רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ג

ספר קדושה · 28 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ג

הלכה א׳

הַלוֹקֵחַ בַּיִת אוֹ שֶׁשָּׂכָר בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם וּמִלְּאָהוּ יַיִן אִם הָיָה הַיִּשְׂרְאֵלִי דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר אַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ הַיַּיִן מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ"ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה דָּר בְּחָצֵר אַחֶרֶת לֹא יֵצֵא עַד שֶׁיִּסְגֹּר הַבַּיִת וְיִהְיֶה הַמַּפְתֵּחַ וְהַחוֹתָם בְּיָדוֹ. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יְזַיֵּף הָעַכּוּ"ם מַפְתֵּחַ הַבַּיִת:

הלכה ב׳

יָצָא וְלֹא סָגַר הַפֶּתַח אוֹ שֶׁסָּגַר וְהִנִּיחַ הַמַּפְתֵּחַ בְּיַד עַכּוּ"ם הֲרֵי הַיַּיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. שֶׁמָּא נִכְנַס הָעַכּוּ"ם וְנִסֵּךְ. שֶׁהֲרֵי אֵין הַיִּשְׂרְאֵלִי שָׁם. וְאִם אָמַר לוֹ אֱחֹז לִי מַפְתֵּחַ זֶה עַד שֶׁאָבוֹא הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ שְׁמִירַת הַבַּיִת אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ:

הלכה ג׳

עַכּוּ"ם שֶׁשָּׂכַר יִשְׂרָאֵל לִדְרֹךְ לוֹ יֵינוֹ בְּטָהֳרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל וְיִקָּחוּהוּ מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַיַּיִן בְּבֵיתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם. אִם הָיָה יִשִׂרָאֵל זֵה שֵׁשּׁוֹמֵר הַיַּיִן דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר הַיַּיִן מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ וְהַשּׁוֹמֵר נִכְנָס וְיוֹצֵא. וְאִם הָיָה הַשּׁוֹמֵר דָּר בְּחָצֵר אַחֶרֶת הַיַּיִן אָסוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּפְתֵּחַ וְהַחוֹתָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן שֶׁל עַכּוּ"ם וּבִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ מְפַחֵד לְזַיֵּף וּלְהִכָּנֵס לַבַּיִת וְיֹאמַר וִיהִי מָה אִם יֵדְעוּ בּוֹ לֹא יִקְחוּ מִמֶּנִּי:

הלכה ד׳

אֲפִלּוּ כָּתַב הָעַכּוּ"ם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְקַבֵּל מִמֶּנּוּ הַמָּעוֹת לִמְכֹּר לוֹ בָּהֶן יַיִן הוֹאִיל וְאֵין הַיִּשְׂרְאֵלִי יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת הֲרֵי הוּא שֶׁל עַכּוּ"ם וְאָסוּר. אֶלָּא אִם הָיָה הַשּׁוֹמֵר דָּר שָׁם בֶּחָצֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר תָּמִיד אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בֵּין בִּרְשׁוּת בַּעַל הַיַּיִן בֵּין בִּרְשׁוּת עַכּוּ"ם אַחֵר:

הלכה ה׳

הָיָה יַיִן זֶה הַטָּהוֹר שֶׁל עַכּוּ"ם מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים וְשָׁבִים מֻתָּר. שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנַס בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם:

הלכה ו׳

וְאַשְׁפָּה וְחַלּוֹן וְדֶקֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְחָבִית יַיִן שָׁם וְעַכּוּ"ם הַנִּמְצָא שָׁם אֵינוֹ אוֹסְרָהּ. וּבַיִת הַפָּתוּחַ לְשָׁם הֲרֵי הוּא כְּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

הלכה ז׳

חָצֵר הַחֲלוּקָה בִּמְסִיפִים וְעַכּוּ"ם בְּצַד זֶה וְיִשְׂרָאֵל בְּצַד אַחֵר. וְכֵן שְׁנֵי גַּגִּין שֶׁהָיָה גַּג יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְגַג הָעַכּוּ"ם לְמַטָּה. אוֹ שֶׁהָיוּ זֶה בְּצַד זֶה וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן מְסִיפִים. אַף עַל פִּי שֶׁיַּד הָעַכּוּ"ם מַגַּעַת לְחֵלֶק יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ וְלֹא מִשּׁוּם טָהֳרוֹת:

הלכה ח׳

מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיד יֵינוֹ בִּכְלִי סָתוּם בְּיַד עַכּוּ"ם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. כֵּיצַד. סָתַם הֶחָבִית בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְהֻדָּק כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹתְמִין כָּל אָדָם וְטָח בְּטִיט הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָיָה כְּלִי מְהֻדָּק וְטָח עָלָיו מִלְּמַעְלָה הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן אִם צָר פִּי הַנּוֹד הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָפַךְ פִּי הַנּוֹד לְתוֹכוֹ וְצָר עָלָיו הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן כָּל שִׁנּוּי שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם הֲרֵי הֵן כְּחוֹתָם אֶחָד וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי:

הלכה ט׳

וְאִם הִפְקִיד בְּיַד עַכּוּ"ם בְּחוֹתָם אֶחָד הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה וְהוּא שֶׁיְּיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית:

הלכה י׳

יַיִן מְבֻשָּׁל וְהַשֵּׁכָר אוֹ יַיִן שֶׁעֵרְבוֹ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן דְּבַשׁ וְשֶׁמֶן וְכֵן הַחֹמֶץ וְהַגְּבִינָה וְהֶחָלָב וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד בִּלְבַד דַּיּוֹ. אֲבָל הַיַּיִן וְהַבָּשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן שֶׁהִפְקִידָן בְּיַד עַכּוּ"ם צְרִיכִין שְׁנֵי חוֹתָמוֹת:

הלכה י״א

יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה בְּיַיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה מִפְּנֵי צַד נְגִיעָה שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעַכּוּ"ם כְּשֶׁהָיָה הָעַכּוּ"ם עוֹבֵד עַכּוּ"ם. אֲבָל אִם הָיָה אִסּוּרוֹ בִּגְלַל עַכּוּ"ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ"ם כְּגוֹן יִשְׁמְעֵאלִי שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה אוֹ שֶׁטִּפַּח עַל פִּי הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ב

אֲבָל הַמַּפְקִיד יַיִן בְּיַד גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ עִמּוֹ וְהִפְלִיג אוֹ שֶׁהֵנִיחַ בֵּיתוֹ פָּתוּחַ בַּחֲצַר גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. שֶׁכָּל חֲשָׁשׁ שֶׁל חִלּוּף וְזִיּוּף יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל הָעַכּוּ"ם שָׁוִים בּוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַיַּיִן בִּרְשׁוּתָן נֶאֱסַר בִּשְׁתִיָּה עַל כָּל פָּנִים:

הלכה י״ג

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם אִסּוּר נִסּוּךְ כְּלָל וְאָסְרוּ אוֹתָם חֲכָמִים כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הַנִּסּוּךְ. וְאֵלּוּ הֵן. לֹא יִמְזֹג הָעַכּוּ"ם הַמַּיִם לְתוֹךְ הַיַּיִן שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּא יָבוֹא לִצֹּק הַיַּיִן לְתוֹךְ הַמַּיִם. וְלֹא יוֹלִיךְ הָעַכּוּ"ם עֲנָבִים לַגַּת שֶׁמָּא יָבוֹא לִדְרֹךְ אוֹ לִגַּע. וְלֹא יְסַיֵּעַ לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁמֵּרִיק מִכְּלִי לִכְלִי שֶׁמָּא יַנִּיחַ הַכְּלִי בְּיַד הָעַכּוּ"ם וְנִמְצָא הַיַּיִן בָּא מִכֹּחוֹ. וְאִם סִיֵּעַ אוֹ מָזַג הַמַּיִם אוֹ הֵבִיא עֲנָבִים מֻתָּר:

הלכה י״ד

וְכֵן מֻתָּר שֶׁיָּרִיחַ הָעַכּוּ"ם בְּחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁלָּנוּ. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהָרִיחַ בְּחָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְאֵין בָּזֶה שֵׁם אִסּוּר שֶׁאֵין הָרֵיחַ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ:

הלכה ט״ו

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם עָבַר וּמָכְרוּ דָּמָיו מֻתָּרִין חוּץ מֵעַכּוּ"ם וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בִּסְתַם יֵינָם לִהְיוֹת דָּמָיו אֲסוּרִין כִּדְמֵי יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ"ם. לְפִיכָךְ עַכּוּ"ם שֶׁשָּׂכַר אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיַיִן שְׂכָרוֹ אָסוּר:

הלכה ט״ז

וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו יַיִן אוֹ שֶׁשָּׂכַר סְפִינָה לְהָבִיא בָּהּ יַיִן שְׂכָרָן אָסוּר. אִם מָעוֹת נָתְנוּ לוֹ יוֹלִיכֵן לְיָם הַמֶּלַח. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בִּשְׂכָרוֹ כְּסוּת אוֹ כֵּלִים אוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי זֶה יִשְׂרֹף אוֹתָן וְיִקְבֹּר הָאֵפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בּוֹ:

הלכה י״ז

שָׂכַר לָעַכּוּ"ם חֲמוֹר לִרְכֹּב עָלָיו וְהִנִּיחַ עָלָיו לוֹגִין שֶׁל יַיִן שְׂכָרוֹ מֻתָּר. שְׂכָרוֹ לְשַׁבֵּר כַּדֵּי יֵין נֶסֶךְ שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּתִפְלָה:

הלכה י״ח

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל שֵׁכָר בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת וְנִמְצָא אַחַת מֵהֶן יַיִן שְׂכָרוֹ כֻּלּוֹ אָסוּר:

הלכה י״ט

אָמַר לוֹ הַעֲבֵר לִי חָבִית בִּפְרוּטָה חָבִית בִּפְרוּטָה וְהֶעֱבִיר וְנִמְצָא בֵּינֵיהֶן חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. שְׂכַר חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן אָסוּר וּשְׁאָר שְׂכָרוֹ מֻתָּר:

הלכה כ׳

אֻמְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם עַכּוּ"ם חָבִית שֶׁל יַיִן בִּשְׂכָרָן מֻתָּר שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן אָסוּר:

הלכה כ״א

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּעַכּוּ"ם מָנֶה. הָלַךְ הָעַכּוּ"ם וּמָכַר עַבוֹדָה זָרָה וְיֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְכֹּר עַבוֹדָה זָרָה אוֹ יֵין נֶסֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִי וְאָבִיא לְךָ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סְתַם יֵינוֹ. וּמָכַר וְהֵבִיא לוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר. מִפְּנֵי שֶׁהַיִּשְׂרְאֵלִי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּפְרַע מִמֶּנּוּ חוֹבוֹ:

הלכה כ״ב

וְכֵן גֵּר וְעַכּוּ"ם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין וּבָאוּ לַחֲלֹק. אֵין הַגֵּר יָכוֹל לוֹמַר לָעַכּוּ"ם טֹל אַתָּה עַבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. אַתָּה יַיִן וַאֲנִי פֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בְּקִיּוּמָן כְּדֵי שֶׁיִּטּל כְּנֶגְדָּן. אֲבָל גֵּר וְעַכּוּ"ם שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עַכּוּ"ם יָכוֹל לוֹמַר לוֹ טֹל אַתָּה עַבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. אַתָּה יַיִן וַאֲנִי שֶׁמֶן. קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בִּירֻשַּׁת הַגֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לְסוּרוֹ. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר:

הלכה כ״ג

יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר יֵינוֹ לְעַכּוּ"ם פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד לוֹ דָּמָיו מֻתָּרִין. שֶׁמִּשֶּׁפָּסַק סָמְכָה דַּעְתּוֹ וּמִשֶּׁמָּשַׁךְ קָנָה וְיֵין נֶסֶךְ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ. נִמְצָא בִּשְׁעַת מְכִירָה הָיָה מֻתָּר. מָדַד לוֹ עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הַדָּמִים דָּמָיו אֲסוּרִין. שֶׁהֲרֵי לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ וְנִמְצָא כְּשֶׁנָּגַע עֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ לִקַּח וְנֶאֱסַר הַיַּיִן בִּנְגִיעָתוֹ וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר סְתַם יֵינָם:

הלכה כ״ד

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁמָּדַד הַיִּשְׂרְאֵלִי לְכֵלָיו. אֲבָל אִם מָדַד לִכְלִי הָעַכּוּ"ם אוֹ לִכְלִי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּיַד הָעַכּוּ"ם צָרִיךְ לִקַּח אֶת הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ יִמְדֹּד. וְאִם מָדַד וְלֹא לָקַח דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק דָּמָיו אֲסוּרִים שֶׁמִּשֶּׁיַגִּיעַ לַכְּלִי נֶאֱסַר כִּסְתָם יֵינָם:

הלכה כ״ה

הַנּוֹתֵן דִּינָר לְחֶנְוָנִי עַכּוּ"ם וְאָמַר לְפוֹעֲלוֹ הָעַכּוּ"ם לֵךְ וּשְׁתֵה וֶאֱכל מִן הַחֶנְוָנִי וַאֲנִי מְחַשֵּׁב לוֹ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִשְׁתֶּה יַיִן. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁקָּנָה לוֹ יֵין נֶסֶךְ וְהִשְׁקָהוּ. וּכְנֶגֶד זֶה בִּשְׁבִיעִית אָסוּר כְּגוֹן שֶׁנָּתַן דִּינָר לְחֶנְוָנִי יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ וְאָמַר לְפוֹעֲלוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִי לֵךְ וֶאֱכל וַאֲנִי מְחַשֵּׁב לוֹ. וְאִם אָכַל הַפּוֹעֵל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעֵשָּׂר אָסוּר:

הלכה כ״ו

אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם אִכְלוּ וּשְׁתוּ בְּדִינָר זֶה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם אִכְלוּ וּשְׁתוּ עָלַי מִן הַחֶנְוָנִי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד שִׁעְבּוּדוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר:

הלכה כ״ז

מֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְחַלֵּק יֵינוֹ לָעָם וְלוֹקֵחַ מֵהֶן דָּמָיו כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אַל יֹאמַר אָדָם לְעַכּוּ"ם הֵא לְךָ מָאתַיִם זוּז וְהִכָּנֵס תַּחְתַּי בְּאוֹצַר הַמֶּלֶךְ כְּדֵי שֶׁיִּקַּח עַכּוּ"ם הַיַּיִן שֶׁכָּתְבוּ בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְיִתֵּן הָעַכּוּ"ם הַדָּמִים לַמֶּלֶךְ. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֵא לְךָ מָאתַיִם זוּז וּמַלְּטֵנִי מִן הָאוֹצָר:

הלכה כ״ח

עַכּוּ"ם שֶׁנָּגַע בְּיֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְאָנְסוֹ מֻתָּר לִמְכֹּר אוֹתוֹ יַיִן לְאוֹתוֹ הָעַכּוּ"ם שֶׁאֲסָרוֹ לְבַדּוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּוֵּן זֶה הָעַכּוּ"ם לְהַזִּיקוֹ וְלֶאֱסֹר יֵינוֹ הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁשְּׁבָרוֹ אוֹ שְׂרָפוֹ שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְנִמְצְאוּ הַדָּמִים שֶׁלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ דְּמֵי הַהֶזֵּק וְלֹא דְּמֵי הַמְּכִירָה:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

א׳

הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו״ם וכו'. בסוף פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו״ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו:

ב׳

ומ"ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'. בפ' בתרא דע"ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו"ם אר"י א"ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש"י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח: וכתב הראב"ד א"א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי"ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו"ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו"ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב"ע כשהבית של עכו"ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו"ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר:

ג׳

עכו״ם ששכר ישראל לדרוך וכו'. משנה סוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר״ה בעיר שיש בה עכו״ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו״ם אסור עד שיושיב שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע״פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב״א אומר (כל) רשות עכו״ם אחת המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו״ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע״פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע״פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב״א ותניא כמ״ד דה״ק ת״ק בד״א ברשותו אבל ברשות עכו״ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב״א אומר כל רשות עכו״ם אחת היא. והשתא מ״ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע״פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך: וכתב הראב"ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א"א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ"ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר: ומ"ש היין מותר אע"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. פשוט במשנה וכתב הראב"ד דר באותה חצר וכו' א"א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ"ל. נראה שטעמו (חסר כאן)

ד׳

ומ"ש אפי' כתב לעכו"ם שנתקבל ממנו המעות. פשוט בסיפא דמתניתין: ומ"ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו"ם אחר. היינו כרשב"א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה"מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א"ל רבא אדרבה אפילו למ"ד לא חיישינן לגומלין ה"מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ"ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ"ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב"א:

ה׳

ומ"ש היה זה היין הטהור וכו'. היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר"ה בעיר שיש בה עכו"ם וישראל מותר:

ו׳

ומ"ש ואשפה וחלון ודקל וכו'. שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש"י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע"כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו"ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם:

ז׳

חצר החלוקה וכו'. בפ' בתרא דע"ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו"ם אינו עושה יי"נ כלומר אע"פ שידו של עכו"ם מגעת שם. ור"י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר"י לגבי דרב. ומ"ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו"ם מגעת לחלק ישראל וכו', ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב"ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש"י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות:

ט׳

(ח-ט) מותר לישראל להפקיד יינו וכו'. בפ"ב דע"ז (דף ל"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה"ג והרי"ף ורבינו וכתב הרשב"א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר. ומ"ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'. שם בגמרא: ומ"ש ואם הפקיד ביד עכו"ם בחותם אחד ה"ז אסור בשתיה וכו', בפ"ב דע"ז (דף ל':) א"ר יוחנן משום ר"י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א"ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו"ם מותר בשתיה וכו' ל"ק הא ר"א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו"ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרים ופירש"י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה"פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו"ם מותר בשתיה היינו ע"י מפתח או חותם ביד ישראל וכר"א והא דקתני ר"י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב"ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א"א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר"י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר"א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ"ל שרבינו מפרש (חסר כאן)

י׳

יין מבושל וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו״ם וכן יין שלנו ביד עכו״ם א״צ חותם בתוך חותם מ״ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי. ומה שכתב רבינו דה"ה לשכר. פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל. ומ"ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו', שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי"נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי"נ דינם כיין מבושל. ומ״ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד, מימרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד״ס וכן דעת הרשב״א וכתב ואע״פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר״ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד:

י״ד

(יג-יד) יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו״ם המים וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח:) א״ר יוחנן יין שמזגו עכו״ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ״ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור. ומ"ש ולא יוליך העכו"ם ענבים לגת וכו', שם (דף נ"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו"ם מהו שיוליך ענבים לגת א"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו"ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר א"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. ומ"ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי, בפרק בתרא דע"ז (דף ע"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו"ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש"י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו"ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו"ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ"ג ורשב"א והר"ן. ומ"ש וכן מותר שיריח העכו"ם וכו'. שם (דף ס"ו:) האי בת תיהא עכו"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש"י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא:

ט״ו

כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'. משנה בפ' בתרא דע"ז (דף ס"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח:

י״ז

שכר לעכו"ם חמור לרכוב עליו וכו'. שם במשנה: שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'. שם (דף ס"ג:) בעיא דאיפשיטא:

י״ח

השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'. שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי"נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש"י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי"נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א"נ לא שקיל מיד עכו"ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]: וכתב הראב"ד א"א ומאחר דקי"ל כר"א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ"ה והרמב"ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב"א והר"ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ"נ מדברי רש"י:

כ׳

אומני ישראל ששלח להם עכו"ם וכו'. משנה פרק בתרא דע"ז (דף ע"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ"ל שהוא ט"ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק:

כ״א

ישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה וכו'. ברייתא רפ"ג דע"ז (דף ס"ד):

כ״ב

וכן גר ועכו"ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'. שם וכי רוצה בקיומו כה"ג מי אסיר והא תנן גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול לומר לו טול אתה עכו"ם ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור:

כ״ג

(כג-כד) ישראל שמכר יינו לעכו"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'. משנה שם (דף ע"א) המוכר יינו לעכו"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו"ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי"נ קא שקליתו ואי ס"ד משיכה בעכו"ם קונה מדמשכה עכו"ם קנייה יי"נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה"נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו"ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי"נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש"מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו"ם לכלי בידים ה"נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא אמר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע"כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ"כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז"ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו"ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח"כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי"נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו"ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע"ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו"ם ומשכו דאל"כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע"פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש"ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל. ומ"ש אבל אם מדד לכלי העכו"ם או לכלי ישראל שביד העכו"ם צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד וכו'. היינו מדא"ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו"ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו"ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו"ם דכיון דיהיב דמי קני אע"פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו"ם ונאסר חמרא דעכו"ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו. ומ"ש דה"ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו"ם דמיו קשה דאדרבה בכה"ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו"ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי"נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י"ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו"ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו"ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק. ולפי זה מ"ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו"ם היינו דוקא כשהיה העכו"ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע"ג קרקע והעכו"ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י"ב. וא"ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו"ם שנסכו שרי. וי"ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב הראב"ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'. א"א הא נמי דלא כהלכתא וכו':

כ״ה

הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק בתרא דע"ז (דף ס"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי"נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי"נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל"ש מקיפו ל"ש שאין מקיפו אע"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה"ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה"ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב"א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר"פ ואיתא לדר"פ ואיתא לדרב אשי עכ"ל:

כ״ז

מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'. שם (דף ע"א) אמר ר"י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו"ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו"ם עול תחתי לאוצר א"ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש"י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל"ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך: וכתב הראב"ד א"א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב"ד על דרך פירוש רש"י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב"א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה:

כ״ח

עכו״ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) אמר רב אשי האי עכו״ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע״ג] דלזבוניה לעכו״ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו״ם וכתב הר״ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי״נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע״ג דעכו״ם לא יהיב דמי אא״כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש״ה דמ״מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו״ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי״נ קא שקיל וא״ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י״ל דה״מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ״ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

לחם משנה על הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג ארוך במיוחד (20 קטעים, 20,231 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת לחם משנה על הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג במלואו

נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

א׳

הלוקח בית או ששכר בית כו' עד שמירת המפתח: כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שלא אמרו כן וכו' מפני שיש לו שייכות בבית עכ"ל: ואני אומר מה שכתב הוא כפי קבלתו מרבותיו אשר קבלו מן הגאונים שדבריהם דברי קבלה אמיתית ולמדוה מהא דגרסי' פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע') סוף גמרא מתני' דעכו"ם שהיה מעביר כו' ההיא מסובייתא דמסרה לה איקלידה מפתחה לעכו"ם אמר רב יצחק א"ר אליעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרן לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופירשוה בזה וכן פירש"י שהיהודית היתה שומרת המפתחות ונקראת מסובייתא ונתנה אותם לעכו"ם ולא סמכה דעתה להכנס דנתפסה כגנב ע"כ. והנה דברי שניהם וקבלתם שוה תדע דאילו הבית והיין היו של ישראל למה לי מפתח כלל הא איתא סוף פרק רבי ישמעאל (דף ס"א) ומייתי לה פ' אין מעמידין (דף ל"א) ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו"ם ומילאה יין וישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו וכ"ש אם היה הבית של ישראל והיין של ישראל כדברי הראב"ד שלא היה צריך שמירה כלל לא במפתח ולא בחותם ולא יקשו עליך מסוגיין פרק בתרא דע"ז בההוא מעשה מידי דגרסינן עלה אמר אביי אף אנן נמי תנינא חבר שמסר מפתח לעם הארץ כו' ושקיל וטרי עלה טובא לדמייה לטהרות ומשמע קצת דמיירי בביתו של חבר דומיא דביתו של ישראל דאיכא למימר אדרבה כי דייקת בה שפיר אפכא משמע דהא מוקים לה בנתפס עליו כגנב וכדפירש רש"י עובדא דמסובייתא ואע"ג דלאו בביתו של חבר ממש עסיקינן דא"כ פשיטא אלא ודאי מיירי במי שעושה טהרותיו חוץ מרשות שלו כגון לוקח בית או שוכר אצל עם הארץ או גגיהן סמוכין כדמייתי תלמודא להדיא ובזה עלה פסק ר"מ ז"ל כהוגן:

ג׳

עכו"ם ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כדי שיהיה מותר לישראל ויקחהו והיה היין בביתו של עכו"ם אם היה ישראל זה ששומר את היין דר באותה חצר היין מותר ואע"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא: כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ"ל: ואני אומר חס ושלום שאדרבה דקדק יפה כרבותינו בעלי התוס' ז"ל ס"פ ר' ישמעאל (דף ס"א) במתני' דהמטהר יינו של כו' וגרסינן עלה בגמרא בברייתא אם היה הישראל דר באותה חצר כו' שפירשו כל אותה משנה והלכה ביוצא ונכנס מכמה טעמים מבוררים ואם הראב"ד ז"ל הסכים כפירש"י שחלק שאין מפתח וחותם ביד ישראל וקולות אחרות וראה את דבריו ויכול לתרץ קושיות רבותינו בעלי התוס' ז"ל וקושיות הבאים אחריהם תבא עליו ברכה: ואם היה השומר דר בחצר אחרת וכו' עד לא יקחו ממני: כתב עליו הראב"ד ז"ל עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ"ל: ואני אומר גם זה החלוק הוא לפי חלוק פי' המשנה דהמטהר יינו של עכו"ם ס"פ ר' ישמעאל כמו שכתבתי בסמוך וכל אחד מושך לשון נכנס ויוצא כפי קבלתו וסברתו:

ד׳

ואפילו כתב העכו"ם לישראל עד הרי הוא כפתוח לרה"ר. פ' ר' ישמעאל:

ז׳

חצר החלוקה במסיפיס וכו' עד ולא משום טהרות. פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע':):

ח׳

מותר לישראל להפקיד כו' עד חותם שני. פרק אין מעמידין:

ט׳

ואם הפקיד בין העכו"ם עד קרן זוית: כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש אלא שייחד לו קרן זוית ומפתח בידו עכ"ל: ואני אומר איני מבין זה השבוש שהרי בכל התלמוד מפתח או חותם ביד ישראל אלמא שוים הם וגם בזאת כך פירש"י ז"ל פרק אין מעמידין דגרסינן א"ר אסי א"ר יוחנן משום ר' יהודה בן בתירא שלש יינות הן וכו' עד המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה ורמינהי המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הן כפירותיו פי' כפירותיו של עכו"ם למעשרות ולשביעית דחשידי לאיחלופי הכא נמי דילמא חלפיה והאי חמרא דעכו"ם הוא ופרקינן אמר ר' ירמיה כגון שייחד לו קרן זוית פי' ומסר לו מפתח או עשה לו חותם זה לשון רש"י ז"ל וכן קבלנו מפי רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכולה סוגיין בהכי סלקא וכברייתא דפרק בתרא דבמפתח או חותם סגי ועיניך רואות כי קרן זוית שכתב ר"מ ז"ל בחותם אחד התירו ומעתה מה מקום לשיבוש זה והלא מפתח וחותם אחד שוים הם:

י׳

יין מבושל והשכר עד על כל פנים. פרק אין מעמידין (דף כ"ט) :

י״ג

יש דברים שאין בהם איסור כלל עד או הביא ענבים הרי זה מותר. פ' רבי ישמעאל (דף נ"ח) ופ' השוכר את הפועל (דף ע"ב) :

י״ד

וכן מותר שיריח העכו"ם חבית וכו'. השוכר את הפועל (דף ס"ו ס"ז) :

י״ח

ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו' אמר לו העבר לי חבית בפרוטה עד ושאר שכרו מותר: כתב הראב"ד ז"ל ומאחר דקי"ל כרבי אליעזר וכו': ואני אומר קושיא זו כבר תירצוה רבותינו תירוץ יפה סוף גמ' מתני' קמייתא דפ' השוכר את הפועל בהאי אוקימתא דרבא דאסיק לא קשיא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות הא דאמר ליה העבר חבית חבית בפרוטה והתניא (בניחותא) השוכר את הפועל כו' ואז"ל דלא דמי לההיא דלקמן שהקשה ממנה הראב"ד ז"ל דהתם ודאי כי נתערב יין ביין היתר ההיתר היה ניכר לבד ומובדל מן האיסור ולכך כי נתערב בהיתר ימכר היין כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו ונמצא שאינו נהנה כלל מן האיסור אבל הכא שלא נתברר מעולם שכר ההיתר לבדו ולא נבדל לעולם שכר ההיתר משכר האיסור שהרי מתחלה שכרו בשכירות אחת מאה חביות במאה פרוטות איכא למימר בכל פרוטה ופרוטה דהוי שכר של יין נסך שהרי שכירות של יין נסך שייכא בכולהו פרוטות שהכל שכירות אחת היא עכ"ל ז"ל. והנה נמצאו דברי ר"מ ז"ל תלמוד ערוך וברייתא פשוטה ושלימה והביאה ר"י אלפס בהלכות וכל המורים הורו בה שדברי ר"מ ז"ל הם תלמוד פשוט ושאול שאלתי מה ישיב רבינו הראב"ד ז"ל על תוכחתו שיסתור דברי רבא ולשון הברייתא אלא ודאי דרך ר"מ ז"ל מוסכמת ומחוכמת:

כ׳

אומני ישראל ששלח עד כדי שיטול כמותן. פ' השוכר את הפועל (דף ע"ב) : אבל גר ועכו"ם עד לרשות הגר אסור. פ"ק דקדושין ( דף י"ז). ופ' השוכר את הפועל (דף פ"ה) וכמה מקומות בתלמוד מייתי לה:

כ״ג

ישראל שמכר יינו לעכו"ם וכו' עד שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינו: כתב הראב"ד ז"ל הא נמי דלאו כהלכתא וכו': ואני אומר כמה סתם דבריו לכל הבא למלא את ידיו והנה הוא סומך בסברתו שכתב בסמוך ור"מ ז"ל פירש דבריו וביארם כפי הגמרא והתלמוד המסודר פ' השוכר את הפועל (דף ע"א) גמ' מתני' דהמוכר יינו לנכרי ופסק עד שלא מדד כו' ועל כל קוץ וקוץ של כל המסקנות חילק חלוקיו וביאר באוריו ואין לי צורך להוסיף על דבריו רק לזרז המעיין בזה החבור לבעבור יתבונן בהלכה עצמה ואני ערב לו לבל ימצא לו עון אשר חטא אלא דעת נקי ומזוקק ופסק מחוקק ומדוקדק ולתרץ הקושיות יעיין מ"ש מדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל:

כ״ה

הנותן דינר לחנוני כו' עד ולא משום מעשר. פ' השוכר את הפועל (דף ס"ד) :

כ״ז

מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו' עד ומלטני מן האוצר: וכתב הראב"ד ז"ל דבריו מבולבלים וסתומים וכו': ואני אומר זו מחלוקת ישנה בין רש"י ז"ל ובין רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפ' השוכר את הפועל (דף ע"א) במימרא דרב יהודה אמר רב גמרא מתניתן דאומנים ישראל ורבו בו הפירושין ולכולן יש פנים בהלכה:

כ״ח

עכו"ם שנגע ביינו עד סוף הפרק. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ט) :

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

א׳

[השמטה מש"כ שם גבי אתנן שכר פקעתא והנה באמת רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח לא הביא זה אך לפי הנראה מפ' רבינו ז"ל מה דמבואר במשנה תמורה דף ל' וכ"מ והביאו רבינו בספ"ד מהל' איסו"מ דמחיר זונה מותר ונראה דמפרש לא שמכר את הזונה דא"כ פשיטא רק דר"ל דנותן לה הטלה עבור הגוף שלה ולא עבור הנאת הביאה והיינו דשכר פקעתא. ובזה יובן לשון הספרי פ' תצא פ' רס"א דיליף דשכר פקעתא שרי ע"ש: ע"כ השמטה]

ב׳

יצא ולא סגר כו'. עיין בהשגות ועיין בהך דטהרות פ"ז מ"ז ובדברי רבינו פי"ב ה"ד שם דגם שם אף שנתן המפתח לע"ה כליו טהורים ועיין בירושלמי פסחים פ"ב דמבואר שם דהוה מחלוקת דתנאי ע"ש:

ג׳

אם היה כו'. עיין בהשגות דס"ל דכיון דיוצא ונכנס א"צ הישראל לדור שם ורבינו ס"ל דמ"מ גבי יין של עכו"ם לא מהני זה דמ"מ הוא ברשות העכו"ם וכ"כ בזה אבל אם הוא דר שם מקרי ג"כ ברשות ישראל:

ד׳

בין ברשות בעל כו'. עיין בכ"מ ועיין בירושלמי פ"ו דדמאי הי"א גבי הך דאם אמר מעכו"ם פלוני הבאתים ע"ש בזה:

ח׳

מותר לישראל כו'. כ"כ בזה דחותם בתוך חותם הוה כאילו אינו ברשות העכו"ם כלל וכאילו הוא משומר לכך מותר אף בשתיה וכעין דמבואר כאן ד' ע"ד ע"ב גבי גולפי דמוכח שם דאף דאין חשש שהכותי נתן לתוכו יין דרק לפי שעה הפקיד אצלו מ"מ הוה בכלל גזירה ואסור וזה ר"ל ג"כ הירושלמי פ"ב דע"ז כל שאיסורו מגופו צריך חב"ח ע"ש ועיין תוס' כאן דף ל"ט ע"א ד"ה אמר ור"ל כה"ג דהוה בכלל גזירה וכ"כ בזה:

י״ב

אבל המפקיד כו'. הנה מלשון רבינו כאן משמע דמפקיד רק גבי גר תושב מותר בהנאה אבל גבי ישמעאל אסור בהנאה רק מגע שלו מותר בהנאה ועיין בהך דגיטין ד' מ"ד ע"א גבי המוכר עבדו לעכו"ם ועיין כאן ד' ל"א גבי כותי ובירושלמי דע"ז פ"ה מבואר דזה רק לאחר שגזרו עליהם אז אסרו גם יינם ובהך דגיטין ס"ל לרבינו דעכשיו אין נ"מ בין כותי לעכו"ם לענין זה ע"ש בפ"ח ה"ה ודלא כהירושלמי הנ"ל ועיין בתוספתא פ"ג דע"ז גבי חזקת עבדי כותים ועיין מש"כ רבינו בסוף פ"ז דנדה דס"ל דגם לקולא עשאום כעכו"ם גמורים ודלא כהירושלמי דע"ז הנ"ל דס"ל דחוששין לחלה שלהם ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהלכות נדרים ה"כ גבי נדר משובתי שבת משמע שם דס"ל דעדיין לגבי שבת יש שם ישראל עליהם רק לעלות לרגל לא נצטוו לאחר הגזירה משום דהוו כמומרים ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש פ"א דשקלים ופ"ז דברכות לענין זימון ועיין בהך דגיטין ד' ל' דהוה מחלוקת דתנאי אם נותנין להם מעשר עני ע"ש:

י״ח

השוכר כו'. עיין בהשגות ועיין בהך דב"ב דף פ"ז ע"א ברשב"ם ד"ה אבל אם כל השכירות הוה כחדא מלתא או לא ועיין בירושלמי ב"מ פ"ו מה דמבעיא שם בסוף ה"א גבי עד כדי שכרו אם ר"ל כל שכרו או רק שכרו של אותו היום ע"ש ועיין תוס' ב"מ דף ע"ט ע"א גבי טבעה לה בחצי הדרך שכ"ז שלא השלים אינו חייב לו כלום ועיין בע"ז ד' י"ט ע"ב בתוס' ד"ה מכוש ומש"כ רבינו לקמן בהל' כ"ד דאם מדד ולא לקח דמים הכל נאסר וע"ש בהשגות ועיין בתוספתא ע"ז ספ"ח מה דמחלק בין המוכר יין לעכו"ם ובין חנוני וט"ס שם וצ"ל בין כך ובין כך מותר ור"ל כהך דב"ב דף פ"ו ע"ב דראשון ראשון קנה אבל סתם לא קנה רק אם נתן לו הכל ולכך א"א כאן לעשות כר"א משום דכולה הוה כדבר אחד ועיין במש"כ רבינו פ"י דשביעית מ"א גבי הקפת החנות לר"י ובירושלמי שם וזה ר"ל ג"כ התוספתא כאן שראשון ראשון נעשה מלוה ע"ש:

כ״א

ישראל שהיה נושה כו'. עיין בהך דגיטין ד' מ"ד ע"א גבי הך דעכו"ם שאנס ביתו כו' ולפי פי' רבינו בפ"ט מהל' ע"ז הי"א ואמר שם דמותר ליקח הדמים אף שעשה אותה בית ע"ז וצ"ל משום דהבית עדיין לא נאסר לכך דמיו מותרין אבל אם מכר בית ס"ל דנאסר ולכך אסורים ואף דע"י מעשה נאסר אף דבר שאינו שלו וצ"ל דמה שהעמידו בו ע"ז לא הוה מעשה ועיין תוס' ע"ז דף מ"ח ע"א ד"ה גדעו. גם י"ל דמטעם מציל שרי וגם דהוה כמו בהל' כ"ח כאן דנוטל ממנו דמי ההיזק לא דמי הדבר כמו גבי עכו"ם דנסכי ואף דגם שם רוצה בקיומו ע"ש בתוס' ד"ה אמר וכמו הך דתמורה ד' כ"ט ע"ב דשכר פקעתה לא מקרי אתנן וה"נ כן. ובזה א"ש דברי הרא"ש בע"ז פ"ה מה דמביא ראיה שם מהך דע"ז ד' ס"ג דאם אמר לפועל עשה מלאכה ואתן לך חפץ דיכול ליתן לו דמי החפץ ועיין בירושלמי פ"ג דקדושין ה"ו דמבואר שם דאם יחד סלע לפועל קנה הסלע לא בגדר חיוב לבד ועיין ב"מ דף מ"ה ע"ב גבי הך דנתחייב גברא ע"ש ור"ל דאף דמעות אינם קונות וגם מטבע אינה נקנית מ"מ כמש"כ התוס' בע"ז ד' ס"ג ע"ב דבהך דינר שנתן למוכר נשתעבדו נכסים של מוכר בגדר ערב ה"נ נשתעבד גם הסלע וגם י"ל דהוה כמו אגב קרקע וכמו דאמרינן בהך דב"ב דף מ"ד ע"ב וזהו כונת הירושלמי הנ"ל ואף דהמעות הוה גדר מלוה עיין תוס' ב"מ ד' מ"ג ע"א וכן גבי פועל השכירות הוא גדר מלוה ועיין ב"מ ד' מ"ח ע"א גבי עושק אם בעי יחוד כלי, ומוכח שם דאם צריך משיכה לא מהני יחוד כלי בלא משיכה אך שם מיירי שיחד לו אחר שעשה הפעולה ועיין ב"מ דף קי"ח גבי טול מה שעשית בשכרך אך שם י"ל דגוף הדבר שעשה משועבד לו יותר ועיין שם דף פ' ע"ב גבי הך דתפיס ליה אאגרא ומש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ז דשבועות גבי אומן ועיין ב"מ דף ל"ה ע"ב דהוה מחלוקת גבי אגבה איהו בחובו אם זה הוה גדר תשלום או גדר מכירה ע"ש וכן הך דע"ז ד' ס"ג ע"ב מה דרצה לחלק שם בין חנוני המקיפו או לא ור"ל שם כך דבחנוני המקיף הוה התשלום לא בשביל מה שהוא חייב לו רק בשביל הדבר שנתן ולכך הוה גדר חליפין ואסור אבל אם אינו מקיפו הוה בגדר הלואה ואינו משלם לו בעבור הדבר רק בעבור החוב ולכך שרי וכן מירושלמי ריש פ"י דשביעית דהיכא דאין דרכו להקיף הוה ראשון ראשון מלוה ובאמת גבי שכירות ג"כ יש ב' מיני תשלומין אחד בשביל הדבר שעשה והב' בשביל מה שהפסיד לו שלא היה יכול לעשות דבר אחר ובעבור ההפסד דזה שייך לגוף הפועל קנה מיד וא"צ לזה משיכה ועיין מש"כ התוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב דבשכר פעולה גם לקטן יש קנין אף דלאו בר קנין הוא כלל וכמש"כ שם התוס' גבי גירות ולכך אמרינן בהך דגיטין דף ע"ח ע"ב דרק לענין גיטין ולקדושין אמרו ולא לדבר אחר משום דזה שייך לגדר גוף הוה קנין חזק, ועיין בירושלמי פ"ד דב"מ דאם שלח ידו בהמעות חייב להעמיד לו מקחו ע"ש, אבל מה שנתחייב לו עבור הפעולה דזה לא מחייב רק בזמן שנתן לו הדבר כמש"כ התוס' ב"ק ד' צ"ט ע"א ואז יש לו חיוב על זה ובזה א"ש הך דגיטין דף נ"ד ע"ב דאמר שם ס"ת ביד מי גם בהך דאמר שכל ס"ת לא עיבדה לשמה ומאי נ"מ זה כיון דפסק דנאמן לפסול הס"ת אך הטעם משום דנאמן על השכר נאמן גם על הס"ת וזה לא שייך רק אם כבר נתן הס"ת לבעה"ב אך אם אמרינן יד פועל כיד בעה"ב י"ל דזכה בו בעה"ב מיד עיין ב"מ דף י' ותוס' ע"ז דף ס"ב ע"א ד"ה לקוט וע"ש בתוס' ד"ה דיהיב מה שמחלקים בין שנותן לו אותו הדבר בעצמו שעוסק בו או לא, וא"כ גבי אתנן דשכר פקעתה מותר ואין איסור אתנן רק מה שנותן לה בעבור ההנאה וזה לא קנסו עדיין וא"ש וגם משום דאתנן אין בה גדר איסור מתחלה רק ממון וממילא הוה אתנן וא"ש מה שכ' התוס' שם בע"ז ד"ה והא מחסר לחלק בין מעילה לאתנן והוה כמו הך דביצה ד' ל"ח גבי תחומין דזה תליא בממון ולא באיסור ע"ש בירושלמי תחומין עשו אותה כמדת הדין. וכן הוא הגדר דהך דסנהדרין דף קי"ב גבי עיר הנדחת ועיין בהך דעירובין ד' פ"ח ע"א יש גזל בשבת ע"ש גם י"ל דהנה בקדושין דף מ"ח אמרינן אשה לא סמכה דעתה ע"ש וא"כ י"ל כך דאף דקנין משיכה הוא רק דרבנן מ"מ י"ל כיון דלא עשה משיכה הוה כמו גדר שיור בקנינו דלא גמר הדבר וכעין דאמרינן בהך דקדושין ד' י' ע"ב גבי אירוסין וגיטין ד' מ"א ע"ב משא"כ גבי כותי דלא שייך בה גדר משיכה כלל לכך לא הוה שיור ובזה מדוייק לשון הגמ' בע"ז שם דלא קניא במשיכה ולא קאמר דקניא בכסף וכן נקט לשון מחסר משיכה ועיין בירושלמי שביעית פ"ח ה"א גבי המוכר לעצים והלוקח לאוכלין בתר מי אזלינן ותליא בה בהך דר"י ור"ל ועיין מש"כ רבינו בהל' תרומות פ"ט ה"י אך שם י"ל הטעם שמא יחזור ונמצא בטל המקח למפרע והוה כהך דקדושין ד' מ"ו ע"ב נמצא זרה אוכלת בתרומה ולכך היכא דלא אמר בטלה זה אף אם קאי בחצרה עם עוד טמאים מותר עיין בתוס' ד"ה כגון משום דהא ס"ל לרבינו בכ"מ דלא קנה רק דבר המסויים ולכך גם אתנן לא קנתה כלל כיון דלא סיים. והנה כאן אם יבקש ממנו בעבור ההיזק שהפסיד לו שכרו במה ששלח לו חבית של יי"נ עיין גיטין ד' נ"ד ע"א דאמר שם דבשביל זה א"א לנו לקנסו אם שילם אף דע"י התשלומין נעשה לו הפסד וכיון דא"צ לשלם ההפסד שוב אסור לתבוע ממנו ועי' ב"מ דף ס"ט ע"ב דאמר שם שכר אמירה קשקיל ולא הוה ריבית והטעם משום דעפ"י דין צריך ליתן שכר אמירה עיין ב"ב דף קמ"א ע"א גבי המבשרני ובקדושין ד' ס"ג ע"א ע"מ שאדבר וב"מ ד' ס"ג ע"ב והא בעי למיתב זוזא לספסירא ועי' בנדרים ד' ל"ח ע"ב גבי בתו בוגרת מדעתה ע"ש בר"ן אם זה הוה גדר הנאה או לא ושם דף מ"א ע"ב גבי אומר לו סם פלוני ובירושלמי שם אם מותר ללמד עליו זכות או ללמדו אומנות, ועיין בירושלמי פ"א דסנהדרין דיליף מהך דבכורות דף כ"ט דאם מטמא להעד מחמת שצריך לילך להעיד דרך מקום טומאה נותן לו שכר יליף מזה דאם ישראל טימא לכהן צריך לשלם לו מה שע"י זה אסור לו לאכול תרומה א"כ משמע דאם לא היה צריך לשלם לו היה אסור ליתן לו דהוה כמו שכר עדות ועי' ב"ק ד' ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה אך שם שאני משום דאי תפיס לא מפקינן, גם גבי אתנן מבואר בתמורה דף כ"ט דכל שנותן לה עבור זה אף דא"צ ליתן לה כל כך דאם פסק לה טלה אחד ונתן לה מאה כולם הוה אתנן דתופס הכל ולא מקרי מתנה ע"ש, ועיין ב"מ דף ס"ה גבי ריבית הוה זה מחלוקת דאביי ורבא אם גם המותר שנתן לו הוה שם רבית או לא, ועיין פסחים דף פ"ט ע"ב גבי המוכר עולתו דאמר שם ג"כ כה"ג דאף המותר יפול לנדבה ולא אמרינן דמתנה בעלמא הוא. והנה בירושלמי דע"ז ריש פ"ה גבי שכר יי"נ הוה זה בעיא דלא איפשטא אם נתן לו יותר מכדי שכרו אם מותר בהנאה או לא, וזה הוה טעם רבינו כאן גבי העבר לי מאה חביות במאה פרוטות דלא כהר"א, ועי' במעילה ד' כ"א ע"ב גבי פרוטה של הקדש כו' או שאמר פרוטה כו' מעל בראשונה וע"ש בתוספתא ובירושלמי פ"ז דדמאי דמעל ודאי, והטעם משום דכל הכיס חל עליו גדר הקדש ועיין בהך דבכורות דף נ"ז ע"א גבי מחיר כלב דשוה כלבא חד ומשהו כו' דלגבי האי משהו יתירה משועבד כל הטלאים שכנגדו והוה כולם מחיר כלב אך י"ל דזה רק אם יש ש"פ לכל אחד ואחד מה שיתפוס הכלב בהם ועיין תוס' ע"ז דף י"ט ע"ב ובר"ן שם ובפרק ה' על דף ס"ה וגם י"ל דגבי מחיר הוה ג"כ כמו גדר ממון וכ"ז שלא קנה אותו שכנגדו הטלה והוא הכלב לא נקרא מחיר והנה רבינו ז"ל ס"ל דבעי דבר המסויים כמש"כ וא"כ כיון שלא נתברר איזה הטלה שיהיה נגד הכלב שוב לא קנה זה הטלה ולא זה הכלב וא"כ לא הוה מחיר כלב ולכך אם הכלב שוה יותר הוה כהך דעירובין דף נ' ע"ב דמקצת ביתו ניכר ובזה א"ש פסק רבינו אף דפסק דאין ברירה מ"מ הביא הך תירוצא בהל' איסורי מזבח פ"ד הי"ז ע"ש ועיין ב"ב דף קל"ז ע"ב גבי אתרוג דאם ישנו לכל אחד ואחד יכולין ליטול בלא חלוקה אך שם הטעם משום קפידא ועיין בקדושין דף נ"ב ע"ב גבי כישא כו' ובהך דב"מ דף ס"ט ע"א גבי זוזא כמאן דפליגי דמי ורשב"ם ב"ב דף ק"ו ע"ב ע"ש ודף י"ב ע"ב אך שם גבי קרקע ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש דמאי פ"ו מ"ח דיכול כל אחד לומר טול אתה זה ואני זה אם הוא מין אחד, ועיין בר"ן גיטין פ"ד על הך דדף מ"ב ע"א דאם אמר מחצה אם ר"ל בכל דבר מחצה או ר"ל מחצה בשויו, ועיין רש"י חולין דף קל"ה ע"ב ד"ה ואב"א דגבי צאן בשותפות יש לכל אחד חלק בכל חדא וזה לכאורה תליא בהך מחלוקת דרב ענן ור"נ בכורות דף נ"ו ע"ב גבי גדיים כנגד כו' אך יש לחלק בין שותפים דנשתעבדו מדעת ובין אחים שנפלו להם בירושה וכה"ג מחלק הירושלמי פ"ו דדמאי ה"י מה דמחלק שם בין קנה ע"מ לחלוק ואמר שם דאחין הוה כמו שקנו ע"מ לחלוק ועי' בר"ן נדרים דף מ"ה ע"ב ובהך דשבועות דף ל"ז ע"א גבי פרט למכחש באחד השותפין ובירושלמי שם וא"ש בהך דב"ק דף ע"א ע"ב גבי שור של ב' שותפין ושם דף ק"ח ע"ב ד"ה תבעוהו ובזה א"ש דיש לחלק בין אחים שהן שותפין ובין שותפין שנשתתפו, ועיין מש"כ לקמן בהלכה כ"ב:

כ״ב

וכן גר וכותי כו'. עיין בתוספתא פ"ד דע"ז דמבואר שם דרק אם לקחו בשני קניות אסור לומר לו טול אתה זה ואני זה אבל במקח אחד שרי ע"ש ועיין בהך דחגיגה דף כ"ה ע"ב ברש"י שם ד"ה יכול דמבואר שם דאף אם יודע דהחטין של מקום פלוני הוכשרו מ"מ מותר ועיין בירושלמי דמאי פ"ו ה' י' דמבואר שם להדיא דאסור לומר טול אתה וצ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דרק בסתם שרי אבל לפרש אסור כעין הך דע"ז דדף כ"ב ע"א ועיין בתוספתא דמאי פ"ו מבואר להדיא דגם סתם אסור ולא גרס במשנה חבר וע"ה כו' אביהם ע"ה רק חבר והאיסור הוא רק משום דאין מוסרין טהרות לע"ה ועל זה אמר דבמין אחד שרי דהוה רק כמו גרמא ומותר לגרום טומאה כו' אבל של אביהם ע"ה אסור אפילו סתמא, ועיין בדברי רבינו בפיהמ"ש בדמאי שם ובפי"א מהל' מעשר ה"ו דס"ל דהטעם משום דאסור למכור דמאי ולא משום טומאה ע"ש וע"ש ס"פ ט' בהשגת הראב"ד ז"ל מה דמחלק בין אם היו שותפין מעיקרא בין אם אח"כ נשתתפו מטעם קנסא וכן מוכח בתוספתא פ"ו דדמאי ע"ש והנה הטעם דלח ויבש דאסור הוא ג"כ משום שני מינים ולא ר"ל כגון שמן וזיתים רק ר"ל דמפרש לו שזה הוכשר וזה לא הוכשר ועיין בירושלמי פ"ג דפאה ה"ב דלח ויבש הוה ב' מינים גם בירק ועיין בתוספתא דשביעית פ"ג גבי הותרה הלח לא הותרה היבש דהוה כמו שני מינים אך י"ל דהתוספתא דע"ז מיירי לא בדברים האסורים בהנאה רק בדברים האסורים למוכרן לעכו"ם כמו בהמה גסה וכדומה ואמר על זה דאם מין אחד הוא לא הוה כמוכר וכמש"כ רבינו בהל' מעשר פ"ו ה' י"ד גבי מוכר טבל ע"ש והנה דברי רבינו ז"ל כאן שכ' גבי שותפים הטעם משום רוצה בקיומו ואמאי לא אמר כמו דאמרינן בקדושין ד' י"ז ע"ב דחליפי ע"ז קשקיל ע"ש וצ"ל כך דס"ל דגבי שותפים שנשתתפו לא נשתתפו על דעת רק ששלו יהיה מותר וכעין דאמרינן בהך דעירובין דף ע"ה ע"ב לתקוני שתפתיך ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נדרים פ"ז ה' ד' דלאחר חלוקה מותר ע"ש רק אם נימא דירושת הגר דאורייתא אז שפיר אסור כיון דזה ממילא ועיין בגיטין דף כ"ה ע"ש וכ"מ, וכן הך דהל' אסורי מזבח הנ"ל גבי מחיר כלב א"ש דשם לא מיירי באחין רק בשותפין ואדעתא דהכי שיאסר כל חלקו שכנגדו לא נשתתף עמו וא"ש. לכך לא אסר כאן רק משום רוצה בקיומו וא"ש:

כ״ג

ישראל שמכר כו'. עיין בכ"מ. והנה מלשון רבינו בהל' זכיה ומתנה משמע דעכו"ם אינו קונה רק במשיכה והטעם משום די"ל דאף למאי דקי"ל דגזל עכו"ם אסור מן התורה מ"מ אינו בגדר קנינו דכיון דאבדתו מותרת והוה כמו דאמרינן בב"ב דף נ"א ע"א דהיכא דיש לומר לגלויי זוזא לא הוה קנין במעות והטעם משום דמעות הקנין צריך שיהיה שבלא הקנין לא הוה אפשר שיהיו המעות שלו וכמו שכ' רבינו ז"ל בהל' אישות גבי קדושין גבי מתנה ע"מ להחזיר וכאן כיון שיש אופן להיות המעות שלו בלא קנין לא הוה קנין גם י"ל משום דלא סמכא דעתיה ועיין בקדושין דף מ"ח ובהך דב"מ דף ק"ב ע"א וכ"כ בזה ועיין מש"כ רש"י חולין דף ל"ט ע"ב ד"ה הרי דאף למ"ד דמעות בעכו"ם קונה מ"מ היכא שעל ידי זה יאסר הבהמה מצי ישראל מדחי לו ושוב לא הוה קנין ע"ש ולכך רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ד כ' על זה דקנה העכו"ם מישראל לשון בדיניהם ע"ש ומטעם שכתבתי ועיין בגיטין דף ל' ע"א דהיכא דאין דבר למשוך אז הוה מעות קנין דעיקר הטעם הוא כמש"כ לעיל משום דשייר בקניינו כיון דמצי למשוך ולא משך ועיין בהך דבכורות דף נ"ו ע"א גבי אתנן דשייך אף בעובר וע"ש בתוס' דף ג' ע"ב אם זה הוה קנין ובירושלמי פ"א דקדושין דאם משך הבהמה לעוברה קנה ובזה א"ש הך תוספתא דבכורות גבי מעשר בהמה גבי מחיר דנקט ג"כ שהחליפו וחזר ולקחו ולמה לן זה הא לא שייך הך טעם דאוקימנא בגמ' דילן גבי אתנן רק משום דבאמת אחר שנולד דאז יכול למשוך הולד צריך לעשות משיכה גמורה וא"כ הוה לקוח כיון דהוא מקח חדש לכך מוקי לה כשחזר ולקחו כשהיה עובר וא"כ שוב לא מחסר כיון דליכא גביה והוא עצמו א"צ כיון דהבהמה שלו וקנה את הולד אגב הבהמה וכמו חצר. ועיין ב"מ דף ס"ג ודף ס"ד דבעינן סמכא דעתיה וזהו מה דאמרינן כאן בגמ' דף ע"ב חומרא דיי"נ שאני:

כ״ד

בד"א כשמדד כו'. עיין בתוספתא כאן פ"ח דמבואר שם דעכו"ם ששלח לגינו כו' אף שיש שם מקצת יין מ"מ מותר למלאות ולקבל ממנו הדמים ע"ש וצ"ל דשם אתיא כמ"ד דכליו של לוקח קנה ברשות מוכר:

כ״ה

הנותן דינר כו'. עיין בירושלמי ספ"ו דדמאי דמשמע דהאיסור הוא משום גדר זכיה דהחנוני הוה שלוחו של בעה"ב וא"כ כאן דמיירי בעכו"ם לא שייך זה. ועיין בירושלמי פ"ב דקדושין ה"א דאמר שם ג"כ כן ור"ל כך דלא דחיישינן שמא ימכור לו החנוני יי"נ רק כיון שבשעה שנותן להפועל עכו"ם נעשה בידו יי"נ נמצא אז הוה כמו שמשקה לו יי"נ ולא כפי' רבינו רק משום דאסור שיהא יין שלו ביד עכו"ם וע"י זה יפטר ממה שצריך ליתן להעכו"ם ובפרט אם נאמר דמותר מזונות של פועל שייך לבעה"ב וא"כ נמצא אף שהוא ביד פועל עדיין היין שלו ועיין בהך דנדרים דף מ"א ע"ב גבי מודר הנאה דלא יאכל עמו מן התמחוי אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר מוכח שם דיש מה שהפועלים קונים מיד מה שניתן להם אף שעדיין לא אכלו ועיין בהך דדמאי פ"ג ה"א מה דמחלק שם בירושלמי כן בין אם מאכילו מן האבוס או מן המנויין דזה קנה הפועל מיד והוה כפורע חובו מדמאי ומן האבוס לא קנה רק מה שיאכל ועיין בהך דתרומות פ"ו מ"ג בהך מחלוקת דר"מ ורבנן ע"ש בירושלמי אם החיוב הוא על בעה"ב להאכיל הפועלים או רק ליתן להם מזונות ועיין מש"כ בזה בהל' שבת פ' כ"ג ה' י"ז ע"ש ועיין ב"מ דף צ"ב גבי פועל משלו היה אוכל ע"ש ברש"י ותוס' אימתי קנה להדבר אם בשעה שנוטלה או בשעה שאוכלה דרש"י ס"ל מיד שנטלה הוה שלו ותוס' ס"ל דרק מה שאוכל ע"ש וע"ש דף צ"א ע"ב אם יכול ליטול ע"י שליח ושם דף פ"ט ע"ב גבי הבהב ועיין בהך דזבחים דף ק"ה ע"א דהיכא דנקט בידו אם הוה כמו בפיו ע"ש ותוס' ב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת מש"כ שם דאין המקח רק בשעה שאוכל ועיין בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א ויעשו אותה כפועל שאינו יפה ש"פ ושם במשנה א' בפהמ"ש דמוכח שם דאף קודם גמר מלאכה אסור לו ליתן לפועליו דהוה כפורע חובו מטבל. ובאמת מלשון הירושלמי בדמאי ובקדושין שם משמע דהך דנקט בגמ' ואני פורע ר"ל שאפרע להפועל מה שאני חייב לו עבור המזונות שלקח ועיין בתוספתא ב"ב פ"ו גבי יין שנפל לתוכו גשמים שאם יש לפועליו עליו מזונות אסור ליתן להם מחמת אונאה וכ"מ בזה וא"כ י"ל דמיירי בחנוני ישראל וכטעם הירושלמי משום דזכה לו וכעין מש"כ רש"י בחולין דף ו' ע"א ד"ה כיון דכ' שם דמשום דעל פיו עשתה ונעשית שלוחו וה"נ כן:

כ״ז

מלך שהיה כו'. עיין בהשגות, ועיין בירושלמי סוף פ"ו דדמאי ומדברי רבינו נראה דאף שהיין ישאר ביד העכו"ם מ"מ אסור משום דאסור ליקח איסורי הנאה ואף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ כיון שהישראל נותן דמים הוה כאילו מגלה דעת דניחא ליה וגם י"ל דמיירי דהעכו"ם נותן יותר דמים עבור היין רק שהישראל נותן לו מאתים זוז כדי שהוא יקנה היין וכיון שנכתב היין על שם ישראל ברשות המלך הוה כמו שהיין שלו כמש"כ רבינו בהל' חמץ ומצה פ"ד ה' ד' ועיין בהך דחולין דף ל"ט ע"ב ע"ש גבי אינש אלמא ועיין בתוספתא ב"ב פ"ח גבי העלה בערכיים ע"ש דהוה קנין כיון שנכתב על שמו ועיין בהך דגיטין דף מ"ד ע"א גבי כותב ומעלה כו':

כ״ח

כותי שנגע כו'. ונמצאו הדמים כ"כ בזה ועיין בהך דב"מ דף ס"ח ע"א בתוס' ד"ה ונותן מה דהקשה שם א"כ הוא נוטל שכר על השבת אבידה ותוס' בכורות דף כ"ט ע"ב דמותר ליטול לפי שיטת רש"י כל שכרו. והטעם דאינו נוטל שכר על ההשבה רק על הטרחא וזה שרי. ועיין בתוספתא דב"מ פ"ב גבי פקדון שצריך לנערה ואם היה מרובה נוטל שכרו ובאמת לפי מה דמוכח מדברי רבינו בפהמ"ש פ"י דשביעית מ"ג גבי פרוזבול דס"ל דפרוזבול הוא קודם הלואה ע"ש במשנה ה' ור"ל דלא שלוקח ממנו בעבור חובו רק שאינו רוצה להפסיד המעות שנותן לו והוה כמו הך דב"מ דף ל' ע"ב אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם ר"ל דמתנה כאן ג"כ בפני ב"ד דאינו רוצה להלוות לו המעות אלא א"כ לא יפסידם לא מטעם פרעון החוב ולכך צריך דוקא ב"ד. ובאמת לפי מה דפסקינן דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק רק קנס. וא"כ גבי עכו"ם י"ל דלא שייך למיקנסיה דהוא אינו מחוייב לעמוד בתקנת חכמים כמש"כ בכ"מ אך באמת מדברי רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ו משמע קצת דס"ל דמנסך גמור לא מיקרי היזק שאינו ניכר ע"ש ועיין מש"כ התוס' גיטין דף מ"א ע"א גבי משחרר עבד דמשמע שם דהיכא דהפעולה הוא בעצם לא מיקרי היזק שאינו ניכר ועיין מש"כ רבינו בהל' מכירה פ' ט"ו ה' י"ד גבי איסורי מאכלות דאין עליו שם אוכל כלל ועיין מש"כ התוס' שבת דף נ"ח ע"א דאיסורי הנאה משוה לו כשינוי מעשה ע"ש בד"ה אעפ"י וכ"מ בזה: [השמטה נשמט, אך באמת י"ל דכונת רב אשי כך דהנה לפי המבואר בדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ב מוכח דסבירא ליה דב"נ אינו חייב על ע"ז אף בד' עבודות רק הני דכדרכן ולא כרש"י סנהדרין דף נ"ז ע"א דס"ל דה"ה כישראל (עי' ד"ה בע"ז) ועי' בהך דחגיגה דף י"א ע"ב מה דמצריך שם קרא דאיש איש ע"ש, וזה ר"ל רב אשי דקשיא ליה אמאי צריך ב"נ לשלם אמאי לא נימא בזה קלבד"מ עי' עירובין דף ס"ב וכ"מ ולא שייך כאן לומר הך כיון דאגביה קניא דהתשלומין הוא כאן רק מחמת דמקלי קליא ולא מחמת היין עצמו עי' גיטין דף נ"ב ע"ב ולכך הביא ראיה מהך דריב"ב דאין דרך לנסך רק בפני ע"ז וא"כ ב"נ לא מיענש עליה ומ"מ היין אסור עי' בסנהדרין דף ס"א והוי כמו משמשי ע"ז וכמש"כ בזה לעיל ולא שייך קלבד"מ וא"ש: ע"כ השמטה]

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

י״א

יראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו כו'. ובהלכה י"ב אבל המפקיד יין ביד גר תושב כו' ה"ז אסור בשתיה שכל חשש של חילוף וזיוף כו': פירוש שאע"פ שכל הדברים שאסורים משום נגיעה ואינו אסור רק בשתיה מותר בישמעאלים לגמרי, אבל הדברים שנאסרים בהנאה מחמת מגע עו"ג כמו אם נגע בכוונה אסור בישמעאל בשתיה, דנחית ביה חד דרגא מעו"ג, בכ"ז הנך דאסורים משום זיוף כל הנכרים שוים, ולכן המפקיד אצל ישמעאל בחותם אחד או המשלח על ידו חביות סתומות, או שיצא ולא סגר הפתח בשהחצר של עו"ג דכל הנך אינן אסורין בעו"ג רק בשתיה כמו שפסק רבינו לעיל, בכ"ז גם בישמעאל אסורים בשתיה, ואין חילוק בזה לעו"ג לישמעאל וז"ב בכוונתו, וא"כ קאי על המפקיד בחותם אחד וייחד לו קרן זוית, ואין שייכות למש"כ רבינו לעיל פי"א ה"ז דאין מפקידין אצלו יין דכאן באופן דבעו"ג לא מיתסר רק בשתיה ובכל זה בישמעאל אסור בשתיה, ותמיהת הבית יוסף תמוה.

י״ב

י״ד

ומותר לישראל להריח בחבית של יי"נ ואין בזה שום איסור כו': הנה רבינו ניסים פירש דלא חשיב נהנה לפי שאינו מתכוון להנות רק לבודקו אם הוא יין טוב או ריחיה חלא ובהנאה כי אינו מכוון אע"ג דהוי פסיק רישא שרי, יעוין בר"ן פרק גה"נ, ולדבריו א"ש סוגיית הגמרא בע"ז דף מ"ח: קשיא דר"י אדר"י בשלמא דר"י כו' ל"ק התם דקאזיל לאיבוד מתיר הכא דלא קאזיל לאיבוד אסר ועיין רש"י ותוספות ולפ"ז א"ש, דאע"ג דזה וזה גורם אסור היינו דהוי כנהנה, ובשחיקת ע"ז דלא מכוון להיותה זבל רק לאבדה. ובדבר שאינו מתכוון אע"ג דהוי פסיק רישא שרי משא"כ גבי ירקות דאפשר דמכוון להיות הולכת וצומחת, אולם יש לעיין דהא בשעה שיאכל הגדולים שגדלו ע"י זיבלה מכוון להנות רק שאינו יודע שהיא מע"ז וצריך מובן, אמנם אם נימא דזה וזה גורם מותר רק בדיעבד אבל לכתחילה אסר שכזורע ירקות הוא נהנה לכתחילה, אבל תמן הא בעת שחיקתו אינו נהנה בכוונה הוי א"ש ודוק, אך א"כ פלפול הגמרא אח"כ לא שייך כלל דלפ"ז ר' יוסי סבר זוז"ג מותר ורבנן סברי זוז"ג אסור ומאי מקשה, וע"כ כפירוש רש"י או תוספות ודוק: והנה הרי"ף כתב דריחא משהו מיהא איכא, ומש"ה פסק בפת שאפאו עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח כיון דיש לו מתירין לאכול אותו עם בשר משהו ג"כ לא בטיל, וזה שיטת רבינו שפסק כן לעיל פ"ט הלכה כ"ג, והא דשרי ישראל להריח בחבית יין נסך אע"ג דמשהו בלא תערובות ודאי אסור, ובפרט באיסורי ע"ז ותקרובותיה שהאוכל כ"ש לוקה, היינו דאימתי אמרינן דמשהו מיהא איכא דוקא בפטומא כמו צלי שבשר מתמעט בצלייתו, ונאכל בתמרות עשנו ונכנס בדגים או בפת, אבל כאן האם נתמעט היין לכן גם משהו לא נחשב, וכן מצאתי שרמז לזה בביאורי הגר"א סימן ק"ח אות ט' יעו"ש, נמצא דבהך דלא הוי פטום כמו מעשה תנור, לשיטת הרי"ף ע"כ דלא הוי אפילו משהו, והראיה דבת תיהא שרי אף דבלא תערובות ודאי אסור משהו, כש"כ בתערובות דלא הוי כלום, ולשיטת התוספות דרבא דמתיר משום דמזיק הוא לפי שנכנס בגופו, שפיר כתבו התוספות דמשהו איכא אף בהנך דלא הוי פטום, אבל בפטומא כמו בשר שנצלה שנתמעט ע"י האש ונתעכל הבשר בתמרות עשנו, שפיר סובר הרי"ף דהוי משהו ובזה לא פליגי כו"ע, וזה כוונת הגר"א באות כ' שם, והשעה"מ לא כתב כן ע"ש ודוק:

ט״ו

כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה אם עבר ומכרו דמיו כו' לפיכך כו' שכרו אסור: מלשונו התבוננתי ענין נכון, שהפוסקים ובראשם התוה"ב הביאו דהיה עושה עמו בחנם ביין ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו, והוא מירושלמי היה עושה עמו בטוה"נ ממשכנים מנכסיו עד כדי שכרו, ורבינו לא הביא רק דהשכר אסור, אבל למשכן מנכסיו לא שמענו, והטעם מופלא, דז"ל הירושלמי [כפי גירסת הקדמונים] נתן לו קרקע בשכרו בכל אתר את אמר אינו נאסר, וכאן נאסר נתן לו בהמה בשכרו כו' וכאן נאסר כו' היה עושה עמו בטוה"נ כו', והיינו דבאמת משמע מגמרא דילן דלא קנסו רבנן פועל רק במידי דתפסי דמיהן וכמו שחלופיהן אסור כן שכרן אסור. וא"כ איך שייך למיקנס בעושה בחנם עד כדי שכרו למשכן מנכסיו, אטו נכסיו חלופי יין נסך הוי ויפלא לאמר כזה, אבל לפי מה שמקדים הירושלמי דאף בהמה וקרקע אם נתן לו בשכרו אסור א"כ הירושלמי לטעמיה אזיל בפרק קמא הלכה ד' דאמר ר' אבהו בשם ריו"ח החליף בהמה בע"ז אסורה, רב חסדא בעי אלו השתחוה לה לא אסרה מפני שהחליף בהמה בע"ז אסרה כו' בפרגמטיא כו', הרי מפורש דעת הירושלמי דסבר דדבר שאינו נאסר בהשתחויה, ה"ה דאינו תפס באיסור דמי ע"ז דאילו משום דמי ע"ז ביד נכרי הרי ר' יוחנן דאמר החליף בהמה בע"ז אסרה, איהו סובר בירושלמי דפרק השוכר אה"פ ה"א דאסור עיי"ש, ולכן לא מקשה רב חסדא רק דבהמה אינו נאסר ודו"ק ולכן שפיר מקשה בפרק כל הצלמים ה"ה, היאך אפשר לביצת ע"ז שתעשה אפרוח, דאם החליפה בע"ז הלא סבר דלא מיתסר, ולכך כיון דאיתמר כאן דנאסר בשכרו ע"כ דלא עשו רבנן שיהא שכרו כדמי ע"ז, ורק קנסא גרידא דקנסוהו בע"ז ובתקרובותיה, א"כ אם היה עושה בחנם הלא הגדיל העול, ועדיפא טפי לקנסו מנשכר שהוא לכדי חייו [דמה"ט לא קנסוהו בשביעית] אבל לשיטת הגמרא דילן דבאיסור דמי ע"ז נתפסין ג"כ בהמות וקרקעות כמו דאמר בדף נ"ד: אעפ"י שאמרו המשתחוה כו' עשאן חליפין אסרן א"כ שפיר אתמר דנתן לו בהמה וקרקעות בשכרו אסור, דעשאום כדמי ע"ז וכמכר, אבל היכי דעביד בחנם לא שייך למקנסיה, וזה שדייק רבינו כבר ביארנו כו' לפיכך עו"ג ששכר כו' אבל בחנם אין ממשכנין, ונכון: ושם בירושלמי, כיתף עמו חבית בחבית את קונסו בחביתו עד כדי שכרו, והפירוש, אם עו"ג שכר את ישראל לישא חבית על כתפו ומה היה שכרו, שהעו"ג נשא חבית היתר של ישראל על כתפו, קונסין את הישראל בחביתו של היתר עד כדי שכרו שאסור בהנאה, וכ"ז כפי שיטתו דלאו משום דהוי כדמי ע"ז ויין נסך קנסו ליה רבנן, אבל לדידן ודאי לא שייך למקנסיה בחביתו ופשוט ודוק:

י״ח

השוכר את הפועל כו' מאה חביות של שכר כו' (של) יין כו': לפי טעמא דרמב"ן דקבלנות כולא אגרא אכל חדא יהיב, ולפ"ז דוקא בא"ל העבר לי מאה חביות סתם, אבל באמר לו ק' חביות של שכר ונמצא אחת יין דהוי כשכירות בטעות ובהתחלת מלאכה שלו לא נתחייב להעביר כל המאה ויתכן דאשתכח דעל כל חדא שהעביר נתחייב בשכר אותה חביות לבדה בזה מועיל דישליך הנאת אחת לים המלח ובזה השיג ראב"ד, אמנם לטעם הב' דשמא לא היה שוכרו כלל יתכן דאין נפ"מ, וזה סברת רבינו ז"ל ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

כ״ד

בד"א בשמדד הישראל לכליו וכו'. ז"ל הטי"ד סי' קל"ב היה העכו"ם מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו ונמצא כשמערה אח"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחלה לקנותו אסור. וכתב מרן הב"י שם וז"ל ומ"ש לא הגביהו תחלה לקנותו אסור פירוש אע"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה וכ"כ הרשב"א ז"ל ע"כ. ועיין בטח"מ סי' ר' סי"ג וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ג, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורות כל הרמב״ם