י״ד
גבינה שמעמידים אותה העכו"ם בעשבים וכו' הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'. משמע שכך היא דעת רבינו שאל"כ ה"ל להביא דברי החולקים עליהם:
רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק ג׳
ספר קדושה · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מאכלות אסורות · פרק ג׳
הלכה א׳
כָּל מַאֲכָל הַיּוֹצֵא מִמִּין מִן הַמִּינִין הָאֲסוּרִין שֶׁלּוֹקִין עַל אֲכִילָתָן הֲרֵי אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל אָסוּר בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה. כְּגוֹן חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִים וּבֵיצֵי עוֹף וְדָג הַטְּמֵאִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא טז) (דברים יד טו) "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה" זוֹ בֵּיצָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל הָאָסוּר כְּיַעֲנָה וּלְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לְבֵיצָה:
הלכה ב׳
חֲלֵב הָאָדָם מֻתָּר בַּאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁבְּשַׂר הָאָדָם אָסוּר בַּאֲכִילָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה:
הלכה ג׳
דְּבַשׁ דְּבוֹרִים וּדְבַשׁ צְרָעִים מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתַּמְצִית גּוּפָן אֶלָּא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ מִן הָעֲשָׂבִים בְּתוֹךְ פִּיהֶן וּמְקִיאִין אוֹתוֹ בַּכַּוֶּרֶת כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים:
הלכה ד׳
אַף עַל פִּי שֶׁחֲלֵב אָדָם מֻתָּר אָסְרוּ חֲכָמִים לְגָדוֹל לִינֹק אוֹתוֹ מִן הַשָּׁדַיִם אֶלָּא חוֹלֶבֶת אִשָּׁה לְתוֹךְ הַכְּלִי וְשׁוֹתֶה. וְגָדוֹל שֶׁיָּנַק מִן הַשָּׁד כְּיוֹנֵק שֶׁרֶץ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ה׳
יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים. וְאִם גְּמָלוּהוּ וּפָרַשׁ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר מֵחֲמַת בֻּרְיוֹ לֹא מֵחֲמַת חָלְיוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְיוֹנֵק. וְהוּא שֶׁגְּמָלוּהוּ אַחַר כ"ד חֹדֶשׁ. אֲבָל בְּתוֹךְ זְמַן זֶה אֲפִלּוּ גְּמָלוּהוּ חֹדֶשׁ אוֹ שְׁנַיִם מֻתָּר לַחֲזֹר וְלִינֹק עַד סוֹף כ"ד חֹדֶשׁ:
הלכה ו׳
אַף עַל פִּי שֶׁחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה וּבֵיצֵי עוֹף טָמֵא אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא ח) (דברים יד ח) "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ" עַל הַבָּשָׂר הוּא לוֹקֶה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. עַל הַבֵּיצָה וְעַל הֶחָלָב. וַהֲרֵי הָאוֹכֵל אוֹתָן כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ז׳
יֵרָאֶה לִי שֶׁהָאוֹכֵל בֵּיצֵי דָּגִים טְמֵאִים הַנִּמְצָאִים בִּמְעֵיהֶם כְּאוֹכֵל קִרְבֵי דָּגִים טְמֵאִים וְלוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן בֵּיצֵי הָעוֹף הַטָּמֵא הַתְּלוּיוֹת בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא פָּרְשׁוּ וְנִגְמְרוּ. הָאוֹכֵל אוֹתָן לוֹקֶה כְּאוֹכֵל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁלָּהֶן:
הלכה ח׳
בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁהִתְחִיל הָאֶפְרוֹחַ לְהִתְרַקֵּם בָּהּ וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁרֶץ הָעוֹף. אֲבָל בֵּיצַת הָעוֹף טָהוֹר שֶׁהִתְחִיל הָאֶפְרוֹחַ לְהִתְרַקֵּם בָּהּ וַאֲכָלָהּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ט׳
נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם. אִם עַל הַחֶלְבּוֹן זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם עַל הַחֶלְמוֹן אֲסוּרָה כֻּלָּהּ. בֵּיצָה הַמּוּזֶרֶת הַנֶּפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה:
הלכה י׳
אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינָיו מֻתָּר לְאָכְלוֹ. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁנִּטְרְפָה חֲלָבָהּ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְכֵן בֵּיצַת עוֹף טָהוֹר שֶׁנִּטְרַף כְּבֵיצַת עוֹף טָמֵא וְאָסוּר:
הלכה י״א
אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד מִבֵּיצַת טְרֵפָה מֻתָּר שֶׁאֵין מִינוֹ טָמֵא. הָיָה הָעוֹף סְפֵק טְרֵפָה כָּל הַבֵּיצִים שֶׁתֵּלֵד בַּעֲרֵמָה רִאשׁוֹנָה מַשְׁהִין אוֹתָן. אִם טָעֲנָה עֲרֵמָה שְׁנִיָּה וְהִתְחִילָה לֵילֵד הֻתְּרוּ הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם הָיְתָה טְרֵפָה לֹא הָיְתָה יוֹלֶדֶת עוֹד. וְאִם לֹא יָלְדָה הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת:
הלכה י״ב
חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵינוֹ נִקְפֶּה וְעוֹמֵד כַּחֲלֵב הַטְּהוֹרָה. וְאִם נִתְעָרֵב חֲלֵב טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה כְּשֶׁתַּעֲמִיד אוֹתוֹ יַעֲמוֹד חֲלֵב הַטְּהוֹרָה וְיֵצֵא חֲלֵב הַטֻּמְאָה עִם הַקּוֹם שֶׁל גְּבִינָה:
הלכה י״ג
וּמִפְּנֵי זֶה יִתֵּן הַדִּין שֶׁכָּל חָלָב הַנִּמְצָא בְּיַד עַכּוּ"ם אָסוּר שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וּגְבִינַת הָעַכּוּ"ם מֻתֶּרֶת שֶׁאֵין חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה מִתְגַּבֵּן. אֲבָל בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה גָּזְרוּ עַל גְּבִינַת הָעַכּוּ"ם וַאֲסָרוּם מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּעוֹר קֵבָה שֶׁל שְׁחִיטָתָן שֶׁהִיא נְבֵלָה. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא עוֹר הַקֵּבָה דָּבָר קָטָן הוּא עַד מְאֹד בֶּחָלָב שֶׁעָמַד בּוֹ וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַמַּעֲמִיד הַגְּבִינָה. וְהוֹאִיל וְדָבָר הָאָסוּר הוּא שֶׁהֶעֱמִיד הֲרֵי הַכּל אָסוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ד
גְּבִינָה שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ הָעַכּוּ"ם בַּעֲשָׂבִים אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת כְּגוֹן שְׂרַף הַתְּאֵנִים וַהֲרֵי הֵן נִכָּרִין בַּגְּבִינָה הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה. שֶׁכְּבָר גָּזְרוּ עַל כָּל גְּבִינַת הָעַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּדָבָר אָסוּר בֵּין שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּדָבָר הַמֻּתָּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּדָבָר הָאָסוּר:
הלכה ט״ו
הָאוֹכֵל גְּבִינַת הָעַכּוּ"ם אוֹ חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עַכּוּ"ם וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. הַחֶמְאָה שֶׁל עַכּוּ"ם מִקְצָת הַגְּאוֹנִים הִתִּירוּהָ שֶׁהֲרֵי לֹא גָּזְרוּ עַל הַחֶמְאָה וַחֲלֵב הַטְּמֵאָה אֵינוֹ עוֹמֵד. וּמִקְצָת הַגְּאוֹנִים אֲסָרוּהָ מִפְּנֵי צִחְצוּחֵי חָלָב שֶׁיִּשָּׁאֵר בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הַקּוֹם שֶׁבַּחֶמְאָה אֵינוֹ מְעֹרָב עִם הַחֶמְאָה כְּדֵי שֶׁיִּבָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכָל חָלָב שֶׁלָּהֶן חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵרְבוּ בּוֹ חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה:
הלכה ט״ז
יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם לָקַח חֶמְאָה מִן הָעַכּוּ"ם וּבִשְּׁלָהּ עַד שֶׁהָלְכוּ לָהֶן צִחְצוּחֵי חָלָב הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁאִם תֹּאמַר נִתְעָרְבוּ עִמָּן וְנִתְבַּשְּׁלוּ כֻּלָּן בָּטְלוּ בְּמִעוּטָם. אֲבָל הַחֶמְאָה שֶׁבִּשְּׁלוּ אוֹתָהּ עַכּוּ"ם אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּשַׁב בְּצַד הָעֵדֶר שֶׁל נָכְרִי וּבָא הַנָּכְרִי וְהֵבִיא לוֹ חָלָב מִן הָעֵדֶר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּעֵדֶר בְּהֵמָה טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתוֹ חוֹלֵב. וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חוֹלֵב כְּשֶׁיַּעֲמֹד. שֶׁהַנָּכְרִי מִתְיָרֵא לַחֲלֹב מִן הַטְּמֵאָה שֶׁמָּא יַעֲמֹד וְיִרְאֶה אוֹתוֹ:
הלכה י״ח
בֵּיצָה שֶׁשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ שֶׁשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ חַדִּין. אוֹ שֶׁהָיָה חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא. רֹאשָׁהּ אֶחָד כַּד וְרֹאשָׁהּ אֶחָד חַד וְחֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים. אֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא וְאֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָהוֹר. לְפִיכָךְ שׁוֹאֵל לַצַּיָּד יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹכְרָהּ. אִם אָמַר לוֹ שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי הוּא וְעוֹף טָהוֹר הוּא סוֹמֵךְ עָלָיו. וְאִם אָמַר שֶׁל עוֹף טָהוֹר וְלֹא אָמַר לוֹ שְׁמוֹ אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו:
הלכה י״ט
לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִים בֵּיצִים מִן הָעַכּוּ"ם אֶלָּא אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן וְיֵשׁ לוֹ בָּהֶן טְבִיעוּת עַיִן שֶׁהֵן בֵּיצֵי עוֹף פְּלוֹנִי הַטָּהוֹר. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא הֵן בֵּיצֵי טְרֵפָה אוֹ בֵּיצֵי נְבֵלָה. וְאֵין לוֹקְחִין מִן הָעַכּוּ"ם בֵּיצָה טְרוּפָה כְּלָל:
הלכה כ׳
בֵּיצֵי דָּגִים סִימָנֵיהֶם כְּסִימָנֵי בֵּיצֵי הָעוֹף. אִם הָיוּ שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ חַדִּין טְמֵאָה. אֶחָד כַּד וְאֶחָד חַד שׁוֹאֵל לְיִשְׂרְאֵלִי הַמּוֹכֵר. אִם אָמַר לוֹ אֲנִי מְלַחְתִּים וְהוֹצֵאתִים מִדָּג טָהוֹר אוֹכֵל עַל פִּיו. וְאִם אָמַר לוֹ טְהוֹרִין הֵם אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת:
הלכה כ״א
וְכֵן אֵין לוֹקְחִין גְּבִינָה וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן אֶלָּא מִיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיְתָה רֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל לוֹקְחִין מִכָּל יִשְׂרְאֵלִי שֶׁבָּהּ. וְהֶחָלָב לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִכָּל יִשְׂרָאֵל מִכָּל מָקוֹם:
הלכה כ״ב
הַכּוֹבֵשׁ דָּגִים טְמֵאִים צִירָן אָסוּר. אֲבָל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין צִיר מִן הָעַכּוּ"ם אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ דָּג טָהוֹר מְשׁוֹטֵט בּוֹ אֲפִלּוּ דָּג אֶחָד:
הלכה כ״ג
עַכּוּ"ם שֶׁהֵבִיא עֲרֵבָה מְלֵאָה חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת שֶׁל צִיר וְדָג אֶחָד טָהוֹר בְּאַחַת מֵהֶם כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. הָיוּ סְתוּמוֹת פָּתַח אַחַת וְנִמְצָא בָּהּ דָּג טָהוֹר שְׁנִיָּה וְנִמְצָא בָּהּ טָהוֹר כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁוֹ שֶׁל דָּג וּשְׁדֵרוֹ קַיָּם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא דָּג טָהוֹר. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין דָּגִים מְרוֹצָצִין מְלוּחִין מִן הָעַכּוּ"ם וְהֵם הַנִּקְרָאִים טָרִית טְרוּפָה. וְאִם הָיָה רֹאשׁ הַדָּג וּשְׁדֵרוֹ נִכָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְרוֹצָץ מֻתָּר לִקַּח אוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ"ם:
הלכה כ״ד
עַכּוּ"ם שֶׁהֵבִיא גָּרָב שֶׁל חֲתִיכוֹת דָּג שֶׁחִתּוּכָן שָׁוֶה וְהֵן נִכָּרִין שֶׁכֻּלָּן מִדָּג אֶחָד וּמָצָא בַּחֲתִיכָה אַחַת מֵהֶן קַשְׂקַשִּׂין הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת:
כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
ט״ו
החמאה של עכו"ם וכו'. כתב הרשב"א בת"ה על דברי רבינו הטעם שכתב באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן או כיוצא בזה וגדולה מזה אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום דחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו ורוב כל האיסורים המתפשטים והמתבטלים ברוב בטלים בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נ"ט כמו שכתבנו עכ"ל. ול"נ דלדעת רבינו י"ל דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין אע"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל:
כתב הרב המגיד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א"כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו' ואני תמה על קושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה"נ וכ"ש הוא וכו' אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח"כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר וכו'. ואני תמה על דבריו שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו עכו"ם ע"י בישול. ועוד ק"ל בלשונו שתחלה אמר דלפי דעת רבינו ודאי אה"נ וכ"ש הוא ואח"כ כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר. מיהו בהא אפשר לומר שבתחלת דבריו מיירי לענין חמאה ובסוף מיירי לענין גבינה מ"מ קושיא קמייתא קשיא. לכן נ"ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת העכו"ם ומש"ה אין לה שום תקנה דלמ"ד משום צחצוחי חלב כשנתיישנה ה"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו שסתם גזרו על גבינת העכו"ם בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה והילכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת ותוספתא דקתני דשלוקה נלקחת מכל מקום לא מן העכו"ם קאמר אלא מישראל שאינו מומחה דומיא דרישא דמיירי בישראל אלא דהתם במומחה וסיפא בשאינו מומחה דכיון דישראל הוא אע"פ שאינו מומחה לא גזרו על גבינותיו אלא דכל היכא דאיכא למיחש לצחצוחי חלב אין לוקחין ממנו דחיישינן דילמא מחלב טמאה נינהו וכי כלו להו דתו ליכא למיחש למידי לוקחין ממנו דאינו בכלל גזירה אבל גבינת העכו"ם אע"פ שנודע שכלו כל צחצוחי חלב שבה אסור לפי שסתם גזרו על גבינות העכו"ם בכל גוונא כמו שכתבתי ה"נ חלב של עכו"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה אבל חמאת עכו"ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תאסר אם אין בה צחצוחי חלב ותדע דחמאת עכו"ם עדיפא מחלב עכו"ם שהרי סמ"ק התיר חמאת עכו"ם אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב עכו"ם כדי לעשות ממנה חמאה דא"כ לא הוה שתיק מיניה א"ו כדאמרן דחלב עכו"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו:
ט״ז
מ"ש רבינו שאם לקח חמאה מן העכו"ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת. משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד לומר דלכתחלה אסור לעשות כן וקי"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע"י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור:
ומ"ש שאם תאמר נתערבו בה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן ה"ק אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שניתכו ע"י האש מותרת. וא"ת מי מודיענו שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את"ל כן מותרת היא שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. והשתא א"ש מ"ש דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב"ד וכתב ומ"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ"ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב"ד:
