הלכות מאכלות אסורות · פרק ה׳
הלכה א׳
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יב כג) "לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" לֶאֱסֹר אֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הַחַי. וְעַל אֵיבָר מִן הַחַי הוּא אוֹמֵר לְנֹחַ (בראשית ט ד) "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". וְאִסּוּר אֵיבָר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בִּטְהוֹרִים אֲבָל לֹא בִּטְמֵאִים:
הלכה ב׳
אֶחָד אֵיבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת כְּגוֹן הַיָּד וְהָרֶגֶל. וְאֶחָד אֵיבָר שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם כְּגוֹן הַלָּשׁוֹן וְהַבֵּיצִים וְהַטְּחוֹל וְהַכְּלָיוֹת וְחֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא שֶׁהָאֵיבָר שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם בֵּין שֶׁחָתַךְ כֻּלּוֹ בֵּין שֶׁחָתַךְ מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי. וְהָאֵיבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיִּפְרשׁ כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. אֲבָל אִם פָּרַשׁ מִן הַחַי הַבָּשָׂר בִּלְבַד חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי:
הלכה ג׳
הָאוֹכֵל מֵאֵיבָר מִן הַחַי כְּזַיִת לוֹקֶה וַאֲפִלּוּ אָכַל אֵיבָר שָׁלֵם אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת חַיָּב פָּחוֹת מִכְּזַיִת פָּטוּר. חָתַךְ מִן הָאֵיבָר כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת כְּזַיִת וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ בָּשָׂר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. אֲבָל אִם הִפְרִיד הָאֵיבָר אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ מִן הַחַי וְהִפְרִיד הַבָּשָׂר מִן הַגִּידִים וּמִן הָעֲצָמוֹת אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מִן הַבָּשָׂר לְבַדּוֹ. וְאֵין הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים מִצְטָרְפִין בּוֹ לִכְזַיִת מֵאַחַר שֶׁשִּׁנָּה בְּרִיָּתוֹ:
הלכה ד׳
חִלְּקוֹ לְאֵיבָר זֶה וַאֲכָלוֹ מְעַט מְעַט. אִם יֵשׁ בְּמַה שֶּׁאָכַל כְּזַיִת בָּשָׂר חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. לָקַח כְּזַיִת מִן הָאֵיבָר כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת וַאֲכָלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלַק בְּפִיו בִּפְנִים קֹדֶם שֶׁיִּבְלָעֶנּוּ חַיָּב:
הלכה ה׳
תָּלַשׁ אֵיבָר מִן הַחַי וְנִטְרְפָה בִּנְטִילָתוֹ וַאֲכָלוֹ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם טְרֵפָה שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ חֵלֶב מִן הַחַי וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם חֵלֶב. תָּלַשׁ חֵלֶב מִן הַטְּרֵפָה וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה שָׁלֹשׁ:
הלכה ו׳
בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה וְאֵיבָר הַמְדֻלְדָּל בָּהּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּרַשׁ אֶלָּא אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ נָפַל מֵחַיִּים. לְפִיכָךְ לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי. אֲבָל הַיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת אִם נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ז׳
שָׁמַט אֵיבָר אוֹ מְעָכוֹ אוֹ דָּכוֹ כְּגוֹן הַבֵּיצִים שֶׁמָּעַךְ אוֹתָן אוֹ נִתְּקָן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חַיִּים. וּלְפִיכָךְ אֵין מַסְרִיחַ. וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְאָכְלוֹ מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִקֶּדֶם שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְאֵיבָר מִן הַחַי:
הלכה ח׳
עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר אִם הָיָה הַבָּשָׂר אוֹ הָעוֹר חוֹפֶה רֹב עָבְיוֹ שֶׁל עֶצֶם הַנִּשְׁבָּר וְרֹב הֶקֵּף הַשֶּׁבֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם יָצָא הָעֶצֶם לַחוּץ הֲרֵי הָאֵיבָר אָסוּר. וּכְשֶׁיִּשְׁחֹט הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף יַחְתֹּךְ מִמְּקוֹם הַשֶּׁבֶר וְיַשְׁלִיכוֹ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְהַבָּשָׂר חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ אֲבָל הָיָה אוֹתוֹ בָּשָׂר מְרֻסָּס אוֹ נִתְאַכֵּל כְּבָשָׂר שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה מִתְלַקֵּט הָרֹב מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. אוֹ שֶׁהָיָה הַבָּשָׂר שֶׁעָלָיו נְקָבִים נְקָבִים. אוֹ שֶׁנִּסְדַּק הַבָּשָׂר. אוֹ שֶׁנִּקְדַר כְּמִין טַבַּעַת. אוֹ שֶׁנִּגְרַר הַבָּשָׂר מִלְּמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִן הַבָּשָׂר אֶלָּא כִּקְלִיפָה. אוֹ שֶׁנִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר מִלְּמַטָּה מֵעַל הָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר עַד שֶׁנִּמְצָא הַבָּשָׂר הַחוֹפֶה אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּעֶצֶם. בְּכָל אֵלּוּ מוֹרִין לְאִסּוּר עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא הַבָּשָׂר. וְאִם אָכַל מִכָּל אֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ט׳
הַמּוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְחָתַךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהִנִּיחַ הַחֲתִיכוֹת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ. הֲרֵי אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. אֲבָל אִם חָתַךְ מִן הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ וְלֹא הוֹצִיאוֹ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ הֲרֵי חֲתִיכַת הָעֻבָּר אוֹ אֵיבָרוֹ מֻתָּר הוֹאִיל וְלֹא יָצָא. עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ נֶאֱסַר אוֹתוֹ אֵיבָר לְעוֹלָם בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁחֵט אִמּוֹ בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ. וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיר אוֹתוֹ אֵיבָר לִמְעֵי אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁחַט אוֹ נוֹלַד הַוָּלָד וְחָיָה כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי אוֹתוֹ הָאֵיבָר אָסוּר מִשּׁוּם טְרֵפָה. שֶׁכָּל בָּשָׂר שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ נֶאֱסַר כְּבָשָׂר שֶׁפָּרַשׁ מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב ל) "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה" כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם שֶׁהוּא לוֹ כְּשָׂדֶה נַעֲשָׂה טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י׳
הוֹצִיא מִקְצָת הָאֵיבָר וְנִשְׁאַר מִקְצָתוֹ בִּפְנִים אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מִעוּטוֹ הַיּוֹצֵא אָסוּר וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר. וְאִם חָתַךְ הַיּוֹצֵא מִן הָאֵיבָר אַחַר שֶׁהֶחְזִירוֹ וְנִשְׁחֲטָה. אוֹתוֹ שֶׁיָּצָא בִּלְבַד אָסוּר וּשְׁאָר הָאֵיבָר מֻתָּר. וְאִם לֹא הֶחְזִירוֹ וַחֲתָכוֹ וְהוּא בַּחוּץ. בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה. מְקוֹם הַחֲתָךְ אָסוּר. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁנֶּגֶד הָאֲוִיר. אַחַר שֶׁיֵּחָתֵךְ הַיּוֹצֵא חוֹזֵר וְחוֹתֵךְ מְקוֹם הַחֲתָךְ:
הלכה י״א
כָּל אֵיבָר עֻבָּר שֶׁיָּצָא וַחֲתָכוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה וְהוּא בַּחוּץ הֲרֵי זֶה אֵיבָר מִן הַחַי וְלוֹקִין עָלָיו. וַאֲפִלּוּ מֵת הָעֻבָּר קֹדֶם שְׁחִיטָה. וְאִם נֶחְתַּךְ אַחַר שְׁחִיטָה הָאוֹכְלוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה וַאֲפִלּוּ מֵת. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ הָאוֹכְלוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי:
הלכה י״ב
עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא אֵיבָר וְנֶאֱסַר הָאֵיבָר וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד וַהֲרֵי הִיא נְקֵבָה. הֶחָלָב שֶׁלָּהּ אָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ מִסָּפֵק. הוֹאִיל וְהוּא בָּא מִכְּלָל הָאֵיבָרִין וְיֵשׁ בָּהּ אֵיבָר אֶחָד אָסוּר. וַהֲרֵי זֶה כַּחֲלֵב טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲלֵב טְהוֹרָה:
הלכה י״ג
הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל בֵּין חַי בֵּין מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וַאֲפִלּוּ שִׁלְיָא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. וְשִׁלְיָא שֶׁיָּצָאת מִקְצָתָהּ וְשָׁחַט אֶת הַבְּהֵמָה. אִם הָיְתָה שִׁלְיָא זוֹ קְשׁוּרָה בַּוָּלָד מַה שֶּׁיָּצָא מִמֶּנָּה אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְאִם לֹא הָיְתָה קְשׁוּרָה בּוֹ כֻּלָּהּ אֲסוּרָה. שֶׁמָּא שִׁלְיָא זוֹ שֶׁיָּצָאת מִקְצָתָהּ הָלַךְ לוֹ וָלָד שֶׁהָיָה בָּהּ וְוָלָד זֶה שֶׁנִּמְצָא בַּבֶּטֶן הָלְכָה שִׁלְיָא שֶׁלּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם לֹא נִמְצָא בַּבֶּטֶן וָלָד כְּלָל שֶׁהַשִּׁלְיָא כֻּלָּהּ אֲסוּרָה:
