רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק א׳

ספר קדושה · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק א׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לֵידַע הַסִּימָנִין שֶׁמַּבְדִּילִין בָּהֶן בֵּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדָגִים וַחֲגָבִים שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן וּבֵין שֶׁאֵין מֻתָּר לְאָכְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ כה) "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר". וְנֶאֱמַר (ויקרא יא מז) "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל":

הלכה ב׳

סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין (ויקרא יא ג) (דברים יד ו) "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה" וּ (ויקרא יא ג) (דברים יד ו) "מַעֲלַת גֵּרָה" עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם. וְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה אֵין לָהּ שִׁנַּיִם בַּלְּחִי הָעֶלְיוֹן. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה הֲרֵי הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה. חוּץ מִן הַגָּמָל. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה הִיא מַעֲלַת גֵּרָה חוּץ מִן הַחֲזִיר:

הלכה ג׳

לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא בְּהֵמָה בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ מַכִּירָהּ וּמְצָאָהּ חֲתוּכַת הַפְּרָסוֹת בּוֹדֵק בְּפִיהָ אִם אֵין לָהּ שִׁנַּיִם לְמַעְלָה בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר גָּמָל. מָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ חָתוּךְ בּוֹדֵק בְּפַרְסוֹתֶיהָ אִם הִיא שְׁסוּעָה טְהוֹרָה. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר. מָצָא פִּיהָ חָתוּךְ וְרַגְלֶיהָ חֲתוּכוֹת בּוֹדֵק בָּהּ אַחַר שֶׁשְּׁחָטָהּ בְּכַנְפֵי הָעֹקֶץ אִם מָצָא בְּשָׂרָהּ שָׁם מַהֲלַךְ שְׁתִי וָעֵרֶב טְהוֹרָה. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר עָרוֹד שֶׁכֵּן הוּא בְּשָׂרוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב:

הלכה ד׳

בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַפְרִיס פַּרְסָה וְלֹא מַעֲלֶה גֵּרָה אֶלָּא כְּמִין סוּס אוֹ חֲמוֹר לְכָל דָּבָר הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיָּלְדָה לְפָנָיו. אֲבָל אִם הִנִּיחַ פָּרָה מְעֻבֶּרֶת בְּעֶדְרוֹ וּבָא וּמָצָא כְּמִין חֲזִיר כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹנֵק מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאָסוּר בַּאֲכִילָה. שֶׁמָּא מִן הַטֻּמְאָה נוֹלָד וְנִכְרָךְ אַחַר הַטְּהוֹרָה:

הלכה ה׳

בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וּמַעֲלֶה גֵּרָה וַהֲרֵי הוּא כְּמִין שׁוֹר לְכָל דָּבָר אוֹ כְּמִין שֶׂה הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה. שֶׁהַגָּדֵל מִן הַטְּמֵאָה טָמֵא וּמִן הַטְּהוֹרָה טָהוֹר. (לְפִיכָךְ) דָּג טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָהוֹר אָסוּר. וְדָג טָהוֹר הַנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָמֵא מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין גִּדּוּלָיו אֶלָּא בְּלָעוֹ:

הלכה ו׳

בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁתֵּי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שְׁדָרוֹת אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה. וְזוֹ הִיא הַשְּׁסוּעָה שֶׁנֶּאֶסְרָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ז) "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה" כְּלוֹמַר בְּרִיָּה שֶׁנּוֹלְדָה שְׁסוּעָה לִשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת:

הלכה ז׳

וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ דְּמוּת עוֹף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹף טָהוֹר הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה. לֹא הֻתַּר מִן הַנִּמְצָא בַּבְּהֵמָה אֶלָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְסָה:

הלכה ח׳

אֵין לְךָ בְּכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁמֻּתָּר בַּאֲכִילָה חוּץ מֵעֲשֶׂרֶת הַמִּינִין הַמְּנוּיִין בַּתּוֹרָה. שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה וְהֵם. שׁוֹר שֶׂה וְעֵז. וְשִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר. הֵם וּמִינֵיהֶן כְּגוֹן שׁוֹר הַבָּר וְהַמְּרִיא שֶׁהֵן מִמִּין הַשּׁוֹר. וְכָל הָעֲשָׂרָה מִינִין וּמִינֵיהֶם מַעֲלֶה גֵּרָה וּמַפְרִיס פַּרְסָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהוּא מַכִּירָן אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק לֹא בַּפֶּה וְלֹא בָּרַגְלַיִם:

הלכה ט׳

אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה צְרִיכִין אָנוּ לְהַבְדִּיל בֵּין בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחַיָּה טְהוֹרָה. שֶׁהַחַיָּה חֶלְבָּהּ מֻתָּר וְדָמָהּ טָעוּן כִּסּוּי וְהַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה חֶלְבָּהּ בְּכָרֵת וְאֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּסּוּי:

הלכה י׳

וְסִימָנֵי חַיָּה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֵן. כָּל מִין שֶׁהוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וּמַעֲלֶה גֵּרָה וְיֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם מְפֻצָּלוֹת כְּגוֹן הָאַיָּל הֲרֵי זֶה חַיָּה טְהוֹרָה בְּוַדַּאי. וְכָל שֶׁאֵין קַרְנָיו מְפֻצָּלוֹת אִם הָיוּ קַרְנָיו כְּרוּכוֹת כְּקַרְנֵי הַשּׁוֹר וַחֲרוּקוֹת כְּקַרְנֵי הָעֵז וְיִהְיֶה הֶחָרָק מֻבְלָע בָּהֶן וַהֲדוּרוֹת כְּקַרְנֵי הַצְּבִי הֲרֵי זוֹ חַיָּה טְהוֹרָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בַּקַּרְנַיִם שְׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ כְּרוּכוֹת חֲרוּקוֹת וַהֲדוּרוֹת:

הלכה י״א

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֲבָל שִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם הֲרֵי זֶה אוֹכֵל חֶלְבּוֹ וְחַיָּב לְכַסּוֹת דָּמוֹ:

הלכה י״ב

שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא וְהַקֶּרֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת הֲרֵי הוּא חַיָּה. וְכָל שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם הוּא מִין חַיָּה אוֹ מִין בְּהֵמָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ:

הלכה י״ג

כִּלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה עִם חַיָּה טְהוֹרָה הוּא הַנִּקְרָא כְּוִי. חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. וְאֵין מִין טָמֵא מִתְעַבֵּר מִמִּין טָהוֹר כְּלָל:

הלכה י״ד

סִימָנֵי עוֹף טָהוֹר לֹא נִתְפָּרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מָנָה מִנְיַן טְמֵאִים בִּלְבַד וּשְׁאָר מִינֵי הָעוֹף מֻתָּרִין. וְהַמִּנְיָן הָאֲסוּרִין אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים הֵן. וְאֵלּוּ הֵן. א) נֶשֶׁר. ב) פֶּרֶס. ג) עָזְנִיָּה. ד) דָּאָה וְהִיא הָרָאָה הָאֲמוּרָה בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. ה) אַיָּה וְהִיא הַדַּיָּהּ הָאֲמוּרָה בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. ו) מִין הָאַיָּה שֶׁכֵּן כָּתוּב בָּהּ לְמִינָהּ מִכְלַל שֶׁהוּא שְׁנֵי מִינִין. ז) עוֹרֵב. ח) זַרְזִיר שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בְּעוֹרֵב לְמִינוֹ לְהָבִיא אֶת הַזַּרְזִיר. ט) יַעֲנָה. י) תַּחְמָס. יא) שַׁחַף. יב) נֵץ. יג) וְשַׁרְנְקָא וְהוּא מִין הַנֵּץ שֶׁכֵּן כָּתוּב בּוֹ לְמִינֵהוּ. יד) כּוֹס. טו) שָׁלָךְ. טז) יַנְשׁוּף. יז) תִּנְשֶׁמֶת. יח) קָאָת. יט) רָחָמָה. כ) חֲסִידָה. כא) הָאֲנָפָה. כב) מִין הָאֲנָפָה שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בָּהּ לְמִינָהּ. כג) הַדּוּכִיפַת. כד) הָעֲטַלֵּף:

הלכה ט״ו

כָּל מִי שֶׁהוּא בָּקִי בְּמִינִין אֵלּוּ וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עוֹף שֶׁאֵינוֹ מֵהֶם וְאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְעוֹף טָהוֹר נֶאֱכַל בְּמָסֹרֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר פָּשׁוּט בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁזֶּה עוֹף טָהוֹר. וְנֶאֱמָן צַיָּד לוֹמַר עוֹף זֶה הִתִּיר לִי רַבִּי הַצַּיָּד. וְהוּא שֶׁיֻּחְזַק אוֹתוֹ צַיָּד שֶׁהוּא בָּקִי בְּמִינִין אֵלּוּ וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן:

הלכה ט״ז

מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שְׁמוֹתֵיהֶן בּוֹדֵק בְּסִימָנִין אֵלּוּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. כָּל עוֹף שֶׁהוּא דּוֹרֵס וְאוֹכֵל בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מֵאֵלּוּ הַמִּינִין וְטָמֵא. וְשֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס וְאוֹכֵל אִם יֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ הֲרֵי זֶה עוֹף טָהוֹר. וְאֵלּוּ הֵן. אֶצְבַּע יְתֵרָה. אוֹ זֶפֶק וְהִיא הַמֻּרְאָה. אוֹ שֶׁהָיָה קֻרְקְבָנוֹ נִקְלַף בְּיָד:

הלכה י״ז

לְפִי שֶׁאֵין בְּכָל אֵלּוּ הַמִּינִין הָאֲסוּרִין מִין שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס וְיֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ חוּץ מִפֶּרֶס וְעָזְנִיָּה וּפֶרֶס וְעָזְנִיָּה אֵינָן מְצוּיִין בְּיִשּׁוּב אֶלָּא בְּמִדְבָּרוֹת אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקוֹת עַד מְאֹד שֶׁהֵן סוֹף הַיִּשּׁוּב:

הלכה י״ח

הָיָה הַקֻּרְקְבָן נִקְלָף בְּסַכִּין וְאֵינוֹ נִקְלָף בְּיָד וְאֵין בּוֹ סִימָן אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס הֲרֵי זֶה סָפֵק. הָיָה חָזָק וְדָבֵק וְהִנִּיחוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִתְרַפָּה וְנִקְלָף בְּיָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה י״ט

אָמְרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁמָּסֹרֶת הִיא בִּידֵיהֶם שֶׁאֵין מוֹרִין לְהַתִּיר עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד אֶלָּא אִם הָיָה אוֹתוֹ סִימָן שֶׁיִּקָּלֵף קֻרְקְבָנוֹ בְּיָד. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִקְלָף בְּיָד אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זֶפֶק אוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה מֵעוֹלָם לֹא הִתִּירוּהוּ:

הלכה כ׳

כָּל עוֹף שֶׁחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו כְּשֶׁמּוֹתְחִין לוֹ חוּט שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן. אוֹ שֶׁקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר וְאוֹכֵל בָּאֲוִיר. הֲרֵי זֶה דּוֹרֵס וְטָמֵא. וְכָל הַשּׁוֹכֵן עִם הַטְּמֵאִים וְנִדְמֶה לָהֶם הֲרֵי זֶה טָמֵא:

הלכה כ״א

וּמִינֵי חֲגָבִים שֶׁהִתִּירָה תּוֹרָה שְׁמוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן. א) חָגָב. ב) מִין חָגָב וְהוּא הָרַזְבָנִית. ג) חַרְגּל. ד) וּמִין חַרְגּל וְהוּא עַרְצוּבְיָא. ה) אַרְבֶּה. ו) וּמִין אַרְבֶּה וְהִיא צִפֹּרֶת כְּרָמִים. ז) סָלְעָם. ח) וּמִין סָלְעָם וְהִיא יוֹחָנָא יְרוּשַׁלְמִית:

הלכה כ״ב

מִי שֶׁהוּא בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן אוֹכֵל. וְהַצַּיָּד נֶאֱמָן עֲלֵיהֶן כְּעוֹף. ומִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן בּוֹדֵק בְּסִימָנִין. וּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין יֵשׁ בָּהֶן. כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם. וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁחוֹפוֹת רֹב אֹרֶךְ גּוּפוֹ וְרֹב הֶקֵּף גּוּפוֹ. וְיֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כְּרָעַיִם לְנַתֵּר בָּהֶם הֲרֵי זֶה מִין טָהוֹר. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹאשׁוֹ אָרֹךְ וְיֵשׁ לוֹ זָנָב אִם הָיָה שְׁמוֹ חָגָב טָהוֹר:

הלכה כ״ג

מִי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו כְּנָפַיִם אוֹ כְּרָעַיִם אוֹ שֶׁאֵין לוֹ כְּנָפַיִם הַחוֹפִין אֶת רֻבּוֹ וְעָתִיד לְגַדֵּל אוֹתָן אַחַר זְמַן כְּשֶׁיַּגְדִּיל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מֵעַתָּה:

הלכה כ״ד

וּבְדָגִים שְׁנֵי סִימָנִין. סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. וּסְנַפִּיר הוּא שֶׁפּוֹרֵחַ בּוֹ. וְקַשְׂקֶשֶׂת הִיא הַדְּבוּקָה בְּכָל גּוּפוֹ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר. אֵין לוֹ עַכְשָׁו וּכְשֶׁיַּגְדִּיל יִהְיֶה לוֹ אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת כְּשֶׁהוּא בַּיָּם וּכְשֶׁיַּעֲלֶה יַשִּׁיר קַשְׂקַשָּׂיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ קַשְׂקַשִּׂים הַחוֹפִין אֶת כֻּלּוֹ מֻתָּר. אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אֶלָּא סְנַפִּיר אַחַת וְקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

ו׳

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות וכו'. קשה לי דכיון דקי"ל כרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה וכו' לא ה"ל לכתוב או שילדה:

ח׳

אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'. כתב ה"ה פרק א"ט תניא רבי אומר וכו' אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עכ"ל. ואני אומר אם כוונתו על חילוף גירסת הספרים משום הא לא קשיא שכבר כתב הרשב"א בחידושיו דאפשר שרבינו לא היה גורס אלא ודילמא מינא דזמר נינהו. לפי האמת אפילו לאותה גירסא קשה דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כרחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא אם כן תאו מין בהמה היא והוה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. וא"כ ל"ש אי גרסינן ודילמא מינא דתאו נינהו ל"ש אי ל"ג ליה לעולם קשיא מ"ש המגיד אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עיין בספר כפתור ופרח פרק נ"ח:

י׳

וסימני חיה מפי השמועה הן וכו' וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וכו'. ויש לתמוה על רבינו למה הצריך בו כל הסימנים הללו שיהיו כרוכות וחרוקות והדורות והוא דמיבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעיזא כרכוז וכיון דאסיקנא דעיזא כרכוז חלבו מותר תו לא צריכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכוז ואי ס"ל כרש"י שפירש דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב שצריך שיהיו כרוכות ואי ס"ל כאידך פירושא שכתב הר"ן בשם רבינו תם דמיבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב ויהיה הרחק מובלע בהן. ומצאתי להרשב"א שתמה על רבינו תמיהא זו וכתב שאפשר שנסתפק הרב בפירוש ספיקא דעיזא כרכוז איזו היא ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנים הללו וצ"ע עכ"ל. וה"ה כתב ליישב תמיהא זו שרבינו מפרש דהיינו ספיקא דעז כרכוז כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינם מובלעים כשאר חיות ע"כ. ודבריו צריכים ביאור ונראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומיבלע חירקייהו בעינן וספיקא דעז כרכוז היינו מפני שאע"פ שיש בו כל הסימנים הללו מ"מ בליעת חרקיה אינו כ"כ כמו בליעת חירקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דילמא כיון דלא מיבלע כ"כ כמו קרני שאר חיות לא מיקרי הבלעה. ולפי זה אע"ג דאסיקנא דעז כרכוז חלבו מותר היינו לומר דהבלעת חרקיה חשיבה הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכים הם:

י״ד

סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה וכו' והמינין האסורים כ"ד הן ואלו הן וכו' ז' עורב ח' זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר. עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאין ונדמה להם טמא. ודברים אלו סותרים זה את זה שהרי בפ' א"ט (דף ס"ה) תניא אחרים אומר שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור כמאן כרבי אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. והשתא מ"ש רבינו להביא את הזרזיר הוי כר"א ומ"ש וכל השוכן עם טמאין ונדמה להם טמא הוי כחכמים דפליגי עליה. ואפשר לומר שרבינו מפרש דזרזיר אף לחכמים טמא שהוא שכן ונדמה ולא נחלקו אלא בטעם טומאתו דלרבנן אע"פ שהוא שכן לא היו מטמאים אותו אילו לא היה נדמה ולר"א מאחר שהוא שכן אע"פ שלא היה נדמה היו מטמאין אותו וא"ש שאנו ממעטים המחלוקת בין ר"א וחכמים. ויש הוכחה לפירוש זה מדגרסינן בגמרא (דף ס"א:) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ותו לא והתניא (עורב זה עורב) למינו ר"א אומר להביא את הזרזיר וכו' אלא עורב וכל מין עורב ואם איתא דרבנן מטהרי בזרזיר מאי מקשי לר"נ הא הוא דאמר כרבנן א"ו לכ"ע טמא הוא ולא איפליגו אלא בטעם טומאתו אם הוא מפני שהוא שכן אצל עורב או אם הוא מפני שהוא שכן ונדמה ואין לסתור פי' זה מדתניא התם עורב זה עורב למינו ר"א אומר להביא את הזרזיר א"ל לר"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להם אף הם עתידין ליתן (עליהם) את הדין דמשמע דרבנן שרו זרזיר דאיכא למימר אדרבה משם ראיה מדלא קאמר בהדיא וחכמים מטהרין משמע דלא פליגי עליה רבנן אלא שלפי שר"א היה בעל המאמר רצו תלמידיו לדעת אם יש חולקין עליו ולפיכך הקשו לו תלמידיו מאנשי תמרתא לראות אם ישיב להם שהיו עושים כחכמים החולקים עליו וכשהשיב להם שהם עתידין ליתן את הדין ידעו דליכא מאן דפליג עליה דהזרזיר טמא הוא לכ"ע ואנשי תמרתא שהיו אוכלין אותו עתידים ליתן את הדין והדברים מוכיחים בפירוש שאם היו עושים כדברי מי שחולק עליו למה יתנו הדין אף אם יעשו כדברי יחיד וכדאמרינן במקומו של ר"י הגלילי היו אוכלין בשר בחלב ולא אמרו עליהם שהם עתידין ליתן את הדין א"ו כדאמרן בזרזיר לכ"ע אסור אלא שבני אותו כפר בלבד היו סומכין על דעת עצמן ואוכלין אותו. וא"ת הרי שנינו עוד שם דאמר למינהו להביא סנונית לבנה כר"א א"ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף אמר להם אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב ומשמע התם בגמרא דחכמים פליגי אדר"א בסנונית והרי לא מצינו שנחלקו חכמים על ר"א בסנונית אלא ממה שאמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו כשם שאמרו לו בזרזיר והלא אנשי כפר תמרתא אוכלים אותו וכיון דבסנונית משמע לן דפליגי חכמים עליה למה לא נאמר כן בזרזיר. י"ל דלעולם מלישנא דאמר ליה והלא בני מקום פלוני אוכלים אותו לא משתמע דרבנן פליגי עליה ולא אמרו דבסנונית פליגי רבנן עליה אלא משום דהוה קים להו הכי בקבלה. וא"ת הא איכא סנונית דהלכתא דאסירא ולמה לא מנאה רבינו דהא גרסינן בגמרא א"ר יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסה כ"ע ל"פ דשריא כי פליגי בדירוקא כריסה ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר"א מר זוטרא מתני הכי בדירוקא כריסה כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והשתא ללישנא קמא ירוקא כריסה אסירא לר"א והלכה כוותיה וללישנא בתרא ירוקא כריסה לכ"ע אסור וא"כ ה"ל לרבינו למנות סנונית דירוקא כריסה והא הוה עדיפא למימני שהוא אליבא דהלכתא בלי פקפוק מלמימני זרזיר דלפום פשטא לא אתי כהלכתא. י"ל שהרי כתב רש"י לל"ק דאמימר דפסק הלכתא כר"א דאסר לית דרבי יהודה דמכשר לה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ"ל. וכיון דלל"ק טהורה לרב יהודה תו לא פסיקא ליה למימר סנונית לטומאה להדיא וטפי עדיף ליה למימני זרזיר דמשמע ליה שהוא טמא לכ"ע וכדפרישית. והשתא הרי"ף שכתב הא דאמרינן אפילו רבנן שוכן ונדמה קאמרינן וכתב בתר הכי ברייתא דמיתני סתמא למינו להביא את הזרזיר אתי שפיר דזרזיר לכ"ע טמא וכסתמא דברייתא בתרייתא והא דאמרינן בברייתא קמייתא אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרי היינו לומר דזרזיר שוכן ונדמה הוא ומש"ה מטמאי רבנן וכמו שפירשתי לדעת רבינו שדעתו מסכמת לדעת רבו ולא כמו שפירש הר"ן שדעת הרי"ף לטהר הזרזיר הפך דעת רבינו:

כ׳

כל עוף וכו'. ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו ה"ז עוף טהור וכו' פירוש סוגיית ההלכה לדעת רבינו כתב הריב"ש בסימן קצ"א:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

א׳

מצות עשה לידע הסימנין וכו'. כתב הרב המגיד דמה שכתב רבינו בפתיחת הלכות אלו מצוה לבדוק וכו' הוא מפני עשה דאכילה. ונמצא לדעתו דעשה דבדיקה ועשה דאכילה אחד הוא וביאר עשה דאכילה טעם עשה דבדיקה כלומר צורך הבדיקה הוא מפני איסור האכילה. ונראה דהוצרך לפרש כן דאם לא כן למה לא מנה רבינו בפתיחת הלכות אלו עשה דאכילה דחיה ועוף ודגים אלא ודאי דדא ודא אחת היא ואם כן קשה בחגבים דרבינו מנה כאן הבדיקה ופרק שני לא הזכיר בחגב עשה דאכילה משמע דלית ליה בחגב עשה דאכילה וכיון דעשה דאכילה הוא עשה דבדיקה אם כן בחגב דאית ביה עשה דבדיקה למה לא אמר שם הכתוב עשה דאכילה ועוד דעשה דאכילה בחגב מבואר הוא בכתוב אך את זה תאכלו וכו'. והרב מהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו סימן פ"ו עמד על כל זה ותירץ ע"ש: מצות עשה לידע הסימנין וכו'. לשון זה קשה אצלי דבמנין המצות מפיק ליה לבדוק בבהמה מקרא דזאת החיה אשר תאכלו וכן לעוף ודגים וחגבים מייתי קראי אחריני ועוד דהתם משמע דחיה ובהמה נפקא לן מחד קרא וכן כתב רבינו בפתיחת הלכות אלו וכאן משמע דהוא מקרא אחרינא דקאמר בין החיה הנאכלת וכו'. ונראה ליישב זה בדוחק דכיון דכונת העשה של בהמה טהורה אינו אלא לומר דוקא טהורה אין אבל טמאה לא ולתת עשה בכל טמאה משום לאו הבא מכלל עשה עשה ס"ל לרבינו כפשטיה דקרא דוהבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו' הכי הוא מה שאמרתי להם לבדוק הטהורה ולבדוק בסימנים אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה ולתת עשה בטמאה. ואם כן אין כוונת רבינו בכאן להביא הפסוקים אשר מהם נלמוד עשה מכל דבר דכבר הביאם במנין המצות ועוד ביארם בפרק שני אבל כונתו לומר דהעשה לידע הסימנים הטהורים אינו אלא לתת עשה בטמאים דסבירא ליה פשטיה דקרא כמדובר:

ב׳

וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון וכו'. כתב ה"ה ונראה דנקט רבינו ז"ל לשון זה לפי שנמשך וכו'. נראה דהוקשה לו למ"ש דרבינו איירי בכלל השני שנתן וכל בהמה וחיה וכו' בבהמה שאין לה שינים בלחי העליון וחוץ מן הגמל דקאמר ר"ל בן גמל. וא"ת היה לו לומר בן גמל לזה תירץ דתפס לשון הברייתא דאמרה אין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל. או אפשר דהוקשה לו דהיה לו לומר בפירוש כל בהמה וחיה שאין לה שינים וכו' ולמה סתם ואמר וכל בהמה שהיא מעלת גרה וכו' עד שבעבור זה תפס עליו הראב"ד ז"ל ותירץ דתפס לשון הגמרא שכך הוא לשון הגמרא שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל:

ה׳

לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור וכו'. בקצת נוסחאות כתוב לפיכך. והלשון מגומגם. ויש לישבו דה"ק כיון שאמרתי לך שהגדל מן הטמא דאזיל בתר גידול לפיכך דג טמא שנמצא וכו' ודג טהור שנמצא כו' אסור מפני שאין זה אלא בליעה אבל אם לא הייתי אומר לך שהגדל מן הטמא וכו' אלא היוצא מן הטמא דהוה משמע אפילו לא גדל ממנו אלא היה במעיו אז אפילו דג טהור שנמצא במעי דג טמא היה אסור מפני שבלעו אבל השתא לא דהדבר תלוי בגידול ולא בבליעה:

ח׳

אין לך דבר בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'. מ"ש ה"ה איני יודע לתרץ. לפי גירסת ספרינו פשוט הוא דלא קאי [אלא] לענין [שמנה] התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה ולזה כתב שאולי ג"א יש לו בענין זה אבל לענין הגירסא דדילמא מינא דתאו נינהו ודאי דאין זו קושיא כלל דודאי איהו גריס ודילמא מינא דזמר נינהו לבד ולזה כיון ה"ה שכתב ויש ספרים שאין בהם אלא ודילמא מינא דזמר נינהו, ולא ידעתי איך עלה בדעת הרב בעל כסף משנה הפך זה עד שנתקשו אצלו דברי הרב המגיד: על מה שכתב ה"ה ולזה סתם רבינו וכו' הקשה הרב"י בטור יו"ד סימן פ' דאם כדבריו א"כ למה לא עשה בשור הבר כן אלא שפירש כגון שור הבר וכו'. ונ"ל דאדרבא משום דכבר פירש דלאו דוקא שור ישוביי אלא ה"ה מדבריי, מינה נלמד לעז דה"ה לעז הבר דהוי מינו ולא הוצרך לפרש:

י׳

ובלבד שיהיה בקרנים וכו'. ממה שפירש רבינו בפירוש המשנה הביאו ה"ה נראה דגריס כגירסת רש"י חדודות בדלי"ת, וכרוכות הם מעוותות ר"ל עקומות קצת, וחרוקות ר"ל שיש בהם נפתולים, וחדודות ר"ל שיש להם שפה חדה ר"ל שהנפתולים יש להם שפה חדה וזה פשוט. ודלא כהרב"י ז"ל דכתב בסימן פ' ביורה דעה דלפי פירוש זה הדורות מלשון הדר:

י״ב

והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת וכו'. כתב ה"ה ולשון אע"פ יוכיח שהנוסחא הראשונה עיקר ע"כ. וק"ק שלשון אע"פ יש לישבו לגירסת של ספק חיה ולומר דה"ק ואע"פ שאין לה אלא קרן אחת וא"כ הל"ל דלא הוי חיה מכל מקום ספק חיה הוי: וכל שיסתפק לך וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') אסיק רב פפא לענין כסוי הדם ומתנות דלא משכחת אלא בצבי הבא על התישה וכו' א״כ לפי אותה המסקנא האי כוי איירי בתיש הבא על הצביה ומשום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב והוי כאן מקצת שה דקי״ל שה ואפילו מקצת שה וחלבו של שה אסור לכך אסור מספק ואין לוקין עליו דילמא אין חוששין לזרע האב והוי כוליה צבי אבל צבי הבא על התישה ודאי דלוקין עליו משום דהוי שה ואפילו מקצת שה. וקשה על רבינו למה לא ביאר זה כאן כמו שביארו בהלכות שחיטה פרק י״ג גבי אותו ואת בנו וכן קשה בכסוי הדם סוף הלכות שחיטה שכתב שם סתם דכוי צריך לכסות ואינו מברך והיינו דוקא לפי הסוגיא בצבי הבא על התישה אבל תיש הבא על הצביה אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ושוחטין אותו ביו״ט וכן בריש פ״ג מהל' יו״ט סתם דבריו ספק בהמה ספק חיה אין שוחטין אותה בי״ט ואם שחט אותה אין מכסין אותה ביו״ט והיינו דוקא לפי הסוגיא דצבי הבא על התישה כדכתיבנא ולא ביאר שם כלל ובפ״ט מהלכות ביכורים גבי מתנות חילק בענין אע״פ שגם שם קשה כמו שהאריך שם הרב כ״מ. ובאמת צריך טעם למה במקצת מקומות סתם ובמקצת ביאר ואילו לא היה מבאר הדבר אלא במקום אחד לבד היינו אומרים סמך בשאר המקומות על אותו המקום אבל כיון שבשני מקומות חילק למה לא חילק בשאר:

י״ג

ואין מין טמא וכו'. כלומר דבפ"ק דבכורות איכא מ"ד דאין בהמה מתעברת מחיה ולא טמא מטהור לא קי"ל אלא כרבי אליעזר דאמר התם דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דאינו מתעבר:

י״ד

סימני עוף וכו'. הרב מוהר"י לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סימן ק"ה האריך בלשון זה של זרזיר ועמד על כל מה שעמד הרב בעל כסף משנה ע"ש:

ט״ו

כל מי שהוא בקי במינין אלו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל היו נאכלין במקצת וכו' ואפשר שלאותם מקומות שנהגו איסור אסורים וכו'. מה שהוצרך הרשב"א ז"ל לתת טעם ולומר שאני אומר מותרים אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומים וכו' ולא אמר משום דמנהג מבטל הלכה היינו משום דדוקא המנהג שנהגו אותו במדינה אף על פי שידעו הדבר אבל מנהג שנהגו מבלתי ידיעת הדבר ואחר נתחדש להם הדבר אין זה מנהג אם כן כאן שהמנהג היה מפני שלא הכירו אם היה טהור היה אפשר לומר דכשלבסוף הכירוהו יתבטל המנהג לכך הוצרך לתת טעם ולומר שאני אומר וכו':

ט״ז

ושאינו דורס ואוכל וכו'. באמת דברי רבינו מתמיהים לפי הפירוש הראשון שפירש בדבריו ה"ה דנראה מדבריו דפרס ועזניה יש להם שני סימני טהרה ובסוגיא דפרק א"ט (דף ס"א) מוכחא כולה בהפך דאמרו שם ולילף מעורב וכו' ותירצו א"כ פו"ע דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה תרי לא אכלינן דאית ליה חד מבעיא. עוד הקשו שם ובגמרא מפו"ע ותירצו א"כ נשר דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה חד לא אכלינן דלית ליה כלל מבעיא. עוד אמרו שם חד בפרס וחד בעזניה דאיתיה בהא וכו' משמע מכל הני דלית בהו אלא חד סימן טהרה. והריב"ש בסי' קצ"ה האריך ליישב דעת רבינו וכתב שם דמ"ש בסוגיא דאית להו חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו. ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הד' סימנים הוא דכן אמרו שם ולילף מתורים מה תורים דאיכא כולהו ד' סימנים וכו' וחד מד' הוי הדריסה וכיון דהוא אחד מהד' א"כ איך אמרו בגמרא השתא עורב דאית ליה תרי לא פו"ע דאית להו חד מבעיא הא אית להו נמי תרי דהיינו שאינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק"ו הוא זה. וכן מ"ש דנגמר מפו"ע דבחד לא מהני הא פו"ע אית להו תרי כעורב. ונ"ל לומר לדעת רבינו דאית ליה כפי' הרב ר' משה ברבי יוסף שכתב הר"ן דאית ליה דעשרים עופות אית להו חד סימן טהור. ומ"ש בגמרא תלתא הדרי בכולהו מפרש בחידושיו לדעת הרב הנזכר דר"ל שהג' סימנים הם חוזרים חלילה כלומר שלזה יש קרקבן נקלף ולזה זפק ולזה אצבע יתירה אבל שאינו דורס אין ביניהם דלא כמו שפירש רש"י ז"ל שלכל אחד יש שלשה סימני טהרה. ובחידושיו מפרש דהרב רבי משה אינו גורס בגמ' בראש הסוגיא א"כ שאר עופות טמאים וכו' ולילף מינייהו וכו'. וז"ל הרב בחידושיו לפי פירוש הרב ר' משה ן' יוסף ושמעתא הכי פירושה תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור כלומר כל עוף שאינו מאותן הכתובים בפרשה וכל שיש לו סימן אחד טהור דגמר מנשר. ומקשינן ולילף מתורים ומהדרינן א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל ול"ג שאר עופות טמאים וכו' שכבר כתבנו שאין בכל העופות הטמאים שיהיה לו שלשה סימנים ונוסחאות ישנות ל"ג הכי ואפשר שנכתבה גירסא זו בספרים מפירוש בעל הלכות ז"ל שהוא מפרש כן אלא ה"ג א"כ עורב דכתב רחמנא למה לי וה"ה נמי דהוה מצי אמר שאר עופות טמאים למה לי השתא דאית להו תלתא לא אכלינן דלית להו אלא חד מבעיא אלא מש"ה מהדר מעורב לומר דאפילו בעורב דאית תרי סימני לא צריך וכ"ש שאר עופות א"נ מש"ה מהדר מעורב משום דבעי למיפרך על הא ונגמר מיניה ואי הוה אמר שאר עופות טמאים ל"ל לא הוה מצי למיפרך ונגמור מינייהו דהוו להו עשרים כתובים הבאים כאחד ומקשינן ולילף מעורב דלא ניכול בתרי סימני עד דאיכא תלתא ומהדרינן א"כ פו"ע דכתב רחמנא ל"ל וה"ה דהוה מצי למיפרך מכולהו עופות טמאים דהא כולהו בני חד סימנא הוו כדפרישית אלא משום דבעי למיפרך עלה ונגמר מפרו"ע קא מהדר ליה הכי דאי אמר ליה משאר עופות לא ה"מ למיפרך ונגמור מינייהו דהוו להו ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים אבל מפו"ע מצי למיפרך שפיר דהא אסיקנא דמאן דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה ודאיתיה בעזניה ליתיה בפרס דודאי מאן דפריך ונגמר מפו"ע הכי קים ליה אלא דגמרא מהדר לפרושי ולברורי הכי ופרכינן מכדי כ"ד עופות טמאים הוו וד' סימנים א"א דחד דאיתיה בפרס וליתיה בעזניה ליתיה בחד מהנך כלומר שא"א שלא יהא סימן א' שבפרס ועזניה בשאר עופות ומהדרינן תלתא הדרי בכולהו, ואין פירושו שיהא בכל אחד שלשה סימני טהרה וכדברי רש"י ז"ל אלא ה"ק ששלשה סימנין שבגופו חוזרין חלילה בין כולם בזה סימנין אחד ובחבירו סימן אחר וחד דאינו בגופו דהיינו דלא דריס לא משכחת לה אלא בפרס או עזניה שכולן דורסין אלא פרס או עזניה דחד מינייהו לא דריס מהו דתימא לגמור מיניה דכל הבא בסימן שאינו דורס טמא דהא לאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו כתב רחמנא נשר ע"כ. וכגירסא הזאת וכפירוש הזה היא גירסתו ופירושו של רבינו אלא שהוא חולק על הר"מ שהוא סבור שכל העשרים דורסין אבל רבינו סובר שיש להם סימן של טהרה ויש למקצתם הסימן שאינן דורסין ותלתא הדרי בכולהו לא הוי השלשה שבגופם אלא אחד מהם הוא הדריסה ששני סימנים שבגופם והדריסה הדרי בכולהו אבל סימן אחד שבפרס או בעזניה אינו בעשרים והוצרך רבינו לפרש כן משום דהוה מפרש והכי משמע דלא דריס דקאמר אמימר דהיינו דצריך נמי סימן של אינו דורס עם סימן אחר שבגופו ואי איתא דבעשרים ליכא סימן של אינו דורס ל"ל לאמימר תרי סימנים באינו דורס סגי דהעשרים כולהו דורסין פרס ועזניה ליתנהו בישוב א"כ מאי חששא איכא א"ו דבעשרים איכא מי שאינו דורס גם כן ולכך לא סגי שיהא אינו דורס לחוד דדילמא הוי מן העשרים ובסימן אחד שבגופו בלא סימן דריסה לא סגי גם כן משום דאיכא בעשרים שיש להם סימן אחד שבגופו לכך בעי סימן אחר זולת שאינו דורס דהשתא ליכא למיחש דילמא מכ' דבכ' ליכא אלא סימן אחד של טהרה אבל מ"מ איכא למיחש בפרס ועזניה דאית בהו חד סימן טהרה בגופם ודאי ומאי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי והוא ספק אם דורסים או אינם דורסים ומפני שיש לנו ספק דפו"ע אם דורסים אם לאו לכך אמר דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב ומה שאמרו בגמרא אם כן פרס ועזניה למה לי וכו' הכי קאמר פרס ועזניה לית ליה אלא חד אתי מק"ו מעורב ואי פרס ועזניה אית להו תרי לא מצינן למילף מעורב דהוו להו עורב ופרס ועזניה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ובתר הכי הקשו נילף מפו"ע כלו' נסתיים דפו"ע לית ליה אלא חד ולהכי כתבי קרא ונגמור מינה דבסימן אחד (טהור) [טמא] דמדכתביה רחמנא לפו"ע משמע דדורסין דלית בהו אלא סימן אחד של טהרה להכי כתבינהו רחמנא ותירצו נשר דכ"ר ל"ל וכו'. ומאי דאמרו חד דפרס וכו' היינו דזה ידענו בודאי שיש חד בפרס וחד בעזניה אבל האחר ספק אם יש בהם דהיינו אם דורסים אם לאו, וכיוצא בזה פירש הרב רבי שלמה הלוי אשר שאל מהריב"ש אלא שהוא פירש באופן אחר שם והקשה עליו הריב"ש כמה קושיות ואני נפלאתי מהם כד מעייננא בהו, זה נ"ל לפרש דעת רבינו ליישבו כי באמת דברים תמוהים כתב ולא מצאתי לו יישוב זולת זה שכתבתי. ומ"ש ה"ה ז"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס והראשון נראה עיקר בסברתו ז"ל, וצ"ע מאין לו לה"ה ז"ל לדקדק בדברי רבינו הפירוש הראשון יותר מהם ואולי שרצה להסכים דעתו עם דעת כל הגאונים וזש"כ וכן דעת הגאונים ז"ל כלומר כיון שאין הכרח בדבריו חובה עלינו להסכימו עם כל הגאונים:

כ״ב

ומי שאינו בקי כו'. מאן דאית ליה דרבי יוסי לא פליג את"ק הוא משום דודאי דתנא דמתניתין אתי כתנא דבי ר' ישמעאל דלתנא דבי רב הם ה' סימנים דהיינו אין ראשו ארוך וגם הד' שהזכיר במשנה ובמתניתא הוה ליה למיתני ה' אלא ודאי דאית ליה כרבי ישמעאל ואם כן על כרחין דריש חגב לשמו חגב וכן כתבו התוספות שם והרא"ש ז"ל. ולפירוש שני שכתב הרב המגיד דפליג בהא פליגי ת"ק מוקי קרא דחגב לראשו ארוך ויש לו זנב בהא קאמר קרא דבעינן שיהא שמו חגב ורבי יוסי אית ליה דאפילו אין ראשו ארוך בעינן שיהא שמו חגב: ושלשה סימנין וכו'. רבינו מנה ארבע כנפים וחופות את רובו בחדא ולכך מונה שלשה אבל בגמרא מני להו בתרתי ולכך מני ארבעה סימנין וקשה על רבינו למה הניח דרך הגמרא:

נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

א׳

מצות עשה לידע הסימנין עד אשר לא תאכל. המצות מפורשות בתורה וסידר דבריו על כך ועל פירוש ההלכות השנויות פרק אלו טרפות (דף נ"ט) וכן פירש בספר המצות והביא בו לשון ספרא אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה ואין לי אלא בעשה בל"ת מניין ת"ל את זה לא תאכלו ממעלי הגרה אין לי אלא זו בלבד שאר בהמה טמאה מניין ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בל"ת על אכילתן שאר בהמות טמאות שאין בהן סימן טהרה אינו דין שיהיה בל"ת על אכילתן ע"כ:

ב׳

סימני בהמה וחיה כו' עד בלחי העליון. פרק אלו טרפות (נ"ט:) : כתב הראב"ד ז"ל זה אינו צודק וכו': ואני אומר פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה כי ידעתי בודאי קטנו עבה ממתני ואיך אוכל להעיז פני לומר על השגת לשונו כי חיסר עיונו אבל איני מאשים רק הקורא לפניו שלא המשיך עיניו והמתיק תנועת קריאת לשון ר"מ ז"ל ועליו ערער והיא קושית התלמוד על שער בת רבים בעד האשנבים נשקפה ותיבב סובב סובב ואיש נבוב ילבב. והנני כותב לפניך הלשונות ועיניך רואות שהן שוות אות באות. גרסינן פרק אלו טריפות (דף נ"ט) גמ' מתני' דסימני בהמה וחיה ת"ר אלו הן סימני בהמה כל בהמה מפרסת פרסה וכל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין להם שינים למעלה וטהורה ואקשינן וכללא הוא והרי גמל דמעלה גרה הוא ואין לו שינים למעלה וטמא ופרקינן גמל ניבי אית ליה ואקשינן תו והרי בן גמל דניבי נמי לית ליה ואקשינן תו והרי שפן וארנבת דמעלה גרה הן ויש להן שינים למעלה וטמאים ועוד שינים מי כתיבי באוריתא אלא ה"ק כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה ופרכינן ולבדוק בפרסותיה ופרקינן כגון שהיו פרסותיה חתוכות וכדרב חסדא כו' ושקיל וטרי ומפורש כל מאי דאצטריך כלל ופרט כמו שכתב ר"מ ז"ל בדינין הסמוכין לזה. למדנו מלשון הגמ' שהברייתא היתה מפרשת סתם המשנה ששנינו סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה ולא פירש מאיזה מקרא ובאה הברייתא לפרשו מדכתיב כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו דשמעת מיניה שאלו שני סימנין מתחברין ואין מתפרדין לעולם אלא כשנמצא מעלה גרה ידענו שגם הוא מפריס פרסה ואע"פ שרגליו חתוכין חוץ מן הגמל וכן כשהוא מפריס פרסה ידוע שגם הוא מעלה גרה ואע"פ שפיו חתוך חוץ מחזיר וכדמסיק ליה בגמ' בההיא שמעתא ואסיקנא נמי פרק בהמה המקשה ופרק אלו טרפות דחיה בכלל בהמה לסימנין ואח"כ ביארה הברייתא דרך כלל כי כל שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה כלומר ואם מצאנו לחי העליון של בהמה ואין בה שינים ידענו שהיא מעלת גרה וטהורה היא שבודאי היא מפרסת פרסה ג"כ מלבד הגמל כדפירש לפי המסקנא ומסדר התלמוד רצה לדקדק בלשון עצמו עד שיברר כוונתו כדרך בעלי הלשון והיינו דקא מסיק אלא כל בהמה שאין לה שינים כו' וכדפרישית שאלמלא זה הביאור לא היתה מובנת יפה כוונתו ואע"פ שהיה מובן בפירוש שכתבתי ובלשון וטהורה היא יותר כדפרישית. ור"מ ז"ל ביאר דבריו פרט וכלל כמו שפירשתי ממש ולא הוצרך לשנות לשון הברייתא כלל מן הטעם שכתבתי בהקדמה ואח"כ כמה פעמים שלוקח לשון העיקרי ולגלות מקום מוצאו וז"ל סימני בהמה וחיה נתפרשו מן התורה עד כאן וזהו לשון המשנה. עוד כתב ז"ל והם שני סימנין מפרסת פרסה ומעלה גרה ע"כ זהו לשון הברייתא והמקרא. עוד כתב ז"ל עד שיהיו שניהם ע"כ. זה הוא מסקנא דברייתא ממש כי בא לומר מה שפירשתי שאין מתפרדין בשום בהמה וחיה חוץ מן הגמל והחזיר וממילא יצאו שפן וארנבת מוסף על מ"ש שפרטן הכתוב לאיסור ור"מ ז"ל ג"כ פרטן לפנינו בזה הפרק וז"ל שאין לך טהורין אלא עשרה מינין האמורין בתורה וכמו שאין אתה יכול להקשות מהן לפי המסקנא בתלמוד כך אין הראב"ד יכול להקשות לר"מ ז"ל. עוד כתב ז"ל וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון ע"כ. בא מעתה ליתן שלשה כללים נמשכים זה אחר זה כלומר אחר הדברים האלה כלל גדול יהיה בידך שכל בהמה וחיה שהן טהורין מחמת השני סימנין המפורשין בתורה שאמרנו ודע כי סימן המעלה גרה אין לו שינים ולא יקשה לך משפן וארנבת כי אותן אין מפריסין פרסה וטמאים הם כמו שביארתי. ואין ר"מ ז"ל עוסק עתה אלא לפרש הטהורים שסימניהן שנים כי כן תצטרך לפרש על מסקנת הגמ' על כרחך. ונפקא ליה לר"מ ז"ל סידור זה למי שפרסותיו חתוכות כמו שפירשתי שהוא עתיד לבאר שכן דרך המחברים ואילו היה כותב וכל בהמה וחיה שיש לה שינים למעלה אינה מעלת גרה היתה קושית הראב"ד קושיא חזקה שהיה מובן מן הלשון שהיה בא ליתן סימני טומאה אבל עתה שבא ליתן סימני טהרה אינה קושיא כלל ואע"פ שהיא קושיא בגמ' היינו בתחלה שלא הודיענו סימני טהרה שהן ביחד עד עתה אבל ר"מ ז"ל שהודיענו סימני טהרה תחלה וכתב עד שיהו שניהם ומפי המסקנא כדכתיבנא ובהם הוא עוסק אין עליו קושיא כלל וכמו שכתבם למעלה אלא שלשונו ותנועת קריאתו צריך עיון דק מאד כעיון בעלי דקדוק הלשון המעיינים בחבוריהם ולכך צריך להמשיך קריאתו עם הלשון הבא אחריו בסמוך וז"ל וכל בהמה שהיא מעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר לפיכך כו' כלומר ומאחר ששלשה אלו הכללים יהיו בידך דע לפיכך כו' ובזה עלו דברי ר"מ ז"ל על נכון: וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל: כתב הראב"ד ז"ל אף שזה מפורש בתורה עכ"ל: ואני אומר וכי מפני שהכלל הזה וחבירו הבא אחריו וכל בהמה מפרסת מפורסמין בתורה לא היה לו להודיענו והלא הברייתא גופא מוכחא מקרא וכבר כתבתי שלכך קראו משנה תורה ועוד שכבר כתב למעלה בסמוך שכללים הוא כולל בכאן מפני הדברים שעתיד לומר כמו שביארתי: וכל בהמה שהיא מפרסת עד שכן הוא בשרו שתי וערב. פרק אלו טריפות (דף נ"ט) :

ד׳

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה עד ונכרך אחר הטהורה: כתב הראב"ד ז"ל והוא שיהא הטמא בעדרו עכ"ל: ואני אומר סברא נכונה היא זו ואמיתית וכן משמע במסכת ע"ז (דף ל"ט) גבי שמעתין דחלב שחלבו עכו"ם וגם ר"מ ז"ל רמז במתק לשונו שהוא דעתו במה שכתב מן הבהמה הטמאה בה"א הידיעה מכלל שהבהמה היתה שם שאם לא היתה שם היה כותב שמא מבהמה טמאה נולד ומיהו לפי שלא מצאו בתלמוד מבואר לא ביארו ואע"פ שהיא סברא נכונה כדרכו כי יארך החבור ולכך קראו משנה תורה ומ"מ עיקר ההלכה פ"ק דמסכת בכורות. וכרוך אחריו ילפינן לה מריש פרק אותו ואת בנו (דף פ') בשמעתין דחוששין לזרע האב:

ה׳

בהמה טמאה שילדה כו' עד הטהור טהור. פ"ק דבכורות (דף ד') ופרק מרובה (דף ע') מייתי לה גמרא מתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח כו': דג טמא כו' עד אלא בלעו. פ"ק דבכורות (דף ז') :

ו׳

בהמה טהורה שילדה עד לשתי בהמות. פרק אלו טריפות ופרק המפלת (דף כ"ד) :

ז׳

וכן בהמה שנמצא בה דמות עד שיש לו פרסה. פרק בהמה המקשה:

ח׳

אין לך דבר בכל בהמה כו' עד דמה טעון כסוי. פרק א"ט (דף נ"ג) :

י׳

וסימני חיה מפני השמועה הם כו' עד חרוקות והדורות: כתב הראב"ד ז"ל זה הלשון כמה הוא משובש וכו': ואני אומר שמעתא ברירא היא פ' א"ט (דף נ"ט) גמרא מתני' דסימני חיה דת"ר חיה בכלל בהמה לסימנין כו' עד דאסיקנא בתר שקלא וטריא הלכך כל היכא דמפצלין לית דינא ולית דיינא וכל היכא דלא מפצלין בעיא כרוכות וחרוקות והדורות ודמבלע חרקייהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז ע"כ. אמנם רבו הפירושים בהן ושמותיהן, והראב"ד ז"ל כתב והשיג לפי שיטתו אבל ר"מ ז"ל הלך לפי קבלתו והנני מודיעך אותם למחלקותם. רש"י ז"ל פירש מפוצלות פורקיד"ש בלעז ור"ת ז"ל פירש שהן כפופין בראשן כקרני האיל והסכים בזה ר"מ ז"ל כר"ת ז"ל. וכרוכות פירש"י ז"ל גילדי גילדי שהן קליפה על קליפה כקרני השור ור"י בעל התוספות פירש שהן עגולות והסכים בזה ר"מ ז"ל כפרש"י ז"ל. חרוקות לכל המפרשים רוצה לומר מלאות פגימות וחרוצים ולכך פירש ר"מ ז"ל כקרני העז למען תבין. והדורות היא גירסת רש"י ז"ל ופירש לפי שיטתו שהן עגולות ור"י בעל התוספות ז"ל גורס חדודות ופירש לפי שיטתו שהן חדין בראשן כקרני הצבי, וי"ג הדורות ומפרשין אותן עקומות כלשון הדורים איישר והן עקומות כקרני האיל ובזה הסכים ר"מ ז"ל:

י״א

בד"א במין שאינו מכירו עד מין בהמה הוא. פ' א"ט ופרק אותו ואת בנו (דף פ') : והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת הרי זה ספק. כתב הראב"ד ז"ל ולמה כתב בקרש כו' עכ"ל ההשגות גם בלשונם גם בלשון ר"מ ז"ל: ואני אומר האמת הוא שכך היא המסקנא לשם קרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר מאי קרש אמר רב יהודה טביא דבי עילאי וגם ר"י אלפס כן פסק ור"מ ז"ל כן כתב בזה הפרק ובזאת הפיסקא וז"ל והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה עכ"ל. וכן מצאתי בספר שהוגה לפני ר"מ ז"ל ובחתימת ידו וגם בספרד ארץ מולדתי היה כתוב כן בספר שבידי אך הספר שהגיה עליו הראב"ד ז"ל טעות סופר היה בו ועל כן שניהם לא מעלו: וכל שיסתפק לך וכו' עד ומכסין את דמו. פרק אותו ואת בנו (דף ע"ט) ורמיזא פרק אלו טריפות:

י״ג

כלאים הבא עד ממין טהור כלל. פרק שני דבכורים (משנה ח') ופ"א דבכורות (דף י"ב) ופ' ספק אכל דמס' כריתות:

י״ד

סימני עוף טמא וכו' עד הרי זה מותר. פרק אלו טריפות (דף נ"ט) ופ' קדשי קדשים (דף ס"א ס"ד)

י״ט

אמרו הגאונים ז"ל עד מעולם לא התירוהו. בתשובות הוא:

כ׳

כל עוף שחולק כו' עד הרי זה טמא. פ' אלו טריפות (דף ס"ה) :

כ״א

ומיני חגבים שהתירה תורה כו' עד סוף הפרק. עיקרן פרק א"ט (דף ס"ה) ומקצתן מתאמרן פרק שני דמס' ע"ז וסוף עדיות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

א׳

מצות עשה לידע כו'. עיין בה"ה שכתב הטעם מחמת אכילה. אך באמת מכאן מבואר וכן בתו"כ דהידיעה בעצמה הוא מצוה בסוף פ' שמיני אלא ביודע איזה טמא כו'. לכאורה משמע הטעם משום תקלה וכ"כ בזה אם לעשות פעולה שלא יהא תקלה אם זה הוה מה"ת או לא עיין בהך דב"ק ד' פ"ב ע"א גבי חפיפה דאמר שם מה"ת עיוני בעלמא ועיין חולין ד' י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין מה"ת, ובכ"מ בזה, ועיין בהך דשבועות ד' י"ד ע"ב גבי הך דבעא ר"פ נעלמה ממנו הל' טומאה ע"ש בתוס' ד"ה זיל אם הידיעה גופא איזה הוא צב ואיזה הוא צפרדע אם זה שייך לגדר הוראה, ועיין בכריתות ד' י"ג ע"ב גבי שכור ע"ש ומש"כ רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ג ע"ש, ועיין בחולין ד' ס"ב ע"א דנקט שם בקי בהן ובשמותיהן, וכן גבי נגעים מבואר ג"כ בהך דשבועות ד' ו' ע"א דצריך שיהא בקי בהן ובשמותיהם ועי' בירושלמי ספ"ב דנדה דגם גבי מראות דמים כן צריך שיהא בקי בהם ובשמותיהם אך באמת בהני הטעם כיון דבזה אזלינן בתר ההוראה דצריך מסורת כמבואר בחולין ד' ס"ג ע"ב ע"ש בהך דקאמר נאמן הצייד לומר עוף זה טהור ור"ל אם אומר שעוף זה הוא ממין כך ואנו יודעין שאותו המין הוא טהור ועיין בתוספתא דע"ז פ"ה דנקט שם נאמן הצייד לומר עוף זה טמא ועוף זה טהור ע"ש ובתוספתא פ"א דבכורות ר"ל דצריך לידע איזה עופות טמאים ואיזה עופות טהורים וכעין דאמר בירושלמי ספ"ב דנדה, ועיין בירושלמי רפ"ב דחגיגה ובתו"כ פ' מצורע דלכך נאמר להורות שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו ובירושלמי שם נקט ראה ר"ל דבודאי ידיעה צריך ג"כ שיראה ור"ל דכל הני אף הראיה הוא מכלל ההוראה ולא כהך דיבמות ד' צ"ב ע"א גבי הורו ב"ד ששקעה חמה כו', וכ"כ בזה דזה תליא בהך מחלוקת דשמעון התימני ור"ע בב"ק ד' צ' ע"ב גבי אגרוף אם זה שייך לב"ד ג"כ או רק לעדים וגבי חבלות אדם באדם פסק רבינו כן בהל' חובל פ"א הי"ח דבעי דוקא ב"ד, ועיין בתוספתא פי"ב דסנהדרין גבי נתערב האבן באחרות ע"ש. אך באמת נראה כך דהנה עיין בהל' ב' כאן גבי סימני בהמה וחיה ע"ש בהשגות הראב"ד ועיין בה"ה. אך באמת כך דס"ל לרבינו דיש נ"מ לבין סימני בהמה לסימני עוף דגבי בהמה הסימנים הוא הטהרה שלה מחמת גזיה"כ וזה מה דאמר בגמ' ב"ב ד' ט"ז בראתי שור כו' ע"ש ברש"י דר"ל דזה הוא המטהר, ועיין בהך דפסחים ד' ק"ד ע"א בין טמא לטהור ר"ל דהסימנים הם המבדילים או דהסימנים הם הגורמים הטהרה והטומאה וכן בדגים כה"ג ועיין בע"ז ד' מ' ע"א גבי ראש ושדרה, אבל סימני עופות וסימני חיה לגבי חלבה זה רק הוה סימן איזהו הטהור ואיזה היא החיה, ועיין ברש"י ב"ק דף ע"ח ע"א גבי קלוט בן פרה דבעי דוקא מקצת סימני טהרה ולא שאר דברים ועיין בהך דבכורות ד' י' גבי שפן וארנבת דהסימנים פועלים בה שינוי לדינא, ואף דחשיב שם גם עורב נ"ל דהך סימן דלא דריס הוי ג"כ סימן עצמיי לא בירור וס"ל דגם עורב לא דריס. אך התוס' נדה ד' נ' ע"ב ד"ה תרנגולתא לא ס"ל כן ומשמע שם דס"ל דהסימנים הם מטמאים וע"ש ד' נ"א ע"ב ד"ה ולכתוב, והך דפרה בן גמל טמא או קלוט בן פרה טהור הוא מחמת גזיה"כ. והנה בזה פליג רבינו עם הראב"ד ז"ל אם רק ב' הסימנים פועלים הטהרה או אף סימן אחד פועל רק בשפן וארנבת בזה גזר התורה דלא מהני הסימן וכמו בשסועה דהך דנדה ד' כ"ד אף דיש לה סימני טהרה מ"מ גזיה"כ הוא כך וה"נ כאן. והנה בגמ' נקט רק שרגליה חתוכות משמע אבל אם קלוטות לא מהני אף אם יש לה סימן אחד ואף אם מכירין אותו שאינה ממין טמא והר"א ז"ל ס"ל דגם סימן אחד מהני ורבינו ז"ל ס"ל דבעיא דוקא ב' סימנים. והנה לשיטת התוס' בנדה הנ"ל דס"ל דגם בעוף הסימנים מטמאים י"ל שיטת הי"מ ברש"י חולין ד' ס"א ע"ב דלקרבן בעי דוקא שיהיה ד' סימני טהרה ע"ש מה שהקשה רש"י. אך באמת נ"ל דר"ל לקרבנות ב"נ בבמה שלהם דיכולים להקריב כל בהמה וחיה ועוף הטהורים כמבואר בזבחים ד' קט"ז ובירושלמי פ"א דמגילה הובא בתוס' חולין ד' כ"ב ע"ב ע"ש וס"ל דרק הני עופות שיש להם כל סימני טהרה ולכך נקט בירושלמי שם רק תרנגולים ולא אווזים משום דלהם חסר סימן זפק כידוע. ובזה יובן מה דאמרינן בע"ז ד' י"ג ע"ב קוטע את אצבעו כו' שאין מקריבין חסר והרי מבואר בגמ' שם ד' ה' ודף נ"א דרק מחוסר אבר לא מקריבין בבמה דידהו ואצבע לא מיקרי אבר גבי עוף ועיין תוס' מעילה ד' ח' ע"ב ד"ה אמר דמשמע דחצי אבר לא פסל בעופות ועיין רש"י זבחים ד' ל"ה ע"ב ותוס' שם ד"ה אלא ועיין בירושלמי דע"ז שם אך י"ל דר"ל משום דאצבע יתירה בעוף הוה מן סימני טהרה ולכך קוטע אותו ויהיה חסר סימן טהרה, וכן נ"מ בהך סימן דבשרו מהלך שתי וערב אם הוא סימן רק לבהמה או גם לחיה וערוד הוא חיה עיין ע"ז ד' ט"ז וכלאים פ"ח וכ"מ. והנה הני סימנים המטהרים צריך לידע אותם בלא הטעם דתקלה אבל שאר סימנים הוא הידיעה רק בשביל שלא יבוא לידי תקלה.

ד׳

בהמה טהורה כו'. עיין בהשגות, ועיין בה"ה. והנה טעם הראב"ד ז"ל הוא מהך דחולין ד' קט"ז ע"ב דהוה שם מחלוקת ר"ה ושמואל אם חיישינן שמא ינק טהור מן הטמא ואף ר"ה לא חשש רק גבי עכו"ם דשכיח טמא ולא בישראל, ועיין בכורות ד' ח' ע"א גבי כל שתשמישו כו' מגדלין זה עם זה ע"ש ועיין חולין ד' ע"ז ע"ב דנדמה לא שכיח וזה ג"כ ר"ל הך דבכורות ד' ז' ע"ב רוב דגים במינם משריצים ע"ש ועיין חולין דף קכ"ז ע"א ע"ש:

ה׳

ודג טהור הנמצא כו'. עיין בתו"כ פ' שמיני מה דמרבה שם להיתר טהור שנכבש עם הטמא ואוסר אם נימק וע' בתוס' כאן ונ"ל דר"ל דהך דמבואר בתרומות פ"ט דשלמים אינם בולעים:

ו׳

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה כו'. והנה לפי המבואר בנדה שם אינו מתקיים ג"כ וא"כ יש עליו לאחר לידה דין נבילה ג"כ אך זה רק למ"ד במעילה ד' ט"ז ע"א דיש איסור נבילה בבהמה טמאה אך אנן לא קיי"ל כן. אך באמת למ"ד דחל על בהמה טמאה שם נבילה אם שחט בהמה טהורה ומצא בה שסועה דאסורה לרב משום גזיה"כ אם גם השחיטה לא מהניא לה לענין נבילה ולענין לטמא וכמו גבי הוציא ידו דמהני השחיטה לגבי טומאה וכאן ג"כ יהיה כך. וכן לגבי מצא דמות יונה במעי בהמה דקיי"ל אסור אם שייך בה טומאת נבלה ואיסור נבילה ועיין במה דס"ל לרבינו לקמן פ"ב הי"ז גבי דרנים שבמעי בהמה דרש"י ס"ל דהטעם משום דלא הותרו בשחיטה ורבינו ס"ל דשם שרץ עליו ועי' בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג דממעט מטעם בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה והוא כשיטת רבינו דנשאר שם שרץ עליו והקשו שם בירוש' מהך דיתושים ותירץ תמן בגופיהן ר"ל דהטעם דכ"ז שלא יצאו לחוץ מותרים הוא משום דעדיין עליהם שם פרי ולא משום דהתורה לא אסרה כ"ז שלא שרצו רק דהוו כמו עצם הקטניות וכעין שכ' תוס' חולין ד' פ"ז ע"ב גבי משקין ושם ד' קי"ז ע"ב אבל גבי בהמה שם בשר עליו ולכך יש עליו שם שקץ אף דלא יצא לחוץ. והנה עיין בחולין ד' קכ"א ע"ב מבואר שם דגם גבי בהמה טמאה יש נ"מ בשחיטה ע"ש לגבי טומאה וה"נ י"ל גבי שסועה כן אך יהיה זה תליא אם הטעם דמהני משום ד' סימנים אכשר ביה רחמנא כמבואר שם ד' ע"ד ובאמת עיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אבות הטומאות פ"ב ה"ו דנקט שם מצא בה בן ח' חי נטרף ור"ל כך דאם שחט את הטריפה ומצא בה בן ח' חי מטמא ואף דגבי בן ט' מהני ליה שחיטתו להוציאו מידי נבילה אבל לגבי בן ח' ע"ש ד' פ"ה ע"ב ד"ה אימא בתוס' מבואר כך דגבי טריפה לא שיש עליו איסור טריפה רק שהתורה אמרה דלטריפה לגבי אכילה לא מהני שחיטה והוה כאילו אינו שחוט וזהו דאמר שם שאין מתירתה באכילה וכן כתב רש"י פסחים ד' כ"ה ע"א וגבי בן ח' אמרינן דכיון דלהתירה באכילה א"א מחמת הך דכל בבהמה משום דהשחיטה לא התירה הבהמה לאכילה לכך נשאר הולד כאילו אינו שחוט כלל וזהו ג"כ ר"ל המשנה ד' ע"ב ע"ב בן ח' חי אין שחיטתו מטהרתו ר"ל בן ח' חי שנמצא בבהמה טריפה וא"ש מ"ש התוס' ד' ע"ד בד"ה נפקא ובגמ' שם דקאמר יש במינו שחיטה אגב אמו ר"ל כאן דבאמו עכ"פ הועילה השחיטה לענין להתירה מידי נבילה דבכל מקום לגבי בן ח' לא מהני השחיטה כלל רק ההיתר מטעם כל בבהמה רק בבן ט' אז מהני בגדר שחיטה ולכך ס"ל לרבינו לקמן פ"ז דחלבו של בן ט' אסור מה"ת ע"ש מש"כ, ועיין במש"כ רבינו כאן פ"ה הט"ו דלכאורה לא משמע כן, ועיין בתוס' חולין פ"ד, וא"כ ה"ה לשוחט את הבהמה ומצא בה שסועה כיון דלא מהני השחיטה לגוף דהוא אינו בגדר שחיטה כלל לא מהני ג"כ לטהרו מידי נבילה. גם י"ל דזה תליא בהך בעיא דדף ס"ט גבי מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו כו', וה"נ כיון דלגבי בהמה מועיל השחיטה אף לאכילה ולגבי ולד א"א שתועיל אינו מועיל כלל, ואף דלגבי אבר חזינן דאינו מועיל לענין אכילה ומ"מ מועיל לטהרו מידי נבילה, זה תליא אם השחיטה הוא מועיל לכל האברים לכל אחד בפ"ע או הוא מועיל לכל הבהמה וממילא האבר מותר, ועיין מש"כ התוס' זבחים ד' ס"ט ע"ב גבי אבר מן החי מן טריפה דבטל ממנו שם אבר מן החי רק אבר מן המת וא"כ צ"ל דעל כל אבר יש שם אבר מן החי ולא שבא מן החי וגם זה תליא בהך דאבר היוצא דקיי"ל דאסור אם משום אבר מן החי מחמת דאין לו תקנה בשחיטה כמש"כ רש"י בחולין ד' ס"ט או משום הך דבשר בשדה טריפה, ונ"מ ג"כ אם כל האיסורין שייך על כל אבר בפ"ע או רק משום שהוא בא מן האיסור, ועיין בהך דחולין דף ל"ב ע"ב וד' ל"ג גבי חיי ריאה תלויין בקנה ומ"מ קודם שחיטת הוושט הוה אבר מן החי וגם למה מותר לישראל הא מיד לאחר שחיטת הקנה יש על הריאה שם אבר מן החי וע"כ צ"ל כיון דכל שחיטות הוא כן לא חיישינן לזה וכמש"כ רש"י שם ד' י"ט ע"ב גבי וושט אף דתחלת השחיטה הוה ניקב ועי' תוס' יבמות ד' נ"ט ע"ב גבי תחלת ביאה ובהך דזבחים ד' ל"ו ע"ב מה דאמר שם רבא תדע דפיגול לפני זריקה לא כלום כו' ודחי התם חדא מחשבה הכא תרי מחשבות ועיין בהך דב"ק ד' ע"ו ע"ב בתוס' גבי שחוטי חוץ. אך י"ל דריאה לאחר שחיטת קנה הוה כמו ביעי חשילתא בחולין ד' צ"ג ע"ב ע"ש. וגם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם זה הוה דרך השחיטה או לא ועיין תוס' חולין ד' ל' ע"א ד"ה השוחט מש"כ שם כיון שכבר נפסלה שוב לא הדרא ומתכשרה וע"ש ד' ל"ב ע"ב בהך דר"ל דמחלק בין שחט במקום חתך לשלא במקום חתך ע"ש ר"ל אם הסוף השחיטה פועל שגם תחלת השחיטה מקרי שחיטה או לא. והנה לשיטת רבינו דס"ל דעכו"ם בשחיטה לא משום דהוה כמו דלא נשחט רק דעושה מעשה ופוסל כמבואר בפ"ד מהל' שחיטה הי"א וא"כ ע"כ צ"ל דחצי קנה אינה בגדר שחיטה כלל אף למאי דקיי"ל דישנה לשחיטה מתחלה כו' דבשלמא גבי פגום י"ל דהשחיטה דלבסוף עושה כמו החצי הראשון ג"כ נשחט אבל היכא דזה הוה פעולה לפסול לא שייך לומר דע"י הגמר נתקן למפרע ועי' בחולין ד' י"ט ע"ב נעשה כשחט עכו"ם וע"ש ד' קכ"א ע"ב ע"ש וע"כ צ"ל דזה לא הוה שחיטה כלל לכו"ע ועי' בהך דזבחים ד' כ"ט ע"ב ול' ע"א דלא משמע כן ועי' בהך בעיא דחולין ד' ק"מ ע"ב גבי הושיט ידו לקן מי אמרינן ע"ש, ור"ל הבעיא אם הגמר הוה כמו דבר חדש או כמו שגומר הדבר למפרע ועי' תוס' זבחים ד' ק"י ע"א ד"ה ואי ע"ש. והנה לפי"ז לכאורה קשה מה דהגמ' שם בחולין ד' ל' מה דמקשה מפסח הא הוה מום ותיפוק ליה דלכ"ע מחמת החצי קנה. אך י"ל דחצי קנה לא הוה מום גמור לפדות עליו, ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ותוס' כאן ד' כ"ח ע"ב שכתבו דאין לך מום גדול מזה ותוס' ד' י"ז ע"ב ד"ה פגימת ע"ש. אך באמת כך דלגבי שחיטת קדשים אף דשחיטה לאו עבודה היא מ"מ הוא עבודה גמורה לכל הדברים ולכך התחלת הקנה ג"כ הוא בגדר שחיטה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמו הבדלה בעולת העוף עי' חולין דף כ' ע"ב, ועי' מש"כ רבינו בפיה"מ בזבחים פ"ו נראה דס"ל דהבדלת מיעוט סימנים אינו שייך בגדר עבודה כלל וי"ל דאף זר יכול לעשות זה ולכך כתב בפה"מ דדי ברוב ואף דהא קיי"ל דלא כראב"ש רק דס"ל דהמיעוט לא הוה בגדר מליקה רק בגדר הבדלה וי"ל דאף זר כשר בזה וכן לגבי הך דחותך מפרקת עי' תוס' זבחים דף ל' דס"ל דזה מן העבודה ועי' חולין ד' כ"ח דלרב אדא ב"א לכך די בקנה גבי חטאת העוף משום דחותך שדרה ומפרקת ע"ש וא"כ י"ל דזה ג"כ הוה בגדר מליקה משא"כ לר"ה. ובאמת גבי עוף בחולין נראה דאף למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת זה רק לתקן האיסור ועי' בתוס' שבועות ד' כ"ד ע"א וזה רק בעוף אבל בבהמה וחיה הוה זה גדר תיקון בכל האברים וכמש"כ לעיל וזה בעצם הך מחלוקת דר"ה וראב"א אם טעם שחיטה משום מיפק חיותיה או הדין הוא כן דלראב"א ע"כ הטעם משום מיפק חיותיה וזה רק בעוף ועי' בירוש' פ"ו דנזיר דגבי אמה"ח יש נבלה ג"כ וזה מהך טעם אבל בבהמה וחיה הוה תיקון לכל האברים וא"ש מ"ש התוס' חולין ד' פ"ד ע"א ד"ה בעינן ע"ש וזהו ג"כ הך בעיא דדף ק"מ ע"ב הנ"ל וא"כ לפי"ז י"ל דלכך גבי בהמה דהשחיטה פועלת בכל האברים אז מהני השחיטה אף לאבר היוצא אף דלא הותר באכילה:

י׳

וסימני חיה כו'. עי' בהשגות, ועי' בה"ה מה שהקשה משור הבר. והנה עיין בתוספתא פ"ד דכלאים מבואר שם דלמ"ד דשור הבר מין בהמה הוא תאו הוה מין בפ"ע ועי' ב"ק ד' קי"ז ע"א ע"ש כתוא מכמר ע"ש ברש"י ובירושלמי ספ"ח דכלאים דאמר שור הבר עיקרו מכאן הוה ר"ל מישוב, ועי' מש"כ רבינו בפ"ט מהל' כלאים ה"ה גבי מי שיש בו מדברי וישובי וס"ל דזה לא הוה כלאים. והנה בתוספ' שם פ"א מבואר דמתחלה אמר שם דשור עם שור הבר הוה כלאים ואח"כ אמר חמשה דברים נאמרו בשור הבר כו' וזהו הך תנא דחולין דף פ' דס"ל דאף דשור הבר מין תאו הוא מ"מ הוה בהמה רק מין בפ"ע ור"י ס"ל דהוה חיה וחכמים ס"ל דהוה מין שור ותאו הוה מין אחר ופסק רבינו כן כחכמים ועי' בירושלמי פ"ח דכלאים ה"ו הא שור עם שור הבר אינם כלאים והך הא צ"ל אחר מה דאמר שם אווז עם אווז מדבר כלאים משום דמשונים בברייתם כמבואר בב"ק ד' נ"ה אמר דשור עם שור הבר אינם כלאים אך זה רק לשיטת חכמים דס"ל דתאו הוא מין בפ"ע ושור הבר עם שור הוא דבר אחד אבל לת"ק דס"ל דתאו הוא שור הבר אף דס"ל דהוא מין בהמה מ"מ הוה כלאים עם שור דהם ב' מינים ועי' בתוס' נזיר ד' ל"ה ע"א דמצריך קרא לרבות דשור הבר כשר לקרבן, ועי' תוס' סוכה ד' י"ג ע"א גבי עיזי דבאלא ע"ש בהך דחולין ד' פ' ובאמת מה דאמרינן בגמ' דחולין ד' נ"ט ע"ב והרי עז דחרוקות ר"ל מהני עיזי דבאלא ולמ"ד דכשרים למזבח. ובאמת עי' לקמן בדברי רבינו פ"ז ה"א מוכח דגם בהמה אם אינה ראויה למזבח אז חלבה מותר ע"ש ועי' בתו"כ בכ"מ דממעט כוי מקרבן וא"כ י"ל דאף אם נימא דהוא ודאי מין בהמה מ"מ כיון דאינו ראוי להקרבה המין אין חלבו אסור, ועי' בהך דכריתות ד' כ"א חלבו מנ"ל ובהך דיומא ד' ע"ד ע"ש דאף אם נימא דכוי אינו חיה מ"מ החלב שלו אינו אסור כיון דאינו ראוי להקרבה, ונ"ל ג"כ דהא דאמרינן בכריתות שם טומאתו כו' ר"ל לענין טומאת חלבו. דהנה מבואר בזבחים ד' ע' דזה תליא באיסור דמי שחלבו אסור החלב טהור וא"כ כוי למ"ד בריה דהוה רק אזהרה על חלבו לענין טומאה מאי ואף דמבואר במשנה פ"ב דבכורים דחלב כוי מטמא זה רק למ"ד ספק, ועי' בתוס' חולין ד' צ"ג ע"א גבי אליה. ובאמת הנה מבואר בתו"כ פ' ויקרא דאף דאליה לא שייך בה דין חלב זה רק באליה דחולין אבל באליה דמוקדשים חייב ג"כ משום חלב. ובזה מדוייק לשון הגמ' דכריתות ד' ד' אליה דחולין תיתסר אבל דקדשים ודאי אסור גם משום חלב ועי' בתוספתא חולין ספ"ז דנקט שם האוכל אליה מן המוקדשים חייב ב' משום אליה ומשום מוקדשים ומאי חייב ב' וליכא למימר משום הך דמנחות ד' ע"ד הא שם נקט חלב רק ב' ואמאי לא נקט ג' ועי' תוס' שבועות ד' כ"ד ע"ב ולפי מש"כ א"ש דאליה ג"כ יש בה משום חלב גבי מוקדשים וכן הוא בתו"כ, ועי' בהך דבכורות ד' ט"ז גבי פסולי המוקדשים לענין חלב וי"ל דנ"מ לחלב דאליה גבי פסולי המוקדשים אם נימא דפקע ממנה האיסור חלב מן האליה וכמו לר"י גבי דם שיש מיעוט על זה בתו"כ:

י״ב

והקרש כו'. עי' בהשגות, ועי' בהך דשבת ד' כ"ח ע"ב ובירושלמי שם פ"ב ופ"ז:

י״ד

סימני עוף כו'. והנה שיטת רבינו נראה דס"ל דעורב יש בו שני סימני טהרה וגם אינו דורס ופרס ועזניה יש בהם סימן טהרה אחד וגם אינם דורסים ושאר עופות טמאים יש בהם סימן טהרה אחד ודורסים כן פי' הגמ' לשיטתיה וא"ש, ועי' בכורות ד' י' דמשמע דעורב יש בו יותר סימני טהרה משאר עופות, ועי' ד' ס"ד ע"א דמשמע דהני ח' מיני ספיקות הוה מספק עורב ע"ש בתוס' ד' ס"ב ע"ב ד"ה מאי: זרזיר כו'. עי' בכ"מ מ"ש מהל' כ' ע"ש. אך באמת כאן רק הטעם משום דמרבה להו מקרא דלמינו ולא משום דהוא מין עורב כיון שהוא שכן אצלו והא דאמר בגמ' שם לא לחנם זה רק ראיה בעלמא והא דפי' רש"י שם ד' ס"ב ד"ה מפני דאין זה מאותן סימנים של עורב הוא משום דאל"כ הוה שכן ונדמה וגם רבנן מודו וגם לא צריך קרא לרבות וא"ש:

ט״ו

וכל מי שהוא בקי כו'. הנה באמת נראה דרבינו ס"ל דאף אם הוא דורס מ"מ כל שידוע לנו שאינו ממינים הטמאים הוא טהור דאין הסימנים מטמאים אף אם יהיה לו ד' סימני טומאה ולא כמ"ש התוס' נדה ד' נ' ע"ב וכן מוכח כאן בהל' י"ו דרק מי שאינו מכירן אז אם רואה שהוא דורס טמא: ועוף טהור כו'. עי' בתוספתא דע"ז פ"ה אך שם ר"ל דהצייד אומר רק שזה העוף הוא ממין פלוני והמין אנחנו יודעים שהוא טהור וכעין שפי' רש"י כאן גבי ביצים ועיין בתוס' בכורות פ"א ע"ש:

כ״ד

ובדגים כו' בקשקשת אחת כו'. עי' בה"ה ועי' בהך דנדה ד' מ"א ע"ב גבי טיפה אחת מעלמא אתי ועי' בע"ז ד' מ' ע"א גבי כילבית ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

א׳

מצוה נז לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה כדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וענין ההבדלה הוא כדי שנדע סימני הטהורה ולא נבא לאכילת הטמאה ובפירוש אמרו בבהמה אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה וזהו לאו הבא מכלל עשה שהיא עשה שלא בא הכתוב לצוות שנאכל בהמה טהורה אלא שאנו רשאין לאכול טהורה ולא טמאה והוא כאלו בא מצות עשה על מניעת האסורות כענין הציווי במניעת המלאכה בימים המקודשים וכשנבדיל בין הטמאה לטהורה ונפרוש מאכילת הטמאה נקיים מצות עשה מוסיף על שנזהרנו מעבור על ל"ת שבה.

ב׳

סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה שהם מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם וגמל ושפן וארנבת שאינם מפריסים פרסה וחזיר שאינו מעלה גרה וכ"ש שאר בהמות שאין מפריסות פרסה ואינם מעלות גרה טמאים כדכתיב אותה תאכלו אותה שיש בה שני סמנים אלו הוא מותר לאכילה ולא כל שאין לה ב' סימנים אלו והרי הוא לאו הבא מכלל עשה כדאמרינן.

ד׳

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה כסוס וחמור מותר באכילה דכתיב בגמל טמא הוא וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה ואם לא ילדה לפניו אלא שבא ומצאו כרוך אחריה אע"פ שיונק ממנה הרי זה ספק מדאוריתא דילמא כיון דילדה אוהבת היא אע"פ שאינו מינה ושמא בן חזירה הוא ואסור או דילמא אינה אוהבת אלא מינה והאי בנה הוא ואף על גב דבכרוך אחריה איכא חזקה דבנה הוא אפ"ה מספקי' ליה מדאוריתא דאיתרע לה האי חזקה דאינו מצוי שתלד בהמה טהורה ולד בדמות בהמה טמאה.

ה׳

בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה בסימניה אסור באכילה דכתי' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' יש לך מי שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואי זה זה טהור שנולד מן הטמא שהוא טמא ונראה דבכרוך לחוד אסיר דבהמה טמאה לא מרחמת וולד דלאו ממינה ומדמרחמא ליה נראה דמינה הוא והיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור שנמצא במעי דג טמא מותר דאזלינן בתר רובה דרוב דגים במינם משריצים וזה שהשריץ מין אחר הרי הוא כמי שבלעו לפנינו ואינו גידולו.

ו׳

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה א' שיש לה ב' גבין או ב' שדראות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה דכתיב את זה לא תאכלו וכו' השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות וכי אגמריה רחמנא למשה כשיצאת ממעי בהמה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתה וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף טהור אסור באכילה דאע"ג דנמצא בה דמות בהמה טמאה טהור הא איכא פרסות דאף על גב דאין פרסותיו סדוקות וכתיב פרסה בבהמה תאכלו אבל הכא ליכא פרסה דעוף אין לו פרסה ולא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה כדכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כדאמר.

ח׳

אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה אלא עשרה מינים המנויין בתורה שלשה מיני בהמה הם שור שה ועז ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר כדכתיב בהדיא כולהו בקרא שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו' וילפינן דשור שה ועז הוו בהמה דלא אכשר רחמנא חיה לקרבן כדכתיב מן הבהמה וגלי קרא בהני תלתא דכשרים לקרבן משמע דאינהו מין בהמה ומדאלו הוו מין בהמה שארא הוו מין חיה דלא הוכשרו לקרבן ואלו העשרה טהורים הם ומיניהם דלא הוה צריך קרא לפרש שמות אלו העשרה אי אין בעולם מי שמפריס פרסה ומעלה גרה אלא אלו העשרה ופירש שמותם לומר דכל שהוא ממינם ונקרא על שמם נמי מותר וכלם מעלים גרה ומפריסי פרסה כדכתיב שור שה כשבים וגו' וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' ולא הוה צריך קרא למיכתב גמל ושפן וארנבת דאין להם אלא סימן אחד אלא לאשמועינן דאם מכיר אלו הארבעה יכול לאכול כל בהמה שאינו מכיר בה אלא סימן א' כגון פיה חתוך או פרסותיה דכל שיש בה סימן א' יש בה סימן ב' אלא אלו הארבעה.

ט׳

וצריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה שחלבה מותר דלא אסרה תורה אלא שור וכשב ועז כדכתיב קרא בהדיא ודמה טעון כיסוי דכתיב ציד חיה או עוף וגו' ובהמה טהורה חלבה בכרת דכתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה ואין דמה טעון כיסוי דציד חיה או עוף כתיב ולא בהמה.

י׳

וסימני חיה הם מפי השמועה כל שהיא מעשרת המינים ויש לה קרנים מפוצלות או כרוכות סדוקות הדורות.

י״ב

שור הבור מין בהמה הוא שהרי הוא נקרא ע"ש שור והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מן חיה הוא דקרו ליה טביא דבי עלאי וכל שיסתפק במין בהמה או חיה חלבו אסור מדאוריתא ודמו טעון כיסוי דספקא דאוריתא לחומרא וכוי הוי ספק:

י״ד

מצוה נח לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור דכתיב כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה. סימני עוף טהור לא נתפרשו בתורה אלא מנה מינין טמאים בלבד והשאר מותרים והמינים הטמאים כ"ד. א' נשר. ב' פרס. ג' עזניה. ד' דאה והיא ראה האמורה במשנה תורה דמשנה תורה לאוסופי קאתי ולא אשכחן מידי דאסיף בעופות אלא כתב ראה דלא כתיב בויקרא אלא דאה וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שקורין אותה ראה ויאמר דאה אסר התורה ולא ראה הילכך חזר וכתב ראה והיא היא דאי ס"ד תרי נינהו למה גרעה לראה הכא אלא ש"מ לפרושי. ה' איה והיא דיה האמורה במשנה תורה דכיון דלאוסופי קאתי מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה ומ"ש הכא דכתיב במשנה תורה למינה אדיה וגרעה למינה דאיה אלא ש"מ איה ודיה אחת היא ולא נכתבה אלא שתהא קורא אותה דיה והוא קורא איה ויאמר לא זו אסרה תורה אלא איה לפי' פרט לך הכתוב בכל שמותיה. ו' מין האיה שכתוב בה למינה מכלל שהוא ב' מינין. ז' עורב. ח' זרזיר שהוא מין עורב שכן כתוב בתורה את כל עורב למינו להביא את הזרזיר. ט' יענה. י' תחמס. י"א שחף. י"ב נץ. י"ג ושרנקה שהוא מין נץ שכן כתוב בו למינהו. י"ד כוס. ט"ו שלך ט"ז ינשוף י"ז תנשמת י"ח קאת י"ט רחם כ' חסידה כ"א האנפה כ"ב מינה שכתוב למינה. כ"ג הדוכיפת. כ"ד העטלף.

ט״ו

כל מי שהוא בקי בעופות אלו ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואין צריך בדיקה דעופות טהורים מרובים על הטמאים לפי' מנה הכתוב הטמאים והשאר הם טהורים. ועוף טהור נאכל במסורת אם זכור הוא באדם כשר שאכלו שהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור או שמסר לו רבו צייד שבקי בהם ומוחזק בענין צידה ובקיאות עופות שזה עוף טהור דעד א' נאמן באיסורין מדאוריתא כדילפינן לעיל בה' איסורי ביאה.

ט״ז

ואע"פ שלא נתפרשו בתורה סימניהם ילפינן מדכתיב רחמנא נשר דכל שאינו דומה לנשר שיש לו ד' סימני טומאה אלא יש לו סימן א' של טהרה טהור חוץ מהעופות הכתובים בפרשה שהרי יש מהם עשרים שיש להם ג' סימני טהרה ואף על פי כן הם טמאים ולעורב שנים ולפרס ולעזניה א' וטמאים אבל כל שאר עופות שבעולם כיון שאינם דומים לנשר בד' סימני טומאה טהורים ומנשר ילפינן הכי דליכא למימר אדרבה לילף מהנהו אחריני שאע"פ שיש לו סימן א' של טהרה או אפילו שנים או אפילו שלשה יהו טמאים דא"כ נשר שיש לו ד' סימני טומאה למה לי למכתביה אלא ודאי להכי כתב רחמנא נשר לאשמועינן שכל שאינו דומה לו אלא יש לו אפילו סימן א' של טהרה בלבד טהור ולפי שמן הכלל הזה היינו מטהרים כל כ"ג עופות טמאים שהפחות שבהן יש לו סימן אחד של טהרה הוצרך לכתבן לומר שעשרים עופות אע"פ שיש להם ג' סימני טהרה ועורב אע"פ שיש לו שנים ופרס העזניה אע"פ שיש להם אחד אחד טמאים אבל כל שאר עופות אף ע"פ שיש להם סימן א' של טהרה טהורים ותורים דכתב רחמנא למה לי הואיל ולאו מינייהו ילפינן דאית להו ד' סימני טהרה דאי לגופייהו לא איצטריכו דהא אפילו בסימן א' טהור אלא לא כתביה אלא לקרבן שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר. וסימני טהרה הן אותם שהתורין והנשר חלוקות בהם שיש להם אצבע יתירא וזפק וקרקבן נקלף ואינו דורס ואוכל דקבלה היתה בימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס וכל שהוא דורס בידוע שהוא טמא מאלו הכ"ד מינים לרש"י ז"ל וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא כזרזיר דלא לחנם הלך אצל עורב:

כ״א

מצוה נט לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור דכתיב נמי בחגבים את אלה מהם תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומיני חגבים שהתירה תורה ח' והם א' חגב ב' מינו והיא הרזבנית ג' חרגול ד' מינו והוא ערצובי' ה' ארבה ו' מינו והוא צפורת כרמים ז' סלעם ח' מינו והיא יוחנא ירושלמי.

כ״ב

מי שהוא בקי בהם ובשמותיהם אוכל והצייד נאמן עליהם כעוף ומי שאינו בקי בודק בסימנים והם ג' כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים שחופות רוב אורך ורוב הקף וב' כרעים ד' רגלים וב' כרעים דכתי' כל הולך על ד' אשר לו כרעים ממעל לרגליו וד' כנפים שחופות את רובו ילפי' לה במה הצד דיש בזה מה שאין בזה הצד השוה שבהם שיש להם ד' רגלים וד' כנפים חופות את רובו וקרסולים אף כל שיש לו ד' רגלים וכו' יכול יש בו כל הסימנים הללו ואין שמו חגב יהא מותר ת"ל חגב דלא איצטריך דהא איתרבו כל השוין להו בד' סימנים ששמו חגב וכל האמורים למעלה שמם חגבים ואף על פי שראשן ארוך ויש להם זנב הם מין טהור דלהכי איצטריך חגב דכל שיש לו הד' סימנים ונקרא חגב אף על פי שיש לו מה שאין בנזכרים בכתוב מותר דאי לאו להיכא דיש לו ראש ארוך או זנב לא הוה איצטריך חגב.

כ״ג

מי שאין לו עכשיו כנפי' או כרעים או שאין לו כנפים חופה את רובו ועתיד לגדל אותם אחר זמן הרי מותר מעתה דכתיב אשר לא כרעים ממעל לרגליו כתב באל"ף וקרי בוא"ו וגלי רחמנא בקרסולים וה"ה לכנפים:

כ״ד

מצוה ס לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וזולתו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. והענין הוא היותנו מצווים לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר כמ"ש והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' והבדלתם אמנם תהיה בסימן ובדגים ב' סימנים סנפיר וקשקשת כדכתיב סנפיר וקשקשת במים סנפיר הוא שפורח וקשקשת היא הדבוקה בכל גופם וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר בקשקשת הוה סגי וכתב סנפיר משום יגדיל תורה ויאדיר הרבה לנו טעמים לידע מהו קשקשת וקים להו הכי מאדם הראשון דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש וגו' יש לרבות אפילו דגים ואת"ל שלא קרא להם שמות דלבהמות ולעופות לחוד הוא דמשמע במקרא שקרא שמות י"ל דהכי קים להו הלכה למשה מסיני דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן אפשר דנפקא לן מדכתיב אשר אין לו עיין עליו כדאמרינן בכל דוכתא או שיש לו קשקשת וכשעולה מן הים משיר הרי זה מותר דכתיב סנפיר וקשקשת במים מה ת"ל במים אין לי אלא המעלה סימני שלו ליבשה השירו בים מנין ת"ל סנפיר וקשקשת במים כיון דבמים ה"ל סנפיר וקשקשת מותר. ואפילו אין בו אלא סנפיר א' וקשקשת א' הרי זה מותר דכתיב סנפיר וקשקשת דמשמע אפילו חדא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

ב׳

וכל בהמה כו' חוץ מן הגמל. פירוש, דבבהמה אין שום דבר רק גמל, ובחיה איכא שפן וארנבת דמעלי גרה ואינן מפריסות פרסה, וזה פירוש הגמרא, שליט בעולמו יודע שאין לך מעלה גרה וטמא [פירוש בבהמה] אלא גמל, דשפן וארנבת חיה נינהו: והנה סוגית הגמרא בפרק במה מדליקין עמומה, דמאי ראיה דמדהיה שור של אדה"ר בקרן אחד שתחש טהור היה וכבר עמדו ע"ז בתוספות שם. ותירצו דסמוך אהא דתנן בנדה כל שיש לו קרנים יש לו טלפים, ומסתמא מדשור של אדה"ר היה בקרן אחד, ע"כ הכוונה כל שיש לו קרן אחד, וזה דחוק, גם הניחו בקושיא למה לא מביא מקרש עיי"ש. אמנם בתוספתא חולין פ"ג איתא ר' דוסא אמר כל שיש לו קרנים א"צ לישאל על טלפים כו' אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, וא"ש הסוגיא הנ"ל, דפשיט מדקרן אחת היה לו במצחו ואמר ר"י שור שהקריב אדה"ר קרן אחת כו' שנאמר מקרין מפריס, ומוכח דאף מי שיש לו קרן אחד מפריס פרסה ודוק. ומתוספתא דא מוכחא כפירוש הריב"ם דטלפים הוא סימן טהרה, וצ"ע על פירוש ר"ת דטלפים כטלפי חיה, ופירוש התוספתא נראה דמוכיח מהא דכתיב מקרין ברישא והדר מפריס דהא טלפים קודמים לקרנים, וע"כ משום דבקרנים נכלל גם טלפים, וזה שאמר אעפ"י שאין ראיה לדבר, דבפר אדה"ר קאי דקרניו קודמין לפרסותיו כדאמר לעיל בתוספתא [ובגמרא מייתי לה משמיה דאמורא רב יהודה]. עוד אפשר דדריש מדכתיב מפריס בלא וא"ו, דלפי משפט הלשון הו"ל ומפריס, אלא רמז לנו קרא דממקרין ידעינן דמפריס דבלא הא ליכא הא ודוק:

ח׳

הם ומיניהן כגון שור הבר כו' שהן ממין השור: פסק כרבנן דרבים נינהו, וסוגיית הגמרא לא קאי אליבייהו, והא דפריך הגמרא בחולין דף פ' ודילמא מינא דתאו נינהו, פירוש, אף למאן דאמר דתאו מין בהמה וזהו שור הבר מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה נינהו, בכ"ז פסולים לגבי מזבח דשור הבר בודאי פסול לגבי מזבח אם נכלל בכלל תורבלא לשיטת תלמודין דגם רבנן סברי דהוא תאו רק הוא מין בהמה וגם רבנן מודו להמתרגם דלא כהירושלמי, ולכו"ע הוה תאו תורבלא, וכמו דאמרו בפרק אלו טריפות דף ס"ב דתורים של רחבה פסולים לגבי מזבח משום שיש בהן שם לוי אי לאו דלא נשתנה שמם קודם מתן תורה, והאי שור הבר ועיזי דבאלי אם בכלל תאו נינהו הלא אין לך שנוי שם גדול מזה שהתורה בעצמה שנתה שמם, ודאי כי כתבה רחמנא שור או כשב או עז קפיד רחמנא על הנך דאישתני שמייהו ופסולים לגבי מזבח וא"כ פריך הגמרא שפיר על רב המנונא דמכשירן לגבי מזבח דילמא מינא דתאו נינהו ופסולים אף דמין בהמה הוי, ומצאתי לרבנן בתוספות סוכה י"ג שהרגישו דזה הוי שינוי השם עזי דבאלא ורק משום דעיזי שמייהו והא דקרו לה הכי משום דשכיחי בבאלא, ומזה הכריחו דאביי מודה לרבא, אבל אם נאמר דמינא דתאו נינהו הלא שינתה התורה שמם ורחמנא קפיד שור או כשב או עז כו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן כו'. וקושיית התוספות שהכריחו מזה דכר' יוסי סבר דמין חיה נינהו צע"ג, והא דתניא בתוספתא דקרב לגבי מזבח משום דסברי דאינו תאו האמור בתורה כמו דמסיק ר"י אומר זהו תאו האמור בתורה מכלל דחכמים פליגי וסברי דאינו תאו, ועיין ביאורי הגר"א ופר"ח סימן פ' ודוק. נ"ב ומפורש שם וחכ"א תאו ברי' בפ"ע שור הבר ברי' בפ"ע:

י״ג

כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו כו'. הנה לפי המתבאר מסוגיין דפרק אותו וא"ב, דשה ואף מקצת שה לרבנן ובצבי הבא על התיישה הולד הנולד אף אם חוששין לזרע אב ג"כ הוי מקצת שה ולפ"ז לוקה על חלבו, ורבינו סתם הדברים, ובלח"מ הלכות שחיטה תירץ משום דאינו ראוי לקרבן וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו כו'. ובאמת זה אינו, דא"כ אף כלאים הבא מן הבהמה מעז שבא על הרחל כן, ובהדיא רבי רחמנא ביה קרא לכרת כדמרבה בתורת כהנים יעו"ש, ולכן נ"ל שיש שמות המגדירים פרטיות המין, ויש המגדירים כלליות המין, כמו שור כבש עז שזה פרט המין, ויש אשר מגדיר כלליות המין כמו שה, שמתייחס על הכבשים והעיזים שנאמר שה כשבים ושה עזים. והנה שם הכלליות מגדיר רק ביחס לא בעצם, לא כן שם הפרטי הוא שם עצם המין הברור, [ומפורש כתבו תוספות כן פרק העור והרוטב לחלק בין שרץ לצב ועכבר יעו"ש דף קכ"ו ד"ה יכול, דכוונו לזה בין שם הכללי לשם הפרטי ודוק], וכן אמרו שה אפילו מקצת שה כיון שמקצתו שה הוא ביחס וגדר השה, אבל כבש ועז אינו רק אם הוא בעצם כבש לא במקצת, לכן בחלב דכתיב וחלב שור כשב ועז לא תאכלו, דזה שם הפרטי המגדיר בעצם, בזה אין מקצת כשב ככל כשב, [אחרי זמן נזכרתי בשו"ת רמ"א סימן קי"ז אך לא ביאר באורך, יעו"ש בעיון גבי אתרוג המורכב] אמנם בכסוי הדם דכתיב חיה עוף שם הכלליות, וכן במתנות דכתיב שה בזה אמרו אפילו מקצת שה, או צבי שהוא מקצת חיה, ולפ"ז בתייש הבא על הצביה וילדה שאף אם חוששין לזרע האב ג"כ לא הוי רק מקצת עז ואפ"ה חלבו אסור, גזירה אטו היכי שבא צבי על התיישה וילדה דאז אם אין חוששין לזרע אב הוי כולו עז לכן גם הכא חלבו אסור. ועוד נראה יותר דסבר כפשטיה דברייתא דכוי איתרבאי מכל חלב לאיסורא וכדמייתי לה ריש פרק יום הכפורים וקא מרבה אף מקצת כבש לאיסורא, לכן בתייש הבא על הצביה דילמא חוששין לזרע אב והוי מקצת כבש לכן חלבו אסור וז"ב בשיטת רבינו: ובזה א"ש דמוקי הגמרא הך דכוי דכסוי הדם, בצבי הבא על התיישה וילדה דשה ואפילו מקצת שה אמרינן ומספ"ל אם חוששין לזרע האב, ואמאי דאין מכסין ביום טוב אמר רמי בריה דרב ייבא משום התרת חלבו, והיינו דמחזקינן ליה לודאי חיה, וזה שייך רק בכוי שהוא בריה והוא ספק אם חיה או בהמה דיכריעו שהוא ודאי חיה, אבל בכוי הבא מבהמה וחיה ונולד מהן דמוקי לה באותו וא"ב בצבי הבא על התיישה דהא ס"ל דשה ואפי' מקצת שה, רק הספק אם חוששין לזרע אב א"כ לא שייך למיטעי דהא ידעו שמקצת שה ואפילו שה, וכן מקצת כשב לענין חלב ובמקצתו חיה ובהמה הדין דחלבו בכרת וכסוי צריך מתורת ודאי, א"כ מאי שייך גזירה דילמא חיה הוי, כיון דדינא הוא דודאי חיה ובהמה הוא שהוא מורכב משניהן בעי כסוי וחלבו בכרת, אמנם לפי דברינו א"ש טובא, דכיון דמקצת כשב ועז לא אמרינן לכו"ע, א"כ כיון דהוא מכסה דמו ביו"ט מימר אמר ודאי פשיטא להו לרבנן דמספיקא לא הוי מטרחי ביו"ט, דחוששין לזרע אב והוי מקצת צבי, ותו חלבו יאמרו דמותר דיאמרו דאינו כשב דמקצת כשב לא אמרינן. ואף שפרשתי דמכל חלב מרבה לאיסורא זה לא ידעי אינשי דאינו מפורש בתורה ושמא אין חוששין לזרע אב והוי כולו עז וחלבו בכרת לכן גזרו רבנן: ובזה יש ליישב מה דאמרו בתחלת הסוגיא אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה אי לרבנן לשחוט ולכסי, ואמאי לא אמר גזירה משום התרת חלבו, דכיון דרבנן סברי חוששין לזרע האב בודאי מאי איכא למיחש, ואם תאמר כמו שפרשתי דהא כבש ועז מקצת לא אמרינן וכיון דיכסוהו הלא יראו שהוא מקצת חיה ויאמרו כיון שהוא מקצתו חיה הלא מקצתו כבש לא אמרינן ומהא דאיתרבאי לאיסור לא ידעי ע"ז ליכא לבטל מצות כיסוי משום איסור חלב גרידא דליכא ביה כרת דאינו מפורש בתורה. ופוק חזי גדולה מזו כתבו רבוותא ופסקו בשו"ע הלכות יוהכ"פ דבדבר שאינו מפורש בתורה לא חיישי לנשים להבדילן מלאכול בתוספת יוהכ"פ. ולכן לא חשו חכמים לבטל מצות כיסוי משום גזירה דהתרת חלבו דיהיה מקצת כשב ועז דליכא בו כרת רק איסור בעלמא דאיתרבאי מכל. וכן לפי המסקנא פירש"י דבתייש הבא על הצביה מכסין ביו"ט דליכא למיחש משום התרת חלבו כיון דבכסוי חייב בודאי, ולאיסור חלב אף אם חוששין לזרע אב אין כאן רק איסור שאינו מפורש בתורה ולכן לא עקרו מצות כסוי. ולשיטת רבינו נראה דמפרש דמשום דבצבי הבא על התיישה אמרו רבנן דלא לכסי ביו"ט מספק שמא יתירו חלבו, לכן גם בכוי הבא מן תייש הבא על הצביה לא פלוג רבנן ובטלו כסוי ביו"ט, וא"ש כל הסוגיא על נכון ודוק היטב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

א׳

מצות עשה וכו'. עיין מש"כ הלח"מ שמהרלב"ח תירץ לזה סי' פ"ו וחוץ ממה שהקשה עליו הפרי תואר סי' ע"ט סוף ס"ק א' ועוד אני תמיה עליו בתירוץ הג' שכתב דלא חשיב עשה גבי חגבים משום דכתיב לעיל מיניה כל שרץ העוף ההולך על ארבע יעו"ש. ולענ"ד קשה דאם כדבריו די במ"ש אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף מאי את אלה מהם תאכלו את הארבה ודאי שהוא ליתן עשה ועיין עוד להרב פרי תואר שם במ"ש וז"ל ונראה שכונת השי"ת במצות עשה זאת וכו' יעו"ש ולענ"ד אם כדבריו היה לו לרבינו להוסיף מצות עשה אחרת ודוק ועיין עוד להלח"מ שכתב לשון זה קשה אצלי עד אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה וכו' עכ"ל וקשה לי דלזה לא אצטריך קרא דוהבדלתם דממילא ידעינן זה כמו מניעה ממלאכה בימים המקודשים דכתיב ביה קרא ששת ימים תעשה מלאכה והכונה דעובר בעשה בעושה ביום שבת קודש ואף דליכא כתוב אחר.

ב׳

סימני וכו' חוץ מן החזיר. חולין דף נ"ט ואמר רב חסדא וכו' ובלבד שיכיר חזיר ועיין מ"ש הרב חידושי הלכות שם בגמ' דף נ"ט ד"ה גמ' אלא ה"ק ודוק.

ד׳

ומצא כמין חזיר כו'. דרך אגב ראיתי לרבינו פ"ד מהל' בכורות ה"ח וז"ל ואפי' היה זה שמניקה כמו מין אחר וכו' ועיין מה שהקשה עליו הלח"מ ז"ל מש"ס בכורות דף כ"ד ונדחק הרבה בתירוצו יעו"ש. ולענ"ד נראה דנקט אפי' כלפי מ"ש שמא בנה של אחרת היא דכתב אפי' כמין חזיר די"ל שהיא בנה של אחרת כיון דלא דמי לאמה אי הכי פטור מן הבכורה אבל אה"נ דאדרבא יותר סברה לומר שהיא בנה כשאינה דומה וכסוגיין.

ו׳

בהמה וכו' שיש לה שתי גבין ושתי שדראות וכו'. עיין סוגיית נידה דף כ"ד ופירוש רש"י שם והיינו פי' הרמב"ן שהביא הרב פרי תאר סי' י"ג ס"ק י"ז ומ"ש רש"י ד"ה בעלמא אגמריה אותו המין אסר וכו' פי' מה שיצא לאויר העולם לאפוקי מה שנמצא במעי אמו דאלת"ה נימא דהמין לחודיה שהוא בריה בפני עצמה אבל היוצא מטהורה בין נמצא בתוכה בין יוצא ממנה לחוץ נשרי אלא ודאי כדפירשתי ומה שהקשה הרב פרי תואר על הרמב"ן וז"ל ואין דעתי וכו'. אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דכבר תירצו התוס' לזה וגם הוא הביא דבריהם לעיל בסמוך ומ"ש עוד ותו מסתברא לי וכו' יפה השיב עליו חד מרבנן מהא דאיתא בחולין דף ס"ט ע"א גבי קלוט וז"ל הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי יעו"ש.

ח׳

אין לך וכו'. ועיין להרב המגיד מה שהקשה עד וששה מיני חיה וכו' וסיים איני יודע לתרץ. ולענ"ד לפי חומר הנושא י"ל דס"ל לרבינו דמ"ש ודילמא מיני דאקו נינהו או מינא דתאו או דזמר סותר למ"ש בטעם פלוגתא דרבנן ור"י דאזלינן בתר שמא ולהך ודילמא אה"נ דשור הבר מין בהמה אף דתאו מין חיה ולא מוקמינן לפלוגתייהו דתנאי מדמתרגמינן ותורבלא כמ"ש רב הונא בר חייא ואף דבדרך דילמא אמר בש"ס כיון דקשה להאי פירושא בפלוגתא דתנאי קושית התוס' ד"ה מדחשיב ליה וא"כ נמצא דהאי פירוש הוי הפך ההיא ברייתא וההוא אמורא לא הוה ידע לה אבל אנן דידעינן לה דחינן פירוש דאמורא מקמי ברייתא ולא הא בהא תליא ודוק. עוד כתב הרב המגיד אבל מה שמנה התאו וכו' איני יודע לתרץ וכו' וכתב מרן ואני אומר אם כונתו על חילוף גירסת הספרים וכו' פירוש לפירושו אם כונתו על גירסת הגמ' וכו' אבל אם כונתו על רבינו הר"מ אין מקום למה שאכתוב ועיין להלח"מ דנפל ט"ס וכצ"ל פשוט הוא דקאי וכו' יעו"ש ועיין להתוס' בסוגיין ד"ה מדחשיב שקושייתם שייכא לעיל בדר' יצחק וקאמר והני מדלא קחשיב כו' והחידושי הלכות הרגיש וכעת לא זכינו להבינו גם הרב מאיר עיני חכמים אין דבריו מבוררין יעו"ש.

ט׳

אע"פ וכו'. עיי"ש ועוד איכא בינייהו לענין אותו ואת בנו וא"כ למה לא כתבו רבינו ז"ל.

י׳

וסימני חיה וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל וגם לפירוש רש"י ז"ל נראה שצריך מבלע חרקייהו עכ"ל אף דאינו מפרש כפירוש רש"י רבינו ז"ל מ"מ בזה מיהא ס"ל כוותיה שצריך מבלע חרקייהו לפי שהוא פי' דכרוכות לאפוקי עיזי דכרכום יעו"ש וא"כ אף דעיזי דכרכום שרי נהי דכרוכות לא בעינן מבלע חרקייהו בעינן ורבינו נראה דס"ל כפי' הריב"ם שהביאו התוס' בסוגיין ד"ה אלו הן וכמ"ש הפרי חדש סי' פ' ועיין למעדני מלך ולחם חמודות שהכריחו מדברי הטור סי' פ' מדלא הביא סימן דטלפים ש"מ דס"ל כתירוץ י"ל שכתבו התוס' אחר פירוש ר"ת יעו"ש וליתא דזה כבר כתבו בסימן ס"ט וכאן לא נחית אלא ללמד איזה הפרש יש בין חיה טהורה לבהמה טהורה ועיין עוד שם מה שהבין מפירוש ר"ת ז"ל דבסימן דקרנים די דודאי יש לו טלפים ודבריו תמוהים דבהדיא הצריך ר"ת ב' לפי דאיכא טלפים דחיה לחוד וקרנים דחיה לחוד יעו"ש בתוספות ובסוף דברי התוס' שכתבו וז"ל אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז וכו' ועמ"ש החידושי הלכות. ולענ"ד אין דברי התוס' סובלין פירושו ומה שהקשה דכשם דבברייתא מפרשינן או או ה"ה בדברי המקשה לא דמי הא להא דאיך אפשר לפרש והרי עז דיש קרנים או טלפים בודאי דזה שקר דשניהם איתנהו בעז וודאי דפי' המקשה הוא קרנים וטלפים וכתב רש"י בסוגיין וז"ל בעינן הדורות וכו' ואע"ג דשל עז וכו' וכתב החידושי הלכות ז"ל וזה לשונו ולולי שהר"ן פי' כן דבריו היה נראה לי לפרש דבריו דכרוכות לא אתי לאפוקי עיזי דכרכום אלא עז סתם ושכתב ואע"ג דשל עז אינן הדורות אינו נמשך אדלעיל אלא מלתא באנפי נפשא הוא דהשתא והיינו ספיקא דעיזי דכרכום שפירש ומבלע חרקייהו עכ"ל. (ואורך) [וקשה] דכדי לפרש כן בדבריו היה צריך רש"י לתפוש מוהוא דמבלע חרקייהו זאת ועוד דא"כ נמצא דמפרש רש"י ז"ל דכרוכות והדורות לאפוקי מעז ושנים למה לי וחד סגי והאמת כמו שפירש הר"ן את דבריו ומן התימה על הרב חידושי הלכות בפי' זה.

י״ג

כלאים הבא מבהמה טהורה וכו'. עיין בדברי הלח"מ כאן ופי"ב מהל' שחיטה האריך ולא הביא אלא למ"ש לק' מ"ש רבינו פ"ט הל' כלאים וז"ל הלח"מ ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא שהאב אחד עכ"ל. ודבריו תמוהים דזה כבר כתבו רבינו לעיל שם באותו פרק ה"ד וז"ל והסוס עם הפרד והפרד עם החמור וכו' ודוק וכדברי הלח"מ אלו הבין הרדב"ז שם בהל' כלאים וקשה עליו כמ"ש ועוד קשה שהרי רבינו סיים שם כיצד וכו' וזה סותר לדבריו וצ"ע. ואין מין טמא מתעבר ממין טהור וכו'. והיינו כר' אליעזר דאמר דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דמתעבר וזו היא דעת הרא"ש פ' אותו ואת בנו סי' ג' יעו"ש וקשה מיניה וביה ממ"ש בבכורות סי' ו'.

ט״ז

ושאינו דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א"כ הו"ל או פרס או עזניה וכו' עכ"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש"ס דאיכא מ"ד דעוף טהור דורס וצ"ע. והרב המגיד כתב בפי' ב' וז"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ"ל וא"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'. וראיתי להלח"מ מה שהביא מהריב"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א"כ איך אמרו בש"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק"ו הוא זה עכ"ל וי"ל דע"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש"י וא"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו"ש. עוד כתב הלח"מ בסוף דבריו וז"ל וצ"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ"ל ולענ"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק"ל. וראיתי למרן בב"י חלק יו"ד סי' פ"ב כתב על דברי רבינו וז"ל ואיכא למידק עליה דהרמב"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ"ש ר"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק"ל. עוד כתב מרן וז"ל ועוד דהרמב"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ"ל ואי ליכא ט"ס דבריו תמוהים דמאי דר"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן. עוד כתב מרן וז"ל ונראה שהר"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו"ש וממ"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה"מ יעו"ש ודבריו סתריה אהדדיה.

י״ז

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

כ״א

מיני חגבים שהתירה תורה שמונה כו'. (א"ה עיין במ"ש רש"י שבת (דף ק"ו ע"ב) דגזין מין חגב טהור והוקשה להרב פר"ח ז"ל סי' פ"א ס"ק כ"ח דבפ"ק דבכורות מוכח בהדיא דגזין מין טמא הוא יע"ש (בדף ו'.) ויראה דיש מקום ליישב ולפרש אותה סוגיא בדרך אחרת והוא דהוקשה לו למרן הב"י ס"ס פ"א וז"ל מנ"ל לר"י למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אדכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין עכ"ל. כלומר דהא דמחלק בברייתא בין דבש שיש לו שם לווי לאין לו אינו מובן. ולכן נראה דה"פ דס"ד לאסור דבש גזין משום אבר מן החי אע"ג דמין טהור הוא והשתא דגלי קרא דדבש דבורים שרי א"כ ש"מ דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי וכמ"ש הטור ס"ס פ"א וזהו שאמרו יכול אף דבש הגזין ומשני דשאני דבש דבורים דאין לו שם לווי ר"ל דאין ממצות אותן מגופן ומש"ה לא שייך ביה איסור אבר מן החי אבל זה דיש לו שם לווי ע"כ דהיינו משום דממצות אותו מגופן וא"כ אסור משום אבר מן החי והכי דייק לישנא דברייתא אחריתי דקתני דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה כלומר דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי דאל"כ ומותר באכילה כדי נסבה):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

א׳

מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וכו' שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. הרב המגיד והלח"מ פירשו דכוונת רבינו הוא דמצות עשה דבדיקת סימנין הוא מפני מ"ע דאכילה שנאמר בה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומחמת איסור אכילה הוא צורך הבדיקה. ולבבי לא כן ידמה שיהא כאן כוונת רבינו כן דא"כ לא הו"ל להביא כלל קרא דוהבדלתם רק קרא דאותה תאכלו וכן הוקשה להרב לח"מ בעצמו ונדחק בזה הרבה. ועוד דעל זה תקשי מה שהקשה הראב"ד בהשגותיו על מניין המצות שכתב רבינו שם מ"ע לבדוק בסימני בהמה ועוף וז"ל א"א כל לבדוק אין לו טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה ופי' שם בכס"מ דכוונתו שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר רשאי אלא הוה לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה אלא טהורה. ומה שתירץ שם הכס"מ דמ"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שיבדוק הוא נגד דברי עצמו שכתב בכס"מ בפי"א מהל' ברכות דנטילת ידים ושחיטה הוי דבר הרשות משום דאפשר לו שלא לאכול. גם מ"ש כאן הרה"מ דמ"ע על מניעת האסורות הוא כמניעה ממלאכה בימים המקודשים. אין הנדון דומה לראיה דמניעת מלאכה בימים המקודשים נאמר בלשון צווי בשבת וביום השביעי תשבות וביום הכפורים וביו"ט נאמר שבתון לצווי כמ"ש רבינו בספר זמנים אבל קרא דאותה תאכלו שלא נאמר בלשון צווי אלא בלשון איסור והיתר אין לחשבו למ"ע כמ"ש הראב"ד. על כן נראה בכוונת רבינו דכאן דמ"ע של בדיקת הסימנין הוא לאו משום עשה דמניעת אכילה מקרא דאותה תאכלו. אלא העשה הוא מקרא דוהבדלתם שמביא כאן שהוא נאמר בלשון צווי שמצוה לידע סימנין המבדילין. וכה"ג כתב הרא"ש בריש כתובות הבאתיו בריש הלכות שחיטה ונסתלקה השגת הראב"ד: אלא דצריך להבין דאיך מנה רבינו בריש הלכות מקואות מצות טבילת כל טמא. והרי כתב בספר המצות מצוה ק"ט שאין בה חיוב אם לא ירצה לטהר ולכנס למקדש זמן רב הרשות בידו והמצוה היא הדין שמי שירצה לטהר מטומאה לא ישלם זה אלא בטבילה במים וכן הוא בהגה"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קכ"ד. ונראה דשאני התם דמ"מ משכחת לה זמן שמחוייב לטהר כגון ברגל כמ"ש בסוף הלכות טומאת אוכלין או שצריך להביא קרבן ולאכלו. ודמי לערובי תחומין דחשיב מצוה משום דמערב לדבר מצוה:

ו׳

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסורה באכילה. הקשה הכ"מ כיון דקיי"ל כרב דבריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה לא הו"ל לכתוב או שילדה. ויש להביא סעד לדעת רבינו דבתוספתא פ"ג דחולין תני יש מן עוברין שהן פסולין בן ד' לדקה ובן ח' לגסה מצאו לו ב' גבין וב' שדראות הואיל ואין כיוצא בה להתקיים פסול משמע דבילדה ויצא לאויר העולם איירי דומיא דבן ד' לדקה וח' לגסה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

י״ד

[השמטה] והמינין האסורין כ"ד הן ואלו הן כו' זרזיר. עי' בכ"מ ועי' בה"ג הלכות טריפות שם שהעתיק ברייתא זו דחולין דף ס"ה שהביא הכ"מ בזה"ל אחרים אומרים השוכן עם הטמאים טמא עם הטהורין טהור כו' כדתניא זרזיר עוף טמא הוא וכשרצו חכמים לבדקו אמרו לו לצייד ראה דרכיו של זה הלך וראה אותו פעם ראשונה ושניה ושלישית אצל העורב בא ואמר להם לחכמים לפיכך אמרו חכמים לא לחנם הלך הזרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו נימא מאן חכמים דהכא ר"א דתניא ר"א אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן בשוכן ונדמה לו ע"כ. ואולי היה כן גם גירסת הרי"ף ורבינו ועפ"ז דבריהם נכונים וברורים: [עד כאן]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

הגהות מהר"ם פדווא · הלכות מאכלות אסורות פרק א׳

ב׳

במגדל עוז ד"ה ואני אומר וכי מפני: אמר המגיה כבודו במקומו מונח שלא ירד לסוף דעתו של הראב"ד ז"ל כי הר"א ז"ל כיון לסתור הכלל שנתן רבינו בזה שכל המעלה גרה היא מפרסת פרסה. ולפי שעל הכלל הראשון אשר כתב רבינו שכל המעלה גרה אין לה שינים בלחי העליון השיב הראב"ד ז"ל וז"ל הוא שקר שהרי יש שפן וארנבת כתב בהשיבו על הכלל השני אף זה מפורש בתורה, פי' אף זה מפורש בתורה שהוא שקר שהשפן והארנבת מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה והפירוש הזה מוכרח בדברי הר"א ז"ל הן מצד ההשגה בעצמה הן מצד לשון אף, וכבר הביא המ"מ דברי הר"א ז"ל והבין מהם כפי דרכי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות א׳, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורות כל הרמב״ם