א׳
כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית. פרק בתרא דיומא (דף פ').
ומ"ש בינוני. בפי"ז דכלים (מ"ח) כזית שאמרו [לא גדול ולא קטן אלא] בינוני. תניא רבי אומר כל השיעורין כלם בכזית ופירש"י כל השיעורין האמורים באוכלים:
וכבר ביארנו וכו'. בפ' שביעי מהלכות אלו:
רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ד
ספר קדושה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ד
הלכה א׳
כָּל אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שִׁעוּרָן בִּכְזַיִת בֵּינוֹנִי בֵּין לְמַלְקוֹת בֵּין לְכָרֵת בֵּין לְמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַמְחֻיָּב כָּרֵת אוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל מַאֲכָל לוֹקֶה:
הלכה ב׳
וְשִׁעוּר זֶה עִם כָּל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵם. וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכל כָּל שֶׁהוּא מִדָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל כְּזַיִת. וְאִם אָכַל כָּל שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ג׳
כְּזַיִת שֶׁאָמַרְנוּ חוּץ מִשֶּׁל בֵּין הַשִּׁנַּיִם. אֲבָל מַה שֶּׁל בֵּין הַחֲנִיכַיִם מִצְטָרֵף לְמַה שֶּׁבָּלַע שֶׁהֲרֵי נֶהֱנָה גְּרוֹנוֹ מִכְּזַיִת. אֲפִלּוּ אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וֶהֱקִיאוֹ וְחָזַר וְאָכַל אוֹתוֹ חֲצִי זַיִת עַצְמוֹ שֶׁהֵקִיא חַיָּב. שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא עַל הֲנָאַת הַגָּרוֹן בִּכְזַיִת מִדָּבָר הָאָסוּר:
הלכה ד׳
כְּזַיִת חֵלֶב אוֹ נְבֵלָה אוֹ פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהִנִּיחוֹ בַּחַמָּה וְנִתְמַעֵט. הָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. חָזַר וְהִנִּיחוֹ בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפַּח חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת. הָיָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִבַּתְּחִלָּה וְנִתְפַּח וְעָמַד עַל כְּזַיִת אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:
הלכה ה׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִכְזַיִת. חוּץ מִבְּשַׂר נְבֵלָה עִם בְּשַׂר טְרֵפָה וְאִסּוּרֵי נָזִיר שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמָן. וַחֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה וּקְמָחִין שֶׁלָּהֶן וְהַבְּצֵקוֹת שֶׁלָּהֶן הַכּל מִצְטָרְפִים לִכְזַיִת בֵּין לְאִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח. בֵּין לְאִסּוּר חָדָשׁ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. בֵּין לְאִסּוּרֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּתְרוּמוֹת:
הלכה ו׳
יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל הַחַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִצְטָרֵף לִכְזַיִת בְּטֶבֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְנִבְלַת הַשּׁוֹר וְנִבְלַת הַשֶּׂה וְנִבְלַת הַצְּבִי שֶׁהֵן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ז׳
הָאוֹכֵל אֲכִילָה גְּדוֹלָה מִדָּבָר אָסוּר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ מַלְקוֹת אוֹ כָּרֵת עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת אֶלָּא חִיּוּב אֶחָד לְכָל הָאֲכִילָה. וְאִם הָיוּ הָעֵדִים מַתְרִים בּוֹ בִּשְׁעַת אֲכִילָה עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת חַיָּב עַל כָּל הַתְרָאָה וְהַתְרָאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲכִילָה אַחַת וְלֹא הִפְסִיק:
הלכה ח׳
הָאוֹכֵל כִּשְׂעוֹרָה אוֹ כְּחַרְדָּל מֵאֶחָד מִכָּל מַאֲכָלוֹת הָאֲסוּרִים וְשָׁהָה מְעַט וְחָזַר וְאָכַל כְּחַרְדָּל. וְכֵן עַד שֶׁהִשְׁלִים כְּזַיִת. בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד. אִם שָׁהָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים יִצְטָרֵף הַכּל וַהֲרֵי הוּא חַיָּב כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת אוֹ קָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁאָכַל כְּזַיִת בְּבַת אַחַת. וְאִם שָׁהָה יֶתֶר מִזֶּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה בֵּינֵיהֶן אֶלָּא אָכַל כְּחַרְדָּל אַחַר כְּחַרְדָּל הוֹאִיל וְלֹא הִשְׁלִים כְּזַיִת אֶלָּא בְּיֶתֶר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס אֵינָן מִצְטָרְפִין וּפָטוּר:
הלכה ט׳
וְכֵן הַשּׁוֹתֶה רְבִיעִית שֶׁל סְתָם יֵינָם מְעַט מְעַט. אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הֶחָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ מְעַט מְעַט. אוֹ שֶׁשָּׁתָה מִן הַדָּם מְעַט מְעַט. אִם שָׁהָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית מִצְטָרְפִין. וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין:
הלכה י׳
כָּל הָאֳכָלִין הָאֲסוּרִין אֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיֹּאכַל אוֹתָן דֶּרֶךְ הֲנָאָה חוּץ מִבָּשָׂר בְּחָלָב וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן אֲכִילָה אֶלָּא הוֹצִיא אִסּוּר אֲכִילָתָן בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת בִּלְשׁוֹן בִּשּׁוּל וּבִלְשׁוֹן הֶקְדֵּשׁ לֶאֱסוֹר אוֹתָן וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָיָה:
הלכה י״א