הלכה י״ד
מָצָא בָּהּ עֻבָּר חַי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִין וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה אֶלָּא שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע צָרִיךְ שְׁחִיטָה:
הלכה ט״ו
קָרַע אֶת הַבְּהֵמָה אוֹ שָׁחַט בְּהֵמָה טְרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי צָרִיךְ שְׁחִיטָה לְהַתִּירוֹ וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ. וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַי בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאִמּוֹ. כָּל עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ אֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּיָלוּד וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה:
לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ה׳
ב׳
אחד אבר שיש בו בשר וכו'. כתב ה"ה נראה שיצא לו ממה שאמרו שם רבי יוחנן (דף קי"ב) ולא תאכל הנפש וכו'. נראה דהוצרך להביא הך מימרא ראשונה דרבי יוחנן משום דמימרא בתרייתא דר"י דאמר דחייב שלש אין ראיה דהוי אבר מן החי דדילמא לוקה משום בשר מן החי לזה הביא דר"י אית ליה דבשר מן החי נפקא מקרא דטריפה וכיון דחד מהני לאוי הוי טריפה ודאי דלא הוי משום בשר מן החי דאם כן היינו לאו דטריפה ואמאי לוקה שלש א"ו דהוי אבר מן החי. עוד כתב ויצא לנו מכאן ג"כ שהחלב קרוי אבר אע"ג דכבר כתב שהוא קרוי אבר מן החי הכוונה במ"ש ראשונה דאבר שאין בו עצם קרוי אבר וז"ש שהוא קרוי אבר כלומר אע"פ שאין בו עצם וזהו ודאי לכל פירושים דאפילו דתפרש כוליא בחלבה הוי אבר שאין בו עצם, ועוד יצא לנו מכאן שהחלב כלומר דמשמע חלב לבדו בלא כוליא הוי אבר מן החי וכיון שכן אפילו מקצת מאבר שאין בו עצם חייב משום אמ"ה:
ג׳
אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו וכו' ואין העצמות והגידים וכו'. כתב הר"א ז"ל ולמה ליה למכתב הכי ואפילו חלקו לאבר וכו'. קשה על הר"א ז"ל דרבינו איירי כשאכלו בבת אחת ואע"ג דאמרו בגמרא (דף קנ"ב) נחלקו מבחוץ היינו שאכל זה לבדו ואח"כ חציו השני כדפרישית אבל אם אכלו בבת אחת חייב ולכך כתב דהיכא דאין האבר כמות שהוא אפילו אכלו בבת אחת פטור עד שיהא עליו כזית בשר. ויש לומר דהר"א ז"ל מפרש כפירוש התוס' שפירשו דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהא עליו שם אבר וכו' והא דהפריד הבשר מן האבר נראה מדברי הרב המגיד שרבינו מפרש כן מאי דקאמר חלקו מבחוץ שר"ל הפריד הבשר מן האבר. ולפיכך מה שכתב רבינו לקמן אע"פ שנחלק בפיו בפנים ר"ל שנחלק הבשר מן האבר. וסובר רבינו דלא כפירש"י שפירש דההיא שאכל חצי זית והקיאו וכו' פליג אהא דחלקו מבחוץ אלא דלא פליג משום דההיא דאכל חצי זית אכל כזית בשר וכי אמרינן לעיל דחלקו מבחוץ פטור היינו דלא אכל כזית בשר זהו פירוש ה"ה ז"ל. ובאמת אין לשון רבינו משמע כן שכתב לקמן חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט ואח"כ כתב לקח כזית מן האבר וכו' אע"פ שנחלק בפנים משמע מרהוט לשונו דהיינו השני חלוקות המוזכרות בגמ' חלקו בחוץ וחלקו בפנים ורישא חלקו מבחוץ ומפרש כפירוש רש"י ז"ל בהא דחלקו דהוי בשעת האכילה שאכל זה אחר זה ולכך פטור מ"מ אינו סובר כפירש"י דפליג הא דאכל חצי זית אההיא דלעיל דחלקו ולכך מחלק דהיכא דאכל כזית בשר חייב אע"פ דחלקו והיינו ההיא דאכל חצי זית וכו' וההיא דלעיל דפטור דלא אכל כזית בשר. ומ"ש רבינו דהיכא דהפריד הבשר מן האבר שצריך שיאכל כזית בשר לא נפקא ליה מההיא דחלקו כדכתב ה"ה דרבינו מפרש חלקו כפירוש רש"י ז"ל כדפרישית אלא מסברא נפקא ליה דכיון דהפריד האבר מן הבשר לא עדיף מהיכא דחלק אבר וכי היכי דהתם בעינן שיאכל כזית בשר ה"נ בעינן הכי שיאכל כזית בשר דאין האבר כמות שהוא שהפריד הבשר מעל האבר, והיותר מתיישב פירוש זה בדברי רבינו ממה שפירש ה"ה ז"ל ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן:
ה׳
תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים. הרב מהור"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סי' פ"ב הקשה בלשון זה קושיות חזקות דכיון דרבינו סובר דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מדכתב ונטרפה בנטילתו דמשמע דאם היתה טריפה מקודם אינו חייב שתיים משום דלא אתי איסור אמ"ה דחייל בשעת תלישה וחייל אאיסור טריפה דקדים דאין איסור חל על איסור ולכך הוצרך לומר דנטרפה בנטילתו וכדכתב כדי שיהיו שני איסורין באים כאחת א"כ משמע דלאו לאיברים עומדת א"כ בתלש חלב מן החי אמאי כתב דחייב שתים היכי אתי איסור אבר מן החי דחייל בשעת תלישה וחייל אאיסור חלב. וכן קשה במה שכתב תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש דהיכי אתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טריפה ואיסור חלב והך קושיא בתרייתא הקשו שם התוס' בפרק גיד הנשה לרבא דאמר דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת היכי משכחת לה שלש לר' יוחנן דהיכי אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה ותירצו כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו. ואם נאמר דרבינו אית ליה הך תירוצא ונדחוק דבריו ונפרש דמאי דקאמר תלש חלב מן הטריפה היינו שנטרפה בנטילתו עדיין קשה קושיא קמייתא דהיכא דתלש חלב אמאי חייב שתים וכבר כתב כל זה הרב הנזכר שם והאריך בדבר לתרץ דברי רבינו יעו"ש. ולי אני הצעיר נראה לתרץ דלרבינו הוקשה לו קושית התוס' דלרבא לא משכחת לה לר' יוחנן שלש. ודחיקא ליה לתרץ דמאי דאמר אכל חלב מן החי מן הטריפה הוי דנטרפה בנטילתו דלישנא דמן הטריפה משמע שנטרפה כבר ולכך הוא מפרש לתרץ קושיא זאת דכיון דאמר רחמנא דאתי איסור טריפה וחייל אחלב ה"ה דחייל איסור אבר מן החי אחלב דטעמא מאי אמרינן דחייל איסור טריפה אאיסור חלב משום דחלב הותר מכללו אצל חיה משא"כ בטריפה א"כ אמ"ה נמי כיון דלא הותר מכללו אצל חיה חייל אחלב דהותר מכללו אצל חיה וכי היכי דיליף בגמ' דניחול טרפה אאבר כיון דחייל אחלב כדאמר שם מידי דהוה אחלב כי האי גוונא אית ליה לרבא דילפינן דליחול איסור אבר מן החי אחלב כי היכי דחל איסור טריפה כיון דתרוייהו לא הותרו מכללן וחלב הותר מכללו, ועוד סובר רבינו כיון דאיסור אבר מן החי חייל אחלב היכי דתליש חלב מן מיגו דחייל איסור אבר מן החי אחלב דהותר מכללו חייל נמי אאיסור טריפה אע"ג דלא הותר מכללו כי היכי דכתבו התוס' דמיגו דזה חייל חבירו הבא עמו חייל יכול סובר רבינו מיגו בגוונא אחרינא וכי היכי דזה חל על זה חל נמי על חבירו, ולפי זה הוי מן הטריפה כפשטו שנטרפה כבר ולכך חייב שלש ובתלש חלב מן החי חייב שתים משום דאתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב דהותר מכללו כי היכי דחייל עליה טריפה כדכתיבנא. זה נ"ל לתרץ דברי רבינו ובאו דבריו כפשטן: תלש אבר מן החי בנטילתו ונטרפה וכו'. נראה דפסק כאוקימתא דרבא בפ' גיד הנשה (חולין דף ק"ג) דאמר דמאי דקאמר ר״י אכל אמ״ה מן הטריפה ר' יוחנן חייב שתים ר״ל שתלש אבר ונטרפה בנטילתו דהשתא איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו דבהמה לאו לאיברים עומדת וכ״כ ה״ה ז״ל. ובתוס' הקשו על הא דאמר רבא דסבירא ליה לר' יוחנן דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וחייב שתים משום דבהדי הדדי קא אתו איסור אבר ואיסור טריפה א״כ היכי קאמר ר' יוחנן אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש דהיכי משכחת לה שלש דהא לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפה ובשלמא איסור טריפה חייל על איסור חלב משום דכתיב ואכול לא תאכלוהו אבל אבר מן החי אע״ג דהוא איסור מוסיף דנוהג בבני נח רבא לית ליה אליבא דר״י איסור מוסיף דאי אית ליה איסור מוסיף אמאי לא מפרש מילתיה כר״י כפשטה ולימא שהיה מקודם טריפה וחייב שתים משום דאתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה דאיסור אבר מוסיף ובהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ור״ל סבר בהמה בחייה לאיברים עומדת ולא אתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר ומדלא קאמר כן משמע בהדיא דר״י לית ליה איסור מוסיף. ותירצו בתוס' דמילתיה דר״י דאמר תלש חלב מן הטריפה לוקה שלש משמע ליה לרבא דה״נ קאמר תלש חלב ונטרפה בנטילתו דהשתא אתי איסור טריפה ואיסור אבר בהדי הדדי ומיגו דחייל איסור טריפה חייל איסור אבר אבל לעולם דאיסור אבר לבד לא חייל על איסור חלב דלית ליה לר' יוחנן איסור מוסיף אלו דבריהם ז״ל. אבל אין תירוץ זה מתיישב בדעת רבינו דהוא משמע דסבירא ליה איסור מוסיף שכתב התולש חלב מן החי לוקה שתים משמע דאיסור אבר מן החי מוסיף חייל על איסור חלב. וז״ש ר״י חייב שלש דאיסור אמ״ה הוא מוסיף ואע״פ שהיה טריפה קודם חייל איסור אבר. אבל קשה לפי דעתו ז״ל שפסק כרבא דהא לרבא לית ליה איסור מוסיף אליבא דר' יוחנן שהיה טריפה מקודם כמו שכתבתי, ומלשון שכתב תלש אבר ונטרפה בנטילתו משמע דפסק כאוקימתא דרבא וכדברי ה״ה דאל״כ לישמעינן שהיה טריפה מקודם. וי״ל שרבינו (לתרץ קושית התוס' ז"ל שהקשו דאיך אמר ר' יוחנן חייב שלש דהא לית ליה איסור מוסיף) מפרש דברי רבא דס״ל דבין לר״ל בין לר״י אית להו איסור מוסיף וכי אתי אבר מן החי אחר טריפה ודאי דחייל אבל כי אתי טריפה אחר אמ״ה פשוט הוא דלא חייל וס״ל לרבא דכיון דיש פנים לומר דבהמה בחייה לאיברים עומדת וכן נמי יש פנים להפך דלאו לאיברים עומדת די לנו לומר שבאיסור אבר בא בהדי איסור טריפה משום הך סברא דלאיברים עומדת אמרינן דהוה ליה כאילו קדים איסור אבר משום דמשעת לידתה עומדת לכך אבל כשאיסור אבר בא אחר איסור טריפה אין כח בהך סברא דלאברים עומדת להפך הדבר מן הקצה אל הקצה ולומר דמה שנראה לנו דאבר אתי אחר טריפה שהוא בהפך דטריפה אתי אחר אבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת דאין סברא זו כל כך חזקה כדי שיהפך הדבר כיון שנוכל לומר ולהכחישה דלאו לאיברים עומדת ומפני כן ס״ל לר״ל דכיון דבהדי הדדי קא אתו משום הך סברא דלאיברים עומדת הוי כאילו אבר בא קודם אבל אם הוה אתי אבר בתר טריפה ודאי דחייל אפילו אליבא דר״ל דאיסור מוסיף וחייל אליבא דכ״ע ור' יוחנן ס״ל דלאו לאיברים עומדת והך סברא דלאיברים לא אהני לך כלל ובהדי הדדי קא אתו. ובכי הא מתרצא מילתא אחריתא דר' יוחנן דאמר חייב שלש דכיון דאיסור אבר אתו לבסוף ודאי דחייל אאיסור מוסיף וחייל אליבא דכ״ע ואין בזה מחלוקת דהמחלוקת הוא היכא דנטרפה בנטילתו משום הסברא שהזכרתי. וזהו שכתב רבינו דין זה ופסק כר' יוחנן ואמר שהרי שני האיסורין באים כאחד, כלומר לאפוקי דר״ל דאמר לאברים עומדת ואיסור אבר קדים אלא שניהם באים כאחד וחייב שתים ולא הוצרך רבינו לפרש דאיסור אבר כשבא לבסוף חייל על איסור טריפה דאין כאן מחלוקת כלל ואליבא דכ״ע חייל ולא הזכיר אלא החלוקה אשר בה המחלוקת. ועוד דכ״ש הוא מחלוקת שכתב אחר זה דאמר דאיסור אבר חייל אאיסור חלב והשתא אאיסור חלב דהוא איסור חמור וחייב כרת חייל אאיסור טריפה מבעיא וזה פשוט, כנ״ל ליישב דעת רבינו והרב מהר״י ן' חביב בפסקיו עמד על זה (דף ק"ב):
ח׳
עצם שנשבר וכו'. בגמרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ו) אמרו בעינן רוב עביו ורוב היקפו, ופי' התוספות דה״ק העצם אינו עגול אלא מצד אחד רחב ומצד אחד הוא צר מפני שאינו עגול לגמרי שאם היה עגול לגמרי היה שוה מכל הצדדים וכיון שכן אם בשר החופה מצד הרחב ההקף הוא גדול שם ואע״פ שיהיה צד הרחב מכוסה וצד הקצר מגולה אפשר דיהיה שם רוב היקפו ועדיין לא הגיע לרוב עוביו מפני שאע״פ שאינו מכוסה רוב עוביו יש שם רוב ההקף מפני שהכסוי הוא בצד הרחב ששם רוב ההקף וכשכסוי של בשר הוא בצד הקצר צד הרחב מגולה יהיה בהפך דאפשר שיהיה שם מכוסה רוב העובי ועדיין רוב ההקף מגולה מפני דכיון דצד הרחב מגולה הרי שם רוב ההקף ואע״פ שרוב העובי מכוסה עדיין לא הגיע לרוב ההקף זהו פירוש דברי התוספות ז״ל. ועם זה נבין דברי הטור שכתב ביו״ד סימן נ״ה וז״ל ובשר החופה בצד הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב היקפו כלומר אז יהיה תחילה רוב ההקף ועדיין לא הגיע לרוב העובי כדכתיבנא ואז ודאי כיון שהגיע לרוב העובי כל שכן שהגיע לרוב ההקף כדכתיבנא והוי שיעורא טפי רוב עביו מרוב היקפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקפו יותר מרוב עוביו כלומר דלכתחילה יגיע לרוב עוביו ועדיין לא יגיע לרוב הקיפו אבל כיון שהגיע לרוב היקפו כ״ש שהגיע לרוב עוביו והוי שיעורא טפי או רוב היקפו וכדכתיבנא. זה נ״ל פשוט בהבנת דברי הטור. והרב״י ז״ל פירש לשון הטור על דרך אחר המובן משפט דבריו והפך מה שכתבתי מפני שנמשך אחר לשון הרא״ש שהביא קודם. ולענ״ד נושא הטור אינו כנושא הרא״ש ז״ל דהטור איירי בעצם אחד רחב מצד אחד וקצר מצד אחד ומחלק בין כסוי הבשר היכן הוא אם בצד הרחב או בצד הצר והרא״ש איירי בשני עצמות מחולקים כמו שאמר וכשהוא מצר הרבה וכו' ואח״כ כתב וכשהוא מצר מעט וכו'. וכד מעיינת בהו יסכימו ודאי דבריו עם דברי הטור אלא שהנושאים מחולקים ודברי הטור פשוטים הם בעיני כמו שכתבתי, זהו פירוש התוספות שהסכימו בו רוב הפוסקים ורש״י פירש בענין אחר ובדברי רבינו אין הכרח. ומ״ש רבינו ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור וכו' קשה קצת דמדברי רבינו משמע דאם יצא העצם לחוץ אפילו היה העצם חפוי רוב עוביו ורוב היקפו אסור ובאמת משמע אפילו יצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עוביו מותר. ונראה שמה שאמר רבינו ואם יצא העצם היינו שאין הבשר חופה רוב עוביו ורוב היקפו: או העור וכו'. יש תימה בדברי רבינו דכיון דהוא סובר דעור לבדו מציל א"כ איך פסק גבי בעיא שנטל שליש התחתון דהוי ספיקא הא כיון דעור מציל אע"פ שלא יהא בשר תחתיו א"כ הרי ניטל יותר משליש התחתון וכ"ת הרי תירצו בגמ' דלא איירי הא דעור מציל אלא בקנה משכא דידיה דהיינו סמוך לארכובה דאין שם בשר תחתיו. ורבינו מאי דכתב העור מציל היינו במקום שאין בשר תחתיו דהיינו סמוך לארכובה באמת דוחק גדול הוא זה בדברי רבינו דא"כ היה לו לפרש ולמה סתם כאן ובהלכות שחיטה פ"ח שכתב שם גם כן סתם דעור מציל משמע דבכל מקום מציל העור. וע"ק דאם כונת רבינו כן א"כ היכן ראה הרב המגיד פלוגתא בין רבינו להרשב"א ז"ל הא רבינו לא איירי אלא בקנה משכא דידיה דהיינו סמוך לארכובה ובהא הרשב"א עצמו מודה. וכן מ"ש דאין מקום לכל הדינים שכתב הרשב"א לדעת רבינו כלומר דבלאו הכי מציל משום דרבינו סובר דעור לבדו מציל הא יש מקום לכל אותם הדינים אפי' לדעת רבינו דהא מודה להרשב"א דאין העור מציל היכא דלא הוי סמוך לארכובה. עוד קשה מה שהקשה הרב"י בי"ד סימן נ"ה על דברי הרשב"א ז"ל דכיון דהוא פסק כלישנא בתרא איך כתב דהיכא דהוי סמוך לארכובה דהעור מציל הא בגמרא אמרו כן לתרץ לישנא קמא דקאמר דהעור לבדו מציל ול"ב פליג עליה והיה לו לפסוק דאינו מציל כל"ב. ונראה לי לתרץ לדעת רבינו דהוא מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף ע"ז) דקנה משכא דידיה אינו ר"ל דהוא סמוך לארכובה אלא בכל מקום מציל העור ומאי דקאמר קנה משכא רוצה לומר שאין העור עומד באויר אלא העור שניטל הבשר תחתיו נדבק בעצם ואין העור עומד באויר והבעיא דניטל שליש התחתון היינו השני שלישים העליונים עומדים באויר כדפירש"י שניטל שליש התחתון שתחתיהם ולפי זה אתי שפיר דדמי פירוש דקנה משכא דידיה לפירוש דקנה גרמא דידיה האמור למטה שם בגמרא וא"כ כל מה שכתב רבינו בכל מקום שהעור מציל היינו היכא שאין העור עומד באויר ואע"פ שלא פירש סמך על המבין במה שכתב דהעור חופה דהכי משמע דאינו עומד באויר. והרשב"א ז"ל משום דהוא פסק כל"ב הוא סובר דאין העור מציל אפילו אין העור עומד באויר דמה שתירצו דקנה משכא דידיה לא הוי אלא לל"ק אבל ל"ב פליג ולכך הוא סובר דבכ"מ אין העור מציל אפילו שאינו עומד באויר. ומה שכתב הרשב"א ז"ל דהיכא דהעור סמוך לארכובה מציל לא נפקא ליה ממאי דאמרו דקנה משכא דידיה דהתם ר"ל דאין העור עומד באויר דהרשב"א מפרש כפירוש רבינו אלא מסברא נפקא ליה דכיון דאין כאן בשר ודאי העור מציל. והרב המגיד כתב דאין מקום לדין זה לדעת רבינו כלומר דפשיטא דמציל דאפי' היכא דיש שם בשר מציל היכא שאינו עומד באויר כ"ש הכא דאין כאן בשר ואינו עומד באויר. גם מה שכתב שהיו רירין בין עור לעצם כתב דאינו צריך לדעת רבינו דפשיטא הוא דכיון דכשאינו עומד באויר מציל כ"ש היכא דיש בו רירין שמדביקין העור לעצם. זה נ"ל לתרץ דברי רבינו והרשב"א ז"ל. עוד כתב ה"ה דגידין הרכין לא נתבאר בדברי רבינו. קשה דהרי כבר ביאר בהלכות שחיטה (דהם) [שאינם] כבשר כלומר דאינם מצילים כלל. ומ"ש בהלכות שחיטה שאינם כבשר אינו ר"ל דהוה כעור דאם היו כעור מצילים היו לדעת רבינו דהעור מציל אלא אפילו כעור לא הוו ומשום דהוה ס"ד דליהוו בשר כיון שהם רכיכים לכך קאמר דלא הוו בשר. עוד כתב ה"ה ז"ל אולי היה לו לרבינו גירסא אחרת וכו'. הרב מוהר"י בן חביב בפסקיו סימן פ"ג כתב על זה והרגיש שם קושיא אחרת בדברי רבינו למה לא כתב דינים אלו בהלכות שחיטה יעויין שם. ול"נ לתרץ דאולי רבינו מפרש דלא איפשיטא בעיין ומאי דקאמר רב פפא והוא דקנה גרמא דידיה דחייה דפשיטותא הוא כי היכי דמאי דאמר דילמא דקנה משכא וכו' הוי דחייה דפשיטותא הכי נמי הכא וה"ק שאני התם דכבר התחיל להתרפאות התחיל העצם להתחזק והוי תחילת רפואה ולכך אמרו שם דמסרטו בעצם כו' אבל היכא דלא התחיל להתרפאות עדיין הבעיא במקומה ולכך כתב רבינו שמורין לאיסור עד שיתרפא הבשר והגם כי פירוש זה דחוק נאמר כן ליישב דעתו ז"ל:
ט׳
הרי אותן חתיכות אסורות וכו'. אבל הבהמה מותרת. אע"ג דבפרק א"ט (דף נ"ה) מוקי רב עוירא הך מתניתין דאפילו בהמה אסירא משום דניקב הטחול הא אמר שם דלית הלכתא כוותיה והיכא דאינקיב בקולשיה כשרה ומתניתין איירי דאינקיב בקולשיה ולכך כתב רבינו דהחתיכות אסורות דמשמע דהבהמה מותרת:
י׳
הוציא מקצת האבר כו'. רבינו מפרש כפירוש ההלכות בפלוגתא דר' יוחנן ורב גבי יש לידה לאיברים ומה שאמרו בגמרא (דף ס"ח:) מאי בינייהו קאי לרב ולרבי יוחנן ודלא כפירוש רש"י דפירש דר"ל מאי בינייהו בין ללישנא קמא ובתרא ופלוגתא דרב ור"י הוי לענין מיעוט הנשאר דלרב דקאמר יש לידה מיעוט הנשאר אסור ולר"י מותר אבל מה שיצא לחוץ אליבא דכ"ע אסור והבעיא דבעי לדברי האומר אין לידה וכו' הוי לאיסור מיעוט הנשאר דליוצא פשיטא דאסור אליבא דכ"ע ודלא כרש"י דמפרש דהבעיא היא לענין מה שיצא ולכך כתב ה"ה פירוש לאסור המעט הנשאר לאפוקי מפירוש רש"י ז"ל. וקשה לפי מאי דכתב ה"ה דרבינו גורס לדברי האומר יש לידה מאי בעי דהשתא היכי דנפק רוב האבר קאמר דאסור הנשאר כ"ש היכא דנפק רוב העובר דאסור הנשאר. וי"ל דשאני התם דנפק רוב האבר בבת אחת ואחר כך החזיר אבל הכא היה יוצא והיה חוזר ולכך בעי כיון דהרוב לא יוצא בבת אחת דהרי בין זה לזה היה חוזר אף על פי דגבי אבר אחד לא חשבינן החזרה כלל דמכל מקום נאסר מכל מקום כאן דהוי חזרה בין זה לזה ולא יצא בבת אחת אמרינן כיון דהדר הדר וז"ש שם או דילמא כיון דהדר הדר. ומ"מ קשה בדברי רבינו למה לא חילק בענין החזרה של אבר שאם החזיר האבר קודם ששחט את אמו אז ודאי מקום החתך מותר אבל אם החזיר אחר ששחט את אמו מקום החתך אסור שכן אמרו שם בברייתא בהמה המקשה וכו' והחזירה ואחר כך שחט וכו' מותר שחט את אמו וכו' אסור באכילה וכן בהלכות חילקו בכך שכתבו שם וז"ל שאם הוציא העובר ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו האבר היוצא אסור ומקום החתך מותר ואם שחט אמו ואחר כך חתכה האבר היוצא ומקום החתך אסור והשאר מותר ע"כ. אלא שלשון ההלכות קשה דאין חילוק בין חתיכה קודם שחיטה לאחר שחיטה אלא היכא דהחזירה אבל היכא דלא החזירה אפילו חתכה קודם שחיטה מקום החתך אסור ואיך לא הזכירו בדבריהם חזרה כלל. ואולי כוונתם לומר שהחזירה קודם שחיטה ולא חשו לפרש משום דסמכו על הברייתא שהביאו קודם שלא הזכירה חזרה כלל. ומ"מ על רבינו קשה למה לא חילק כדכתיבנא ומה גם על דברי ה"ה שכתב שדעת רבינו כהלכות ולא נתעורר בזה:
י״א
כל אבר עובר שיצא וחתכו וכו'. אם כוונת רבינו לומר שחתכו כשהוא בחוץ כדמשמע מלשונו שכתב כל עובר שיצא וחתכו קשה דלמה כתב אחר כך והוא בחוץ. וע"ק דמנא ליה לה"ה שכוונת רבינו לומר שאע"פ שבשעה שחתכו היה בפנים כיון דאח"כ הוציאו הוי אמ"ה שכן כתב וכן מתבאר שם שמה שאמרו חתך וכו' דוקא כשהניחו שם עד אחר שחיטה. לכך נ"ל לומר דה"ה הוציאו ממש והוא בחוץ דמשמע כונת רבינו דזו אף זו קתני (ולמה) [ול"מ] חתכו כשהוא בחוץ אלא אפילו חתכו בפנים ואח"כ היה בחוץ הוי אבר מן החי. ומ"מ הראיה האחרת שהביא וכתב וזהו ששנינו שם הוציא העובר את ידו וכו' לא הוי ראיה על כך דאין מפורש שם אלא דחתכה אחר שהוציאו אבל לא שחתכה בפנים ואחר כך הוציאה אלא הראיה אחרונה היא לומר דאיכא ביה איסור אמ"ה. ומ"ש ה"ה שמתבאר שם דדוקא הניחו שם עד אחר שחיטה הוא משום דשם אמרו בגמ' דכתיב וכל בהמה וכו' בהמה בבהמה כלומר דדבר הנמצא בבהמה מותר א"כ משמע דדוקא כשנמצא בתוך הבהמה: כל אבר שיצא וחתכו וכו'. קצת תימה דלעיל אמר עובר שהוציא את ידו וכו' נאסר אותו אבר וכו' בין שחתכו קודם שתשחט וכו' עד אומרו אסור משום טריפה כלומר איסור מיהא איכא אבל לא מלקות. וכמו שפירש ה"ה משמע דאפילו חתכו קודם שתשחט אמו אין שם מלקות וצ"ע: ואפילו מת העובר וכו'. אם כוונת רבינו שאחר שחתכו מת העובר. קשה דמאי אפילו הוא מאי נפקא לן דמת העובר אחר כך דכיון דכשחתך האבר ממנו היה חי א״כ יש בו איסור אבר מן החי. ועוד דה״ה כתב דנפקא ליה משום דבפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמר רבא על פלוגתא דרבי מאיר ורבנן כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה כלומר דרבנן אית להו דשחיטה מפיק ליה מידי נבילה אף על גב דהעובר היה מת בשעת שחיטת אמו ואם כן הרי אין העובר במינו שחיטה וס״ד אמינא לא מהני ליה שחיטה לאפוקי מידי נבילה וכסברת רב חסדא קמ״ל דמועיל להוציאו מידי נבילה אם כן משמע דעובר מת הוי כמו חי. ומכאן כתב הרב המגיד דיצא לו לרבינו כאן דאפילו העובר מת ואם כוונת רבינו כאן הוי דכשחתכו היה חי אין זה דמוי הנושאים דהתם בשעת שחיטה העובר מת ופשיטא דהכא הוי אבר מן החי כיון דבשעת חתיכה היה חי. לכך נראה כוונת רבינו דכשחתכו היה מת. וכתב הרב המגיד דיצא לו ממ״ש שם דהעובר מת יש במינו שחיטה והוי כחי ומכל מקום כתב שאין זה הכרח דהתם לא חשיב ליה כחי אלא שיש במינו שחיטה כשהוא חי ואגב אמו מהניא ליה שחיטה אבל לא שיהיה חשוב [כחי] גמור. ומ״ש ואף על פי שנגע בו בשעת חיתוך ר״ל דבשעה שחותכו קודם שחיטת אמו נעשה אבר מן החי דאם לא היה חותכו עד אחר שחיטה לא היה בו איסור אבר מן החי לכך כתב בשעת חיתוך: ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. לדברי המפרשים שאמרו דאבר העובר אסור מן התורה אחר שחיטה ואבר המדולדל הוא מדרבנן אחר שחיטה קשה אם כן היכי קאמרי דהרבה מצלת על שאינו גופה כו' והרי אבר המדולדל הוי גופה ואין בו אלא איסור מדרבנן אחר שחיטה ואבר עובר אינו מגופה יש בו איסור תורה אלא שזה בכלל הראיה שהביא הרב המגיד לדברי רבינו מהך ברייתא ומינה דהוי תיובתא לשאר המפרשים ז"ל: ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. מ"ש הראב"ד והיה לו לומר אינו לוקה משום אבר מן החי וכו' ר"ל היה לו לרבינו לומר שאינו לוקה משום אבר מן החי ואפילו שנאמר אינו לוקה משום אבר מן החי עם כל זה מה צורך ר"ל הא איכא מלקות מצד אחר שהוא משום טריפה. זה נראה כונתו וקשה על זה תרתי, חדא דאם הוה אמר כן הוה אמינא דאיצטריך לאשמועינן דלא נילקי תרתי משום אמ"ה ומשום טריפה לכך אמר שאינו לוקה משום אמ"ה. ועוד דאיצטריך לאשמועינן דאינו לוקה משום אמ"ה לענין ההתראה דאם התרו בו משום אמ"ה אינו לוקה אא"כ התרו בו משום טריפה ואיך כתב ועם כל זה מה צורך וצ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet
מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ה׳
א׳
מפי השמועה למדו עד אבל לא בטמאים. בספרי פרשת ראה ופרק גיד הנשה (דף ק"א ק"ב) :
ב׳
אחד אבר שיש בו בשר וגידין ועצמות וכו'. עד משום אבר מן החי: כתב הראב"ד ז"ל תימה הוא זה וכו': ואני אומר זה תלמוד ערוך אלא שצריכא תלמוד דגרסינן ס"פ גיד הנשה (דף ק"ב) אמר רב אבר מן החי (צריך כזית מ"ט) אכילה כתיב ביה ופירש"י ז"ל דאע"ג דתרי קראי כתיבי (כדלקמן בההיא שמעתא) חד לאבר מן החי (מדכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר) וחד לבשר מן החי (מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו) לא תימא דאיתרבי אבר אע"ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה פחותה מכזית ואקשינן עלה מברייתא דקתני בה דמיחייב בכל שהוא ומוקמינן לה במשהו בשר גידין ועצמות ופירש"י ז"ל דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ולבשר מן החי דמיחייב אאבר אע"ג דאין בו שיעור ואבשר אע"פ שאינו אבר. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל נתנו טעם באבר דכיון דנפיק לן מקרא דולא תאכל הנפש עם הבשר בעינן דבר שלם דומיא דנפש שיהא בו בשר וגידין ועצמות. וזה תירוץ לתימת הראב"ד ז"ל וידוע ג"כ ומקובל בידינו מרבותינו בעלי התוס' ז"ל באבר שיש בו חמש זיתים ואכל אחד מהם שהוא חייב כדאסיקנא בהאי פירקא לגבי גיד ועל דרכים האלו כתב ר"מ ז"ל שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי והיינו כדרב יהודה ואח"כ כתב שהאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו עד שיפרוש כברייתו עכ"ל דרך כלל וחזר ופרטו כדרך חכמי המחברים וז"ל שאם פירש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו ולא משום אבר מן החי עכ"ל. והיינו כפירוש רש"י וטעם רבותינו בעלי התוס' ז"ל משום דילפינן ליה מבשר בשדה טרפה וחזר עוד וביאר האוכל אבר מן החי לוקה עליו ואפי' אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור עכ"ל. והיינו כפירש"י ז"ל מדפלגינהו בקראי וכפי מה שידוע מדברי רבינו בעלי התוס' ז"ל ומקובל לנו וכדמשמע ממלתיה דרב יהודה היכא דליכא באבר בשר גידין ועצמות כמו הלשון וכיוצא בו וחזר עוד ופרט ביאור מפורסם חתך מן האבר כברייתו כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא עכ"ל. והיינו כדפריקנא לברייתא בגמ' נמצאו דבריו פרוטים בכללים ופרטים נפרטים בתלמוד ערוך מקוצר מן הארוך ותירוץ התמיה בלשון קצר:
ג׳
ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית. פא"ט: כתב הראב"ד ז"ל ולמה ליה למכתב הכי וכו': ואני אומר גם זה תימה במה שכתבתי ותריץ ואימא הכי התם כי לא חלקו לא שינהו מברייתו ומתחייב משום אבר וכיון דנתחלקו נתבטל ממנו תורת אבר ומ"ה מיפטר אבל הכא שינהו מברייתו שהפריש מן הבשר מן העצמות והגידין ושינהו מברייתו ונשאר עליו תורת בשר וסד"א נצטרפו גידין ועצמות לכזית קמ"ל דכזית בשר ממש בעינן כדר' יהודה וכהני פירוקי דברייתא דלעיל וכן דקדק ר"מ ז"ל בלשונו וביארו. הביטה וראה בעיניך ציירו ציור אחד ביאר בזה הפרק להחזק הבדק בשמעתא דפרק גיד הנשה בסופו עיקרו ונופו:
ה׳
תלש אבר מן החי עד ואכלו לוקה שלש. פרק גיד הנשה (דף ק"ב) :
ו׳
בשר המדולדל בבהמה עד שהוא בתוך מעיה. הכל פ' בהמה המקשה (דף ע"ג) : אבל אם חתך כו' עד ולא יצא. פרק אלו טריפות (דף נ"ה) : עובר שהוציא ידו כו' עד וחותך מקום החתך. פרק בהמה המקשה (דף ס"ח) וסופו פרק כל הבשר:
י״א
כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה עד אינו לוקה: כתב הראב"ד ז"ל זה שיבוש שהרי אמר למעלה וכו' הואיל ויש בו לאו דטריפה עכ"ל: ואני אומר המקרא לא גמר זאת הפיסקא לפניו שאילו גמר והשמיע לאזניו לא כתב לשון שבוש עליו, וז"ל אחר שחיטה האוכלו אינו חייב ואם מתה הבהמה ואח"כ חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי עכ"ל. הנך רואה בעיניך כי לוקה ואינו לוקה משום אבר מן החי וכדברי ראב"ד ז"ל וכולא פירקא בהכי כתביה וחבריה אלא ודאי לאו כרוכלא לכתוב וליזיל. ומה שהקשה מה צורך היינו משום דסד"א כיון דאיכא סרך לשון טריפה באסמכתא דקרא דובשר בשדה טרפה ליפקע מיניה איסור אבר מן החי קמ"ל וכדאיתא פרק גיד הנשה להדיא ודוק ותשכח:
י״ב
עובר שהוציא אבר עד טהורה. פרק בהמה המקשה (דף ס"ט) :
י״ג
השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי זה מותר באכילה כו' עד כולה אסורה. פ' בהמה המקשה: כתב הראב"ד ז"ל מכדי קי"ל דשליא אינו אוכל וכו': ואני אומר כבר פירש ר"מ ז"ל והטעם למען ידע כל משכיל מאין הוציא הדין הזה וז"ל שמא שליא זו שיצתה מקצתה הלך לו ולד שהיה בה וולד זה שנמצא בבטן הלכה השליא שלו ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל שהשליא כולה אסורה עכ"ל. ועתה פקח עיניך ובין לפניך שכל דבריו תלמוד ערוך סוף בהמה המקשה (דף ע"ז) דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש יפה תאכל אותה ע"כ. וזהו מ"ש ר"מ ז"ל והתחיל לתמוה הראב"ד ז"ל ואין בזה חולק כלל אלא שאתה צריך לדעת דה"מ בשלא יצתה אפילו מקצתה לחוץ אבל אם יצתה אסורה תדע דאמרינן בגמ' עלה מנא הני מילי דתנו רבנן כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת"ל אותה אותה ולא שליתה ע"כ. אלמא יצתה אפילו מקצתה נאסרה ובתר הכי תנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. ע"כ למדנו כי אפילו כשיש שם ולד נאסרה ביציאתה כמו הולד עצמו כמו ששנינו היוצא אסור ומה שבפנים מותר. וזה ממש כלשון ר"מ ז"ל לא פחות ולא יתר וממילא נסתלקה קושית הראב"ד ז"ל. ומ"ש הוא מדאמרינן עלה בגמ' אמר ר"א ל"ש וכו' ושקלינן וטרינן עלה עד דאסיקנא דר"א לחומרא אמרה והכי אתמר אמר ר"א ל"ש אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר כו' ותניא כותיה דר"א המפלת כמין בהמה וחיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר אינה קשורה בהן הריני מטיל עליהן חומר שני ולדות שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא ונימוחה שליא של שפיר ע"כ, וקי"ל כר"א דתניא כוותיה, ומעתה לטעמיה נמי הכי איתיה כטעמיה דברייתא ועיניך רואות כי דברי ר"מ ז"ל ולשון הגמ' אחד הוא:
י״ד
מצא בה עובר חי עד סוף הפרק. פרק בהמה המקשה (דף ע"ד) :
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ה׳
א׳
מפי השמועה למדו כו'. הנה עיין בתוס' זבחים דף ס"ט ע"ב שכתבו דלמ"ד טרפה אינה חיה אם נחתך אבר מן החי מן הטרפה אין עליו שם אבר מן החי לענין טומאה רק מן המת ונ"מ לבשר, א"כ לפי"ז איך אמרינן כאן ד' ק"ג ולקמן בהל' ה' דגבי תלש חלב מן הטרפה כו', ואמאי הא בטל מעליו שם אבר מן החי. ובאמת לכאורה זה תליא אם החיות הוא בכל האברים או החיות הוא בלב וממנו חיים כל האברים ועי' בהך דחולין דף ל"ז ע"ב גבי דאמר שם א"א דלא הויא מסוכנת פורתא ע"ש ובתוס' שם ד"ה ומה דכיון דמתה אין לך חסרון גדול מזה, ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ד"ה שחיטה שאינה ראויה ע"ש בתוס', ועי' בהך דמכות דף ח' ע"ב גבי מה דאמר שם בהורג אביו אם יש עליו חיוב משום מכה אביו ובסנהדרין דף פ"ד ע"ב ועי' בירושלמי ב"ק פ"ד דהוה מחלוקת בזה אם יש נזקין בכולו וגמ' דידן לא ס"ל כן שם דף מ"ג ע"א ועיקר המחלוקת הוא כך אם אמרינן דכל אבר ואבר חי בפ"ע וכן להיפך מסתלק ממנו חיותו בפ"ע או החיות הוא רק במקום אחד ובאמת זה הוה הך דאמר ביבמות ד' ע"ט ע"ב דא"א שלא נעשה קודם מיתתו כו' ומדחה שם כחישותא הוא דאתחיל ביה ועי' גיטין דף ע' ע"ב ע"ש, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ אהלות פ"א מ"ו דיש נ"מ בין בעלי חיים בזה ע"ש ועיין בהך דכריתות דף י"ג ע"א בהך מחלוקת דרש"י ותוס' אם יש על שם אבר מן החי מן הנדה ג"כ שם נדה ע"ש ובאמת נ"ל דזה כונת הירושלמי בנזיר פ"ג ה"ה במה דהביא שם הך מחלוקת דנזיר דף מ"ג ע"א דרבי ורבנן דמר יליף מלהחלו וחד יליף מן במותם ואמר שם בבבלי דגוסס א"ב כו' וזה ר"ל בירושלמי מחלוקת ביניהם ואמר שם אתיא דר"ל כשמעון בר ריב"א כו' הא נפיקא כו' ר"ל כך דס"ל דלכך גוסס ישנו בכלל מחולל משום די"ל דהמיתה כבר התחילה בו באיזה אבר וא"כ יש עליו שם גדר אבר מן החי דהוא בכלל חלל כמבואר בנזיר דף נ"ג ע"ב, וזהו דאמר דהוא מרגיש בעצמו שהוא מת לאברים, וזהו באמת הגדר ג"כ מה דיש נ"מ בין טרפה למסוכנת דמסוכנת הוא החסרון בכל האברים בשוה והטרפה החסרון באבר אחד שעל ידו נטרף כל הבהמה, ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"ב ה"ד אם יבש עיקר האילן אף שעוקצי הפירות הם לחים אם מקרי תלוש או מחובר וזהו ג"כ כן אם היניקה הוא בכל הפירות מן הקרקע דרך האילן או הפירות יונקים מן האילן והאילן יונק מן הקרקע ועי' בהך דברכות ד' מ"א ע"א עיקר אילן ארעא כו' ובירו' שם ר"י עביד את האילנות כקשין, ועי' בדמאי פ"ו ה"ה ר"י עביד זיתים כקרקע כו' והטעם דלשיטתיה אזיל דס"ל דהפירות יונקים מן הקרקע דרך האילן ולא מן האילן ועיין בירושלמי שבת פ"ז סה"ג דהסוחט זיתים מאביהם דהיינו בשעה שהם מחוברים חייב משום קוצר ע"ש וכ"כ בזה, ועיין בירושלמי כלאים פרק ב' ה"ד גבי גפן שיבשה אם יש בו דין כלאי הכרם ושם פ"ז ה"ב ובירושלמי פרק ה' דביצה ע"ש והנה גם כאן גבי אבר מן החי תליא בזה אם משום שנתלש מן החי או משום החיות של עצמו. ובפשוט י"ל דהך דחולין ד' ק"ג הנ"ל אזלא אם ס"ל טריפה חיה, ועי' בחולין ד' מ"ב היכי ס"ל לר"ל ובנדה ד' כ"ד היכי ס"ל לר"י וכ"מ בזה אך רבינו פסק זה. אך יש לחלק אם תלש זה האבר שנולדה בו הטריפה או אם תלש אבר אחר מן הטריפה, ועי' מש"כ ר"ת ז"ל בס' הישר דמוקי לה גבי חלב כגון שלקתה בכוליא עד מקום חריץ ואח"כ תלש כוליא זו בחלבה וזהו כוונתו דכיון דזה הדבר גופו הוא שנטרף הבהמה על ידו א"א לומר דאחר נטילתו מן הבהמה יפקע ממנו שם הדבר שניטל ממנה כיון שהוא בעצמו גרם להדבר הזה, וכעין שכתבו התוס' זבחים ד' ק"ה ע"א בשם הירושלמי אין מי חטאת מטמאין לחזור ולהטמא ממנו, ועי' בהך דמנחות ד' ט"ו ע"א גבי פיגול ובירוש' פ"א דפיאה גבי שבולת הראשונה אינה חייבת בפאה מאחר שהיא עצמה הביאה כל השדה לחיוב פאה ר"ל דאין שום דבר יכול שיעשה בו שינוי בעצמו ע"י עצמו, ועי' תוס' נדה ד' ל"ה ע"א גבי מקום זיבה מעין הוא אם הטיפה עצמה גורמת לעצמה מחמת מעין ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ז ע"א גבי פרה כה"ג ע"ש, וה"נ כן, וגם י"ל דנ"מ להך דחולין ד' ל"ב גבי חיי ריאה תלויין בקנה ומ"מ קי"ל דניקבו מעיים בין סימן לסימן טריפה ומ"מ אם תלשן בין סימן לסימן יש עליהם שם אבר מן החי, ועי' בתוספתא שבת פ' ט"ז גבי בשר הפורש מבן שמונה וכ"כ בזה:
ב׳
אחד כו' ואחד כגון הלשון כו'. עיין בהשגות ועיין בהך דחולין ד' קכ"ח ע"ב דהוא מחלוקת גם בכוליא אם יש עליו שם אבר או לא, וכן פסק רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ב ה"ד ופ"ד ה"ו דאין עליהם שם אבר מן החי לגבי טומאה, ועיין בפ"ב מהל' טומאת מת ה"ג ע"ש, וע' בהך דמעילה דף ט"ז ע"א ובמש"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' שמיני דיש חילוק בין אבר מן החי מן הבהמה לשאר אבר מן החי ע"ש, ועי' לקמן בהל' ג' גבי אם חלק הבשר מן הגידין, וע"ש בהשגות. והנה בירושלמי דנזיר פ"ו מבואר דלכך אם חלקו לאבר מן החי פטור הוא משום דכיון שיש עליו טומאה ובטלו טומאתו לכ"ע אף דגבי אבר מן החי מן האדם זה הוה מחלוקת במשנה פ"ב דאהלות ובנזיר ד' נ"א ושם ד' נ"ג ע"ב ומ"מ במגע ובמשא מטמא אף אם חסר כמבואר בנזיר שם וע' בכלים פ"א אם נשתייר חוט של ערב ע"ש במשנה ה' ועי' בפ' ו' דעדיות ובחולין ד' קכ"ט ע"ב ובכ"מ בזה, אך זה רק באדם אבל גבי בהמה מבואר בתוספתא דאהלות דאם נחלק טהור ולכך כיון שבטלה הטומאה בטל גם האיסור וא"כ לפי"ז באבר של החי מן עוף אף אם נחלק חייב משום אבר מן החי כיון דלית בו טומאה, וא"כ לפי"ז אין ראיה מהך דחלב דיש בו איסור אבר מן החי אף דאין כולו דגבי חלב שאני כיון דלית בו טומאה יש עליו שם אבר מן החי אף בלא גידין ועצמות ואף אין בו כולו, וכה"ג ס"ל לרבינו בסוף פ"א מהלכות אבות הטומאות דפסק שם הך דין דנבלה שנתערבה בשחוטה אף דאנן לא קי"ל כר"י וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, וצ"ל ג"כ כן דהיכא דהנבלה נתערבה בשחוטה כשרה דאז נ"מ גם לענין איסור בטלה גם לענין טומאה משא"כ היכא דאין נ"מ לענין איסור אז י"ל דגבי טומאה לא שייך ביטול, ועי' בע"ז ד' נ"ב ע"א גבי ביטול ע"ז לענין טומאה ובירושלמי פ"ב דערלה ה"ג גבי דבר המחמץ אם שייך גם גבי טומאה ע"ש בזה ורק היכא שיש גם איסור, ועי' בירושלמי פ"ה דתרומות ה"ג וזה ר"ל ג"כ הגמ' דבכורות דכ"ב ע"ב, ועי' בפסחים ד' מ"ו ע"א גבי בצק בעריבה ובכורות דף י' גבי איסורו חישובו וחולין ד' קכ"א גבי אלל ע"ש ברש"י ותוס':
ג׳
אבל אם הפריד כו' כזית מן הבשר כו'. ר"ל ואז חייב על הבשר ג"כ משום אבר מן החי כיון דמתחלה תלש אבר שלם והוה על הדבר שם אבר מן החי והראב"ד ז"ל י"ל דס"ל דאז אינו חייב רק משום בשר מן החי כיון דנאבד שם אבר מן החי ממנו, ועי' בחולין ד' קכ"ט ע"א דאמרינן שם גבי טומאה כששימש מעשה עץ שימש ע"ש בתוס' ד"ה שימש דר"ל דאם נחלק נסתלק שם הדבר מעליו, ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"ג ה"ה דרבינו ז"ל פסק שם דא"צ הכשר אף לדידן בבשר שנטל מאבר מן החי משום דס"ל דהגמ' דשם אזלא כמ"ד שם ד' קכ"ח ע"ב דדי באבר מן החי גידין ועצמות לבד וכמו ארכובה, אך רבינו ז"ל בהלכות אבות הטומאות פ"ב ה"ה לא פסק כן וס"ל דבעי גם בשר וא"כ לא שייך לומר מעשה עץ שימש, וע"ש בתוס' חולין ד' ע"ג ע"ב ד"ה סד"א ותוס' פסחים ד' י"ח ע"א, ועי' בהל' טומאת מת פ"ב ה"ד דפליגי ג"כ רבינו עם הראב"ד כעין זה אם הטומאה הוא משום כזית מן המת או כזית מאבר מן המת ע"ש, וע' בירושלמי נזיר פ"ו. רק דס"ל דאין העצמות מצטרפין כיון ששינהו מברייתו ור"א דאמר בגמ' דידן אפילו חלקו מצטרף זה רק אם נטלו בידו לאכול שלם ואכלו מקצת מקצת ולא שחלקו ואח"כ אכלו דבזה י"ל דגם ר"א מודה דפטור ועי' בהך דזבחים ד' ק"ה ע"א בהך דאמר שם דכי נקט ליה בידו מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה וזהו כוונת רבינו בהל' ד' חלקו לאבר לא ר"ל כפי' הראב"ד ז"ל ורש"י שחלקו ואח"כ אכלו רק דר"ל שאכלו מעט מעט, ועי' בהך דזבחים ד' ק"ח ע"ב גבי מוקטרי חוץ ומש"כ רבינו שם פ' י"ט הי"א העלה אבר חסר וע"ש בהשגות, אך רבינו שם ר"ל שלא היה בו כזית בשר רק עצם משלימו לכזית וס"ל דרק אבר כן ע"ש בהל' י', ודלא כגירסת הגמ' זבחים ד' ק"ז ע"ב רק כגירסת הגמ' מנחות דף כ"ג ע"א אבר ולכך אם חסר ממנו קצת פקע שם אבר ממנו וכעין דאמרינן כאן, ועי' מה דס"ל לרבינו ז"ל ג"כ בהל' פסח פ"י ה"ג דגבי שבירת עצם משמע ג"כ דאם הוא עצם שיש בו מוח דהיינו קולית חייב אף בפחות מכזית מוח ונראה דזה ר"ל הגמ' דפסחים ד' פ"ה ע"א בקולית כו' ור"ל דאז אף אם אין בו בשר כלל ומוח, ג"כ חייב כמבואר בחולין ד' קכ"ה ע"א דמעלה ארוכה מבחוץ ע"ש. אך קשה דא"כ מאי מקשה שם ניתי עשה דאכילה ולידחי ל"ת דלמא מיירי כה"ג דאז ליכא עשה דהא ליכא כזית בשר, או יש לומר דרבינו ר"ל שם דהא דנחסר דהיינו כגון שחלקו מתחלה דשוב נאבד שמו וכמש"כ כאן, והך דר"א כאן ד' ק"ג ע"ב דבעי אכל חצי זית לא קאי כלל אאבר מן החי רק אחלב וכדומה עי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן פרק י"ד ה"ג ובירושלמי שבת פ"א ה"א ע"ש או דקאי אבשר דאבר מן החי ומשום כזית בשר. והנה רבינו בהל' ד' כתב ואכלו מעט מעט וי"ל אף אם שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס ועיין בהך דזבחים דף ע' ע"א דגבי נבלת עוף טהור מצריך קרא יתירה על זה ורבינו לא הביא זה בהלכות אבות הטומאות ועי' בתוס"י כריתות ד' י"ג ע"ב דלפי פירושם מבואר כך במשנה דצריך דוקא כדי אכילת פרס ע"ש, ועי' בזבחים ד' ל"א ע"ב ע"ש:
ה׳
תלש אבר כו' ונטרפה כו'. ולענין אם בעי בבת אחת ממש או בחתיכה אחת ונ"מ אם חתך רגל בצומת הגידין וכדומה עי' בהך דיבמות ד' ל"ג ע"א בתוס' כגון שחתך אצבעו בסכין כו' דדוקא במשהו אחרון, ועיין תוס' כתובות דף ל' ע"ב דס"ל דלא בעי שיהא בב"א ממש ועי' בהך דיבמות דף ק"כ ע"ב גבי שחתך בסכין מלובנת דמשמע דהוה בב"א, וע' בחולין דף ח' ע"א דמשמע דהוה קצת בזה אחר זה וצריך לחלק בין סכין לחרב דחידוד הסכין אינו בעצם הדבר ועי' במשנה כלים פרק י"ד משנה ה' דסייף משישופנה ר"ל רק להסיר החלודה ואז הוי החידוד בעצם ולכך באים כאחת משא"כ משישחיזנה דהיינו דבר נתוסף בהעצם ע"ש בפה"מ ולכך אמרינן חדודה קודם לליבונה ועיין בהך דסנהדרין ד' נ"ו ע"א חורפא דסכינא הוא דקא בזע ע"ש ועיין בחולין ד' מ' ע"ב כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף כו' ומשמע שם דכ"ש אחרון א"א לחלקו לשנים, ועי' בהך דכריתות ד' י"ט ע"ב דהוה פלוגתא דתנאי אם החלק האחרון הוא שיעור מצטרף או שיעור עצמיי וא"א לחלקו וזהו כוונת הירושלמי דברכות פ"א מאן תנא ראיה מתחלקת לשנים ר"י ור"ל הך ר"י דכריתות הנ"ל ועי' תוס' זבחים דף פ' ע"א שכתבו שא"א שלא יוכלו לחלוק הכ"ש לשנים וע' תוס' נדה ד' ל"ה ע"א: וכן התולש כו' תלש כו'. עי' בגמ', וצ"ל דס"ל לרבינו כשיטת רש"י בחולין שם ד' ק"ב ע"ב דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת מ"מ בשר עומד אם יש כזית וע"כ כאן מיירי דיש בו כזית גבי חלב גם על לאו דאבר מן החי דהרי אין בו עצם ולכך חייב ג':
ו׳
בשר המדולדל כו' אבל היכול לחזור כו'. כן מבואר להדיא בתוספתא דע"ז ספ"ט ובתוספתא כאן פ"ג ע"ש ועי' כאן ד' קכ"ז ע"ב מעורין כחוט השערה ע"ש ועי' בהך דשם ד' קכ"ט ע"ב, והנה בד' ע"ו ע"ב ולקמן בהל' ח', נקט רוב גבי נשבר, ועי' בירושלמי פסחים פ"ז אמר שם ר"י כל הדברים טהורים ברובם כיון שחתך רובם כפרוש הוא, ועי' בירושלמי פרק ו' דנזיר מבואר שם דאם מחוברים כשעורה לא זה יונק מזה ולא זה יונק מזה ומ"מ מיקריא שלמה, ועי' בהך דכריתות דט"ו ע"ב גבי אבר מן החי ע"ש, ובהך דערלה פ"א ה"ד גבי חוט של מיתון מה דבעי שם אם פחות מכן הוה כתלוש ע"ש ובהך דכלים פ"א, ועי' בירושלמי פסחים פ"ג גבי ציפורן המדולדלת והאבר המדולדל אם נגע בטמא אם הוה חיבור ע"ש, ובתוספתא פ"ג דכלים ובהך דחולין שם, ותוס' שם דף ע"ג, אך נראה לחלק בין נדלדל לנחתך ועיין במשנה דכלים פרק א' מ"ה ע"ש:
ט׳
עובר שהוציא כו'. והנה רבינו פסק דלא משום גדר לידה נאסר דא"כ הוה גדר אבר מן החי רק משום טרפה, ולכאורה י"ל דאף לרב דס"ל יש לידה זה רק ביד ומשום הך דנדה ד' כ"ח ע"א דיציאת יד הוה גדר לידה רק לא לכל ולכך אינה טמאה מה"ת ועי' מש"כ לעיל בהל' אס"ב. אך לדידן אין נ"מ דלא הוה לידה כלל רק מחמת חוץ למחיצה ואף דקי"ל דמיתה עושה ניפול וא"כ חזינן דזה דבר בפ"ע אך י"ל דכיון דאין המיתה פועלת בדבר הוה כעין הך דאמרינן בערכין דף ז' ע"ב גבי שער, ועיין במש"כ התוס' מנחות דף ע' ע"א גבי מעיים, ונ"מ ג"כ לאבר דעובר מת דהנה רבינו בהל' י"א פסק לכאורה כרבא שם ד' ע"ד דגם בעובר מת אין שחיטה עושה ניפול וע"ש בתוס' ד' ע"ב ע"א ד"ה וחכמים אם נגע קודם שחיטה בהאבר אם מטמא או לא ועיין מ"ש שם התוס' דף ע' ע"ב ד"ה מ"ט תיפוק ליה דטומאה בלועה לא מטמא. אך י"ל דנ"מ לאבר היוצא. אך י"ל דרב חסדא לשיטתיה דיליף מק"ו א"כ גבי אבר היוצא ליכא ק"ו ועי' בבעל המאור שם אך זה רק אם נימא דהטעם דהיוצא הוה כילוד אבל אם נימא משום בשר בשדה לא שייך זה כלל גבי טומאה אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דשם ד' ע"ב ע"א אם משום דעובר במעי אשה אין בו טומאה כלל או משום דיש עליו שם טומאה רק טומאה בלועה ולכך שוב גבי ידו לא הוה בלועה וגם אם נפתח הקבר אף בלא לידה מ"מ טמא למ"ד משום טומאה בלועה. ובזה א"ש מה שפסק רבינו ז"ל בפ"א מהלכות אבות הטומאות גבי חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוא להיפך מהגמ' דבכורות ד' כ"ג ע"ב. אך כך דהא רבינו ס"ל דהא דמטמא עד שתסרח לכלב זה רק אם היתה כבר טמאה לא פקעה ממנה הטומאה וא"כ קשה מה מהני גבי ולד מה דאמר בגמ' שם דאיתחזי אגב אמו הא לא נטמא עדיין וצ"ל דשם אתיא כרב חסדא דבעצם עובר מת יש עליו שם טומאה רק משום דהשחיטה יכולה לטהר אותו וא"כ באבר היוצא יש עליו הטומאה ולכך חל עליו שם טומאה מעיקרא וגם משום דס"ל דהוה כלידה כמש"כ משא"כ לדידן דס"ל כרבא ע"כ דלא חל כלל שם טומאה על אבר מת ואדרבא שם אבר מן החי עליו כמש"כ רבינו והאיסור הוא רק משום יצא חוץ למחיצתו ולכך גבי חררה טהורה לגמרי ואף דרבינו ז"ל בסוף הל' טומאת מת פסק כר"ע דעובר במעי אשה טמא אם לא הוה בלועה ע"ש ולכך אם נפתח הקבר טמא וכן אף יצא שלא בגדר לידה ג"כ טמא מ"מ גבי בהמה כיון דמהניא שחיטה לא אמרינן זה ויהיה נ"מ לגבי בהמה טמאה אם הוציא העובר את ידו והוא מת טמא וכמש"כ התוס' שם וכן אם הפילה חררת דם ג"כ מטמא במשא ואף דרבינו ז"ל בהלכות אבות הטומאות פ"ב ה"ט לא ביאר שם היכי מיירי אם מת או חי, אך דהא נראה מדברי רבינו דס"ל כרבנן דריה"ג דבן פקועה אינו מטמא טומאת אוכלים כמו דס"ל גבי דגים וכן פסק כרבנן דר"מ בזבחים ד' ק"ה וא"כ היאך כתב שם דבשר העובר מגע טרפה שחוטה ובמאי איתכשר והוא לא פסק כר"ש דאמר איתכשר בשחיטה וע"כ מיירי במת ומ"מ פסק דהאבר הוא רק גדר טריפה ולא גדר מת וא"ש, ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' כאן ד' ס"ט ע"א ד"ה ותבעי ע"ש דזה הפעולה שיצא האבר בעזרה לא מהני רק אם לא הוה לידה רק משום שיצא חוץ למחיצתו י"ל דעזרה מפקיע זה אבל בגדר לידה לא מהני זה, ור"ל כך דהך דאמר דזה מיקרי טרפה ר"ל דשוב לא שייך להבהמה או להעובר שנפרש ממנו וגם גדר אבר מן החי לא הוה כיון דלא מיקרי לידה וא"כ הוה כמאן דלא נפל דהא באבר מן החי בעינן עד שיפול כמבואר ד' קכ"ז ע"ב ואם נימא דהוה כילוד לגבי אכילה מיקרי ניפול אבל לדידן לא, רק דאין דבר שיוכל להתירו ואסור משום גדר שאינה זבוחה, ועי' מש"כ התוס' כאן דף ע"ה ע"ב ד"ה בן פקועה ולכך יש עליו שם טריפה כמש"כ דגם בטריפה אין השחיטה מתירתו לאכילה מהך דחולין ד' פ"ה ע"ב, וע"ש בתוס' שכתבו בד"ה אימא דולד בן שמונה הנמצא בטריפה אסור משום טריפה, אך א"כ היאך אמרינן שם ד' ס"ח ע"ב לא מצינו טריפה שחוזר להכשירה הרי משכחת לה דכל זמן שהוא עובר בן ח' יש עליו שם טריפה וכשנעשה בן ט' פקע ממנו שם טריפה אך באמת כך דהא דבן שמונה מותר אף דלא שייך בו ד' סימנים אכשר בו רחמנא רק משום הך דכל בבהמה תאכלו ולכך ס"ל לרבינו ז"ל לקמן פ"ז ה"ג דבן ט' חי חייבין על חלבו כרת משום דגבי בן ט' חי ההיתר רק משום ד' סימנים אכשר בו רחמנא ולא משום כל. וזה תליא בהך בעיא דר' אושעיא שם ד' ע"ד ע"א ע"ש, וע"ש בתוס' ד"ה לדברי בדף ע"ה ע"א ועי' במה שפסק רבינו בהלכות תמורה פ"ד ה"ג גבי השוחט את החטאת דרק בן ד' חי מותר לאכול ולא בן ה' אף דפסק כרבנן ולא ס"ל כמש"כ התוס' בתמורה ד' י"א ע"א ד"ה ומצא רק משום דאם מצא בה בן ה' יש עליו שם ולד חטאת ותמות וגם י"ל דכיון דנשחטה אמו שוב הוה הולד בגדר יוצא דופן או יתום דפקע ממנו קדושת הגוף כמבואר בתמורה ד' י"ז ע"א ובכורות ד' מ"ב ע"א וכן פסק רבינו שם בהל' תמורה פ"ד ה"ח ועי' בתוספתא בכורות פ"ג דמבואר שם דיש עליו קדושת הגוף. אך י"ל דזה אתיא כת"ק דר"א בתוספתא תמורה פ"א וע"ש בתוספתא פ"ג דאם שחטה העובר אסור באכילה ר"ל משום דצריך פדיון והא דאמרינן בהך דחולין ד' ע"ה ע"א מה שהקשה ר"ל לר"י מהך ברייתא דמוצא מכלל שליל ואמאי לא קרב ותירץ מידי דהוה אמחוסר זמן ועי' תוס' זבחים ד' ל"ה ע"א ד"ה פיגול וד' צ"ח ע"ש ואף דהא כתבו התוס' תמורה דף י' ע"ב דעל עובר לא שייך גדר מחוסר זמן צ"ל דרק לענין הקדש דמותר להקדיש וחל עלייהו הקדש אבל לענין הקרבה לא והוה כמו ליל שמיני דאף דמקדישו מ"מ לגבי הקרבה הוה מחוסר זמן עי' חולין ד' פ"א ע"א ורש"י בכורות דכ"א ע"ב וכ"מ ועי' תמורה ד' כ"ה ע"ב ותוס' ד"ה דת"ק וצ"ל דזה אתיא כת"ק דר"א הנ"ל אך כל זה בשנגמר אבל אם הוא קודם גמר אז לא חל עליו כלל שם זה ומותר משום הך כל בבהמה וכן מוכח בתוספתא דחולין פ"ד דמייתי שם הך דהשוחט את החטאת ע"ש, וא"כ בבהמה טריפה דלא שייך בה הך כל אז בן ח' שבה י"ל דאסור משום גדר נפל וא"ש ולכך ס"ל לרבינו ז"ל כאן בהל' י"א דאינו לוקה על אבר היוצא והאיסור רק משום שאינה זבוחה ועיין מש"כ התוס' שבועות ד' כ"ד ע"א, ומש"כ רבינו ז"ל לעיל פ"ב ה"ג גבי בשר אדם ע"ש וה"נ כן:
י״ג
השוחט כו' ושליא כו'. עי' בהשגות, ועיין בה"ה וכ"כ בזה, ועי' בהך דחולין ד' קי"ג ע"ב גבי בשר בחלב ע"ש דאמר שהוא פירשא בעלמא, ועי' בזבחים דל"ה ובתוס' שם ד"ה פיגול ושם בע"ב דמשמע שם דאם אכל שליא מפיגול חייב אם נימא דולדי הקדושים במעי אמן הם קדושים וא"ש מ"ש שם התוס' ד"ה הא דברייתא ר"ל אם נימא דולדי קדשים בהווייתן הם קדושים ומ"ש שם לא הקשה רק ממוראה ואלל ועי' במש"כ רבינו ז"ל בהל' פסולי המוקדשים פ' י"ח הל' כ"ג דמוכח שם דס"ל דיש על השליא שם בשר וחייבין עליו משום פיגול ונותר. אך נ"ל כך דכ"ז שהוא בפנים עדיין שם בשר עליו וכמו גבי ביצים כמבואר בביצה דף ז' ע"ש ועי' בהך דב"מ ד' ק"ב ע"א ביצה ביציאת רובה הוא דאיחייב לה בשילוח ר"ל דקודם לזה אין שם ביצה עליה, ובאמת קשה למה לא מוקי הך דר"ה דביצה דף ז' להך דב"מ הנ"ל, ועי' תוס' ב"ב ד' ע"ט ע"ב, וה"נ גבי שליא כן דאם יצא לחוץ הוה רק פירשא בעלמא ר"ל דבר הנפרש ואין עליו שם בשר וכעין דאמר בחולין דף קט"ז ע"ב גבי חלב קיבה ע"ש ברש"י וב"ק ד' מ"ז ע"א ותוס' שם ד' ס"ד ע"ב אך כאן שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ ס"ל לרבינו ז"ל דכיון דעדיין מקצתה בפנים יש שם בשר גם על מה שיצא בחוץ, וע' תוס' מנחות דף ע' ע"א ד"ה ביצי ע"ש:
ט״ו
קרע את כו' צריך שחיטה כו'. ואם חתך אבר מן החי ממנה אם חייב משום אבר מן החי כיון דלענין טומאה אינה מטמאה דמהניא ליה שחיטת אמו כמבואר בחולין ד' ע"ה וכן פסק רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ב ה"ו ע"ש בכ"מ, וא"כ י"ל דאינו חייב רק משום גדר נבלה וצריך כזית בשר ואף דמצינו גבי אבר היוצא אף דהועילה שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה כמבואר במשנה, מ"מ האבר אסור אך זה רק משום טריפה ובפרט לשיטת רבינו דאינו לוקה כלל על זה כמש"כ ועי' בירושלמי פרק ו' דנזיר גבי אבר מן החי שחלקו דהיכא דבטלה טומאתו בטלה גם איסורו. אך יש לדחות. וכן יהיה נ"מ למה דמבואר לקמן פ"ו ה"ד דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל גבי דם השליל אם רק על דם הלב חייב כרת או גם על דם שחיטה ע"ש בה"ה בשם ההשגות והטעם משום דהא מבואר בהך דזבחים ד' כ"ו ע"א דבאמת גם בדם שחיטה מתערב דם אברים ע"ש ומ"מ חייב עליו כרת משום דכל דם שחיטה כן הוא ובזה יש לפרש הך דכריתות ד' כ"ב ע"א גבי הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשתי כוסות ע"ש ושם ג"כ כן דאם קיבל בכוס אחת ודאי חייב ולא איכפת לן גם שי"ל שנתערב בו דם התמצית כיון שדרך הקזה כן הוא ומקרי דם הנפש אך כיון דחלקו בשני כוסות הוא כאילו חלקו וי"ל כיון דמעורב בו גם דם התמצית פטור וכעין זה אמרינן בירושלמי פ"ו דנזיר גבי רמון של ערלה אם חלקו בתוך פיו ואכלו תליא בהך פלוגתא דר"י ור"ל דאבר מן החי והטעם אמר שם דהא יש בו משקין בהרמון דאין חייבים עליו דהוה רק זיעה רק אם אכלו שלם חייב אבל אם חלקו שוב כיון שנשתנה מברייתו שוב י"ל דאין המשקין מצטרפין עם הפרי וה"נ גבי דם כן בהך דכריתות וא"כ י"ל דה"ה גבי בן פקועה כיון דאין צריך שחיטה י"ל דגם על דם שחיטתו אין עליו חיוב כרת כיון דמתערב בו שאר דמים. וגם הא בשחיטה בתחלת השחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף והוה רק דם המכה עי' חולין ד' ל"ו ע"א. ובזה י"ל מ"ש התוס' שם ד' ל"ה ע"ב על רש"י דס"ל דדם חללים דבהמה ג"כ מכשיר וא"כ מאי שנא גבי דם שחיטה דהוה מחלוקת ועיין תוס' בכורות דף י' ע"ב גבי השוחט את העורב ועי' בירושל' סוטה פ"ט גבי דם עריפה מהו שיכשיר ע"ש. ובזה א"ש דבדם שחיטה מעורב גם שאר מיני דמים ונ"מ לפי זה גבי דם שחיטה של בן פקועה י"ל דאינו מכשיר וע"ש ד' ע"ד ע"ב ע"ש ועי' בהך דיומא דף פ' ע"א דאמר שם טעון קריעה משמע דהוא בגדר תיקון לא סילוק האיסור בלבד ויהיה נ"מ גם לדם חיה של בן פקועה אם צריך לכסות אם מיקרי דם הנפש אך י"ל דכיון דכבר כיסה דם הנפש של אמה הוה כמו שכיסה מקצת דם ויהיה תליא בהך מחלוקת דחולין ד' פ"ח אם בעי כל הדם. אך יהיה נ"מ אם היה אמו טרפה דאין צריך לכסותו דקי"ל דלא שמה שחיטה אם הבן פקועה צריך לכסותו כמו שחייב במתנות גבי בהמה דמיקרי לשון זבח או כיון שכבר התחיל בה שחיטה והוה שאינה ראויה י"ל דנפטר הדם מכיסוי, וכן נ"מ להך דב"ק ד' ק"ו ע"ב דמשמע שם קצת דבן פקועה אינו חייב משום טביחה דד' וה' עי' תוס' שם ד' מ"א ע"א בן פקועה כי האי דאהני בו שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה אם חייב בד' וה' משום דהא מבואר בב"ק ד' ע"ב ע"א דבעינן וטבחו כולו באיסורא, ועיין בתוספתא ב"ק פ"ז גבי כוי אם חייב בד' וה' ושם ד' ע"ז ע"ב בהך דמוכר את הטרפה ועי' מש"כ התוס' חולין ד' קל"ב ע"א ד"ה וצריך דמחלקי בין היכא דכל שיות שיש בו חייב וה"נ י"ל גבי טביחה ומכירה וא"ש וכן יהיה נ"מ לגבי שור הבר אם חייב בד' וה' וכ"כ בזה מהך דנזיר ד' ל"ה ע"א:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ה׳
א׳
אזהרת קלא שלא לאכול אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר. ולמדו מפי השמועה שבא לאסור אבר שנחתך מן החי ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואבר חי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר. ואיסור אבר מן החי נוהג בטהורים ולא בטמאים דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודה כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על איבריו.
ב׳
אחד אבר שיש בו בשר גידים ועצמות ואחד אבר שאין בו עצם אלא שהאבר שאין בו עצם בין חתך כולו בין מקצתו אסור משום אבר מן החי והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות אבל פירש הבשר בלבד חייב משום טרפה לא משום אבר מן החי דכיון דנפיק לן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר בעינן דבר שלם דומיא דנפש שיהא בו בשר גידים ועצמות ובשאין באבר עצם הוי נמי דומיא דנפש כיון שהוא אבר שאינו חוזר ואינו עושה חליפין.
ג׳
האוכל מאבר מן החי כזית לוקה דאכילה כתיב ביה ואין אכילתה פחותה מכזית ולא תימא כיון דכתיב ובשר בשדה טרפה וגו' לבשר מן החי אייתר ליה לא תאכל הנפש עם הבשר לאבר מן החי ואע"ג דלית ביה שיעור כיון שהוא אבר אלא ודאי שיעור בעיא דאכילה כתיב ביה כדאמרינן וא"כ פחות מכזית פטור אע"ג דהוי כברייתו וכזית חייב אף ע"ג דאין בו בשר אלא כל שהו כיון דהוי כברייתו בשר גידים ועצמות. ואם הפריד הבשר מן הגידים ועצמות אחר שתלשו מן החי אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפים לכזית מאחר ששנה ברייתו דבאכילה כתיב הנפש עם הבשר שהוא כברייתו כדאמרינן. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור דצירוף גידים ועצמות חידוש הוא כאבר מן החי ובעלמא לא מיצטרפי ואין לך בו אלא חידושו כשאכלו בבת אחד דסתם אכילה הכי משמע ולא לחצאין ונראה דבהאי כזית בשר דאמרי' דלקי היינו משום בשר מן החי דמשום אבר מן החי לית ביה כיון שלא אכלו כברייתו בגידים ועצמות. לקח כזית מן האבר כברייתו ואכלו אע"פ שנחלק בפיו קודם שיבלענו חייב דהא דרך אכילה הוא.
ה׳
תלש אבר מן החי ונטרפה הבהמה בנטילתו ואכלו חייב שתים דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי באין כאחת וכי האי גוונא חייל כדאמרינן באזהרת קט"ו ובלאו באין כא' נמי הוה חייל איסור אבר אטרפה משום דהוי מוסיף דאסיר לבני נח אלא משום דטרפה איסוריה חשיב דחייל אחלב כדכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה וגו' בעינן באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה משום אבר מן החי ומשום חלב משום דחלב הותר מכללו בחיה ואבר מן החי הוי איסור מוסיף לבני נח תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש דכיון דאתי אבר מן החי דהוי איסור מוסיף וחייל השתא אחלב דהותר מכללו חייל נמי אטרפה אע"ג דנטרפה כן נראה לישב לפי' הרב ז"ל ללישנא דאי בעית אימא דכ"ע בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת.
ו׳
בשר או אבר המדולדל בחי ואינו יכול לחזור ולחיות כיון שלא פירש אלא אחר שחיטה אינו אסור מן התורה דאין שחיטה עושה ניפול ומועלת לו אבל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבר מן החי דכתיב בשרצים וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא ע"י נפילה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם ובמותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דבנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה דאין עושה ניפול ואם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו דשחיטתם נמי מיתה היא תנהו ענין לבהמה דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול כדאמר.
ט׳
חתך מן הטחול ומן הכליות ואח"כ שחט הבהמה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי אף ע"פ שהן בתוך מעיה אבל חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואח"כ שחטה הרי חתיכת העובר או איברו מותר הואיל ולא יצא דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה תאכלו וכתיב אותה כההיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיה חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנאסר ממנה לא תאכל הנמצא. עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם ואפילו החזירו למעי אמו ואח"כ נשחטה הרי אותו האבר אסור משום טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה כלומר חוץ למחיצתו דהיינו אויר שרחם זה ה"ל מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה מה טרפה אין לה התר כשנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס ואין לידה לאיברים דנשרי מיעוט שבפנים אחר רוב שבחוץ ואם חתך האבר קודם שנכנס מקום החתך נמי כולו אסור דדרשינן פרסה דכתיב בקרא דכל בהמה מפרסת פרסה הכי פרסה החזיר אכול מקום חתך שלה לא החזיר פרסה לא תיכול אפילו מקום חתך שלה. ואבר עובר שיצא וחתכו לוקין עליו משום אבר מן החי אפילו מת העובר קודם שחיטה דאבר מן החי קרינא ביה כיון דאינו ניתר אלא בשחיטת אמו ובשחיטתה מיהא ניתר ואם נחתך אחר שחיטת אמו אפילו הוא מת אינו לוקה משום אבר מן החי אלא איסורו משום טרפה ואם מתה הבהמה ואח"כ חתכו לוקה משום אבר מן החי דהא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו. חלב עובר נקבה שהוציא אבר ונאסר אסור לשתותו מספק שהרי יש בו אבר א' אסור ומספקא לן חלב דעלמא דאתי מכח בהמה שכולה חיה לאו כאבר מן החי דמי וחלב זה הבא מכח אבר אחד חי נמי לא גרע מינה ושרי או דילמא גרע דהתם חיות העומד ליתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית וספקא דאוריתא לחומרא ואסור חלב של אבר זה מספקא כדאמר ואפילו הכי נראה דאיסור חלב עובר זה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא ברובה בטיל ואפילו היה חלב אסור מן התורה בודאי אלא דאפשר לומר דלא אמרי' בטיל ברובא אלא היכא דנתערב איסור בהתר גמור אבל היכא דמעורב מעיקרא כי הכא דלא ה"ל שם התר לא אמרי' בטיל ברובה וצ"ע.
י״ג
השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת ואפילו עובר חי בן תשעה מותר בשחיטת אמו מן התורה דכתיב מעלת גרה בבהמה לרבות את הוולד דרשינן בהמה דרישא דקרא אבהמה דסופא ודרשינן הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו שהכל ניתר בשחיטתה ושליא דמותרת באכילה נמי ילפינן מדכתיב וכל בהמה וגו' תאכלו כל לרבות שליא יצאת מקצתה ואינה קשורה בוולד אסורה דשמא יצא הוולד שלה והרי הוא כילוד ושליא בתרי' אזלא ולא התירה שחיטה ואפילו נמצא ולד אחר בבטן בלא שליא ואם היתה שליא קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור כאבר שיצא מן העובר.
ט״ו
קרע או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו דהיתרה הוא דרבי קרא מכל בהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך לשחיטה כגון זה שוחטו ומותר שהוא ניתר בשנים מד' סימנים או בוושט וקנה שלו או בשל אמו ואם מצא בה עובר שלא גמרו לו חדשיו אפילו הוא חי הרי זה אסור שהוא כאבר מאמו ואין ניתר אלא בשחיטתה דאע"ג דבן ט' נמי ניתר בשחיטת אמו הא ניתר נמי בשחיטת עצמו דארבעה אית ליה כדאמרינן. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואח"כ שחט את אמו הרי הוא כילוד וצריך שחיטת עצמו ויציאת הראש דהוי כילוד נראה דילפינן מאדם מכל אשר נשמת רוח חיים באפיו כדפי' בה' נדה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ה׳
ג׳
אבל אם הפריד האבר כו' והפריד הבשר כו': למד זה רבינו מירושלמי נזיר פ"ו ה"א דאמר הואיל ונבטל מטומאתו נבטל מאיסורו ובכה"ג שנפרד הבשר אינו מטמא הבשר, אולם מלשון רבינו מוכחא דאם יש בו כזית בשר חייב משום אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, שלשונו אינו לוקה עד שיאכל כזית מהבשר לבדו מוכחא דאע"ג דלא חשיב אבר מן החי לענין טומאה, בכ"ז כזית בשר מחייבו משום אבר, דוגמא שפסק רבינו דהלשון והטחול והביצים וכי"ב בכולן חייב משום אבר מן החי, אע"ג דפסק דלא מטמאין בהלכות שאר אבות הטומאות והכא נמי כיון שפירש כברייתו אע"ג שאינו מטמא עכשיו בכ"ז לקי משום אבר מן החי רק דאין גידין ועצמות מצטרפין ודוק: ובאמת נראה דכוונת הירושלמי בשאין כזית באבר מן החי דכולו פחות מזית ובכ"ז חייב משום בריה ופליג על הך דרב דאכילה כתיבא בה דהכי נמי מחייב בענבה לנזיר אע"ג דלית בו כזית משום דבריה הוי. וצ"ע ליישב שם הסוגיא ובחידושי הארכתי ועדיין הוא ענין מעומם, אך פשט הירושלמי משמע דבאין בו כזית מיירי ולכך חלקו פטור דשוב אינו בריה ולית ביה שיעורא, ולמד רבינו לשיטת ש"ס דילן דאין מצטרפין גידים ועצמות ודוק, ומש"כ רבינו בהלכה ד' חלקו לאבר זה וכו' לקח כזית וכו' הוא מש"ס דילן ודלא כהלח"מ יעו"ש:
ח׳
אבל היה [אותו] בשר מרוסס כו' בכל אלו מורין לאיסור עד שיתרפא. אפשר דכיון דחזינא דנתרפא הרי מעלה ארוכה ולא הוי טריפה, אולם לפמש"כ בחידושי דספק בעיא בגמרא לא מהני שהיית י"ב חודש, כיון דאי הוי פסיקא לן דזה טריפה לא מהני שהיה כלל, וה"נ אם גמירי לן דאינו מעלה ארוכה שוב הוה טריפה ולא מהני מידי ואין לה תקנה, אולם הכא הטריפות עצמו אינו בא מן הבשר, רק מן שבירת העצם והבשר מגין, והפוסקים כתבו גבי מרה שנקבה וכבד סותמתו דכשרה דאם ניקב הכבד כנגדו אע"ג דנסרך אחר כן ונסתם אין לו תקנה אע"ג דהטריפות אינו בא מן הכבד, ויש לחלק דהתם אגלי בהתייהו שנקב המרה מגולה ודוק. ולכאורה אפשר דהכא מיירי גבי אבר אם מותר וכגון למטה מן הארכובה דלא מיטרף בזה הבהמה, אך לרבינו לא יתכן דגם אבר יליף מקרא דובשר בשדה טריפה ומשוי ליה לאבר דעובר, וילפינן ריש פירקא דהוא כטריפה שאין לו תקנה. ואולם לרש"י דסבר דמדרבנן הוא דמיתסר בודאי אית ליה תקנה אם נתרפא וברור דאין בזה ספק, שוב הגיע לידי שו"ת רלב"ח וראיתי בסימן פ"ג שכתב כהלכאורה שלי יעו"ש ודבריו נכונים ואכמ"ל:
י״ג
אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור כו': הראב"ד השיג דאין זה בכלל ובשר בשדה טריפה, דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא הוא, וההמ"ג חשב שזה ממה שאינה מטמאה אף טומאת אוכלין עיי"ש. ובאמת כוונת הראב"ד להא דאמר בפרק כל הבשר דף קי"ג גדי להוציא השליא גדי לרבות השליל כו' קסבר שמואל דם לאו גדי הוא ושליא פירשא בעלמא הוא ולא צריך קרא להוציאו מכלל בשר בחלב, ואל זה כוון הראב"ד דגם כאן אינו בכלל בשר בשדה טריפה ולא מיתסר משום אבר שיצא מקצתו, רק היכי דאיכא למיחש שנימוח הולד בתוכו ויצא ראשו ורובו, ומדברי תוספות ב"ק י"א ד"ה גזירה מקצתה אין ראיה דמשום מקצת ולד אסרי, וקושייתם יש לדחות, דאטו כולה הוה גזירה אטו איסור ודאי, אבל גזרה אטו בחוץ הוי רק ספק איסור שמא יצא מקצת ולד במקצת שליא, דהיוצא אסור שמא יש בו מקצת ולד ואסור משום יוצא ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק ה׳
א׳
מפי השמועה וכו'. ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אבר מן החי בטהורים. ועיין בטור יו"ד סי' ס"ב ומ"ש שם מרן והב"ח והפרי חדש סק"ג וז"ל אמנם אח"כ ראיתי בס' אמונת שמואל בסי' י"ד שרצה להציל הב"ח מקושיא הנזכרת ותירץ דלהושיט לבן נח בטמאים שרו כיון דלדידיה שרי וליתא דהא בישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים דמה איסור יש להושיט לגוי דבר דלגוי שרי והא רחמנא שריה ליה ומה לי אי לישראל אסיר והיכי קרי ליה מכשול והא נבלה שריה רחמנא או מכור לנכרי וכעת קשה ועיין בעץ החיים סדר וישב ודרך אגב ראינו תשובת התשב"ץ ח"ג סי' רצ"ו דברים מגומגמים גם נעלמה ממנו סוגיית חולין דף קכ"א ע"ב יעו"ש.
ב׳
אחד אבר שיש בו בשר וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד ומ"ש עליו הלח"מ וז"ל ונ"ל דהוצרך להביא הך מימרא וכו' דדילמא לוקה משום בשר מן החי קאמר וכו' יעו"ש ולכאורה הדברים תמוהים דהא בש"ס דף ק"ג קאמר בפירוש מאן דאמר שלש קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה וכו' ואיך אפשר לומר משום בשר מן החי וכן יש להקשות בדברי הרשב"א בסוגיא הלזו יעו"ש ויפה פירש עמיתנו ה"ה שב"ע נר"ו דהכונה במ"ש הלח"מ דדילמא לוקה משום בשר מן החי פי' ומשום אבר מן החי וכמ"ש רשב"ל דאבר מן החי ובשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר נפקא והכל אחד אבל כיון דמצינו למימרא קמייתא דר"י דבשר מן החי נפקא ליה מבשר בשדה טריפה ולאו מענייניה דאבר מן החי הוא א"א לפרש דמ"ש בש"ס דאיסור חלב ואיסור אבר וכו' דהא אין זה ענין לאבר מן החי ודוק גם בלשון הרשב"א ז"ל.
ג׳
אבל אם הפריד וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד ומ"ש הלח"מ ויש להקשות עליו דא"כ הו"ל לרבינו להקדים מ"ש בה"ד שהוא דין הש"ס ואחר כך לכתוב מ"ש בה"ג שהוא דין מחודש מסברא דנפשיה ועוד איך נלמד מדין דחלק את האבר דין דהפריד את האבר מן הבשר דשאני דין דחילק את האבר דאוכלו מעט מעט אבל הפריד שאוכלו בבת אחת מאן לימא לן דמשום הפירוד דקדם נשתנה דינו אין זה נפקא מסברא.
י׳
הוציא מקצת האבר וכו'. עיין בכ"מ שכתב וז"ל אפשר לומר שסמך וכו' ט"ס נפל ודבריו אלו שייכי להשגת הראב"ד לקמן הי"א יעו"ש.
י״ד
מצא בה עובר וכו' אינו צריך שחיטה. ועיין בפרי חדש סי' י"ג ס"ק ה' שכתב (ע"ש) [אלא שמצאתי] בתשובה בבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע דמצוה של דבריהם היא ומברכין על שחיטתו וכו' וסיים וא"כ פשיטא דמברכין על השחיטה דלא כדמשמע מדברי הר"ן בפ' כיצד מברכין גבי חצר שיש לו ב' פתחים שכתב דכיון דאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא בחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע"ג דלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא בעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עכ"ל והרב בני חיי תירץ וז"ל ונראה דלא דמי דבשלמא התם אם לא הדליק בב' פתחים אלא באחד יצא אבל אם שחט לאחד שחיטתו פסולה וא"כ מצוה דרבנן היא וק"ל וט"ס יש והכונה מובנת ומ"מ יש לגמגם ולא דמי הא להא דשאני בבן פקועה דהחשדא היא שמא יבא אדם אחר ויאכל בהמה בלא שחיטה נמצא דלתקון המצוה תקנו שחיטה בבן פקועה לא כן בנרות חנוכה דהחשדא הוא שלא יאמרו שלא הדליק ולא הוי תיקון המצוה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
