הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק ב׳

ספר קדושה · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק ב׳
הלכה א׳
מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ו) "וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה" שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁכָּל שֶׁאֵינָהּ מַעֲלַת גֵּרָה וּמַפְרֶסֶת פַּרְסָה אֲסוּרָה. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא. וּבְגָמָל וּבַחֲזִיר וּבְאַרְנֶבֶת וּבְשָׁפָן נֶאֱמַר (ויקרא יא ד) (דברים יד ז) "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה" וְגוֹ' הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁהֵן בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סִימָן אֶחָד. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה טְמֵאָה שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן כְּלָל שֶׁאִסּוּר אֲכִילָתָם בְּלֹא תַּעֲשֶׂה יֶתֶר עַל עֲשֵׂה הַבָּא מִכְּלַל אוֹתָהּ תֹּאכְלוּ:
הלכה ב׳
לְפִיכָךְ כָּל הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה כְּזַיִת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. בֵּין שֶׁאָכַל מִן הַבָּשָׂר בֵּין שֶׁאָכַל מִן הַחֵלֶב. לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בִּטְמֵאִים בֵּין בְּשָׂרָם לְחֶלְבָּם:
הלכה ג׳
הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית ב ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" אֵינוֹ מִכְּלַל מִינֵי חַיָּה בַּעֲלַת פַּרְסָה לְפִיכָךְ אֵינוֹ בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְהָאוֹכֵל מִבְּשַׂר הָאָדָם אוֹ מֵחֶלְבּוֹ בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָסוּר הוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב שִׁבְעַת מִינֵי חַיָּה וְאָמַר בָּהֶן (ויקרא יא ב) "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" הָא כָּל שֶׁהוּא חוּץ מֵהֶן לֹא תֹּאכְלוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:
הלכה ד׳
הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר עוֹף טָמֵא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא יג) "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ". וַהֲרֵי עָבַר עַל עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד יא) "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" הָא טְמֵאָה לֹא תֹּאכְלוּ. וְכֵן הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִדָּג טָמֵא לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא יא) "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם" (ויקרא יא יא) "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ". וְעָבַר עַל עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ט) "כּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" מִכְּלַל שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא יֵאָכֵל. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹכֵל דָּג טָמֵא אוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה אוֹ עוֹף טָמֵא בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה:
הלכה ה׳
חָגָב טָמֵא הֲרֵי הוּא בִּכְלַל שֶׁרֶץ הָעוֹף וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשֶּׁרֶץ הָעוֹף לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד יט) "כָּל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ". וְאֵי זֶהוּ שֶׁרֶץ הָעוֹף כְּגוֹן זְבוּב אוֹ יַתּוּשׁ וְצִרְעָה וּדְבוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ו׳
הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשֶּׁרֶץ הָאָרֶץ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מא) "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל". וְאֵי זֶהוּ שֶׁרֶץ הָאָרֶץ כְּגוֹן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְחִפְשִׁית וְנַדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ז׳
וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן (ויקרא יא כט) "הַחלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב" (ויקרא יא ל) "וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשֶׁמֶת" הָאוֹכֵל מִבְּשָׂרָם כַּעֲדָשָׁה לוֹקֶה. שִׁעוּר אֲכִילָתָן כְּשִׁעוּר טֻמְאָתָן. וְכֻלָּם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּכַעֲדָשָׁה:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָכַל מֵהֶן אַחַר מִיתָתָן. אֲבָל הַחוֹתֵךְ אֵיבָר מִן הַחַי מִן אֶחָד מֵהֶן וַאֲכָלוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּזַיִת בָּשָׂר. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת. אָכַל אֵיבָר שָׁלֵם מִן הַשֶּׁרֶץ אַחַר שֶׁמֵּת אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּעֲדָשָׁה:
הלכה ט׳
דַּם שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים וּבְשָׂרָן מִצְטָרֵף לְכַעֲדָשָׁה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם מְחֻבָּר לַבָּשָׂר. וְכֵן דַּם הַנָּחָשׁ מִצְטָרֵף לִבְשָׂרוֹ לִכְזַיִת וְלוֹקֶה עָלָיו לְפִי שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ חָלוּק מִדָּמוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר שְׁרָצִים שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין:
הלכה י׳
דַּם שְׁרָצִים שֶׁפָּרַשׁ וּכְנָסוֹ וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה עָלָיו בִּכְזַיִת. וְהוּא שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁרֶץ. אֲבָל אִם הִתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם אוֹכֵל דָּם פָּטוּר. שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף:
הלכה י״א
כָּל הַשִּׁעוּרִין וּמַחְלְקוֹתָם הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:
הלכה י״ב
הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מג) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם". הֲרֵי כָּלַל בְּלָאו זֶה שֶׁרֶץ הָאָרֶץ וְשֶׁרֶץ הָעוֹף וְשֶׁרֶץ הַמַּיִם. אֵי זֶהוּ שֶׁרֶץ הַמַּיִם אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ הַתּוֹלָעִים וְהָעֲלוּקָה שֶׁבַּמַּיִם וְהַבְּרִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁהֵן חַיּוֹת הַיָּם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּצוּרַת הַדָּגִים לֹא דָּג טָמֵא וְלֹא דָּג טָהוֹר כְּגוֹן כֶּלֶב הַמַּיִם וְהַדַּלְפוֹן וְהַצְּפַרְדֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה י״ג
אֵלּוּ הַמִּינִין שֶׁנִּבְרָאִין בְּאַשְׁפּוֹת וּבְגוּפֵי הַנְּבֵלוֹת כְּגוֹן רִמָּה וְתוֹלַעַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵינָן נִבְרָאִין מִזָּכָר וּנְקֵבָה אֶלָּא מִן הַגְּלָלִים שֶׁהִסְרִיחוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן הַנִּקְרָאִין רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וְהָאוֹכֵל מֵהֶן כְּזַיִת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מד) "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין פָּרִין וְרָבִין. אֲבָל (ויקרא יא מא מב) "הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ" הוּא שֶׁפָּרֶה וְרָבֶה מִזָּכָר וּנְקֵבָה:
הלכה י״ד
אֵלּוּ הַמִּינִין הַנִּבְרָאִין בְּפֵרוֹת וּבְמַאֲכָלוֹת אִם פָּרְשׁוּ וְיָצְאוּ לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לְתוֹךְ הָאֹכֶל מִי שֶׁאָכַל מֵהֶן כְּזַיִת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מב) "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" לֶאֱסֹר אֵלּוּ שֶׁפָּרְשׁוּ לָאָרֶץ. אֲבָל אִם לֹא פָּרְשׁוּ מֻתָּר לֶאֱכל הַפְּרִי וְהַתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכוֹ:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִתְלִיעַ הָאֹכֶל אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר מִן הָאָרֶץ. אֲבָל אִם הִתְלִיעַ וְהוּא מְחֻבָּר. אוֹתָהּ הַתּוֹלַעַת אֲסוּרָה כְּאִלּוּ פֵּרְשָׁה לָאָרֶץ שֶׁעַל הָאָרֶץ נִבְרֵאת וְלוֹקִין עָלֶיהָ. וְאִם סָפֵק אֲסוּרָה. לְפִיכָךְ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהַתְלִיעַ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַפְּרִי מִתּוֹכוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ תּוֹלַעַת. וְאִם שָׁהָה הַפְּרִי אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹכֵל בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁאֵין תּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מִתְקַיֶּמֶת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ:
הלכה ט״ז
פָּרְשׁוּ לָאֲוִיר וְלֹא נָגְעוּ לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁפָּרְשׁוּ מִקְצָתָן לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁפָּרְשׁוּ אַחַר שֶׁמֵּתוּ. אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת תּוֹלַעַת עַל הַגַּרְעִינָה מִבִּפְנִים. אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ הָאֹכֶל לְתוֹךְ אֹכֶל אַחֵר. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין מִסָּפֵק וְאֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן:
הלכה י״ז
תּוֹלַעַת הַנִּמְצֵאת בִּמְעֵי הַדָּגִים וּבַמֹּחַ שֶׁבְּרֹאשׁ הַבְּהֵמָה וְהַנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר אֲסוּרָה. אֲבָל דָּג מָלִיחַ שֶׁהִתְלִיעַ הֲרֵי הַתּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהֵן כְּפֵרוֹת שֶׁהִתְלִיעוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן כֻּלָּן כְּאַחַת בַּתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכָן. וְכֵן הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים שֶׁהִשְׁרִיצוּ הֲרֵי אוֹתָן שְׁרָצִים מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן עִם הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא ט) "וְכָל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ". כְּלוֹמַר בַּמַּיִם וּבַיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא שֶׁאַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין אַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁאֵין לוֹ. אֲבָל בְּכֵלִים בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּין שֶׁאֵין לוֹ מֻתָּר:
הלכה י״ח
שֶׁרֶץ הַמַּיִם הַנִּבְרָא בְּבוֹרוֹת וּבְשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת הוֹאִיל וְאֵינָן מַיִם נוֹבְעִין וַהֲרֵי הֵן עֲצוּרִים הֲרֵי הֵן כְּמַיִם שֶׁבְּכֵלִים וּמֻתָּר. וְשׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע וְאַף עַל פִּי שֶׁבּוֹלֵעַ בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה מֵאוֹתָן הַשְּׁרָצִים הַדַּקִּים:
הלכה י״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ מִמְּקוֹם בְּרִיָּתָן. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ הַשֶּׁרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לְתוֹךְ הַכְּלִי אוֹ לְתוֹךְ הַבּוֹר אָסוּר. פָּרַשׁ לְדָפְנֵי הֶחָבִית וְחָזַר וְנָפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר מֻתָּר. וְכֵן אִם פָּרַשׁ לְדָפְנֵי הַבּוֹר אוֹ הַמְּעָרָה וְחָזַר לַמַּיִם מֻתָּר:
הלכה כ׳
הַמְסַנֵּן אֶת הַיַּיִן אוֹ אֶת הַחֹמֶץ אוֹ אֶת הַשֵּׁכָר וְאָכַל אֶת הַיַּבְחוּשִׁים אוֹ אֶת הַיַּתּוּשִׁין וְהַתּוֹלָעוֹת שֶׁסִּנֵּן לוֹקֶה מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַמַּיִם אוֹ מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף (וְשֶׁרֶץ הַמַּיִם) אֲפִלּוּ חָזַר לַכְּלִי אַחַר שֶׁסִּנְּנָן שֶׁהֲרֵי פָּרְשׁוּ מִמְּקוֹם בְּרִיָּתָן. אֲבָל אִם לֹא סִנְּנָן שׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ:
הלכה כ״א
זֶה שֶׁאָמַרְנוּ בְּפֶרֶק זֶה הָאוֹכֵל כְּזַיִת. כְּשֶׁאָכַל כְּזַיִת מִבְּרִיָּה גְּדוֹלָה אוֹ שֶׁצֵּרֵף מְעַט מִבְּרִיָּה זוֹ וּמְעַט מִבְּרִיָּה זוֹ שֶׁבְּמִינָהּ עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. אֲבָל הָאוֹכֵל בְּרִיָּה טְמֵאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ כֻּלָּהּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה פְּחוּתָה מִן הַחַרְדָּל. בֵּין שֶׁאֲכָלָהּ מֵתָה בֵּין שֶׁאֲכָלָהּ חַיָּה. וַאֲפִלּוּ סָרְחָה הַבְּרִיָּה וְנִשְׁתַּנֵּית צוּרָתָהּ הוֹאִיל וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ לוֹקֶה:
הלכה כ״ב
נְמָלָה שֶׁחֲסֵרָה אֲפִלּוּ אַחַת מֵרַגְלֶיהָ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלֶיהָ אֶלָּא בִּכְזַיִת. לְפִיכָךְ הָאוֹכֵל זְבוּב שָׁלֵם אוֹ יַתּוּשׁ שָׁלֵם בֵּין חַי וּבֵין מֵת לוֹקֶה מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף:
הלכה כ״ג
הֲרֵי שֶׁהָיְתָה הַבְּרִיָּה מִשֶּׁרֶץ הָעוֹף וּמִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם וּמִשֶּׁרֶץ הָאָרֶץ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ לָהּ כְּנָפַיִם וְהִיא מְהַלֶּכֶת עַל הָאָרֶץ כִּשְׁאָר שְׁרָצִים וְהָיְתָה רָבָה בַּמַּיִם וַאֲכָלָהּ לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקִיּוֹת. וְאִם הָיְתָה יֶתֶר עַל זֶה מִן הַמִּינִין שֶׁנִּבְרְאוּ בְּפֵרוֹת לוֹקֶה עָלֶיהָ אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת. וְאִם הָיְתָה מִן הַמִּינִין שֶׁפָּרִין וְרָבִין לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְאִם הָיְתָה מִכְּלַל עוֹף טָמֵא יֶתֶר עַל הֱיוֹתָהּ מִשֶּׁרֶץ הָעוֹף לוֹקֶה עָלֶיהָ שֵׁשׁ מַלְקִיּוֹת. מִשּׁוּם עוֹף טָמֵא. וּמִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף. וּמִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָאָרֶץ. וּמִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַמַּיִם. וּמִשּׁוּם רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וּמִשּׁוּם תּוֹלַעַת הַפֵּרוֹת. בֵּין שֶׁאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ בֵּין שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת. לְפִיכָךְ הָאוֹכֵל נְמָלָה הַפּוֹרַחַת הַגְּדֵלָה בַּמַּיִם לוֹקֶה חָמֵשׁ מַלְקִיּוֹת:
הלכה כ״ד
רִסֵּק נְמָלִים וְהֵבִיא אַחַת שְׁלֵמָה וְצֵרְפָהּ לְאֵלּוּ שֶׁנִּתְרַסְּקוּ וְנַעֲשָׂה הַכּל כְּזַיִת וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה שֵׁשׁ מַלְקִיּוֹת. חָמֵשׁ מִשּׁוּם הַנְּמָלָה הָאַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם כְּזַיִת מִנִּבְלַת הַטְּמֵאִים:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

ג׳
והאוכל מבשר האדם וכו' אבל אסור הוא בעשה. הר"ן בפרק אע"פ האריך להוכיח מהברייתות כדברי רבינו:
כ״ד
ריסק נמלים וכו' ואחת משום כזית מנבלת הטמאים. פירוש לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום בריה ואפי' פחותה מכחרדל. ודע שלשון הגמ' בפ' אלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי והשלימו לכזית לוקה שש, ה' משום בריה (דשרץ) וא' משום נבילה. וכתבו התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ״ו:) וא״ת ל״ל שיהא חד חי דהוי בריה בלאו ה״נ כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה וא' משום נבילה. וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתוב ביה אכילה כגון אל תשקצו וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה. וא״ת ואכתי ול״ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרי' בס״פ גיד הנשה (חולין ק״ב:) (טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא) וי״ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמרי' גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

א׳
ולאו הכא מכלל עשה וכו'. קשה למה לא מנה ג"כ העשה שכתב למטה גבי אדם זאת החיה אשר תאכלו והיה לו לומר שעובר בב' עשין:
ג׳
והאוכל מבשר אדם או מחלבו וכו'. כתב ה"ה והוצרך הכתוב למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה. קשה דבלאו הכי צריך הכתוב למעטו מהק"ו שאמר שם בספרי בהמה שהקלת במגעה החמרתה בחלבה וכו' וכמו שביאר הברייתא בארוכה בדברי הר"ן בפרק אע"פ שהאריך שם, ע"ק על הרמב"ן שהקשה על רבינו דהיוצא מן הטמא טמא ואיך אפשר שיהיה בשר האדם אסור והחלב והדם היוצא ממנו מותר וכמ"ש שם הר"ן בשמו תיקשי ליה ברייתא גופא דת"כ דאמרה אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר ששוה בכל דאיך אפשר דהחלב יהיה מותר ולא אוציא הבשר ויהא הבשר אסור והלא כל היוצא מן הטמא טמא ואפילו למה שתירץ ה"ה לדעת רבינו דאין אותו כלל אלא לטמאין בלאו קשה דהברייתא כשאמרה ולא אוציא את הבשר הכוונה שיהיה לאו בבשר דהא כשמיעטה הברייתא לבסוף לא מיעטה הבשר אלא מלאו לחודיה משמע דלא אוציא דקאמר מעיקרא הוי שיהיה בלאו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך אפשר לומר כן והלא היוצא מן הטמא טמא. ואפשר לתרץ דלא נאמר כלל זה אלא לפי האמת אבל לפי מאי דס"ד מעיקרא בברייתא אפשר היה להכחיש כלל זה ומש"ה אצטריך קרא. אבל קושיית הרמב"ן על רבינו היא דלפי האמת סובר הוא דבשר אדם אסור וחלב ודם מותרין וזה סותר הכלל אשר לנו דהיוצא מן הטמא טמא. אבל א"א לפי דברי ה"ה דהוא הכריח דעת רבינו ואמר דהברייתא כפשטה מסייעת לדבריו שאם היה בשר מהלכי שתים מותר מן התורה מה צורך היה להשמיענו דמו וחלבו והיאך יהיה טהור והיוצא ממנו טמא משמע דאפילו לפי מאי דס"ד בברייתא קשה ליה ולא ניחא למימר כדכתיבנא דהברייתא לפי מאי דס"ד היא מכחשת כלל זה אלא הוא סובר דכלל זה א"א להכחישו לא לתנא לפי מאי דסליק אדעתין ולא לפי האמת ואם כן קשה מה שהקשיתי. עוד קשה מה שכתב הרב המגיד בשרו יוכיח דאיך אפשר לומר כן דנימא דבשר גופיה ליתי בק"ו מבהמה וכיון דאיכא למימר היא גופא תיתי בק"ו איך תוכל לומר יוכיח. ועוד קשה דהק"ו הוא מנושאים איך תוכל לומר יוכיח ממקום שהוא בשר. מיהו אין זו קושיא דהאי יוכיח ר"ל מה וה"ק נימא מה לבהמה שכן החמרת בבשרה שבשרה אסור תאמר באדם שהקלת בבשרו שבשרו מותר לא אבל שאר הקושיות צריך עיון. עוד כתב הרב המגיד דדין הוא דהדם מותר מפני שהוא נהפך לחלב ואיך אפשר שיהא מזון התינוק וגידולו מדבר איסור, קשה על זה דבבכורות (דף ו') אמרו סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה לישתרי קמ"ל הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב אלא למ"ד איבריה מתפרקין וכו'. וא"כ קשה על הרב המגיד דמה יתרץ למאן דאמר איברים מתפרקין דלית ליה דם נעכר ונעשה חלב. ועוד אפי' למ"ד דם נעכר ונעשה חלב מאי קושיא כי היכי דבבהמה הוי חידוש ושרי הכי נמי גבי אדם. וי"ל דאע"ג דהוי חידוש גבי בהמה אינו כל כך חידוש דהתם חלב של בהמה מותר אבל אין כל מזונו של אדם בחלב בהמה אבל הכא הוי חידוש טפי שכל מזון התינוק ועיקר גדולו הוי מן האיסור. וזהו שדקדק ה"ה בלשונו באומרו וגידולו מן האיסור ואם כן ע"כ ודאי דלמאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב דם האדם מותר דלא אמרינן חידוש גדול כזה שהוא יותר מדם בהמה כדכתיבנא וכיון דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב דם מותר ה"ה לאידך דאית ליה טעמא משום דאיבריה מתפרקין דלא פליג בהא כלל ובודאי לכולהו הדם מותר, ואפשר לומר לדבריהם שכיון שבא הכתוב להתיר דמו וחלבו כו' לפי זה צריך לומר ע"כ דמה שאמר הברייתא יכול אוציא החלב ולא אוציא הדם וכו' לאו דוקא דודאי חלב ודם שוים אלא חד קרא למעט מעשה וחד מלא תעשה וברייתא דריש להו הכי דאתא קרא לדם וחלב כלומר דאחר שנאמרו למעט עשה ולא תעשה נוכל לומר ג"כ דאתא חד למעט דם וחד חלב ולא בדוקא. ומ"ש ה"ה ז"ל ופי' ה"ר אהרן הלוי ז"ל עיין בהריב"ש סימן שע"א:
ה׳
חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף כו'. תימה אמאי לא מנה ג"כ עשה מקרא דאשר לו כרעים כמו שמנה אותו במנין המצות והרב מוהר"ר לוי בן חביב בפסקיו עמד על זה ע"ש:
ח׳
בד"א כשאכל מהן אחר מיתתן וכו'. נראה דהיינו דוקא בשמונה שרצים דלאחר מיתה מטמאין בכעדשה משום הכי אכילתן בכעדשה אבל בשאר שרצים דלא מטמאין כלל אפילו לאחר מיתה אכילתן בכזית ומה שלא תירצו בגמרא אידי ואידי במיתתן כאן במובדלין פירוש בח' שרצים וכאן בשאינן מובדלין פירוש בשאר שרצים כבר תירצו שם התוספות בפרק קדשי מעילה (דף ט"ו) בדבור המתחיל וקלסיה ר' יוחנן: אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו בכעדשה וכו'. קשה לפי מה שכתב ה״ה לדברי רבינו דר' יוחנן דאמר אין לוקין עליהן אלא בכזית לא קאי אלא אנבלות מה הוצרך רבא לתרץ בפרק קדשי מזבח (מעילה דף ט"ז:) במובדלין דבר הכתוב אמאי לא תירץ כי אמר רבי יוחנן כזית אנבלות אבל בשרצים לעולם כשיעור טומאתן כך אכילתן הבשר בכעדשה והאיברים אפילו פחות מכעדשה וכ״ת עדיין קשה דבהמה נמי ליהוי שיעור אכילת האיברים כטומאתן דהוי במשהו ולכך הוצרך רבא לתרץ כן, מכל מקום קשה מ״ש אלא מעתה בהמה נמי ליפלגו וכו' דקושיא זו גם כן מעיקרא הוה ואיך נמשכה זאת הקושיא עתה דקאמר אלא מעתה ועוד קשה אדמקשה מבהמה דליפלגו בין מובדלות וכו' אמאי לא מקשה משרצים גופייהו דליחייב באכילת האיברים אפילו בפחות מכעדשה כטומאתן. ויש לומר לזה דלדעתו ז״ל לא הקשה לו כן משום דהיה לו יכולת לדחות המתרץ ולומר אה״נ דבאבר על אכילתו במשהו מיחייב והא דנקט אין לוקין עליו אלא בכזית משום בהמה דנקט ליה להכי פריך ליה בבהמה דאינו יכול לתרץ לו. ותו קשיא אם גירסת הרב המגיד כגירסת ספרינו איך יתיישב תירוץ לשון הגמרא אמרו שם כי קא מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא מאן דכר שמייהו דשיעורין. ונראה לתרץ דכח הקושיא הוא מדאמר ר' יוחנן בכזית גבי נבלות וגבי שרצים ולא פירש השיעור משמע דהשיעור הוי בכעדשה ולכך לא הוצרך לפרש דממילא משמע דכיון דיהבינן לנבלות שיעור כזית לשרצים יהבינן שיעור כעדשה דידוע הוא דכעדשה גבי שרצים הוי כמו כזית גבי נבלות אבל אי גבי שרצים הוי השיעור פחות מכעדשה היה צריך ר' יוחנן לפרש לכך מקשה דכיון דבשרצים צריך שיהא השיעור כעדשה באיברים כיון דשיעור טומאת האיברים במשהו א״כ גבי שיעור דאכילה ליהוי במשהו כשרצים כיון דאת אמרת דבשרצים האכילה כטומאה. ותירץ דלא אמרינן דליהוי האכילה כטומאה אלא כטומאה שהיא מובדלת מן השאר אבל טומאת האיברים אינה מובדלת מן השאר דנבילות ג״כ באיברים טומאתן במשהו, והקשה כיון דאת אמרת דהטעם דלא אמר במשהו משום דאין חלוקה מן הבהמה בשיעור טומאת האיברים אבהמה נמי תקשי לך ליהוי האכילה כאיברים במשהו ומינה דליהוי בשרצים כן כיון דאת אמרת דטעם השרצים הוי משום דהכי איתא בבהמה ותירץ כי אקיש רחמנא לבל תשקצו כלומר דרחמנא אקשינהו האיברים לבשר בלאו דאל תשקצו אבל לא אקשינהו לשיעורין כלומר דנימא דכי היכי דבשר כטומאתו כך אכילתו גם כן האיברים יהיו אכילתן כטומאתן אלא כלם שוים לבל תשקצו. ואם נאמר שגירסת הרב המגיד בגמרא לא הוי אלא הא דאקשינהו רחמנא לבל תשקצו לבד כדמשמע מלשונו אתי שפיר טפי. ומה שאמר הרב המגיד ז״ל דתירץ במובדלים דבר הכתוב ה״ה לשרצים שאין חיוב באכילתן וכו' כתב כן לפי האמת דאית לן הקש אבל הדוחה היה יכול לדחות וזה נ״ל פשוט:
ט׳
לפי (שאין) בשרו חלוק מדמו וכו'. בגמרא חילקו מכולו למקצתו ולא ידעתי למה לא ביארו רבינו או כאן או בהלכות שאר אבות הטומאות:
י״ג
אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה וכו'. (אלו המינין הנבראין בפירות וכו'). לכאורה יש לתמוה דכיון דשרץ הארץ אינו אלא מה שפרה ורבה מזכר ונקבה לא היה לן לרבות האי מהשורץ דהרי הוו כאלו הנראין בגוף הנבלות דהוו הרומש:
י״ד
אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות וכו'. קשה דקרא כתיב בפרשת שמיני כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם וכו' ובפרק א"ט (דף ס"ז:) מרבינן מהולך על גחון נחש ומכל הולך על ארבע מרבינן שלשול ועקרב וחפושית וכו' ומכל השרץ מרבה תולעת הפירות שפירשו וכיון דכל הני בחד קרא הם מאי שנא דכל אינך כייל רבינו להו לעיל בלאו דכל השרץ השורץ והך דתולעת הפירות קאמר דהוי לאו באנפי נפשיה דהיינו לכל השרץ השורץ כדכתב בפתיחת ההלכה וכן כאן וכן לקמן בסוף הפרק הא כיון דכולהו בחד קרא נימא דקרא דלא תאכלום כי שקץ הם אכולהו קאי ולהוי הלאו המיוחד דהוי כפירות ככל אינך שהוזכרו בכתוב:
י״ז
תולעת הנמצאת במעי הדגים וכו'. כפמ"ש ה"ה דמיחייב בין בדג בין בבהמה אסירי בכל מקום אבל לאחר מיתה בבהמה אסירי ובדגים שרי. יש לתמוה בדברי רבינו אמאי נקט דנמצאת במעי הדגים דאפשר דאתו ליה דרך בית הרעי לישמעינן רבותא דאפילו שהם בכל מקום אסור ואמאי נקיט במוח שבבהמה דיש לטעות שמא הכניסם לו דרך נחיריו לישמעינן רבותא שנמצאו בכל מקום. אלא שי"ל שדבר הרב ז"ל בהווה שכן הדרך:
כ״ג
ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש. ע"כ צ"ל שהיא אינה פרה ורבה אלא שהוא מן המינין שפרה ורבה שאם היא ג"כ פרה ורבה למה ילקה על לאו דרומש על הארץ הא לאו ההוא אלא באינו פרה ורבה אלא כדכתיבנא. ועיין בס"ה ששם ביאר רבינו הענין באורך:
כ״ד
ריסק נמלים והביא וכו'. בתוספות הקשו דלמה לו אחת שלמה אפילו שלא תהיה כאן אחת שלימה כיון דאיכא כזית סגי. והאי קושיא ודאי ליתא לפירוש רבינו דרבינו מפרש דהנמלה השלמה היא מורכבת מהפעולות האמורות לעיל והנמלים האחרים שריסק אינם נמלים מורכבים אלא כשאר הנמלים שאין בהם אלא לאו דשורץ על הארץ ואם הנמלה המורכבת אינה שלמה אלא חסרה ויש בה פחות מכזית איך יצטרף עם שאר הנמלים שאינם מורכבים ללקות על חמשה לאוין הא בשאר הנמלים שנצטרפו עם הנמלה הראשונה אין בהם אלא לאו אחד דשורץ על הארץ ולכך הוצרכו לומר דהיא שלמה ולוקה עליה חמש מלקיות דהיא מורכבת מתכונות ופעולות האמורות והלאו האחד משום כזית מנבלת הטמאים. והתוספות מפני שהם מפרשים דכל הנמלים שוים וה"ה בלאוין כדפרישית תפול על אותו הפירוש הקושיא והוצרכו לתרץ והרב בעל כ"מ הביא על רבינו דברי התוספות. גם כתוב כזית מנבילה דהוא לאו מבשר שרץ טמא ולא הבינותי זה דכיון דלוקה משום שרץ המים והעוף ושרץ הארץ ושאר השרצים שהזכיר רבינו מה לאו דשרץ טמא תו איכא. אבל באמת דברי רבינו תמוהים דבטמאים ליכא לאו דנבילה וכ"ש רבינו בפרק ד' מהלכות אלו וכבר תמה על זה ה"ה שם והניח הדבר בצ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

א׳
מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה עד בין בשרם לחלבם. הכל מפורש בספרא:
ג׳
האדם אע"פ שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה וכו' עד מכלל עשה עשה. זה מפורש פ"ח דספרא וכן כתב הר"מ ז"ל מקוצי והנני עתיד עוד להאריך בזה פ"ג של אלו ההלכות:
ד׳
האוכל כזית מבשר עוף טמא כו' עד ודבורה וכיוצא בהן. הכל מפורש פרק אלו טריפות (דף ס"ו) בספרי דבי רב:
ו׳
האוכל כזית משרץ הארץ לוקה וכו' עד לא יאכל. פ"ד דמס' מעילה (דף י"ז) : ואיזהו שרץ הארץ עד והתנשמת. פרק אלו טריפות (דף ס"ז) : האוכל מבשרן כעדשה עד מחובר בבשר. פרק ד' דמעילה (דף י"ז) : וכן דם הנחש כו' עד שרצים שאינן מטמאין. פ"ק דכריתות (דף ד') :
י׳
דם שרצים שפירש עד על דם בהמה חיה ועוף. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"א) :
י״א
וכל השיעורין ומחלוקתן הלכה למשה מסיני. פ"ק דעירובין (דף ד') ופ"ק דסוכה והרבה מקומות בתלמוד:
י״ב
האוכל כזית משרץ המים עד הוא שפרה מזכר ונקבה. כל אלו הדינין והלאוין מפורשין בספרא ובספרי דבי רב:
י״ד
אלו המינין הנבראין בפירות כו' עד ואלו לוקין עליהן. הכל פ' ואלו טריפות (דף ס"ז) :
י״ז
תולעת הנמצאת במעי הדגים כו' אבל דג מליח שהתליע עד בתולעת שבתוכן: כתב הראב"ד ז"ל שבוש הוא זה שאף בשר מליח וכו': ואני אומר גם ר"מ ז"ל כך דעתו אבל הוא כתב כמנהגו הטוב הדין המפורסם בתלמוד ולא חידש להאריך בדרכי הסברות וכן הוא לשון הגמרא סוף פרק אלו טריפות והלכתא קוקאני אסירי דמינם ניימי ועיילי ליה באוסייה ויס"ג דמינם ניים כוורא כלומר הדגים ויס"ג מורנא דבשרא אסירי דכוורי שריין כו' עד מאי שנא ואסיקנא טעמא דבהמה בשחיטה היא דמשתריא והני מדלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי דגים באסיפה בעלמא הוא דמשתרו והני כי גבלי בהיתרא קא גבלי ע"כ. וכן גורס ר"י אלפס ז"ל ור"ח ור"ת ורבותינו בעלי התוספות ז"ל ואע"פ שרבו בו הפירושין מ"מ ר"מ ז"ל הלך בשיטת רבותיו נ"ע שחייב אדם לומר כלשון רבו ופירש קוקאני שהן תולעים הנמצאים בין במעי הדגים בין בראש הבהמה ואסורין בכולן כדמפרש טעמא דמעלמא קא אתו וכי ניימי עייליה באוסייה כלומר נכנסין בחוטמו ומורנא מדשני בלישני משמע שאינן לא קוקאני ולא תולעים ולכך פי' תולעים הנמצאים בבשר בהמה וחיה ועוף או בבשר הדגים שהן גדלין בין עור לבשר ולא חלק בין שגדלו מחיים בין שגדלו לאחר מיתה ולפיכך דבשרא אסירי כדמסיק טעמא בגמ' אבל בדגים מותרין דכי קא גבלי בהיתרא קא גבלי וכן פירש"י ז"ל. ומה שביאר ר"מ ז"ל בדג מליח ה"ה אפילו בלא מליח מיד שהוציאוהו מן המים אבל זה אינו נמצא לעולם ור"מ ז"ל השמיענו בלשון קצרה דפי' כוורי הדגים המלוחין שדרכן להתליע ולהמצא בהן תולעים הגדלים בהן אחר מליחתן ומותרין כטעם התלמוד לפי שגדלו בהיתר ודמו לפירות שהתליעו כו': וכן המים שבכלים שהשריצו עד כמו שפירשנו. הכל פרק אלו טריפות (דף ס"ו ס"ז) :
כ״א
זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית וכו' עד שיאכל כזית. פרק הלוקין (דף י"ז) : אבל האוכל עד לוקה משום שרץ העוף. פ' הלוקין:
כ״ג
הרי שהיתה הבריה משרץ העוף וכו' עד לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדילה במים לוקה חמש מלקיות: כתב הראב"ד ז"ל המאסף הזה אסף דברים וכו' מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה עכ"ל: ואני אומר כבר השיב ר"מ ז"ל תשובות נמרצות על זה בספר המצות שלו במנין קע"ט במצות לא תעשה והאריך בו והקדים בו עיקרים ארוכים וקצרים ואחר הדברים כתב ולאלה הדברים אמרו בגמ' מכות אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש וכתב בו פירושי הקדמונים וסתרן כדין וכשורה בגמרא וסברא ופירשו על הדרך שכתב כאן ואמר שאל תרחיק התילד עוף מעיפוש הפרש שאנחנו רואים זה תמיד שיתילדו עופות מהלוזים המעופשים ולא תרחיק היות מין אחד בעצמו עוף טמא והוא שרץ העוף שזה אינו רחוק ויהיו לו עניני העוף ופעולותיו ועניני שרץ העוף, הלא תראה פירושי הקדמונים כולם מנו בכלל השש מלקיות דג טמא ושרץ המים וזה כמו כן אמת ואיני מרחיקו כי יתכן שיהיה דג ויהיה שרץ המים וכמו כן יהיה עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים ולפיכך חייבין עליה ד' והנמלה הזאת הנזכרת הנה היא הנמלה בעלת כנפים המתילדת מעיפוש הפירות שאינה פרה ורבה חייב עליה משום שרץ שפירש מן האוכל ואחת משום שורץ על הארץ ואחת משום רומש על הארץ ואחת משום שרץ העוף ואחת משום שרץ המים והצרעה המתילדת מן העפוש הוסיפה על אלה היות עוף ושרץ העוף ולא ימנע תולדת הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העוף והשרץ מן העיפושים ובפירות אלא אצל ההמון שאין להם בחינה בחכמת הטבע אבל יחשבו שכל מין לא יתכן שיתילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה אחר שהם רואים זה על הרוב עכ"ל שם. ועוד האריך שם בדברים נכוחים והרוצה יעיין שם ויראה כי הוא דבר דבור על אופניו. וגם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל הודה לו בו. וגם ראיתי אני פ' אלו הן הלוקין ספרים גורסין להדיא קרוב לדבריו והנני אובין לפניך למען תשכיל. גרסי' התם (דף ט"ז:) גמ' מתני' דאכל נבלות שקצים ורמשים כו' אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום (רומש האדמה) וכו' אכל פוטיתא לוקה ארבע (משום לא תשקצו) נמלה לוקה חמש משום השרץ השורץ על הארץ צרעה לוקה שש משום שרץ העוף ויש שגורס אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' משום לא תשקצו ומשום לא תטמאו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ומשום ושקץ יהיו לכם נמלה לוקה חמש משום השרץ השורץ על הארץ ומשום כל הולך על גחון ומשום לא תשקצו את נפשותיכם ומשום ולא תטמאו את נפשותיכם צרעה לוקה שש מוסף עליו משום שרץ העוף ע"כ. וזו הגירסא מוכחת להדיא קרוב לדבריו וגם הראשונה אלא שזאת מפורשת ומבוארת יותר. וגם בפירוש ביניתא דאמר רב יהודה אמר רב נחמן נחלקו המפרשים ז"ל כי רש"י ז"ל פי' שהם התולעים הנמצאים בכרוב ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו שזאת התולעת הוא כמין דג ויש לו סנפיר וקשקשת ונמצא בין המחרישה וחשיב ליה שרץ משום דאי אפשר להתקיים כיון שאינו גדל במים ע"כ. וגם זה כדברי ר"מ ז"ל. שבתי וראיתי עוד לו ראיה פשוטה ריש פרק בכל מערבין מסיק אביי דדגים גידולי קרקע נינהו ומקשה תלמודא מדידיה אדידיה ומתמה ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש ואם איתא פוטיתא נמי ללקי (שש) ע"כ. ופירש"י ז"ל דעל פוטיתא לוקה ארבע אחת משום שרץ המים דכתיב בפרשת שמיני מבשרם לא תאכלו ולאו שני במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ובפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם כלל בזה בין שרץ הארץ בין שרץ המים ע"כ. ועוד האריך בלאוי הנמלה והצרעה מכל מקום למדנו מתוך לשונו כי יש דגים הגדלים במים שיש בהם נמי משום שרץ השורץ על הארץ וגם פשיטות התלמוד דמקשה מדגים אדגים וכייל בהו שרץ השורץ על הארץ מורה ממש כדברי רמז"ל וזו אינה צריכה לפנים, ומה שהקשה הראב"ד ז"ל שאילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה איני מבין קושיא זו שהרי מצאו אלו הבריות שהיו מקובלים בהם ושמא סבר הראב"ד ז"ל בפירוש זאת המימרא כדברי המפרש שהזכיר ר"מ ז"ל בספר המצות וסתר דבריהם או שמא לא ראה הראב"ד ספר המצות שאם ראה לא היה מסיק בזה:
כ״ד
ריסק נמלים כו' עד סוף הפרק. פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ז) :
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

א׳
אזהרת קכ שלא לאכול מבשר בהמה וחיה טמאה דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' וזה נאמר על מי שיש לו סימן א' וכ"ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה וכיון שכבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה לא הוי ק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא. לפי' כל האוכל מבשר בהמה וחיה הטמאה כזית לוקה מן התורה ככל לאוין שיש בו מעשה דומיא דלאו דחסימה דכתיב גבי מלקות בין שאכל מבשרם בין שאכל מחלבם לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם דכתיב כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' ונכרתה וגו' הא למדת שאין כרת אלא בחלב בהמה שמקריבין ממינה קרבן ה'.
ג׳
האדם אף על פי שנאמר בו מין חיה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה דהא מהלך בשתים ולא איירי קרא אלא במהלכי על ארבע ומפני שנקרא חיה כדכתיב ויהי אדם לנפש חיה הוצרך הכתוב למעטו מדין חיה טמאה דכתיב את זה לא תאכלו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתי' בל"ת על אכילתו ומלאו לחודיה הוא דמפטריה רחמנא אבל בעשה ישנו דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ממנה ז' מיני חיה טהורים הא כל שהוא חוץ מהם אע"פ שהוא מהלכי שתים לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
ד׳
אזהרת קכא שלא לאכול מבשר עוף טמא והאוכל כזית ממנה לוקה מן התורה דכתיב ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו' ועובר על עשה שבה דכתיב כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה: אזהרת קכב שלא לאכול דגים טמאים דכתיב ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו והאוכל כזית לוקה ועובר על עשה תאכלו מכל אשר במים מכל אשר יש לו סנפיר וקשקשת וגו' הא אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
ה׳
אזהרת קכג שלא לאכול שרץ העוף והאוכל כזית לוקה וחגב לא הוצרך הכתוב ליחד לו לאו בפני עצמו שבכלל שרץ העוף הוא דכתיב כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וגו' והם כגון זבובים וצרעין ויתושים וחגבים דחגבים נמי איקרו שרץ העוף כדכתיב אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף וגו' אשר לא כרעים וגו' ונקראו שרץ מפני שהם נמוכים ורוחשים על הארץ:
ו׳
אזהרת קכד שלא לאכול משרץ הארץ והאוכל כזית לוקה דכתיב כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל וגו' כל הולך על גחון זה נחש כל לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול והיא תולעת ארוכה כנחש והם הנמצאים באשפה על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החיפושית שהיא אישקארבו ואת הדומה לו מרבה רגלים זה נדל שקורין מאה רגלים עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה. ושמונה שרצים האמורים בתורה והם החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת הם משרץ הארץ דכתיב וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד וגו' והאוכל מבשרם כעדשה לוקה דכתיב והבדלתם בין הבהמה וגו' ובין העוף וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש וגו' פתח הכתו' באכיל' דלא תשקצו את נפשותיכם היינו באכיל' דכי אכול להו משקץ נפשיה וסיים בטומאה אשר הבדלתי אתכם לטמא דהיינו לטמא אחרים בנגיעה לומר לך מה טומאת שרץ בכעדשה הלכה למשה מסיני דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ודרשינן נמי מהם בהם וחומט תחלת ברייתו בכעדשה אף אכילה לוקה עליהם בכעדשה והיינו במיתתן דומיא דטומאה דהויא אחר מיתה אבל חותך אבר א' מהם מן החי אינו לוקה עליו אם אכלו אלא בכזית בשר דלא הוי כעדשה אלא במיתתן דומיא דטומאה כדפ' וכולן מצטרפין זה עם זה לכעדשה ולכזית דכתיב הטמאים ה"א יתירה מלמד שמצטרף אפילו שרץ ושרץ כלומר כחצי שיעורה מזה וכחצי שיעור מזה מצטרפין וחצי שיעור מחלד חצי שיעור מעכבר מצטרפין והוי בין לשיעור כעדשה בין לשיעור כזית דבשרצי' איכא תרוייהו בחייהם ובמותם כזית וכעדשה ואבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהא בו כעדשה דאף על גב דכל שהוא אבר שלם מטמא בפחות מכעדשה לענין אכילה בעינן מכעדשה דלא השוה הכתוב אכילה וטומא' אלא לכעדשה שהוא שיעור מובדל לטומאת ח' שרצים משאר הטומאות וכדכתיב אשר הבדלתי אתכם לטמא דמיירי בשיעור טומאה מובדלת כעדשה אבל טומאת האיברים אינה חלוקה בשרצים משאר טומאות שכל הטומאות איבריהם מטמאים כן בכל שהן.
ט׳
דם שמנה שרצים ובשרם מצטרף לכעדשה כתיב וזה לכם הטמא אין ת"ל וזה דהא כתיב אלה הטמאים לכם אלא בא ולימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה מדסמך וזה לכם הטמא וכיון דבטומאה מצטרפים באכילה נמי מצטרפין דהא איתקוש אכילה וטומאה והוא שיהיה הדם מחובר לבשר דבצירוף הוא דהוי דם כבשר השרץ כדאמ' לא כשהדם בפני עצמה דאז בעינן כזית דהא לא מטמא' בכעדשה כשהיא בפני עצמה דבהם כתיב כל הנוגע בהם במותם עד שיגיע במקצתן שהוא בכולן והיינו בכעדשה ומשמע דבעינן מבשר השרץ לתשלום כעדשה דכעדשה מן הדם בפני עצמה לא מטמאה כדפרי' ולא קרינא בה בהם ודם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו דכתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר הטמאים שאינו בכרת ואינם מצטרפים הילכך דם נחש ובשרו מצטרפים שאין חלוק דמו מבשרו. אין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כדנילף לקמן בס"ד ואין מוזהרין על דמו אלא משום שרץ טמא כדאמר וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפים לטומאה ואם התרו את אלו משום אוכל דם פטור דהא לאו משום דם הוא אלא משום טומאה כדאמרינן כל השיעורין ומחלקותיהם הלכה למשה מסיני כדאמר בכמה דוכתין:
י״ב
אזהרת קכה שלא לאכול משרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי שכלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים מדקאמר סתמא בכל השרץ השורץ ולא לקחנו מזה הכתוב אלא איסור שרץ המים בלבד שלא בא בו איסור מיוחד כשרץ העוף והארץ ולוקה האוכל מהם כזית. איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים ועלוקה שבמים וחיות הים כללו של דבר כל שאינו בצורת דגים לא טמא ולא טהור כגון כלב המים והדלפון וצפרדע וכיוצא בהם:
י״ג
אזהרת קכו שלא לאכול רמש הארץ כגון אלו המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעה וכיוצא בהם שאינם נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהם והאוכל כזית מהם לוקה דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ רומש על הארץ ואף על פי שאין פרין ורבין דהכי משמע נמי לישנא דרומש שהוא הרומש ומתהוה מן העיפוש כי השורץ אינו נקרא אלא שיש לו כח המולד בדומה והוא פריה ורביה מזכר ונקבה:
י״ד
אזהרת קכז שלא לאכול תולעת הפירות כשיצא לאויר והם הנבראים בפירות ובמאכלות אם פרשו ויצאו לארץ אף על פי שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהם כזית לוקה דכתיב לכל השרץ השורץ על הארץ להביא את שפרשו לארץ אף על פי שחזרו שהרי שרצו בארץ אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו דלא אסרה אלא כששרץ על הארץ כדאמרינן. ואם התליע בפרי במחובר אותה התולעת אסורה כאלו פרשה לארץ שהרי על הארץ נבראת ולוקין עליה ואם ספק אסור דהוי ספקא דאוריתא לחומרא. פירשו לאויר ולא נגעו לארץ או שפרשו מקצתן לארץ או שפירשו אחר שמתו שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר כל אלו אסורין מספק אי מיקרי שורץ על הארץ אי לא ואין לוקין עליהם דהא הויא התראת ספק.
י״ז
תולעת הנמצאת במעי הדגים ובמוח שבראשי הבהמות והנמצאת בבשר אסורה כשהבהמה ישנה או הדג נכנסין בחוטמם וכתיב ואת נבלתם תשקצו להביא דרנין שבבהמה ונמצאת בבשר אסור שבשר בהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אפילו לאחר שחיטה אסור כיון שאי איפשר להם בשחיטה אבל דג מלוח שהתליע מותר שהן כפירות שהתליע אחר שנתלשו מן הארץ שמותר לאוכלן דכיון דאין צריכים שחיטה כל הגדל ממנו בהתר הוא גדל כמו תולעת הפירות. וכן המים שבכלים שהשריצו מותר לשתותן עם המים דכתיב וכל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו וגו' שקץ הם כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו ואי אתה אוכל את שאין לו אבל בכלים בין שיש לו בין שאין לו אכול דאין סברא שיהא בכלים חמורים מימים ונחלים דלהוו אסורין נמי דיש לו סנפיר וקשקשת הואיל דבאין לו סנפיר וקשקשת קילי טפי מימים ונחלים דליכא בהו אלא עשה ובימים ונחלים ואין לו איכא לאו וכיון דהכי הוה דרשינן ליה להתירא ולא איסורא.
י״ח
שרץ המים הנברא בבורות שיחין ומערות הואיל ואינם מים נובעים והרי הן עצורין במים שבכלים מותרים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו וגו' מה ת"ל והא מאותם תאכלו דכתיב בסיפיה דקרא בימים ובנחלים אותם תאכלו נפקא לן היתירא בשיש לו ואיסורא בשאין לו ותאכלו קמא למאי אתיא לכתוב מכל אשר במים כל אשר לו וגו' אותם תאכלו שיכול הואיל והתיר שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש המפורש ההוא קרא דיש לו סנפיר וקשקשת דאתי להתיר כלים בלא סימני טהרה כדדרשינן לעיל ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא אחרים הא בכלים אפילו אין לו תאכלו וסתום כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים לא תאכלו הא בכלים תאכלו אפילו אין לו והאי קרא לא הוי מפורש להתר כולי האי משום דאזהרת לא תאכלו לא סמיכא להאי פרטא אלא לכלל דכל נפש החיה אשר במים וגו' דכתיב בה ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ומשמע טפי בהאי קרא דבכל מימות שבעולם אפילו בכלים אזהר אלא דילמוד סתום דהוי האי קרא מן המפורש דהוא קרא דיש לו סנפיר וגו' תאכלו הא בכלים אף על גב דאין לו תאכלו והכא הוי מפורש להתר כלים כיון דסמיך לא תאכלו אפרטא ואם כן בורות שיחין ומערות הוו אסירי להכי איצטריך קרא דאת זה תאכלו כי היכי דנדרוש כלל ופרט וכלל להתירם דבסתום נמי איכא שני כללות סמוכים זה לזה אחר הפרט דכתיב בימים ובנחלים וכתיב בתריה תרי במים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וכל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכים זה לזה הטל פרט ותנהו ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים רבי חריצין ונעיצים נובעים לאיסורה ומיעט בורות שיחין ומערות להתרא ולא מצית למימר מה הפרט מפורש מים גדלים ע"ג קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע ורבי אפילו שיחין ומערות דא"כ לא תאכלו קמא מאי אהני ליה דלכלים לא צריך דלא מיתסרי כיון דלא דמו לפרט במידי ועוד דהא הותרו כלים מקרא גופיה דכתיב אין לו סנפיר וקשקשת במים אותם תאכלו הא בכלי אפי' אין לו תאכלו והאי כלל ופרט וכלל דאמרינן דרשינן ליה הכי משום דילמוד סתום מן המפורש בהתר בורות שיחין ומערות נמי כמו בהתר כלים דאי לאו מפורש הוה אסרינן בורות שיחין ומערות בסתום משום דלא סמיך לא תאכלו אפרטא ומשמע טפי לאסור כל מימות והשתא דבמפורש דרשינן כלל ופרט וכלל מתרי במים דכתיבי גבי הדדי מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים והטל הפרט ביניהם לדונם בכלל ופרט וכלל למעט בורות שיחין ומערות להתרא דלאיסורא אי אפשר דא"כ לא תאכלו מאי אהני ליה דרשינן נמי הכי בסתום אע"ג דלא תאכלו לא סמיך אפרטא כדאמר וא"כ האי לא תאכלו לכלים לא הוה צריך דהא לא דמו לפרט במידי ועוד דהותרו מקרא דעשה גופיה דכתיב אותם תאכלו דיש לו הא בכלים תאכלו אע"פ שאין לו כדכתבינן אלא להכי הוא דאתא כי היכי דנדרוש כעין הפרט למעט בורות שיחין ומערות להתרא ולא לאיסורא דלהכי אהני לא תאכלו כדאמרינן בין במפורש בין בסתום והיינו לת"ק דרבי ישמעאל אבל לדברי ר' ישמעאל דפליג את"ק בחריצין המושכין ואינם נובעים לפירוש הרב ז"ל ילפינן לה בגוונא אחריתי הכי ריבה ומיעט וריבה דבמים במים שני פעמים הואיל ושני הכללות סומכים כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ובפרט אלא בריבוי ומיעוט וריבוי וריבה הכל אפילו חריצין ונעיצין שאינם נובעים לאיסורא ומיעט בורות שיחין ומערות להתרא דחריצין ונעיצין אינם עצורין ככלים ובורות שיחין ומערות עצורין שאין להם מוצא ומובא אלא עצורים ככלים ולא מצית למימר דריבה אפילו בורות וגו' לאיסורא ומיעט כלים דכלים לא איצטריכו להו קרא כדאמרינן לעיל וא"כ תאכלו יתירא מאי אהני ליה אלא אהני למידרש כי האי גונא להתיר בורות וכדאמרינן לעיל ונראה דגרסינן תני דבי רבי ישמעאל דאי גרסינן דבי ר' ישמעאל תנא כמו שכתוב בספרים לא הוה הלכתא כותיה דהכי קים לן תנא דבי ר' ישמעאל הוי הלכה ודבי ר' ישמעאל תנא לא הוי הלכה. ואם פירש השרץ ממקום בריתו אף על פי שחזר לתוך המים אסור משום שרץ השורץ על הארץ דכיון דרחשה והלכה חוץ הוי שרץ הארץ. המסנן את היין ואת החומץ או את השכר ואכל היבחושין או יתושין ותולעות (שאינו) לוקה משום שרץ המים בתולעות או משום שרץ העוף נמי באחרים ואפילו חזרו לכלי אחר שסננן שהרי פרשו ממקום ברייתן וכתוב כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסננן כדאמרינן.
כ״א
האוכל בריה טמאה שלימה בפני עצמה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה דכל בריה ובריה טמאה אסרה תורה ל"ש גדולה ול"ש קטנה דאין לה שיעור דאי קטנה דאין לה שיעור לא לקי עליה היכי אזהר בלאו סתמא כל בריה טמאה הא איכא טובא דלית בהו שיעורא אלא ודאי כדאמרינן בין אכלה חיה או מתה ואפילו סרחה כל שיכולין לאכלה לוקה הואיל ואכלה כולה שלימה כדאמרינן.
כ״ב
נמלה שחסרה ואפילו אחד מרגליה אינו לוקה עליה אלא בכזית דהא אינה שלימה ושיעור נמלה שלימה גמירין הלכתא דהאוכלה חייב ואלו חסרה פטור לפיכך על זבוב או יתוש שלם בין חי בין מת לוקה משום שרץ העוף דבטמאים ליכא אבר מן החי אלא כל שאוכל מהם לוקה כדאמרי'.
כ״ג
הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכל' לוקה משום שרץ העוף ומשום שרץ המים ומשום שרץ הארץ ואם היתה יתר על זה מן המינים שנבראו בפירות לוקה עליה ארבעה ואם היתה מן המינים שפרים ורבים לוקה חמשה ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותר משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות משום שרץ העוף ומשום עוף טמא ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולעת הפירות כדכתיב לעיל קראי דהני לאוין בין אכלה כולה או כזית ממנה כדאמר לעיל לפיכך נמלה הפורחת הגדלה במים לוקה ה' מלקיות ובשעת בריאתה בבת א' הוא דחיילי כל הני איסורי.
כ״ד
ריסק נמלות והביא א' שלימה וצרפה לאלו ונעשו הכל כזית לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה וא' משום כזית מנבלת הטמאים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

ג׳
והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי כו' אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה: הרב במשל"מ עמד מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות דלרבנן איסורו חישובו ולכן לא בעי מחשבה, דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ"ג דעוקצים החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה, ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן איסורו חושבו, וליכא לאוקמי כר"ש דלית ליה איסורו חישובו ולכך אין עגלה ערופה מטמאה לדידיה משום דלא חשיב עלה, דהא סיפא דמשנתנו קתני ר"ש אומר חוץ מן העכביות, ומדסיפא ר"ש רישא לאו ר"ש. והנה זה לא מכריח מידי, דלכולהו יקשה דבמשנה שם תנן ומן הבהמה ומן העופות ובשר הפורש מן החי הא אסור לכו"ע, וא"כ אמאי בעי מחשבה, והבטיח הרב להאריך במק"א ולא זכינו לאורו. והנה בהא דבשר מן החי מן הבהמה ומן העופות, מהא לא מצי להכריח מידי, דרש"י פירש על הא דאמר ואיסורו חישובו, איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משוי ליה אוכל, דכיון דאסור ליה מכלל דראוי לאכילה לעו"ג, ורמיזת דבריו מורה, דהיכי שגם לעו"ג אסור באכילה לא חשיבא אוכל כלל, ובשר מן החי הלא גם ב"נ מצווה ע"ז, וכיון שבין לישראל בין לעו"ג לא שריא רחמנא, לא מחשיב ליה איסורו להיות אוכל בלא מחשבה, ולפ"ז בחותך בשר מן האדם הדר ההכרח לסתור דברי רבינו, דאם נאמר דבשר מן החי אסור לישראל א"כ יהא איסורו חושבו, אבל בפרט זה אם ב"נ מצווה על אבמה"ח ובשר מן החי דאדם פרט זה צ"ע, ואם נאמר דמצווה א"כ לק"מ כמוש"ב, אולם מדברי רבינו בהלכות מלכים מוכח דאינו מצווה. ובכ"ז לק"מ, דנתבונן במאי פליגי ר"ש ורבנן אם איסורו חושבו, ונראה דה"פ כיון דחשבתו התורה אוכל לחייב עליה מלקות משום אוכל נבילה ה"נ חשיבא אוכל לטמא טומאת אוכלים, ור"ש דסבר כ"ש למלקות ובפרט דר"ש סובר דשלא כדרך הנאתן אסור כמבואר בפ"ג דשבועות דף כ"ג בתוספות, אין ראיה ממה דלוקה דאכילתו חשובה דאף שלא כדרך אכילתן ובכ"ש לוקה. ולפ"ז באיסור עשה דחצי שיעור אסור ובכשיעור ג"כ אינו לוקה, אין שייך דרחמנא אחשביה אוכלא, דשיעורו לא חשיב יותר מפחות מכשיעור, ולכן לא פריך הגמרא מהך דהחותך לאדם כו', אולם דברי רבנן בתוספות פרק המצניע דף צ"א תוד"ה כגון מתנגדים לזה, שדעתם דאף באיסור עשה שיעור חמור טפי ושיעורו מחשבו לענין הוצאה יעו"ש, וכן בתוספות פ"ג דשבועות דף כ"ג ד"ה דמוקי לה כדברי הכל יעו"ש: אכן נראה דמוכרח דר"ש לית ליה איסורו חושבו, מהא דמטהר עגלה ערופה, ולפ"ז א"ש דלדידיה דסבר דאם אינה ראויה לאכילת עו"ג משום איסור אינו מטמא טו"א, הרי על כרחין האיסור לא משוי אוכל, כיון דחזינא דבאבר מן החי דגם עו"ג מוזהר עליה, דלפי סברא דאיסורו חושבו אדרבא כיון דכולהו חייבין על אכילתה טפי הו"ל למיחשב אכילה, ומזה דדריש ר"ש אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דוקא מטמא טומאת אוכלים יצא בשר מן החי, מזה מוכח דלא אמרינן הך דאיסורו חושבו, ובפשיטות לא מצינא לאוקמי הך דהחותך מן החי' כו' כר"ש, דלר"ש לא מטמא טומאת אוכלים כדאמר סוף פ' העור והרוטב, [וצ"ל דר"ש פליג בקמייתא וקאי רק על שאר ירקות שדה ע"ז אמר חוץ מן העכביות יעו"ש] וא"כ נסתר תירוצי הראשון ג"כ דאם אסור גם לעו"ג שייך טפי הך דאיסורו חושבו, וביותר תימה לענ"ד דהגמרא דייק מסיפא, דקתני נבילת עוף טהור כו' הא נבילת עוף טמא צריכה מחשבה ומדייק מדיוקא, טפי ה"ל למידק מרישא דתני בהדיא נבילת עוף הטמא, וע"כ לאו ר"ש מדסיפא ר"ש, ומדתני החותך מן הבהמה כו' בהדי הנך וכדפרישית וצ"ע בזה: ובעיקר הדבר דרבינו סובר דבשר אדם בעשה והראב"ד השיג, ראיתי לרשב"ש דוראן שהאריך בזה בשו"ת סימן תקי"ח וז"ל, דאפילו לדעת האומרים שדבר זה מותר, אבל אינו אפשר, שאיך יאכל זה, אם בשחיטה לא נתנו לו סימנין והתורה אמרה וזבחת מבקרך ומצאנך חיה ועוף יצאו מדרשא כו' ואם נאמר שאדם שנשחט לא יהיה טמא זה לא עלה על דעת והתורה אמרה כל אשר יגע ע"פ השדה בחלל חרב, ואם מחיים הרי יש בו משום בשר מן החי, דבפרק גה"נ אמרינן כו' ואנן קיי"ל כרבנן דכל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו, וקיי"ל דבשר האדם מותר, א"כ הרי אנו מצווין על איבריו כו'. ועיי' שו"ת הרשב"א סימן שס"ד. והנה דבריו מצאנו להריטב"א בכתובות בקוצר, אך באמת תמוה מאד, דאנן הכי קא אמרינן, דבמקום שבשרו מותר כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, מוכחא דבשר לחודיה מותר, והיינו בטהורים, דבשרן איכא היתר ע"י שחיטה, אבל באדם דבמיתתו אסור ושחיטה לא שייך ביה, ואיך נימא דאבר מן החי נוהג בו ובשר מן החי ג"כ נוהג בו, דא"כ בשרו אסור בכל אופן שיהיה ואיך כתיב עם הבשר, ואם נאמר לר"י דסבר דבשר מן החי נפ"ל מן קרא דובשר בשדה טרפה כדאמר בפרק גיד הנשה שם, ה"ה בבשר מן החי באדם, א"כ מנא לך דאיסורא דבשר מן החי אינו נוהג בטמאים, וע"כ משום דאיסור טריפה ליכא בטמאים, רק בהנך דאיכא היתר בשחיטה, וא"כ גם איסור דבשר מן החי ליכא בטמאים, דמקרא זה נפ"ל לבשר מן החי, וא"כ ה"ה באדם אינו נוהג איסור בשר מן החי מיהא, אף דתאמר דאיסור אבר מן החי נוהג בו, ובאמת נראה דזה דרשי גם חכמים כר"י ור"א דרק חזק לבלתי אכול הדם דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו הא כל שאי אתה מצווה על דמו אי אתה מצווה על איבריו, והכא באדם אין אתה מצווה על דמו דאיתמעט דם מהלכי שתים מקראי, ולכך אבר מן החי אינו נוהג בו: אולם לפי מה שנתבאר דישראל אין מצווה על אבר מן החי ובשר מן החי באדם, א"כ ראיה עצומה לשיטת רבינו דבשר מן החי באדם איכא עשה דזאת החיה כו' פרט לאדם, דאל"כ קשה טובא, דלעו"ג לא שייך כל הני טעמי, ובודאי מצווה על אבר מן החי דאדם ובשר דיליה כמו דאמר בגמרא לגבי טמאים, וא"כ קשה מי איכא מידי דלעו"ג אסור ולישראל מותר, וע"כ דגם לישראל אסור בלאו הבא מכלל עשה, וזה ראיה חזקה לשיטת רבינו: אך לשיטת התוספות חולין ל"ב. דהא דאין טריפה נוהג בטמאים הוא משום דאין איסור חל על איסור, א"כ אף דאינו לוקה מ"מ איסורא איכא עיין יבמות ל"ב נפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, ובאדם דליכא שום איסור בבשר מן החי דידיה, לקי שפיר משום ובשר בשדה טריפה לר"י דיליף מקרא דא אזהרה לבשר מן החי [ובזה קשה לי על שיטת התוספות דלמ"ד דאיסור חל על איסור איכא לאו דטריפה בטמאים, דא"כ מנא לן להך סברא בבשר מן החי דאינו נוהג בטמאים לר"י דנפ"ל מקרא דובשר בשדה טריפה עיי"ש והבן] ולריש לקיש דסובר דבשר מן החי נפ"ל מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, א"כ ליכא איסורא בבשר מן החי דאדם, וקשה מי איכא מידי דלעו"ג אסור ולישראל שרי, הלא ר"ל לטעמיה דסבר חולין ל"ג, רב אחא ב"י לדידיה דלא אמרינן מי איכא מידי עיי"ש, וכ"ז צ"ע:
י״ז
תולעת הנמצאת במעי הדגים. הנה בהגהות הובא מה שהשיג ר"ת על הנך דמפרשי קוקיאני תולעים שבבשר, דא"כ איך חולק רב ששת על ברייתא דואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה יעו"ש, ובאמת הוא פירוש רש"י, רק רש"י כתב קוקיאני תולעים שבכבד ובריאה ויעוין תוס', ויתכן לדעתי דרש"י כוון בזה ענין חדש וזה הוא, דנראה דאם נשחטה הבהמה ומצא בה בן ח' או בן ט' מת ובתוך הולד יש דרני דבשרא מותרין לאכול, וטעמא דאם נמצאין בתוך הבהמה עצמה הלא טעונין שחיטה דבאיסור אבר מן החי הן, ומדבר הטעון שחיטה הן באין ועליהן אין שייך ההיתר דכל בבהמה תאכלו ושחיטת הבהמה לא מהני לדידהו שהרי יש להן חיות לעצמן לכן באיסורייהו קיימי, אבל הולד הנמצא דלאו בר שחיטה הוי ומשתריא מקרא דכל בבהמה תאכלו הואיל ואית ליה פרסות, וא"כ אע"ג דלאו בר שחיטה הוי מותר בשחיטת אמו מקרא דכל בבהמה תאכלו, אע"ג דשחיטת אמו לא עבדא ביה שינוי מידי, וא"כ הנך דרני מיבטלי אל הולד דמיניה גבלי ומשתריין עבורו, ודוקא בבהמה הניתרת עבור שחיטתה שפעלה בהן שינוי למשקל חיותה מינה לכן בהנך דרני שהשחיטה לא פעלה מאומה לא משתרי, אבל בהולד שגם בו לא פעלה השחיטה מאומה רק משתרי משום כל בבהמה תאכלו א"כ הנך דרני נמי מיבטלי להולד שמיניה גבלי. ומצאנו קרוב לזה ברא"ש לקמן פרק בהמה המקשה סימן ה' וז"ל, ואל תתמה לר' יוחנן כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו כו' י"ל דגזה"כ כך הוא, שהרי למדנו מכל בבהמה תאכלו שאם חותך מעובר מותר, מן הטחול של הבהמה אסור, הרי דכוון לזה, דכיון דאין העובר ניתר רק משום כל בבהמה תאכלו כל הנחתך מהעובר או החלב שלו בטל להעובר ומשתרי ג"כ ועיין בזה: וזה כבר הרגשנו לריש לקיש דאמר שחט את הקנה ואח"כ ניקב הריאה דכשרה משום דכמנחא בדיקולא דמיא, א"כ אם ישחוט הקנה ויטול אחד את הריאה ואחר שחיטת הבהמה בשני סימנים דאיגלי מילתא דשחיטת קנה הויא שמה שחיטה אטו משתריא הריאה, ופרשתי דבאמת לא משתריא מידי רק ע"י שחיטת שני סימנים, ומועיל להריאה דכמנחא בדיקולא דמיא שחיטת הסימן השני, היינו דמשתריא מקרא דכל בבהמה תאכלו, ואע"ג דאמרו אותה כשהיא שלמה ולא כשהיא חסרה, זה דוקא היכי דלאו דרך שחיטה הויא חסירה, אבל כאן בריאה דמיפסקא חיותא ע"י שחיטת הקנה דרך שחיטה לאו חסירא הויא וקרינא בה אותה תאכלו, וכיון דריאה וכבד משתריין ע"י כל בבהמה תאכלו דרוב פעמים הקנה נשחט תחלה וכמו שפירש"י בדף ל"ב תו מיבטלי הנך דנרי להם דמנייהו גבלי כיון דגם להם נצרך ההיתר משום קרא דכל בבהמה תאכלו הוי כאילו נמצאו בבן פקועה היינו בולד הנמצא מת או חי בתוך הבהמה דפרשתי דשרינן דמיבטלי להעובר ודוק. ולהמסקנא דקוקיאני אסירי משום דמעלמא דרך אוסייה אתו. ולפ"ז ריאה המוחזקת במורנות יש לצדד דשריא לאכילה ולא מתסרא משום דרני דבישרא וכמו שנתבאר וצ"ע עוד בזה:
כ״ד
משום כזית מנבלת הטמאים. יתכן דכוון ללאו דבל תשקצו כו' בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש כו' דקדושים, דדריש ירושלמי נזיר פרק ג' מינין ה"א על כזית בנבילות יעו"ש. ושם אין כיני אכל נמלה שיש בו כזית וכו' וכולל ג"כ שרצים ומוסיף השיעור בכזית כמו נבילה. ודוק היטב בירושלמי שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

א׳
מכלל וכו' וכל שכן וכו' בלא תעשה. וכתב הרב המגיד וז"ל ודע שאין לתמוה וכו' ממ"ש אין מזהירין מדין ק"ו וכו' ודברי הרה"מ אלו הביאן הרא"ם סדר שמיני ד"ה מבשרם וכתב עליו ונכון. והקשה אלי החכם השלם עצום ורב יצחק נוניש הי"ו דהרא"ם עצמו פליג דידיה אדידיה ממ"ש בסדר ראה ד"ה ותרומת ידך אלו הבכורים שכתב שהוא אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע"פ שהוא בא בק"ו מבכורים לא למדנו אלא איסורא ולא מלקות יעו"ש והא התם דאיכא עשה דוהבאתם שמה ואפילו הכי אצטריך ותרומת ידך ולא אמרינן כיון דאיכא איסור עשה לילקי מק"ו כמ"ש הרה"מ כאן. ועוד קשה לי ממ"ש בכריתות דף ד' ע"ב א"ר אילא אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה ג' והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתרי קראי מכדי כתיב ואכלת לפני ה' וכו' לפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תאכל וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך לחלק אי מההיא הוה אמינא ה"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל לאוקמה בלאו ועדיין לאו שבכללות הוא וכו' ולא לקי ע"כ הרי בפירוש דהש"ס קרי להאי עשה דוהבאתם שמה לאו הבא מכלל עשה לאוכל חוץ לחומה וא"כ הוי דומה בדומה להך דהכא דבהמה דליכא שום סימן טהרה דאית ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי אתא קרא להוסיף בעונשו בלא מלקות ואף אנו נאמר הכא דמכח ק"ו יהא נוסף באיסור לאו ולא מלקות ומהיכן בא לנו לומר דמכח ק"ו לילקי. ועוד קשה לי מדברי הש"ס במכות דף י"ז שהקשו שם על דברי ר"ש וכי מזהירין מן הדין אפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וכו' ומאי קושיא שאני הכא דהא איכא איסור לאו הבא מכלל עשה ומשום הכי מזהירין מן הדין ולקי אלא ודאי דאפילו הכי אין מזהירין מן הדין דלא כהרה"מ גם ממה שתירצו בש"ס לקושיא זאת איסורא בעלמא ולא למלקות ונמצא דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אפילו הכי מייתינן מק"ו להוסיף באיסור לא תעשה קשה שהרי מק"ו מייתינן איסורא לחוד אף מקודם איסורא וכן מש"ס זה לא באתי לכוונת הרא"ם בתחילת הל' שאנו בו שכתב והלא אין מזהירין מן הדין וליכא למימר דהאי ק"ו לאיסורא בעלמא כדמשני במכות דאי לאיסורא בעלמא תיפוק ליה בלאו הבא מכלל עשה והתימה מרבינו ישעיה שתירץ שהק"ו הזה הוא לאיסורא ולא ללקות וכו' וסיים ושמא י"ל דהאי ק"ו הוא להביא איסור ל"ת והתמהא דההיא סוגייא דמכות אף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפילו הכי תירץ הש"ס לאיסורא והיינו איסור לאו והן דברי הר' ישעיה וכן מהש"ס דכריתות שזכרנו מורה בפירוש כן דקאמר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל וכו' ועדיין לאו שבכללות וכו' הרי דאף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפשר לומר דבא לא תעשה בלאו שבכללות להוסיף באיסורו אף דלא לקי והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן הרב תנא הוא נמשך אחר סברא זאת דכל דאיכא איסור חד לא אמרינן מק"ו להוסיף עוד איסור אחר דמאי נפק"מ כיון דליכא מלקות יעו"ש בדבריו ולא זכר ש'ר שרבינו ישעיה ס"ל הכי וגם הרא"ם כתב ושמא י"ל הכי יעו"ש עוד זאת הני סוגיי דברירן טובא דלפעמים אתי קרא להוסיף איסורא וא"כ ממנו ניקח להוסיף איסור לאו מק"ו ושם בש"ס דמכות בק"ו איירי וקאמר לאיסורא באופן שדברי הרא"ם וגם דברי הרה"מ לכאורה אינן מובנים שרבנן בתראי מרן והלח"מ בהלכות איסורי מזבח פ"ה והרא"ם והמל"מ קלסוהו. וע"פ הצעתינו זאת והיא אמיתית דמאי דמשני בש"ס לאיסורא היינו איסור נוסף דלא תעשה דאילו איסור לאו הבא מכלל עשה אית ליה מוהבאתם שמה לא קשה מה שהקשיתי בס' תועפות ראם סדר שמיני ד"ה מבשרם למ"ש הרב המגיד סוף פ"כ מהל' שבת דבעשה אין מזהירין מן הדין דמאי שנא כיון דאיסור לא תעשה דליכא מלקות דומה לעשה דבשניהם ליכא אלא איסורא ואיסור ל"ת מייתינן מן הדין ואיסור עשה לא דעד כאן לא הקשיתי אלא להרא"ם שהבין דכל דליכא איסורא מקודם [אין מזהירין] מן הדין אבל אי איכא איסורא מקודם לא וא"כ למה לא נביא עשה מק"ו ברם למאי דאנן קיימין בפי' הש"ס הסברא היא להפך דכל דאיכא איסורא מקודם נוכל להביא מק"ו איסור אחר וכמ"ש בש"ס שם לאיסורא אבל כל דליכא איסור לא מייתינן מק"ו לאיסורא ועיין להרב מוצל מאש בס' אש דת סי' כ' מה שהקשה להרה"מ מסוגית מכות מעדים זוממין והתם איכא איסורא דלא תענה ברעך עד שקר ואפילו הכי אין עונשין מן הדין ותירץ דשאני עונש מאזהרה והקשתי לו בסיפרי תועפות ראם סוף סדר תשא דהא קי"ל אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין רצוני לומר דחזינן דיותר קשה להזהיר מן הדין מענוש מן הדין וכאן הוא להיפך דכל דמצינו איסור מן התורה מזהירין מדין ק"ו ואין עונשין מדין ק"ו ולכאורה היא קושיא ברם מ"ש עוד שם הם דברים שפלטתן קולמוס בלי דעת בעלים דההיא שכתב הרה"מ מזהירין הוא ממש הזהרה דהיינו מלקות ועונש הוי מיתה גם מה שהקשיתי שם להתוס' דחולין י"ל דלא קשה דהוי גלוי מילתא ודוק. והנה ראיתי להמל"מ דברים מעורבבים שכתב על דברי הרב המגיד אלו שרבינו עצמו כתב כן במנין המצות ושהרמב"ן השיגו יעו"ש וליתא דאין דבריו שבמנין המצות ענין למ"ש הרה"מ דמה שכתב במנין המצות שורש י"ד הוא דדבר שענשו מפורש האזהרה ילפינן מק"ו ומ"ש הרה"מ הוא דדבר שהוא אסור משב ואל תעשה ילפינן מק"ו להלקותו וזה הוא יותר חומרא דמלקינן ליה מן הדין משא"כ מ"ש רבינו דלא מייתינן חומרא מק"ו דהעונש מפורש וכל זה מפורש במ"ש בסוף דבריו יעו"ש וביתר דבריו עיין מ"ש עליו בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד"ה כל מפרסת פרסה גם בדברי הלח"מ ע"ש ד"ה אותה תאכלו. ובספר המצות מצות עשה קמ"ט כתב היא שציוונו לבדוק בסימני בהמה חיה ועוף והיא מצות עשה וכו' ולשון סיפרי אותה תאכלו ואין בהמה טמאה באכילה וכו' וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה הנה נתבאר שאומרו אותה תאכלו מ"ע והענין במצוה זאת שאנו מצוין לבדוק הסימנים האלו וכו' עכ"ל. ולא יכולתי להלום דבריו דאי מ"ע זאת היא כדי שכשיעבור ויאכל בהמה וחיה טמאה יעבור על עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה איך כתב דהמ"ע היא הבדיקה ואי הבדיקה בסימנים תקרא מ"ע היאך נאמר דבאכול הטמאה עובר גם במ"ע והוא עירב שנים יחד וקראו מ"ע ומי שעובר עובר גם בל"ת וכן יש לעורר גם במצוה קנ"ב בדגים דאין דבריו מובנים דאי מצוה תחשב הבדיקה היאך שאלו בש"ס כי מאומרו זה לא תאכלו מינה נשמע דזה תאכלו והא צריך למכתיביה למצות הבדיקה ומ"מ המתבאר מדבריו בין ממצוה קמ"ט בין ממצוה קנ"ב דלאו הבא מכלל עשה עשה וזה כונת הסיפרי באומרו זו מצות עשה ואם כן מצאה הקפידה מקום לנוח במה שהשיג הרמב"ן בשורש הו' יעו"ש באות אל"ף ובי"ת שהרי מנה רבינו אלו המצות בעשין דלא כמו ששרש בשורש הו' יעו"ש. ולפי קוצר דעתי טענת הרמב"ן היא טענה ואיני מבין למה שהליץ עליו המגילת אסתר שכונת רבינו והסיפרי הוא לומר שהבדיקה דבין טמא לטהור היא המ"ע ולא דכשאוכל הטמא עובר העשה ול"ת וכמ"ש הר"ד ויטל יעו"ש כי בפירוש כתב רבינו הכא דעובר בעשה ול"ת וכעת ראיתי מ"ש הרב המגיד ריש ההלכות דידן וז"ל וביאור מנין מצות אלו בס' המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין וכמ"ש בת"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע דלאו הבא מכלל עשה עשה וכו' יעו"ש הרי שפי' למ"ש רבינו מ"ע לידע הסימנים שמבדילין דהכונה שידע ויאכל מהם ולא מהטמאה דאי אוכל מהטמאה עובר גם בלאו הבא מכלל עשה נמצא דהעשה דאיכא הוא שלא יאכל מהטמאה וניצול מזה בידיעת הסימנין וממילא נתבארו דברי רבינו דס' המצות ברם למ"ש המגילת אסתר בשרש הששי שזכרנו אין מקום להבין דברי רבינו דמצוה קמ"ט וקנ"ב גם דברי הרמב"ן נכונו. ואחר זמן רב נדפס ס' שער המלך למהר"י נוניש נר"ו וראיתי לו בלשון זה דאנן קיימין מ"ש מדברי כאן ובסיפרי תועפות ראם יעו"ש ומחדש ראיתי לו שהקשה עמ"ש רבינו בשרש י"ד מס' המצות בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מן הדין אין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש בתורה מסוגיית פרק יוה"כ דף פ"א דאמרו שם אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש וכו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' והא התם עונש עינוי מפורש בתורה וא"כ אמאי אצטריך למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש (באזהרה) [בעינוי] אזהרה גופיה תיתי בק"ו כיון דהעונש מפורש בתורה וכן הקשה עוד מסוגיית זבחים דף ק"ו דאמרו שם בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ"ל וכו' אלא א"ר אבין ק"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר ופריך וכי מזהירין מן הדין וכו' יעו"ש הרי בהדיא דאע"ג דהעונש מפורש בתורה אפ"ה אין מזהירין מן הדין אלו דבריו. וכל זה תמוה ולא ידענא מאי אידון בה דשם בשרש י"ד כתב רבינו בפירוש דאף דאמרינן לא ענש אלא א"כ הזהיר מ"מ הוא בהוציא הדבר באיזו ממידות שהתורה נדרשת יעו"ש דבריו בטוב טעם אבל כל דלא מצינן אזהרה מכח איזה מדה מהמידות אין מזהירין מן הדין והא ראיה שרבינו בהל' שביתת עשור ה"ד כתב דאזהרת עינוי נפקא מלא ענש אלא א"כ הזהיר מאי דליתא בש"ס אלא דרבינו קיצר ולא הביא מ"ש בש"ס דהא בהא תליא וכ"כ הלח"מ שם יעו"ש ועוד ראיה דבס' המצות לאוין קצ"ו כתב רבינו שם אזהרה לעינוי כמ"ש בש"ס יעו"ש ולא הזכיר לא ענש אלא א"כ הזהיר והיינו דהא בהא תליא כמ"ש בשרש י"ד יעו"ש. אמנם מה שהקשה מש"ס דזבחים זאת לפי שיטת הרה"מ דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין דהרי התם ג"כ איכא עשה ואפילו הכי קאמר אין מזהירין מן הדין קשה ולענ"ד נראה דאינו ענין עשה לל"ת דוכי גרע העונש מעשה ואפילו הכי אמרינן עונש מצינו אזהרה מנין ומהדרינן האחד מהמידות שהתורה נדרשת כדי למצוא אזהרה ודאי דאינו ענין זה לזה וצריך למצוא אזהרה לענין זה דאיכא עונש בתורה ומ"ש הרה"מ הוא להביא אזהרה מק"ו כיון דאיכא עשה בתורה מייתינן אזהרה בק"ו ונדון הרה"מ לחוד ונדון הש"ס לחוד. וע"פ האמור א"מ גם למ"ש להמל"מ בלשון זה שהבין בדעת הרב המגיד דלא כהרב מוצל מאש סי' כ' אלא דכל דאיכא עשה אף בעשה ממש כפשטיה מזהירין מן הדין מש"ס יומא דאף דכתיב ועניתם את נפשותיכם אפילו הכי מהדר עונש שמענו אזהרה מנין והא איכא עשה דהתם הוא למצוא אזהרה להיכא דענש וצריך כעין אזהרה ולא מהניא עשה משא"כ בנדון הרה"מ וכדכתיבנא ואחר שנים רבות ראיתי להרב החבי"ב בספר תורת חסד סי' ר"ה האריך בפרט זה ולא ימלט ממ"ש על דברי המש"ל בסיפרי תועפות ראם סדר שמיני כתוב שם ותעלוז לבי.
ג׳
עיין בספרי תועפות ראם דף ס"ו ע"ג.
ה׳
עיין בספרי תועפות ראם דף ס"ו וס"ז.
ט׳
לפי שאין בשרו חלוק וכו'. ע' להלח"מ מ"ש שנשמט מכאן וכתוב אחר הלכה י"ד.
י׳
דם שרצים שפרש וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד ה"ט שרבינו מחלק בין פירש ללא פירש וסוגיית הש"ס במעילה לא משמע הכי יעו"ש.
י״ב
האוכל כזית וכו'. בהלכה זאת שייך מ"ש הגהות מיימוני ד"ה ואע"פ וכו'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

א׳
מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה כו'. כתב ה"ה ז"ל בבא זו מפורשת בספרא ואין לתמוה ממ"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה כו'. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב"ן ז"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו ועיין בהרמב"ן בפירוש התורה. מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע"כ מוכח כדברי רבינו ודו"ק. ועיין במ"ש רבינו בפ"ה מהל' איסורי מזבח דין ו' המקטיר איברי בהמה שדבריו אין להם מובן אלא ע"פ דברי ה"ה הללו וכמ"ש מרן שם. ובזה ניחא לי הא דאמרי' בפ"ו דמציעא (דף פ"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו משור כו' וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין. וכ"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מן הדין היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפילו איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעה"ב הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זה וכמ"ש הרב החינוך פרשת כי תצא ונראה שלזה כיון הרמ"ה ז"ל שהביא הטח"מ סי' של"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע"כ. ונדחק שם הרב בעל ב"ח דאיסור זה מהיכן הולידו הרמ"ה. ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך. העולה ממ"ש הוא דאיסורא לעולם איכא וא"כ הק"ו היה להלקותו והדרא קושיין לדוכתה דהא אין מזהירין מן הדין. אך כפי דברי ה"ה ניחא דכיון דבלאו ק"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק"ו. ודע שעדיין יש לעיין בההיא דאמרי' באותה סוגיא שור במחובר מנ"ל ק"ו מאדם כו' והדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בעז"ה. (א"ה חבל על דאבדין) ואפשר לייחס לזה מ"ש רבינו בשרשיו שורש י"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש יע"ש. ולדידי מי שיסבור סברת ה"ה מכ"ש שיסבור סברת רבינו. והרמב"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי ה"ה. ודע שראיתי לרבינו במנין המצות מל"ת סי' קע"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק"ו משום דק"ו זה הוא גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע"ש. וזה סותר דברי ה"ה הללו מדאצטריך להאי טעמא. ודע שהתוס' בפרק כל שעה (דף מ"א) ד"ה איכא הם חולקים על כלל זה של ה"ה ז"ל שהקשו שם וא"ת היכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין כו'. והם עצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק"ו איכא עשה דכי אם צלי אש ואפ"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מן הדין. (א"ה עיין בס' גופי הלכות ובס' מוצל מאש סי' כ'): הא דקי"ל אין מזהירין מן הדין אם הוא דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק"ו או דלמא אף עשה לא מייתינן מן הדין עיין בדברי ה"ה ספ"כ מה' שבת ובמ"ש הרב לח"מ שם וע"ש:
ג׳
והאוכל מבשר האדם כו'. קשיא לי בסברת רבינו הלזו מההיא דאמרי' בר"פ דם שחיטה לעוף ולבהמה מה אלו שהם מטמאים טומאה קלה וחמורה ויש בהם איסור והיתר יצא דם מהלכי שתים שאינו מטמא טומאה קלה יצאו דגים וחגבים שאין בהם איסור והיתר ע"כ. ואי כסברת רבינו דבשר מהלכי שתים אסור בין מן החי ובין מן המת אמאי אצטריך למעט דם מהלכי שתים לפי שאין בהם טומאה קלה תיפוק ליה לפי שאין בהן היתר ואנן בעינן דומיא דעוף ובהמה שיש בהן היתר. וכ"ת א"כ דבעינן שיהיה בהם היתר דומיא דעוף ובהמה א"כ עוף טמא ובהמה טמאה מנ"ל שדמן אסור הא אין בהם היתר. כבר עמדו על זה התוס' שם ותירצו דשאני עוף טמא ובהמה טמאה שיש במינם איסור והיתר א"נ דקודם שחיטה היה בה איסור אבר מן החי ולאחר שחיטה ליכא ע"כ. אך גבי מהלכי שתים אין הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דלסברת רבינו אמאי לא מיעטו דין מהלכי שתים לפי שאין בו היתר. ומ"מ נראה דאין להכריע מסוגיא זו כלל נגד סברת רבינו ז"ל דהא אליבא דכ"ע קשה דלא הוה צריך בגמרא לכל הני צדדי שאמרו שם בגמ' דבצד של היתר ואיסור היה יכול למעט הכל שרצים וביצים וכן בצד של טומאה קלה וחמורה היה יכול למעט הכל שרצים וחגבים דכלהו לית בהו טומאה חמורה וכמ"ש התוס' שם. עוד היה נראה להביא ראיה לסברת החולקים על רבינו וס"ל דאין בבשר האדם איסור מן התורה כלל כמ"ש ה"ה ז"ל מההיא דאמרי' בפ"ק דבכורות דלרבנן אמרי' הואיל ואיסורו חישובו לכל דבר איסור לא בעי מחשבה דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ"ג דעוקצין החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן דאיסורו חישובו וליכא למימר דמתני' ר"ש היא דלית ליה איסורו חישובו דהא סיפא דמתני' קתני ר"ש אומר חוץ מן העכביות ומדסיפא ר"ש רישא רבנן. ומיהו גם הכרח זה ליתיה דהא קתני ומן הבהמה ומן העוף ואם כן תיקשי דלרבנן אמאי בעי מחשבה הא בשר הפורש מן החי אסור משום טריפה ולא ליבעי מחשבה דקי"ל איסורו חישובו. וכבר עמדתי על כל זה במקום אחר וראיתי שאין מכאן סיעתא לסברת החולקים על רבינו ז"ל. (א"ה חבל על דאבדין) (א"ה ומ"ש ה"ה ז"ל אלא שישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה כו' עיין בפי"ד מה' אבל כי שם יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדין זה ואם יש חילוק בין מת עכו"ם לישראל יע"ש באורך כי שם ביתו): בין מן החי כו'. עיין בתשו' הרשב"א סי' שס"ד דאין איסור אבר מן החי בבשר האדם וכן הוא דעת הרמב"ן בפירוש התורה פ' שמיני. אך הריטב"א בחידושיו פרק אע"פ כתב שאבר מן החי נוהג באדם יע"ש. ומ"ש בין מן המת (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פי"ד מה' אבל):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳

א׳
ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר וכו' שהן בלא תעשה ואע"פ שיש בהן סימן אחד וכל שכן שאר בהמה טמאה וכו'. עיין במל"מ שכתב בשם רבינו בספר המצוות דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא בא מק"ו דבהמה טמאה שאין לה אלא סימן אחד דק"ו זה הוא גלוי מילתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו. בספר מנחת אהרן תמה על זה דהא לא דמי לבתו מאנוסתו דאתיא מק"ו דבת בתו דקורבה דבת בתו מקורבה דבתו קאתיא ואי אפשר לבת בתו בלא בתו משו"ה חשיב לה גלוי מילתא בעלמא אבל הכא בהמה טמאה שיש לה סימן אחד לא אתיא מכחה דבהמה שיש לה שני סימני טומאה לא חשיבא גילוי מילתא. ולק"מ דהא אפי' בכה"ג חשיב גלוי מילתא בפ"ק דתמורה גבי תמורת טוב ברע דאתי מדינא דרע בטוב והרי רע בטוב אינו בא מכחו דטוב ברע ואפ"ה חשיב ליה גלוי מילתא משום דבכללו הוא ועדיף מיניה. וא"כ ה"נ בהמה שיש לה ב' סימני טומאה היא בכלל בהמה שיש לה סימן אחד ועדיפא מינה חשיבה גלוי מלתא אע"ג דלאו מכחה היא באה. והא דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו כבר תירצו התוס' בפ"ב דבכורות (דף י"ד) ובפ"ז דסנהדרין (דף י"ג ע"ב) דהתם לישנא דקרא משמע דמיירי בבת אביו שלא בת אמו דוקא עיי"ש: ומה שכתב בשאגת אריה סי' פ' וכבר הקדימו במל"מ שכתב להוכיח מדברי התוס' דסוף פ' כל שעה שחולקין על כל זה שכתב הרב המגיד לדעת רבינו שכל הנאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלו לבוא מק"ו. וכבר נתבאר בחידושי שם בספרי משכיל לאיתן שאין מדברי התוס' הנזכרים סתירה כלל לדברי רבינו: [גם מ"ש השאגת אריה שם להוכיח כלל זה שכתב הרב המגיד דהיכא דאיכא עשה מזהירין מן הדין מסוגיא דפ"ק דביצה דקאמר אליבא דבית שמאי ולכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' ואע"ג דהוי אזהרה מן הדין אלא על כרחך משום דאיכא התם עשה דתשביתו מהני אזהרה מן הדין ואין זה מוכרח די"ל כמ"ש הפני יהושע שם והובא בספר שעה"מ דהתם לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא: והנה ראיתי בספר שער המלך שכתב בשם הרא"ם וס' מוצל מאש דדוקא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן הכי ולא בעשה וכ"כ השאגת אריה. ובזה י"ל מ"ש הצל"ח בפסחים (דף כ"ד) אלא שמ"ש השעה"מ להוכיח כן מסוגיא דפרק יוה"כ דאיצטריך ליה למילף אזהרה לענוי ולא סגי ליה בק"ו דמלאכה אע"ג דאיכא עשה דועניתם י"ל דשאני התם דבעי אזהרה משום קרבן והתם בעינן דוקא לא תעשה גמור דילפינן מדכתיב אשר לא תעשינה כמ"ש רבינו בריש הלכות שגגות. וכ"ש לרבי דבעי דומיא דאחות אשה כמ"ש תוס' ביבמות ושלהי יומא ובהכי נסתלק מה שהקשה על דברי הרב המגיד מסוגיא דריש פי"ג דזבחים גבי הא דבעי למילף אזהרת שחוטי חוץ מק"ו ופריך וכי מזהירין מן הדין והתם איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב שם תעשה דמשמע נמי שחיטה ובמ"ש אתי שפיר: ומה שהקשה עוד על הרב המגיד מסוגיא דמכות י"ל דשאני התם דלאו ק"ו גמור הוא כדאמר התם דאיכא נמי חומר במלמד שאין בלמד. ועוד י"ל דהתם הוי עשה שאינו שוה בכל דובאת שמה והבאת שמה לא שייך בנשים למ"ד שפטורין מראיה ושמחה וכן בערל ובטמא לכו"ע כמ"ש רבינו בהל' חגיגה שפטורין אף משמחה וא"כ לא שייך בהו עשה זו כדמוכח מדברי תוס' בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב). ומיהו בטורי אבן פ"ב דחגיגה משמע דגם בעשה שהזמן גרמא מהני ללאו הבא מכלל עשה ללקות אף הנשים. ומ"מ י"ל דשאני התם דעשה דובאת ליכא כלל בנשים ואינה מאלמת כח הלאו כלל משא"כ עשה שהזמן גרמא מאלמת כח לאו דאיכא בהדה כמ"ש תוס' בקידושין ועוד דאיכא מ"ד דאם איכא ל"ת מצווה נמי בעשה שהזמן גרמא משא"כ בההיא דמכות: ולפ"ז י"ל הא דהקשה בס' זרע ברוך ובס' עומר מן ומ"כ ע"ד רבינו מפ"ק דמנחות דפריך למה לי מן הבקר להוציא הטריפה שפסולה לקרבן והלא דין הוא ודילמא איצטריך שאין עונשין מן הדין וכשיש לאו הבא מכלל עשה עונשין. ולפי מ"ש י"ל דהשתא נמי ל"מ מן ההקדש ללקות כהן המקריב ועיי' מ"ש בזה בהלכות איסורי מזבח]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ב׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורותכל הרמב״ם