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ כְּשֶׁהוּא חַם עַד שֶׁנִּכְוָה גְּרוֹנוֹ מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁאָכַל חֵלֶב חַי. אוֹ שֶׁעֵרֵב דְּבָרִים מָרִים כְּגוֹן רֹאשׁ וְלַעֲנָה לְתוֹךְ יֵין נֶסֶךְ אוֹ לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל נְבֵלָה וַאֲכָלָן כְּשֶׁהֵן מָרִין. אוֹ שֶׁאָכַל אֹכֶל הָאָסוּר אַחַר שֶׁהִסְרִיחַ וְהִבְאִישׁ וּבָטַל מֵאֹכֶל אָדָם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם עֵרֵב דָּבָר מַר בְּתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ בְּיֵין כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וַאֲכָלוֹ חַיָּב:
הלכה י״ב
הָאוֹכֵל מַאֲכָל מִמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ כְּמִתְעַסֵּק. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְגוּף הָאֲכִילָה. הוֹאִיל וְנֶהֱנָה חַיָּב כְּמִי שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְעַצְמָהּ שֶׁל אֲכִילָה. וַהֲנָיָה הַבָּאָה לוֹ לְאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ בְּאִסּוּר מִכָּל הָאִסּוּרִין אִם נִתְכַּוֵּן אָסוּר וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן מֻתָּר:
הלכה י״ג
הָאוֹכֵל מַאֲכָל אָסוּר לְתֵאָבוֹן אוֹ מִפְּנֵי הָרָעָב חַיָּב. וְאִם הָיָה תּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא דְּבַר אִסּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:
הלכה י״ד
עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה מַאֲכָל אָסוּר כְּגוֹן בְּשַׂר קֹדֶשׁ אוֹ בְּשַׂר חֲזִיר. מַאֲכִילִין אוֹתָהּ מִן הַמָּרָק. אִם נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ מוּטָב. וְאִם לָאו מַאֲכִילִין אוֹתָהּ פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר. וְאִם לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתָּהּ:
הלכה ט״ו
וְכֵן הַחוֹלֶה שֶׁהֵרִיחַ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּעַרְעֲרִין אֶת הַנֶּפֶשׁ דִּינוֹ כְּעֻבָּרָה:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁאָחֲזוֹ בֻּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבָרִים הָאֲסוּרִים מִיָּד עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. וְאֵין מְחַזְּרִין עַל דָּבָר הַמֻּתָּר אֶלָּא מְמַהֲרִין בַּנִּמְצָא. וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל תְּחִלָּה. אִם הֵאִירוּ עֵינָיו דַּיּוֹ. וְאִם לָאו מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הֶחָמוּר:
הלכה י״ז
כֵּיצַד. הָיוּ לְפָנֵינוּ טֶבֶל וּנְבֵלָה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵלָה תְּחִלָּה שֶׁהַטֶּבֶל בְּמִיתָה. נְבֵלָה וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית מַאֲכִילִין אוֹתוֹ סְפִיחֵי שְׁבִיעִית שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁמִטָּה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׁבִיעִית. טֶבֶל וּתְרוּמָה אִם אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן הַטֶּבֶל מַאֲכִילִין אוֹתוֹ טֶבֶל שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ כִּתְרוּמָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ח
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר אֶלָּא אִם הָיוּ שְׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת אוֹ שֶׁהָיָה אִסּוּר מוֹסִיף אוֹ אִסּוּר כּוֹלֵל. לְפִיכָךְ יֵשׁ אוֹכֵל כְּזַיִת אֶחָד וְלוֹקֶה עָלָיו חָמֵשׁ מַלְקִיּוֹת. וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ בַּחֲמִשָּׁה אִסּוּרִין שֶׁנִּתְקַבְּצוּ בּוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן טָמֵא שֶׁאָכַל כְּזַיִת חֵלֶב שֶׁנּוֹתַר מִן הַמֻּקְדָּשִׁים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל חֵלֶב. וּמִשּׁוּם אוֹכֵל נוֹתָר. וּמִשּׁוּם אוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִשּׁוּם טָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁנֶּהֱנָה מִן הַקֹּדֶשׁ וּמָעַל:
הלכה י״ט
וְלָמָּה חָל כָּאן אִסּוּר עַל אִסּוּר. שֶׁבְּהֵמָה זוֹ הָיָה חֶלְבָּהּ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. הִקְדִּישָׁהּ נֶאֱסַר חֶלְבָּהּ בַּהֲנָיָה וּמִתּוֹךְ שֶׁנּוֹסַף בּוֹ אִסּוּר הֲנָיָה נוֹסַף עָלָיו אִסּוּר קָדָשִׁים. וַעֲדַיִן הָיָה חֵלֶב זֶה מֻתָּר לְגָבוֹהַּ וְאָסוּר לְהֶדְיוֹט. נַעֲשָׂה נוֹתָר מִתּוֹךְ שֶׁנּוֹסַף בּוֹ אִסּוּר לְגָבוֹהַּ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט. וְהָאוֹכֵל הַזֶּה הָיָה מֻתָּר בִּבְשַׂר הַבְּהֵמָה וְאָסוּר בְּחֶלְבָּהּ. נִטְמָא נֶאֱסַר אַף בִּבְשָׂרָהּ נוֹסַף לוֹ אִסּוּר עַל הַחֵלֶב. בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים כָּלַל כָּל הָאֳכָלִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱסַר אַף בְּחֻלִּין נוֹסַף אִסּוּרוֹ בְּחֵלֶב זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
ב׳
ושיעור זה עם כל השיעורים הל"מ. בריש עירובין (דף ד') ובפרק בתרא דיומא (דף פ'):
ואסור מן התורה לאכול כל שהוא וכו'. בפרק בתרא דיומא (דף ע"ב:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי:
ג׳
כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים. בס״פ גיד הנשה (חולין דף ק״ג:) פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי. ומ"ש אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו'. שם לדברי הכל. ומ"ש אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב וכו'. שם:
ד׳
כזית חלב וכו' שהניחו בחמה וכו' חזר והניחו בגשמים ונתפח וכו'. בפ"ג דטהרות (מ"ד).
ומה שכתב היה פחות מכזית מבתחלה וכו'. בר״פ כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ג):
ה׳
כבר ביארנו. בפ"ד מהלכות אלו:
ומ״ש וחמשה מיני תבואה וכו' הכל מצטרפין לכזית וכו'. פ״ק דחלה (מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') משנה וגמרא:
ו׳
יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות וכו'. צירוף הנבילות נתבאר בפרק ד' מהלכות אלו. ולענין צירוף הטבל כתב הראב"ד בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו':
ז׳
האוכל אכילה גדולה מדבר אסור וכו'. משנה פרק שלשה מינים (נזיר מ"ב) אלו הן הלוקין (מכות כ"א) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:
ט׳
(ח-ט) האוכל כשעורה או כחרדל וכו'. במשנה פ״ג דכריתות (דף י״ב:) כמה ישהא האוכלן כאילו אוכלן קליות דברי ר״מ וחכ״א עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס וידוע דהלכה כחכמים ובפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב) נתבאר דאכילת פרס הוי לרבי יוחנן בן ברוקא כדי אכילת שלש ביצים ולרבי שמעון כדי אכילת ארבע ביצים ופסק רבינו כרבי יוחנן בן ברוקא ולזה הסכים הרשב״א בתורת הבית. ומ"ש וכן השותה רביעית וכו'. יש לתמוה על רבינו שהרי שם בברייתא (כריתות י"ג) אמרו דשיעור צירוף משקין הוי נמי בכדי אכילת פרס ובפ"ב משביתת עשור כתב רבינו בשותה ביוה"כ ששיעור משקין ברביעית וכתב הרב המגיד שכ"כ בתוספתא וה"ה לכל איסורין שבתורה וההיא דכריתות לא נאמרה אלא לענין לפסול את הגויה שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שהיא מדבריהם:
י׳
כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. בפ' כל שעה (פסחים כ"ד) מימרא דר' יוחנן וכלישנא בתרא:
י״ב
האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ב:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:
והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'. שם (פסחים כ"ה:) אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוון [לא אפשר וקא מיכוון] כ"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קא מיכוון כ"ע ל"פ דשרי כ"פ דאפשר ולא קא מיכוון א"ד אפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתייהו דר"ש ור' יהודה לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כ"פ דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וידוע דהלכה כרבא וכלישנא בתרא ואע"פ שרש"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו"ם רבינו מפרש לה בכל איסורין:
י״ג
האוכל מאכל אסור לתיאבון וכו':
י״ד
עוברה שהריחה וכו'. בפרק בתרא דיומא (דף פ"ב) תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו ובפרק ג' דכריתות (דף י"ג) תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא ה"ק התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור כדי שיצטרף לכזית בכדי אכילת פרס:
ט״ו
וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו'. בפ' אע"פ (ס"א) אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהב לי איסתכני רב פפא אמר אפילו תמרא דהנוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא:
י״ז
(טז-יז) מי שאחזו בולמוס וכו'. משנה בפ' בתרא דיומא (דף פ"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאין עד שיאורו עיניו ומשמע לרבינו דלא אמרו תוחבין לה כוש ברוטב וכו' אלא בעוברה דוקא שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו אבל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד השומן עצמו לפי שאין חולי זה סובל מיתון מלהאכיל ודיקא נמי דקתני מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והא כיון דביוה"כ היה עסיק הוה סגי דליתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו א"ו משמע דלא תנא אפילו דברים טמאים אלא לומר דמיד מאכילין אותו הדברים הטמאים עצמם וכן משמע נמי מיניה דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים לתת לו הנמצא אפי' הוא דבר האסור.
ומה שכתב ומאכילין אותו הקל הקל תחלה וכו' כיצד היו לפניו טבל ונבילה וכו'. שם:
ומה שכתב טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל וכו', שם מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע ל"פ דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ופסק כת"ק:
י״ח
כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור וכו'. בפרק י"ז מהלכות א"ב.
ומ"ש כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשין ביוה"כ וכו', משנה בפ"ג דכריתות (דף י"ג:) לענין שוגג שחייב ד' חטאות ואשם אחד והעתיקה רבינו פה לענין שיתחייב חמש מלקיות:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
א׳
כל איסורי מאכלות שבתורה עד למיתה בידי שמים. פרק שבועות תניין (דף כ"ב) : וכבר ביארנו עד הלכה למשה מסיני הם. פ"ק דעירובין (דף ד') ופ"ק דסוכה (דף ה') ופרק בתרא דיומא: ואסור מה"ת עד מכת מרדות. פרק שבועות תניין:
ג׳
כזית שאמרו חוץ עד בכזית מדבר האסור. סוף פרק גיד הנשה (דף צ"ד) :
ד׳
כזית חלב או נבלה וכו' חזר והניחו בגשמים וכו' היה פחות מכזית כו' עד ואין לוקין עליו. פ' כל המנחות באות מצה (דף צ"ג) מסיק לה רבה ותלמודא הכי מברייתא ומתני' פ"ג דמס' טהרות (מ"ד) במשנה שלימה:
ה׳
כבר ביארנו שכל איסורין עד שיתבארו במקומן. הביאור הוא פ"ד של אלו ההלכות ופ"ג דהלכות נזירות ועיקרן של הלכות בתלמוד פ' ג' מינין (דף ל"ז) בבלי וירושלמי ודלא כר' יוחנן בשם ר"מ בפ' בתרא דע"ז ובפ' אלו עוברין (דף מ"ד) ופ"ד דמעילה (דף ט"ז) : חמשה מיני תבואה כו' עד מעשר שני ותרומות. בספרא ופ' כל שעה (דף ל"ה) :
ו׳
יראה לי שכל החייב בתרומות ומעשרות וכו' עד כמו שביארנו: כתב הראב"ד ז"ל דבעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו': ואני אומר סגנון שהעלה הראב"ד ז"ל מפורש פרק בתרא דע"ז וחשבה על הירושלמי האמור בפ"ב דמסכת ערלה ורצה לסמוך זה ולקבוע הלכה כדחזקיה ומשום דמקשה מינה שלהי פרק ר' עקיבא אבל האמת יורה דרכו וכך היא שנויה פ"ב דמסכת ערלה תבלין שנים וג' שמות ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין ורבי שמעון אומר שני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין ע"כ. ירושלמי ניחא שני שמות ממין אחד שני מינין משם אחד רבי אבהו בשם רבי אליעזר במיני מתיקה שנו ר' אבהו בשם רבי יוחנן ג' נותני טעמים הם כו' ושקיל וטרי עלה טפי עד דמסיק לה בבצל וקפלוט וכדאיתא פ' גיד הנשה ובברייתא מיתני נמי התם ביין וערלה ותבואה וכלאי הכרם ושאר דברים וכדר' זירא ועל כן פירש ר"מ ז"ל בפי' המשניות פי' מקובל באורך כאשר כתבה לפנינו פרק ט"ז של אלו ההלכות וכן פירוש רש"י ז"ל שילהי פ' ר' עקיבא וסוף ע"ז תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד כגון פלפל שיש ממנו ארוך ושחור ולבן ושלשתן ממין אחד או ג' מינין משם אחד כמיני הכרפס שיש בהן מינין משונין והנה להן שם אחד כל מה שיהיה על זה הדרך מכלאי הכרם או ערלה או תרומה אסור מצטרפין כלומר נאסר אותו דבר שנתבל בהן אע"פ שאין באחד מהן לבדו כדי לתבל הואיל ויש בכולן שיעור מצטרפין לאיסור דהלכה כת"ק ולא כר"ש והוא פי' נכון מאד דמדר"ש נשמע לת"ק שכשהשם או המין אחד מצטרפין ושלא כדברי ר"ת ז"ל שם וכתב עוד שמא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כגון הזנגביל והפלפל ודומיהם אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כלם נקראים תבלין כשהאדם מתכוין לתבל בהן או בזולתם קדרתו או תבשילו עכ"ל. והוא על פי הירושלמי ובזה עלתה סברתי על נכון וכפי האמור פ"ד דמס' מעילה והלך אחר הטעם בסברתו אך עיקר ההלכה כתבה לפנינו פט"ו והוא דרך ישר:
ז׳
האוכל אכילה גדולה עד ולא הפסיק. פרק בתרא דיומא (דף פ"א) :
ח׳
האוכל כשעורה עד אין מצטרפין ופטור. בזבחים פרק חטאת העוף (דף ע') ובכריתות פ' אמרו לו (דף י"ב י"ג) :
ט׳
וכן השותה עד אין מצטרפין. פרק בתרא דיומא (דף פ') ופרק העור והרוטב (דף ק"כ) :
י׳
כל האוכלין האסורין כו' עד מפני סכנת נפשות. פרק כל שעה (דף כ"ד כ"ה) ופרק כל הבשר (דף קט"ז) :
י״ד
עוברה שהריחה כו' עד וכן כל כיוצא בזה. פרק בתרא דיומא (דף פ"ב) וקצתם בכריתות פרק אמרו לו (דף י"ג) :
י״ח
כבר ביארנו כו'. איסור כולל הביאו פי"ז דהלכות איסורי ביאה ובזבחים פ' חטאת העוף (דף ע') : לפיכך יש אוכל כו' עד סוף הפרק. פרק שבועות תניין (דף כ"ד) והרבה מקומות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
צפנת פענח על הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד ארוך במיוחד (11 קטעים, 29,609 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת צפנת פענח על הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד במלואו
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
א׳
כל איסורי מאכלות של תורה שיעורן בכזי' בינוני ככל העונשין והיא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורים וכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה כרת ילפינן מדכתיב ונכרתו הנפשות לעיני בני עמם וכתיב במלקות לעיניך גמר לעיני מלעיניך דכיון שלקה ועשה תשוב' ב"ד של מעלה מוחלין לו וה"ה לחייבי מיתות בידי שמים מהאי טעמא אבל לא חייבי מיתות ב"ד שאפילו יעשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו המיתה ואם ילקה יש כאן שתי רשעיות מלקות ומיתה ומשום רשעה א' אתה מחייבו ואי אתה מיחייבו משום שתי רשעיות כדכתיב כדי רשעתו. והאוכל פחות מכשיעור אינו לוקה אבל אסור מן התורה כדאמרינן לעיל מכל אוכל חלב דאתא לחצי שיעור.
ג׳
כזית שאמרו חוץ משל בין השינים אבל של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית דהא סמוך לבית הבליעה הוא ומדובק בחכו ונהנה בו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אבל מה שבין השינים לא נהנה בו לא גרונו ולא מעיו ואפילו אכל כחצי זית והקיאו ואחר כן חזר ואכל אותו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור והרי נהנה שטעם שני חצאי זתים.
ד׳
כזית איסור שנתמעט בחמה פטור ממלקות חזר ונתפח בגשמים חייבים עליו דהואיל וכבר הוה ביה האי שיעור' מיחייב מדאוריתא ולא אמרינן דנדחה אבל לא הוה בו שיעור תחלה ונתפח אסור ואין לוקין עליו.
ה׳
כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה לכזית חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה כדאמר לעיל פ"ד ואיסורי נזיר שיתבארו במקומות בס"ד. חמשה מיני תבואה וקמחין ובצקות שלהם מצטרפין לכזית לחמץ ולחדש ולאיסורי מעשר שני ותרומות כיון דכולהו אסירי משום חמץ וחדש ואיסור מעשר שני ותרומות וכן לטבל מצטרף. כל החייב בתרומה ומעשרות מפני שהוא שם א' של טבל וכל שאיסורן שוה משם א' מצטרפין כדאמרינן לעיל.
ז׳
ואינו אלא חיוב א' על כל אכילה אפילו יותר מכזית דשיעורין דהוו הלכה למשה מסיני היינו למטה כלומר שבבציר משיעורא לא מיחייב אבל למעלה לא אי לאו דהתרו לו אבל כזית דהתראות מחלקות אף בלא הפסקת אכילה.
ח׳
וכל שאכל כזית בכדי אכילת ג' ביצים מצטרף אפילו שהה בנתים וביותר מזה אין מצטרף אפילו בלא שהה ששיעור אכילת פרס הוי הלכתא בכלל שיעורין הל"מ וכן לשתיה בכדי רביעית.
י׳
כל האיסורין אינו חייב עליהם אלא כשאוכל אותם דרך הנאתן דכיון דכתיב בהו לשון אכילה הוי דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם שלא נכתב בהם לשון אכילה אלא לשון בישול והקדש לאסור אותם ואפילו שלא כדרך הנאה כגון שאכלו חם או מר וכיוצא בזה וכל שנהנה אפילו במתעסק חייב שהרי נהנה באכילה ובה תלה רחמנא חיובא.
י״ג
האוכל מאכל אסור מפני הרעב חייב אלא אם כן היה תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא הוא דמותר מפני סכנת נפשות דכתיב וחי ודרשינן ולא שימות בהם וכן עוברה שהריחה מאכל אסור מאכילין אותה ששניהם בסכנה האשה והעובר. וכן כל מי שמסוכן מאכילין אותו דברים אסורים ונראה דהא דאמרינן מאכילין הקל קל תחלה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא אין לך דבר חמור שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע ש"ד כדילפינן להו בדוכתייהו הא שאר איסורין כולהו אין עומדין בפני פקוח נפש.
י״ח
איסור כולל ומוסיף ובת אחת חיילי אאיסור אחר ולא שאר איסורין כדילפינן לעיל באיסורי ביאה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
ו׳
יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל כו': פירוש אעפ"י שאנו יכול להפריש מאחד על חבירו דאין מפרישין ממין על שאינו מינו, בכ"ז הוי טבל ושם חד ומצטרף ודומה לנבילות כו':
י״ד
עוברה שהריחה מאכל אסור שמעתי בשם חכ"א שחקר בחולה שאמדוהו לאכול כזית, אבל בכל מה דיאכל מאיסורים, והוי מצי לאכול בשר כחוש ואכל בשר שמן, או ביוהכ"פ שהיה לו לאכל לחם ואכל בשר שמן מי חייב ע"ז, ופשיט לה מהא דפ"ב דשבועות אמר אביי לעולם א"ל משמש מת בעריות חייב והכא פטור משום דאנוס הוא על הפרישה כו' והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, א"כ חזינן דעל ריבוי ההנאה חייב כן הכא חייב על ריבוי ההנאה שע"ז לא הוי אנוס עכ"ד. ולדעתי ברור דפטור ואין כאן שום חיוב עליו, והעיקר דשאני ושאני היכי דהאיסורים המה בני שיעורא כמו איסורי אכילה, א"כ צריך שיהא בכמות הדבר נתוסף ענין לא בהאיכות, וכיון שכאן שכזית הוי אנוס למיכל באיסורא רק דהאיכות הוי מועט ואכל באופן שבאיכותו הוא רב, האיכות כשתפשוט אותה בלא נושא האיכות זה עצם הכמותי אינו חשיב כשיעורא, וכיון שלשיעור האכילה ביוהכ"פ שוה ככותבת מלחם יבש לבשר שמן ואין האיכות מקטנת השיעור, איך תוכל לחשוב כשהיה צריך לאכול כזית או ככותבת ורק דהוי מצי לאכול מידי דהנאתו מעטה ואכל מידי דהנאתו מרובה, איך תחשבו לשיעור כזית לחייבו. פוק חזי בפרק יוהכ"פ דף פ' מתקיף לה ר"ז בשר שמן בכותבת ולולבי גפנים בככותבת א"ל אביי קים להו לרבנן כו', הרי דבכל האיסורים דאכילה כתיב בהו ושיעורן כזית הוי פסיקא ליה דלא שנא בין לולבי גפנים לדבר שהנאתו מרובה דחסר עצם הכמותי להחשב אכילה, רק יוהכ"פ דלא כתיב ביה אכילה ותליא בלא תעונה, הוי סליק אדעתיה דרבוי ההנאה מחשב כמו השיעור לאפוקי נפשיה מתעניתא ומשני דל"ש. הרי לך בברור גמור דעל ריבוי ההנאה לא אשגחינן לאשלומי שיעור הכמותי החסר, כן הוא הדין אם היה צריך באונס לאכול השיעור הכמותי באיסור וזה כזית או ככותבת, רק דאכלו בהנאה מרובה לא מתחייב מידי שאין זה שיעור ואין דבר זה נכנס בסוג השיעורי כלל ולא הוי אף כחצי שיעור דלא שייך ביה חזי לאצטרופי, ובפירש מיד חייב, דתמן מידי דאין החיוב בסוג שיעור כלל לכן חייב על ריבוי ההנאה. ואפילו תמן נ"ל דדוקא ממשמש מת למשמש באבר חי דאף למ"ד דמחייב במשמש מת, זהו דוקא בעריות דאף העראה חייב, אבל בשפחה חרופה דאינו חייב רק בגמר ביאה דשכבת זרע כתיב ומפיק לה מקראי, ברור דמשמש מת לא הוי גמר ביאתו רק כמו העראה, לכן אמר משמש מת בעריות חייב, דייק בעריות לא בשפחה חרופה, וכן לענין יבום ודאי ליתא במשמש מת דלאו בר הקמת זרע הוא לכו"ע, וכן כתבו תוספות דף נ"ג בריש הבא ע"י, וכיון שכן דאשכחינן דרחמנא ע"ז חייבו וע"ז פטרו תו חשבינן להך מילתא דהוא משמש באבר חי לחייבו ע"ז, אף דעל גוף התשמיש אנוס הוא, אבל כאן דלא אשכחינן כלל שיהא חייב על האיכות בלא צירוף הכמות, ומקום שיהא פטור על הכמות בלא האיכות וכשינשא עליו האיכות יתחייב יותר
: הגה"ה והא דמחייבין באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו משום דהנאת גרונו מיהא איכא וחייב על הנאת גרונו, ג"כ הוא שיעור הכמותי בהנאת גרונו ומה דחזר ובלעו הוה כאילו אכל חצי זית אחר יעו"ש סוף פרק גיד הנשה, כיון דלא הוי עיכול בלעיסתו, אבל לא שמענו חילוק בין דבר שמן לדבר כחוש דע"ז יפטר וע"ז יתחייב כל מה דהוי דרך אכילה לכן ברור דלא שנא ואם אכל בשר שמן באותו שיעור אינו חייב, והא דמאכילין אותו מן המרק היינו דאין זה גוף האיסור ואף אם טעם כעיקר דבר תורה וחייב על כזית הבלוע מן הטעם, אין זה כגוף האיסור שאינו מפורש בתורה ולא אתי למיסרך להקל באיסורים, אולם כ"ז שייך באיסורים, אבל ביום הכפורים לא שייך לחלק בין רוטב לשומן עצמו דבהו גופייהו האיסור לאכול ביוהכ"פ, ולכן רבינו בהלכות יוהכ"פ השמיט שמאכילין אותה מן המרק, אולם הטור הביא בהלכות יוהכ"פ סימן תרי"ז ועיין בבית יוסף בזה, ואולי משום דלא חילקו בין שאר איסורים ליוהכ"פ ושומן עצמו חייש טפי דילמא אתי למיסרך להקל באיסורי תורה: אמנם נראה לי דביום הכפורים רוטב חמור טפי מן המאכל עצמו דשומן עצמו דינו בכותבת ורוטב שיעורו כשיעור משקה דהוי כדי מלא לוגמיו דפחות טובא, ועיין פרק העור והרוטב דאי לא אקריש משקה הוי, ודוקא ציר שע"ג בשר מצטרף דבהכי קיי"ל לרבנן דמייתבא דעתיה, אבל בל"ז הוי משקה ומכ"ש רוטב רכה יעוין פרק כל הבשר ק"ח, ולכן דברי רבינו מחוורים שלא זכר מזה בהלכות יוהכ"פ, ורק זה שמושיט כוש ברוטב ומוצצת זה א"ש ביוהכ"פ דזה כמו לאפחותי משיעורא, וכן נזכר זה בירושלמי על משנתנו דיוהכ"פ בתחלה תוחבה ברוטב כו' ודוק, וחלילה לפרש מחמת דבגוף השומן ההנאה מרובה מהרוטב ולכן נחשב זה לקל הקל תחלה דכבר בארנו דזה ליתא ואכמ"ל, ומה נפלא הגירסא בתוספתא כת"י עוברה שהריחה [פירוש ביוהכ"פ] תוחבין לה בכוש, הריחה תרומה תוחבין לה ברוטב ודוק בכ"ז: וכבר כתבתי בהלכות שביתות עשור, דהא שכתב הרמב"ן דמאכילין פחות פחות מכשיעור מהך דכריתות דף י"ג דמאכילין לאשה עוברה אוכלין טמאים פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה כדי שלא יצטרף לשיעור, לכן במסוכן אפילו צריך טובא מאכילין פחות פחות מכשיעור, דאינו מוכרח, דתמן השיעור כדי אכילת חצי פרס ואם אכל בכזית או יותר הלא דרך אכילה אכל, משא"כ להאכילו פחות מכדי שביעה או פחות מכזית דלאו דרך אכילה בפחות מכשיעור אימור דכיון דהוא מסוכן והרופא אומר שצריך לאכילתו יהבינן ליה למיכל כשיעור וכדרך אכילה ויעוין ברא"ש מש"כ בזה. ועלה בדעתי דכל הדין דמאכילין אותו הקל הקל תחלה הוא רק על המאכיל אבל האוכל הוא המסוכן בעצמו אינו צריך לדקדק בזה. דוגמא למה שכתבו המחברים גבי רודף דניתן להצילו בנפשו דאם יכול להצילו באחד מאיבריו דאסור להרוג אותו, ובכ"ז הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה כמו שהובא במשל"מ סוף הלכות חובל. וא"ש לשון משנתנו מאכילין כו', ופוק חזי לשון הגמרא מכאן שנתנה רשות לרופא כו' ולא אמרו דנתנה רשות לחולה להתרפאות עצמו, דהחולה עצמו אינו מצווה שלא להתרפאות במה שאין לו רשות, יעוין ברמב"ן פ' בחקותי, אמנם לשון הברייתא ביומא בהך דמי שנשכו נחש כו' לא יאכל עד שיעשר לא משמע כן ודוק:
ט״ו
וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ כו'. יצא לרבינו זה מהך דפרק אעפ"י אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא חליף ואזיל אטורנגא דמלכא חזייא ליה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה שקל באצבעתיה אנת ליה אפומיה, הרי דהטעימו דברים האסורים מאכלי עו"ג דהוי כמו עוברה שהריחה, ואולי נשמט זה מדברי הכסף משנה ודוק:
י״ח
יש אוכל כזית אחד כו': בפ"ו משגגות ביאר שיאכל ככותבת לענין יוהכ"פ וכאן קצר, ולא נהירא לומר דהכא במזיד כיון דחשוב שיעור לענין שאר איסורים חשוב לגבי יוהכ"פ וכמו שפירשו גבי גיד הנשה, אבל תמן בשוגג דלא כוון לאכילת איסור ולא אחשביה בעי ככותבת, זה אין סברא כלל ואכ"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
י׳
עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל"ח ע"ד.
י״ז
כיצד היו לפנינו טבל ונבלה וכו'. מכאן תמה הרב פרשת דרכים דרוש י"ט על מ"ש הר"ן משם הראב"ד בהא דקי"ל דחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא איסור לאו ולא לשחוט שהוא איסור סקילה ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ"מ איכא בנבלה שעובר על כל זית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא וכו' יעו"ש והא בסוגייא זו קאמר דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמירה דלית לה תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יעו"ש מה שתירץ. והרב בשער המלך הקשה ממ"ש רבינו פ"ז מהל' נזיר הי"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע"פ שהוא סותר ימים הראשונים וכו' ולא יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם וכחכמים דר"פ כ"ג ונזיר וכפי דעת הראב"ד דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור א"כ נזיר חשיב חמיר טפי דאית ביה לאוין הרבה וכמ"ש רבינו פ"ה מנזיר הכ"א דלוקה ד' מלקיות וא"כ עדיף שיטמא כהן דליכא ביה אלא לאו אחד אף שקדושתו קדושת עולם משיטמא נזיר דחמיר טובא שעובר על לאוין הרבה וכתב דעלה בדעתו לחלק בין כשעובר הלאוין בבת אחת לזה אחר זה ואין בו כדי שביעה. ולענ"ד איכא בחילוק זה כדי שביעה והותר דכל עיקר חילוק הראב"ד הוא דאף דבשחיטה שהוא בסקילה והוא עון חמור הן דאיכא מיתה והן דעונשו חמור שהיא סקילה אמרינן דעובר וישחוט משום דבשחיטתו עוברו בשקידה אחת משא"כ נבלה אף שאיסורו בלאו מ"מ עובר בקום עשה פעמים הרבה ויותר טוב לחטא פעם אחת בעון גדול ולא לחטא פעמים הרבה עון קל וא"כ הוא החילוק מבואר ויותר נראה לומר דעיקר קושייתו היא באומרו דרבוי הלאוין בנזיר חשיב חומרא לגבי כהן שקדושתו קדושת עולם ומי גילה לו רז זה דזה חמור מזה חכמים דאמרו הדין כן המה ראו דכהן דקדושתו קדושת עולם אף שהוא בלאו אחד חמיר טפי והא ראיה דחמירא להו מנזיר אף דבנזיר איכא קרבן ואיכא למיחש לחולין בעזרה ולא חששו משום חומרא דכהן דקדושתו קדושת עולם ונ"ל טעמם דכהן לית ליה תקון מה שאין כן בנזיר דמונה מחדש והיינו טעמא דכיון דקדושתו קדושת עולם מה תקון איכא ואפי' בנזיר מבטן כשמשון אמרו בירושלמי דלא דמי לכהן יעו"ש בנזיר ועיין בספר שושנים לדוד ודרך אגב ראיתי להתוס' בקדושין דף כ"ו ע"ב ד"ה מעשה וז"ל פי' הקונטריס רבן גמליאל שכח לתרום וכו' והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו ויסמכו עליו וכו' (א"ק) [וקשה] דא"כ מה היה מועיל תקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור וכו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי איך גרע טפי בעשות התקון והא אחר התיקון כל שהפריש נשאר החולין לחוד והעישור לחוד וכשאוכל החולין ליכא איסורא (ולא) [אלא] כשאוכל העישור משא"כ כשלא הופרש הכל טבל וכל מה שאוכל הוא איסור וחייב על כל זית וזית ואינו אוכל התר כלל וכלל. ועוד קשה יותר דכשעושה התיקון אף שאוכל הכל ליכא איסורא כלל לפי שמתערב האיסור עם ההתר והאיסור דהיינו העישור הוא מעט וחד בתרי בטיל מן התורה כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם מין במינו כמבואר באופן שלא באתי לכונת דבריהם. ושוב ראיתי דקושיא זאת ליתא דאינהו מקשים לרש"י ורש"י סובר דמין במינו לא בטיל אפילו באלף מדאורייתא וכמ"ש בטור יו"ד סימן צ"ח משמו יעו"ש וע"פ סברא זאת דרש"י לא קשה קושית הפרשת דרכים לרש"י יעו"ש בס' מרכבת המשנה לרב אשכנזי זלה"ה ובס' אורים גדולים למהר"א זאבי ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
ז׳
האוכל אכילה גדולה מאכילת איסור כו'. דין זה הוא פשוט בגמרא בכמה מקומות וכן הוא הדין בבעילות האסורות שאם בעל אחת מחייבי לאוין כמה ביאות אין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אלא א"כ התרו בו בכל ביאה וביאה. וזה מתבאר באותה סוגיא דפ' עשרה יוחסין (דף ע"ז) דאמרינן אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות היכי דמי אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש (א"ה נתבאר לעיל בפ"א מהלכות איסורי ביאה דין י"א יע"ש):
ח׳
אם שהה מתחלה ועד סוף כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ג מה' ברכות די"ב):
י׳
כל האוכלין האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאתן כו', ודברי מרן בכ"מ על זה. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ה מהלכות יסודי התורה):
י״א
או שאכל אוכל האסור וכו'. (א"ה עיין לעיל פ"ח מהל' אלו דין י"ח ולענין הנאה נסתפק הרב המחבר כמו שיתבאר פי"ד מה' אבל יע"ש):
י״ב
הואיל ונהנה חייב. נסתפקתי בהא דקי"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ"מ בעינן שיגע המצה בגרונו וכדאיתא בפרק ערבי פסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהיה פטור דכי היכי דבמצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרכו בסיב דלא הויא אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו ה"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא. ולכאורה נ"ל שהדין שוה אלא שלא ידעתי למה בגמרא הביאו דין זה במ"ע ולא במל"ת וכעת לא מצאתי דין זה בפירוש. אך את זה ראיתי בירושלמי פ"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע"כ, זהו נוסח הירושלמי הכתוב אצלנו. והנה לא ימלט מהיות טעות בדברי הירושלמי הללו דקאמר אינו חייב אלא אחד דמהיכא תיתי שיתחייב יותר כיון שהוא לא נשבע כי אם על הפת. ואפשר דהגירסא היא חייב אחת ואשמעינן דלא נימא כיון שכרכם בעלי קנים אפילו על הפת פטור משום דלא נגע הפת בגרונו דומיא דמצה שכתבנו קמ"ל דלא אלא שלפי פירוש זה אידך בבא דקאמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכה בחרצנים חייב על כל אחת ואחת אינה מתיישבת אצלי דמאי אתא לאשמועינן דאם כרכם חייב על כל אחת ואחת דאם נאמר דלא נימא דהחרצנים הם מפסיקין בין הפת והגרון הא מכ"ש דעלי קנים ועלי גפנים נפקא. ואם נאמר דאתא לאשמועינן דהנשבע שלא יאכל דבר שאינו ראוי לאכילה דשבועה חלה עליו, מלבד שדין זה הוא פשוט דכיון דנשבע עליו פשיטא דחייב ע"כ לא צידדו בגמ' על הנשבע שלא יאכל עפר אלא אם חייב על פחות מכזית או לא אבל לעולם דחייב. זאת ועוד למה לא נקטי דין זה בעלי קנים ועלי גפנים דהני לאו בני אכילה נינהו אפילו ע"י תערובת. ודוחק לומר דמשום דבעי לסיים ואם היה נזיר כו' נקט האי דינא בחרצנים וזגים. ועוד קשה דכרכם דנקט למה לי דהא לא למדנו שום חידוש משום דכרכן. עוד היה אפשר לומר דהגירסא היא אינו חייב אפילו אחת ואשמעינן דכיון דמפסיק עלי קנים ועלי גפנים בין גרונו לפת לא חשיב פת אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת וטעמא משום דחרצנים וזגים חשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ. וכ"כ רבינו פ"ג מה' שאר אבות הטומאה דין ה' וז"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ע"כ. וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא"כ בסיב ע"כ. ומיהו גם לפי גירסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשיבי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הול"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת. והנראה אצלי דעיקר הגירסא היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת כו' והכוונה דרצה ללמדנו דלא מיבעיא היכא דלא נשבע עליהם דפשיטא דאינו חייב על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו וכדאיתא בפרק בתרא דיומא הו"ל מין בשאינו מינו וחוצץ, אלא אפילו שנשבע עליהם ואחשבינהו אכילה סד"א דכיון דחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מין במינו דאינו חוצץ קמ"ל דלא, דנהי דהוא אחשביה אוכל לענין שאם אוכל עלי גפנים ועלי קנים דחייב מ"מ לענין חציצה לא חשיב אוכל וחוצץ ואינו חייב כי אם אחת והיינו על עלי קנים או על עלי גפנים שנוגעים בגרונו. והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת ואחת. ואפשר דנקט בהאי בבא דנשבע על החרצנים ועל הזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו דהא לא מתאכלי בעינייהו כי אם ע"י תערובת וכההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכלי ע"י תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. והשתא ס"ל להירושלמי דחרצנים וזגים כיון דלא מתאכלי בעינייהו כי אם ע"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם אז חשיבי אוכל ואינם חוצצים וחייב על כל אחד ואחד אך אם לא נשבע עליהם לא חשיב אוכל וחוצצין. נמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים. דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו ע"י תערובת כגון עלי קנים ודכותיה אפילו נשבע עליהם חוצצין. ובדבר הנאכל ע"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיב אוכל וחוצץ. ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חוצץ משום דמין במינו אינו חוצץ. ולפי פירוש זה שכתבנו דיש חילוק בין חרצנים וזגים בין נשבע עליהם יש לקיים אותה הגירסא שכתבנו לעיל דהיינו אינו חייב אלא אחת ואין להקשות מה שהקשינו. אך גירסא זו האחרונה היא יותר מתיישבת בעיני דנקט רישא דומיא דסיפא ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בס"פ גיד הנשה דנחלקו ר"י ור"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו יע"ש:
י״ז
כיצד היו לפניו טבל ונבלה. (א"ה עיין בספר דרשות הרב המחבר ז"ל הנקרא פרשת דרכים בדרך החיים דרוש י"ט יע"ש באורך. ומעין דרכו כתב הרמ"ז בחדושיו הנקראים תוס' יום הכפורים דף כ"ב ע"א):
י״ט
ומתוך שניתוסף בו איסור הנאה וכו'. (א"ה עיין הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפ"ג דכריתות שהוקשה לו מדין מבשל חלב בחלב אמאי לא לקי משום בשר בחלב כיון דנאסר בהנאה ואיסור מוסיף חל על איסור ותירוצו צ"ע היטב ועיין בס' המצות סי' קפ"ו. ובעיקר קושיתו י"ל במ"ש התוס' חולין (דף ק"א) דהנאה אינו איסור מוסיף אלא חומרא בעלמא וא"כ י"ל שאני קדשים דאיסור חל על איסור כמבואר בכריתות (דף כ"ג) ותוס' חולין (דף ק"ג ע"א) ועיין בפירש"י שבועות (דף כ"ד ע"ב) דגלי קרא כל חלב לרבות אלמא חל איסור קדשים על החלב אבל בעלמא לא. ועיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ה מה' יסודי התורה):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
נחל איתן · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ד
י׳
[כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. עיין במזרחי סוף פרשת כי תשא שכתב שאם בלע האיסור הוה שלא כדרך הנאתן ופטור. ולא משמע הכי בסוגיא דכתובות (דף ל' ע"ב) גבי הא דאמר כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. והכי מוכח נמי מהא דאיתא בירושלמי הביאו התוס' סוף פ"ק דקידושין דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ משום איסור חדש דלא דחי עשה דמצה ללא תעשה דחדש ואי איתא דע"י בליעה פטור ולא עביד איסורא דאורייתא כלל הו"ל לקיים מ"ע דמצה ע"י בליעה דקיי"ל בלע מצה יצא ואיסורא דחדש ליכא. ומיהו זה אינה ראיה ראי' לדעת הרי"ף דס"ל דבלע מצה לא יצא וטעמו משום דס"ל דבעינן טעם מצה כדמסיק בברכות כמ"ש. וכן אינה ראיה לפי מ"ש לדעת הרמב"ם דכל איסור שבתורה שאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ"מ איסור תורה איכא]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ד, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל