אין הבשר יוצא מידי דמו וכו' עד שיתלבן ולא יצא דם: כתב הראב"ד ז"ל (זה) לא שמענו וכו': ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא גבי מימרא דשמואל פרק כל הבשר בין הראשונים וראשי הישיבות הקדמונים וראיות המקילין שלא הוזכרה חליטה ברותחין אלא לגבי כבדא ורוב הספרים והסופרים מודים בזה וכלשון הראב"ד ז"ל. מיהו בעל הלכות גדולות ור"מ ז"ל ורבים וגדולים מחמירים ויש לי להורות כן מפני שלא הוזכר חמר בשר אלא בצלי וכדמשמע פ' צולין ומשום דגומרי מישאב שאיבי. ועוד דהא דייקינן לישנא דדם האיברים שלא פירש מותר דמשמע הא פירש אסור וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל ואם יטיל הבשר לתוך הקדרה עד שלא תרתיח אפשר שיפרוש וכן משמע פרק כיצד צולין (דף ע"ד:) דגרסי' אומצא דאסמיק הוא וחליה אסור כו' עד א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימני לא חליט ביה זימנא אחריתי אלמא אורחא למיחלט נמי בישרא. ואם יש טעמים אחרים לר"מ ז"ל וגם לראשונים וגם לאחרונים העומדים בשיטתו ז"ל וגם גירסת מקצת הספרים אין לי צורך להאריך בכאן והמחמיר תבא עליו ברכה:
י״א
כשמולחין הבשר אין מולחין כו' עד ואחר כך ידיחנו. פרק כל הבשר (דף קי"ג) ובה"ג:
י״ב
כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד. בפסחים פ' כיצד צולין (דף ע"ד) ובמנחות פ' הקומץ רבה (דף כ"א) גבי תבונהו במלח כו' עד דאמר אביי וכן לצלי: והרוצה לאכול בשר חי וכו': כתב הראב"ד ז"ל לבשר חי אינו צריך מליחה וכו': ואני אומר גם זו מחלוקת ישנה היא פ' השוחט (דף ל"ג) סוף גמרא מתני' דשחט את הושט כו' דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו' והכי סלקא כולה שמעתא וכן הביאה ר"י אלפס ז"ל בהלכות וזה מפורש פשוט כלשון ר"מ ז"ל והעומדים בשיטתו נ"ע. וכן משמע ריש פרק כיצד צולין (דף ע"ד) גבי אומצא דאסמיק. אבל הראב"ד ז"ל והעומדים בשיטתו נ"ע דקדקו לומר דוקא מבית השחיטה משום דבלע דמא טפי או באומצא דאסמיק כההיא דפ' כיצד צולין אבל בישרא אחרינא לא ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם וטוב להחמיר. שוב מצאתי בתוספות ה"ר אליעזר ממיץ שכתב כן: ואם חלטו בחומץ מותר לאוכלו וכו' חומץ שחלטו בו בשר וכו' ביצי בהמה וחיה וכו' ואם לא חתכן וצלאן וכו' עד הרי אלו מותרין: כתב הראב"ד ז"ל קבלת זה האיש כמה היא זרה אצלנו דאומצא דאסמיק חתיכה שנצרר בה הדם מחמת מכה ואותו הדם אינו יוצא אלא בחתוך ומליחה כמו החוטין שהדם מכונס בהן ואין חליטה מועלת בה דלאו דם האיברים הוא אלא דם שהנפש נצרר בו מש"ה אם חלטו הוא וחליה אסור ומה שאמר הוא אינו כלום שאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר כאילו נתבשל עם דמו עכ"ל: ואני אומר יפה עשה שחייב אדם לומר כלשון רבו שפירשו בפרק כיצד צולין (דף ע"ד) סוף שמעתין קמייתא דגרסינן פרק גיד הנשה (דף צ"ו) ומייתי לה התם אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה נמי שפיר דמי שפדיה בשפודא מידב דאיב אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד (אסר וחד שרי מאן דאסר) מצמת צמת (ליה) ומאן דשרי (גומרי) משאב שאיבי (ליה) והלכתא משאב שאיבי ליה וכן ביעי ומוזירקי וכו' אומצא דאסמיק הוא וחליה אסור לא אסמיק הוא וחלייה שרי ע"כ. ובתר הכי גרסינן אמר ליה מרימר לרב אשי אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימנא תו לא תאני חליט ביה זימנא אחריתי והביאה ר"י אלפס ז"ל להשמיענו שכן הלכה ופירשה רב שמעון גאון ז"ל בעל הלכות גדולות אומצא דאסמיק שהוא בשר חי שנוהגים העולם ליתן אותו בחומץ כי היכי דלצמית דמא וכששוהה שם הרבה נעקר הדם ממנו וחוזר ונבלע בו ומאדים מחמת כן והוי אומצא דאסמיק לפי שעל ידי החומץ נתאדם. וז"ל הלכות גדולות אומצא דטמשיה בחלא ואסקיה למיצליה לאלתר שרי מטמש ושהויי עד דאסמיק הוא וחלייה אסור דכיון דאסמיק פריש ליה דם מאבראי מאי תקנתיה שפדיה בשפודא מידב דאיב חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה שפיר דמי עכ"ל. וכן הסכימו רבותינו בעלי התוספות כזה הפירוש המקובל איש מפי איש לגאונים ז"ל ושאר הפירושים כי רבו אין ההלכה הולמתן על דעתי וגם פירוש הראב"ד ז"ל לא הזכירוהו וגם אנחנו לא שמענוהו ולא ראינוהו עד עתה:
י״ד
ראש הבהמה שצלהו בתנור כו' עד מוחו אסור. פרק גיד הנשה (דף צ"ג) . שוב מצאתי לר"מ מקוצי שהסכים כר"מ ז"ל מדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל:
ט״ו
אין מניחין כלי תחת הצלי כו' עד בהמה וחיה. כל הבשר (דף קי"ב) :
י״ז
עופות שהניחן שלמים ומילא חללן בשר כו' עד ואפי' פיהם למעלה: כתב הראב"ד ז"ל זה אין לו טעם וכו': ואני אומר דין זה פרק כיצד צולין (דף ע"ד) דגרסי' אמר רבא האי מולייתא שריא אמר ליה אביי והא קא בלעא (דמא) ופריק ליה כבולעו כך פולטו ואמרינן לימא מסייע ליה וכו' (דכבולעו כך פולטו) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר כו' לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו ופריק שאני לב דשיע ושקיל וטרי עלה עד דמסיק ומפליג בין אסמיק ללא אסמיק ובתר הכי פסיק ותני והאי מולייתא מאן דאסר אפי' פומא לתחת ומאן דשרי אפי' פומא לעיל והלכתא שריא אפי' פומא לעיל ע"כ. ופרש"י ורבותינו בעלי התוס' מולייתא כפירוש ר"מ ז"ל וכבר כתבתי למעלה בזה הפרק גבי בשר הלב טעם ר"מ ז"ל שהוא מפרש בשלו שהוא בשול ממש לקדרה וכן משמע נמי הכא דבתר דפסיק דינא דלב שיע ודיני דשמעתא ופליג בין אסמיק ללא אסמיק דמיירי במבושל אהדר למפסק דינא דמולייתא וסוגיא גופא משמע מינה דאיכא לפלוגי בין צלאן לבשלן וכדברי ר"מ ז"ל. וכן משמע פרק כל הבשר להדיא דגומרי משאב שייבי וכמו שכתבתי בסמוך. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל יש לו לר"מ ז"ל טעם גדול כי אם היינו חוששין מפני הדם היוצא מן המלוי לגוף העופות היה הדין עמו להקשות קושיא זאת. ואולי דעתו לפרש כך כל ההלכה ואנחנו לא נפרש אלא שחוששים לדם היוצא מן העופות עצמן ובולע המלוי ולכך נאסר לנו בכל מקום שהוא דבק הואיל והוא דם האיברים שפירש וכמו שכתבתי למעלה כך פירשוה רבותינו בעלי התוס' נ"ע גם לדעת רש"י ז"ל. ויש לי ראיה לזה מהא דגרסינן פ' כל הבשר (דף קי"ג) אתמר רב הונא אומר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח כו' אלמא דלכ"ע במי הדחה בסוף משום דמא דפריש וסריך ביה ואפי' לרב דימי מנהרדעא דמלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ לה הצריכו המפרשים ז"ל הדחה מהאי טעמא וכן כתב מורי הרשב"א ז"ל. שוב מצאתי לר"מ מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוס' שהסכים כדעת ר"מ ז"ל:
י״ח
בני מעים עד וכן הורו הגאונים. הסכמתם מפ' כיצד צולין (דף ע"ד) ופרק כל הבשר (דף קי"ג) :
י״ט
עופות שטפלן עד ואם לא האדימו מותרין. פרק כיצד צולין:
כ׳
סכין ששחט בה עד עשר פעמים. פ"ק דחולין (דף ח') ופרק כל הבשר (דף קי"א) : ואם חתך בה רותח מותר וכן אינו חותך בה צנון עד אבל לא רותח. פרק כל הבשר (דף קי"א) :
כ״א
קערה שמלח בה עד סוף הפרק. פרק כל הבשר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ו׳
א׳
והאוכל כזית מן הדם כו'. כן מבואר בהך דכריתות ד' כ"ב ע"א ובחולין ד' פ"ז ע"ב וכ"מ אך ביבמות ד' קי"ד מבואר דדוקא רביעית ועי' מש"כ התוס' ע"ז ד' ל' ע"ב גבי יין נסך דמטמא בכזית הואיל והאיסור הוא משום תקרובות ע"ש, ועי' תוס' נזיר ד' ל"ח ע"א דמבואר שם דגבי יין של ערלה ושל כלאי הכרם צריך רביעית ועי' תוס' זבחים ד' ק"ט ע"א גבי יין של נסכים ע"ש ובהך דנזיר ד' ל"ד וד' ל"ח, ורבינו ז"ל פסק בפ"ה מהל' נזירות ה"ב דבשתיה דוקא רביעית רק יין קרוש הוה בכזית מחמת הך דשבת ד' ע"ז ע"א, ועיין נדה ד' ע"ב ע"ב אפילו אתה מרבה כו' רביעית יין וע"ש בתוס' דכתב דלא פליגי עליה אך עיין במנחות ד' פ"ט דגרסי שמן ועי' תוס' סוכה דף ו' ע"א ורשב"ם ב"ב ד' נ"ח ע"ב דגרס רביעית יין ופסחים ד' ק"ט ע"א, והנה עיין בתוספתא דתרומות ובדברי רבינו שם פ"י ה"ב דדי בשתיה בכזית ועיין במש"כ רבינו בהלכות מעש"ש פ"ב ה"ה דגבי מעשר שני חוץ לחומה רק אם שתה רביעית יין אז חייב, ועיין בירוש' מעש"ש פ"ב דמבואר שם דגם גבי מעש"ש שתייתו בכזית דאמר שם דמצטרפין וכיון שאין שיעורו אין מצטרף, ועיין בתוספתא שם בתרומות דס"ל דאף דהם שוים מ"מ אין מצטרפין ועיין בהך דיומא דף פ"א דלא מייתבי דעתא ועיין בהך דחולין ד' ק"ח ע"ב גבי חצי זית בשר וחצי זית חלב דמצטרפי. אך שם י"ל משום דגבי בשר בחלב חייב אף שלא כדרך אכילה כמבואר בהך דפסחים ד' כ"ה ע"א ועי' בתוספתא פסחים פ"א דגם גבי חמץ אף דשתיה ג"כ בכזית מ"מ אינם מצטרפין ע"ש ועי' בתוספתא דכריתות פ"ב דאין מצטרפין אף דאכילה ושתיה שוין אך שם בסוף פרק גבי דם נקט אכל כחצי זית ושתה כחצי זית מצטרפין אם ממין אחד ור"ל דאף אם הקפה הדם לא די במה שבא מן צלול שהיה בו אז זית רק צריך שיהא בו עכשיו זית ועוד קמ"ל דאף דאמרינן תמחויין מצטרפין עיין שבת ד' ע"א וכריתות דף י"ב ע"ב מ"מ זה רק אם הוא ממין אחד דהיינו מין דם אחד דאם הם ממינים מחולקים אז תמחויין מחלקים עיין בכריתות שם דף ד' ע"א גבי חלב של ג' שמות ובהך דהוריות דף ג' גבי הוראת ב"ד אם מצטרף גבי שני מיני חלבים ושם דף ז' ע"ב ואף דרש"י בנזיר בדף ל"ד מבואר דס"ל דגבי נזיר אכילה ושתיה מצטרפין י"ל הטעם אף אם נימא דלא שוו להדדי בשיעורים מ"מ כיון דאם נקרש היין הוה בכזית א"כ זימנין משכחת לה דהשיעורים שלהם שוים שפיר מצטרפי כמו דאמרינן בהך דסוכה ד' י"ז ע"ב גבי עור ומפץ אך הא התוס' כתבו ביומא ד' ע"ז ע"ב דאין דרך לשתות יין קרוש רק שצריך לשרותו אך הא גבי נזיר מרבינן גם אכילת צער כמבואר בספרי פ' נשא ועיין נזיר ד' ל"ה ובשבועות ד' כ"ב ע"ב דאין דרך חרצן לאוכלו בלא תערובות ומ"מ בנזיר חייב ועיין בירושלמי נזיר פרק ו' ה"ב פסולת פרי ע"ש אך י"ל דזה תליא טעם דמ"ד דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג דהטעם משום כדי שיהיה תערובות אך בירושלמי אמר דהטעם משום בריה ע"ש, ובזה י"ל הך דר"ע וראב"ע גבי רביעית יין דנדה ד' ע"ב ע"ב דאזיל לטעמא דס"ל עד שיאכל שני חרצנים וזג וכמש"כ, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ד ה"ד דאם אמר שלא ישתה הוה ברביעית. וצ"ל כך דס"ל לרבינו דכיון דקי"ל כמ"ד בכריתות דף ה' דעל שתיה במעש"ש הוה לאו בפ"ע א"כ לא אתי מכח אכילה ולכך בעי רביעית משא"כ בתרומה וחמץ דהוה לאו אחד והא דר"ל בירושלמי במעש"ש דע"כ הוא לאו אחד זה קאי אתרומה כמבואר בכ"מ, אך גבי דם כיון דכתיב לא יאכל והוציאו הכתוב בלשון אכילה די בכזית אך אם נימא דהלאו קאי גם אאכילה אז י"ל דשתיה כאכילה בכזית אבל אם נימא דקאי אשתיה בלבד אז הוה ברביעית ויהיה זה תליא בהך דירושל' דיומא הובא בתוס' שבועות ד' כ"ג אם י"ל דקאי גם על דם שקרש ויהיה זה תליא בהך מחלוקת דמנחות ד' כ"א גבי דם שקרש אם לוקין עליו, והנה אנן פסקינן דלוקין, אך ר"י ס"ל שם דאין לוקין ואף אם אח"כ נצלל ואף דר"י ס"ל במנחות ד' נ"ד דאין דיחוי באיסורין זה רק משום דאזיל לשיטתיה דחצי שיעור אסור מה"ת וא"כ לא נדחה לגמרי וכמ"ש רש"י בסנהדרין ד' מ"ז ע"ב גבי אבלות משא"כ גבי דם שקרש ועיין בהך דכריתות דף ד' ע"ב דצריך קרא לדם כיסוי דחייבין עליו ע"ש דלא נימא דהוה כעפר וגם ס"ל לר"י לחלק בין דם קדשים לשאר דמים ובפרט לר"י דס"ל דהוה לאו בפ"ע בקדשים כמבואר בכריתות דף ד' וכ"מ והגמ' דיבמות אזיל לשיטת ר' יוחנן כדגריס רש"י בשבת ד' קכ"א ע"א ע"ש אך באמת נ"מ בין אם המחה דבר אוכל דאז י"ל דדי בכזית ובין משקה כמו יין עיין תוס' חולין ד' ק"כ ע"א גבי נפש לרבות את השותה ותוס' נדה דף ל"ב ע"א, וגם נ"מ אם הצליל את הדם אם די בכזית כמו עכשיו או שיבוא מכזית וזהו כונת הגמ' בחולין ד' פ"ז ע"ב גבי מראה אדמומית ענוש כרת והוא דאיכא כזית ועי' בהך דמנחות ד' נ"ד ע"א ומש"כ התוס' סנהדרין דף ד' ע"א גבי דם השרץ דדי שיהא צלול כעדשה ולא בעי שיעור לכשיקרש יעמוד על כזית, ועיין בשבת ד' ע"ז ע"א גבי דם נבלות ובהך דבכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח מטמא ברביעית ומשום דאיקרי בא מן הדם משמע אבל בלא זה הוה די בכזית ועיין בירושלמי נזיר פ"ז גבי נצל אם די בכזית או צריך לכשיקרש יעמוד על כזית, ועיין פ' י"ד ה"ט אך שם רק ר"ל אשיעור שהיה, ועיין כריתות ד' י"ג ע"ב דאמר שם אפילו כ"ש וכבר עמד על זה הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' שמיני דהא סתם שתיה ברביעית אך י"ל דבאמת עיין בתוס' יומא ד' מ"ט ע"א ד"ה זר כתבו שם דלר"י חייב מיתה אף בשאר דברים המשכרים ובאמת בגמ' בכ"מ מבואר להיפך דרק לאו רק דנ"מ אם מחלל עבודה. אך כך דגבי יין גזיה"כ הוא דאם שתה מחלל עבודה אף דלא נשתכר כלל כגון ששתה בתוך הסעודה עיין תוס' תענית ד' י"ז ע"א ד"ה ויודע ובתוס' ישנים יומא ד' י"ח ד"ה לא מאכל אבל בשאר משכרים אם נעשה ע"י זה שכור ס"ל לר"י דחייב מיתה ולרבנן רק לאו ולא מחלל עבודה ואם לא נשתכר אז לר"י לאו ומחלל עבודה ולרבנן רק משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כמבואר בהך דבכורות ד' מ"ה ותליא בגירסת רבינו בהלכות ביאת מקדש פ"ו. ובזה נתבאר ג"כ מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' ביאת מקדש ה' ט"ז בשם תו"כ גבי שתה בחוץ ונכנס לעזרה ולכאורה הא זה מבואר להדיא בגמ' דב"מ דף צ' ע"ב ע"ש מבית אביך את למד אך שם ר"ל אם נשתכר ע"י זה דאז אין נ"מ היכן שתה אבל גבי רביעית יין דאף אם לא נשתכר מ"מ גזיה"כ הוא י"ל דדוקא דאם שתה בפנים וכה"ג אמרינן בפסחים דף מ"א ע"ב גבי פסח אין לי אלא שבישלו משחשיכה כו', ולכאורה מ"נ ל"ל קרא על זה הא מ"מ מבושל הוא אך י"ל דנ"מ להך דשם דמ"א ע"א גבי צלאו ואח"כ בישלו או להיפך דאף דצלי אש הוא מ"מ אסור משום שבישלו לא שהוא מבושל ולכך צריך קרא על זה דהוה אמינא דזה רק בלילה בזמן אכילת פסח, ועיין בתוס' סנהדרין דף מ"ב ע"א דרק דיני נפשות אסור ולא דיני ממונות ור"ל גדר גזיה"כ אף דאינו משכר זה רק בדיני נפשות ועיין במו"ק ד' י"ד ע"ב דאכלי ושתי כו' ר"ל שאר משקין אך שלא ישכרו. וזהו מה דר"ל הגמ' בכריתות יכול אפילו כ"ש ר"ל אם נשתכר מן היין אפילו בכ"ש יהא חייב מיתה וגם י"ל דהוה אמינא דהוה כמו יוהכ"פ דתליא בכל אחד במלא לוגמיו שלו כמבואר ביומא דף פ' ע"ש וזה ג"כ כוונת ר"נ בעירובין ד' ס"ד לא מעליא הא שמעתא כו' דר"ל דלדידיה לא הוה משכר וגם מלא לוגמיו שלו היה יותר גדול מרביעית, וגם י"ל דנ"מ לת"ק אם נתן לתוכו מים דהוה מזוג אם מצרפין המים להיין לשיעור ועיין תוס' חולין ד' כ"ו ע"א דהמים נהפכין להיות כיין וכן נ"מ לגבי נזירות כה"ג אם מזוג די ברביעית יין, ועיין בירושל' דנזיר פ"ו דאמר שם כוס מזוג לוקין עליו ע"ש דר"ל משום משרת ועיין בירושלמי ע"ז פ"ה דאמר שם על הך דיין במים דאם במדה הוה כיין ביין ר"ל משום דהוא מתקן להיין וכעין הך דביצה ד' ל"ח דהוה חד מינא ע"ש בתוס' ד"ה משום ותוס' פסחים ד' קי"ד ע"א ד"ה אעפ"י ובהך דמנחות ד' מ"ב ע"ב לגבי תכלת ועיין בתוספתא דנזיר פ"ד דאמר שם בין מזוג וכן מבואר בספרי פ' נשא פסקא כ"ג אך י"ל דהשיעור לא משלים. וגם נ"מ דאף אם נימא דמשלים מ"מ שם יוצא מן הענבים אין עליו דהא מן הענבים לא יצא ועיין בהך דב"ק ד' ק"א בתוס' ובחולין ד' ק"כ ע"ב ופסחים ד' כ"ד ע"ב אם יש על יין שם ענבים אף בלא קרא, ועיין תוס' זבחים ד' ע"ח ע"ב וכ"מ, ועיין ירושלמי תרומות פ"א ה"ט דהוה מחלוקת שם לגבי זיתים וענבים לגבי שבת בהוצאה ולגבי תרומה אם הוה דינן כמשקין לגבי שיעור או כאוכלין ע"ש: אבל דם דגים כו'. עיין בהשגות, ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג משמע כפי' הראב"ד ז"ל דאמר שם דמורייס מדאצליל אסור ר"ל משום מראית עין דדם. אך י"ל דס"ל לרבינו דלא חיישינן לגזירה רק משום איסור כרת ולא משום לאו, עיין יבמות ד' קי"ד ע"א ע"ש, וע"ש ד' קי"ט ע"א ושם ד' פ"ב ע"א. והנה מבואר בירושל' דנדה פ"ב דדם דגים הוא שחור ע"ש בהל' ו'. והנה לפי המבואר בכריתות ד' כ"ב ובחולין ד' ל"ו דם הנפש הוא רק אדום וא"כ ליכא למיגזר משום כרת ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ד ע"ב גבי חבלה ע"ש וכ"מ, ועיין חולין ד' ל"ד בשר בבשר מיחלף והוא משום הך דבכורות ד' כ"ט ע"ב דבשר עגל מיחלף בשלחיה ועי' ע"ז ד' ל"ה ע"ב גבי חלב טמא, ועיין יומא ד' נ"ו ע"ב גבי דם פר בדם שעיר ע"ש ועיין בפסחים ד' ע"א ע"ב דר"י ס"ל גבי בעלי מומין לא מיחלף ובחולין ד' מ"א ע"ב ס"ל לר"י דשפיר מיחלף משום דרמי מידי אמומא ע"ש וצ"ל כמש"כ התוס' זבחים ד' ע"ה ע"ב ד"ה דהאי ע"ש:
ב׳
דם האדם אסור כו'. הנה כ"כ דרבינו ס"ל הטעם לא משום דמחלף בדם רק משום דנפרש מן חי וזה ר"ל מה דאמר שם מצות פרוש כמו הך דחולין ד' ע"ד וכשיטת רבינו ז"ל לעיל פ"ב ה"ג ועי' במש"כ הראב"ד ז"ל פ"ג ה"ה ע"ש ונ"מ דאף אם אצבעו מטפטף דם ג"כ אסור דלא כשיטת התוס' שם ועי' בהך דעירובין ד' צ"ח ע"א גבי רוק דכ"ז דלא היפך אין עליו שם רוק כלל ולכך מבין השיניים שרי ועיין תוס' שבת ד' ס"ב ע"א ד"ה והא תניא שכ' דבמקום שלא נראה לא שייך מראית עין לכ"ע וכה"ג כתבו התוס' עירובין ד' ע"ז ע"ב גבי סולם בד"ה א"ה ע"ש ואף דבחלב לא אסרו אם פירש זה משום דדם חשיב כגוף עיין מעילה ד' י"ב ע"ב מה דמחלק שם בין דם לחלב משום דאינו מתקיים בלא דם ואף דדם לא הוה בכלל בשר כמש"כ התוס' פסחים ד' כ"ב וכ"מ ועיין חולין ד' קי"ג ע"ב ד"ה דם מ"מ נקרא יוצא מן הבשר ונ"מ לענין דם של שור הנסקל דאף דאימעוט בע"ז דף ל"ד ע"ב בשרו דוקא ולא פרשו מכל מקום דמו אסור בהנאה ג"כ וכמו גבי קדשים מחיים: [השמטה מש"כ שם דדם של שור הנסקל אסור וכמבואר להדיא במכילתא פ' משפטים פ"י דמרבה שם דם וחלב ועור: ע"כ השמטה]
ג׳
אין חייבים כו' כ"ז שיש בו אדמומית כו'. כן מבואר בהך דחולין ד' פ"ז ע"ב כל מראה אדמומית כו' ועיין בהך דנדה דף כ' ע"א דמשמע שם דגבי דם הקזה דם השני הוא דיהה יותר וכשיטת רש"י בחולין ד' ל"ו ע"א ועיין מש"כ רש"י פסחים ד' כ"ב ע"ב: ועל דם הכנוס כו'. הנה רבינו ז"ל ס"ל להיפך מרש"י, ועיין במשנה תמיד ד' ל"א ע"א דאמרינן שם גבי קרבן תמיד דצריך לקרוע את הלב ולהוציא את דמו, ועיין מש"כ התוס' פסחים דף ס"ה ע"א דלהעלות דם התמצית על גבי המזבח ליכא איסור אבל להעלות דם שלא נתקבל על הכלי על המזבח אסור ע"ש וביומא דף ס"ד בתוס"י ועיין ברש"י זבחים ד' צ"ב ע"ב ד"ה או דילמא ע"ש, והנה לשיטת רבינו דדם השחיטה שנכנס בתוך הלב הוה רק גדר דם האברים וא"כ מה חשש יש בדם הלב, וצ"ל כהך דאמרינן בזבחים ד' כ"ו ע"א ש"מ דם המובלע באיברים כו' ע"ש בתוס', ועיין בהך דזבחים ד' ס"ד ע"ב וד' ס"ו ע"א דמשמע דגבי עוף עיקר הדם הוא בגוף ולא בראש ע"ש ומה דאמרינן בגמ' שם דף ס"ה ע"א ונמצה דמו כולו ר"ל משום דגבי עולת העוף לא בעי שיריים כמש"כ התוס' זבחים ד' נ"ה ע"א וע"ש בתוס' ד' נ"א ע"ב ד"ה תן ע"ש, ועיין בפה"מ לרבינו בזבחים פ"ו דנקט שם דגם דם הכבד צריך למצות אע"ג דלא הוה רק דם האברים, וע' בהך דנדה ד' נ"ט ע"א בתרנגלת דאית בה כמה מיני דמים, ועיין במנחות ד' כ"א ע"א דמשמע שם דדם שצריך להקריב יש בו חיוב כרת וא"כ גבי עוף חייב ג"כ על הני דמים כיון דצריך להתמצות וא"כ למ"ד שם דילפינן גם שאר דמים מקדשים וא"כ ה"ה בדם העוף דחולין י"ל דחייבין על דם הכבד כרת וכן על דם הכליות של עוף. ובזה א"ש מ"ש התוס' כריתות ד' כ"א ע"ב ד"ה כי דאמאי לא מוקי לה בלב עוף הך ברייתא ומש"כ שם מדקתני בל"ת דלמא אתיא כר"ש דלא נאמר כזית רק לענין כרת ולא לענין לאו אך בזה א"ש דגבי עוף י"ל דאף על שאר דמים חייב כרת וכמש"כ, ועי' במש"כ רבינו בהל' שגגות פ' י"ד ה"ב גבי ב"ד שהורו וטעו שרק על דם שחיטה חייב ולא על דם הלב והטעם הוא משום דאמרינן בתוספתא שם דאמרו דאין חייב רק על דם הקרב לשמים וע"ש בתוס' ישנים ד' ג' ע"א בד"ה הורו ע"ש, ועיין ברש"י כריתות ד' כ"א שכתב שם כמש"כ רבינו כאן דחיה בכלל בהמה, אך בס' יראים כתב דזה הכוונה דמרבינן בכריתות דף ד' ע"ב דם כיסוי דר"ל דם חיה שצריך לכסות ע"ש:
ד׳
השליל כו' לפיכך כו'. עיין בהשגות ובה"ה, וכ"כ בזה ועיין בירושלמי פ"ז דנזיר ה"ב מה דבעי שם אם נפלים יש להם רקב ואמר שם דתליא בהך מחלוקת אם דם נפלים מטמאים ברביעית דמ"ד אין דמם מטמא כו' ס"ל דאין להם רקב ואף דמחלוקת הוא באהלות פ"ב אם גבי קטן צריך רביעית דדי אף בפחות מרביעית לר"ע וצ"ל משום דס"ל דהוה בגדר בריה, ועי' מש"כ התוס' נדה ד' כ"ז ע"א ד"ה כל ע"ש ובדברי הראב"ד בהשגות פ"ד בהל' טומאת מת הי"ג ע"ש בסוף ובתוספתא פ"א דשבועות ועיין ביומא ד' פ' ע"א טעון קריעה ע"ש והא דלא אמר כאן משום כל בבהמה צ"ל משום דדם לא הוה בכלל נבלה כמש"כ, אך א"כ לפי"ז אם נימא דגיד נוהג בשליל ואף דמותר מטעם כל בבהמה כמבואר שם דף ק' ע"ב זה שייך רק אם נימא יש בגידין בנותן טעם אבל למאי דקי"ל אין בגידין בנותן טעם לא וכעין דאמרינן בפסחים ד' כ"ב ע"א ע"ש:
ז׳
הכבד כו'. עיין בכ"מ, ועיין בבכורות ד' נ"ה ע"א זכרותא דדמא כבדא ע"ש ובאמת עיקר הטעם דלא מהני מליחה לכבד הוא משום דהרי בגמ' ד' קי"ב אמרינן מישדי ביה תרתי גללי מילחא כו' והרי חזינן דהמלח שואב אם הדם ומבואר שם ד' קי"א ע"ב דגבי דמא דכבדא לא מהני זה דאינו נמשך אחר המלח ולכך לא מהני בו מליחה דאין המלח שואבו ועיין בירושלמי פ"י דתרומות ע"ש. אך נ"מ דאף למ"ד דס"ל במנחות ד' כ"א דדם שבישלו וכן מלחו אינו עובר עליו בדם הכבד כיון דבלא זה הוא קפוי וגם אין המלח שולט בו חייב וא"ש מ"ש התוס' ד' קי"א ד"ה דם ע"ש ובאמת נראה מאי דאמרינן בגמ' מנחות ד' כ"א גבי דם שבשלו ומלחו ר"ל אם עכשיו נצטמק ונפחת משיעור אבל קרש בחמה כיון דהדר אף דכעת אין בו כזית מ"מ חייב וכעין דאמרינן במנחות ד' נ"ה ע"א הואיל ויכול לשולקה גבי גרוגרות:
י׳
אין הבשר כו' ומשליכו מיד כו'. עיין בהשגות אך בהלכות גדולות מבואר כדברי רבינו אך הטעם כך דזה ודאי ס"ל דגם אחר מליחה נשאר קצת דם בהבשר וכיון שנתעורר הדם לצאת שוב י"ל דחל עליו תורת דם עיין תוס' חולין ד' י"ד ע"א ושם ד' פ"ז ע"ב ד"ה כל וד' צ"ז ע"ב ד"ה וכחל, רק די"ל דזה אינו יכול לצאת רק ע"י הדחק וכעין דאמרינן ד' קי"ב גבי ככר שחתך עליו בשר ועיין בנדה ד' ס"ב ע"ב דמבואר שם דבלוע שאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק בדרבנן לכ"ע לא הוה כמו בעין ועיין תוס' כריתות ד' ט"ו ע"ב ע"ש ועיין בירושלמי פסחים פ"ז גבי חד גברא בישל תרנגולתא בשמן שרפה וצוה לו לשולקה והטעם משום דבעצם שמן בבשר הוה נותן טעם לפגם כמבואר בע"ז ד' ל"ח ע"ב רק מה דנבלע בעין אסור לכך צוו לו לשולקה ושוב מה שאינו יכול לצאת הוה כמו בלוע שאינו יכול לצאת ושרי, וכן הך טעם דאמרינן בירוש' פי"א דתרומות גבי כלי חרס מגעילו ג"פ ועיין שם בפ"ב דערלה ובפסחים פ"ג ה"א ובלבד לאחר ג' תבשילין וכן כתב רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פ"ח הי"ד ומבשל ושונה ומשלש הוא ג"כ מטעם זה דשוב הוה כמו בלוע דאינו יכול לצאת ולכך כאן צריך מתחלה להדיח הבשר דכ"ז שיש דם בעין עליו אז הוה הדם שבתוכו ג"כ כמו בעין ועיין בהך דמנחות ד' כ"ג ע"א גבי שמן שמקצתו בלוע ומקצתו בעין ע"ש ובע"ז ד' ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה כסא ושם ג"כ כן דכ"ז שיש עליו גם הבלוע כמו בעין וע"ש ד' ס' ע"ב ד"ה אי ע"ש ועיין תוס' ביצה ד' ט"ז ע"ב גבי הך דכתבו שם גבי דגים אם מותר השמנונית שנבלע ועיין בהך דמעילה ד' י"ז ע"א בתוס' ד"ה והא שכ' שם ואמאי טהור ואף דר"י ס"ל דבלוע כמאן דליתא וצ"ל ג"כ משום זה כיון דיש מקצת בעין הוה הבלוע כמו בעין ועיין בנדה ד' י"ג ע"ב גבי הך דר"י דאמר שם רואין אותן גבעולין כו' ע"ש ברש"י והוא ג"כ כן וא"ש. והנה כבר ידוע מחלוקת הראשונים אם דם שמלחו הוה מה"ת או דרבנן לכך שם לכ"ע דבלוע שאינו יכול לצאת לא הוה כמו בעין אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן ולכך הצריך חליטה ועי' במש"כ הראב"ד ז"ל בהל' שמיטה פ"ז ה"ג דבלוע הוה כמבוער ועיין תוס' פסחים ד' נ"ב ע"א ובירושלמי פ"ה דמעש"ש דאמר שם הכל מודים בתבלין שהוא כמבוער ע"ש בהל' ו' ולכך ס"ל לרבינו בהל' מעשה הקרבנות פ"ח כמש"כ משום דאין שם נותר חל על דבר שאינו בעין וכן מבואר בפה"מ בהך דזבחים ד' צ"ז גבי מריקה ושטיפה דעיקר נותר הוא משום שמנונית הדבוק בכלים ועיין רש"י שם דף כ' ע"א וד' כ"א גבי ידים לענין לינה ועיין בהך דפסחים ד' פ"ג ע"א דאמר שם עצמות לישדינהו אף דיש בהם טעם בשר ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ח הי"ג גבי נטף מרוטבו על הסולת כתב שם וישליכנו וא"צ לבערו והוא ג"כ מטעם זה ואף דמבואר בשביעית ספ"ז גבי וורד חדש שכבשו ע"ש דחייב בביעור או די"ל דזה תליא בהך מחלוקת דהכובש ג' כבשים וכמבואר בירושלמי שם ה"ה גבי לולבים שכבשן עם העלים ע"ש או דאפשר לומר כמבואר בע"ז ד' ל"ה ע"א כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה ע"ש:
י״ב
והרוצה לאכול בשר חי כו'. עיין בהשגות, ועיין בהך דפסחים ד' ע"א ע"א ובהך דמנחות דף ק' ע"א דמבואר דאוכלין אותם חי וזה ליכא למימר דמולחין אותם עיין ירושלמי רפ"ג דעירובין דמתחלה אמר שם דבשר מליח מערבין בו ואח"כ בעי שם אם מותר לערב בבשר חי ומביא ראיה מהך דמנחות ד' ק' וא"כ מוכח דאוכלין אותו בלא מליחה ובפרט למה שכ' הר"ן ז"ל פ"ה דע"ז דאיסור מליחה בשבת חייב משום מבשל לכ"ע ע"ש ודלא כמש"כ הר"א ז"ל בס' ב"ה דהיו מולחין אותם מחמת קדשים, ועיין בהך דנדרים ד' י"ח ע"ב ע"ש ברש"י, ואם מותר מה"ת להניחו בחומץ בשבת עיין בהך דשבת ד' ק"מ ע"א אלא מעתה שרי אומצא אך זה רק במים ועיין מש"כ רבינו בפכ"ב מהל' שבת ה"י שהוא כמבשל ע"ש ועיין בהך דזבחים ד' צ"ד ע"ב ומש"כ רבינו בפ"ח מהל' שבת ה"ב ע"ש גבי שורה חטים ושעורים, ועיין בעירובין ד' ק"ד ע"ב גבי הך דאמימר דחזי דתרו ביה בונתא ע"ש: ואם חלטו בחומץ כו'. וכן בהל' י"ג וכ"מ דחומץ מצמת צמית ועיין ברש"י חולין ד' צ"ז ע"ב דס"ל דכבוש כמבושל לא הוה רק בחומץ ובולע ופולט וצ"ל או משום דאם שהה זמן רב גם חומץ מבליע ומפליט כמבואר בפסחים ד' ע"ד ע"ב או לכך נקט רש"י שם תבלין משום דתבלין מרככי כמבואר בהך דחולין ד' קי"ב ע"א ואם מתבל בתבלין כו' וע"ש ד' קי"א ע"א גבי כבד אמר ג"כ כן. ובאמת נ"ל דזהו מה דאמרינן בסוף פ"י דתרומות ביצה שנתבל בתבלין ע"ש בדברי רבינו בפט"ו מהל' תרומות ור"ל דמיירי אף באינה קלופה ומשום דתבלין מרככי לה וכמש"כ ועיין חולין ד' צ"ח ע"א בתוס' ובמס' פרה פ"ה מ"ו אם יש עליה שם כלי, ועיין בפ' י"ז דכלים מי"ד בר"ש בשם תוספתא ע"ש וכן נמי הא דאמרינן שם בתרומות במשנה י' גבי הך דכל הנכבשים זה עם זה מותרים ע"ש וע"ש בירושלמי דאמר לית כאן נכבשים אלא נשלקין ור"ל בחומץ וכמו דמבואר בתוספתא שם מחמת דחומץ צמית אבל תרדין בלעי טפי עיין חולין ד' קי"ב ע"א דסילקא אסירא ור"ל משום דתרדין בלעי טפי, וע"ש בירושלמי גבי כרוב של שקיא כו', ועיין בהך דפסחים ד' מ' גבי שורין בחומץ וחומץ צומתן ובהך דשבת דף ק"ט ע"א דחומץ צומת המכה, ועיין בהך דמנחות ד' פ"ו ע"א דנקט שם כבוש ושרוי בפ"ע וע"כ דכבוש ר"ל בחומץ וכשיטת רש"י בכ"מ, ועיין ברכות ד' כ' ע"א גבי זיתים שכבשן בטרפיהן ע"ש ברש"י:
י״ג
וכן ביצה כו'. עיין פסחים ד' ע"ד ע"ב שכ' שם רש"י דאסמיק וע"ש בתוס' מה דתמה עליו אך באמת רש"י ר"ל מה דאמרינן בחולין ד' צ"ג ע"ב גבי ביעי דגדיא דבעי חוטין אדומים ועיין לקמן בפ"ז הי"ד ע"ש:
כ׳
סכין ששחט כו' ואם חתך כו'. עיין בה"ה, אך באמת עיקר הטעם כמש"כ רש"י ד' ח' ע"ב משום דדם לא בלע סכין ע"ש ותוס' שם ד"ה והלכתא ועיין תוס' שם דף קי"ג ע"א ד"ה אין מחזיקין דס"ל דלא שייך דם משריק שריק היכא דהדם בעין דלא כמש"כ התוס' כאן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ו׳
א׳
אזהרת קלב שלא לאכול דם שנאמר וכל דם לא תאכלו. והאוכל כזית מדם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת קבועה דכתיב לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי ויחמור וגו'. ובין טמאים ובין טהורים ילפינן מכלל ופרט וכלל דכתיב כל דם לא תאכלו כלל לעוף ולבהמה פרט נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש שיש במינם בטהורים טומאה קלה וחמורה ואיסור קודם שחיטה והתר לאחר שחיטה והן מין בשר אף אני אביא כל שיש במינם טומאה וכו' לאפוקי דם דגים וחגבים ושרצים דאין במינם הני צדדין דאין חייבים עליהם משום דם אלא משום שהוא תמצית גופם כחלב בהמה טמאה דהוי דומיא דביצת עוף טמא דאסיר מדכתיב בת היענה כדאמר לעיל ודם שרצים מצטרף לבשרם כדאמרינן לעיל מדכתיב וזה לכם הטמא וגו'.
ג׳
אין חייבים כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות ועל דם הכנוס בתוך הלב דה"ל דם בעין ועל קילוח דם הקזה דהוו דם שנפש יוצאה בו אבל דם השותת בתחלה הקזה ובסופה אין חייבים עליו דאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת.
ד׳
דם התמצית ודם האיברים אין חייבים עליהם כרת אבל לוקין בכזית דכתיב וכל דם לא תאכלו ובחיוב כרת הוא אומר כי נפש כל בשר בדם הוא אינו חייב כרת אלא על דם שהנפש יוצאת בו.
ה׳
השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם האיברים של ילוד דכיון דאינו טעון שחיטה אין דמו קרוי דם הנפש והרי הוא כאחד מאיברי אמו אלא דדם הכנוס בתוך לבו חייבים עליו כרת דהוי דם הנפש.
ו׳
מליחת בשר ואיברים להוציאן מידי דמן לבשלן הויא מן התורה דבלאו מליחה הדם פורש בבישול וחוזר ונבלע בבשר ואסיר מן התורה בלאו דהוי דם האיברים שפירש דאלו לא פי' מותר מן התורה ואע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדם קדשים דמשבשלו לא חזי למילתיה איסורא דאוריתא מיהא איכא מידי דהוה אחצי שיעור דאסיר מדאוריתא. וכבד וטחול דמם אסור מן התורה ונכשרים במליחה ודם שפירש ממקום למקום כבשר שנשברה מפרקת הבהמה קודם שתצא נפשה מספקא לן אי ה"ל כדם שפירש ואסור או דילמא כי האי גונא לא מיקרי פירש כיון שלא יצא לחוץ והוי ספיקא דאוריתא ואסיר אפילו חי עד שימלח.
י׳
וצריך הדחה קודם מליחה כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו ואחר מליחה כדי להדיח לחלוחית הדם שעל פני הבשר הבא שם מפליטתו דהוי דם שפירש. ובעיא מליחה בכלי מנוקב ובמלח הגס שיוציא הדם ולצלי ובשר חי לא בעי מליחה מדאוריתא.
י״ג
אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסיר שהדם מתערב בחומץ ובשר גופיה נמי אסיר שאנו רואים הדם כאלו הוא בעין דאינו כשאר בשר שדמו הוא מובלע בתוכו אומצא דאסמיק וביעי מוזירקי אינם יוצאים מידי דמן לבישול עד שיחתכן וימלחם.
י״ד
תיקון צלית ראש הבהמה הוי דאוריתא למאי דאמרינן לעיל דדם שבשלו אסיר מדאוריתא כחצי שיעור וכן בכל דם מבושל או צלוי או מלוח דהוי כרותח אסיר וכדאמר. ואוסר הנבלע ממנו בין ע"י מליחה כדגים שנמלחו עם בשר עוף בין ע"י בישול וצלייה ושליקה כמולייאתה. וכן כלי חרס שנבלע מדם על ידי מליחה דאין יוצא מידי דופנו לעולם כדכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ו׳
י״א
כשמולחין הבשר כו'. בשמועה דזרוע בשלה, רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך כו' והכא שרי, והקשו לי הא קודם מליחה לא נתבשל, ונתבשל הבשר עם הזרוע כשכבר נמלח ולמ"ד מבשל לה והדר מחתך לה, הרי נמלח ביחד ומליח כרותח ולכל הפחות כדי קליפה אוסר ונמצא דמקום חתך מהאיל נאסר משום דבלע כדי קליפה מהזרוע ובזה ליכא ביטול, ונראה דאמרו מכות פ"ג דזר שאכל מבשר חטאת ואשם לפני זריקה פטור מ"ט דכיון דלא קרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינא וכל זר לא יאכל קודש, א"כ אימת חלה איסור זרות על המורם מאיל נזיר בשעת זריקה, וא"כ היו מולחין אותן לפני זריקה דלא חלה איסור זרות על המורם כלל וכי בלע לאו איסורא בלע רק על הבישול שהיה לאחר הקטרת אימורין שקיל וטרי דבלע מהאיסור לזרים ובעי שיעור ביטול איסור בהיתר, אולם הלא הפשט העור היה בשעת נטילת אימורים, ואמרו והרים ממנו שלא ינתח עד שיטול אימורים, וא"כ איך נמלח, וצריך לומר דנמלח ע"ג העור ופליט דמא, ועיין בבינת אדם שער או"ה אות כ"ה מה שהביא בזה מהאחרונים ודוק. ולהירושלמי נזיר פרק ג' מינין ה"ט דאמר חותכה עד שהוא מניח בה כשעורה ולא הקודש בולע מן החול ולא החול מן הקודש יעו"ש, נראה דכיון דקודם מליחה היה חותך ולא היה בולע החול מן הקודש כדי קליפה. ומשום בישול היה שעור בטול כדמביא שם להלן ושניהן למדין מאיל נזיר כן נראה פירוש הירושלמי. ואפשר דתלמודין סברא ג"כ למאן דאמר מבשל לה והדר מחתך לה דהיה מחתך ומניח כשעורה קודם מליחה והוי חיבור לאיל ועיין ש"ק שם, וא"כ שפיר אמר להתיר מקום חתך וא"ש ודוק:
כ״א
הדרכי משה או"ח סימן תמ"ז כתב דבחמץ בפסח דהיתר גמור הוא לפני זמנו לא אמרו ביה כבוש כמבושל, וזה פלא, דאטו עדיף מבשר בחלב, אמנם גם שם בשרא דתרו בחלבא, אבל אם יהיה בשר כבוש במאכל אחר אימא דלא אמרינן דבלע טעם בשר ויהיה אסור לאכול עם חלב, וזה חדש. ובאמת דוקא בכלי אמר הד"מ דאינו בולע בכבישה. ולדעתי מה דאמרו דף קי"א בשם שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח כו' וכבוש הרי הוא כמבושל, פירושו, דאם הוא כבוש בכלי הוי כמבושל בכלי וכמו מליח דמייתי על קערה שמלח בה בשר, ומה דפליג רבין בשם ר' יוחנן כבוש אינו כמבושל הוא ג"כ על כלי אם נכבש בכלי, ולכן פריך מההיא פינכא על מליח דמיירי בכלי וכן כבוש מיירי בכלי. ובזה א"ש מה דלא מייתי משניות דשביעית פ"ז ופ"ט כמו שהקשה בתוי"ט ומשום זה נדחק רגמ"ה לפרש דקאי לענין בישולי עו"ג, דהמה פליגי רק בנכבש בכלי ולא באוכלין דבכלי אינו נבלע, וכיו"ב חילק רש"י בדף ח': ד"ה והלכתא אפילו בצונן ודוק, ויעוין באיסור והיתר סעיף ט' שכתב אעפ"י שלא הוזכר איסור בכלי כמו במאכל ולפ"ד פליגי בזה אמוראי ולכן לא נזכר בסוגיין מהנך משניות: ואם נפרש דברי הד"מ שגם במאכל לא אמרו בדבר שהוא היתר כבוש כמבושל לפ"ז השתא דבשר בחלב לא נאסר מה"ת רק ע"י בישול לא ע"י כבישה, וכי נכבש בשר בחלב מה"ת היתר הויא, תו לא אמרו ביה דין כבוש כמבושל דהוי כמו חמץ קודם הפסח, ולכן א"ש מש"כ הרמ"א בשם או"ה דספק כבוש בבשר בחלב שרי מה"ת, ולא הזכיר דאסור לבשלו [דכיון דנבלע תו הוי איסור דבר תורה] משום דכיון דמה"ת הוא היתר תו לא נאמר ביה דין כבוש כמבושל, והגמרא לא אמרה רק דחידוש הוא דאם הוי הבליעה איסור הלא נאמר בזה דין כבוש כמבושל כבכל איסורי תורה, אבל השתא דמה"ת מותר ע"י בליעה בלא בישול, א"כ ל"ש בין נכבש בשר בחלב לנכבש בשר בבצלים וכיו"ב והוי מותר לבשלו דבהיתר לא נאמר דין כבוש כמבושל, אמנם כבר כתבתי דהד"מ לא צדד רק בנכבש בכלי, וגם זה לא אסיק להלכה יעו"ש ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות מאכלות אסורות פרק ו׳
ו׳
ואם בישל הלב ולא קרעו וכו' אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם. כתב הרב המגיד יש מי שכתב דוקא כשאכלו קודם בישול אבל לאחר בישול לא דדם שבישלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ויש להקשות שהרי נתבאר זה ממ"ש רבינו לקמן בפ"ט דין ו' דהמבשל דם בחלב לא היו לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלוקין מיהא משום אכילת דם ואע"פ שבישלו וכמ"ש הב"י והש"ך ביו"ד סי' פ"ז. וכן הוא דעת רש"י בפ' כל הבשר (חולין דף ק"ט דף ק"כ). ומה שהקשו התוס' על זה מהסוגיא דמנחות י"ל שסמך עצמו על הברייתא דתניא התם (דף ק"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וס"ל דהיינו הקפה באור וכמו שפירש"י דהוי דומיא דחלב דאיירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור עליה כדאמרינן בפסחים (דף כ"ד) דאוכל חלב חי פטור וכבר הרגישו התוס' התם ונדחקו התם דלצדדים קתני ועיי' בספר בינת אדם ונראה דאישתמיטתיה דברי התוס' דפסחים שזכרתי אבל רבינו ורש"י ז"ל לא ס"ל לומר כן ועל כרחך ס"ל דסוגיא דמנחות אתיא דלא כהילכתא וכמ"ש ב"י. ובחנם כתב הפר"ח סי' ס"ט שאינו יודע למה דחו הסוגיא דמנחות מהלכתא והוא מחמת הסוגיא הנ"ל ועיי' בכרתי ופלתי שהאריך ליישב דעת רבינו ורש"י מקושיית התוס' גם הביא ראיה לדבריהם מ"מ רוב הפוסקים מקילין בזה:
ז׳
הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' ה"ז מותרת לבשל. מה שהקשה הכ"מ דאמאי לא כתב רבינו חתיכת שתי וערב כדאמרינן בגמ' י"ל דכוונת רבינו הוא שחתכה לשנים וכמו שפירשו התוס' בפסחים (דף ע"ד) הא דתניא חתכו ונתנו ע"ג גחלים דהיינו שחתכו לגמרי. ובכה"ג א"צ שתי וערב כמ"ש בהג"ה ביו"ד:
י׳
אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כתב בהגהות מיימוני וז"ל ואם כותי או עבד (בזמן הבית) שם בשר בקדירה ולא ראה אם הדיחו או לאו יש להתיר אם יודעים מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס. משמע דאפילו אינו עבדו של ישראל דינא הכי. וכן המרדכי בפ' כל הבשר סי' תשכ"ו לא כתב אלא ואם כותי שם בשר וכו'. וכ"מ בהגהות מיימוני פ"ב מהלכות תפלין ובארחות חיים סי' ל"ב. ומכאן קשה אמה שכתב הפמ"ג בשפתי דעת סי' ס"ט ס"ק מ"ב דמ"ש הטור והמחבר שם כותי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה וכו' דוקא הוא לומר דבעבדו ושפחתו הוא דשייך מירתת וזה אינו לדעת הפוסקים הנזכרים וכן משמע מסתימת הגמרא והפוסקים בפ"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי וגבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפילו בכותי שאינו עבדו מהני יוצא ונכנס. וגדולה מזו כתבו התוס' פ"ק דע"א (דף י"ב) דאפי' ישראל וכותי אכסנאים שאין מכירים זה את זה שייך מירתת כשישראל יוצא ונכנס. והובא בש"ך סי' קי"ח. ומה שהעיד הפמ"ג כן בשם הש"ך שכן כתב בשם אפי רברבי. נוסחא משובשת נזדמנה לו בש"ך והעיקר הוא שכן צ"ל דבעבדו ושפחתו שייך מירתת לעולם. וכמו שהעתיק בספר לחם הפנים ור"ל דבעבדו ושפחתו שהיו קנויות לישראל שייך מירתת לעולם אפי' בלא יוצא ונכנס אבל ודאי דביוצא ונכנס שייך מירתת לעולם. ושוב ראיתי בס' הנדפס מחדש הנקרא חות דעת שהרגיש מההיא דחולין ונדחק לחלק בזה עיי"ש. אבל אכתי אפי' לפי דבריו תקשי ממ"ש התוס' בפ"ק דע"א גבי ישראל וכותי ששפתו ב' קדירות דלא מיתפס כגנב דיכול לומר להגיס תבשילך נתכוונתי ואפ"ה אמרינן דמירתת ואפי' באכסנאים משום דחזי ליה ותבע ליה בדינא. וא"כ ה"נ שייך מירתת מהאי טעמא: ובנידון אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה הבשר. עיי' מ"ש בפ"ו מהלכות ברכות שהבאתי שם ראיה לדעת הט"ז שכתב ביו"ד סי' ס"ט ובאו"ח סי' ת"ט דיש להתיר. מטעם דרוב מולחין תחילה. דבזה נתיישבה קושיית המל"מ בפ"ד דבכורות שהניח בצ"ע אההיא דתנן ספק נטל ידיו טהורות מההיא דאו"ח בסי' הנזכר וכמו שכתבתי שם בס"ד. ומינה דבכל ספק איסור דרבנן אף שהיה לו חזקת איסור והספק הוא במעשה נמי אזלינן לקולא כל שיש רוב העושין המעשה של היתר. וכן בלא רוב כשהספק אינו במעשה אזלינן לקולא בספק איסור דרבנן אף שאיתחזק איסור כמ"ש המל"מ בהלכות בכורות והמנחת יעקב. והרב בס' אבן העזר פ"ב דשבת לדעת רבינו שמתיר בספק טבל ולא ס"ל כהרשב"א שמביא הש"ך ביו"ד סי' ק"י. ודלא כמ"ש בספר כרתי ופלתי והחזיק אחריו ספר ע"י בשו"ת סי' כ' דבאיסור אכילה רבינו נמי מודה להרשב"א דאזלינן לחומרא רק בספק טומאה דרבנן פסק להקל. דמניין לנו לחלק בכך דמה שהביא ראיה ממ"ש רבינו פ"ו מהלכות ערובין דאזיל לחומרא בספק טומאה בתרומה בזמן הזה דרבנן אישתמיטתיה מ"ש המל"מ פ"ז דתרומות דשאני תרומה בזה"ז משאר איסורי דרבנן לעניין ספק: גם דברי הצל"ח בחידושיו לברכות אינו מובן בזה כמ"ש בהל' תפלה. ומה שהביא ראיה בספר ב"א מהא דאמר בערובין (דף ל"ב) בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ותיפו"ל דהוי ספק דרבנן אלא על כרחך איתחזק איסורא אסור. אשתמיטתיה שכבר הרגיש בזה המל"מ בהל' בכורות ותירצו:
ט״ז
דגים ועופות שמלחן זה עם זה אף בכלי מנוקב אסור. הרב כס"מ בסוף פ' ט"ו מהלכות אלו נסתפק בדעת רבינו אי ס"ל דאסור כל הדגים כמ"ש שם גבי בשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה או אפשר דגבי דם לא אסר כולו דמשריק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר יותר מכדי קליפה. ולי נראה דמדכתב רבינו אפי' בכלי מנוקב הדגים אסורים דמשמע דכל שכן בכלי שאינו מנוקב ש"מ דכל הדגים אסורים קאמר דומיא דכלי שאינו מנוקב דהתם דודאי כולן אסורים דלא שייך התם משריק שריק. דאי איתא דבכלי מנוקב אין אסורים אלא כדי קליפה לא הו"ל למימר הכי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ו׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