ומ"ש אבל החמאה שבשלו אותה עכו"ם אסורה משום גיעולי עכו"ם. לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו"ם הם בני יומן כמו שיתבאר בסוף הלכות אלו אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו"ם אינם בני יומן אינה נאסרת משום גיעולי עכו"ם דאין כאן גיעול דכיון שאין הכלים בני יומן נ"ט לפגם הוא:
כ״א
וכן אין לוקחין גבינה וכו' אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל וכו'. כתב הרשב"א בתשובה שהטעם שמחלק בין ארץ ישראל לח"ל מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז דף ל"ט:) אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח"ל:
כ״ג
עכו"ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר וכו'. רבינו מפרש דכילכית דג טהור הוא וכדברי ר"ח ומפרש מ"ש כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דפתוחות סגי בדג אחד בחבית אחת שכל חביות פתוחות כחבית אחת חשיבו דאדם עשוי ליטול מזו וליתן בזו הילכך כמעורבות דמו ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת מהן כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות וכתב הר"ן ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמרא עכו"ם שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמתערבין בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא כשלא נמצאת כילכית אלא באחת מהן שאילו נמצא בשתים היו כלן מותרות עכ"ל:
והוא שיהיה ראש הדג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר וכו'. בספ"ב דע"ז (דף ל"ה) תנן (דטרית טרופה אסורה) ושאינה טרופה מותרת ובגמרא (דף ל"ט:) ת"ר איזה היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר. ופירש"י כל שראש ושדרה ניכרין של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה ע"כ. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים וכו' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר. ופירש"י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא בפרק אלו טריפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. וכתב הטור שיש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו (בראש ושדרה) להתיר (כל דג). ורבינו שלא הזכיר בפ"א סימנים אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה. וצ"ל שרבינו סובר דהיכר ראש ושדרה שאמרו גבי טרית שאינה טרופה לא בראש חד או אינו חד כדפירש"י אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכמ"ש הראב"ד וכ"נ מדברי רבינו בפירוש המשנה ואע"פ שהר"ן דחה פירוש זה דא"כ מאי מותיב בגמרא מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת י"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע"פ שאין בו אחד מסימנים אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
ג׳
דבש דבורים ודבש צרעים וכו'. משמע מדברי רבינו דגבי דבש צרעים נמי איכא כוורת. וקשה דבפרק קמא דבכורות (דף ז':) אמרו גבי מה שאמרו דבש צרעים בעי מחשבה תנ"ה דבש בכוורתו וכו' שלא במחשבה ומשמע מדברי רש"י דהראיה היא דמדנקט דבש בכוורתו משמע דוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים לא בעי מחשבה דאין כוורת אלא לדבורים. ולפירוש רבינו דקאמר דכוורת איכא ג"כ בצרעים ליכא ראיה כלל. וי"ל דרבינו מפרש דגבי דבש דבורים איכא לחלק היכא דהוא בכוורת משום דאית ביה שעוה ואפשר לומר דהתם סתמיה לאכילה אבל אינו בכוורת לא אבל דבש צרעים דליכא שעוה מה לי בכוורת מה לי שלא בכוורת אבל לעולם דכוורת איכא ג"כ לצרעים. או אפשר דרבינו נקט כוורת משום דבורים:
ה׳
מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש וכו'. כתב הרב"י בטור יו"ד סימן פ"א וז"ל ומשמע מדקדוק לשונו דהא דאמרינן דיונק והולך ד' וה' שנים היינו דוקא כשלא פירש כלל אבל אם פירש תוך כ"ד חדש אע"פ שהוא מותר לחזור ולינק אינו מותר לינק אלא עד סוף כ"ד חדש ומילתא דסברא הוא אבל איני יודע מהיכן למד הרב כן ע"כ. ויש מי שרצה לפרש דמאי דאמר עד סוף כ"ד חדש קאמר הכי אפילו גמלוהו חדש או שנים או אפילו עשרה חדשים עד סוף כ"ד חדש יש לו זמן לחזור ולינק עד ד' או ה' שנים ולא קאי עד סוף כ"ד חדש להיכא דחזר וינק דיונק עד כ"ד חדש אלא לענין החזרה לינק יש לו זמן לחזור עד הכ"ד חדש. ומפני שהרב"י נשמר מפירוש זה כתב ומשמע מדקדוק לשונו דפירושו שפירש בדברי רבינו מדוקדק אבל זה הפירוש אינו מדוקדק דא"כ עד סוף כ"ד חדש הוא מיותר דכיון שאמר לעיל אבל בתוך זמן זה אפילו גמלוהו או חדש או שנים כו' סגי דממילא דכל זמן כ"ד חדש יש לו זמן לחזור ולינק:
ז׳
יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים וכו'. כתב ה"ה וראיה לזה דין הטומאה בנבלת עוף וכו'. קשה מה ראיה מייתי מן האוכל מן האשכול של ביצים הא התם הוי מבשר אשכול גופיה ולא מן הביצים התלויים באשכול דאי מן הביצים התלויים באשכול הא אמרינן בפ"ק דביצה (דף ז') דדוקא לר' יעקב טמא משום דאית ליה דאם היו מעורות בגידין אסורות לאוכלן בחלב אבל אנן קי"ל כת"ק וכמ"ש רבינו לקמן בפרק ט' א"כ ודאי דהאוכל מן האשכול דטמא אינו אלא בשר אשכול גופיה ולא הביצים התלוים באשכול והיכי מייתי ה"ה ראיה מבשר אשכול לביצים התלויים באשכול. וע"ק מ"ש ראיה מפ"ט שכתב רבינו שאסור לאכלן בחלב והא בפ"ט כתב דמצא ביצים גמורות מותרות לאכלן ואפילו מעורות בגידים כדכתב שם ה"ה. מיהו לזה י"ל דרבינו איירי כאן בביצים שאינם גמורות שכן כתב שעדיין לא פירשו ונגמרו ר"ל לא פירשו ולא נגמרו (כלו' שעדיין לא נגמרו) א"כ שפיר מייתי ראיה מהתם דהתם אי שרי לאכול בחלב משום דהם גמורות אע"פ שהם מעורות בגידים אבל שאינן מעורות כי היכי דכתב רבינו כאן לא. ולקושיא ראשונה י"ל דסובר ה"ה דבלישנא קמא בגמרא אין פירוש אשכול בשר אשכול אלא פירוש דתליא באשכול והם ביצים התלויים באשכול ועדיין לא נגמרו ולכך אפילו לרבנן האוכל מהם טמא אבל של ביצים הוו ביצים המעורות בגידים ונגמרו ולכך אמר בגמ' דלא כר' יעקב דלר' יעקב אפילו בגמורות כיון דמעורות בגידים אסורות אבל לרבנן דמותרות לא הוו כבשר ולכך האוכל מהם טהור ואין הפרש בפירוש מן האשכול בין לישנא קמא לבתרא אלא דלקמא הוו ביצים מעורות בגידין ולא נגמרו ולבתרא הוו ביצים מעורות בגידים ונגמרו:
ח׳
ביצת עוף טמא וכו'. כתב ה"ה אבל הרשב"א ז"ל הקשה עליו מהשרצים הגדלים בפירות וכו'. לכאורה נראה דדבריו קשים להולמם ביצת השרץ אמאי לוקה הא לא שרץ על הארץ אלא מפני שהיא גופה שרץ הארץ א"כ גם זו שמינו היא עוף ודאי הביצה גופה היא שרץ העוף. וי"ל דאיכא לאקשויי בדברי רבינו דהיה לו ללקות משום אוכל עוף טמא דכיון דכשיצא לאויר העולם לוקה משום עוף טמא היה ראוי נמי ללקות משום עוף טמא ומכח זה הקשה עליו הרשב"א דכיון דאתה נותן לו לאו חדש משרץ העוף כיון שעדיין לא יצא ופרח מניין לך לתת לו לאו חדש בשלמא בביצת השרץ אתה נותן בביצה הלאו שיש לאמה שהיא שורץ על הארץ אבל זה הוא לאו חדש. ורבינו סובר דכל זמן שלא יצא לאויר העולם הרי זה כזבובים ויתושים ועובר משום שרץ העוף מכיון דמינו הוי עוף והלאו הוא שרץ העוף אין זה לאו חדש:
ט׳
נמצא עליה קורט דם וכו'. כתב הרב המגיד בסוף דבריו ואין לחוש באיסור של דבריהם אחר קבלת הגאונים ז"ל, כלומר אע"ג דהרשב"א כתב דמחמירים כשני הפירושים מכל מקום אין לחוש לפירוש התוספות כלומר לחומרא של אותו הפירוש דמחמיר בחלבון אלא לפירוש הגאונים לחוד דמחמיר בחלמון יותר מפירוש התוספות ואין לחוש לפירוש התוספות כלל. אבל אין פירוש ה"ה דהתוס' מחמירין יותר מהגאונים דלפירוש התוס' יש קולא בחלמון וחומרא בחלבון ולפירוש הגאונים בהפך:
י׳
בהמה טהורה שנטרפה וכו'. כתב ה"ה כמו שיתבאר בפרק חמישי. היינו כדין עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נולד וכו':
י״ד
גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים או במי פירות וכו' והרי הן ניכרין בגבינה הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'. כתב ה"ה שכל דבר שנאסר במנין וכו'. וא"ת למה ליה הך טעמא תיפוק לי דעדיין לא נתבטל הטעם דגזרינן שיעמידום בדבר איסור. וי"ל דמ"מ לא גזרו כן אלא בזמן ההוא שהיו מעמידין אותה בדבר איסור אבל בזמן הזה שאין במקום ההוא מי שיעמיד בדבר איסור שידוע שמאוס להם חלב טמא מ"מ כיון שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו:
ט״ו
החמאה של עכו"ם מקצת הגאונים התירוה וכו' ומקצת הגאונים אסרוה וכו'. כתב ה"ה והוצרכו לאסור החמאה משום הקום שבחמאה. נראה דדעתו לתרץ הפך ממה שתירץ הרב כ"מ לקושיית הרשב"א שהקשה מגרוגרות או חטים שנתערבו בחולין דלתרץ זה כתב דשאני התם דבטלים מפני שהם מעורבים אבל שאין מעורב אין ראוי שיתבטל וכי תימא נתיר החמאה ונאסור הקום לא ישמעו לנו ולא תהיה גזירת חכמים מתקיימת, והרב כ"מ תירץ בהפך:
ט״ז
יראה לי שאם לקח חמאה וכו'. נראה דהך יראה לי לא הוי אלא לפי דברי הגאונים שחששו לטעם צחצוחי חלב ורבינו לא חשש לסברתם וכבר כתב ה"ה לעיל דסברתו דאינו חושש לטעם זה משום דבטל במיעוטו: יראה לי שאם לקח חמאה וכו'. כתב ה"ה וראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א"כ חלב שלהם וכו'. הקשו משום דמה שכתב רבינו יראה שאם הכוונה הוא כפירוש בתרא דהרב כ"מ דאפילו לכתחלה מותר לעשות כן ומפני כן הקשו דאם כן חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו וכו'. עוד כתב ה"ה ז"ל דלפי דעתו ודאי אה"נ וכ"ש הוא, הקשה הרב כ"מ דדברי ה"ה סותרים דבתחלה כתב דהוא כ"ש ואחר כן כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר ותירץ שבתחילה איירי לענין חמאה ולבסוף לענין גבינה. ול"נ שא"א לומר כן שהרי לעיל כתב כ"ש חמאה או גבינה שעשה ישראל וכו' משמע דכ"ש קאי נמי אגבינה. ולעיקר קושיתו נ"ל לתרץ דמה שכתב לעיל כ"ש הוא ודאי שסובר רבינו כן מכ"ש דדין של חמאה שכתב שכיון שבחמאה שנעשית בידי עכו"ם סובר רבינו כן כל שכן דסבר כן בחמאה וגבינה שעשה ישראל מחלב שלהם. אבל מ"ש למטה אפשר הוא בערך סוגיות הגמרא וכן הוא תחלת דבריו ואע"פ שבמסקנא אמרו גבינה נמי וכו' וה"ק אע"פ שבמסקנא חששו לטעם דביני אטפי כבר ביארתיו לפי שיטת הגאונים אבל אם לקח וכו' אפשר לפי סוגית ההלכה לפי מה שסבור רבינו שהוא מותר כלומר אין כאן קושיא מסוגית הגמרא, ומ"ש אפשר לדעת רבינו ר"ל אפשר להיות כן מן הסוגיא לפי מה שסבור רבינו ומה שאמר ה"ה ז"ל אפשר לדעת רבינו שמותר והוא דעת רבינו נראה דט"ס הוא וצריך להגיה אפשר לדעתם שמותר והוא דעת רבינו, והלשון משמע כן דהזכיר רבינו תרי זימני והרב מהר"י קארו רצה לישב הגירסא. עוד כתב הרב כ"מ ותוספתא דקתני בשלוקה נלקחת מ"מ לא מן העכו"ם קאמר. משמע דסובר דהרב המגיד אית ליה דהך תוספתא איירי בנלקחת מן העכו"ם וא"א לומר כן דאם כן קשה לרבינו אמאי שלוקה נלקחת מן העכו"ם ניחוש שמא העמיד אותה בעור קיבת נבלה אלא ודאי סובר ה"ה דאיירי בישראל שאינו מומחה וראיה דמייתי הוא דהוה לנו לחוש דילמא לקח חלב מן העכו"ם ועשה ממנו גבינה אלא ודאי דכיון דהיא שלוקה וכבר נתבשלה הרי היא נלקחת. ומ"מ קשה דאין זו ראיה מכרחת לענין שיהא מותר לעשות כן לכתחילה דהתוספתא לא אמרה אלא שהיא כבר שלוקה אבל ליקח חלב לכתחלה או גבינה ולשלקה ישראל מכאן אין ראיה אלא שהרב המגיד לא חשש להביא אלא סיוע קצת לדעת רבינו ז"ל. וזה כפי שיטת האחרונים ז"ל והרב המגיד הביא השגת הר"א ז"ל שכתוב בה שנסתלק מהם חשש אסורו מפני ביטולו ברוב ומפני כן הבין בדבריו שהשיג שאין הולכים בביטולים אלו אחר הרוב וכן בפרק ט' מהלכות אלו גבי חשש זה אסרו גבינת העכו"ם כתב דברי רבינו אבן מיגש ז"ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ ע"כ. משמע דאית ליה כשיטת האחרונים שאין הולכים באיסורים אלו אחר הרוב. אבל הרב כסף משנה הביא בל' השגת הר"א ז"ל וז"ל ומ"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר (שנקנה) [שנסתלק] מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב ע"כ. ולפי זה משמע דכוונתו להשיג דאיך מבטלין איסור לכתחלה וכן הבין הרב בעל כסף משנה לשון ההשגה, ואפשר שזהו מה שהזכיר ה"ה ז"ל בסוף דבריו והיה אפשר לומר דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה וכו' לרמז שאין זה קשה לו להר"א ז"ל:
י״ט
לפיכך אין לוקחין ביצים וכו'. רבינו גורס בברייתא (דף ס"ג:) לוקחין ביצים בכל מקום ולא גריס מן העכו"ם ולהכי מפרשה בישראל שאינו מוחזק בכשרות אבל מן העכו"ם אין לוקחין. וקשה על זה מאי דפריך בגמרא (דף ס"ד) וכה"ג מי זבינן מינייהו והתניא אין מוכרין וכו' דמאי פריך מאי דאמר בברייתא דלוקחין היינו מישראל שאינו מוחזק בכשרות אבל מן העכו"ם אין לוקחין וברייתא דמייתי איירי בעכו"ם. ואולי יש לתרץ לדעת רבינו דברייתא דאין לוקחין מן העכו"ם ביצים טרופות משמע ליה אפי' במכיר שהוא ממיני עוף טהור וכדפירש ה"ה משום החששא דנבילה וטריפה וברייתא דלוקחין בכ"מ משמע ליה אפילו אם אינו יודע אם מהעוף טמא או טהור ודי כשיאמר של עוף פלוני וטהור ולהכי פריך דלא מעלינן דרגא כולי האי מישראל שאינו מוחזק בכשרות לעכו"ם דישראל אפילו שאינו יודע זה ממין טמא או טהור וכן איכא חששא אחרת דאפילו הוא מעוף טהור דילמא הוו מנבילות וטריפות לא חיישינן להני תרי חששי ולוקחין ממנו טרופות ובעכו"ם אפילו חדא חששא חיישינן דאף על פי שידענו שהוא ממיני טהור חיישינן דילמא הוי נבילה או טריפה והיינו פירכא דפריך גמרא:
כ׳
ביצי דגים סימניהם כסימני ביצי העוף וכו'. נראה ודאי מדברי ה"ה דתרי פלוגתי איכא בהאי עניינא. האחת מחלוקת ר"ת עם שאר המפרשים דסובר דוקא סימני ביצים לאו דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל סימני עוברי דגים דאורייתא. ותו איכא פלוגתא אחריתי דר' דוסתאי מן בירי ור' זירא דלר' דוסתאי לא הזכירו הסימנים אלא מקרבי דגים אבל אביצים אין לדג טמא עוברים ור' זירא סובר דלא הוזכרו הסימנים אלא לעוברי דגים אבל לקרבי דגים אין בהם סימנים ורבינו פסק כר"ז וסובר דסימני עוברי דגים לאו דאורייתא וכ"נ מדברי ה"ה שהבין כן בדברי ההלכות דמסכים לדברי רבינו בתרתי. דההלכות ג"כ פסקו כר"ז ולא כר' דוסתאי דאם היה מבין דההלכות פסקו כר' דוסתאי ודלא כר' זירא אדתמה ה"ה על הרשב"א ז"ל איך פסק להקל היה לו לתמוה על ההלכות שסובר כן כיון דכבר הזכיר קודם דעת ההלכות אלא ודאי דסובר דההלכות מסכימים עם רבינו בתרתי ודלא כהר"ן שכתב בפ' אין מעמידין דההלכות פליגי על רבינו דהם פסקו כר' דוסתאי ורבינו פסק כר"ז אבל בהא דפליג רבינו על ר"ת מודו ליה ההלכות והראיות שהביא הר"ן לפרש דעת ההלכות הפך דברי הרב המגיד ז"ל יש לתרצם, ואחר אשר נתבאר שהם דברים חלוקים יש לתמוה על הרב"י שכתב בטור י"ד סימן פ"ג על מה שהקשה הטור על הרשב"א כמו שהקשה ה"ה דהיה לו לפסוק כר"ז כתב ואע"פ שהרשב"א בת"ה נתן טעם משום דרבינא אוקמה בשנימוחו ולא אמר סימני עוברי דגים לאו דאורייתא וכו' דמה ענין זה לזה אע"ג דסבר דסימני עוברי דגים דאורייתא מ"מ יכול היה לפסוק כר"ז ולא כר' דוסתאי דלאו הא בהא תליא כלל כדכתיבנא. גם דברי הטור באותו הסימן תמוהים במה שכתב שם וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ולעיל כתב בשמו בהפך שכתב ובירושלמי משמע שאינו סימן מובהק וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכבר תמה עליו הרב בית יוסף ז"ל אלא שהקשה עליו מלשון הרא"ש בפסקיו ואני תמה עליו למה לא הקשה דברי הטור מדידיה אדידיה שכתב בשם אביו דברים סותרים וכדכתיבנא: ביצי דגים סימניהם וכו'. כתב הרב המגיד ומה שהצריכו לומר בדגים שאני מלחתים וכו', בגמרא איכא סברא אחת דאמרינן כדי שיאמר אני מלחתים ועוד סברא אחרת שמחמיר שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם לא הצריך אלא כסברת המקל, והחילוק שיש בין כאן לביצים הוא מפני שבאים מארץ מרחק וכמ"ש ה"ה ומפני זה רצו להחמיר יותר בגמרא כסברא האחרת ואמר שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם אע"ג דאין כן הלכה וזהו דגים שכתב ה"ה וז"ש בגמרא וכו' שצריך שיאמר להודיע החילוק הגדול שבין כאן לשם: ואם אמר לו טהורים וכו'. קשה דמנ"ל לרבינו דאף על פי שיהיה סימן דכד וחד חד לא סגי שיאמר טהור הוא דאף על פי דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף מ') הצריכו לומר אני מלחתים הוא משום דאיירי בשאין שם סימנים דההיא סוגיא סוברת דסימנים דאורייתא ואם כן ע"כ מה שהצריך לומר אני מלחתים הוי בשנימוחו ואף על גב דדחי לההיא סוגיא מקמי סוגיא דאלו טרפות אין ראוי להחמיר יותר ממה שנאמר באותה סוגיא דשם אמרו דבסימנים שיאמר עוף טהור הוא סגי וה"ה בביצי דגים כשיאמר סימניהם ושל דג טהור סגי אבל להצריך שיאמר אני מלחתים אפילו בשיש בהם סימנים זה לא נאמר בסוגיא מן הסוגיות הנזכרות וצ"ע:
כ״ב
לפיכך אין לוקחין ציר מן העכו"ם וכו'. דקדק ה"ה ממ"ש רבינו דגים מרוצצין מלוחין דמשמע הא שלמים מלוחין ש"ד דאין חוששין בדג טהור מליח שמלח עם דג טמא ואפשר היה לו לדקדק כן מחלוקה קמא דאמר אם יש בציר דג טהור סגי ואמאי ניחוש שמא נמלח עם דג טמא וכ"ת לא איירי אלא להכשיר הציר מ"מ ניחוש שמא בציר זה נמלח דג זה טהור עם דג טמא אבל מפני שמה שדקדק מכאן הוא יותר ברור מפני כן רצה לדקדק מכאן:
נחלת הכלל · ToratEmet
מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
א׳
כל מאכל היוצא כו' עד אסור באכילה מן התורה. פ' אלו טריפות (דף ס"ד) : כגון חלב בהמה וחיה הטמאים. פ"א דבכורות (דף ה') : ביצי עוף ודג הטמאים עד הדומין לביצה. ס"פ אלו טריפות:
ב׳
חלב האדם מותר באכילה וכו' עד בימות הגשמים. פ"ק דבכורות ופרק אע"פ (דף ס') ובסיפרא פרשת שמיני:
ד׳
אע"פ שחלב האדם מותר כו'. עד מכת מרדות: כתב הראב"ד ז"ל הא למדת שאין בבשר האדם אפילו איסור עשה ומה שאמר כיונק שקץ כו' בין תבין עכ"ל: ואני אומר זו ההלכה עיקרה פ' אע"פ במס' כתובות וביאור בשר האדם כתבו פ"ב של אלו ההלכות והוא שביארתי גם אני שמפורש בספרא פרשת שמיני דגרסינן יכול יהא חלב ובשר של מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתו ת"ל הוא טמא למעטם ע"כ. וזו אינו צריכה לפנים כי בתורת כהנים מאריך בה כל הצורך בין בחלב בין בבשר. ורמז כיונק שקץ שכתב הראב"ד ז"ל לא ירדתי לסוף דעתו אבל עיקר ההלכה הזו גם היא פרק אע"פ (דף ס') :
ה׳
יונק תינוק והולך [וכו'] כ"ד חדש [וכו'] עד סוף כ"ד חדש. בכתובות פ' אע"פ (דף ס') :
ו׳
אע"פ שחלב בהמה טמאה וכו' עד נפש היפה תאכל אותה. פרק א"ט (דף ס"ד) :
י׳
אפרוח שנולד אע"פ שלא נתפתחו עיניו מותר לאוכלו. פ"ק דביצה (דף ו') : בהמה טהורה שנטרפה כו' עד כביצת עוף טמא. פ"ק דחולין (דף י"א) :
י״א
אפרוח שנולד מביצת עוף טרפה מותר שאין מינו טמא. בתמורה ס"פ כל האסורין (דף ל"א) : כתב הראב"ד ז"ל מה ראה לשנות הטעמים וכו' עפרא בעלמא הוא עכ"ל: ואני אומר יש לו שני טעמים הטעם האחד מה שפירש רש"י ז"ל על עיקר ההלכה בתמורה ס"פ כל האסורין שלא נאמרו אותן הדברים אלא לגבי קרבן והטעם השני שאותו טעם לא נאמר בעיקרי הסוגיא הקבועה בספרים שלנו אלא לפום לישנא אחרינא שהיא על רוב מס' תמורה ולדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל לרבותא ולא שהוא עיקר הטעם ולכך חזר ר"מ ז"ל אצל הכלל העיקרי שבפ"ה מס' בכורות וכמו שכתב בפ"א של אלו ההלכות וכן כתב הר"מ ז"ל מקוצי: היה העוף ספק טרפה כו' עד הרי הן אסורות. פרק א"ט (דף נ"ז נ"ח) :
י״ב
חלב בהמה טמאה אינו נקפה עד כמו שיתבאר. פרק אין מעמידין (דף ל"ה) הוא עיקר אלו ההלכות ומשם יצאו לראשונים גם לו ולאחרונים ז"ל אלו הסברות ואחרים חלקו עליהם וגם רבותינו בעלי התוס' ז"ל נחלקו בהם אך ר"מ ז"ל הלך בשיטת רבותיו ז"ל ויפה עשה שחייב אדם לומר כלשון רבו והמחמיר תבא עליו ברכה:
י״ז
ישראל שישב בצד העדר עד ויראה אותו. פ' אין מעמידין (דף ל"ט) :
י״ח
ביצה ששני ראשיה כדין וכו' לפיכך שואל וכו' עד אינו סומך עליו: כתב הראב"ד ז"ל דבריו אינם אלא בישראל וכו': ואני אומר זו מחלוקת ישנה ודעות חלוקות על השמועה פ' אלו טרפות (דף ס"ג) ופ' אין מעמידין (דף מ') ור"מ ז"ל לא כיון בחבורו זה אלא לעשות תלמוד ארוך קצר ולא שם מגמתו לכתוב סברתו:
י״ט
לפיכך אין לוקחין ביצים מן העכו"ם עד מכל ישראל בכל מקום. פ' אלו טרפות ופ' אין מעמידין:
כ״ב
הכובש דגים טמאים וכו' עד לחלוחית: כתב הראב"ד ז"ל ציר חגבים טהור בירושלמי שאינו מכשיר עכ"ל: ואני אומר מה שכתב ר"מ ז"ל הוא מה שאמרו ס"פ אין מעמידין (דף מ') תלמוד ערוך דמטבילין בצירן. ומה שאמר הראב"ד ז"ל היא משנה שלימה פ"ז דמסכת עדיות ששנינו במשנה שנייה העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור ע"כ. וכתבה ר"מ ז"ל בפירוש פ' ט"ז דהלכות טומאת אוכלין שאינו מכשיר וזה נכון: לפיכך אין לוקחין ציר וכו' עד הרי כולן מותרות. פ' אין מעמידין (דף מ') :
כ״ג
לפיכך אין לוקחין ציר וכו' עד הרי כולן מותרות. פ' אין מעמידין (דף מ') :
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
א׳
כל מאכל כו'. ולענין דם טמאים אם יש בו איסור טומאה ג"כ כ"כ בזה מהך דכריתות ד' ד'. והנה עיין בחולין דף ק"כ ע"א גבי שומנא דמוכח שם דאין עליו רק טומאת אוכלין אבל נבלות לא ע"ש בתוס', וא"כ לפי"ז אין איסור עליו רק משום הטמאים ולשיטת רבינו לא הוה רק עשה כמבואר לקמן בהל' ו' לא כתוס' חולין דף ס"ד ע"א, ועיין בהך דבכורות דף נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח דמשמע רק כבד, ועיין בנזיר דף נ' ע"א גבי כזית נצל ע"ש בירושלמי בזה דהוה מחלוקת אם רק קרש או שצריך שיעור שיהא בו כזית דוקא לכשיקרש, ונ"ל דזהו ג"כ כונת הגמ' בחולין דף פ"ז ע"ב דמראה אדמומית ענוש כרת והוא שיהא בו כזית ר"ל דכעת הוא יותר צלול מכל דם וצריך שיהא כזית בהדם בעת שהוא סמוך עיין שבת דף ע"ז ע"א, ועיין בהך דמנחות דף נ"ד ע"א דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה פטור ועיין בתוספתא דכריתות ספ"ב המחה את החלב כו' אם יש בו כזית ואח"כ אמר שם אכל כחצי זית ושתה כו' ר"ל דאם הקפה דם ג"כ בעי כזית עכשיו ואף דיכול להמחותו, ועיין במנחות דף נ"ה ע"א דהוה מחלוקת בזה במקום שיכול להחזירם לכמות שהן ע"ש ובירושלמי פ"ב דתרומות וכן מוכח מהך דיומא דף פ"ב גבי מרק:
ג׳
דבש דבורים כו'. עיין בה"ה מש"כ. והנה רבינו לא הביא רק דבש צירעים ולא הביא דבש הגזין. והנה עיין בתוספתא דבכורות פ"א מבואר שם דדבש הגזין הוא ריר מגופו ע"ש, ועיין בסוטה דף מ"ח. אך באמת כך דהנה רש"י ז"ל פי' שם דהם מין חגבים ע"ש. והנה רבינו ז"ל פסק לקמן בהל' כ"ב דציר חגבים טמאים מותר באכילה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בסוף הל' טומאת אוכלים וא"כ לפי"ז דבש לא גרע מציר והא דר"י בבכורות ס"ל לאסור משום דהוה סבר כמשנה ראשונה דתרומות פ"י ע"ש ועיין בעדיות פ"ז מ"ב ובתוספתא שם ולכך הא דאמר בגמ' דבכורות כאן טהור ר"ל מן הכשר או שאינו מטמא ט"א אבל מ"מ מטמא טומאת משקים כמו ציר חגבים כמו שפסק רבינו בסוף הל' ט"א ע"ש. ועיין בהך דב"ב דף פ' ע"א דבש בכוורת ע"ש ברשב"ם מה שדחק עצמו על לשון בכוורת אך ר"ל לאפוקי דבש גזין כמבואר כאן בגמ' משום דאין להם כוורת ע"ש ברש"י וס"ל לרבינו דרק גזין הוה מין חגבים ולא צירעים וא"ש פסק רבינו ולכך לא הביא זה דגזין כאן:
ה׳
יונק תינוק כו' והוא שגמלוהו כו'. עיין בירושלמי דנדה פ"א ה"ה מבואר להיפך דפליג אגמ' דילן דאמר שם דהא דאמרינן דעל דעתיה דר"מ גבי דיין שעתן הוה חומרא אם גמלתו זה רק אם גמלתו זמן שאינו יכול לחזור בו ולהניק הרי חזינן דאף תוך כ"ד חודש אינה יכולה להניקו דאל"כ מאי חומרא על דעתיה דר"מ, אך רבינו ס"ל דגמ' דילן פליג על זה ולכך גבי מינקת אם גמלתו ג"כ אסור אף דהיא גרמה לנפשה מ"מ אם נימא אסורה להניקו לא הוה אסרינן לה להנשא דהא אניסא בתקנתא דרבנן עיין בכתובות דף ב' ע"ב, ואף דאמרינן בירושלמי דגיטין פ"ז גבי על מנת שתניקי את בני אם חתכה דדה ביטלה התנאי מ"מ כאן כיון דהאיסור אונסה הוה אנוסה אף דהיא גרמה לזה עיין שבת דף ד' ע"א גבי הך דרב ביבי ע"ש בתוס', ועיין במכות דף ט"ז ע"א גבי אדרא, ועיין בהך דעירובין דף ק' ע"א גבי עלה באילן ע"ש, ועיין בירושלמי ר"ה פ"א גבי ב"ת בעצרת דפליגי בזה אם היכא שהוא אנוס כעת עפ"י דין אם הוא הביא עליו את האונס אם עובר בב"ת או לא, ועיין בתמורה ד' ד' ע"ב וכ"כ בזה וא"כ ע"כ דאף שגמלתו תוך כ"ד חודש מ"מ יכולה לחזור בה אך הירושלמי ס"ל הטעם משום דלא פלוג דהרי ס"ל במס' סוטה פ"ד ה"ג דאפילו מת התינוק ג"כ אסור ועיין בתוס' כתובות ד' ס' ע"ב ע"ש: עד סוף כ"ד חודש כו'. כעין זה מבואר בירושלמי תרומות פ"ד דהיכא דתרם פחות מס' וצריך להוסיף לא יוסיף יותר מכשהוא למוד אף דלכתחלה יכול לתרום כמה שירצה אך רבינו לא פי' כן ע"ש:
ו׳
אעפ"י כו' אין לוקין כו'. עיין לקמן פ"ד ה"כ דס"ל כשיטת ר"ל בירושלמי דשבת הובא בפסחים דף פ"ד דלוקין על עורות הרכין אף דלא מקרי בשר ועיין בתו"כ פ' שמיני דמרבה גבי דגים ביצים ועורות מחד קרא, ועיין שבת ד' ק"ח ע"א ובמש"כ רבינו בפ"א מהל' כלים ע"ש ועיין לקמן בפ"ו ה"א מוכח שם דס"ל דדם דגים טמאים לא הוה רק איסור מה"ת ודם שרצים לוקה כמבואר בכ"מ וצ"ל משום הך דמעילה ד' י"ז וכריתות ד' ד' ע"ב דיליף מקרא דדם שרץ יש עליו שם שרץ אף בשאר שרצים ע"ש, ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ג ה"ט גבי חרטום וצפרנים ע"ש דס"ל דיש עליו שם נבלה ממש ע"ש. ובזה א"ש שם מה שדחק הרא"ש בפ"א דטהרות דלמה גבי עוף טהור אמרינן דכנפים ונוצה אין מצטרף וגבי עוף טמא מצטרף. אך לפי' רבינו א"ש דנהי דשם אוכל עליו אבל לא שם נבילה עליו א"כ לדברי רבינו חרטום דהיינו מקום הרך כמבואר בחולין דף קכ"א יש שם נבלה עליו אך עיין בתו"כ פ' אחרי מות דממעט גם חרטום וציפורן וצ"ל דרבינו ס"ל דרק להצטרף יש שם נבילה אבל לא בפ"ע ויהיה נ"מ דהרי לקמן בפ"ד הי"ח מבואר דצפרנים של עוף אף הרכים אין מצטרפין לכזית נבילה ואמאי מטמא טומאת נבלות וצ"ל דטומאה שאני ואף דרבינו לא ס"ל כן גבי עורות שאני התם משום דבפ"ע הם ג"כ מטמאים לכך הוה כבשר ממש משא"כ בצפרנים כיון דרק דמצטרפים אף דלטומאה חמורה מ"מ לא מצטרפי לאכילה ללקות עליו משום נבלה, וגם י"ל דהוה כמו שלא כדרך אכילתו דפטור וגבי נבלת עוף טהור לטומאה י"ל משום דחדוש הוא כמו דאמרינן בהך דזבחים דף ע' ע"א גבי יותר מכדי אכילת פרס ע"ש, ונ"מ לעור עוף של נבילה אם חייבים עליה ועיין חולין ד' ע"ו ע"ב גבי בר גוזלא דרכיך ובהך דשבת ד' ק"ח ע"א ועיין זבחים ד' כ"ח מה דמחלק שם בין אכילת קדשים לטומאה ע"ש ומש"כ רבינו ז"ל בפ"א מהל' כלים ה"ד ע"ש. והנה מדברי רבינו כאן משמע דהך דין של חצי שיעור הוה ג"כ בזה הגדר של היוצא מן הטמא, ועיין לקמן פ"ז הי"ו גבי חוטי חלב שכתב ג"כ כן וא"כ לפי"ז יהיה רק דבר שהיה מתחלה בשיעור שלם ואח"כ נתמעט ולא דבר שלא היה בו שיעור מעולם דלא שייך בו יוצא מן הטמא, אך זה רק דבר דהאיסור הוא העצם משא"כ דבר דתלוי בזמן או על ידי עצמו אין נ"מ וכ"כ בזה. ובזה יש ליישב דברי רבינו לקמן פי"ד ה"ד היה פחות מכזית כו' ונתפח כו', דלמאי נ"מ לדידן הא בלא זה אסור משום חצי שיעור ודוחק לומר דקמ"ל דאין לוקין אך לפי מש"כ א"ש דנ"מ דהיכא דלא היה בהדבר שיעור מעולם, ועיין תוס' יומא ד' פ"א ע"א ד"ה כל וכ"כ בזה:
ח׳
ביצת עוף טמא כו'. עיין בה"ה, וכ"כ בזה לעיל מהך דבכורות ד' ז' ע"ב מה שעוף טמא משריץ ע"ש: אבל ביצת כו'. כן מבואר בהך דביצה ד' ד' ע"א, ועיין בהך דחולין ד' צ"ח ע"א דקרי לה טמאה, ועיין בירושלמי ביצה פ"א:
י״א
שאין מינו טמא כו'. עיין בהשגות, ועיין בה"ה, ועיין תוס' נדה ד' נ' ע"ב דהסימנים מטמאין ורבינו ר"ל כאן דאף דכל הביצים כי מסרחי הוה עפרא אך במין טמא אין האיסור מחמת אביו רק מחמת עצמו משא"כ בטריפה דאין שייך בו איסור עצמי ועיין במש"כ רבינו לעיל בהל' ח' דאף אם לא שרץ עדיין אסור ולוקה אף דעדיין אין עליו שם המין טמא וכן לשיטת רבינו לעיל פ"ב הי"ז גבי תולעת של בשר דאסורה משום שרץ אף דעדיין לא שרצו, ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג וכן נ"מ להך עכבר של אדמה המבואר בחולין ד' קכ"ו ע"ב אם עדיין לא השריץ אם לוקין עליו משום שרץ, ועיין בריטב"א מכות ד' ט"ז ע"ב גבי בניתא דבי כרבא בשם הרמ"ה, ועיין במרדכי פרק העור והרוטב גבי עופות הגדלין באילן ע"ש, ועיין בירושלמי ספ"א דערלה גבי אפרוח ביצת הקדש וביצת ע"ז, ועיין במש"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דאף דאמרינן במעילה ד' י"ב ע"ב דביצת הקדש אין בו מעילה זה רק בזמן שהקדישן היו ביצים גמורות אבל אם אח"כ נגמרו והושיב עליהם שובך וילדו תורים חל עליהם קדושת הגוף ע"ש ונראה דזהו כונת הגמ' תמורה ד' ל"א ע"ב הני מילי גידולין דחזיא למזבח ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כה"ג דאפרוחים היוצאים מהביצים חזיא למזבח, ועיין חולין ד' קל"ח ע"ב ע"ש, אך למ"ד שם בירושלמי דאפרוח של ביצת ע"ז מותר ושם לא שייך הטעם דעפרא בעלמא דפרש ע"ז אסור וע"כ כטעם רבינו מחמת שאין מינו טמא וא"ש וכ"כ בזה:
ט״ז
ומקצת הגאונים אסרוהו כו' שהרי הקום אינו כו'. עיין בהך דמכות ד' ד' ע"א גבי ג' לוגין שנפלו לים ע"ש דהיכא דעומדים בפ"ע אין להם ביטול, ועיין מש"כ התוס' בכורות ד' נ"ו ע"א בסוף הדבור ד"ה אין ותוס' סוטה דף ט"ז ע"ב דהיכא דהדבר ניכר בפ"ע אין שייך בזה ביטול, ועיין תוס' נזיר ד' ל"ו ע"א גבי שום. ובאמת נ"ל דזה ר"ל ג"כ הך דאמרינן בתמורה ד' ל"ד בצפירתא ע"ש ברש"י ר"ל ג"כ שורה בפ"ע כעין הך דמס' כלים פי"ו מ"ג ע"ש ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ב דצמר בכור שטרפו בטל ברוב וזה רק אם הצמר נתערב בצמר ואח"כ עשאו בגד אבל אם לאחר טויה עשה ממנו שורה בבגד אינו בטל, ועיין בירושלמי חלה ספ"ג גבי עיסה שלא הורמה חלתה כו' ומקשה שם דכיון שקידש רובה לא בטל המיעוט ומוקי לה ברושם דשוב אינו בטל, ועיין בירושלמי תרומות פ"ד ה"א כיון שנתן דעתו להפריש נסתיימה כו', ושם בהל' י' הדא אמרה דלעת אפילו אחד ממאה ר"ל כיון דאמר שם דאם הוא במקום מיוחד לא בטל ולא מקרי מתערב עם אחרים וה"נ דלעת ר"ל הך דתוספתא דתרומות פ"ה והובא בירושלמי ספ"ג דחלה הנ"ל גבי הלוקט דלעת להיות מפריש דהוה מחלוקת שם אם צריך לרשום ועיין בירושלמי שם בהל' י"ג בלול מעלה כו'. אך באמת נ"ל דט"ס הוא וצ"ל בלול אינו מעלה ור"ל כמבואר שם בירושלמי הוכשר וכן הוא בתוספתא שם פ"ה ע"ש ועיין בהך דתרומות פ"ט דמבואר שם דמחובר לא בטל וזה הטעם ג"כ משום דעומד בפ"ע ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"ה דזה רק בודאי מחובר אינו מעלה אבל בספק איסור מעלה אף במחובר וכן הוא בירושלמי תרומות פ"ט הנ"ל גבי דמאי, ועיין רש"י גיטין ד' נ"ד ע"ב ד"ה הרי זה, ועיין בהך דמנחות ד' נ"ט ע"ב דמבעי שם גבי לבנה שחוקה במנחה אם נפסלת המנחה עבור זה אי מקרי מעורבת. והנה לפי המבואר דבספק גם אם עומד בפ"ע מתבטל וא"כ ה"נ כן גבי חלב וצ"ל דס"ל לרבינו דכיון דאסרו חלב שלהם הוי כמו ודאי איסור והוה גזירה. אך באמת כך דכבר כתבו התוס' כאן ד' ל"ה דזה לא חיישינן דעכו"ם גופא יערב חלב טמא דאין עכו"ם שוטה רק דרבינו ס"ל כיון שאסרו חלב עכו"ם שוב הוה כמו שהוא עצם האיסור רק דמ"מ הא אצל עכו"ם גופא עדיין לא שייך עליה שם איסור, ועיין חגיגה דף כ"ה גבי הך בעיא דבעי מרב ששת גבי עבר וקיבלה ע"ש ושם דף כ"ו ע"א גבי מהו שיניחנה לרגל אחר ובירושלמי שם פ"ג וכי יש לך דבר משנאסר יחזור ויותר, ועיין בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד נטל ממנה אדם אחד כמה סאין הראשונה דמאי והשאר ודאי אף שאח"כ חלקן לכמה בני אדם ע"ש ובסוף פ"א דעירובין גבי ד' דברים פטרו במחנה כה"ג דאם קנו בעיר נתחייב בדמאי וחייב אף לאחר שיצאו במחנה וכן להיפך ע"ש וכ"מ אך כל זה כשבא ליד ישראל אבל אם הוא עדיין ביד העכו"ם לא שייך זה, אך כיון שיש עדיין טיפות חלב ביניהן וניכר מהיכן הדבר בא נאסר וכמש"כ בכ"מ מהך דברכות ד' ל"ז ע"ב כשבא מלחם גדול וכ"מ בזה אבל אם מבשלן ששוב ליכא החלב אז מותר לכתחלה דלא שייך בזה גדר ביטול כלל דבתחלה אינו מעורב ולכשיתבטל לא היה עליו שם איסור מעולם וכ"כ בזה בהך דנדה ד' ס"א ע"ב גבי בגד שאבד בו כלאים, ועי' בירושלמי כלאים פ"ב ה"א תמן את מרבה לבטל איסור תורה כו', ושם פ"ט ה"א גבי צמר ופשתים, ועיין רש"י סוכה ד' ט' ע"ב ותוס' שם ד' ט"ו ע"ב וד' מ"ח ע"ב, ומש"כ ה"ה בשם התוספתא שלוקי נלקחת כו' באמת ט"ס שם וצ"ל של קום ר"ל אם מעמיד את החלב בקום לא בעור הקיבה וכמשנה אחרונה, ועיין בהך דע"ז ד' ל"א ע"ב גבי הך דאמר ר"ז לא קשיא כאן בעיר כאן בדרך והקשה עליו ר"י אטו הני דעיר לא בדרך אתו והם פליגי ג"כ בזה דבאמת זה לא הוה רק גדר גזירה גבי כותי אם מקפיד אמגע עכו"ם, ועיין בנדה ד' נ"ז ע"א דכותים אף קודם גזירה לא היו נאמנים על סתם יינם ובירושלמי דע"ז פ"ה משמע דזה רק לאחר גזירה והך דחולין ד' ו' דגזרו על יינם ר"ל אם הם עצמם נגעו אף דידעינן בודאי דלא נגע בו עכו"ם, ועיין בתוספתא ספ"ח דע"ז גבי ישראל החשוד דאם החשוד על השתיה גם אין לוקחין מהמרתף שלו, ועיין בע"ז ד' מ' ע"ב גבי כהן החשוד למכור תרומה כו'. אך שם רק אם הוא חשוד למכור ולא לעבור הוא בעצמו ובאמת עיקר הטעם דדבר העשוי למכור לרבים לא גזרו עליה אם יש מקום לתלות ולכך אמרינן שם דהבאים מן האוצר מותרים וכעין דאמרינן בירושלמי ע"ז פ"ב ותרומות פ"י אין דבר של רבים נאסר, ועיין בירושלמי פ"ג דדמאי ובתוספתא פ"א גבי אוצר של יבנה ע"ש, ועיין בע"ז דף ל"ב ע"א ומאוצר שרי ע"ש בתוס' וכן הך דשם ד' ל"ד ע"ב גבי מורייס אומן, ושם גבי ההוא ארבא דמורייסא ושם חילקו בין ביוקר בין בזול אבל בשעה שהם בידו לא למכור אז לא חילקו והכל אסור. ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' שם דף ל"ט ע"א ד"ה אמר רב ע"ש. ובזה פליגי ר"י ור"ז הנ"ל דר"ז ס"ל דגם גבי כותי כ"ז שאין אנו לוקחין ממנו לגבי עצמו עדיין לא גזרו וכן ר"ל בהך דחגיגה דף כ"ב ע"ב לעצמו טיהרנו ור"ל ולעצמו באמת טהור וחוצץ שפיר דלא גזרו על כלי ע"ה אלא לחבר אבל לא לע"ה גופא, ור"י פליג עליה ואמר דמ"מ נאסר כבר ועיין בהך דכתובות דף כ"ג ע"א גבי הני שבוייתא ע"ש, ובמש"כ רש"י פסחים דף מ"ב ע"א גבי עברה ולשה ע"ש מ"ש מבצקות של עכו"ם:
י״ח
ביצה כו' ועוף טהור הוא כו'. עיין בהשגות שכתב לוקחין ממנו בסתם משמע אף אם לא אמר לו כלל שהוא טהור, ועיין בהך דבכורות דף כ"א ע"ב ובמש"כ הר"ן ז"ל בפ' ג"ה על דף צ"ד אם סתם הוה כשר ע"ש גבי ניקור אך באמת הא גבי עוף אינו נאמן לומר טהור הוא אלא א"כ בקי בהם כמבואר לעיל פ"א הט"ו ע"ש וכאן מיירי שאינו בקי ואינו מועיל הנאמנות לחוד ולא דמי להך דהל' כ' ולכך שם נקט רבינו אדם שהוחזק בכשרות והראב"ד ז"ל נקט הוחזק בנאמנות ר"ל שנתנו לו נאמנות על זה, ועיין מש"כ לקמן:
י״ט
לפיכך אין לוקחין כו'. עיין בירושלמי שבת פ"א דביצים של עכו"ם הוה מי"ח גזירות ור"ל אף כה"ג דאמר של עוף פלוני ואנן ידעינן שהוא טהור מ"מ אסרו בעכו"ם ולכך פסק כן רבינו ז"ל, ועיין מש"כ ה"ה ז"ל פי"ח מהל' א"ב הי"ח ע"ש גבי עכו"ם מסיח לפי תומו, ועיין גיטין ד' י"ט ע"ב גבי שטרי פרסאי מקרי ליה לב' עכו"ם ואפשר דזה נכלל בכלל עדותן המבואר בירושלמי דשבת הנ"ל:
כ׳
ביצי אדם כו' אא"כ אדם שהוחזק בכשרות כו'. עיין ב"מ דף ס"א ע"ב דהם היו חשודים לערב קרבי דגים טהורים עם דגים טמאים ואז אינו ניכר וכמו גבי חילק כמבואר בע"ז ד' ל"ט ע"א ועיין בסוכה ד' י"ח גבי אברומי ע"ש ברש"י ועיין בירושלמי ע"ז פ"ב אין לוקחין כו' ומביא שם הך עובדא דטליא דלוי כו' הוה מזבין פירין וזהו קרבי דגים ואמר שם דבעי נאמן ולא מומחה והטעם י"ל משום דכיון שיש סימנים חיישינן שסומך עצמו על הסימנים, ועיין בירושלמי דנדה פ"ג דאמר שם דאין הנשים נאמנות לומר על הולד אם ילדה זכר או נקבה והטעם שהם סומכות על הסימנים והסימנים אינם מובהקים ועיין בנדה ד' נ"ז ע"א אימור לא בקיאי בטינוף ע"ש:
כ״א
וכן אין לוקחין כו'. עיין לקמן פ"ח ה"ז וספי"א ושם השיג הראב"ד ז"ל, ועיין מש"כ רבינו בהל' מעשר פי"ב הי"ז וכ"מ אך רבינו ס"ל מחמת הך דאמרינן בירושלמי דמאי פ"ב ופ"ה דלמכור ברבים צריך קבלה ע"ש רק בא"י כיון שרובה ישראל הוה כל ישראל בחזקת מוחזק בכשרות לא בחזקת סתם משא"כ בחו"ל אבל במקום דדי אף בסתם גם בחו"ל כן, ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' שחיטה ספ"י, ועיין בירושלמי חלה פ"ד ה"ז חזקת בע"ב בסוריא ע"ש והוא ג"כ מטעם דאמר כאן ד' ל"ט ע"ב שגר לו בעה"ב, ועיין בתוספתא פ"א דדמאי ע"ש:
כ״ב
אבל ציר חגבים כו'. עיין בהשגות, ועי' בתרומות פ"י ובפי' הראב"ד ז"ל סוף מס' עדיות ובתוספתא ריש פ"ג דעדיות ובמש"כ רבינו בהל' טומאת אוכלים פט"ז ה"ד ובהשגות שם ע"ש:
כ״ג
פתוחות כו'. והטעם דכיון דהם פתוחות הוי כל החביות כאחד וכמבואר במשנה ספ"ג דמעשר שני, ועיין בעירובין ד' צ"ז ע"א, ובהך דתרומות ספ"ד גבי שתי קופות ע"ש ובתוספתא:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
א׳
כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורים שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור מן התורה כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים דכתיב ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה והלא אינה אלא מטלת ביצים ולא שייך בה בת ועוד דאין בתה חלוק ממנה דליכתיב בתה אלא זו ביצת' וה"ה לכל האיסור כיענה ולכל הדברים הדומים לביצה.
ב׳
חלב האדם מותר באכילה מן התורה אף על פי שבשרו אסור בעשה דכל האסור בלאו דומיא דיענה הוא דמרבינן ומבת היענה דאסור כל מה שיוצא ממנו אבל אדם דלא אסיר אלא בעשה לא.
ג׳
דבש דבורים ודבש צירעה מותר מפני שאינו תמצית גופן אלא כונסין אותן מן העשבים בתוך פיהם ומקיאים אותו בכוורת ולא אסר רחמנא אלא מאי דהוי מגופן.
ו׳
ואין לוקין על ביצה וחלב היוצא מן הטמא מן התורה דמריבוי דבת הוא דילפינן לה ועיקר קרא לאסור יענה גופה הוא דאתא ומדכתיב מבשרם לא תאכלו משמע דעל הבשר בלחוד הוא דלקי לא על ביצה וחלב והוו כאוכל חצי שיעור שאסור מן התורה אלא א"כ הם בצים הנמצאים במעי דגים או תלוים באשכול שהאוכל אותם לוקה משום דהוו כבשר עצמה לענין טומאה.
ח׳
ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלו לוקה משום שרץ העוף דכתיב כל שרץ העוף טמא הוא וגו' דכיון שמינו עוף והביצה מעוף טמא לאלתר שרקם ה"ל כשרץ העוף אבל ביצת עוף טהור שרקם פטור מן התורה דאין מינו טמא וכ"ש אפרוח אפילו לא נתפתחו עיניו דמותר אף מדברי סופרים. חלב או ביצת טרפה אסורין מדאוריתא דהא גלי קרא לכל האסור בלאו דומיא דיענה דביצתה ודומה לה אסורה דגדלה באיסור כביצת יענה מה שאין כן בנתנבלה.
י״א
ואפרוח ביצת טרפה מותר שאין מינו טמא ואיסור טרפות שבה פקעה מינה כד אסרחה והוה עפרא בעלמא הילכך מותר זה שיצא ממנה אח"כ וביצי עוף ספק טרפה הוו ספקא דאוריתא ולחומרא ואם חזרה וטענה ערימה שנייה הותרו הראשונים דטרפה אינה יולדת.
י״ב
חלב טמא אינו נקפא ולכך גבינות הגוי מותרת מן התורה וחלב שחלבו גוי בעדר שיש בו בהמה טמאה כבהמה טהורה נראה דאסורה מדאוריתא דהוי ספיקא דאוריתא.
י״ח
ביצה ששני ראשיה כדין או חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהוא מעוף טמא ואם אינה כך איפשר שהיא מעוף טמא או מעוף טהור דאיכא דעורבא דדמי לדיונה לפיכך אין לוקחים ביצים מן הגוים אלא א"כ יש לו בהם טביעות עין שהם ביצי עוף פלוני טהור ולביצי טריפה לא חיישינן דאזלינן בתר רובה. ומישראל לוקחין סתם מדאוריתא דעד אחד נאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה ודוכתי אחריני וכן ביצי דגים וציר דגים טמאים לא הוי בכלל היוצא מן הטמא מדאוריתא דזיעה בעלמא הוא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
ו׳
אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם כו'. יצא לרבינו כן ג"כ מהך דכריתות פרק דם שחיטה אמר רב דם דגים שכנסו אסור מיתיבי כו' אלא כי תניא ההיא דאית ביה קשקשים כי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים, ומפרש רבינו דכי אמר רב דם דגים אסור בדגים טמאים דלית בהו קשקשים ואפ"ה אמר רב אסור היינו דאין לוקין עליהן, ובדם שרצים אמר רב דלוקין עליהן בכזית, והיינו דאשכחן דם שרצים טמאים דמטמאין דחשיבי כבשר, לכן אף בנחש אמר רבינא דמצטרפין בפ"ק דכריתות יעו"ש. וכאן מפורש דאין לוקין עליהן ומשום דכל היוצא מן הטמא אינו בלאו, וכן כתב רבינו מפורש לקמן פ"ו ודם דגים טמאים אסור מפני שהוא תמצית גופן כחלב בה"ט, ודם שקצים כבשרן ועיין ההמ"ג שם, ולפ"ז כי תני במשנתנו דדם שחיטה דם דגים כו' אין חייבין עליו דמוכח דאיסורא איכא, היינו בדם דגים טמאים ג"כ דבהו אין חיוב מלקות רק איסור בעלמא וכמו כל היוצא מן הטמא ודוק:
ז׳
יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים [וכו'] כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה: כוונתו ברור דדג טמא אמרינן במסקנא בסוף פ' אין מעמידין דמטיל ביצים רק משריץ בפנים, וביציו המה בפנים, לכן כ"ז שהן בגוף הדגים המה כבשר הדג, וזה מוכרח לפי שיטתו לקמן דבביצים אם אמר ישראל שאינו מומחה של עוף פלוני הוא וטהור הוא סומך עליו, ובקרבי ועוברי דגים מסקינן דצריך הישראל לומר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אז אוכל על פיו, אבל אם אמר של דג פלוני וטהור הוא אינו סומך עליו ומאי שנא, ובפרט רב נחמן דמחמיר טובא ואמר עד שיאמר אלו הדגים ואלו הן קרביהן ומאי שנא ואין לתרץ דסוגיא דסוף פ' אין מעמידין מיירי בשנימוחו ואין כאן סימנים, אבל ההיא דאלו טריפות גבי ביצים מיירי בדחזינן דאיכא סימני ביצים טהורים, רק משום דאיכא עורבא דדמי ליונה לכן סגי באומר של עוף פלוני וטהור, דז"א, דהא למאי דס"ד דסימנין דאורייתא הוה מוקי להך דאבוה דשמואל דאומר של עוף פלוני הטהור בטרופות בקערה, ואעפ"כ סגי לן בזה כאשר תעיין באלו טריפות, רק הקושיא דמי זבנינן להו כלל, ועל כרחין דמשום דקרבו דגים ועוברי דגים טמאים הן כגוף הדג ולוקה באכילתן, החמירו טפי מביצים של עוף טמא דבהו ליכא רק איסור דבר תורה שאינו מפורש ללקות, והוי רק כחצי שיעור, ומצאנו בכ"מ בש"ס שעל דבר המפורש בתורה החמירו בספיקו יותר, וכן פירש רבינו הטעם שחוששין לספק דרוסה בפ"ה מהלכות שחיטה הואיל והוא מפורש בתורה, וכבר ידוע שיטת התוספות והר"ן דבדבר שאינו מפורש בתורה חלה עליה שבועה, לכן לרב נחמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן ולר"י עד שיאמר אני מלחתים והוצאתים מן הדג ודוק, ועיין מש"כ ההמ"ג בזה לקמן:
כ׳
ביצי דגים סימניהן [וכו'] אחד כד ואחד חד וכו' אם אמר [לו] אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אוכל על פיו: דא ברור דכוונת רבינו אפילו בנימוחו ואין סימנים ניכרים ג"כ סגי באומר אני מלחתים, וכן בעוף טהור אף בשהן ביצים טרופות ג"כ סגי אם אומר של עוף פלוני וטהור הוא, ולא נקיט סימנים רק להורות דסימנים לחוד לא מהני רק אם שניהן כדים או כו' לא סמכינן על אמירתו, וההכרח דרבינו לא הזכיר כלל סימנים בקרבי דגים אע"ג דהגמרא אמר משכחת בשלחופיתא זהו למאן דסמי עוברי דגים לא לר"ז כמוש"כ הרב המגיד, והא דאמר אם אין שם מומחה מאי אמר רב יהודה כיון דאמר אני מלחתים מותרין בקרבי דגים מיירי ג"כ, מדפליג עליה רב נחמן עד שיאמרו אלו דגים ואלו קרביהן, הרי דבקרבי דגים אמר רב יהודה דבאני מלחתים סגי אע"ג דבקרבי דגים ליכא סימן לפום מסקנא לשיטת רבינו. שוב ראיתי שלזה כוון הש"ך, והפלתי דבריו אינן מחוורין בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
א׳
כל מאכל וכו' שנאמר ואת בת היענה וכו'. הקשה בס' צרור החיים וז"ל וקשה טובא דאיסור בהמה טמאה נפקא להו לרבנן פ"ק דבכורות דף ו' מגמל גמל ולר"ש מאת הגמל והיאך מפיק ליה רבינו מקרא דבת היענה עכ"ל וצ"ל דלא הקפיד רבינו בזה כיון דהדין אמת וזה דרכו כמה פעמים להביא מקרא אחרינא אף שלא נזכר בש"ס ולמה שהקשה דב' קראי למה לי עיין להתוס' חולין דף ס"ד ע"ב בסה"ד מה שתירצו בזה אך הדבר הקשה הוא מה שהקשה אחי יפ'ת החכם השלם שב"ע נר"ו במ"ש רבינו דביצי דגים הטמאים נפקא מבת היענה וליכא לאו ללקות עליו ובה"ז כתב יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים לוקה ואין לחלק בין יצאו לחוץ ללא יצאו לחוץ דבצי דגים טמאים אין יוצאין לחוץ אלא במעי משריץ וכמ"ש בברכות דך ח' וע"א דף מ' יעו"ש. ולענ"ד נראה לפי חומר הנושא דיש הפרש בין כשהבצים קטנים הרבה שעדיין אינן ראוים להשריץ לכשהם גדולים וראוים להשריץ דכשהם קטנים חשיב כגוף הדג ולוקה עליו והרי זה דומה לאוכל ביצי עוף טמא התלויים באשכול דלוקה ובהא איירי בהל' ז' וכאן איירי בבצים גדולים שראוים להשריץ דכך הוא הדרך שאלו הגדולים אוכלים אותם בפני עצמם ואף שדרכם להיות משריץ בפנים כיון שמתחילה הוא ביצה וחשיב ליאכל בפני עצמו ולא חשיב כדג גופיה ללקות עליו ואינו דומה לולד בהמה.
ה׳
עד סוף כ"ד חדש וכו'. יש מי שפירש עד סוף כ"ד חדש מזמן שחזר לינק פעם שניה וליתא וכי משום חדש אחד או שנים שלא ינק צריך ליתן לו זמן היניקה מחדש ועיין בלח"מ.
ז׳
יראה לי. עיין מ"ש הרב המגיד והלח"מ ז"ל והוא אמת ויציב ומן התימה על מרן ז"ל פ"ג מאבות הטומאה ה"י כתב על מ"ש רבינו שם מן האשכול של בצים מבשר השדרה שהבצים אדוקים שם עכ"ל והא כפי מ"ש רבינו כאן גם הביצה עצמה כשלא נגמרה קרוי בשר וכעת קשה אך זאת אגיד שמש"כ המגיד המשנה בסוף הלשון כמו שיתבאר פ"ט קאי למה שסיים שבשר עוף אינו אלא מדבריהם לאפוקי ממה שכתב הלח"מ ז"ל יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
ח׳
אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם וכו'. (א"ה כתב מרן בטור יו"ד סי' ט"ו בשם קצת הגאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר, ועיין מ"ש הרב המחבר בפ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ח' יע"ש):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
נחל איתן · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
א׳
כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין וכו' אסור באכילה מן התורה שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל הדברים. נראה דכוונת רבינו בזה הוא לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' אלו טריפות דלמה לו קרא דבת היענה לאסור ביצתה הא קיי"ל שכל היוצא מן הטמא טמא. ולפי דברי רבינו דכאן לק"מ דהא קושטא דההיא שכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה גופיה הוא דנפקא לן: גם מה שהקשה בס' חוות דעת ביו"ד סי' פ"א אהא דפריך פ"ק דבכורות דלמה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא מהטמאים נפקא ואמאי לא פריך מקרא דמיניה נפקא כל היוצא מן הטמא טמא. לק"מ לפי דברי רבינו דכאן דכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה נפקא והוא מימרא דאמורא בפ' אלו טריפות לכך ניחא ליה טפי למיפרך טפי מברייתא דהטמאין. ועוד דניחא ליה למיפרך מקרא דהטמאין דכתיב בבהמה טפי מקרא דכל היוצא דכתיב בעוף. גם מה שהקשה שם בס' חוות דעת דל"ל קרא בפ"ק דבכורות לאסור פרה הנולד מן הגמל תיפוק ליה מההיא דכל היוצא מטמא טמא. נתיישב בתוך דברי רבינו שכתב דכל היוצא מטמא נפקא מביצת היענה בהוא הדין לכל הדברים הדומין לביצה. ולפ"ז אפשר דפרה הנולד מן הגמל לא דמי לביצת היענה דשאני התם שיש לפרה חיות בפני עצמה והו"א שלא תיאסר. ומשו"ה איצטריך קרא לאסור: ועפ"ז אתי שפיר ג"כ מה שהקשה שם דאמאי אמרינן דציר דגים אינו אסור מן התורה דליתסר משום שכל היוצא מטמא טמא. ולק"מ דהא לא ילפינן אלא מביצת היענה לכל הדברים הדומין לביצה וא"כ ליכא למילף מינה ציר דגים טמאין שאינו דומה לביצה שאינו אלא זיעה בעלמא כדאמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט). [אבל היוצא ע"י כיבוש ובישול דאז יוצא עיקר הלחלוחית שלהן קושטא דאסור מדאורייתא כמ"ש הש"ך בסי' ק"ז וכן משמע מדברי התוס' דע"א (דף מ') וכמ"ש הפמ"ג. ובהכי אתי שפיר הא דאיתא בתורת כהנים דדריש נמי גבי דגים קרא דשקץ לאסור צירן דהיינו היוצא ע"י כבוש ובישול וא"צ לדחוק ולומר דאינו אלא אסמכתא וכמ"ש הרא"ש פ' אין מעמידין (סימן מב)]. וכל מ"ש שם בס' הנזכר נסתר ע"פ דברי רבינו כאן. ונראה דשלא בהשגחה בדברי רבינו כתב כן ועיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ציוני מהר"ן · הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳
ה׳
יונק תינוק והולך אפילו ד' או ה' שנים כו'. וכתב הכ"מ בפ' אע"פ ד"ס נפסקה הלכה כר"י דאמר יונק אפילו ד' וה' שנים פירש לאחר כ"ד חודש הר"ה כיונק שקץ והב"י ביו"ד סי' פ"א הביא דברי רבינו הללו וכתב ע"ז וז"ל ומשמע מדקדוק לשונו דהא דאמרי' דיונק והולך ד' או ה' שנים היינו דוקא בשלא פירש אבל אם פירש תוך כ"ד חודש אע"פ שהוא מותר לחזור ולינק אינו מותר לינק אלא עד סוף כ"ד חודש ומלתא דסברא הוא אבל איני יודע מהיכן למד הרב כן עכ"ל. ואפשר שלמד כן מהתוספתא פ"ב דנדה כי שם הגירסא ר"י אומר אפי' ארבע וחמש שנים פירש וחזר לאחר כ"ד חודש כיונק שקץ ע"כ. ומדלא תנא כמו בש"ס דידן פירש לאחר כ"ד חודש נראה דר"ל כל שפירש וחזר אפי' תוך כ"ד חודש כל שחוזר ויונק אחר כ"ד חודש הוי כיונק שקץ וכדעת רבינו וכ"כ הסמ"ג לאוין סי' קל"ב ג"כ כלשון רבינו ממש שו"ת שבו"י ח"א סי' נ"ט. וע"ע שם שעשה סמוכין לדברי רבינו מהש"ס והשיג על ח"א שרצה להגיה בדברי רבינו ע"ש ועי' בפר"ח ביו"ד סי' פ"א ס"ק כ"ב שביאר דברי רבינו דלא כהב"י ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ג׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל